5.
הדרך שלי
לא יכולתי להאמין למראה עיני כשראיתי אותו
עומד לפני בגודל טבעי, מחייך, לבוש בגדים אלגנטיים, נראה אירופי מאוד ולא ממש שייך
למזרח התיכון המרושל שלנו.
נפלתי על צווארו ונישקתי אותו שוב ושוב,
בטוח שהוא הגיע בגלל השיחה הלא נעימה שהייתה לנו בבוקר, פשוט עזב הכול וחש לשדה
התעופה כי לא יכול היה לשאת את הזרות האיומה שנפערה פתאום ביני לבינו.
"איזה הפתעה עשית לנו!" קראתי
בשמחה, "אתה נראה נהדר מריו! תראה אותו אורי, תראה איזה אלגנטי הוא נעשה
בלונדון."
אורי הביט בנו במבט קר וזועף ושתק.
"אורי, למה אתה רק בגרביים?"
נזף מריו בעודו מחבק אותי, "למה אתה בפיז'מה בשעה כזו טוליק?" הרחיק
אותי מעליו וסקר אותי בביקורתיות, "ולמה אתה חיוור כזה?"
"הוא חולה. תפס איזה וירוס מהתלמידים
שלו." אמר אורי, ואז נזכרתי בתה שהוא הכין לי וחזרתי לחדר השינה. מריו הורה
לאורי לנעול נעלי בית וללכת להכין שיעורי בית או משהו והלך בעקבותיי, סוגר אחריו
את דלת חדר השינה.
"איך הצלחת להגיע לכאן כל כך
מהר?" שאלתי, ולמה אתה מיד מתחיל למתוח ביקורת ולחלק הוראות? חשבתי ביני לבין
עצמי.
"טסתי במטוס המנהלים של הבנק, היית
צריך לראות איזה יופי של מטוס, איזה כורסאות ובר, אפילו שולחן ישיבות יש שם, שלחו
אותי במיוחד להביא מסמכים מהסניף בארץ בשביל ישיבה מאוד חשובה שתהיה בעוד יומיים
בבלגיה. מחר בצהרים אני חוזר ללונדון, עובר עם הבוס על החומר ומיד אחר כך אנחנו
טסים לבריסל." זרח אלי מריו בגאווה.
"חשבתי שחזרת בגללי, לא בגלל מסמכים
לישיבה." אמרתי, מאוכזב.
"טוליק, כל אחד היה יכול לטוס לארץ
להביא את המסמכים, אבל אני התנדבתי, אפילו התעקשתי שזה חייב להיות אני כי רציתי
לראות אותך. השפעת שלך זה משהו רציני? איך אתה מרגיש?"
"בסדר, זה סתם... סתם התקררות לא משמעותית."
הוא קרן אלי בשמחה. "נהדר, תגמור את
התה שלך ובוא למיטה, אין לי הרבה זמן."
"רק רגע מריו, רציתי לשאול אותך
משהו, אתה זוכר שדיברנו בבוקר?"
"כן, בטח." הוא ענה ברהיטות
נחפזת, "תפסת אותי ממש לפני שיצאתי, הייתי קצת לחוץ ולכן נשמעתי כל כך עצבני
אבל..."
אם קודם עוד היה לי שמץ ספק עכשיו כבר
הייתי בטוח. "היית לחוץ כי היית שם עם מישהו." קבעתי ומין שקט נורא
שלפני הסערה התפשט בתוכי, מרדים את הכאב.
עיניו התחמקו מעיני, מוכיחות לי שניחושי
היה מדויק והשקט התפוגג, משאיר אחריו כאב נוקב. הרגשתי כאילו מישהו תקע בי סכין,
מעולם לא שיערתי שמריו יגרום לי סבל כזה.
"איך אתה יכול... איך אתה מסוגל לגעת
במישהו אחר כמו שאתה נוגע בי?" ניסיתי להבין, להכניס היגיון במצב הבלתי נתפס
הזה.
הוא נאנח. "אבל טוליק, אמרת בעצמך ש..."
"אמרתי מה שרצית לשמוע, לא חשבתי
שמיד תרוץ לחפש לך מישהו אחר במקומי... אני לא מבין איך אתה יכול... אני לא מסוגל
אפילו לחשוב על דבר כזה."
ליבי כאב כל כך עד שלא הייתי מתפלא לראות
את דמי ניגר ארצה, קשה היה להאמין שמשהו שקרה במקום רחוק שמעולם לא הייתי בו יכאיב
לי עד כדי כך, הייתי מוכה תימהון מעצמת הכאב.
"טוליק." הוא ניסה לשלוח יד,
לגעת בי, אבל אני הדפתי אותו מעלי ופרצתי בבכי.
"טוליק חמוד, בבקשה, אל תבכה, אני
מצטער, זה היה סתם אחד... מישהו שאני בקושי יודע איך קוראים לו, אל תיקח ללב,
בבקשה ממך." הפציר בי מריו, מבוהל מעצמת רגשותיי.
"איך אתה היית מרגיש אם הייתי עושה
דבר כזה?" יבבתי.
"הייתי מרגיש נורא, אבל אני יודע
שאתה לא תעשה דבר כזה, נכון שלא? נו, די, תפסיק לבכות, בוא אלי, תן לי לחבק אותך
חמוד."
ניסיתי להתנגד, אבל הייתי אומלל מידי.
אחרי כל השנים הרבות בהן התרגלתי לפנות למריו לקבלת עזרה ונחמה למי עוד יכולתי
לפנות אם לא אליו?
לפני שהספקתי להתרגל אליו הוא כבר היה
צריך ללכת. "אני חייב ללכת לפגישה." אמר ויצא מהמיטה, "אבל אני
אחזור לישון אתך בלילה טוליק, ומחר בבוקר, לפני שאני אטוס חזרה, נאכל יחד ארוחת
בוקר ונדבר, מקובל עליך?" ספק שאל, ספק קבע, בעודו עוטה על עצמו את הבגדים היקרים
וההדורים שלו וחוזר להיות המנהל החשוב מהבנק שטס במטוסים פרטיים.
הנהנתי והוא נישק על מצחי והלך, משאיר
אחריו ריח חדש של בושם גברי זר ומעודן שלא הכרתי וגעגוע לימים בהם יכולנו להתכרבל
יחד במיטה שעות ארוכות ולדבר בלי לקבוע
פגישות מראש.
הוא רק יצא ומיד נכנס אורי לחדר, עדיין
בגרביים, ערום מתחת לחלוק המגבת שלו. הוא אהב ללבוש אותו בחורף כשהיה בבית - עוד
סיבה למריבות בינו לבין מריו שטען בתוקף שחלוק אמורים לפשוט מיד אחרי שיוצאים
מהמקלחת.
"איך הצלחת לשכנע את המנהל החשוב
להקדיש לך שעה שלמה מזמנו היקר?" הלעיג וצנח לצידי על המיטה.
"תעבור בבקשה לשבת על הכסא
אורי." אמרתי בחומרה.
"ומה אם לא בא לי?" התחצף אורי.
"אז אני אקום." אמרתי וקמתי,
שוכח שאני ערום. אורי חייך והעיר שיש לי תחת חמוד, ובמקום להעמיד אותו במקום ברחתי
למקלחת, מזל שהשארתי שם את הפיז'מה שלי.
"אני מקווה ששמתם קונדום, מי יודע מה
הוא תפס שם בלונדון, ועכשיו, כשהוא טס בכל רחבי אירופה אז בכלל... כדאי שתיזהר
טוליק."
"כדאי שתסתום את הפה אורי."
נזפתי. ניסיתי להישמע גברי וכועס, אבל נשמעתי מיואש ואורי, רגיש כרגיל למצבי רוחי,
התמלא מיד חרטה. הוא לא אמר כלום, אבל ראיתי בעיניו שהוא מצטער ומיד סלחתי לו.
"בוא נפתח דף חדש." אמרתי כמו
שנהגתי להגיד לו כשהיה ילד קטן ועקשן שניסה להרגיז אותי, ובדרך כלל הצליח.
לפתוח דף חדש הייתה הדרך שלנו להתפייס
ולחזור לעצמנו. מזמן לא השתמשתי בביטוי הזה. באמת הגיע הזמן לחזור לעצמנו כמו
שהיינו פעם.
"סיפרת לו עלינו." שאל אורי
בעודו מיטיב את חגורת החלוק ומכסה בצניעות את ירכיו בבד המגבת השחוק מכביסות.
"מה, על... על השטויות שלך? בטח שלא,
מה פתאום? כאילו שיש מה לספר."
"אין על מה לספר?" זקף לעומתי
אורי גבות משועשעות.
"אין."
"אתה בטוח?" עלה חיוך בוגר וידעני
מידי על שפתיו.
משהו בחיוך הזה ערער אותי כל כך עד שמצאתי
את עצמי נואם לפניו נאום מתגונן - ומעושה קצת - מנסה להכניס, בתוקף ניסיוני כמחנך,
שפיות לקשר שלנו שהתפרע פתאום ונעשה מוזר כל כך.
"אורי, אתה בגיל ההתבגרות, גדלת
בצורה כזו... גידלנו אותך עם דוגמא מאוד לא אופיינית לזוגיות ולכן... יכול להיות
שמריו צדק והיינו צריכים להתעקש שתגדל במשפחה אומנת רגילה."
"אתה מתכוון עם זוג שלא מכיר אותי
ולא אכפת לו ממני, ושמחזיק אותי אצלו רק בשביל הכסף שהממשלה נותנת עבורי?"
"לא. אני מתכוון במשפחה רגילה, אצל
זוג שמורכב מגבר ואישה."
"ועוד המון ילדים עזובים שבאים
והולכים וכולם יודעים שהזוג הרגיל שלך נותן להם לגור אצלו רק בשביל כסף, ולא ממש
אכפת להם מהם."
מתי הוא נעשה כזה חכם וציני? "למה
אתה מעוות כל מה שאני אומר?" התלוננתי.
"כי אתה מדבר שטויות. מתי מריו חוזר?
הוא בכלל חוזר?"
"הוא הלך לישיבה חשובה ויחזור רק
בלילה, כנראה שדי מאוחר, מחר הוא שוב מסתלק."
"אני לא מבין איך אתה יכול לחיות
ככה? למה הוא הגיע בכלל?"
"כדי להיות אתנו קצת, וגם כדי לקחת
איזה מסמכים או משהו."
"הוא נעשה נורא חשוב כזה, רואים שהוא
נהנה מזה, טס לו במטוס פרטי לישיבות בבריסל... נעשה מנהל גדול."
"מאין לך שהוא טס במטוס פרטי אורי?
הקשבת לנו מעבר לדלת?"
הנער משך בכתפיו, "תפסיק להילחץ,
כשהפסקתם לדבר והתחלתם להיאנח הסתלקתי."
"יפה מאוד מצידך." התרגזתי.
"נו, אל תתרגז, אני פשוט... סליחה
טוליק, שמת לב כמה הוא נהנה מכל הקטע הזה של מטוס פרטי עם חדר ישיבות וכל זה? הוא
ממש פורח מכל הקטע הכאילו חשוב הזה."
נאנחתי. "כן, שמתי לב. הוא שאפתן
אורי, מעמד וכסף וקריירה חשובים לו מאוד. הוא כזה, ידעתי את זה תמיד, ואני אוהב
אותו למרות הכול. כשאתה אוהב מישהו אתה מקבל אותו בשלמות, ככה זה. יום אחד תתאהב,
במישהי אני מקווה, ותבין."
"אין מצב שאני אתאהב בנקבה, ואני כבר
מבין את זה. אותך למשל אני אוהב בשלמות למרות שאתה מטומטם ברמות."
"כדאי שתעדן את ההתבטאות שלך כשאתה
מצהיר הצהרות אהבה אורי, ואל תקרא לנשים נקבות, זה לא מכובד."
"מה יש לכבד בהן?"
"אורי, לא כולן כמו שוש, ואפילו שוש
כבר לא מה שהייתה פעם."
"לא רוצה לדבר עליה."
"לא אכפת לי, אנחנו כן נדבר עליה
ואתה תיפגש איתה."
"לא רוצה."
"אם לא תסכים אני אספר עליך
למריו."
נשימתו נחטפה ופניו השחומות האפירו מחמת
ההלם. "תלשין עלי לפניו? לפני הבוגד הזה? לך תזדיין, זה כל מה שיש לי להגיד
לך אנטולי, לך דחוף... "
הנחתי את ידי על פיו. "די, אל תדבר
ככה, בבקשה אורי, אתה חייב להיפגש אתה, כרמל עושה לי את המוות. היא יכולה לעשות
לנו המון בעיות, וחוץ מזה אני חייב לה טובה ענקית מאז שהיא הסכימה לתת לנו אותך
כשהיית קטן למרות ש... אתה יודע."
אורי הסיר את ידי מעל פיו ואחז בה בין
כפותיו הגדולות והחמות, כפות ידיים שפעם נגעתי בהן בטבעיות ובלי חשש, ופתאום נעשו
כה גדולות, קשות וזרות כל כך, לאן נעלמו הידיים הדקות והדביקות של הילד שאהבתי, מי
החליף אותן בידיים החזקות והגבריות האלו?
"הידיים שלך ממש קרות." העיר,
"אולי אתה באמת חולה?"
"אין לי זמן להיות חולה." משכתי
את ידי מידיו, "יש לי יותר מידי בעיות לפתור."
"מריו באמת רצה לתת אותי לאנשים
אחרים?"
"רק בהתחלה. כשרק התחלנו לגור יחד
הוא חשש שיהיה לך קשה לגדול אצלנו, שילדים יציקו לך, שאולי תתבייש."
"אבל אתה לא הסכמת, נכון?"
נאנחתי. "לא, לא הסכמתי. אולי עשיתי
טעות."
"אל תדבר שטויות, בטח שלא טעית. אחרי
שנפטרנו מהפסיכית הכול אצלנו היה ממש בסדר, לדעתי הייתה לי ילדות נהדרת."
"הילדות שלך נעשתה נהדרת רק בגיל שש
אורי. לגיל שש הגעת בוגר מאוד לגילך, אני חושב שאפשר להגיד שהייתה לך ילדות מאוד
מיוחדת, אבל נהדרת? לא יודע."
"למה לא? היה לי טוב לגדול אתכם,
כשהייתי קטן אפילו חיבבתי את מריו."
"ועכשיו אתה כבר לא מחבב אותו
יותר?" התעצבתי.
"כל זמן שהוא לא מתקרצץ הוא בסדר,
נורא מעצבן אותי שהוא נכנס הביתה ומתחיל לחלק הוראות, ולמתוח ביקורת. מה אכפת לו
מה אני לובש ומה אני נועל? ואל תגיד לי שזו מרדנות של גיל הנעורים כי זה לא. אתה
אולי אוהב שמחלקים לך הוראות ומנחיתים עליך פקודות, אותי זה מעצבן."
"גם אותי זה קצת מרגיז לפעמים, אבל
זה גם הבית שלו אורי, לא רק שלנו, וחוץ מזה אני מעדיף להתמודד עם השתלטנות הקלה
שלו בדרך שלי, לא במריבות ובצעקות."
"מה הדרך שלך? למצוץ לו עד שהוא ישכח
שלא גיהצת לו את התחתונים ולא שמת מספיק מלח במרק?" גיחך אורי.
"זה לא מצחיק." תקעתי בו מבט
כועס, "אני לא אוהב שאתה מדבר ככה אורי, לא ככה חינכנו אותך."
"אתה לא אשם, אני פשוט נפל
חינוכי." סירב אורי להתרגש מנזיפתי ונשכב פרקדן על המיטה, "אוף, הכרית
הזו מסריחה!" השליך את הכרית של מריו על הרצפה, "תחליף כלי מיטה, הם
מסריחים מהבושם המגעיל שהוא הביא מלונדון."
"הבושם שלו לא מגעיל, זה בושם יקר
ומעודן." אמרתי בנאמנות.
"לא אוהב אותו, לא אוהב בכלל בשמים.
אני מעדיף גבר שיש לו ריח טבעי."
"ממתי אתה מעדיף גברים אורי?"
"לא זוכר בדיוק, וממתי אתה?"
"אי אפשר לדבר אתך ברצינות."
כעסתי, "יאללה, קום מהמיטה, אני רוצה להחליף כלי מיטה."
"רעיון מצוין, אני אעזור לך. איזה
סדין אתה רוצה לשים?" נכנס אורי לחדר הארונות ובלי שיאלץ לעלות על הסולם הקטן
שהצבתי שם הגיע בקלות למדף כלי המיטה.
"תוריד את הכחול עם הציפיות הירוקות
והציפה התואמת." הוריתי לו, מבין פתאום בעצב שכיום אני היחיד שצריך להשתמש
בסולם הקטן כדי להגיע לציפיות.
זרקתי את כלי המיטה המשומשים למכונת
הכביסה והפעלתי אותה, ובינתיים אורי פרש את הסדין הכחול והתחיל להיאבק בציפית של
שמיכת הפוך.
הוא ומריו לא הצליחו אף פעם לצפות שמיכה
כמו שצריך, זה תמיד יצא להם עקום או הפוך. לא עזר כמה פעמים הסברתי להם שצריך
להפוך את הציפה על צידה השמאלי, לתפוס בקצוות, להלביש אותן על קצות השמיכה ואז
לנער, איכשהו תמיד זה התבלגן להם. מריו ויתר על העיסוק בכך מזמן, ואף פעם לא ניסה
לסדר לבד מיטה או אפילו סתם לקפל כביסה. אורי הסכים לעזור לי בכך מידי פעם, אבל אם
לא ביקשתי במפורש הוא היה מתעלם מכל הצד הזה של ניהול הבית ומסתפק באכילה ובניגוב
השולחן ברשלנות אחר כך.
כפתרנו יחד את הציפה, הוא מצד אחד ואני
מצד שני, ונפגשנו בכפתור האמצעי. "נו," שאלתי, "אז אתה מסכים
להיפגש איתה?"
הוא השפיל את עיניו וחשב רגע. "כן,
אבל בתנאי."
"איזה תנאי?"
"שתחבק אותי."
"אבל סתם חיבוק, בלי עניינים
אורי."
"לא יכול, אני מבוגר מידי לסתם
חיבוק."
"אורי, די. אני... אנחנו... אני כמו
אבא שלך אורי, זה לא בסדר מה שאתה רוצה ממני."
פניו האדימו. "אתה מבוגר ממני בסך
הכול בחמש עשרה שנה, אתה לא מבוגר מספיק להיות אבא שלי."
"לא הפרש הגילים קובע בעניין
הזה."
"אז מה כן?"
"מה שמרגישים, אני פחות או יותר
גידלתי אותך ואני מרגיש שאתה כמו הבן שלי."
"ואני מרגיש שאני אוהב אותך, ורוצה
אותך, וחרמן עליך ו..." הוא משך אותי אליו, הפיל אותי על המיטה ונשכב עלי,
אחז את פני בכפות הידיים הענקיות שצימח בין לילה ונישק את פני בשפתיים לחות, מכסה
אותי בנשיקות מסנטר ועד מצח, בדיוק כשם שהיה עושה בילדותו לפני השינה, קוטף ממני
נשיקות שיספיקו לו בזמן השינה.
שכבתי תחתיו מאובן, חש את זקפתו הקשה
מתחפרת בבטני, ממתין שיקלוט עד כמה אני לא משתף פעולה ולא מרוצה ממעשיו ויניח לי.
זה לקח לו דקה או שתיים, אבל בסוף הוא קלט
והתגלגל מעלי, נשכב בגבו אלי ורעד מעט לצידי. "בסדר." אמר אחרי שנרגע,
"תתקשר לכרמל. אני מסכים לפגוש אותה." וברח לחדרו.
6. פרס או עונש
מריו חזר מאוחר מאוד בלילה. כבר ישנתי
כשהוא נכנס חרש לחדר השינה, מעיר אותי למחצה, התפשט במהירות והחליק מתחת לשמיכה. הוא
חיבק אותי בלהיטות, דחף יד מתחת לעורפי, מקפיד להדק אלי את גופו לכל אורכו, נצמד
אלי מכף רגל ועד כתף.
זה היה נעים. אהבתי את לחוש אותו לצידי,
להרגיש את חום עורו המחליק על עורי. תחושת הכובד של זרועו על מותני עוררה בי תחושת
נועם וביטחון. שקעתי לאט חזרה לשינה ואז – לא יודע כמה זמן אחרי שנרדמתי -
התעוררתי פתאום בגלל תנועה חדה שהוא עשה, נדרך בבת אחת, מתנער מאיזה סיוט ואחר כך
נאנח בקול מתייפח, קורא בקול מבוהל בשמי.
"אני פה." ניסיתי להסתובב אליו,
אבל הוא אחז בי בכוח, מרתק אותי תחתיו, לא מניח לי לנשום.
"מריו, אתה מועך אותי." התפתלתי
תחתיו עד שנרגע והניח לי להסתובב. "מה קרה חמוד? חלמת חלום רע?"
הוא הנהן, פניו כבושות בחזי. "כל כך
התגעגעתי אליך, אני שונא לישון לבד טוליק, אתה חסר לי כל הזמן, זה לא הוגן שאתה פה
ואני שם." התלונן בקול בכייני.
"אבל מריו..." ניסיתי להתווכח, לפני
שהספקתי להמשיך בטיעוני העמיק קול נשימתו וגופו התרפה על גופי. הוא שוב צלל לשינה
עמוקה, מוחץ אותי תחתיו. רק אחרי כמה דקות ארוכות של מאמץ לזוז הצידה בלי להעיר
אותו הצלחתי להשתחרר קצת, ועדיין ידו נותרה כרוכה בחזקה סביבי, מעיקה עלי בכוח.
זה המשיך ככה לאורך כל הלילה - כל פעם הוא
היה מתעורר, מגשש אחרי, מושך אותי אליו, מייבב קצת, מתלונן מתוך שינה שאני שוב
נעלם לו ומיד שב ונרדם, מועך אותי תחתיו.
התעוררתי בבוקר עייף ודאוב מהתנוחה הלא
נוחה שבה נרדמתי לבסוף, כתפי כואבת וזרועי רדומה, וחמקתי למקלחת כדי להשתין ולהתקלח
ואחר כך הלכתי להתלבש.
"טוליק! איפה אתה?" צעק מריו
פתאום והתיישב במיטה, עיניו פעורות לרווחה, תר אחרי בפראות.
"נסעתי לאמריקה לבקר את הדודה בלה."
אמרתי בבדיחות הדעת, מציץ אליו מחדר הארונות שם בחרתי לי חולצה נקייה.
"מה אתה עושה שם?" התלונן מריו,
"בוא הנה, אני צריך אותך." הסיר מעליו את השמיכה, חושף את זקפת הבוקר
שלו.
הנחתי לחולצה וחשתי אליו. הוא הסתער עלי, חזק
ודורסני, נישק אותי בכוח ואהב אותי בפראות תוקפנית, מתענג על גופי בשתלטנות אלימה,
לא מניח לי לזוז בלי רשותו.
זה היה מרגיז ומגרה בעת ובעונה אחת.
הרגשתי שהוא כובש אותי מחדש, מפגין לפני את כוחו כאילו כל השנים בהן היינו יחד
נמחקו מזיכרונו ואנחנו שוב שני זרים שלומדים להכיר זה את זה.
זה היה מלהיב ומעורר, וגם קצת מפחיד.
אחר כך הוא התמוטט על גופי, מתנשם, ונשך
את פטמותיי בתוקפנות נואשת, כאילו מתריס – כזה אני! חזיר חסר התחשבות! מה תעשה לי?
"מריו, מריו, די." ניסיתי
להרגיע, מלטף את עורפו, מדבר בקול רך, "הכול בסדר, די."
"לא הכאבתי לך?"
חקר, וסוף סוף הביט בעיני.
"כן, קצת, אבל לא נורא. מה עובר עליך?
ישנת ממש נורא הלילה, כל הזמן התפתלת במיטה ונאנחת. ממש מעכת אותי."
הוא ביקש סליחה, הודה שהיו לו סיוטים, אבל
לא פירט אותם, ואחר כך פיהק וביקש שנישן עוד קצת.
"אי אפשר חמוד. אני חייב ללכת להעיר
את אורי."
"למה הוא לא מתעורר לבד?" הזעיף
מריו פנים, "אין לו שעון מעורר?"
"זה לא עוזר, אם אני לא אנער אותו
בכוח ואציק לו עד שיקום הוא ישן עד הצהרים, וחוץ מזה אני צריך להכין לו קפה וכריך."
"שיכין לבד."
"קל להגיד, אבל הוא לא יכין וילך
לבית ספר על קיבה ריקה, ושם יקנה איזה ממתק במקום לאכול כמו בן אדם."
"אתה מפנק יותר מידי את הילד הזה."
נזף מריו, ואחר כך שב ופיהק, כבש את ראשו בכר ונרדם.
התלבשתי והלכתי להעיר את אורי. הפעם
רוטינת הבוקר המעיקה שלנו הייתה ממושכת ומרגיזה מהרגיל. היה עלי לנדנד שוב ושוב עד
שהוא הצליח להתנער ולצאת מהמיטה. את הקפה שלו שתה בעמידה ורק בקושי רב הספיק להסעה,
דוהר במעלה המדרגות, עדיין חצי ישן, לחמנייה מרוחה בשוקולד - ארוחת הבוקר היחידה
שהוא הסכים לאכול - ביד אחת, ושקית עם כריך גבינה ופרי בידו השנייה. התרמיל שלו
היה כבד להחריד, בקושי הצלחתי להרים אותו, אבל אורי תלה אותו על כתפו בקלילות, רץ
חיש קל למעלה ולקול תרועות חבריו הספיק לקפוץ על האוטובוס ממש ברגע האחרון.
התחלתי להכין ארוחת בוקר לי ולמריו, תוהה
אם עלי להעיר אותו או להניח לו לקום לבד. הוא פתר את הבעיה והופיע במטבח בכוחות
עצמו, שערו סתור מעט ופניו רכים משינה, ולא התיישב לאכול לפני שמשך אותי אליו
ונישק אותי שוב, והפעם בעדינותו הרגילה.
אכלנו ושוחחנו בנעימות על ענייני הבית,
מרגישים לרגע כאילו אנחנו שוב גרים יחד והכל כרגיל, ואז שבו בעיות ההווה להעיק.
מריו אמר שהועלתה הצעה שהוא יעבור לנהל את הסניף בבריסל וחייך בצניעות מעושה.
ראיתי עד כמה החניפה לו ושמחה אותו הבקשה,
ולמרות שליבי שקע בקרבי לשמע הבשורה דבר ראשון בירכתי אותו והחמאתי לו, ורק אז
התחלתי לברר במה דברים אמורים.
"מי מחליט אם תקבל את התפקיד הזה?"
"אתה." ענה לי לתימהוני.
"אני?" הופתעתי, "מי בכלל
יודע בבנק שאני קיים?"
"הבוס שלי ועוד כמה חשובים בהנהלה.
ברגע שעלה הרעיון שאני אגיע לבריסל סיפרתי להם עליך."
התמלאתי מתיחות לא נעימה. עצם קיומי בחייו
של מריו היה מעין סוד בפני הקולגות שלו בבנק שלא היו אמורים לדעת שהוא הומו למרות
שאני בטוח שהממונים עליו ידעו כבר שנים למה הוא עדיין רווק. ברגע שהוא התחיל
להתקדם ולהצליח הם בטח עשו עליו כמה בירורים דיסקרטיים... לא מפקידים סתם ככה את
האחריות לכל כך הרבה כסף בידי אדם בלי לברר עליו פרטים בסיסיים.
"מה הם אמרו כשסיפרת להם?"
"לא היו ממש מופתעים." חייך אלי
מריו, מודה בלי מילים שאני צדקתי בויכוח שהתנהל ביני לבינו כשהוא התמנה למנהל
הסניף והוזמן לאיזה נשף בכירים עם בת זוגו. הוא הראה לי נבוך את ההזמנה, לא האמין
לי שלא יקרה שום דבר אם יבוא איתי והתמלא מצוקה ומבוכה ורגשות אשמה כשמשכתי
באדישות בכתפי וויתרתי ברצון על התענוג, לחגוג עם פקידי בנק? לא נשמע לי כיף גדול
כל כך.
זה נגמר בכך שהוא הלך עם אחת מהקולגות שלו,
רווקה מתבגרת נטולת בן זוג, במקום איתי ואחר כך התאמץ לפצות אותי ולרצות אותי על
העלבון שכלל לא חשתי.
"תבין טוליק," רכן מריו לעברי, ממקד
בי את כל כושר השכנוע, הכריזמה וכשרון השיווק שלו שהשפיעו להפליא על כל לקוחותיו,
אבל אותי הותירו אדיש ומשועשע משהו. "מדובר בחוזה לחמש שנים לפחות, אין מצב
שאני אשרוד את זה בלעדיך. אמרתי להם שאני מסכים רק בתנאי שאתה תבוא איתי ושיסדרו
גם לך עבודה, כמו שמקובל לעשות כשמדובר בנשות מנהלים. הם מאוד שמחו כששמעו שאנחנו
יחד כבר שמונה שנים ושאתה מורה ואמרו שאין בעיות וזה ממש בסדר, אפילו מסרו לך
דרישת שלום." חייך בשביעות רצון להוטה לרצות, עיניו מתרוצצות על פני במעין
עצבנות שעוררה בי חשדנות מיידית.
"תודה רבה, תמסור ד"ש בחזרה."
אמרתי בפיזור נפש בעודי בוחן אותו בקפידה. משהו פה לא נראה לי... משהו בו היה להוט
מידי... משתדל מידי.
"אני מאוד מופתע לשמוע שהבנק נעשה כל
כך ליבראלי." הערתי הערה ניטראלית שנועדה לבחון את גובה פני המים, "כנראה
שאתה באמת חשוב להם מריו."
מריו הסמיק, דבר שעשה לעיתים נדירות ביותר,
והחשד העמום שניקר בי החל להתברר. "תגיד מריו, מי בדיוק היה אתך אז,
כשהתקשרתי בפעם האחרונה?"
"לא חשוב, סתם אחד, לא משנה."
העמיק הסומק שלו ועיניו ברחו מעיני.
"נער ליווי?" שאלתי, מתפלא על
עצמי איך אני נשאר כל כך שליו ורגוע למרות שהלב כואב לי כאילו ביתרו אותו בסכינים.
"לא." רטן מריו, "מה זה
משנה?"
"אני לא יודע. תגיד לי בעצמך."
הוא כבש את פניו בכפות ידיו וגנח, "לך
תזדיין." אמר, והוסיף עוד כמה קללות מזוהמות מאוד בספרדית, נאצות שלא הבנתי,
אבל נשמעו מגונות מאוד.
"מריו!" צעקתי, "תפסיק כבר
לקלל ותדבר איתי, מה הסיפור?"
הוא נאנח אנחה דרמטית מאוד שהייתה אמורה
לגרום לי לרחם עליו, אבל רק הצחיקה אותי, ואז סוף סוף סיפר את כל האמת הלא נעימה שניסה
להתחמק ולהסתיר ממני. מסתבר שבנו של אחד המנהלים החשובים והמשפיעים ביותר בבנק הגיע
לסניף בלונדון כמתלמד ונדלק על מריו שמצידו לא נשאר כמובן אדיש...
הסיפור התחיל מזמן, עוד לפני הביקור
האחרון שלי אצל מריו, ונמשך לסירוגין עד היום. אביו של הצעיר שהיה מאורס לבחורה
חסודה ממשפחה טובה נחרד עד עמקי נשמתו והציע למריו להעביר אותו לבריסל, לקדם אותו,
לתמוך בקריירה שלו, הכול רק כדי שיפסק הקשר בינו לבין בנו.
"מה זה משנה אם זה יהיה אתה או אחר? לא
אתה הפכת אותו להומו מריו. אם הבן שלו הומו אז הוא יישאר הומו גם אם ישלחו אותך
לפתוח סניף על הירח. למה לא אמרת לו את זה?"
"בטח שכן, אמרתי שוב ושוב, והסברתי
שאני... שבעצם..." הוא הניע את ידו בשאט נפש, "אתה לא מבין. אני יודע
שבעיניך אני יוצא הנבל בכל הסיפור הזה טוליק, ואני מודה שלא הייתי בסדר... אתה בטח
לא היית מסתבך בדבר כזה, אבל..."
הוא זינק פתאום מכיסאו וניגש אלי, אחז
בכוח בכתפי וקירב את פניו לפני, "אני אוהב אותך." אמר בשקט, מביט ישר
בעיני, "עשיתי שטות והשתעשעתי קצת עם הילד הזה כי הייתי חרמן ובודד, זה הכול.
אחר כך הכל הסתבך כל כך... ניסיתי להסביר לך ש... אתה בטח חושב שאני חרא."
"לא." הבטחתי לו, "אני לא
חושב ככה. גם אני אוהב אותך מריו, אני אוהב אותך למרות שאתה טיפש וחרמן."
ההקלה על פניו הייתה נוגעת ללב ולרגע פשוט
התחבקנו חזק, נאחזים זה בזה בכוח. "הרגשתי נורא כשהם הציעו לי קידום כזה רק
בשביל להציל את הבן היקר של הבוס, ולא האמינו לי שזה לא יעזור כלום. הוא רק ילד
מבולבל, ואבא שלו כל כך שמרן ומבוהל, אין לו עם מי לדבר. חבל שאתה לא יכול לשוחח
איתו קצת טוליק, אתה היית מצליח להסביר הכל, לי הם לא האמינו, כל מה שאמרתי נראה
להם כמו ניסיון לסחוט תנאים יותר טובים."
"אני לא בטוח שאתה צודק." אמרתי
אחרי שחשבתי קצת על דבריו, "לדעתי הם היו מציעים לך את הסניף בבריסל בכל
מקרה, אולי הסיפור עם הבחור ההוא זירז קצת את ההצעה, אבל אם לא היית מתאים לא היו
מציעים לך דבר כזה."
"זה מה שאבא של שון אמר, אבל לא
האמנתי לו." הודה מריו.
"אני חושב שבלי שום קשר למה שאני
אחליט אתה צריך לקבל את ההצעה מריו, זו הצעה טובה שתקדם אותך, ובטח גם המשכורת
טובה יותר."
"כן." הודה מריו, "זה
קידום וזה יותר כסף, אבל מה זה שווה בלעדיך? אתה לא מבין שאני לא אחזיק שם מעמד לבדי?"
"אתה כן תחזיק מעמד." הערתי
בקרירות, למרות שליבי התכווץ מרוב כאב ואומללות, "הזוגיות שלנו לא תחזיק מעמד
בפירוד כל כך ממושך, אבל אתה ואני כן נשרוד. אף אחד לא מת היום מלב שבור."
מריו השמיע שוב את אחת הגניחות המיוסרות
שלו והביט בי בעיניים לחות וטרגיות.
"אז מה אתה אומר, אתה מוכן לבוא איתי
או לא?"
"מה אני יכול להגיד? אני לא יודע
מריו. אני אוהב אותך, אבל ממש לא נראה לי הרעיון הזה, לעזוב את הארץ."
"זה לא נקרא לעזוב טוליק, זה משהו
זמני בלבד, חמש שנים גג, ואחר כך נחזור."
"או שלא, ומה אם בינתיים תמצא לך אחר
ותנפנף אותי ואני אחזור לארץ בלי עבודה, ובלי בית, ובלי כלום. זה סיכון אדיר
בשבילי, ואתה לא בדיוק הבן אדם שמתחשק לי לקחת איתו סיכונים. פעם היית, אבל זה
השתנה."
פניו נפלו. "אתה לא סומך עלי יותר?"
"איך אני יכול? אתה היית סומך עלי אם
הייתי עושה מה שאתה עשית?"
"אם אתה היית מזדיין עם אחר?"
זיק הכעס שניצת בעיניו הפחיד אותי בעוצמתו, "הייתי הורג אותך ואותו בלי
רחמים." אמר בקול קר וזועם, ומבלי משים מצאתי את עצמי מתרחק מעליו.
שתקנו רגע ארוך שנמשך נצח ואז הוא הסתובב
והחל לאסוף את הכלים מהשולחן ולערום אותם בכיור.
"אתה לא חייב לענות לי מיד, אבל אני
צריך תשובה עד השבוע הבא." אמר אחרי שהכיור היה מלא כלים מלוכלכים, (כמובן
שהוא לא טרח לזרוק את שיירי האוכל לפח קודם) והשולחן נוגב היטב.
"בסדר, אני אחשוב על זה." אמרתי
ביובש, ופניתי לצאת מהמטבח.
"טוליק." הוא זינק אחרי וסובב
אותי אליו, "אל תהיה כזה, בבקשה, אני מתחנן לפניך." נפל לפני על ברכיו
וטמן את פניו בבטני, מחכך את מצחו בעורי שנחשף מבעד לחולצתי. "כל מה שהשגתי
לא שווה כלום בלעדיך." אמר וקולו רטט מרוב רגש, "בבקשה ממך, אל תעזוב
אותי, אני צריך אותך."
זו הייתה מחווה מאוד תיאטרלית, אפילו קצת
נלעגת, אבל לא הצלחתי להישאר אדיש לתחנונים הכנים שבקולו ולמגעו הלוהט בגופי.
במקום לענות הנחתי את ידי על ראשו ושיקעתי את כפות ידי בשערו הסמיך והבהיר, מבחין,
מופתע קצת, עד כמה התרבו בו חוטי השיבה.
"ומה יהיה עם הילד?" נזכרתי
פתאום.
"אנחנו לא יכולים לקחת אותו איתנו."
פסק מריו והדף אותי לכסא כדי שיקל עליו לפתוח את מכנסי. "אנחנו רק המשפחה
האומנת שלו ולא ירשו לנו להוציא אותו מהארץ, וחוץ מזה מה הוא יעשה בבריסל? הוא לא
מדבר מילה צרפתית וגם האנגלית שלו לא משהו איך הוא ילמד שם?"
"אז מה? נשאיר אותו כאן?"
"למה לא? יש פנימיות מעולות בארץ,
הוא כבר לא תינוק."
"אני לא יודע מריו זה... זה לא נראה
לי." מלמלתי, אבל מכנסי כבר היו פתוחים ואברי כבר הזדקף בפיו.
וככה, במקום לדבר על עתידנו ועל אורי
חזרנו לחדר השינה ושם הוא נשכב על בטנו וביקש שאחדור אליו, מה שעשיתי בשמחה ובהנאה,
ורק אחרי שהוא הלך שאלתי את עצמי אם הזיון הזה נחשב בעיניו כעונש או כפרס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה