ו. רק אנחנו שנינו

12. כולו שלך

בבוקר התעוררתי בחדרי הישן והקשבתי בעיניים עצומות לקולות שליוו את כל הבקרים של ילדותי - קולם של מריו וטוליק מתארגנים ליום החדש, שותים קפה, מעדכנים זה את זה לגבי התוכניות שלהם להמשך היום, צוחקים ממשהו שקרה בלילה - כמה התגעגעתי לבקרים הרגועים האלו, גונב עוד כמה דקות של נמנום בעוד הם מכינים לי קקאו וכריך לבית הספר.

כשהייתי קטן טוליק היה בוחר בשבילי את הבגדים שאלבש לבית הספר, שורך את נעלי ואפילו מסרק אותי.

הוא הפסיק לעשות את זה רק אחרי שמריו העיר שאני קצת מבוגר מידי לכל הפינוק הזה, ושאל ברוגז עד איזה גיל אני מתכנן לשתות קקאו, ולחכות שיקשרו לי את השרוכים?

מריו הקדיש ערב שלם מזמנו היקר מפז כדי ללמד אותי לקשור בעצמי את שרוכי נעלי ולמחרת לימד אותי להכין לי טוסט ולטגן לבד חביתה למרות מחאתו של טוליק שאני צעיר מידי. מריו תמיד דחף אותי להיות עצמאי יותר... מעניין לדעת איך הוא יתנהג עם הבן שלו, או שאולי זאת תהיה בת?

טוליק דחף את ראשו לחדרי ושאל אם אני רוצה קפה.

"אם הוא רוצה לשתות שיבוא למטבח!" צעק מריו, "אין לנו מלצרים בבית הזה." הכול בדיוק כמו פעם.

"אני בא, אני בא!" צעקתי, "תפסיק כבר להציק, לך לבנק לשדוד את הלקוחות המסכנים שלך ותעזוב אותי בשקט."

"תפסיקו לריב." נזף טוליק, "אתה לא מאחר לעבודה מריו?"

"לא, למה?" נעלב מריו, "כל כך דחוף לך להיפטר ממני?" שאל, ואחר כך שמעתי כסא נדחף לאחור, מלמול מחאה חטוף, רעש שנשמע כמו סטירת לחי ואת טוליק צועק, "מרדכי מספיק!"

ידעתי שהוא קורא למריו בשמו העברי רק כשהוא כועס עליו מאוד, דבר שקרה לעיתים נדירות מאוד וחשתי למטבח. מצאתי את שניהם עומדים זה מול זה, מתוחים מאוד. מריו נראה פגוע ונעלב וטוליק היה קרוב לפרוץ בדמעות.

"למה אתם רבים?" שאלתי בבהילות, חש מועקה לא נעימה מתחילה להתגבש בבטני, "מה קורה?"

"מה שקורה זה שמריו הולך עכשיו לאשתו ולא חוזר עד שהוא פותר את הבעיה עם הבית." נהם טוליק בזעף.

"אין שום בעיה עם הבית, זה הבית שלנו ואני לא מסכים שנמכור אותו." נהם מריו בחזרה.

"אם אתה חושב שתצליח להחזיק אותי אתך בגלל הבית אתה טועה." קמץ טוליק אגרוף קטן ועקשני, "אני מוותר על הבית שלך. יותר טוב לי לגור באוהל ולא להישאר פה."

"אנטולי אל תגיד את זה." לחש מריו והניח יד על לוח ליבו. אם פניו לא היו נעוות בכאב הייתי חושב שהוא עומד לפצוח בשירת ההמנון.

טוליק המשיך לדבר כאילו לא הבחין בהבעת הכאב שעל פניו, "אני לא מוכן להיות מאהב סודי שמחביאים בצד. ברגע שהתחתנת עם יוליה ושינית את הכתובת שלך זה הפסיק להיות הבית שלנו ואני לא רוצה לגור בו יותר."

"בסדר." אמר מריו בקול מאומץ, "אבל למה..." ואז הוא נפל מהכסא, וראשו נחבט ברצפה בקול חלול ומפחיד.

שנייה אחת לטשנו בו מבט לא מאמין ואז טוליק השליך את הסכין שאחז בידו לכיור ועוד בטרם נדם קול הצלצול המתכתי הוא היה לצידו של מריו, צועק עלי תוך כדי כך להתקשר מיד לאמבולנס.

"אני בסדר טוליק." לחש מריו, "באמת, לא צריך... עזוב... יש לך ראיון עבודה, אתה צריך..." הוא נאנק ופניו התעוותו מכאב נורא, "תעזור לי טוליק, נורא כואב לי הלב." לחש ונאנק שוב.

"שתוק, אל תדבר, תנשום עמוק ותשתוק." פקד עליו טוליק ופרם את עניבתו. "נו, אורי, מה עם האמבולנס הזה!" צעק לעברי בעצבנות.

"הם אמרו שיותר טוב שנבוא ברכב שלנו כי אין להם אמבולנס פנוי." אמרתי וכרעתי לצידו של מריו, בודק את הדופק שלו. "אני חושב שיש לו התקף לב, בוא ניקח אותו מהר למיון."

נשאנו יחד את מריו למכונית ולמרות שסבל מכאבים ובקושי נשם הוא המשיך להיות שתלטן ומציקן כמו תמיד. "מה יהיה עם הראיון שלך? אולי תלך אליו לפני שניסע לבית חולים?"

"עזוב את הראיון, הוא לא חשוב עכשיו, רק תחזיק מעמד ואל תמות לי." הורה לו טוליק שישב עם מריו מאחור, מחבק אותו, מתחנן לפניו להחזיק מעמד, לשמור על הכוחות שלו, להפסיק לדאוג ולהתרכז בנשימה.

זו הייתה נסיעה שלעולם לא אשכח, היא עדיין חוזרת אלי לפעמים בסיוטי הלילה - טוליק המבוהל מוחה את פניו המזיעים של מריו שלא קולט עד כמה מצבו חמור ומנסה לשכנע אותנו, או אולי את עצמו, שהוא בסדר, זה סתם שריר מתוח או עצבים או משהו. לא השתכנענו, הוא התקשה לנשום וברור היה שהוא סובל מכאבים בליבו.

גם הרופא במיון הבין מיד שמדובר במקרה חמור ונחפז להשכיב אותו על אלונקה ולהסיע אותו מאיתנו והלאה, מורה לנו להמתין בחוץ בסבלנות.

בזמן שהמתנו טוליק התקשר למנהלת בית הספר ודחה את הראיון למועד לא ידוע, מסביר לה שבן זוגו חלה במפתיע. אחר כך התקשר ליוליה שחשה מיד לבית החולים. בראותה אותנו יושבים בצייתנות וממתינים עד שמישהו מהצוות הרפואי ייזכר בנו ויספר לנו מה קורה עם מריו הקימה מיד קול צעקה, ובזכות היותה אשתו של החולה קיבלה דיווח מפורט על מצבו. מסתבר שמריו סבל מאירוע לב קל עד בינוני וצווה לבלות את שלושת הימים הבאים בבית החולים ואחר כך לנוח לפחות עוד שבועיים בבית.

"אני בחודש השני ואני לא מתכוונת להיות בבית חולים דקה אחת יותר מידי." פסקה יוליה, (המתח והרוגז מבליטים את מבטאה הרומני הקל), והניחה יד מגוננת על בטנה, "ההיריון הזה יקר לי מידי."

"אל תדאגי, אני אטפל בו." אמר טוליק, "לכי הביתה לנוח."

"ואני לא מתכוונת לטפל בו כשהוא ישתחרר מבית חולים." הוסיפה יוליה, "גם בלי ההיריון אין לי סבלנות לגבר חולה, ובמצבי אין לי כוח אליו."

"אז מה את מציעה?" שאלתי, "שהוא יחזור לגור עם טוליק?"

"למה לא? בין כה וכה הוא היה אצלו כמעט כל ערב והתגעגע אליו כל הזמן." אמרה יוליה במרירות.

"אבל את אשתו." מחיתי כשחזיון של מריו מזיל ריר בכסא גלגלים בעוד טוליק מתמסר לטיפול בו עולה בדמיוני.

"כל מה שרציתי ממנו זה תינוק וטבעת, זה הכול, אני לא צריכה גבר נכה שישכב במיטה שלי, ירחם על עצמו ויריץ אותי בכל הבית." היא חילצה בתנועה זריזה את הטבעת שענדה על אצבעה - טבעת זהב תואמת לזו של מריו - ודחפה אותה לידו של טוליק. "ברגע שהוא יבריא, אם הוא יבריא, נפתח תיק ברבנות, מעכשיו כולו שלך." אמרה והלכה.

טוליק הביט נבוך בטבעת ואחר כך בי. "עכשיו אני מבין איך היא נעשתה מנהלת כל כך חשובה בבנק." אמר בהשלמה וניסה לענוד את הטבעת על אצבעו. הוא לא הצליח, הטבעת הייתה קטנה מידי. הוא משך בכתפיו, דחף  אותה בפיזור נפש לכיסו והלך לשבת ליד מיטתו של מריו.

הוא נשאר לצידו, סועד אותו במסירות עד שהוחזר הביתה.

בזמן שטוליק טיפל במריו - שהתאושש במהירות מפתיעה מהתקף הלב וחזר תוך יומיים לעצמו השתלטן והמציקן - הייתי אמור ללכת להביא את בגדיו מדירתה של יוליה. ניצלתי את ההזדמנות הזו כדי לשוחח איתה ולברר מה בדיוק היה הסיפור עם החתונה שלהם.

למזלי מצאתי אותה במצב רוח טוב ולמרות ההיריון היקר שלה היא עשתה מאמץ וארזה במו ידיה את המזוודות שלו, מניחה לי רק לסחוב אותן לאוטו, ואחר כך הזמינה אותי לשתות איתה קפה.

אחרי ששאלתי היא סיפרה לי ברצון שכל מה שהיא רצתה היה תינוק, זה הכול. היא מעולם לא רצתה בעל או משפחה, אבל אחרי שעברה את גיל ארבעים וחמש היא פתאום נורא רצתה להיות אימא ואז נזכרה איך

היא ומריו דיברו פעם על הבאת ילד משותף. שניהם היו מכורים לעבודה ולכן, אחרי שדנו בנושא בכובד ראש, הם החליטו שעדיף לדחות את התכנית לזמן פחות לחוץ. עם חלוף השנים הם המשיכו להיות לחוצים בזמן ולעבור ממשימה למשימה עד שפתאום נגמר הזמן וליוליה נעשה ברור שאם היא לא תיכנס להריון עכשיו זה לא יקרה יותר.  לשמחתה מריו הסכים איתה ואחרי הניסיון השני היא הצליחה והיא בהריון.

ברגע שיוליה סיפרה על כך להוריה הם נחרדו ממה יגידו השכנים ולחצו עליה שתתחתן לפני שאביה יקבל התקף לב ואימא שלה תתאבד, או ההפך. למרות שיוליה היא לכל הדעות אישה בוגרת, נבונה ועצמאית היא התקפלה ותבעה ממריו חתונה.

"הוא רק ידיד שלי, אני לא רוצה לחיות איתו, אני לא רוצה לחיות עם אף אחד, אני אוהבת את השקט שלי." הסבירה, "לא תיארתי לעצמי שטוליק יזרוק אותו מהבית בגלל החתונה, לא ידעתי שהוא לא סיפר לו קודם. חשבתי שנתחתן בחתונה קטנה ושקטה ואחר כך מריו יחזור לגור עם טוליק ואני אוכל לחזור לשגרה בדירה שלי."

"ומה עם ההורים שלך?"

"הם כבר מבוגרים ועסוקים עם הנכדים והמחלות שלהם. אם הייתי באה עם בעלי לביקור פעם בחודש הם היו מרוצים. מה שחשוב להם זה שאף אחד לא יגיד שהבת שלהם היא אימא חד הורית שלא התחתנה אף פעם. לא מעניין אותם אם אני מאושרת, העיקר שתהיה לי טבעת ובעל שיבוא איתי לאירועים משפחתיים ושאף אחד לא ירכל עליהם. מריו ידע מה אני רוצה והסכים איתי, הרי הוא הומו למען השם, אבל פתאום הוא נחת עלי עם כל הבגדים שלו וההצקות שלו... אחרי כל כך הרבה שנים לבד להתרגל למישהו זר גם אם הוא בן אדם נוח זה קשה, ומריו לא ממש נוח, יש לו דרישות, ויש לו הרגלים, והוא תמיד חושב שהוא יודע יותר טוב ושהשיטה שלו לעשות דברים יותר טובה... כל יום רבנו בגלל השטויות שלו, אני לא מבינה איך טוליק סובל אותו." התלוננה יוליה.

"אה, אחרי שמתרגלים אליו הוא לא כל כך נורא." הגנתי על מריו - ביני לביני הסכמתי איתה, אבל לא יפה ללכלך על משפחה – "אבל איך תסתדרי עם תינוק קטן אחרי שהיית רגילה להיות עצמאית וחופשייה כל כך הרבה שנים?"

"לא יודעת." הודתה יוליה, "אני רק יודעת שאני נורא רוצה תינוק ואני יודעת שאני אוהב אותו מאוד. אני מקווה שעד שהוא ייוולד אבא שלו יהיה מספיק בריא כדי לעזור לי לטפל בו." הוסיפה באופטימיות.

"אני לא יודע כלום על טיפול בתינוקות." החמיץ מריו פנים כשסיפרתי לו על הביקור אצל יוליה.

"אני בטוח שתלמד מהר." ניחמתי אותו, "מה שלומך?"

"אני רעב. טוליק לא מרשה לי לאכול בשר בקר. מעכשיו אני בדיאטה ונמאס לי, כמה סלט כבר יכול בן אדם אחד לאכול?" התלונן מריו.

"נו, די להתלונן. לא אני החלטתי אלא הרופאים. אתה צריך לשמור על עצמך, אתה חייב להוריד משקל ואל תשכח שמצאו אצלך סוכר גבוה מידי."

"איך אני יכול לשכוח אם אתה מזכיר לי  כל הזמן!" התפרץ מריו.

"אל תצעק עליו." התרגזתי, "יותר טוב שתגיד תודה שהוא מטפל בך."

"אורי, די. אל תרגיז אותו." נחפז מריו לסלק אותי מחדר השינה, מזכיר לי שמריו עבר רק עכשיו אירוע לב ועליו להישאר רגוע אחרת הלחץ דם שלו...

"נו, די." מחיתי, "אתה כל הזמן מתרוצץ סביב מריו וחושב רק על הבעיות שלו, איתי אתה בכלל לא מדבר."

טוליק צנח על הכורסא שלו ועצם את עיניו. "אני כל כך עייף." אמר ונאנח אנחה ארוכה שהסתיימה במעין התייפחות.

"טוליק." נבהלתי והתיישבתי על מסעד הכורסא שלו, מחבק את כתפיו, "אתה בוכה?"

טוליק מחה את עיניו הלחות וניסה לשכנע אותי שלא, מה פתאום, הוא סתם קצת עייף.

"לא פלא, אחרי שישנת שלושה ימים בישיבה ליד המיטה של מריו אתה בטח הרוס לגמרי, היית צריך לחזור הביתה לישון."

"לא העזתי. פחדתי שאם אני לא אשגיח עליו הוא ימות."

"אל תדאג, הוא לא ימות כל כך מהר. הוא רשע מידי למות צעיר."

"אל תדבר ככה אורי, אני יודע שהוא מרגיז לפעמים והוא רחוק מלהיות מושלם, אבל אני אוהב אותו כל כך..." טוליק כבש את פניו בידיו ובכה בשקט, "כל כך פחדתי כשהוא נפל... הכול באשמתי, אם לא הייתי רב איתו בגלל החתונה המטופשת הזו..."

"שטויות, הוא היה מקבל התקף לב בכל מקרה. מוזר שזה לא קרה כבר מזמן, הרי הוא זולל סטייקים כאילו אין מחר."

"זלל. מעכשיו אני אשגיח עליו." הכריז טוליק בתקיפות.

"זאת אומרת שהוא חוזר לגור פה?"

"בטח. אז איפה הוא יגור? הרי יוליה לא מוכנה לטפל בו."

"ותישנו יחד?"

"אורי, תבין... הוא כמעט מת, אני לא יכול לעזוב אותו, אני חייב לשמור עליו כל הזמן, בעיקר בלילה."

"ואחרי שהוא יבריא?"

"הוא אף פעם לא יחזור להיות בריא כמו קודם." הסביר טוליק בסבלנות של מורה, "הלב שלו נפגע בצורה בלתי הפיכה, הוא יצטרך לשנות את סגנון החיים שלו ולשמור כל הזמן על הבריאות שלו."

"לא הוא לא יצטרך לשמור," אמרתי, "אתה תעשה את זה בשבילו."

"אני אעזור לו ואשתדל להקל עליו." הסכים טוליק, "ואני מקווה שאתה תישאר פה עד שהוא יתאושש, זו עומדת להיות תקופה קשה ואני זקוק לך אורי.

"אני אשאר אתך כל זמן שתצטרך אותי." הבטחתי ונישקתי אותו על מצחו.

13. מה אני מעדיף

התעוררתי בוקר אחד בשעה ממש מוקדמת, האור בחוץ היה עדיין קלוש מאוד, השמש רק התחילה לזרוח, החלון החשוך החל להאפיר, הכוכבים דהו לאיטם וקול צחוק נמוך וחרישי עלה מחדר השינה של מריו וטוליק, מלווה באנחה של שביעות רצון ובחריקת קפיצים מוכרת מאוד.

היו שנים שהקולות הללו היוו חלק משגרת ההשכמה שלי, ועוד לפני שמלאו לי שלוש עשרה כבר ידעתי מה משמעותם וידעתי שבבקרים בהם חרקו קפיצי המזרון שלהם הם יקומו מעט מאוחר יותר ויהיו עליזים וסבלניים מהרגיל זה אל זה ואלי.

שכבתי דומם, מקשיב להם, מרגיש איך אברי הולך ומזדקף למרות שניסיתי בכל כוחי לא לחשוב מה בדיוק הם עושים שם.

עברו כבר שלושה חודשים מאז התקף הלב של מריו ומצבו השתפר מאוד. תוצאות הבדיקות שלו היו טובות, הוא ירד יפה במשקל ואפילו חזר לעבודה חלקית בבנק, אם כי יותר לא עבד בשעות מטורפות ונהג לחזור הביתה אחרי הצהרים, לישון קצת, ובערבים היה יוצא עם טוליק לטיול ערב שהלך והתארך ככל שמצבו השתפר.

לא הייתי צריך לשמוע את הקולות שעלו מחדר השינה שלהם כדי לדעת שהם שוב יחד, זה היה ברור מהדרך בה הם הביטו זה בזה, חייכו אחד אל השני ונגעו זה בזה כאילו מבלי משים.

הגיע הזמן להסתלק אמרתי לעצמי, אני אחכה עוד כמה חודשים, אולי עד שהתינוקת של מריו תיוולד ואז אלך לדרכי. שמתי כרית על ראשי כדי לחסום את קול החריקה הקל שצרם את עצבי וניסיתי לזמן לי איזו פנטזיה סקסית עסיסית שתעזור לי להסיח את דעתי מהמתרחש בחדר השינה הסמוך ולאונן בשקט.

קודם חשבתי על תמר, אבל דמותה חמקה ממני, גם דמויות של נשים אחרות שהכרתי וחמדתי בזמנו סירבו להתממש. עברתי לגברים וניסיתי להעלות בדמיוני את טוליק, אבל הוא התעקש להישאר עם מריו שרק המחשבה עליו בעירום גרמה לי חלחלה...

בסוף התייאשתי ונרדמתי שוב כשחצי תאוותי בידי, והתעוררתי בגלל חלום ארוטי מסעיר שכיכב בו צעיר בהיר עיניים עם חיוך מתוק ועדין, רעמת שיער ארוכה וקרירה כמשי וידיים רכות וקטנות... הצעיר הזה שדמיוני הקודח העלה מתהומות תת המודע שלי דמה מאוד לתמונה של טוליק בנעוריו אם כי ניחן חיוכה המלבב של תמר... אמרתי לעצמי שאני דפוק ומבולבל וניסיתי לחסום את מוחי בפניו, אבל הוא שב לפקוד אותי בלילות, מנחם אותי כשחשתי בודד וחרמן.

כמה שבועות אחרי שמריו חזר הביתה הלך טוליק שוב לבית הספר הישן שלו לקיים את ראיון העבודה שנדחה. בדרך למשרדה של המנהלת שהייתה פעם תלמידתו חלפה על פניו מורה צעירה מתייפחת שברחה מהכיתה.

טוליק נכנס במקומה לכיתה שקולות מהומה וצעקות עלו ממנה, נזף בתלמידים, הרגיע אותם, בירר מה הם אמורים ללמוד, העביר להם שיעור שהתנהל בשקט מופתי וכשיצא משם זכה לנשיקת תודה על לחיו מהמנהלת שהפצירה בו לחתום מיד על חוזה.

הוא חזר הביתה מאושר וגאה מאוד, ובפעם הראשונה מאז התחילו לחיות יחד הרוויח טוליק יותר ממריו ועבד יותר שעות ממנו.

מריו קיבל את השינוי שחל במאזן הכוחות ביניהם ברוח טובה. אחרי כל כך הרבה שנים בהן הוא היה המפרנס העיקרי הוא נהנה לנוח קצת, לעבוד פחות שעות ולחיות בקצב איטי יותר.

ערב אחד הוא הזמין אותי לצאת איתו לטיול ערב במקום טוליק שהיה עסוק בבדיקת עבודות של תלמידים. ההזמנה הפליאה אותי קצת, אבל לא התווכחתי, נעלתי נעלי התעמלות והלכתי איתו.

"חזרת לכושר מלא." החמאתי לו, "באמת כל הכבוד לך."

"זה בעיקר בזכות טוליק, בלעדיו בטח הייתי מת." אמר מריו ולכסן אלי מבט זהיר, "אני יודע שאתה אוהב אותו אורי, אבל אני לא יכול לחיות בלעדיו."

"אתה צריך להגיד את זה לטוליק, לא לי."

"אמרתי לו." הוא כיוון אותי לספסל שעמד חבוי מאחורי עץ, "בוא נשב רגע, אני רוצה לדבר אתך."

"אם אתה רוצה לספר לי שאתה וטוליק שוב יחד אין צורך, אני יודע. אני לא מטומטם כמו שאני נראה."

מריו חייך. "אתה בהחלט לא מטומטם, ואתה גם לא נראה כזה. אתה צעיר נבון ונאה מאוד. למה אתה חושב שאתה מטומטם?"

"כי אני מרגיש ככה. אני כבר בן עשרים ושש ואני עדיין לא יודע אם אני מעדיף גברים או נשים."

"זה בהחלט לא סימן לטמטום, אתה לא היחיד שנמשך גם לגברים וגם לנשים."

"זה מבלבל מאוד, אני פשוט לא יודע מי אני ומה אני. שום דבר לא הולך לי כמו שצריך. הנה, רציתי את טוליק לעצמי ובסוף כל מה שהצלחתי לעשות זה להחזיר אתכם זה לזה."

מריו גיחך, "טוב לא בדיוק, אבל..." הוא כרך את זרועו על כתפי בחיבה, "כן, יש משהו במה שאמרת, בעצם חזרנו זה לזה בזכותך, אם לא הייתי מוצא אותך איתו במיטה... מצחיק איך הכול יצא בסוף לטובה. תודה אורי."

"על לא דבר." החמצתי פנים.

"אורי חמוד." הוא נישק את לחיי וצחק מקרב לב כשמחיתי את פני בכעס. "נו, די ילד, תפסיק. לא יעזור לך כלום, אני עדיין אוהב אותך כמו אבא, אבל לדעתי אתה צריך לדבר עם אימא שלך ולבקש ממנה שתספר לך מי האבא הביולוגי שלך, אולי זה יעזור לך להיות פחות מבולבל."

"לא רוצה. אני שונא לדבר איתה."

"תתגבר על זה ותעשה מאמץ, בחיים אי אפשר לעשות תמיד רק מה שרוצים."

עד היום כל העצות שמריו נתן לי היו תמיד לטובתי וגם כשהוא הרגיז אותי כיבדתי את דעתו ולכן עשיתי כדבריו והתקשרתי לשוש. היא שמחה לשמוע אותי, אבל כששאלתי אותה מי אבי הביולוגי נאנחה ואמרה שהיא לא רוצה לדבר על זה.

"למה? הוא היה בן אדם כל כך נורא? רוצח, פושע, מה הבעיה?" התעצבנתי.

"הבעיה שאני לא יודעת מי הוא." אמרה שוש ופרצה בבכי.

איציק, בעלה, לקח את ממנה השפופרת וביקש ממני לבוא אליהם לביקור כדי שהיא תוכל לספר לי הכול פנים אל פנים. לא כל כך התלהבתי מהרעיון, אבל מאחר שכבר התחלתי לחטט בנושא הכאוב הזה שנותר עלום עד כה אזרתי אומץ ונסעתי למצפה הגלילי המרוחק שהם גרו בו.

שוש קיבלה את פני בחיבוק קצר ולשם שינוי לא דיברה יותר מידי, רק נתנה לי מכתב וברחה לחדר אחר. זה היה מכתב ארוך וכואב שבו היא פירטה את נסיבות לידתי והסבירה לי סוף סוף למה ילדותי המוקדמת הייתה קשה כל כך.

במכתבה סיפרה שוש איך נולדה למשפחה ענייה וקשת יום וסבלה מחסך באהבה ובתשומת לב. בבית היו הרבה ילדים ומעט כסף והיא נחשבה תמיד לילדה הרזה והמכוערת שאיש לא התייחס אליה. בגיל שש עשרה היא התאהבה בחבר של אחיה הגדול שניצל את תמימותה הזמין אותה לביתו ושם בוצע בה אונס קבוצתי על ידי אותו בחור וחבר מרעיו. מבוהלת וכואבת היא הדחיקה את האירוע, הסתגרה בעצמה ולא סיפרה שום דבר לאיש עד שהריונה החל לבלוט, ואז כבר היה מאוחר מידי להפלה.

אולי הייתי צריכה למסור אותך לאימוץ כמו שכולם אמרו, כתבה שוש, אבל פשוט לא יכולתי. בשנה הראשונה לחייך אהבתי אותך מאוד וטיפלתי בך למופת, אבל קצת אחרי שהתחלת ללכת, כשהיית בערך בן שנה, פגשתי לגמרי במקרה את החבר של אחי, זה שארגן את האונס, הראיתי לו אותך ואמרתי לו שיכול להיות שאתה הבן שלו. הוא התנפל עלי בקללות, צעק עלי שאני זונה ושלא אעיז לתבוע ממנו מזונות, ואיים עלי שירצח אותי אם אספר מה קרה באותו ערב.

מאז אותה פגישה המצב הנפשי שלי התחיל להידרדר. היו לי סיוטים, התקפי בכי ודיכאון, שתיתי ועישנתי ופגעתי בך מאוד. אני יודעת שאף פעם לא תוכל לסלוח לי, גם אני לא סולחת לעצמי. שנים ניסיתי לא לחשוב על מה שקרה, להתעלם ולהדחיק, רק בשנים האחרונות, בעזרת האהבה של איציק, אני מצליחה להתמודד עם העבר שלי.

החבר ההוא של אחי מת לפני כשנתיים מסרטן ריאות, ואני מודה ששמחתי לשמוע שהמוות שלו היה איטי וכואב. אין לי מושג מה קרה עם הבחורים האחרים שהשתתפו באונס. אני מעדיפה לא לחפש אותם ולא לחשוב עליהם יותר. אני רוצה לחיות את שארית חיי בשקט ולנסות להיות מאושרת ככל האפשר עם בעלי ועם בני, אם הוא יסכים.

סיימתי את הקריאה, קיפלתי את המכתב והלכתי אליה. מצאתי אותה עומדת ליד  החלון, בוהה החוצה, דמעות זולגות על לחייה.

"אימא." ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, "אל תבכי יותר, אני פה." ובכיתי גם כן.

אחרי שהאמת יצאה לאור השתפרו מאוד יחסי עם שוש – סלחתי לה ורוב הזמן אפילו קראתי לה אימא. קיבלתי ממנה רשות להראות לטוליק את המכתב שלה ואחרי שהוא קרא בו הוא התקשר אליה, נרעש ומזועזע, וניהל איתה שיחה ארוכה שבסופה היו עיניו לחות מדמעות.

"חבל שהיא לא ספרה לי הכול עוד אז." אמר בעצב, "היא כל כך הפחידה אותי עד שלא ראיתי עד כמה היא אומללה."

סוף סוף, לראשונה מאז התקף הלב של מריו, מצאתי את עצמי מנהל עם טוליק שיחה גלויה מלב אל לב. ביקשתי ממנו סליחה והתנצלתי שהטרדתי אותו בגלל ההתאהבות שלי בו וגרמתי לו מבוכה עם החיזורים שלי.

הוא צחק. "זה בסדר." אמר, "אין צורך שתתנצל בפני על הרגשות שלך, וחוץ מזה הרי בסוף הכול יצא לטובה."

"אתה בטוח שאתה לא כועס? באמת? אז תן נשיקה." דרשתי.

הוא נישק אותי על לחיי, אמר לי לא להיות חצוף, ושאל אותי אם אני מתכוון לחיות כמו נזיר עוד הרבה זמן.

"אני מקווה שלא." הסמקתי.

"אורי, זה לא עסקי, אבל הייתי שמח אם היית מספר לי אם אתה מעדיף גברים או נשים."

"גם אני הייתי שמח אם מישהו היה מספר לי מה אני מעדיף." הודיתי, "אני מבטיח לך שברגע שאחליט אתה תהיה הראשון שידע."

לקראת סוף ההיריון שלה יוליה נתקפה בולמוס קניות של ציוד לתינוקת שעמדה להיוולד בעוד פחות מחודש. היא רצתה שמריו יבוא איתה, אבל הוא ששנא לעשות קניות וסלד מעיסוקים משעממים כמו השוואת כושר ספיגה של חיתולים, ויכולת תמרון של עגלות תינוקות, התחמק והטיל את המשימה עלי.

לא ציפיתי לכך, אבל סך הכול נהניתי מאוד לשוטט עם יוליה בחנויות, לראות כמה מתוחכמים נעשו הצעצועים והאביזרים שמיצרים היום, ולהתפעל יחד איתה מהבגדים הפעוטים והמקסימים שהיא קנתה לתינוקת שתיוולד.

בעודי עומד ומלטף בחיבה דובון צעצוע אחד לבן כשלג עם פפיון אדום שמעתי קול מוכר. הבטתי וגיליתי להפתעתי את תמר - האקסית האחרונה שלי - עומדת מולי מחייכת.

היא נראתה נפלא למרות שהייתה מאוד מאוד בהיריון. יש נשים שנראות עוד יותר יפות כשהן הרות ותמר הייתה אחת מהן.

"את נראית נפלא." החמאתי לה, "אני מניח שהאב המאושר הוא בילי, הבחור בר המזל שהחליף אותי."

"כמעט, אבל לא בדיוק." אמרה החברה שלה שעמדה בשקט לצידה, נושאת את התיק שלה.

"זו בילי." הציגה תמר את חברתה, נראית נבוכה קצת, אבל בעיקר מאושרת וגאה.

המילים נעתקו מפי, בילי - קיצור של בלהה – הייתה אישה צעירה ובנויה לתלפיות, גבוהה כמעט כמוני, קצוצת שיער, ובעלת לחיצת יד חזקה ונמרצת, אך עדיין לכל הדעות אישה לכל דבר ועניין. אם כך ההיריון של תמר, אלא אם כן התממש בעזרת רוח הקודש חייב להיות... לך תדע, בימינו יש כל מיני שיטות. התביישתי לשאול ולכן שיניתי נושא.

"למה לא סיפרת לי שאת מעדיפה נשים?" שאלתי.

היא משכה בכתפיה, נבוכה. "כשהייתי אתך עדיין לא הייתי בטוחה... אני עדיין מהססת... זה קצת מסובך אורי. זה לא שאני לא אוהבת גברים, אבל את בילי אני אוהבת יותר, אתה מבין?"

"נניח." עזבתי את הנושא שהעיק גם עלי, "ומאיפה התינוק?" החוויתי לעבר כרסה התפוחה, "הלכתן לבנק הזרע? לא חשבתי שאת תעשי דבר כזה. באיזה חודש את דרך אגב?"

השתיים החליפו מבט מהיר ואומר סוד ובבת אחת, במעין הבזק של אינטואיציה שפוקד אותי לפעמים ידעתי – "אני האבא."

"כן, זה אתה." הודתה תמר, "אבל אתה לא צריך להילחץ, אני לא רוצה ממך כלום. ובבקשה אל תתחיל להתלונן על גניבת זרע לא תכננתי את ההיריון, זה פנצ'ר שקרה כנראה כשחזרנו קצת מסטולים מהמסיבה ההיא... זוכר, כשהקונדום נקרע?"

"אבל אמרת לי שהכול בסדר." מחיתי, "אמרת לי לא לדאוג למרות שידעת שאת בהריון כשנפרדנו."

"כן, כי לא הייתי בטוחה, אבל קיוויתי. ברגע שהאפשרות עלתה ידעתי שאני רוצה תינוק."

"אבל למה לא סיפרת לי?"

"כי בדיוק נפרדנו ולא חשבתי שזה יעניין אותך, הרגשתי שזה העסק שלי, לא שלך, וחוץ מזה, הנה סיפרתי."

"אבל תמר... תשמעי, אני רק אפרד מהידידה שלי ונלך לשבת באיזה מקום לדבר על זה." ניגשתי אל יוליה, הסברתי לה שצץ משהו, שלחתי אותה הביתה במונית והסעתי את תמר ובילי לדירתן.

"אתה בטח מתכוון להאשים אותי בגניבת זרע ולהגיד שאתה רוצה בדיקת אבהות ולא מוכן לשלם מזונות." התנפלה עלי תמר עוד לפני שהתיישבתי, "אז רק שתדע לך שאני לא רוצה ממך שום דבר, ממש כלום. אם תבוא לבקר את הילד זה בסדר מבחינתי, אבל אתה לא חייב לו כלום." הצהירה.

"כמובן שאני אבוא לבקר את הילד." מחיתי, "זה הילד שלי ואני כן רוצה לשלם עבורו, ולהכיר אותו ולעזור לגדל אותו."

"אתה בטוח?" פקפקה בילי, "כי רוב הגברים שאני מכירה..."

"אני לא רוב הגברים, אני אורי." מחיתי, נסער. הרעיון שעוד מעט ייוולד לי ילד ריגש אותי, ושימח אותי, ואפילו הפחיד אותי קצת.

"אורי, ילד זו אחריות לכל החיים." ניסתה בילי להפחיד אותי, "זה לא צעצוע שאפשר לעזוב אחרי שהוא מתחיל לשעמם אותך."

"אני יודע. אני מבטיח לך שהוא לא ישעמם אותי, וגם אם כן, זו זכותו. הרי הוא הילד שלי, הוא יכול להשתין עלי, ולשעמם אותי, ואפילו אם הוא יכעס עלי הוא עדיין יישאר הילד שלי, וילד צריך דמות אב בחיים, אי אפשר שהוא יגדל רק עם נשים מסביב."

"למה לא?" הזעיפה תמר פנים חמודות.

"כי... כי... מה זאת אומרת למה לא? כי בעולם יש גם גברים, לא רק נשים והוא צריך להכיר גברים שיתנו לו דוגמא." אמרתי בסמכותיות שהפתיעה גם אותי ומכיוון שהן שתקו והקשיבו המשכתי לנאום ולחלק איתן תובנות בנושאי אבהות, תובנות שלא ידעתי עד היום שאני מבין.

"לדעתי רצוי שהגבר הראשון שיטפל בו יהיה אבא שלו." פסקתי בתקיפות, יודע פתאום שאני נורא רוצה להיות אבא, שאני אהיה אבא טוב, שאני אף פעם לא אכאיב לילד שלי ולא אפגע בו, ותמיד אהיה לטובתו ואוהב אותו בלי תנאי. וזה בדיוק מה שאמרתי לתמר ולבילי .

"את צודקת, הוא באמת חמוד." אמרה בילי לתמר, "אני מקווה שהילד יהיה דומה גם לך." חייכה אלי ושאלה אם יש לי חבר.

"לא, אני לבד, ואני בכלל לא בטוח שאני בעניין של גברים."

"חבל כי יש לי שידוך בשבילך, אני חושבת שהבן דוד של תמר ממש יתאים לך." אמרה בילי, אבל לא התווכחה כשהודעתי לה שאני לא אוהב שידוכים, שאני לא בטוח בכלל מה אני מעדיף, ושאין לי עכשיו ראש לחפש מישהו. "כשיגיע האדם המתאים אני כבר אדע." אמרתי, ולמרבה הפלא הפעם צדקתי.

כמה ימים אחרי שיובלי שלנו נולד הגיע הבן דוד של תמר לברך את האימא הטרייה ולהתפעל מהרך הנולד. ממש במקרה גם אני הייתי שם - האמת שהתקשיתי להתנתק מהתינוק המקסים שלי - שמחתי מאוד כשמצאתי דירה להשכרה ממש מול הדירה של תמר ובילי והתפרצתי אליהן, מנופף בשמחה בחוזה השכירות לדירה שרציתי בה, חוזה שחתמתי כמה דקות קודם בשעה טובה כשהוא נכנס - גבר צעיר, יפה תואר וכחול עיניים בעל רעמת שער בהירה (שידעתי שתהיה קרירה וחלקה כמשי תחת אצבעותיי), כפות ידיים קטנות ורכות, מבטא רוסי רך ונעים וחיוך מתוק שהוא הפנה אלי בעודו מביט בי בחיבה, ואז גיליתי סוף סוף מה אני מעדיף, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר לגמרי.