קוראים

יום שני, 15 בינואר 2018

ה. רק אנחנו שנינו

9. קיפאון רגשי
ביום שהגעתי לגיל ההסכמה הסכמתי לוותר על אהבת חיי והנחתי לטוליק לעזוב אותי, עשר שנים אחר כך חזרתי אליו.
בגיל שש עשרה הייתי צעיר מידי מכדי להתעקש, נכנעתי לרצון החזק שלו, רצון נחוש כפלדה שהוא היטיב להסתיר מאחורי חזות עדינה ורכה, ושיחקתי את המשחק, משנן לעצמי כל הזמן - מתוך שלא לשמה תבוא לשמה אורי, תמשיך לנסות ותראה שזה יקרה.
אחרי שפגשתי את תמר זה כמעט קרה. במשך כמה שנים הייתי בטוח שכן, הוא צדק, והייתי אסיר תודה לו על ההתעקשות שלו. כשפגשתי את תמר כבר הייתי מספיק בוגר כדי להבין למה הוא ברח ממני (ולא משנה עד כמה ניסיתי להדחיק את העובדה הזאת, טוליק ברח ממני) וזה לא הפסיק לכאוב לי גם עשר שנים אחר כך.
במשך כל אותן עשר שנים שבהן התאמצתי לרצות אותו ולא להיות אני – אורי שלו שהוא הציל ואהב - חלקנו רק לילה קצר אחד של אהבה שסחטתי ממנו בצורה לא הוגנת (רק כעת, עשר שנים אחר כך, הבנתי עד כמה מניפולטיבית ומכוערת הייתה ההתנהגות שלי אז). פה ושם היו גם עוד כמה שעות גנובות של יחד, אבל זה קרה לעיתים רחוקות מאוד, רחוקות מידי.
עשר השנים בלעדיו עברו כמו חלום, כיום נשארו לי מהן רק זיכרונות מעורפלים. הייתי בלעדיו למרות שכל אותו זמן היינו בקשר רצוף. כמעט כל שבוע שוחחנו בטלפון שיחות קצרות ומנומסות, שלחנו מיילים חביבים ומשעשעים, אפילו שיגרנו זה לזה תמונות מבוימות בקפידה בהן הוא הציג בפני את הזוגיות המושלמת שלו עם מריו, ואני החזרתי לו כגמולו בתמונות שלי עם מישהי לצידי, בהתחלה שוש, אחר כך נקבה אחרת - לא משנה מי, העיקר שזו תהיה מישהי מהמין שמשתין בישיבה. 
תמר מצאה חן בעיני כי היו בה הרבה דברים שהזכירו לי את טוליק - המבטא הרוסי הקל והרך, העיניים הכחולות והנבונות, החיוך השליו והעדין, הביישנות הרכה ונועם ההליכות שהסתירו רצון חזק ואופי נחוש, האומץ שלה והדבקות שלה בעקרונות שהאמינה בהם - בזה היא הייתה מוצלחת יותר מטוליק - כנראה שזה היתרון של נשים על גברים, הן עקשניות וחזקות יותר. עובדה, הוא ויתר מידי פעם על העקרונות שלו והסכים, לפעמים, לרמות את מריו ולאהוב אותי בגניבה מאחורי גבו למרות שלא שכח אף פעם להגיד לי - בדרך כלל רק אחר כך - שזה לא בסדר, שמה שאנחנו עושים נחשב לכמעט לגילוי עריות והוא מקווה שזו הפעם האחרונה ושזה לא יקרה יותר.
אני הייתי עושה פרצוף רציני ואומר לו שהוא צודק, ושנינו העמדנו פנים שאנחנו מתכוונים ברצינות למרות שידענו שזה יקרה שוב ברגע שרק נצליח למצוא זמן ומקום מתאים...
תמר לעומת זאת לא ויתרה לעצמה כמלא הנימה, ברגע שהחליטה שאני לא מתאים הועפתי מחייה בלי היסוס וללא שמץ של סיכוי לשוב אליהם שנית. 
זה קרה כמה שבועות לפני שמלאו לי עשרים ושש. נכנסתי הביתה ומצאתי אותה שוכבת על הספה, ממתינה לי.
"בוא, שב, אנחנו צריכים לדבר אורי." אמרה במין אדישות קרה שהזכירה לי את שוש בימים הכי גרועים שלה - הימים האיטיים שקדמו להתפרצויות. בזיכרונות המוקדמים ביותר שלי היא שוכבת על הספה בעיניים עצומות, שותה, מטפחת את הכעס שלה, אוזרת כוח להתקיף את העולם המרושע שהקיף אותה. בימים כאלו הייתי מתגנב מפינה לפינה, מנסה לנשום בזהירות בתוך האוויר הקרוש ממתח, גבי מופנה כל הזמן לקיר, עיני מתרוצצות לצדדים, מחשב לאן לברוח כשהכל סביבי יתחיל לגעוש, ממתין לרגע הנורא הראשון של התנפצות השקט. עד היום, בסיוטי הלילה שלי, אני חוזר לתקופה ההיא ומתעורר רועד, מחפש את טוליק שיציל אותי...
"לדבר על מה?" שאלתי וניסיתי לרכון ולנשק לה, אבל היא הסבה את פניה והדפה אותי מעליה.
"מה קרה תמר?"
"אורי, אני באמת מצטערת, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד."
בהיתי בה והדבר הראשון עלה במוחי לשמע דבריה היה - סוף סוף אני חופשי.
אחר כך היו עוד הרבה דיבורים שכללו פירוט מלא של הסיבות לכך שעלינו להיפרד ומיד. מכל המלל הרב הזה (נשים ממש טובות בדיבורים ובנאומים חפרניים) בלטו שלוש עובדות מוצקות שאותן פירטתי לפני טוליק מיד אחרי שהנחתי את מזוודותיי בחדרי הישן והתרווחתי לצידו על הספה - אני סובל מקיפאון רגשי, אני בעל אישיות מתמכרת בדיוק כמו אימא שלי, וחשוב מכל, היא אוהבת גבר אחר והיא לא רוצה אותי יותר.
"אתה מקבל את זה ממש יפה." אמר טוליק, בוחן את פני בדאגה, "אולי אתה עוד בהלם?"
"לא ממש, מיד אחרי שתמר פגשה את אימא היא אמרה לי שאני דומה לה יותר מכפי שנדמה לי ואחר כך אבחנה את שוש כסובלת מאישיות אובססיבית התמכרותית, אישיות שמתפתחת בגלל גורמים חברתיים וגנטיים כאחד.
"באמת?" הרים טוליק גבות משתוממות לכאורה, ועיקם את פיו בהעוויה אירונית. "מה אתה אומר? והיא עלתה על זה מיד אחרי שהן נפגשו? מדהים. צריך כושר אבחנה מזהיר כדי להבין שאישה שעברה מאלכוהוליזם לאמונה בקריסטלים וקלפים, אוכל אורגני ו... מה השיגעון החדש שלה נכון לשבוע הזה?"
נאנחתי. "עזוב, זה טיפשי מידי. אין לי כוח לדבר על זה."
"תנסה בכל זאת, אני אוהב להיות מעודכן."
"משהו שנקרא הסוד."
"איזה סוד?"
"הסוד שאם תרצה משהו מספיק חזק היקום ייתן לך אותו."
"אתה צוחק?" נדהם טוליק, והפעם ברצינות, "מה זאת אומרת היקום?"
"מאין לי לדעת?" איבדתי את סבלנותי, "די כבר עם השטויות של שוש, כל זמן שאיציק מחזיק מעמד ולא בורח ממנה והיא לא שותה ולא נעשית אלימה אני לא מתלונן. שתאמין במה שהיא רוצה, בפיות, באסטרולוגיה, בחייזרים, אפילו בנומרולוגיה, לא משנה לי במה, כל זמן שזה חוקי ואף אחד לא נפגע פיזית אני מרוצה."
"איך אתה יכול להיות מרוצה? החברה שלך זרקה אותך מהבית בגלל קיפאון רגשי ואתה מרוצה?" נזף טוליק.
"ככה זה אצלנו, הקפואים רגשית, ואם מדברים על רגשות קפואים, איפה מריו?"
פניו של טוליק נאטמו. "לא פה."
"את זה אני רואה בעצמי, אבל איפה הוא? באירופה, בתל אביב, אולי באפריקה? מלמד כושים פרימיטיביים להפוך לאנשים מתקדמים בעלי משיכת יתר?"
"אין לי מושג." אמר טוליק, קם מהספה וברח למטבח.
הלכתי אחריו, מודאג. היחסים בין טוליק למריו ידעו עליות ומורדות שטוליק רק רמז עליהם בקצרה, בלי לפרט יותר מידי, בפעמים הנדירות בהן היינו לבד.
התקשיתי להאמין בכך שמריו עזב. הם היו יחד כבר כמעט עשרים שנה ולא נפרדו אפילו בזמן המשבר הגדול שעבר עליהם כשחזרו מבלגיה. טוליק גילה אז מה שכולם ידעו מזמן, שמריו בוגד בו עם בחורים צעירים, בדרך כלל מתלמדים בבנק, ובכל זאת הם נשארו יחד. אחרי שאחד מהצעירים הללו התקשר לטוליק וסיפר לו את האמת היה סקנדל נוראי – צעקות, דמעות, אפילו הושלכו כמה צלחות – אחר כך טוליק ברח לדירה ששכרתי לי קצת לפני שהם חזרו, וככה זכיתי לכמה שעות גנובות מתוקות בזרועותיו, מאשר לו שהוא עדיין גבר שווה ומדהים... הייתי קרוב מאוד... ממש קרוב להגשים את החלום שלי ואז מריו התעשת, הרים טלפון, התחנן והתחנף וטוליק חזר אליו מיד, משאיר אותי טרף לאבחנות של תמר שטרחה באותה תקופה על עבודת הגמר שלה בפסיכולוגיה.
אולי בגלל זה סר חיני? אחרי שהיא קיבלה תואר והתחילה לעבוד ולהצליח היא כבר לא נזקקה לי. היו לה כבר מספיק פסיכים בעבודה ובבית, היא רצתה גבר יציב, רגיל, נורמאלי. בן אדם עם אישיות בריאה ולא מתמכרת, אימא שפויה ואבא נחמד שיציץ לה למחשוף. מה היה לה לעשות עם אחד כמוני שיש לו אובססיה לגבר שגידל אותו – לא שהעזתי לגלות לה את זה אי פעם - ואת מריו הבוגד כתחליף מאוד לא מוצלח לאבא?
"טוליק." שמתי יד על כתפו של טוליק שעמד ושטף כלים, מתעלם מהמדיח, "תדבר איתי."
"על מה?"
"על מריו."
"לא בא לי."
"נו, באמת, איפה הוא?"
"הלך."
"ומתי הוא חוזר?"
טוליק זרק את הכף שסיבן בחריצות לכיור והסתובב אלי בתנועה חדה, "אורי די, אתה כבר לא ילד, מספיק לנדנד, עזוב אותי." צעק וברח לחדר השינה.
הלכתי אחריו לאט, הוא שכב על בטנו, ראשו חבוי בין זרועותיו, מתעלם ממני. נכנסתי לחדר הארונות וגיליתי שרוב בגדיו של מריו נעלמו - החליפות ההדורות שלו, אוסף העניבות היקרות והסולידיות - הכול נעלם. גם מגירות הנעלים שלו היו כמעט ריקות, נשארו רק הסנדלים וזוג כפכפים בלויים, ובמגירת הגרביים היו רק כמה גרביים בודדים נטולי בן זוג.
אין ספק, מריו לא גר כאן יותר.

10. ברירת מחדל
"אני לא מאמין, איזה בן זונה, אחרי כל כך הרבה שנים יחד, אחרי שהוא תיזז אותך בכל אירופה וגרם לך לעזוב אותי ואת הבית ואת העבודה שלך, ובגד בך כל הזמן הוא זורק אותך? איזה בן אלף."
"הוא לא זרק אותי, אני העפתי אותו, ואל תתחיל להרגיש פה יותר מידי נוח אורי כי אנחנו מוכרים את הבית. כבר יש לנו כמה קונים רציניים."
זרקתי את עצמי על המיטה לידו, מעיף כדרכי את הכרית של מריו על הרצפה, משעין את ראשי על כתפו של טוליק שהסתובב לעברי, מניח לי להתרווח בזרועותיו, והחל ללטף את שערי. 
"לא מספיק כל מה שהוא עשה לך, הוא גם חייב לזרוק אותך מהבית?" התמרמרתי, "זה לא שחסר לו כסף, מה דחוף לו כל כך למכור את הבית שלך?"
"הבית הזה הוא לא רק שלי, הוא רשום על שם שנינו. אם אנחנו נפרדים אחד מאיתנו צריך לקנות את החלק של השני, או שנמכור את כולו ונתחלק בכסף, זה היה ההסכם שעשינו כשקנינו אותו."
"אז תקנה ממנו את הבית. אני מוכן לעזור לך."
"לא." פסק טוליק וידו החמימה והרכה החליקה על חזי, מתווה מעגלים עדינים סביב פטמותיי.
"למה לא טוליק?"
"כי אני לא רוצה לגור פה יותר, החלטתי שהגיע הזמן לזוז מכאן ולפתוח דף חדש. תגיד, אתה בטוח שהסיפור עם תמר הסתיים? מאוד חיבבתי אותה."
"גם אני. היא הזכירה לי אותך."
"אז אולי... יש סיכוי שעוד תחזרו?"
"אתה צוחק?" הסבתי את ראשי ובחנתי את פניו. לא, הוא היה רציני. "אמרתי לך, היא מצאה מישהו חדש, איזה בילי אחד, ועשתה את זה ממש בזמן, חסכה לי להעיף אותה."
"להעיף אותה?" הופתע טוליק, "חשבתי שאתה אוהב אותה, נראיתם כל כך טוב יחד."
"אז מה? גם אתה ומריו נראיתם טוב יחד. מה קרה שסוף סוף החלטת להיפטר ממנו?"
"אני מעדיף לא לדבר על זה אם לא אכפת לך."
"אבל כן אכפת לי, תספר לי מה קרה." הפצרתי בו.
"רק רגע אורי, למה התכוונת שתמר עזבה אותך בדיוק בזמן?" התעקש טוליק לשמוע מפי הסבר מדויק למרות שאם היה חושב לבד...
"אבל טוליק, הרי לא חשבת שאני אמשיך לחיות איתה עכשיו, אחרי שאתה סוף סוף פנוי? היא הייתה רק ברירת מחדל."
הוא נאנח ונראה מוטרד. "אני לא מבין איך זה קרה, התכוונתי לטוב ובסוף דפקתי לך את החיים אורי, אני ממש מצטער."
"על מה אתה מצטער? אני לא מבין, לא דפקת כלום. אתה עוד אוהב אותי?"
"כן, אבל..."
"תמיד עם האבל הזה." התרגזתי, "די כבר. אתה אוהב אותי או לא?"
"בטח שכן אורי, אתה יודע שכן א..."
הנחתי את פי על פיו וחסמתי אותו בלשוני, ואחר כך בזין שלי. הוא עוד ניסה להתנגד קצת ולהכניס עוד איזה אבל אחד או שניים, אבל אחרי שנתיים שבהן הסתפקנו רק בחיבוקים צנועים בציבור, ובנשיקה סודית לוהטת אחת שהצלחתי להגניב לו בסדר פסח בשנה שעבר כשפינינו יחד את הצלחות מהשולחן - בעוד שוש מפגינה לפני מריו, איציק ותמר את כישוריה בתעלולי קלפי טארוט - למי היה ראש לדבר?
"אל תהיה עצוב." הפצרתי בו אחרי שהתקלחנו יחד והחלפנו את הסדין המוכתם, "אתה לא שמח שאנחנו שוב יחד? למה אתה מדוכא כזה?"
טוליק ליטף את פני, מביט בי במבט אוהב, אבל עצוב. "אני מרגיש שאני הורס לך את החיים."
"שטויות, אתה לא הורס כלום. די כבר להיות חמוץ כזה, תן חיוך."
הוא ניסה לחייך, אבל ראיתי שהוא עדיין עצוב.
"אתה לא מתגעגע לתמר?" שאל, "היית איתה שנתיים, גרתם יחד שנה, לא יכול להיות שכמה שעות אחרי שנפרדתם מחקת אותה לגמרי מהחיים שלך?"
"למה לא? אמרתי לך היא הייתה רק ברירת מחדל. כשהיא העיפה אותי בכלל לא הצטערתי, הרגשתי שהוציאו אותי לחופשי. למה? אתה מתגעגע למריו?"
"כן, קצת. בעצם הרבה."
"אני לא מבין איך אתה יכול להתגעגע למנהל השתלטן הזה שניצל אותך כל כך הרבה שנים?"
"זה לא היה בדיוק ככה אורי, בטח שלא בהתחלה, ולא הוגן מצידך להשמיץ אותו, הוא תמיד התייחס אליך יפה."
"הוא כל הזמן ניסה לחנך אותי וחילק לי הוראות." התמרמרתי
"אבל אורי, היית בן שש כשהוא פגש אותך. הוא התנהג אליך כמו שצריך להתנהג עם ילד קטן. אתה לא זוכר איך הוא היה שר לך שירים, וקורא לך סיפורים? ואיך הוא לימד אותך את לוח הכפל ולרכב על אופניים, לשחק שח ולשחות? הוא מאוד אהב אותך."
משכתי בכתפי, "לא נכון. הוא היה נחמד אלי בגללך, וגם זה נגמר אחרי שהתחלתי לענות לו בחזרה והפסקתי למלא את הפקודות שלו. אני עוד זוכר איך הוא היה מציק לי לא ללכת יחף. איזה מציקן שהוא היה."
"זה לא הוגן אורי, מריו בן אדם מאוד סמכותי, אבל אתה שוכח שהוא היה מאוד נדיב ועדין אתך כשהיית קטן, וגם כשגדלת הוא תמיד ניסה להיות סובלני ולהבין אותך. אתה היית מתבגר די חצוף, הוא לא ניסה להציק לך סתם, הוא ניסה לחנך אותך."
משכתי בכתפי בקוצר רוח, "די כבר עם מריו. למה אנחנו מדברים עליו בכלל?"
"כי היינו יחד המון שנים ואני עדיין מתגעגע אליו." הודה טוליק חרש, "אתה לא אורי?"
"הבן אדם היחיד שאי פעם התגעגעתי אליו שוכב לידי." הנחתי את ידי על לחיו והבטתי בפניו היקרים והאהובים, "איפה נגור אחרי שתמכרו את הבית טוליק?"
טוליק נאנח ושאל אם אני בטוח שאני רוצה לחזור ולגור איתו.
"בטח," נדהמתי, "איזה שאלה. איפה עוד אני יכול לגור?"
"לא חסרות לך אפשרויות, אתה יכול לגור עם חבר בגילך, או עם חברה, או אפילו לבד."
"למה יש לי הרגשה שאתה מנסה להיפטר ממני?" שאלתי וניסיתי לחייך כאילו זו בדיחה, אבל הייתי פגוע מאוד והוא הרגיש בזה, וחיבק אותי חזק, מלטף את גבי, ונתן לי נאום שלם על ההבדל בגילים שלנו, וההיסטוריה הבעייתית שלנו, והחובה המוטלת על כל אדם צעיר לצאת מהקן המשפחתי ולבנות לו חיים משלו.
לא התרגשתי, זו הייתה שוב אותה הרצאה העתיקה והמשומשת של 'עוף גוזל' שכבר שמעתי ממנו לא פעם בנוסח זה או אחר.
כשהרגיש שהפסקתי להקשיב השתתק ונאנח. "אולי אני צריך לתת לך ריטלין כדי שתתרכז במה שאני אומר?" העיר בקנטרנות.
"כיום אני משתמש בקונצרטה, ורק כשאני צריך ללמוד משהו חדש, ואתה לא חידשת לי כלום, שמעתי את כל זה בעבר. עדיין לא נתת לי את ההמלצה ללכת לייעוץ נפשי, בדרך כלל אתה נוהג לדחוף אותה בערמומיות בסוף הנאום, יכול להיות שהחמצתי אותה כי נמנמתי קצת?"
"לא נאמתי." מחה טוליק שההערות הציניות שלי הרגיזו אותו, "בסך הכול הסברתי לך ש..."
ואז שמענו את רוקו נובח נביחת שמחה קצרה ואחר כך מייבב בחנפנות, ולפני שהספקנו לקלוט מה קורה דלת הכניסה נפתחה, שנייה אחר כך הופיע מריו בפתח חדר השינה ולטש בנו מבטים המומים.
אני החזרתי לו מבט ישיר בלי שום מבוכה, אבל טוליק התכווץ כולו וכיסה את פניו בכפות ידיו.
מריו נראה כאילו השמיים נפלו על ראשו, אף פעם לא ראיתי אותו כל כך אבוד וחסר ישע. תמיד חשדתי בטוליק שלא התאפק ולמרות הבטחותיו גילה למריו את הסוד שלנו, אבל למראה פניו של מריו ברור היה שהוא הופתע לגמרי למצוא אותנו שוכבים יחד, ערומים, במיטה שהייתה פעם שלו. גם אם היה לו שמץ של ספק בקשר למה שהתרחש לא מזמן בחדר השינה הישן שלו הרי שעטיפת הקונדום שהתגוללה על השידה והתגובה מלאת האשמה של טוליק אישרו את חשדותיו במלואם.
"מה? איך? מה אתם עושים?" גמגם, מביט במבט אבוד בטוליק שהמשיך להסתיר את פניו בכפות ידיו.
"מה נראה לך שאנחנו עושים? בדיוק התקלחנו ותכננו ללכת לישון." אמרתי בחוצפה שלווה, "ומה אתה עושה פה בשעה כל כך מאוחרת?"
מריו הפנה אלי את מבטו במין תמיהה מבולבלת, נראה כאילו עדיין לא הפנים שאני שוכב לי בנחת בצד שלו של המיטה. "באתי לדבר עם טוליק." אמר לאיטו.
"אני לא חושב שהוא רוצה לדבר אתך." המשכתי להתחצף, מתפלא למה הניצחון שלי עליו לא משמח אותי כמו שחשבתי.
אולי הוא הגיע מאוחר מידי, מריו שתמיד היה הדמות הגברית, הסמכותית בחיי, מקור הפקודות והמשמעת, נראה כל כך אבוד ושברירי פתאום. הוא כבר כמעט בן חמישים נזכרתי לפתע, עדיין רחב כתפיים ומוצק, עדיין נראה גברי וחזק למרות ששערותיו כבר מאפירות וגופו מלא יותר. למרות שהם כבר לא יחד והוא כבר לא אותו גבר צעיר, שרירי וחם מזג שתפס את מקומי במיטה של טוליק וגנב ממני את מלוא תשומת ליבו, אני לא יכול להתעלם מכך שהמצוקה שמריו משדר גורמת לטוליק להתנער, להפסיק להתחבא מאחורי כפות ידיו ולנסות לעשות מעשה.
"אורי, אני מאוד מבקש ממך." פנה אלי טוליק, "לך לחדר שלך ותן לי לדבר עם מריו בפרטיות."
הנה, הם שוב עושים לי את זה. מתעלמים ממני, מרחיקים אותי, מדברים עלי מאחורי הגב, מתנהגים אלי כמו אל ילד קטן חסר דעה.
"לא." סירבתי, אבל קמתי מהמיטה והתחלתי להתלבש, "אני כבר לא ילד שאפשר לשלוח אותו לישון. אני רוצה לשמוע על מה אתם מדברים."
מריו התעלם ממני והתיישב לצידו של טוליק, מתרכז רק בו. "הוא הכריח אותך?" שאל, מציץ בדאגה בפניו.
"כמובן שלא מריו, באמת, איזה רעיונות יש לך?" ענה טוליק, נרגז מעט והחל להתלבש גם כן.
"אז למה... אני לא מבין, כמה זמן זה נמשך, הדבר הזה בינך לבינו?"
טוליק הציץ לעברי ואחר כך החזיר מבט למריו, "לאיזה דבר בדיוק אתה מתכוון מריו?" שאל בקפדנות של מורה ותיק.
"לקטע הזה שאתה והילד מזדיינים." התעצבן מריו.
"אחרי כל מה שאתה עשית עם אחרים אני לא חושב שזה ממש עסקך." ענה טוליק בקרירות.
"בטח שזה עסקי, שאלתי אותך עליו ממש בהתחלה ואתה נעלבת ואמרת לי שאתה לא פדופיל והנה עכשיו..."
"זה היה לפני עשרים שנה מריו, אז הוא היה רק ילד בן שש ואתה... אתה אהבת אותי אז, גרנו יחד, היינו בני זוג ואורי היה הילד שלנו, מאז השתנו דברים."
"אני עדיין אוהב אותך." אמר מריו, ממשיך להביט בעיניו של טוליק.
"באמת?" התרגז טוליק, אוהב אותי? אם ככה, מה זה עושה על האצבע שלך?" אחז באצבעו של מריו וטלטל אותה ברוגז, ורק אז ראיתי לתדהמתי שמריו ענד טבעת נישואין כבדה ורחבה מזהב על אצבעו. 

11. אבא
"אתה נשוי מריו? לא ידעתי שאתה מתעניין בנשים?" נגעתי מוקסם בטבעת הזהב שלו.
"ואני לא ידעתי שאתה מתעניין בגברים." החזיר לי מריו בקנטרנות, משך את הטבעת מעל אצבעו והטיל אותה על ארונית הלילה שעמדה לצד המיטה.
היא נחה שם, עיגול זהב קטן ומושלם, מתנוצץ בתמימות לאור המנורה.
"זו רק טבעת, סתם טבעת." פנה מריו אל טוליק שהתעלם במופגן מהמחווה הדרמטית של האקס שלו, "הסברתי לך הכול טוליק, הסברתי לך כבר מאה פעמים, זה לא אמיתי, אני רק עושה לה טובה."
"איזה טובה?" חקרתי.
"זה לא עסקך אורי, אתה מוכן לצאת מפה? אני רוצה לדבר עם טוליק בפרטיות."
"לא, אני לא מוכן." התייצבתי מולו. עדיין פחדתי ממנו קצת, אבל נהניתי להיווכח שאני גבוה יותר ממנו.
טוליק קם לחצוץ בינינו, ולמרות שהיה הנמוך מבין שלשתינו - ומן הסתם חלש יותר פיזית - צייתנו לדרישתו שנפסיק מיד לריב והתרחקנו זה מזה.
"בואו נצא לסלון." אמר, עזב את חדר השינה והתיישב על הספה. יצאנו בעקבותיו והתיישבנו על הכורסאות מולו, ממתינים למוצא פיו.
"קודם כל מריו אני רוצה שתדע שהעניין הזה... הקשר הזה ביני לילד הוא... זה לא מה שאתה חושב."
"אז מה זה כן?"
"לא עסקך." התפרצתי.
טוליק הניח יד מרגיעה על ברכי ולא משך אותה גם אחרי שכיסיתי אותה בכפי, שואב אומץ מהמגע בו. "זה קרה מעט מאוד פעמים ורק אחרי שהוא הגיע לגיל שש עשרה." פנה למריו, "וזה לא היה רעיון שלי." הוסיף בקול מתגונן.
"תירוצים." אמר מריו ביובש, "עליך אנטולי לא הייתי מאמין." הוסיף.
"גם אני לא." אמר טוליק בעצב, "אבל מצד שני גם לא הייתי מאמין שתבגוד בי ככה מריו."
"אבל הסברתי לך."
"כן, הסברת." הם הביטו זה בזה בהבעת פנים שלא ידעתי לפענח, ספק שנאה, ספק אהבה.
"עם מי אתה נשוי? מישהי שאני מכיר?" התערבתי.
"כן, עם יוליה. זוכר אותה?"
"בטח, דודה יוליה, הרווקה הזקנה הזו שכולם בטוחים שהיא לסבית, זאת שהיית הולך איתה לאירועים של הבנק כי התביישת להציג את טוליק כבן זוג שלך למרות שכולם יודעים שאתה הומו. אני מקווה שאתה מתייחס אליה יותר יפה מאשר התייחסת לאשתך הראשונה."
מריו רגיש מאוד לכל תזכורת לפרשה ההיא בעברו הרחוק. "התייחסתי יפה מאוד לאשתי הראשונה." אמר בנוקשות והרוגז הדליק כתמים אדומים על לחייו.
"בגלל זה היא ברחה ממך חודש אחרי החופה." צחקתי.
"אורי, מספיק." נזף טוליק, "די עם זה, תתנצל."
"לא צריך את ההתנצלויות שלו." רטן מריו, "והנישואים השניים שלי הם סיפור אחר לגמרי. שנינו אנשים מבוגרים שמכירים זה את זה שנים ויודעים בדיוק מה אנחנו רוצים. יוליה רוצה אבא לילד וגם אני... אני צריך אישה. זה עניין רשמי לגמרי שאין לו קשר לחיים הפרטיים שלי."
דחפתי אצבע לפי, מעמיד פנים שאני עומד להקיא. מחווה מגעילה אך יעילה שלמדתי מתלמידותיי.
כן, כמו טוליק גם אני מורה, אבל מורה להתעמלות ואחרי הצהרים אני עובד במשרה חלקית כמאמן שחייה של נבחרת בנות, (וגם אם אני זה שאומר זאת אני מאמן לא רע בכלל).
"אורי די." חזר טוליק על נזיפתו, "תפסיק. מה שלום יוליה?" פנה בנימוס למריו.
"בסדר גמור, עדיין סובלת מבחילות בוקר, אבל סך הכול מרגישה הרבה יותר טוב."
"אני לא מאמין, היא בהריון?" נדהמתי, "ממך?"
"העדפנו להיעזר בהפריה מלאכותית." ענה מריו בהדרת כבוד די מגוחכת והסמיק מזעם כשצחקתי שוב.
"אני לא מאמין." נאנח טוליק וקם, "עשרים שנה ושום דבר לא השתנה, עדיין אתם מציקים זה לזה ועדיין אני באמצע."
"רק שאני מבוגר עכשיו ולא צריך להתייחס לצבוע הזה, אני יכול לישון איתך בלי לפחד שהוא יעיף אותי מהמיטה." קמתי גם כן.
"לא, אורי. אתה לא ישן איתי הלילה, וגם לא אתה מריו. יש לי מחר ראיון עבודה ואני לא יכול להרשות לעצמי להגיע אליו עייף ועם עיגולים שחורים מתחת לעיניים."
"ראיון עבודה! זה נהדר חמוד." התלהב מריו ולמרבה זעמי כרך זרוע על כתפו של טוליק, "באיזה בית ספר?"
"בבית הספר שבו לימדתי לפני שעזבנו. לצערי בנימין בר ששת כבר פרש והמראיינת שלי היא ילדונת שהייתה פעם תלמידה שלי. גם ככה היא רואה בי דינוזאור ואם אני אבוא מפהק ותשוש... אני מקווה שאתם מבינים למה אני רוצה לישון טוב הלילה. מאוד חשוב לי להתחיל שוב לעבוד."
"אבל כבר יש לך עבודה." מחה מריו.
"כמורה לצרפתית." עיווה טוליק את פניו, "וגם זה רק במשרה חלקית. אם הייתי נשאר בארץ כבר הייתי בטח מנהל בית ספר." הוסיף בתוכחה, מוכיח שבכל אחד, לא חשוב מאיזה עדה, יש משהו מהפולנייה.
"אבל אף פעם לא רצית לעבוד בניהול." מחה מריו, "והחיים באירופה רק הוסיפו לרזומה שלך, לכמה מורים יש ניסיון מגוון כמו שיש לך? אני בטוח שהיא תשכור אותך מיד."
"אני בכלל לא בטוח בזה." רטן טוליק ונאנח, ומריו משך אותו אליו לחיבוק מגונן, העיר שהוא מאוד מתוח, ומה דעתו על עיסוי, והוביל אותו לחדר השינה.
טוליק כרגיל ויתר והלך איתו בהכנעה ולפני שהם סגרו את הדלת בפרצופי עוד שמעתי את מריו מסביר לטוליק שמצב שוק הנדל"ן על הפנים בזמן האחרון, ועדיף לדחות את מכירת הבית לעוד כמה חודשים ובינתיים...
הדלקתי את הטלוויזיה, עברתי בחוסר סבלנות בין הערוצים, ראיתי שאין מה לראות ואז הבנתי שאני בעצם מאוד עייף והלכתי לחדר השינה הישן שלי שנשאר בדיוק אותו דבר, נכנסתי למיטה וכמעט שנרדמתי כשמריו החליק חרש לחדר, התיישב על מיטתי ונגע בכתפי. "אתה ישן אורי?"
"כן. אני כבר בחלום השלישי מהסוף."
"אולי תפסיק להתנהג כמו ילד קטן, אני רוצה לדבר אתך."
בלעתי את התשובה העוקצנית שעמדה על לשוני ואמרתי שאני מקשיב.
"מה בדיוק התוכניות שלך לעתיד?" שאל מריו והתרווח לו על מיטתי.
"אני עדיין לא סגור עליהן בדיוק, אבל בגדול אני מתכנן להמשיך לחיות לפחות עוד חמישים שנה."
הוא נאנח בחוסר סבלנות. "אתה לא מבוגר מידי לתשובה טיפשית כזו?"
"אני אגיד לך למה אני מבוגר מידי." התיישבתי והדלקתי את מנורת הלילה שלי, "לתת לך דין וחשבון, לזה אני מבוגר מידי."
"נכון, אני מסכים, ואני לא מבקש דין וחשבון, אני פשוט מתעניין בך."
"יפה מצידך. כולי נרעש ונרגש מזה שהמנהל החשוב מהבנק מואיל להתעניין בי."
"די כבר אורי, מספיק, מה יש לך נגדי?"
"אתה רציני? לא יכול להיות שאתה לא יודע."
"לא, אני לא יודע. מאז שנפגשנו תמיד התייחסתי אליך יפה, ניסיתי לחנך אותך, לטפל בך, השקעתי בך זמן וכסף. למה אתה שונא אותי?"
"אני לא שונא אותך, אבל אני לא אוהב מה שעשית לטוליק, מרגיז אותי שבגדת בו כל הזמן ושהרסת לו את החיים."
"הרסתי לו את החיים? אתה לא מגזים."
"לא. כל מה שהוא רצה זה לחיות איתי בשקט וללמד, אתה הכרחת אותו לעזוב אותי ואת העבודה שלו, גררת אותו לחיות במקום שהוא לא רצה לחיות בו, ועכשיו אתה רוצה למכור לו את הבית."
"אני לא רוצה למכור לו את הבית, זה הוא שרוצה."
"כי בגדת בו, כי הלכת והתחתנת משום מה עם אישה, ויש לך עוד חוצפה לבוא לפה ולהפריע לנו."
"לא ידעתי שתהיה פה אורי, אני פשוט המום מהקשר הזה בינך לבינו, עד היום הייתי בטוח שאתה סטרייט."
"אז היית, לא אכפת לי. תהיה המום כמה שאתה רוצה."
"אבל אורי, טוליק גידל אותך כמו אבא, מה פתאום אתה נכנס לו למיטה? זה לא נראה לך קצת... קצת חולני?"
"ולחיות עם אישה זה לא חולני?"
"תראה אורי, אני כמעט בן חמישים, אבא שלי נפטר לפני שנה ומאז עברו עלי כל מיני תהליכים... אני עדיין מאוד אוהב את טוליק ולא יכול לחיות בלעדיו, אבל כיום אני מבין שאני לא אחיה לנצח, וכשיוליה הציע לי שנעשה יחד ילד קפצתי על ההצעה בשמחה, אתה לא מסוגל להבין את זה?"
"כן, אבל למה להתחתן איתה?"
"כי היא אישה די שמרנית, ויש לה הורים דתיים שמרנים עוד יותר, וכזוג נשוי יהיה לנו הרבה יותר קל, החתונה תחסוך לנו המון בירוקרטיה ומבוכה ליוליה, וצריך גם לחשוב על הילד שירגיש יותר נוח אם הוריו יהיו נשואים."
"ומה עם טוליק? עליו לא צריך לחשוב? מה הוא מרגיש לדעתך כשאתה מסתובב עם טבעת נישואים?"
מריו נאנח. "אני באמת לא מבין למה הוא מתעקש להיות כל כך רגשני. הוא מבין למה אני רוצה להיות אבא ואפילו מחבב את יוליה, אבל הנישואים שלנו הורידו אותו מהפסים. חבל שדווקא עכשיו, כשגמרתי עם כל העבודות בחו"ל ואני מתחיל להתבסס בסניף בארץ הוא מתעקש להיפרד ממני."
"אתה לא מבין למה?" נדהמתי, "אתם חיים יחד כבר עשרים שנה ואתה עדיין לא מבין למה הוא נפגע מזה שהתחתנת?"
"אני מבין, אבל קיוויתי שגם הוא יבין עד כמה חשוב לי להיות אבא. אחרי שאבי נפטר היו לי כמה חודשים איומים של דיכאון נוראי. בלי טוליק לא הייתי מצליח לשרוד אותם."
"וככה אתה גומל לו?"
"אבל אני מסביר לך שאני אוהב אותו כמו תמיד, הנישואים עם יוליה הם רק בשביל הילד"
"אז למה אתה חי איתה?"
"מה יכולתי לעשות? הוא זרק אותי מהבית."
"כי התחתנת איתה."
"הסברתי לך למה אורי, אל תציק."
"אני לא מציק, אני מנסה להסביר לך איפה שגית ובמה אתה לא בסדר. תגיד, לא יכולת להביא ילד עם אישה אחרת שלא בוער לה להיות נשואה?"
"לא יודע. לא ניסיתי. אני ויוליה דיברנו כבר מזמן על ילד משותף, אני לא יכול לראות את עצמי נכנס לפרויקט כזה עם אישה אחרת."
"למה לא?"
"באמת אורי, אתה חושב שיש הרבה נשים שמשתוקקות להביא ילד עם הומו לא צעיר ומכור לעבודה? אני ויוליה חברים ותיקים, אנחנו מבינים זה את זו, היא מכירה את טוליק ומחבבת אותו. הכול היה מושלם עד שהתחתנתי איתה, רק אז הוא פתאום נעלב והתחיל לכעוס. אני חושב שחלק מהכעס הזה נובע מבעיות לא פתורות בינינו שהוא סוחב עוד מהתקופה שהיינו בחו"ל."
"בעיות לא פתורות כמו זיון מהצד של מתמחים צעירים?" גיחכתי ברשעות.
מריו השפיל מבט אל כפות ידיו, מפתל את אצבעותיו בעצבנות זו בזו כמו שנהג לעשות תמיד כשהיה מתוח. "אני רחוק מלהיות קדוש אורי, עשיתי הרבה דברים שאני לא גאה בהם, אבל אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו."
"גם אני לא."
מריו שב ונאנח, "אני יודע שאתה אוהב אותו אוריל'ה, אבל אתה לא יכול לאהוב אותו ככה, זה אסור."
"לא נכון." מחיתי, "מי אתה שתגיד לי מה אסור? אתה לא אבא שלי."
"אני הדבר הכי קרוב לאבא שהיה לך אי פעם, ואני מסביר לך שככה זה אסור ולא בסדר. גם טוליק מרגיש לא נוח עם כל העסק הזה."
"מה זה עסקך? זה נוגע רק לי ולטוליק."
"כל מה שנוגע לטוליק הוא העסק שלי."
"כבר לא, הוא זרק אותך." שמחתי לאידו.
מריו נשאר שליו. "זה רק שיגעון זמני, הוא נעלב קצת בגלל שהתחתנתי ועל הדרך הוא מחזיר לי על הסיפור של בלגיה, אבל אחרי שזה יעבור לו שוב נהיה יחד ואתה אורי," הוא סקר אותי במבט מהורהר, "נעשית בחור ממש יפה, אתה בטוח שאתה מעדיף גברים?"
"אני לא מעדיף גברים, אני מעדיף את טוליק."
"מצטער, אבל הוא שלי." אמר מריו בעקשנות, קם ופנה לעבר הדלת.
זינקתי מהמיטה אחריו, "לא נכון, הוא שלי. הוא תמיד היה שלי. אנחנו שייכים זה לזה, הוא ואני היינו יחד עוד לפני שהוא פגש אותך ותמיד נהיה יחד."
"אבל אורי, היית ילד בן חמש כשהוא פגש אותך, אתה לא מבין עד כמה זה... זה..."
"זה מה?" התנפלתי עליו בזעם.
"חולני, סוטה, פשוט לא מתאים. זה ממש גילוי עריות." אמר מריו בסלידה.
"לא נכון." התרגזתי, "הוא מבוגר ממני בחמש עשרה שנים בסך הכול, ואין בינינו שום קרבת משפחה. במה זה גילוי עריות?"
מריו הניף את ידיו בתנועת אין אונים. "אין לי כוח להתווכח אתך, מאוחר מידי ואני עייף, אני הולך לישון."
"איפה? עם אשתך?"
"לא, אנחנו לא ישנים יחד. אני אישן על הספה."
"למה לא בבית שלך?"
"פה זה הבית שלי."
"לא נכון, אתה גר עם יוליה."
"אורי, שתוק כבר!" התפרץ מריו, "אני לא עוזב את טוליק לבד אתך. הצקת לו מספיק."
"הוא אמר לך שהצקתי לו?" נפגעתי.
"לא." הודה מריו, "אבל אני מכיר אותו, הוא תמיד מוותר לך, אבל לא הפעם, הלילה אני מתכוון להשגיח עליו."
"אתה פשוט מקנא, זה לא בגלל שזה אני, מה שמפריע לך זה שהוא עם גבר אחר."
"יכול להיות." פתח מריו את הדלת, "לא הייתי שמח גם אם הוא היה מוצא לו מישהו אחר, אבל במקרה שלך זה פשוט לא מתקבל על הדעת וזה לא יקרה יותר. לילה טוב אורי."
"לילה טוב אבל'ה." עניתי לו בטון הכי סרקסטי שלי, התאכזבתי לראות שכל מה שהצלחתי לעשות זה להצחיק אותו.
חצי שעה אחר כך הצצתי חרש מבעד לדלת כדי להיות בטוח שהוא עדיין על הספה, רק אחרי שראיתי שהוא ישן והדלת של חדר השינה של טוליק סגורה הרשיתי לעצמי ללכת גם כן לישון.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה