3.
הזר
החודשים הראשונים להיעדרותו של מריו היו
קלים מכפי שחששתי. כן, התגעגעתי מאוד, הוא חסר לי ללא הרף, אבל התמודדתי לא רע,
ואפילו תפסתי את עצמי פה ושם גאה בעצמי על הדרך בה אני פותר בעיות, נחלץ ממשברים
ביתיים קטנים, ומצליח להסתדר בכוחות עצמי, מנווט אותי ואת אורי על פני המעקשים
והמהמורות של חיי היום יום.
הלכתי לבד לעשות טסט, שלמתי חשבונות,
עשיתי קניות והתמודדתי עם הסתבכות מטופשת של אורי עם אחד מחבריו לנבחרת - ויכוח
בין מתבגרים שהסתבך לקטטה אלימה משהו.
אורי השליך כסא על אחד מחבריו לנבחרת
השחייה, הוריו של הנער השני הקימו מהומה ודרשו את הרחקתו של הגורם האלים מהקבוצה.
המאמן נתקף בהלה כי אורי היה אחד מעמודי התווך של הנבחרת ופנה אלי בבקשת עצה.
הרגעתי אותו ופתרתי את המשבר בדרכים
דיפלומטיות, מנסח יחד עם אורי מכתב התנצלות לנער הנפגע ולהוריו, ועושה איתו חזרות
על נאום ההסבר שישא בפני בני קבוצתו.
אורי העווה את פניו בלגלוג כשהכתבתי לו את
נוסח ההתנצלות שלוותה בהסבר על המתח שהוא סובל ממנו בגלל המבחנים החשובים בבית
הספר והמעבר מחטיבת הביניים לתיכון.
"מה? זה לא נכון?" התרעמתי,
"אני לא ממציא כלום."
הוא משך בכתפיו ושתק.
"אני יודע שהנסיעה של מריו בטח
מוסיפה ללחץ שלך, אבל אני לא חושב שזה עסקו של המאמן שלך אם כי אתה יכול להוסיף,
אם אתה רוצה, שיש עניינים בבית שמלחיצים אותך."
"אל תדבר שטויות." התיז אורי
בזעף.
"אוריל'ה." הנחתי יד מרגיעה על
עורפו.
הוא התנער, "תפסיק, אני לא תינוק,
אני יודע לבד מה להגיד."
"אני מנסה לעזור." נפגעתי קצת
והסרתי מעליו את ידי.
הכעס המרדני שלו התחלף באחת בחרטה.
"אני יודע, אל תיעלב, תודה שאתה עוזר, אבל אני יודע לבד מה להגיד, יהיה בסדר,
אל תדאג כל כך."
"זרקת כסא על חבר שלך, איך אני יכול
לא לדאוג?"
"אולי הגזמתי קצת." חייך אורי
חיוך שהיה בו קצת יותר מידי עליצות, וגם שמץ של אכזריות, "אבל תאמין לי שמה שעשיתי
התחשק לכולם לעשות מזמן. ההוא סתם מציק, ילד מפונק של אימא ונודניק זוועתי, אם
לפחות היה שחיין טוב, אבל הוא כזה הו..." ברגע האחרון תפס את עצמו ונעצר.
עיני נפגשו בעיניו, "רצית להגיד
הומו." קבעתי.
"כן, זה מה שאומרים, זה סתם, זה לא
שהוא באמת הומו."
"לא אכפת לי ממנו, אבל מפריע לי שאתה
משתמש במילה הזו כאילו היא מילת גנאי."
"אני יודע, סליחה טוליק, לא
התכוונתי, זה סתם ביטוי כזה, אל תיקח ללב."
נאנחתי. "קשה לי לא לקחת ללב כשדווקא
אתה מדבר ככה."
הוא כרך את זרועותיו סביב צווארי ונישק
אותי כמו שהיה עושה כשהיה ילד ושוב הבחנתי, מופתע כל פעם מחדש, עד כמה גבה והתרחב
לאחרונה. גופו הילדותי והדק נעשה שרירי וחזק כל כך מאז הקיץ האחרון, ועורו היה חם
וחלק כל כך תחת כפות ידי... החזרתי לו חיבוק וידעתי שעל השיחה הזו ביני לאורי לא
אספר למריו בשיחה הלילית הקבועה שלנו.
מריו אמנם לא היה איתנו בגופו, אבל הקפיד
לשמור על קשר רצוף עם היום יום שלנו, מנסה לשתף אותי בחייו. זה עבד יפה בחצי השנה
הראשונה וכשנפגשנו שוב לכמה ימים יקרים מפז מיד אחרי יום הולדתי - שאותו למרבה
הצער ביליתי לבד - נפלנו איש לזרועות רעהו כאילו נפרדנו רק באותו בוקר.
סיפרתי לו בחיוך מבטל על החלום המוזר
שהטריד אותי במשך מספר לילות לפני שהוא חזר. בחלום הוא נכנס הביתה ולמרות שנראה
בדיוק כמו לפני הפרידה חשתי שהוא אחר, שריחו זר, שכל מנהגיו שונים, שהוא לא הוא.
כאילו ניזון מהפחדים שלי החלום נעשה ארוך ומפורט יותר מלילה אחד למשנהו. הייתי
מתעורר ממנו בוכה, חש בודד כפי שלא חשתי מאז אותו חורף רחוק וקר בו פגשתי את אורי
לראשונה.
כשמריו ישן איתי לא חלמתי כלל. רק אחרי
שנסע שוב חזרתי לחלום עליו, אבל אלו היו חלומות טובים ומנחמים, חלומות עשירים
בפרטים מדויקים ונעימים. בחלומות ההם היינו רק שנינו, בדרך כלל יושבים לנו בבית
קפה שנשקף על כיכר מרוצפת אבנים שבמרכזה מזרקה קטנה וצנועה, וסביבנו עצים ירוקים
ירוק דשן של אירופה. היינו שותים קפה טעים, אוכלים עוגות קצפת ואחר כך מטיילים
לאיטנו בכיכר, נעמדים להציץ למטה אל הנהר שזרם בעמק מתחתיה, מתפעלים מהנוף, ואז
הוא היה מניח יד על שכמי, מנשק את עורפי ולוחש לאוזני שהוא רוצה שנלך למלון כי הוא
כל כך רוצה שנהיה כבר לבד. עם הזמן, ככל שגברו געגועי ומועד הפגישה הבאה שלנו שב
ונדחה כל פעם מחדש היינו שותים פחות קפה ואוכלים פחות עוגות, ורוב החלום היה מתרכז
בזמן שהיינו מבלים במלון עלום השם והנעים ההוא שחדריו היו גבוהי תקרה, חלונותיו
גדולים ומקומרים ונברשת נחושת תלויה בו מעל מיטת אפיריון גדולה שבה אהבנו זה את
זה.
הספקנו להיפגש עוד חמש פעמים במשך השנה
הראשונה להעדרו של מריו. הוא בא עוד פעם אחת לסוף שבוע חטוף לארץ, ואני טסתי אליו
ללונדון שלוש פעמים. פעם אחת עם אורי ופעמיים לבד.
אלו לא היו פגישות רעות, אבל לא טובות
וארוכות כמו הראשונה.
מפגישה לפגישה חשתי שהוא קצת פחות איתי,
קצת יותר דומה לזר בחלום הרע ההוא שחזר לבעת אותי אחרי מותה של באפי.
היא מתה קצת לפני יום הולדתי השלושים
ואחת, נדרסה המסכנה בגלל רגע אחד של חוסר זהירות שבא לה בגלל גילה המופלג, ובגלל
פזיזותו של הנהג שלא הבחין בה.
אורי מצא אותה כשחזר מאימון, מוטלת בשולי
הכביש, לא רחוק מהבית, עדיין חמה וכמעט שלמה. רק מעט דם נזל מאפה, מכתים את פרוותה
הדבשית הרכה. הוא נשא אותה על כפיים הביתה, בוכה בדמעות של ילד שבור לב.
לא היו בפי מילים לנחם אותו. התאבנתי מרוב
צער ואשמה. איך יכולתי להניח לה ללכת מהחצר? הרי ידעתי שהיא קשישה מכדי להתרוצץ
לבד והכביש מול הבית נעשה כל כך הומה מכוניות בשנים האחרונות.
"בוא נקבור אותה יחד בחצר."
אמרתי לאורי והלכתי למחסן להביא מעדר. אני חפרתי קצת, ואחר כך הוא הגיש לי אותה
וחפר בזמן שאני אחזתי בה. אחרי שהבור היה עמוק דיו עטפנו אותה בשמיכה שלה וכיסינו
אותה בכפות ידינו בעפר.
"איזה מצבה אתה רוצה שנעשה לה?"
שאלתי את אורי.
"שום מצבה. נשתול פרחים." אמר
אחרי הרהור קל.
"רעיון יפה." הסכמתי והושטתי לו
את ידי. הוא אחז בה ואנחנו חזרנו הביתה יד ביד, שותקים.
באותו לילה שוב לא הצלחתי להשיג את מריו
בטלפון, זה קרה לעיתים די קרובות לאחרונה - לטענתו בגלל עומס העבודה שהוטל על
כתפיו - ולכן לא יכולתי לספר לו על האסון. הייתי מדוכא מכדי לאכול ונרדמתי מול
הטלוויזיה שדלקה בלי קול בלי שלבשתי פיז'מה וצחצחתי שיניים, מעשה מאוד לא אופייני
לי.
כמו להכעיס חלמתי שוב את אותו חלום נורא
ומריו היה הפעם זר כל כך עד שאפילו עברית הוא כבר לא דיבר, אלא מן תערובות לא
ברורה שנשמעה כמין ג'יבריש בלול מאנגלית ומספרדית. כשביקשתי שידבר עברית כעס עלי
וזיק של רשעות בהק בעיניו הטובות.
התעוררתי בזעקה, מבולבל וחרד, מגלה שאני
עדיין בבגדי, הטלוויזיה האילמת מהבהבת מולי, גופי מזיע ובפי עומד טעם רע של בדידות
ופחד.
אורי נזעק לחדר השינה שלי. "מה
קרה?" שאל, "למה אתה לא בפיז'מה?"
"נרדמתי עם הבגדים." התחלתי
לפשוט אותם מעלי בתנועות מסורבלות, "ולא צחצחתי שיניים ואני מת להשתין."
"מה מריו אמר על באפי? הוא כועס
עלינו?" שאל אורי.
"לא דיברתי איתו." הודיתי
ונעמדתי מול האסלה, משתוקק להקל את הלחץ על השלפוחית שלי.
"למה לא? צריך לספר לו."
"ניסיתי אורי, אבל לא הצלחתי להשיג
אותו. הוא מאוד עסוק לאחרונה. תעשה טובה ולך מפה, אני רוצה להתקלח."
"אז תתקלח, מי מפריע לך, אתה מתבייש
ממני?" הטיל אורי את עצמו על המיטה בפישוק ידיים ורגלים. חשתי את עיניו על
גבי הערום, אבל הלחץ על השלפוחית גבר, השתנתי ואחר כך נכנסתי להתקלח. המים החמים
הרגיעו אותי, שטפו את הזיעה וגירשו את ביעותי החלום המטריד. צחצחתי שיניים וחזרתי
למיטה, אורי שכב על צידו, ראשו על הכרית של מריו וישן שינה עמוקה, נושם נשימות
רגועות של ילד.
מריו היה מתרגז לראות אותו ישן במיטה
שלנו, ועוד בצד שלו, חשבתי, אבל מריו לא היה שם, ואני הייתי עייף מכדי להעיר את
אורי ולשלח אותו למיטתו, במקום זה נשכבתי לצידו ונרדמתי.
ערב אחר כך הצלחתי להשיג את מריו בטלפון
וסיפרתי לו על מותה של באפי. הוא היה מלא אהדה וצער, ולא חלם אפילו להאשים אותנו
במותה. כשסיפרתי לו שאורי חש אשמה כי הכלבה יצאה מהחצר כדי להמתין לו שישוב מאימון
מריו התעקש לדבר איתו ולהרגיע אותו, אמר לו דברי נחמה רכים, התנצל שקצת קשה להשיג
אותו לאחרונה בגלל עיסוקיו הרבים, וחזר והבטיח שהוא מתגעגע אלינו מאוד ושהוא יגיע
בקרוב לעוד ביקור מולדת ממושך. הוא נפרד ממני בנשיקות ובדברי חיבה שנשמעו לי
מופרזים ומודגשים קצת יותר מידי, ועם זאת ניחמו אותי בדרך מוזרה, כי גם אם הוא
מתנחם בגופם של אחרים (כפי שהחלטנו בפגישה האחרונה שלנו להרשות זה לזה) לפחות הוא
חש אשמה ומנסה לכסות ממני את מעשיו.
"לדעתי הוא בוגד בך." אמר אורי
אחרי השיחה המעיקה עם מריו ושמתי לב שהוא מביט כאילו עלי, אבל מתרכז באיזה נקודה
מסתורית קצת מעל לכתפי הימנית.
"אורי... זה לא ככה. אתה לא
מבין."
"מה יש להבין? קודם הוא עוזב כדי
לקדם את הקריירה שלו ועכשיו הוא מבלה במיטה עם אחרים ואתה... אתה טיפש."
"למה אני טיפש?"
"כי זה לא מגיע לך ואתה שותק."
"אבל גם אני יכול... דברנו על זה
ש... יש לו צרכים גופניים ואין לזה שום קשר לאהבה שלנו."
"אבל..."
"מספיק אורי. אתה צעיר מידי לשמוע
דברים כאלו וחוץ מזה זה לא ממש העסק שלך."
"לא העסק שלי? בטח שזה העסק שלי. אלו
לא רק החיים שלכם, זה גם החיים שלי, מה אני אעשה כשתיפרדו? אחזור לאימא?"
"גם זו אופציה אורי, העובדת
הסוציאלית שלה סיפרה לי שהיא הצליחה להיגמל סוף סוף ושהיא עובדת בעבודה קבועה
ומשתתפת בפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים. בשנה האחרונה המצב שלה מאוד מאוד
השתפר."
"מה זה נוגע לי?" התמלא קולו של
אורי עוינות, "למה אתה מספר לי עליה?"
"כי היא אימא שלך."
"הייתה פעם, קצת. עכשיו כבר לא.
בחיים אני לא אחזור אליה, וחוץ מזה אני כבר מבוגר מידי, אני לא צריך אימא."
"כל אחד צריך אימא, אף אחד לא מבוגר
מידי בשביל זה."
"אתה כזה הומו טוליק!" התפרץ
אורי, קצת נרגז וקצת מתבדח. "יאללה, בוא נלך לישון."
"נו, אז לך."
הוא השתרע שוב על הצד של אורי, מפנה אלי
את גב השחיין השחום והחלק שלו.
"אורי, זו לא המיטה שלך."
"עזוב, אל תציק."
"אורי, יש לך מיטה משלך ו..."
הוא התחיל לנחור בהפגנתיות.
הנחתי יד על כתפו, מנסה לטלטל אותו, אבל
הגוף הדק ומלא החן הזה היה חזק עד להפתיע, וסירב להיות מטולטל מהמיטה, ואני הייתי
עייף מכדי להתווכח... שוב ישנו יחד.
ובבוקר חלמתי שוב עלי ועל מריו, והפעם
קפצנו מבית הקפה שבכיכר ישר למיטת האפיריון, נאחזים זה בזה מתחת לנברשת הנחושת
שהתנודדה מעלינו בפראות. חיבקתי אותו בכוח, מעביר כפות ידיים מתגעגעות על כתפיו,
גבו, מותניו, לוחץ אליו את זקפתי הבוערת, מצמיד שפתיים אל עורו החלק, החם ה... זה
לא הוא...
"אורי!" קרעתי את עצמי מעליו,
נאבק להשתחרר משיירי החלום שנכרכו סביבי, דביקים ולחים.
אורי, בניגוד אלי, היה ער לגמרי. הזדעזעתי
כשהבנתי שהוא מודע לחלוטין לטעותי ואינו נבוך כלל.
"התעוררת." חייך אלי והושיט
לעברי יד, מנסה למשוך אותי שוב אליו.
זינקתי מהמיטה כנשוך נחש. "תפסיק עם
זה מיד! מה אתה עושה?"
הוא התיישב, מושך על כתפיו שמיכה שלא
הצליחה להסתיר חזה רחב ומפוסל להפליא של שחיין צעיר, מעוטר בפטמות כהות ומפתות
שצבען צבע שזיפים בשלים.
"אתה כועס עלי?" סקר את פני
בדאגה.
חזרתי והתיישבתי על המיטה, שומר על מרחק
ביטחון. "אורי, אני לא רוצה שתבוא לישון איתי יותר, זה ברור?"
"למה? ממה אתה פוחד?"
"זה לא עניין של פחד, זה... לא משנה.
פשוט אל תבוא יותר."
הוא רכן לעברי, מביט ישר בעיני, "אתה
שוכח שאני כבר לא ילד קטן טוליק, ואני אוהב אותך מאוד."
"גם אני אוהב אותך אורי."
מהיר וגמיש הוא משתחרר מהשמיכה ונעמד על
ברכיו, סמוך מאוד אלי, ערום לגמרי, ידיו על כתפי, מצמיד אלי את גופו הצעיר והחם.
אני חש את זקפתו נלחצת אלי ונחרד.
"אורי לא!"
"אבל אמרת שאתה אוהב אותי?"
"לא ככה חמוד, בבקשה לך מפה."
הוא כבר לא ילד, כמה קשה לי להדוף אותו מעלי, הוא חזק ממני ועקשן ואני... קמתי
בחיפזון והסתגרתי במקלחת.
לא יצאתי משם עד ששמעתי אותו מסתלק.
אחר כך הסתערתי על הטלפון והצלחתי להשיג
את מריו דקה לפני שיצא לעבודה.
"מריו אני יודע שהחלטנו על יחסים
פתוחים כל זמן שאתה שם ואני פה, אבל זה לא עובד, אני לא עומד בזה, אני חייב לפגוש
אותך."
מריו ענה לי בנימוס בקול מוזר, כאילו לא
שלו, הבטיח שכן, בוודאי, ניפגש בקרוב, יהיה בסדר, ביקש שלא אדאג ושאמסור ד"ש
חמה, ועשה את כל זה בלי שנקב בשמי אפילו פעם אחת.
רק אחרי שהשיחה האיומה הזו הסתיימה הבנתי
שהוא כנראה לא היה לבד ולכן הוא דיבר אלי כאילו הייתי זר.
4. מה יהיה
איתי
העניין ריחף מעל ראשנו כמו ענן קודר מאז
שמריו סיפר לי בהתלהבות על ההצעה הנפלאה שקיבל מהבוס שלו. אין לי מושג למה לא
דיברנו על זה לפני נסיעתו ולמה התנהגנו כאילו זה מעשי לצפות משני גברים צעירים
שיסתפקו בחיים נטולי סקס כמעט לחלוטין - אלא אם כן נביא בחשבון מספר פגישות בשנה -
למרות ששנינו ידענו שזה לא ילך, לא כשמדובר במישהו כמו מריו.
גם כשהצלחנו לדבר על זה סוף סוף זו לא
הייתה שיחה רצינית ומעמיקה, נגענו בנושא בקלילות, מכדררים אותו ביני לבינו,
מתבדחים עליו, מציצים בו בזוית העין, בוחנים אותו במעין אירוניה מרירה.
זה התחיל בהערה שלו על יופיו של המלצר
ששירת אותנו, והמשיך בתיאור עצמו, הולך ברחובות ובולע בעיניו את הגברים המדהימים
שהסתובבו סביבו כל הזמן. אחר כך בא סיפור מצחיק על החלומות הארוטיים שהתחילו
להטריד אותו לאחרונה בתכיפות כאילו חזר להיות נער מתבגר, ואיך הוא נאלץ להחליף
סדין כמעט כל לילה. ולקינוח נרמזו רמיזות גסות על הלחץ המתגבר אצלו, רמיזות שנאמרו
בטון משועשע ומבטל כאילו רק כך הוא מרשה לעצמו לספר לי על המצוקה והקשיים של חייו
בלעדי.
צחקתי כי זה מה שהיה מצופה ממני, למרות
שהיה לי ברור שהוא מנסה להגיד לי משהו ולא יודע איך ולכן הוא מדבר מסביב לנושא
ומתבדח. אם הוא סמך עלי שאעשה את העבודה בשבילו הוא התאכזב, הייתי פגוע ומבוהל
מכדי להצליח להעביר את השיחה לפסים רציניים. כמו פחדן התעלמתי מהרמזים שלו והמשכתי
לחייך ולהיות כייפי וזורם כפי שהתעקשתי להיות כל זמן הביקור.
רק כשהיינו בשדה התעופה, מתחבקים חיבוק
אחרון לפני פרידה, הצלחתי לדון בחטף במה
שהעיק עלי מאז אותה שיחה משונה.
"בקשר למה שסיפרת לי קודם על הגברים
המדהימים שמסתובבים פה ברחובות, והסדינים שצריך להחליף כל לילה... זוכר?"
הוא הנהן, מביט בי במתיחות, ופתאום הבנתי
עד כמה הוא חושש לאבד אותי בגלל הפרידה הממושכת וכמה קשים חייו, נקרע ביני לבין
השאפתנות שלו. גל של חיבה רכה כלפיו אפף אותי, הבנתי מה הוא מבקש ממני ולמרות שזה
כאב לא יכולתי למנוע ממנו את מבוקשו. "אל תהיה מודאג כל כך, זה רק צורך
גופני, סתם חרמנות. גם אני מרגיש כמוך, ברור שקשה לך להתאפק כל כך הרבה זמן. זה לא
יפגע בנו, במה שיש לנו, זה סתם זיונים, אני מבין לגמרי מריו, אתה לא צריך להרגיש
אשם."
הוא התחיל לחייך ונעצר, חיוכו קפא ומבטו
נמלא חשדנות. "אני לא צריך להרגיש אשם כי יש לך מישהו?" התהדקו אצבעותיו
על זרועי.
"מה?" נבהלתי, "איזה
מישהו?"
הלחץ על זרועי התגבר עד כאב. "בגלל
זה אתה כל כך מבין ונחמד? כי אתה כבר... מי זה? כבר הבאת אותו הביתה?"
"מריו, באמת..." עשיתי ניסיון
לא רציני לשחרר את ידי, אבל הוא המשיך לאחוז בה בכוח, מבטו הזועם קודח בעיני, דורש
תשובה.
"חוץ מאורי אני לגמרי לבד, הגבר
היחיד שנכנס אלינו היה הטכנאי של מכונת הכביסה שדיבר כל הזמן על ההכנות לחתונה
שלו." הנחתי את כפי על האגרוף שלפת את זרועי בכוח, "נו, די, תפסיק
טיפשון." הפצרתי בו בעדינות, "איך אני יכול להיות עם מישהו חוץ ממך? גם
כשאני מחליף סדין בבוקר זה רק בגלל חלומות עליך... התכוונתי אליך, לא אלי, אתה
יודע שאני... אצלי זה אחרת."
הוא היסס עוד רגע ואז השתכנע, שחרר את
זרועי מלפיתתו ונלחץ אלי בחיבוק חזק עד מחנק, "אני אוהב אותך." אמר,
קודם בעברית ואחר כך בספרדית, "לא משנה מה יקרה, תזכור תמיד שאני אוהב רק אותך
טוליק." ואז הרפה ממני והלך.
הסימנים שהותירו אצבעותיו על זרועי נותרו
שם במשך כשבועיים, מחליפים צבע לאט משחור לסגול, לירקרק ואחר כך לצהוב דהוי,
כואבים כל פעם קצת פחות, עד שנעלמו לגמרי.
נכנסתי למטבח לשתות קפה ומצאתי שם את אורי
מכין לו כריך מלחמנייה. "תכין גם לי קפה." ביקשתי והתיישבתי, "אין
עוד לחמנייה גם בשבילי?"
"לא, זו הייתה האחרונה. רוצה שאני
אטוס לסופר להביא לך?"
"לא חשוב, אני אוכל פרוסת לחם, אתה
תאחר לבית ספר, קדימה אורי, תזדרז."
"אתה כועס עלי?" הציץ אלי
מזווית העין, בוחן את פני בדאגה.
"לא חמוד, אבל בבקשה, אל תבוא לישון
איתי יותר."
"נבהלת בגלל שעמד לי?" צחק אורי
ואפילו לא הסמיק. להיפך, אני זה שהסמקתי.
"כן, האמת שכן. אל תצחק אורי, בעיני
אתה עדיין ילד ואתה מביך אותי כשאתה מתנהג ככה."
"אבל אני כבר מזמן לא ילד קטן טוליק,
אני כמעט בן שש עשרה, אתה לא קולט את זה?"
"אני קולט, אני קולט, אבל בעיני תמיד
תישאר קצת ילד. תגיד אורי... מה... איזה... אני מתכוון..." גמגמתי כמו עילג,
השאלות שרציתי לשאול בערו לי בפה ולא יצאו החוצה. זה מעולם לא קרה לי איתו, תמיד
היינו גלויים וכנים זה עם זה, איך זה שפתאום אני לא מצליח להתבטא?
אורי הביט בי מתלבט ומתחבט, חייך את החיוך
המלגלג הזה שסיגל לעצמו מאז שנעשה גבוה יותר ממני, ולא ניסה לעזור.
"מה שאני מנסה לשאול זה אם אתה נמשך
לגברים." הצלחתי לבסוף לפלוט. משום מה המילה הומו נתקעה בגרוני והייתי נאלץ
להסתפק בתחליף.
"אני לא נמשך סתם לגברים, אני נמשך
אליך טוליק."
לרגע קיוויתי שהוא לא מתכוון, שזו סתם
בדיחה אווילית, אבל הוא לא חייך ומבטו היה רציני ומרוכז כל כך עד שידעתי שאם רק
אושיט את ידי ואגע בו הוא ואני...
"אתה חייב לצאת עכשיו אורי, תראה כמה
מאוחר, תפסיד את ההסעה."
"נו, אז? זה לא כל כך חשוב."
מחה אורי.
"זה כן חשוב, הלימודים שלך מאוד
חשובים. קדימה, צא, נדבר על הכול בערב." האצתי בו. הוא יצא בחוסר חשק, מפנה
אלי מעבר לכתפו מבט עצוב לפני שהסתלק.
אחרי שהילד יצא גיליתי שמצחי שטוף זיעה.
לא יכולתי לגעת בקפה, שפכתי אותו, הכנתי כריך מרושל ונסעתי לעבודה.
אני מלמד ספרות ותנ"ך בתיכון, ומעביר
גם שיעורים בתושב"ע ובמחשבת ישראל. אני אוהב ללמד, ואני במיטבי כשאני מול
כיתה. לצערי ככל שאני צובר יותר וותק כמורה ככה המערכת מנסה לדחוק אותי לתפקידי
מנהלה שאמורים להיות קידום בשבילי, אבל מאמללים אותי ומשעממים אותי. למזלי בנימין
בר ששת, מנהל בית הספר, הוא ידיד טוב שלי שיודע עלי כמעט הכול והוא מרשה לי, למרות
מעמדי הבכיר והוותק שלי, להמשיך לעסוק בהוראה בלבד ופוטר אותי מלהיות מרכז מגמה.
בניגוד למריו בנימין מבין את חוסר
השאפתנות שלי וטוען שהוא מקנא בי וגם הוא היה רוצה להגיע כמוני אל המנוחה והנחלה
ולעסוק במה שהוא אוהב בלי להיטרד בשיקולי יוקרה, מעמד ושכר.
הגעתי לבית הספר ואצתי למשרדו. "בני,
אתה זוכר שוויתרתי על שנת השבתון בשנה שעברה? יש סיכוי להתחרט ולקבל אותה
שוב?"
"שוב לא, אבל אולי בשנה הבאה."
"בני, אני צריך אותה עכשיו."
בני הרים את ראשו מלוח המערכת הבית ספרי
שמורכב מפיסות מגנט צבעוניות שהוא מזיז לפה ולשם לפי הצורך. כבר מזמן היה צריך
למחשב את השיטה העתיקה הזו, אבל הוא מעדיף את זה ככה, ומה זה משנה? כל עוד הוא
מפליא בארגון המורים בחדרי כתות ברחבי בית הספר ומלהטט בשעות לימוד, מועדי מבחנים
ושיעורים וחיסורים לא צפויים של מורות צעירות בצורה שמשביעה את רצון כולם (חוץ
מאשר של התלמידים הסרבנים שלנו) אז שימשיך לשחק עם המגנטים שלו.
"מה קרה אנטולי, למה נפלו פניך וסמקו
לחייך?" שאל בבדיחות הדעת, ועם זאת בחן אותי במבט קפדני.
היה לי קשה לעמוד בפני המבט החודר הזה,
קשה לי לשמור סוד בפניו, אבל ברור שאת מה שקורה (מה באמת קורה?) ביני לבין אורי
אסור לי לגלות לאף אחד בעולם כולו, כולל אני עצמי, זה סוד כמוס ומביש.
"אני... אני... יש לי בעיות בבית.
אני צריך... אני..." פתאום אני לא בטוח מה אני באמת צריך ואני צונח על הכסא
מולו ומביט בו חסר ישע.
"איזה בעיות? מה קרה?"
"מריו נשמע מוזר בטלפון, אני חושב
שאני צריך לנסוע לשם לברר מה קרה לו."
"היית צריך לנסוע איתו, אם אני הייתי
נוסע לחו"ל לשנתיים אין מצב שאשתי לא הייתה מצטרפת." חזר בני על מה שאמר
לי ברגע שסיפרתי לו שמריו נוסע. בזמנו ביטלתי את דבריו בטענה שאני לא יכול לעקור
את אורי מביתו ויש לי את העבודה שלי, ומה לכל הרוחות יש לי לחפש בלונדון הקרה
כשאני מאושר כל כך פה, בביתי.
"אולי צדקת והייתי צריך לנסוע איתו,
עכשיו אני פוחד שכבר מאוחר מידי."
"עד כדי כך?" מתמלא בני דאגה
וצער. מריו חביב עליו מאוד, ונעים לו להיות ידיד של זוג הומואים. זה גורם לו
לחוש מודרני ורחב אופקים בלי להסתכן יותר מידי, ואולי אני סתם עוקצני והוא פשוט
ידיד שמשתתף בצערי?
"אני לא יודע, כבר כמה זמן יש לי
הרגשה לא טובה... הוא דוחה כל הזמן את הפגישה הבאה שלנו והבוקר הייתה לנו שיחת
טלפון כל כך..." אני מחווה תנועת חוסר אונים בידי, מחפש מילים להסביר את
נוראותה של השיחה האחרונה עם מריו כשהפעמון מצלצל פתאום, מזכיר לי שעלי להיות בכתה
י"א עכשיו, ללמד שוב את עגנון.
אני נפרד מבני והולך לכיתה, מעביר את עצמי
לטייס אוטומטי ומנסה לעבור בשלום את היום. זה קשה, ראשי טרוד בבעיית אורי, ליבי
דואב את המרחק ממריו ודווקא היום מתקשרת כרמל, העובדת הסוציאלית של שוש, אימו של
אורי.
היא מכוונת בדייקנות את מועד השיחה להפסקה
של עשר ולכן אין לי תירוץ לא לשוחח אתה ומבשרת לי ששוש נמלכה סוף סוף בדעתה והחליטה,
בעזרת הפסיכולוגית שלה, שהיא בשלה לפגוש את אורי.
"שוחחת איתו עליה?" דורשת כרמל
לדעת בנועם תקיף של עובדות סוציאליות שיש להן פתרונות לכל בעיות החיים.
"כן, אבל הוא מתנגד. לדעתי הוא עדיין
לא בשל לזה."
"זכותה לפגוש אותו אנטולי, אתם רק
משפחה אומנת שלו." מתגנבת תוכחה רכה לקולה של כרמל. זה נכון, היא אמרה לנו
עוד אז שהוא רק פיקדון אצלנו, חזרה והסבירה שאימו לא ויתרה עליו וזכותה לפגוש בו,
אבל אני התעלמתי ועכשיו חוזרת בעלת הפיקדון לדרוש אותו וכל סמכותה של המדינה ושל
החוק והטבע עומדים מאחוריה וכנראה שהם צודקים ואני טועה.
עובדה, ראית מה קורה כשמגדלים ילד אצל
הומואים.
"הוא כמעט בן שש עשרה כרמל, אני לא
יכול לקחת אותו בכוח." מתגנבת נימת הצטדקות מאוסה לתוך קולי. הלוואי ויכולתי
למחוק אותה, אבל היא כבר נזרקה לחלל האוויר ואת הנעשה אין להשיב.
"לא, כמובן שלא, אבל בכל זאת, אתה
מהווה דמות סמכותית בחייו, אין לך השפעה עליו?" מתעלמת כרמל מהיתרון שלה עלי
ומפצירה בי ברוך לשתף פעולה איתה ועם אימא שלו ועם החוק הקובע שהילד שייך לאישה
שילדה אותו ויש לה זכויות עליו בלי שום קשר למה שעוללה לו אחרי הלידה.
"זה לא שאין לי שום השפעה עליו, בדרך
כלל כן, הוא הולך לבית ספר כשאני אומר לו, ואפילו מסדר לפעמים, קצת, את החדר שלו,
אבל בנושא של אימא שלו הוא מאוד עיקש. אולי היא תסתפק בשיחת טלפון?"
"לא יודעת, זה לא מקובל, אני צריכה
לחשוב על זה." מתאכזבת כרמל מחוסר שיתוף הפעולה שלי.
"אולי מכתב? שתכתוב לו למה הוא אמור
להיפגש עם אישה שאמללה את חייו והתאכזרה אליו בשש השנים הראשונות של חייו."
אני מנסה עוד דרך להתחמק ממנה, מהאישה הכועסת הרעה והתוקפנית הזו שהפחידה אותי כל
כך בזמנו.
כרמל מבינה ומנסה להרגיע ולמשוך אותי
לצידה, הצד של האימא שחזרה בתשובה ורוצה להתאחד עם בנה. "אני יודעת שאתה כועס
עליה, אבל תזכור שהיא הייתה מאוד אומללה וחולה אז ולא הבינה מה היא עושה."
"אני יותר פוחד מכועס, היא הייתה
מאוד תוקפנית ואכזרית כלפי שנינו ואורי נמצא בשלב מאוד רגיש של חייו... בשביל מה
היא מנסה להידחף לו שוב לחיים?"
"היא השתנתה מאוד, היא אדם אחר עכשיו
וחשוב לה ליצור איתו קשר, לנסות לתקן, למה לא מגיע לה סיכוי לבקש לפחות סליחה
ולהסביר? לכל אחד מגיע, אז למה לה לא?"
אני שותק והיא אומרת שמכתב נשמע לה רעיון
לא רע והיא תדבר עם שוש ותחזור אלי וסוגרת.
לעזאזל, למה היא הייתה צריכה להתקשר דווקא
היום? למה אני צריך להחליט לבד, בלי מריו, מה אני עושה עם אורי ומה יהיה איתי?
חזרתי הביתה מדוכדך ופזור נפש וכמעט
ששכחתי – נזכרתי שנייה לפני שחלפתי על פני הסופר - שצריך לעשות קניות כי כבר נגמר
החלב, ואין מיונז ו... נעצרתי, בוהה מול מדף דברי החלב, מנסה להיזכר אם צריך לקנות
חמאה, או קוטג'? ופתאום נתקפתי פחד נורא. מה אני אעשה אם מריו ייפרד ממני? איך אני
אצליח להסתדר בכוחות עצמי? המשכורת שלי היא באמת בדיחה ויש לנו כל כך הרבה הוצאות,
מה אני אעשה לבדי?
"אתה בסדר טוליק?" שאלה אותי
טניה הקופאית, "אתה מרגיש טוב?"
"לא כל כך. אני חושב שחטפתי איזה
וירוס או משהו."
"כן, כולם חולים עכשיו, ככה זה
בחורף. לך הביתה, תעשה מקלחת חמה, תשתה תה עם דבש ותהיה בריא." חייכה אלי
חיוך טוב וחם.
"כן, זה באמת מה שאני אעשה."
הבטחתי, "תודה טניצ'קה."
הגעתי הביתה בשארית כוחותיי. אורי כבר היה
בבית, סגור בחדרו, שומע מוזיקה בקולי קולות. מעבר לדלת נשמע רעש של בסים ויללות
גיטרה צורמנית. ברור שמצב רוחו היה עכור וקודר כשלי.
לא היה לי כוח להתמודד עם זה כעת. עשיתי
מקלחת חמה, התעטפתי בפיז'מת פלנל והתכרבלתי בפוך.
אולי אני באמת חולה, למה לא עשיתי חיסון
נגד שפעת? מורה שיושב כל יום בכיתה עם ארבעים תלמידים שכל אחד מהם נושא איתו
וירוסים וחיידקים מהבית חייב לדאוג לעצמו קצת יותר טוב, נזפתי בעצמי. נכון, אני לא
מתעטש ואין לי חום, אבל אין ספק שהכאב הזה בחזה, והמועקה הזו שמתחילה בבטן ומכבידה
על הרגליים, הידיים והנשמה היא סימן בדוק למחלה.
אורי פתח את הדלת והציץ אלי. "חזרת?
למה אתה במיטה?"
"אני חולה אוריל'ה. אתה יכול להכין
לי תה?"
"עם דבש ולימון ועוגה בצד?"
"בלי עוגה. רק תה במאג הגדול
שלי."
הוא חזר מהר עם התה המהביל, הניח אותו לצד
מיטתי ונשכב לידי על השמיכה. "אתה עוד כועס עלי?"
"לא כועס. מה פתאום? בכלל לא כעסתי
חמוד."
"אני חמוד?" הפציע חיוך על
פניו.
"בטח. תמיד היית ותמיד תהיה, אבל..."
"כן, אבל... חמוד אבל ילד."
מתגנבת מרירות בוגרת לקולו.
"אורי, כרמל התקשרה אלי היום. אתה
זוכר אותה?"
"כן, כרמל, העובדת הסוציאלית הקרצייה
של שוש."
"היא לא קרצייה, היא אישה מאוד נחמדה
שמנסה לעזור לך ולשוש שהיא גם אימא שלך אם שכחת."
"אני מנסה לשכוח ואתה מפריע."
"שוש השתנתה מאוד, היא כבר לא שותה
ולא אלימה והיא רוצה..."
"לא." נדרך הלוחם העומד על נפשו
בתוכו, "לא מוחלט."
"אורי, בבקשה. היא רק רוצה לדבר
אתך." אני פונה אליו, מביט בפניו שבגרו כל כך לאחרונה, ורואה בקושי את הילד
שהוא היה פעם מציץ אלי מבעד לתווים הקשים של פני הכמעט גבר שהוא עכשיו.
"לא. אין לי מה להגיד לה." הוא
עונה בקול חמור, "וזה סופי." ופתאום הוא עלי, גופו לוכד אותי, כולא אותי
בכוח מתחת לשמיכה החמה, פיו על פי, שיניו מכאיבות לשפתי, ידיו, חזקות להדהים,
מהדקות את ידי למזרן. אברו, גדול וקשוח, לוחץ על בטני.
אני מתלבט מתחתיו, מפנה את ראשי לכאן
ולכאן בניסיון נואש להימלט מפיו הלח והתובעני, תקוף אימה שלא ידעתי כמוה מאז
התחבאתי עם אורי בחדר השינה הקטן והטחוב של הדירה הישנה, מקשיב חסר אונים לשוש
בועטת בדלת וצורחת קללות איומות בקולי קולות, מאיימת על חיי שנינו, מבטיחה לנו אלף
מיתות משונות.
המאבק שלי כנגדו מעורר רחמים בעליבותו,
הוא חזק מידי בשבילי, כוחי הולך ודל, עוד רגע ימשוך מעלי את השמיכה המפרידה בין
גופי לגופו ו...
קול קשקוש של מפתח בדלת. שנינו קופאים,
מאזינים, ואז קולו של מריו מתרונן במבטא הארגנטינאי הקל והנעים שלו, "טוליק?
אורי? איפה אתם? חזרתי הביתה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה