7. לא רוצה שידעו
בבוקר איציק קם איתי בלי שום תלונות, (תמיר היה
זורק עלי כפכף אם הייתי מנסה להעיר אותו בשש בבוקר) שתה איתי קפה והצטרף אלי לטיול
עם לאקי הנרגש שלא היה יכול להאמין למזלו הטוב, גם שלוליות להתפלש בהן, גם שני
מלווים נמרצים, וגם מסלול חדש ומלהיב לחקור אותו כאוות נפשו.
איציק הכיר את האזור טוב ממני, הוא נטש בלי היסוס
את שטח הפארק המסודר והוביל אותי הלאה משם, מפלס לנו דרך בשבילים נסתרים בין עצי
האקליפטוס שגדלו בצפיפות לאורך הקישון. "כשהייתי ילד היו פה הרבה יותר עצים
והיה סבך מפחיד של פטל, וכל חורף הקישון היה מציף שטחים ענקיים, כל הדשא הזה ששתלו
פה היה נעשה בעצם ביצה והגשר הזה," הוליך אותי לעבר גשר בטון שעד היום נסתר
מעיני, "היה מוצף ואי אפשר היה לחצות אותו ברגל ו..." הוא סקר את
הסביבה, משווה את זיכרונות הילדות שלו לנוף העכשווי, "עשו פה עבודה ממש יפה,
פעם היה פה ממש ג'ונגל ועכשיו זה נעשה הרבה יותר נחמד." אמר בהערכה.
"אמרו לי שהפארק ממשיך עד רכסים, יום אחד
אני מתכוון ללכת עד הסוף ברגל, אולי באביב."
"כן, זה יהיה ממש כיף." הסכים איציק
ולכסן אלי מבט חקרני, "גם אני מוזמן?"
"בטח, איזה שאלה."
"אל תמהר כל כך להתחייב," נשען איציק
על עץ אקליפטוס עב גזע אחד שענפיו השתלשלו כמעט עד לקרקע ויצרו סביבו מעין אוהל של
עלים, "יכול להיות שתתחרט אחרי שתשמע מה אני רוצה לבקש ממך." הושיט אלי
את ידו, "בוא הנה." משך אותי אליו וחיבק אותי, דוחף ידיים חמות מתחת
לסוודר העבה שלבשתי. התחלנו להתנשק ולהתגפף, מצחקקים ומשתטים כמו שני מתבגרים
חרמנים עד שנזכרתי שהוא אמר משהו על בקשה.
"מה רצית לבקש ממני?" שאלתי בין
נשיקה לנשיקה.
איציק נאנח, לפת את כתפי בידיים חזקות והביט
ישר בעיני, "תשמע שלומי, קודם אני רוצה שתדע שאתה ממש מוצא חן בעיני, מזמן לא
פגשתי מישהו שכל כך טוב לי איתו." התחיל בטוב, מה שגרם לי ישר להילחץ, כבר
הכרתי את הטכניקה הזו, מורחים אותך במחמאות לפני שמורידים עליך את הכאפה, זה אמור
לרכך את המכה, גם אני נקטתי בשיטה הזו לפני שפיטרתי מישהו או זרקתי מישהו שכבר לא
התאים.
"מספיק עם זה," צעדתי צעד אחד לאחור,
מנער מעלי את ידיו, "אני מבוגר מידי לחארטה הזו, אם יש לך בעיה איתי תגיד
ישר, לא צריך להמתיק את העובדות במחמאות מזויפות."
"אין לי שום בעיה אתך." התקשח איציק
בתגובה, "והמחמאות שלי היו לגמרי כנות." הוסיף בנוקשות זועפת, "אני
מאוד רוצה שנמשיך... אתה יודע מה, אני רק רוצה לבקש ממך שתשמור את הקשר שלנו בסוד,
זה הכל."
"זה הכל?" לזה באמת לא ציפיתי, חשבתי
שהוא יזרוק אותי כי אני לא צעיר מספיק, או שעיר מידי, או שמן מידי, או משהו
אידיוטי כזה, אבל בחיים לא האמנתי שגבר בגילו שכבר פירק משפחה יבקש ממני לחזור
לארון.
"אני רואה שאתה לא מבין." ליטף איציק
את לחיי, מחוות חיבה קטנה שהעלתה משום מה דמעות בעיני.
"אתה צודק." הפניתי אליו את גבי כדי
שלא יראה שאני בוכה כמו ילדה קטנה.
"שלומי, בבקשה," כרך איציק את ידיו
על מותני, נצמד אלי מאחור, מנשק את עורפי בעדינות, "לפחות תן לי להסביר את
עצמי לפני שאתה מעיף אותי."
"בסדר, אני מקשיב." עניתי בחוסר
רצון, אבל בכל זאת חזרתי איתו לאוהל העלים שחצץ בינינו לבין העולם, וגם חזרתי
להישען עליו.
"כשהייתי ילד גרנו בקריות כי אבא עבד
במפרץ," התחיל איציק לדבר בקול שקט, נשען על הגזע, מחבק אותי מאחור ומשעין את
סנטרו על כתפי, "אבל בחגים ובחופשת הקיץ היינו באים להיות אצל סבא וסבתא.
הבית היה קטן, אבל תמיד היה מקום לכולם והורי חלמו לבוא לגור ליד סבא וסבתא אחרי
שאבא יצא לפנסיה."
"וזה מה שאבא שלך עשה בעצם."
"כן, אבל לא ככה, לבד, הם לא יכלו לדעת
שאימא תחלה ושהמצב שלה יתדרדר כל כך מהר, בסוף הכליות שלה הפסיקו לתפקד ואבא יצא
לפנסיה מוקדמת כדי לטפל בה, עד שאימא נפטרה היו להם כמה שנים קשות שאת רובן היא
בלתה ברמב"ם. מזל שסבא הלך לעולמו לפניה וטוב שהיא הספיקה לשמוח בחתונה שלי
והספיקה לראות איך אני הופך לאבא. אחרי שהיא נפטרה אבא מכר את הדירה שלהם בקריות
ושכר את הבית שלך וקצת אחר כך גם סבתא הלכה לעולמה, ואז עברנו אני וריקי לגור בבית
שלה והשאר הוא היסטוריה כמו שאומרים."
"או. קי...." אמרתי לאיטי, תוהה למה
הוא נותן לי סקירה של ההיסטוריה המשפחתית שלו.
"אתה בטח שואל את עצמך מה כל מה שסיפרתי
לך עכשיו קשור לזה שאני לא רוצה שיידעו שאנחנו... זאת אומרת... שאני ואתה..."
"שאנחנו מזדיינים." קטעתי אותו בקוצר
רוח, "כלומר שאתה הומו, אבל הרי כולם יודעים שעזבת את הבית בשביל לחיות עם
גבר."
"זהו, שלא." הסביר איציק וסובב אותי
אליו, מביט בי במבט מיוסר.
"אבל אדווה אמרה לי ש... ברור לך שהיא
יודעת, אימא שלה סיפרה לה, וגם יעל, אני מניח, יודעת, אז מה בדיוק הבעיה?"
"הבעיה היא שרק הן יודעות, אפילו אבא
זכרונו לברכה לא ידע, בגלל זה רבנו, לא הצלחתי לספר לו למה אני נפרד מריקי, הוא
חשב שאני מתנהג בצורה מכוערת, שאני עושה לה עוול ועוזב אותה כי היא לא מצליחה ללדת
לי בן, ולא היה לי אומץ לגלות לו את האמת, חוץ ממך ומהן אף אחד לא יודע, ואני אודה
לך מאוד אם זה יישאר ככה."
"אבל למה?" שאלתי, "למה חשוב לך
כל כך להישאר בארון? גם באנגליה היית בארון?"
"לא, בטח שלא, הרי חייתי שם עם בן
זוג."
"ומה קרה אחרי שנפרדתם ועברת למקום אחר?
גם שם נכנסת לארון?"
"אה... לא." הודה איציק נבוך וסמוק,
"שם סיפרתי הכל."
"ומהם לא התביישת? איך זה ששם היית הומו
בכיף ודווקא פה זה בעיה?"
"אתה לא מבין," התחיל איציק לאבד את
קור רוחו, "קודם כל באנגליה זה בכלל לא סיפור להיות הומו, ושנית, גם אם זה
היה סיפור מה אכפת לי מה הם חושבים? למה, מי הם? סתם אנשים שלא מכירים אותי. בגלל
זה גם לא טרחתי להסביר להם שאני בעצם בי ושחייתי הרבה שנים עם אישה."
"שבגדת בה עם גברים, ובסופו של דבר גם
עזבת אותה בשביל גבר." ציינתי, מרגיש איך העורך דין שבי מתעורר ומתחיל להפגין
נוכחות, "ומה אתה מתכן לעשות עכשיו מר שוורצמן? לחזור להיות עם אישה ולבגוד
בה מהצד עם גבר, או אולי ההפך, להיות עם גבר ולבגוד בו עם אישה, אבל לא, שכחתי
שמשום מה דבר כזה לא קורה אף פעם אצל ביסים, הם בוגדים רק עם גברים."
איציק בהה בי, מופתע מהתוקפנות הפתאומית
שגיליתי, "מה זה ביסים?" שאל לבסוף בהיסוס נוגע ללב שהמס באחת את התקף
הזעם הצדקני שלי.
"זה מין כינוי לביסקסואלים." השבתי
בשקט, "וסליחה שצעקתי עליך, אני פשוט... חבל שפה זה לא אנגליה."
"השתגעת? ממש לא חבל, אנגליה מקום די
מגעיל, בעיקר אם אתה לא תייר, ואם אין לך עודף כסף, פה הרבה יותר טוב." סקר
בקורת רוח את הסביבה, "בעונה הזו אם היינו באנגליה היינו קופאים מקור בחוץ,
ורוב הסיכויים שהיה יורד גשם ואולי אפילו שלג, ואוי ואבוי לנו אם היינו נותנים
ללאקי להתרוצץ ככה, בלי חגורה, תאמין לי, פה הרבה יותר טוב."
"ללאקי אולי, אבל לא לך."
"למה לא לי?" התנגד איציק, "זה
ממש לא נכון, פה זה הבית, פה יש לי משפחה, אחותי והבת שלי וכל האנשים שמכירים אותי
מאז שהייתי ילד, תראה," אחז שוב בכתפי, להוט להסביר ולשכנע, "אני יודע
שזה נשמע לא טוב שאני רוצה לשמור את הקשר שלנו בסוד, אבל אתה צריך להבין שהמקום
הזה הוא לא לונדון, ואפילו לא תל אביב, קרית חרושת זה מקום קטן ושמרני מאוד,
האנשים פה רובם מסורתיים והם מכירים אותי כבן של נומי והנכד של שמחה מזרחי, כולם
עוד זוכרים את סבא שלי שהיה גבאי בבית הכנסת, ואת סבתא ואת אימא, והם העריכו מאוד
את אבא שבא לגור אצלם למרות שהוא היה אשכנזי, ושהיה הולך להתפלל בבית כנסת שלהם,
ויש גם את יעל אחותי שהתחתנה עם אהוד, הבחור הכי מוצלח שיצא מפה ושנפל במלחמת
לבנון, והמשיכה לגור פה ליד ההורים שלו וטיפלה בהם כמו בת, ונשארה לגור פה גם אחרי
שהם נפטרו, היא מנהלת עכשיו את בית הספר היסודי, איך אני יכול לעשות לה את זה
ולצאת מהארון?"
"למה, יפטרו אותה אם יגלו שאחיה
הומו?" שאלתי בקנטרנות.
"בטח שלא, אל תדבר שטויות. אף אחד לא יעשה
שום דבר, רק ש... ואל תשכח את אדווה, זה מקום קטן וכולם מכירים את כולם, הם אולי
לא יגידו לה כלום בפנים, אבל ירכלו מאחורי הגב שלה, וריקי בטח תעשה לי קשיים
ותפריע לי לפגוש אותה, עדיף לכולם שאני לא אספר כלום, ובכלל, מה זה עסקם? זה עניין
פרטי ביני לבינך."
"יכול להיות, אבל אתה חושב שאחותך טיפשה,
שהיא לא הבינה למה נשארת לישון אצלי? אני מקווה שאתה לא מתכנן לשקר גם לה."
"לא, אני אספר ליעל וגם ריקי ואדווה יגלו
די מהר, אבל אין שום סיבה שאנשים זרים ידעו עלינו, אני אגור אצל אחותי ואחפש עבודה
ומידי פעם, כשיהיה לנו נוח, אני ואתה... מתאים לך?" ולפני שהספקתי לענות הוא
הציץ בשעונו ונבהל, "תראה מה השעה? שכחתי לספר לך שקבעתי ראיון עבודה בתשע."
החל לפלס את דרכו מתוך סבך עצי האקליפטוס.
"אבל היום יום שישי." הופתעתי, נגרר
אחריו, "וחוץ מזה, מתי הספקת לקבוע ראיון עבודה?"
"יעל קבעה לי אצל איזה מכר שלה שיש לו בית
מלאכה בקרית אתא, הם צריכים כרסם ורתך ואני כמובן אוברקוולופייד כמו שקוראים לזה,
אבל בשבילה הוא הסכים לפחות לפגוש אותי, קדימה לאקי, תפסיק לחפור ובוא כבר, אני לא
רוצה לאחר."
דהרנו הביתה בחיפזון, איציק נפרד ממני בכניסה
בחיבוק קצר ודיסקרטי, הבטיח להתקשר אחרי הריאיון והסתלק בזריזות. נכנסתי הביתה
תפוס הרהורים ומתלבט, ואחרי ארוחת בוקר קצרה התחלתי לסדר את הבית, ואז גיליתי
שאיציק השאיר את מברשת השיניים שלו על השיש במקלחת.
"השארת אצלי את המברשת שיניים שלך."
אמרתי לו כשהוא התקשר בצהריים לבשר לי שהריאיון הלך מצוין ושהוא מתחיל לעבוד ביום
ראשון בבוקר.
"כן, גם אני חוזר לעבודה." נזכרתי,
"אז בנוגע ל..."
"אל תדאג למברשת שיניים, תשאיר אותה איפה
שהיא, אני רק אורז קצת בגדים ומגיע." הצהיר איציק בעליזות בוטחת.
"וואלה? ומה עם יעל, מה היא תגיד על
זה?"
"היא תגיד ברוך שפטרנו," הצטחק
איציק, מרוצה מאוד מעצמו, "היא כבר הודיעה לי הבוקר שהיא תודה לי מאוד אם אני
אמצא לי איפה לישון הלילה כי היא רוצה לארח אצלה מישהו."
"יופי, אני שמח לשמוע, מקווה שהוא בן אדם
נחמד, תגיד איציק, מה היית עושה אם הייתי אומר שלא מתאים לי ושיש לי תכניות
אחרות?"
"יש לך תכניות אחרות?" חקר איציק,
קצת פחות בטוח בעצמו.
"לא." נאלצתי להודות, "אבל אם
היו לי?"
"אז הייתי חונה מול הבית שלך, בולש אחריך,
מקנא נורא, ואולי אפילו בוכה, ובבוקר היית מוצא את הגופה הקפואה שלי על סף
הדלת." גיחך איציק.
"טוב, ברור שאנחנו לא יכולים להרשות שיקרה
לך דבר נורא כזה, קדימה, תמסור דרישת שלום חמה ממני ליעל ובוא, אני מחכה לך."
8. לא מתגעגע
לקח לחורף זמן רב מידי להגיע, אבל כשהוא הגיע
הוא עשה את זה בעוז ובשפע, ממטיר גשמי ברכה בנדיבות. חנוכה שבאותה שנה הצליח
להסתנכרן באלגנטיות עם חג המולד היה חורפי מהרגיל וראש השנה האזרחי עמד להיות קר
מהממוצע, מה שלא הפריע לעדן לחגוג בכל
הכוח. רצה הגורל והוא נולד בשני לינואר וזה היה תירוץ מעולה לחגוג את הסילבסטר בלי
נקיפות מצפון, ומאז שהפך לבעל מסעדה הוא נהג לערוך את חגיגות ראש השנה האזרחי
המשולבות ביום הולדתו בדיינרס שלכבוד האירוע נסגר לקהל הרחב.
"יהיו אנשים שאני מכיר?" שאלתי
בחשדנות, אני רחוק מלהיות חיית מסיבות ועם כל רצוני לחגוג עם עדן היקר את יום
הולדתו חששתי להתמודד עם אולם מלא זרים שלא ידעו מי אני ומה הקשר שלי לחתן המסיבה.
"בטח, יהיו המון אנשים שאתה מכיר, וכדי
שלא תשתעמם יהיו גם הרבה אנשים שאתה לא מכיר." גיחך עדן, משועשע מנטייתי
לסבול לפעמים מחרדה חברתית.
"כמה אנשים יהיו במסיבה?" שאלתי את
עדן, "אני לא כל כך טוב בחברה גדולה מידי." הזכרתי לו.
"יהיו בערך... אה... בסביבות מאה איש, ממש
בקטנה."
"מאה איש זה המון." נחרדתי, "מאיפה
אתה מכיר מאה איש?"
"מפה ומשם, ככה זה כשאתה עובד בענף שלי,
ואל תשכח שיהיו גם הרבה חברים של מאור, אתה מכיר אותו הוא בחור חברותי מאוד, תבוא
שלומי, יהיה כיף, תהיה אחלה מוזיקה והמון חבר'ה נחמדים. בשנה שעברה היית עם תמיר
ואני יודע שמאוד נהנית, ואתה לא צריך להתבייש להגיע לבד, יש הרבה שלא יביאו בן זוג,
ואולי תפגוש שם מישהו נחמד."
"מאין לך שאני אגיע בלי בן זוג?"
התקוממתי.
"וואלה? כבר יש לך מישהו חדש?" התרשם
עדן, "כי תמיר אמר שהוא יגיע לבד, ואני די בטוח שהוא והטיפוס התל אביבי הזה
כבר לא."
"כל כך מהר?" התפלאתי.
"חצי שנה זה די הרבה בשנות הומואים, וחוץ
מזה הם ממש לא התאימו, אני מתפלא שזה החזיק מעמד כל כך הרבה זמן."
"חצי שנה, מה?" ערכתי חישוב מהיר
במוחי והבנתי שהסיפור של תמיר והתל אביבי ההוא התחיל חודשיים וחצי לפני הפסק זמן
שהוא הפיל עלי.
"אז מי הבחור החדש שאתה מביא למסיבה?"
חקר עדן בסקרנות.
"אחד... והוא ממש לא בחור, הוא בגילי בערך,
חי כמה שנים באירופה... הוא בן אדם נחמד, אבל אני לא בטוח שהוא אוהב מסיבות, אני
צריך לברר, בכל מקרה תודה על ההזמנה, ואני אגיע כמובן, מזל טוב עדן."
"מזל טוב גם לך שלומי." הצטחק עדן.
"מה אתה עושה בסילבסטר?" שאלתי את
איציק עוד באותו יום, מחכה בערמומיות לרגע המתאים שהגיע לדעתי אחרי שאכלנו
והתקלחנו וישבנו לצפות יחד בטלוויזיה.
"לא יודע." השיב איציק בתמימות, "אני
עדיין מתאושש ממסיבות חנוכה, למה אתה שואל?"
"כי הוזמנתי למסיבת יום הולדת של חבר טוב
שחוגג אותה בסילבסטר, והוא ישמח מאוד אם אני אגיע עם בן זוג."
"איפה תהיה המסיבה?"
"במסעדה שלו שנמצאת במתחם ביג בקרית אתא."
"יהיו הרבה אנשים ומוזיקה רועשת ודי.
ג'י?"
"אה... קרוב לוודאי שכן, אבל תהיה גם פינה
שקטה לקשישים שלא אוהבים לרקוד, ואם כבר מדברים על זה, בן כמה אתה איציק?"
"שלושים ושש." אמר איציק, "ואל
תגיד לי שלא רואים עלי כי כן רואים, האמת שאני נראה מבוגר יותר מגילי, ובן כמה אתה?"
"שלושים ושמונה." הודיתי, "ועדן
כבר בן שלושים ותשע, וכמו שאני מכיר אותו הוא בטח יטען שהוא רק בן שלושים וחמש,
אבל אני מכיר אותו עוד מבית הספר, עלי הוא לא יכול לעבוד."
הבטנו זה בזה ופתאום פרצנו בצחוק גדול, "אנחנו
נשמעים כאלה הומואים, פשוט גועל נפש." צחק איציק ומשך אותי אליו, נישק חיבק
ואחר כך גם הפשיט.
"תישאר לישון." ביקשתי אחר כך,
ולשמחתי הוא הסכים גם הפעם. רשמית הוא גר אצל אחותו ושם קיבל את מעט הדואר שהגיע
אליו, והחזיק חלק מבגדיו, אבל למעשה הוא חי איתי, אכל איתי את רוב ארוחותיו והחזיק
אצלי מברשת שיניים, נעלי בית ומכונת גילוח. כל כמה ימים היה הולך לגרושתו לאכול
אתה ארוחת ערב ולבלות עם בתו, ומידי פעם הולך לבקר את אחותו, אבל ישן אצלה לעיתים
רחוקות מאוד. זה היה סידור מוזר מעט אבל סך הכל נוח לכולנו.
כמו שכבר ציינתי אני לא חובב גדול של מסיבות,
וככל שאני מתבגר יותר ככה אני מחבב אותן פחות. אני לא נהנה מהרעש שכיום מכנים
מוזיקה, והרעיון שעלי לקפץ לצלילי המוזיקה המפוקפקת הזאת מעורר בי סלידה. נעים
לפגוש מכרים וותיקים ולשוחח, ונחמד להכיר אנשים חדשים, אבל איך אפשר לדבר אם
הווליום של המוזיקה מחריש את האוזניים וכולם משתכרים כבר בהתחלת המסיבה? בדרך כלל
אני בין הראשונים שעוזב וגם מהמסיבה הזאת ברחתי מיד אחרי נשיקת החצות המסורתית,
וכמו תמיד חטפתי כאב ראש מהרעש וסלדתי מהצפיפות, אבל לפחות הפעם קיבלתי פיצוי מתוק
כשראיתי את פניו הנאים של תמיר מתכרכמים באכזבה כשראה שאני מגיע עם בן זוג. עוגמת
הנפש הגלויה שלו הייתה שווה את הכל. מגיע לו לבוגד הזה, שיראה שאני מסתדר בלעדיו
ויאכל את הלב.
גאה מאוד בעצמי הצגתי את איציק בפני מכרים
וחברים, ולא היה מאושר ממני לשמוע אותו אומר למאור, שלא התבייש לשאול אם אנחנו
גרים יחד, שכן, זה עוד לא רשמי, אבל בעצם אנחנו גרים יחד.
לא ציפיתי שגם תמיר ייגש למעגל הקטן והסקרני
שנוצר סביבנו ויגיד שלום אבל להפתעתי הוא אזר אומץ והצטרף אלינו, ובלי לחכות שאציג
אותו אמר שלום, הושיט לאיציק יד והכריז שהוא האקס. איציק לחץ את ידו בנימוס,
ואפילו אמר נעים מאוד, אבל הייתה לי הרגשה שהוא נבוך מעט ואפילו מבולבל.
עדן השקיע בתפאורה, היו בלונים, כרזות זוהרות, עמדת
ג'י. די. משוכללת, בר משקאות עם שני ברמנים חטובים ושריריים, ולקינוח כדור דיסקו
ענקי שירד מהתקרה דקה לפני חצות, מסתובב ומנצנץ בעליזות מעל ראשי החוגגים. הדי.
ג'י. הפסיק את המוזיקה, קרא לנו להתכונן לקבלת השנה החדשה והתחיל לספור בדרמטיות
מעשר עד אחת. כולם נחפזו להתארגן בזוגות, הריעו כשהכדור נפתח ופיזר עלינו קונפטי
צבעוניים בתום הספירה והתנשקו בתיאטרליות, ורק תמיר נשאר לבד, עומד לא רחוק ממני
ומאיציק ולוטש בנו מבט. בעודי מתנשק עם איציק הספקתי להבחין איך תמיר הודף מעליו
מישהו, חמוד דווקא, שניסה לנשק אותו וממשיך לבהות בי.
"שמת לב איך האקס שלך הסתכל עלינו כל הזמן?"
שאל איציק כשנסענו הביתה.
"כן, זה היה ממש מביך, לא יודע מה עובר
עליו."
"לדעתי הוא פנטז שברגע שהוא יגיע לבד
למסיבה אתה תבין את הרמז ותיפול באושר לזרועותיו, שמת לב שהוא דחף מישהו ממש שווה
שניסה להתנשק איתו ובמקום זה המשיך להסתכל עלינו?"
"כן, שמתי לב, אולי הוא רצה להיות בטוח
שאנחנו באמת יחד ושלא הבאתי סתם מישהו כדי לגרום לו לקנא? כאילו שהייתי עושה משהו
דפוק כזה."
"האקס שלך, התמיר הזה..." איציק היסס
מעט, "לא חשבתי שהוא כל כך..."
"כל כך מה?" קטעתי אותו בזעף.
"כל כך צעיר ו... טוב, האמת שהופתעתי
לראות שהוא בחור ממש יפה." לכסן אלי איציק מבט ספק משתומם ספק מתנצל.
"כן, הוא נראה טוב." הודיתי בחוסר
רצון, "אתה בטח מתפלא מה זקן שמן ומכוער כמוני עשה עם היפיוף הזה."
כצפוי איציק מחה באבירות שאני ממש לא שמן, ובטח
לא זקן, והוסיף קצת בעגמומיות שהוא בטוח שתמיר משתוקק לחזור אלי. "אתה לא מתגעגע
אליו קצת?" תהה.
"לא!" אמרתי בתקיפות, "ממש לא,
ומה אתך? אתה לא מתגעגע לאקס שלך? שכחתי מה שמו."
"דילן." הזכיר לי איציק, "ואני
לא מתגעגע אליו ובטח שלא לקעקועים המדהימים שלו ולזין הענקי והלא חתוך שלו."
"גם אני ממש לא מתגעגע לפרצוף היפה של
תמיר, ובטח שלא לתחת הקטן והמתוק שלו ו... לא חשוב, לא מתגעגע!"
9. אנחנו צריכים לדבר
השנה החורף הפתיע לטובה והיה קר וגשום כמו
שחורף צריך להיות. אני אוהב חורף ונהנה מסערות וגשמים, נהנה להתכרבל בפוך, מאושר
לנשום מלא ראותי אוויר קר ונקי, לראות גשם יורד על האדמה היבשה והצמאה, מתמוגג
ממראה הצמחייה הירוקה והרעננה שצומחת מתוך הקוצים היבשים של הקיץ, מתענג ממראה
העצים המתחדשים ומצמיחים ניצנים ירוקים ורעננים וכלל לא מתגעגע לחום ולזיעה של
הקיץ. נכון בקיץ יש יותר שעות אור טבעי אבל מה רע באור נורות חשמל? ומה שווה לי
שיש יום ארוך אם הוא חם כל כך עד שקשה לנשום, וגם בלילה החום מקשה על השינה ועדיף
שאני לא אתחיל בכלל להתלונן על יתושים, איזה כיף שבחורף אין חרקים מזמזמים
ועוקצים, יש עננים ורוח ונעים לשבת בשמש ולהתחמם. בעיקר כשיש לך מרפסת סגורה
בדלתות זכוכית, והכי טוב שיש מזג אוויר, בקיץ סתם חם, לפעמים יותר לפעמים פחות,
אבל אין גיוון, אין עניין, רק זיעה ויתושים ואבק, לגמרי מיותר מבחינתי.
איציק לא התרשם מחיבתי לחורף וביטל בהינף יד
מזלזל את כל השבחים שהרעפתי עליו, "אני שונא קור," אמר בפשטות, "וגשם
מדכא אותי, ואני ממש שונא לקום בחושך ולחזור מהעבודה בחושך, והכי אני שונא להיות
חולה, שמעתי שהשנה החיסונים נגד שפעת לא היו יעילים בגלל שהם לא היו נגד הזנים של
השפעת שהגיעו לארץ ולכן כולם חולים."
"כן, שמעתי על זה, כשהייתי ילד ממש אהבתי
להיות חולה בחורף," התמכרתי לנוסטלגיה, "לשכב במיטה עם תה חם ולראות
טלוויזיה כל היום, ולא ללכת לבית הספר רק לנמנם לי בנחת בפוך ולהתפנק."
"אתה כבר מזמן לא ילד." הזכיר לי
איציק בקול חמצמץ, "ובתור מבוגר שצריך ללכת לעבודה זה כיף קטן מאוד לשכב
במיטה ולרעוד מקור ולסבול מכאבי ראש, והנזלת... אני שונא להיות מנוזל." אמר
בעצב והתעטש.
"לבריאות." אמרתי לו.
"תודה, אבל לצערי אני מרגיש לא כל כך
בריא, הראש כואב לי ונדמה לי שמתחיל לי חום," התלונן איציק, "תיזהר לא
להידבק ממני."
"אל תדאג, אני לא נדבק כל כך מהר, שנים לא
הייתי חולה למרות שבעבודה כולם מתעטשים ומשתעלים עלי." התפארתי והכנתי לאיציק
תה, ובלילה כשהוא התעורר, רועד מקור ומתלונן על כאב ראש, נתתי לו כדור אקמול
וגרבתי לו גרביים חמים. למחרת הוא התקשר לעבודה, הודיע שהוא חולה ונשאר במיטה.
כשחזרתי בערב הביתה הוא כבר לא היה. התקשרתי
ואיציק סיפר לי בקול צרוד שהוא ביקש מאחותו שתיקח אותו לקופת חולים, הרופא אישר
שיש לו שפעת ונתן לו חופש מחלה. "אני רק עושה סיבוב עם לאקי וקופץ לבקר אותך."
"לא, לא צריך. אני נראה זוועה ואין לי כוח
לדבר עם אף אחד, ואגב, אני אצל ריקי עכשיו כי ירון מגיע לסוף שבוע ולא נעים לי
להיתקע להם באמצע." ירון - החבר של יעל, גבר סימפטי מאוד, איש קבע גרוש שרק
חיכה לרגע שיצא לפנסיה מהצבא ויתחיל לגור עם יעל. זה היה אמור לקרות בעוד חצי שנה
ובסתר ליבי קיוויתי שאחרי שיעל וירון יתחילו לגור יחד איציק יתגבר על הארוניות שלו
ויעבור לגור איתי רשמית, ואז נוסיף עוד חדר לבית הקטן שלי, נרחיב את המטבח, ואולי
נוסיף עוד מקלחת ושירותים?
זה לא קרה. השפעת של איציק הסתבכה לדלקת ריאות
כפולה, הוא אושפז לכמה ימים בבית חולים וגם כששוחרר משם חזר לבית של גרושתו. מסתבר
שהשיחה שניהלנו כשהוא התחיל להיות חולה הייתה אחת השיחות האחרונות שלנו, כלומר
ברור שדיברנו, אבל בעיקר בטלפון והוא אף פעם לא היה לבד. גרושתו סעדה אותו במסירות
יום ולילה ולא משה ממנו לרגע וגם כשביקרתי אותו בבית חולים היא ריחפה כל הזמן
סביבנו. ולכן, כל פעם שכבר הצלחתי לדבר איתו, השיחות שלנו היו נוקשות ולא טבעיות,
שיחות ממעמקי הארון.
איציק חזר לעבודה רק אחרי שישה שבועות והייתי
בטוח שמהעבודה הוא ישר ייסע אלי, אבל טעיתי, ריקי המסורה הגיעה כדי להסיע אותו
הביתה ורק למחרת בערב הוא הצליח להתחמק ממנה סוף סוף ולהיות איתי ביחידות.
"רזית נורא." חיבקתי אותו בשמחה, "נורא
התגעגעתי, מצטער שלא הייתי אתך יותר, אבל בגלל ריקי... התגעגעת אלי?" ניסיתי
לנשק אותו.
במקום לענות הוא הדף אותי מעליו בעדינות ואמר
שאנחנו צריכים לדבר. הרגשתי איך כל הדם אוזל מפני, וברכיי נחלשו, "לדבר על מה?"
התיישבתי ושילבתי ידיים רועדות בחיקי.
איציק התיישב מולי ונאנח, "אני מצטער נורא
שלומי." ליטף בתנועה מגושמת את ברכי, והתחמק מלהביט בעיניי.
"מה קרה?" שאלתי, קופץ את ידי
לאגרופים, מתכונן למהלומה שידעתי שעומדת ליפול עלי.
"ריקי בהיריון, ואני... אנחנו... אני
מצטער נורא שלומי, זה פשוט קרה ו... זהו, אנחנו חוזרים להיות יחד."
"אבל מה איתנו?" לחשתי, "היא
יודעתי שאנחנו... היא יודעת עלי?"
"לא, ואני אודה לך אם זה יישאר סוד."
"אבל אתה הומו איציק, זאת אומרת, איך תוכל
לחיות פתאום עם אישה, ומה פתאום היא בהיריון? היא לא מבוגרת מידי לזה?"
"היא רק בת שלושים ושבע, והיא תמיד רצתה
עוד ילד, הרי כבר חיינו יחד המון שנים, וחוץ מזה היא אף פעם לא הפסיקה לאהוב אותי
וגם אני... אני כנראה ביסקסואל."
"וואלה? לא הרגשתי את זה כשהיינו יחד."
התחלתי לכעוס.
"שלומי," הניח איציק יד מפצירה על
כתפי, "בבקשה אל תיעלב ואל תכעס, אבל אני ואתה... אני ממש מחבב אותך והסקס
היה נהדר, אבל חשבתי שהבנת שאני לא בנוי לחיות עם גבר."
"כן, הבנתי." קמתי והפכתי אליו את
גבי, "מזל טוב איציק ושיהיו לך חיים נחמדים."
"שלומי בבקשה," חיבק אותי איציק ונישק
את עורפי, "אני כל כך מצטער." הידק זקפה נוקשה אל אחורי, "אבל אני
לא יכול... תראה, זה שאני חוזר לגור איתה לא אומר שאנחנו לא יכולים..."
"לא, אנחנו לא יכולים." הסתובבתי
אליו ודחפתי אותו מעלי, "לך!" פקדתי עליו, ולרווחתי הוא ציית והסתלק
לדרכו.
"טוב עשית." עודד אותי עדן כשהתקשרתי
אליו מאוחר יותר ושפכתי לפניו את ליבי, "אם הוא מעדיף לחזור לאישה זו הבעיה
שלו, ממש חוצפה מצידו לצפות שתמשיך להזדיין איתו, למה שתעזור לו לבגוד באשתו?
למרות שאני מתאר לעצמי שהוא בטח ימצא לו מישהו אחר."
"אני מניח שכן, כמו שאני מכיר אותו הוא לא
יחזיק מעמד יותר מידי זמן בלי סקס עם גבר." הסכמתי בעצב. מוזר שלא כעסתי
עליו, אפילו הבנתי אותו מעט, כעסתי בעיקר על עצמי, על הטיפשות והתמימות שלי, הייתי
צריך להבין שבן אדם שמתעקש לשמור אותי בסוד לא מתכנן לבנות איתי חיים.
"לדעתי לאנשים במצב שלו עדיף למצוא מישהו
נשוי גם כן." הצטרף מאור לשיחה, "ואם תרשה לי להחליף לנושא פחות מדכא,
מה אתה עושה בפורים?"
"מה פורים? רק אתמול היה חנוכה."
הופתעתי, "לא יודע, עוד לא חשבתי על זה."
"אבל אני כן יודע, אתה הולך אתנו למסיבת
פורים." התאמץ מאור להצהיל את רוחי.
"לא יודע מאור, לאחרונה אני לא כל כך
בעניין של מסיבות."
"דווקא בגלל זה אתה חייב, נו, אל תהיה כזה
מבאס, זה פורים, חייבים לשמוח, כולם יהיו שם, אפילו תמיר."
"חשבתי שתמיר בברלין."
"נכון, אבל הוא כבר חזר והוא עדיין לבד,
וגם אתה שוב לבד, אז מה דעתך?"
"לא יודע." סירבתי להתחייב, והוספתי
שאין לי תחפושת ואין לי מצב רוח ובכלל...
"לפחות תחשוב על זה." הפציר עדן.
הבטחתי לחשוב על זה ומיד שכחתי מכל העניין
ונזכרתי בו רק שלושה ימים אחר כך כשתמיר הפציע אצלי פתאום, עוטה על פניו חיוך
מהוסס וסוחב אחריו טרולי גדול וסגול.
"מה אתה עושה פה?" נעצתי בו מבט קר,
מתעלם מלאקי שקיבל אותו בשמחה ופיזז סביבו בעליזות.
"אני מקווה שאתה לא בונה על החמוד הזה
בתור כלב שמירה." גיחך תמיר וליטף את לאקי.
"מה אתה עושה פה ובשביל מה המזוודה הזאת?"
המשכתי להיות זעוף. היה לי מצב רוח זוועתי בזמן האחרון, בעבודה הייתי חייב להיות
מנומס וחברותי, לפחות בבית רציתי להתנהג טבעי וזה בדיוק מה שעשיתי ואם תמיר נעלב
אז חבל מאוד, בעיה שלו.
"אני פה בשליחות של מאור ועדן, הם פקדו
עלי למצוא לך תחפושת מתאימה ולשכנע אותך לבוא למסיבת פורים."
"בחייך תמיר, עזוב אותי, והם בטח גם סיפרו
לך למה אין לי מצב רוח ולמה לא בא לי לחגוג."
"כן, ואני ממש מצטער חמוד." העלה
תמיר הבעה רצינית על פניו היפים, "אבל פורים רק בעוד שבוע, ואם תרשה לי אני
אשמח לנסות לשפר לך את המצב רוח."
"ומה אם אני לא ארשה." הזעמתי פנים,
מסרב להתרכך.
"אני לא יכול להכריח אותך." פרש תמיר
את ידיו במחוות ויתור חיננית, "אבל אם אני כבר כאן אני רוצה לנצל את ההזדמנות
ולבקש ממך סליחה."
"על מה יש לך לבקש ממני סליחה?"
"על זה שבגדתי בך וש... אתה יודע. עשיתי
טעות ופגעתי בך ואני ממש מצטער. אתה סולח לי שלומי?"
"אה... כן." אמרתי אחרי היסוס קל.
החלפנו מבטים ובלי מילים הבנו זה את זה, התחבקנו קצרות והלכנו למיטה.
אחרי הסקס שכמו תמיד עם תמיר היה מעולה התקלחנו
ואכלנו יחד ואחר כך שכנע אותי תמיר להתחפש לקאובוי, תחפושת לא כל כך מקורית, אבל
לא חייבים להיות תמיד מקורי וחוץ מזה היא הלמה אותי מאוד.
תמיר ניסה את כל התחפושות שמילאו את הטרולי
ובסופו של דבר החליט להתחפש לחתול. "אתה לא חושב שאני שמן מידי לאוברול
הזה?" התחנחן מול המראה בבגד גוף מקטיפה שחורה, מנענע את ישבנו שזנב ארוך היה
מחובר אליו.
"אתה נראה נהדר." הבטחתי לו,
"רוצה להישאר לישון אצלי?"
"כן, מאוד." נחלץ תמיר בזריזות
מחליפת החתול וזינק ערום לזרועותיי, "התגעגעתי אליך נורא." הצהיר וכיסה
את פני וחזי בנשיקות, "עשיתי שטות איומה שנפרדתי ממך, מה דעתך שננסה
לחזור?" שאל ומיד הניח יד על פי, "לא, למה אני עושה את זה לעצמי? אל
תענה עכשיו, בעצם עדיף שתשכח ששאלתי."
"איך אני יכול לשכוח?" הצטחקתי, תמיר
המוחצן, הילדותי והפטפטן תמיד הצליח לשעשע אותי, "דעתי שזה באמת עוד מוקדם
מידי, בוא נמשיך להיפגש ונראה איך הולך." נכנסתי שוב לתפקיד שתמיד מילאתי
ביחסים שלנו – המבוגר האחראי והשקול.
"ומה עם הבחור ההוא שהיית איתו בסילבסטר,
זה נגמר איתו?"
"כן, נגמר. נגמר לגמרי ולחלוטין."
הצהרתי בתקיפות, יודע שאני משקר לו ולעצמי אבל אולי, אם אני אמשיך להתעקש, יום אחד
זו תהיה האמת?
10. אתה אוהב אותי?
מאור ועדן צדקו, המסיבה הייתה באמת נהדרת, שמחה
וצבעונית מאוד, תמיר לא מש ממני, רקד איתי, סיפר לי בדיחות, הכיר לי חברים שלו,
מרכל עליהם בעליזות מאחורי גבם, וכל הזמן דאג להביא לי שתייה ואוכל כדי שלא ארעב
חלילה. בפורים הזה, למרות הסלידה שלי ממסיבות, ולמרות שהמזיקה הייתה חזקה מידי
לטעמי, בכל זאת נהניתי.
גם אחרי פורים המשכתי לבלות עם תמיר. בהתחלה נפגשנו
פעמיים בשבוע, אחר כך שלוש ובסופו של דבר, אחרי שבעל הבית שלו לא הסכים לחדש לו את
החוזה הוא עבר לגור אצלי, לכאורה רק באופן זמני וכדי שיוכל להמשיך לחפש לעצמו דירה
בראש שקט, אבל איכשהו זה אף פעם לא קרה. בחודשים הראשונים הוא גם עשה מאמץ ובדק פה
ושם דירות אבל אז הגיע האביב, הגינה סביב ביתי החלה לפרוח ותמיר התלהב ולהפתעתי
פיתח עניין רב בגננות, והפסיק לחפש דירה משלו. יום אחד כשהוא ניגב אבק מהמדפים
בחדר העבודה שלי הוא גילה את השרטוטים החובבניים שעשיתי כשניסיתי לדמיין איך אני
מרחיב את הבית. במקום להעיף אותם לפח הוא עיין בהם בעניין, בדק ובחן אותן היטב
ואחר כך הציע שיפורים משלו, ובסופו של דבר הראה אותן למכר שלו, מהנדס בניין עם
נטיות לעיצוב שהפך את השרבוטים המגושמים שלי לשרטוטים מקצועיים שאפשר להגיש למנהל
ההנדסי, ועל הדרך עיצב הכל על פי טעמו שהיה משובח בהרבה משלי.
"מה דעתך שנגיש את התוכניות לאישור למועצה
ושנתחיל לחפש קבלן?" הציע תמיר, אחרי שהראה לי את השרטוטים, "קיבלתי
המלצות על קבלן דרוזי שעובד יפה ונקי ומאוד מדויק, הוא לא זול אבל הוא זריז ואם
נוכל להמשיך לגור בבית תוך כדי הבנייה..."
"ומי אמור לדעתך לממן את ההוצאה
הזו?" שאלתי.
"ברור שאני." אמר תמיר מיד,
"וככה יהיה לי פחות לא נעים מזה שאני גר אצלך חינם."
"לא ידעתי שזה מפריע לך."
"זה כן, מאוד ומה שעוד מפריע לי זה שאתה
מתחמק מלדבר עלינו."
"למה אתה מתכוון לדבר עלינו? אתה רוצה
לנהל שיחת יחסינו לאן?"
"כן." הנהן תמיר בתוקף, "בהחלט,
אתה לא חושב שהגיע כבר הזמן, או שאתה עוד מחכה לאיציק הזה שלך?"
"הוא לא שלי, לא ראיתי אותו ולא דברתי אתו
יותר משנה."
"אני יודע שלומי, אבל יש לי לפעמים הרגשה
שאתה עדיין מתגעגע אליו, ושאתה לא מאמין לי שאני אוהב אותך ורוצה שנמשיך להיות יחד
כל החיים."
"אני לא מתגעגע אליו." מחיתי,
"ואני מבין שנוח לך לחיות איתי וזה בסדר גמור מבחינתי, אבל עדיף שלא נתחיל
לדבר על אהבה כי זה סתם קשקוש."
"לא נכון." התעצבן תמיר, "אהבה
זה לא קשקוש, עובדה שאני אוהב אותך כבר שנים ו... אני די בטוח שגם אתה אוהב אותי
למרות שאתה מקפיד לא להראות את זה."
עכשיו גם אני התעצבנתי, "אם אתה כל כך
אוהב אותי למה עזבת ולמה בגדת בי ואחר כך מרחת אותי עם סיפורים מטופשים על פסק
זמן? לָמה שאני אוהב שקרן ובוגד כמוך?"
תמיר נפגע נורא והתאפק בקושי לא לבכות,
"אני מודה עשיתי טעות, אבל התנצלתי עליה כבר מאה פעמים, אם לא יותר, אתה לא
שם לב כמה אני מנסה לתקן ולפייס אותך?" הוא התחיל לבכות כמו ילד ולא נרגע עד
שחיבקתי אותו והבטחתי לו שוב ושוב שאני סולח לו ושזה בסדר ושאני מסכים לכל התכניות
שלו.
"באמת?" נשא אלי תמיר מבט לח ועצוב,
"אתה אוהב אותי שלומי?"
הנהנתי וכדי למנוע ממנו להיסחף לרגשנות מוגזמת
ואולי עוד להתעקש חלילה שגם אני אגיד בפירוש שאני אוהב אותו הסטתי את השיחה לעניין
חוזה זוגיות, וכמה חשוב שנחתום על אחד כזה דווקא כעת כשאנחנו מתחילים לצבור רכוש
משותף, וזה בדיוק מה שעשינו בסופו של דבר, אבל קודם הגשנו את התכניות למועצה שאשרה
אותן בזריזות מפתיעה, שכרנו קבלן והתחלנו לשפץ. במשך רוב חודשי הקיץ החמים והלחים
חיינו בתוך בלגן ואבק, והתעוררנו כל בוקר לקול רעש הבנייה ופטפוטי הפועלים, אבל עד
החורף השיפוץ הסתיים. היה לנו עכשיו חדר שינה גדול ומרווח, מטבח נאה ומודרני, חדר שינה
לאורחים וחדר עבודה עם נוף נהדר של הפארק והקישון. אחרי שסיימנו עם הבלגן של
השיפוץ הלכנו וחתמנו על חוזה זוגיות שהסדיר את כל ענייני הרכוש והכספים שלנו, ואחר
כך הזמנו אלינו את כל מכרינו וחברינו למסיבת חנוכת הבית.
אחרי שכולם הלכו נשארנו רק עם עדן ומאור שעזרו
לנו לסדר הכל, ואז גילינו להם שחתמנו על חוזה זוגיות ושהמסיבה היא לא רק לכבוד
הבית אלא גם לכבוד הפיכתנו לזוג באופן משפטי, כמו שהגדרתי את זה.
"אז למה שלא פשוט תתחתנו?" התפרץ
מאור שחיבב מאוד מסיבות מהסוג הרומנטי.
"כי חתונה זה לא הסגנון של שלומי."
השתיק עדן את בן זוגו שהיה שתוי מעט, נישק את לחיי, חיבק את תמיר ולקח את מאור
הביתה.
"היית רוצה שנתחתן?" שאלתי את תמיר
אחרי שהם הלכו.
הוא חשב קצת לפני שאמר שזה היה יכול להיות נחמד
אבל מאחר והוא מכיר אותי ויודע שאני לא אהנה מאירוע כזה הוא מעדיף לוותר.
"אתה יודע מה? אני מבטיח לך לארגן לנו
חתונה מפוארת אם נשרוד יחד עשר שנים."
"קניתי." אמר תמיר ונישק אותי,
"ועכשיו בוא נלך כבר לישון כי אני מת מעייפות."
אפילוג
כל אותו זמן המשיכה אדווה לטייל עם לאקי בשעות
אחרי הצהריים ומבלי משים לספק לי מידע על אביה. ככה נודע לי שנולדה לה אחות קטנה
וחמודה, שהוריה חיים יחד בשלווה ובנחת, אבל נחשבים עדיין גרושים, ושדודה יעל חיה
עם ירון אבל מסרבת להתחתן שוב והם רק חתמו חוזה אצל עורך דין.
איכשהו הצלחנו, איציק ואני, לא להיפגש זה עם זה
במשך כמעט שנתיים. גרנו די קרוב אחד לשני אבל לוח הזמנים שלנו היה שונה וכל אחד
מאיתנו הסתובב במקומות אחרים. איציק גידל ילדה קטנה ועבד באזור התעשייה ואני לעומת
זאת גידלתי כלב ועבדתי בחיפה, לא הייתה לנו שום סיבה להיפגש ובכל זאת נפגשנו
במפתיע בשבת גשומה אחת בחורשת האיקליפטוסים. אני טיילתי עם לאקי כי תמיר שזה היה
תורו לטייל עם הכלב היה מצונן והרגיש רע, ואיציק סתם הסתובב שם עם דובון צבאי ישן
ומגפי גומי ונראה עצוב ואבוד.
"הנה אתה." אמר, צץ במפתיע מאחורי עץ
איקליפטוס עב גזע, "והנה גם לאקי." ליטף בחיבה את ראשו המבריק של הכלב
שזיהה אותו מיד וקיבל את פניו בחיבה נלהבת.
"לפחות לאקי לא שכח אותי." חייך
איציק והביט בי במבט שואל.
"גם אני לא שכחתי אותך, מה שלומך
איציק?"
"בסדר, אי אפשר להתלונן, ומה אתך?"
"מעולה, הכל טוב." העליתי חיוך שמח
על פני.
"ראיתי שסיימת כבר את השיפוץ, מבחוץ זה
נראה מאוד יפה."
"גם מבפנים, למזלי תמיר לקח את העסק הזה
על עצמו והשגיח על הקבלן, הוא שיגע אותו וקודם הוא שיגע את האדריכל, אבל זה היה
שווה, יש לנו עכשיו בית מדהים."
"גם הגינה נראית נפלא."
"שוב עבודה של תמיר, יש לו טעם
מעולה."
"כן, רואים, אתה מאושר איתו?"
"כן, למה לא, ומה אתך ועם ריקי, הכל
טוב?"
"כן, הכל בסדר, החיים לא תמיד קלים, אבל
העיקר שהבנות בסדר."
הנהנתי לאישור, נבוך, כי מה אני כבר יודע על
גידול ילדים? "ילדים זה שמחה?"
"לגמרי." אישר איציק ואז אחז פתאום
בזרועי, "אתה לא שואל את עצמך מה אני עושה פה לבד בשעה כזו?"
"אה... חשבתי שאתה סתם... מטייל."
"האמת שאני מחכה לך, לא, אל תיבהל, זה לא
שאני עוקב אחריך, אבל שמתי לב שבשבתות אתה מטייל לפעמים לבד עם הכלב, ורציתי להגיד
לך שלום לפני שאני הולך."
"הולך? לאן אתה הולך?" התפלאתי,
"ומה עם ריקי והבנות?"
"הן יהיו בסדר גמור בלעדיי, בין כה וכה
אני לא כל כך מועיל להן." הרגיע איציק והושיט לי את כפו ללחיצה. נבוך קצת
מהמעמד המוזר לחצתי את ידו ולא התנגדתי כשהוא משך אותי אליו לחיבוק חזק והוסיף
נשיקה מרפרפת על שפתי. "שלום שלומי." אמר והסתלק, נעלם באותה פתאומיות
בה הופיע.
למחרת גילתה לי אדווה שהיא כבר קיבלה צו גיוס
ושאבא שוב נעלם.
"נעלם, מה זאת אומרת נעלם?"
"לקח את הבגדים שלו, השאיר לאימא מכתב
שהיא מתעקשת לא להראות לי ונעלם."
"אני ממש מצטער חמודה."
"אני לא, בזמן האחרון הוא היה ממש בלתי
נסבל, מאז שפיטרו אותו הוא הסתובב כמו רוח רפאים, בקושי דיבר, כמעט לא אכל בבית...
אימא אומרת שאם הוא לא היה הולך לבד היא הייתה מעיפה אותו, ושעדיף לנו בלעדיו,
ושאם הוא שוב ינסה לחזור הפעם היא לא תקבל אותו."
במשך כמה שנים איש לא ידע איפה איציק ולאן הוא
נעלם, ואז הוא שוב חזר, והפעם במכונית שחורה ומבריקה של חברה קדישא. אדווה שכבר
הייתה נשואה ובהיריון באה לספר לי שאביה נמצא מת באיזה מלון מרופט בתל אביב.
המשטרה חושבת שהוא התאבד אבל בגלל מצב הגופה קשה לקבוע את זה בוודאות, ובכל מקרה
מה זה חשוב? הם עומדים לקבור אותו היום אחרי הצהריים על יד סבא שלה, ודודה יעל
תודה לי מאוד אם גם אני אגיע כי היא חוששת
שלא יגיעו מספיק מתאבלים.
הסכמתי מיד כמובן וגררתי איתי גם את תמיר
שהסכים להתלוות אלי בחוסר רצון. הלוויה הייתה באמת קטנה מאוד, חוץ ממשפחתו של
איציק – אחותו, בנה ובן זוגה, גרושתו וביתו הבכורה עם בעלה (את הבת הקטנה השאירו
בבית עם שמרטפית) באו רק קומץ קשישים, מכרים של הוריו המנוחים שהכירו את איציק
כילד. אחיינו של איציק אמר קדיש מגומגם, והרב הוסיף תפילה שהתקצרה מאוד כי פתאום
התחיל לטפטף גשם, ומיד אחרי שהניחו אבן על הקבר הטרי הסתלקו משם כל האבלים בחיפזון
לא מכובד, משאירים מאחוריהם את איציק שוכב מת מתחת לזר רטוב של פרחי ציפורן אדומים
ולבנים שהניחה אחותו הבוכייה על קברו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה