ד. קונטרה וונדום נון פאסונדום

המלאך הרע שלי

במשך ששת החודשים שנינו חי אצלנו גיבשנו אורח חיים שנע כולו סביבו, סביב המחלה שלו, כאביו, החום שלו, התרופות שלו, המאבק שלו.

היינו יחידה של שלושה אנשים שלחמו באויב משותף ויכלו לו.

ליאון הנדיב וטוב הלב התמסר בכל ליבו למאבק על חייו של נינו, וכמו שקורה תמיד לאנשים חמים כמוהו שמטפלים בחולים במשך זמן ממושך הוא נקשר אליו, חיבב אותו, התיידד איתו.

פעם, כשהיינו לבד בחדרנו, הודה שכעת הוא מבין למה נשארתי עם נינו כל כך הרבה שנים למרות כל כאבי הלב והאכזבות.

"הוא אדם מרתק כל כך, מעניין כל כך, משכיל, בעל קסם אישי, אדם כריזמטי מאוד." אמר בהתפעלות שצבטה את ליבי בקנאה.

ונינו החולה היה באמת במיטבו – אמיץ, סבלני, בעל חוש הומור. מעולם לא התלונן, תמיד מתבדח על חשבון כאביו וייסוריו, והוא אכן התייסר וסבל תופעות לוואי קשות עד שהתגבר וייצב את מצבו בעזרת הקוקטייל המושיע.     

רק שלושה לא האמינו שנינו הישן נעלם ובמקומו נולד חולה אמיץ וסבלני, מופת למאבק אמיץ ונחוש באיידס.

רינה אחותי, שמטבעה הייתה נוחה לחשוד בעולם בכלל, ובגברים בפרט, גם אם היו הומואים מושבעים. אלכס, שהכיר את נינו הישן והבריא, והזאתי שלי, הזונה הזו שלמדה מעיסאם עוד בתקופת גן העצמאות לא להאמין לאף אחד ותמיד לעמוד על המשמר.

כשמצבו של נינו השתפר מעט ודלקת הראות שלו נסוגה התחילו חברים לבקר אותנו, וראשונים באו אלכס ומריו.

"כולם מדברים עליך דורי," ציין מריו בבדיחות דעת שהיה בה יותר מאבק רשעות. "כל הקהילה יודעת שאתה חי עם שני גברים וכולם שואלים מה עובר על ליאון אברבנל שהוא מרשה לחבר שלו להביא אליו הביתה את האקס המיתולוגי שלו?"

היה ברור שהוא נהנה מהסקנדל. פניו העגלגלים הבהיקו וחיוך עליז ריצד בזויות פיו הקטן והמדושן. אלכס לעומתו נותר קודר.

עיניו הכהות בחנו אותי בקפידה, "אתה נראה הרוס מעייפות דורי." אמר בעצב, "הוא חולה מאוד? אני יכול לראות אותו?"

"בטח." לקחתי אותו לחדר השינה הקטן, מול חדר השינה שלנו. ביליתי הרבה לילות על הספה בחדרו של נינו, משגיח עליו, מקשיב לקול נשימתו, דרוך להגיש לפיו את מסכת החמצן אם יעלה הצורך.

ליאון לא חסך כלום. הוא טרח לשכור את מיטב הציוד, התייעץ ברופאים מומחים, ורכש המוני כדורים שנועדו לשפר את מצבו של נינו. הייתה לנו מחברת עם רישומי התרופות שלו, ותוצאות הבדיקות שנעשו בגופו המעונה נשמרו בקפידה בקלסר מיוחד. טיפלנו בו בתורנות, מלעיטים אותו בכדורים - קוקטיילים כפי שקראו לזה הרופאים - ששבו והבטיחו לנו שאפשר לחיות עם איידס ושמצבו כחולה עשוי להיות הפיך ואם הכל ילך כצפוי הוא יחזור להיות רק נשא איידס.

נינו ישב במיטה וקרא ספר בצרפתית. הוא נראה טוב יותר, חומו ירד והיה עולה מעט רק בלילות, תאבונו שב אליו ובבקרים היה מטייל בגינה ויושב מעט על הספסל שנשקף אל הקישון ואל רכס הכרמל המכחיל באופק, לפעמים אפילו חייך. רקסי הרים את ראשו וכשכש בזנבו למראה אלכס שרכן וליטף אותו לפני שברך בנוקשות את נינו.

"שלום אנטואן." אמר ומבטאו הרוסי הקל בדרך כלל חרק פתאום בכבדות, "מה שלומך?"

"אני מרגיש הרבה יותר טוב." אמר נינו, מביט בו בחיוך קליל, "ומה שלומך סשה?"

הם באמת הזדיינו אי אז בעבר הרחוק, הבנתי פתאום את מה שהייתי תמים ופתי מכדי לתפוס אז, "מתי זה היה? הקטע הזה שלכם?" שאלתי את אלכס שהביט באומללות ברצפה ושתק.

"מה זה חשוב עכשיו דורי?" נזף בי נינו, קוצר הרוח הישן שלו כלפי קנאתי לא פחת, "כבר עברו מעל עשר שנים. בשם אלוהים עזוב את זה, אתה מביך את החבר שלך."

ככה זה היה תמיד, הוא היה מזיין, מעשן, ומשתכר בלי חשבון, ובסוף יצא שאני הוא הקנאי חסר התרבות שמביך את כולם. הזאתי הייתה משתגעת מכעס בגלל הקטע הזה.

"הוא פיתה אותי דורי." לפת אלכס את זרועי, "לא רציתי, ידעתי שאתה… אבל… אני נורא מצטער." וברח החוצה ורקסי משתרך בעקבותיו.

נינו צחק את צחוקו הקליל והמוכר, צחוק שביטל בקלות את כל מה שחשוב וקדוש לכל יצור אנושי, מטיל ספק בכל הערכים הדתות והאמונות של כולם.

"הרוסים האלו." פלט בבוז שופע חיבה, "תמיד עושים דרמה מכל דבר. תעזור לי לקום, אני רוצה להכיר את החבר שלו איך קוראים לו?"

"אתה מכיר אותו, זה מריו. הוא חושב שזה שאתה חי כאן זה סקנדל נוראי." תמכתי בו בזהירות כשיצא מהמיטה והתעטף בחלוק משי כחול כהה שמצאתי בשבילו בירכתי הארון של ליאון.  

נינו גיחך, "איזה סקנדל? אני צריך עזרה אפילו בשביל להשתין." אמר בעליצות, "וחוץ מזה דורי, הבטחתי לליאון היקר שאני ואתה… הבטחתי לו לא לחלל את קורת ביתו." וחייך ברשעות כל כך מוכרת עד שליבי התהפך בקרבי. מצבו של נינו הלך והשתפר, לא היה שום ספק בכך.

מריו ונינו הסתדרו נפלא וכמה דקות אחרי שנינו הניח את גוו הצנום על הכורסא בסלון הם כבר צחקו יחד, השמיעו בדיחות מקבריות על איידס ומוות, שתו תה וזללו עוגיות. לקחתי את אלכס למטבח שיעזור לי להכין מרק בצל.

חגרתי לו סינר ונישקתי את עורפו, מחבק את מותניו. הוא הסתובב ומעך אותי אליו בחיבוק חזק, "אתה סולח לי?" שאל בלחש.

"כן. רוסי טיפש שכמוך." צחקתי, "אבל תתרחק מליאון או שאני חותך לך את הביצים."

"מריו יעשה את זה לפניך." אמר ברצינות, "הוא נורא קנאי." התלונן בשביעות רצון,

"שאלו יהיו הצרות הכי גדולות שלך אלכס." צחקתי וליטפתי את תלתליו הכהים.

פניו הרצינו שוב, "נינו הולך למות?" שאל בפשטות ילדותית וליטף את רקסי שהניח את ראשו על ברכיו, מנסה לנחם אותו - רקסי העריץ את אלכס והיה רגיש להפליא למצבי רוחו.

"כנראה שלא. בהתחלה הוא היה נורא חולה. בחודש הראשון חשבנו שהוא גוסס, אבל הוא התגבר והשתפר. הרופאים הרכיבו בשבילו קוקטייל שמאוד עוזר לו. ספירת התאים הלבנים שלו ממש טובה והמשקל שלו עלה. אם הקוקטייל ימשיך להשפיע אולי הוא יצא מזה. הוא יוכל לחיות עוד הרבה שנים כמעט כמו אדם בריא."

אלכס לפת את פני בידיו והביט בעיני במבט רציני, "תקשיב לי טוב ילד." אמר בלחש, מועך את פני בין כפותיו החזקות, "תקשיב טוב לעזאזל!"

כן, תקשיב טוב טיפש אחד חרקה בתוכי הזונה המלוכלכת ששתקה קצת בזמן האחרון – היא תמיד העריצה את אלכס השקט הגברי והרציני ונורא הצטערה שלא ניסיתי להשכיב אותו. זה שהייתי קרוע אז לגמרי על נינו ממש לא הזיז לה.

"ברגע שהוא ירגיש מספיק טוב תעיף אותו לכל הרוחות, הבנת? תמצא לו איזה סידור, תעשה איזה סקנדל, סצנה, לא חשוב, אבל תעיף אותו. הוא צרה צרורה, הוא ישבור לך שוב את הלב. לפני שתבין מה קורה אתך תהיה עוד פעם ברחוב, שיכור ואומלל. הוא המלאך הרע שלך, תיזהר ממנו."

התרכזתי בקיצוץ בצל, שואל את עצמי איך זה שגם רינה אחותי - גרושה מרירה, אם חד הורית לשלושה, אישה עצובה כועסת וזנוחה שבכלל לא ידעה על קיומו של אלכסנדר רוסטוב בוגר הטכניון, מהנדס מחשבים, אדם רציני, הומו וציוני נלהב הגיעו, כל אחד לחוד, לאותה מסקנה בדיוק, והזהירו אותי בדיוק באותן המילים מפני נינו.

הדבר היחיד שהיה משותף לשניהם הייתה אהבה חסרת אנוכיות כלפי וחיבה מסוכנת לגברים בהירים וצחקניים שלא לקחו שום דבר ללב. טיפוסים כמו נינו או כמו האקס הכלומניק של רינה. 

מיד אחרי שבועות הודיע לנו דוקטור בלום – איש רציני וחמור סבר שהקדיש את חייו למלחמה באיידס שנינו שוב אינו נחשב לחולה אלא חזר למצב הנחשק של נשא בלבד.

כדי להישאר נשא נינו יאלץ לקחת כל יום מימי חייו המוני כדורים. ליאון הביא לו שעון יד משוכלל שיצלצל כל כמה שעות להזכיר לו לבלוע את התרופות שלו. היו לו כדורים לבוקר, לצהרים, לאחרי הצהרים, לערב וללילה. היו כאלו שצריך לבלוע על קיבה ריקה ואחרים על קיבה מלאה, היו איזה חמישים כדורים בכל הצורות הצבעים והטעמים. נינו צריך להימנע משתייה וסמים, מותר לו רק לעשן מעט מריחואנה כדי לשפר את תאבונו. עליו להתעמל, אבל לא להגזים, לטייל מעט ברגל, אבל לא לעייף את עצמו, לעשות בדיקות דם כל חודש, וכמובן לעולם לעולם לא לקיים יחסי מין לא מוגנים.

"אתה רק בן ארבעים ויש לך עוד הרבה שנים טובות לפניך אנטואן." אמר דוקטור בלום בקול רציני, רוכן כלפי נינו מלטף קלות את ברכו, "אני מוצא שאלו מבין החולים שלי שיש להם בן זוג קבוע, חיים מסודרים ועבודה, נהנים מאיכות חיים טובה. אין שום סיבה שאם תקפיד על כל ההוראות לא תחייה עוד הרבה שנים ארוכות וטובות. המחקר הולך ומתקדם ואולי, מי יודע?" הוא חייך את חיוכו הטוב והעצוב, לחץ את ידי כולנו והלך לדלת, מלווה בליאון המנומס שיצא איתו החוצה ונשאר אתו ליד מכוניתו, מעסיק אותו בשיחה על כל מיני פרטים טכניים של ציוד רפואי וביטוח ונכות ושאר ירקות שרק ליאון המעשי והנבון היה מסוגל להבין.

"ואתה חשבת שתיפטר ממני." הבזיק אלי חיוכו המוכר של נינו שקם בקלילות מכורסתו, מסלק מעליו את השמיכה המשובצת שליאון הניח על ברכיו, וניגש למזוג לעצמו כוס יין אדום.

"הרופא אמר בלי אלכוהול." הזכרתי לו בעצבנות. משהו בקלילות ובגמישות של תנועותיו הלחיץ אותי פתאום. נינו משך בכתפיו, תנועה נהדרת שהצליחה לבטל בלי מילים את כל החוקים והמוסכמות שכל העולם, חוץ ממנו, מקבל עליו.

"הוא אנרכיסט ואגואיסט!" שצפה רינה מיד אחרי הפעם הראשונה, שהייתה גם האחרונה, שראתה אותו, סולדת מנינו ממבט ראשון למרות שגם היא נאלצה להודות שהוא יפה תואר נבון ומקסים ביותר.

"נחש בקש." פסקה את משפטה והמתינה בקוצר רוח להסתלקותו מחיי, בלי להבין שעם לכתו הוא ייקח איתו חלק גדול מנשמתי.

"בהתחלה באמת חשבתי שאתה גוסס." הודיתי, "אתה בעצמך אמרת שאתה גוסס." נזכרתי פתאום.

נינו הציץ בי מבעד לשפת הגביע שאחז באצבעותיו הדקות והמחוטבות שנועדו להחזיק רק דברים מעודנים כמו גביעי יין מלוטשים. "מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו מתחילים לגסוס." אמר בשוויון נפש, מציץ לראות מה תהיה תגובתי הפעם.

בפעם הראשונה שאמר את המשפט הזה, הכל כך נכון וכל כך מרעיש לבבות, נותרתי פעור פה וחסר מילים כעגל בן יומו. בינתיים עברו כמה שנים והחכמתי מעט.

"אף אחד לא יודע מתי הוא ימות נינו." שחתי, "לחיות כאילו כל יום הוא היום האחרון שלך, בלי לחשוב איך אתה משפיע על העתיד שלך ושל אחרים, זה חוסר אחריות מסוכן."

נינו צחק. "אני רואה שלמדת לחשוב דורי המתוק שלי." הניח את הגביע מידו ונעמד מאחורי, שפתיו רוחפות בעדינות, קלילות ופרפריות כל כך על עורפי, מלטפות אותי בדיוק בנקודה ההיא שערגה במשך שנים למגעו המדויק והנכון כל כך.

"הלילה, כשהאח הגדול יעצום את עינו הפקוחה תמיד, תבוא אלי לביקור." לחש חרש באזני והחליק את אצבעותיו הקרירות מתחת לחולצתי, מעביר צמרמורות של תענוג צובט לב ומרעיד נשמה על בטני וגבי.

מעבר לחלון, גבו אלינו, לחץ ליאון בחזקה את ידו של דוקטור בלום. "אני מאוד מודה לך דוקטור." אמר, מטלטל את זרועו של הרופא הצנום והעייף, לוחץ את כפו בין שתי ידיו הגדולות והחמות, ואחר מעביר בחיבה את ידו על שכמו של הרופא, מועך אותה מעט ברוב חיבה. ידעתי בדיוק איך דוקטור בלום מרגיש כשידיו של ליאון, חמות מחוספסות ונוסכות בטחון, נוגעות בו, ולפתע נתקפתי חשק עצום לחבק את ליאון, ללטף את פלומת השיער הבהירה שעל אמותיו העבות, לדחוף את אפי אל בית שחיו השעיר להתרפק עליו ולהירדם, אפוף בריחו הטוב.

כל כך טרחנו סביב מחלתו של נינו עד שההתעלסויות שלנו בזמן האחרון היו חטופות, מעטות ולא מספקות, בלי פינוקים וליטופים, בלי עיסויים מענגים ונשיקות ארוכות ורכות. עכשיו הוא כבר בריא, הגיע הזמן שנחזור לעצמנו, החלטתי, וכמעט בלי משים הדפתי מעלי את נינו. אחרי עשר שנים אין לו שום זכות לבוא ולהפוך לי את כל העולם אמרתי בתוקף לזאתי, שהסכימה איתי מיד, ובעטה ברגל קלה את זיכרונות תקופת נינו אל מתחת למיטה, שייעטפו להם שם באבק וישכחו כיאה להם.

"עזוב אותי נינו." הדפתי אותו בכוח חזרה לכורסא. "אני עם ליאון עכשיו, אל תנסה עלי את התעלולים שלך." הוא הביט בי מופתע, מחייך חיוך שנועד לכסות את מבוכתו מתגובתי הלא צפויה ושנינו הבטנו זה בזה נדהמים.

איך ביליתי עשר שנים באבל ובגעגועים לנינו, וברגע שהוא רצה בי שוב דחיתי אותו?

איך את מסבירה את זה? פניתי לזאתי. כי סוף סוף תפסת שכל ואפילו סתום כמוך הבין שליאון שווה פי עשר מהנינו הזה שבזבזת עליו את השנים הכי יפות שלך, מזל טוב.  

ליאון נכנס והתיישב מולו, זורח משמחה. "מזל טוב אנטואן!" הרעים וטפח על ברכו של נינו, "עשית זאת. חזרת להיות נשא בריא."

"טוב, אז מתי אתם רוצים שאעזוב?" שאל נינו, מסב את מבטו ממני ומחייך אל ליאון בחמימות.

"אנטואן ידידי." זרח ליאון כלפי נינו בטוב לב. "למה אתה מדבר שטויות? החוזה על הדירה הישנה שלך כבר נגמר. כל החפצים שלך אצלנו. למה שלא תישאר כאן?"

"בסדר." חייך נינו. "קבלתי הצעה מהטכניון ללמד בסמסטר קיץ עולים חדשים מצרפת, הם משלמים לא רע. מה דעתך שתשכיר לי את הדירה בקומת הקרקע?"

"רעיון מצוין." אמר ליאון בשמחה, "בטח כבר נמאס לך לגור דלת מולנו ולשמוע אותנו כל לילה." התבדח בעליצות תמימה. נינו החזיר לו חיוך שרק אני ראיתי כמה הוא מזויף, וכבר למחרת היה משוכן לבטח בדירה בקומת הקרקע, אותה דירה שליאון סירב להשכיר לי בזמנו.

"לי לא רצית להשכיר את הדירה שלך." קנטרתי אותו כששוב היינו לגמרי לבד, בלי חשש שנפריע את מנוחתו של החולה.

ליאון החליק את ידו על עורפי, גונח חרש, עורו רוטט בציפייה למגע פי על אברו הזקוף למחצה. התחלתי לינוק לתוך חלל פי את הזין שלו, מלטף תוך כדי כך את אשכיו, מניח לו כרגיל לקבוע את הקצב - אם הוא יתהפך על בטנו ויגיש לי את ישבנו אני אלטף בלשוני, ואחר כך באצבעותיי את פי הטבעת שלו, משמן אותו היטב במשחה, ואחדור לתוכו בעדינות תוך עיסוי כתפיו. אם הוא ילחץ על כתפי, מרמז לי להתהפך על גבי, אשכב תחתיו בצייתנות, מרים את רגלי אל כתפיו, ואם ישים מתחת לעכוזי כרית, אכרוך אותן על מותניו ואקבל לתוכי את אברו העבה. הוא יתקדם לתוכי בזהירות, ישאל מידי פעם אם הוא מכאיב לי ואני אכחיש, לא יכול להסביר לו שאני אוהב לחוש את הכאב המסוים הזה.

הפעם הוא הפתיע אותי וחדר לתוכי כששנינו שוכבים על הצד בתנוחת כפיות, ואז  כרך בחזקה את ידיו סביבי והתיישב כשאני משופד על אברו. ישבתי על ברכיו, נשען עליו, מניח לו לנגוס את אזני וצווארי וללטף את אברי. גמרנו כמעט יחד, אני קודם ומיד אחר כך הוא, והתמוטטנו על המיטה.

"היה לך טוב?" שאל ליאון בדאגה, "זה כאב? לנמה אתה רועד כל כך?"

"זה היה נהדר ליאון." הרגעתי אותו, "איפה למדת את זה?"

הוא גיחך בביישנות. "נינו סיפר לי שזו התנוחה האהובה עליך." לחש באזני.

אללה יסטור. גנחה הזאתי, רועדת מבהלה.

מיהרתי לקום ונחפזתי למקלחת. ליאון נשאר לשכב על המיטה, חושב בדרכו האיטית והיסודית איפה טעה ומה הבעיה.

"מפריע לך שאני ונינו מדברים עליך?" שאל, שוקל כל מילה.

"כן. מאוד." אמרתי, מקרצף את גופי מתחת למים החמים, פוקד עליה לסתום סוף סוף ולא להתערב בעסקים של גברים. היא צעקה עלי שאני דביל שלא מבין שום דבר, אבל סתמה.

ליאון עטף אותי במגבת, הושיב אותי על המיטה והתיישב מאחורי, ידיו כרוכות סביבי, ברכיו לוחצות על מותני, ראשו על כתפי ושפתיו מדגדגות את אזני הימנית.

"נינו סיפר לי שהיית די שובב בזמנו." גילה לי, "שמעתי שאהבת לעשות שלישיות וסמים. איך זה שהשתנית כל כך? איתי אתה ממש ילד טוב."

כרוך וצנוף כולי במגבת, נתון לגמרי לחסדיו, שתקתי, ממתין בסבלנות שהוא יתייאש ויניח לי.

"למה אתה לא מדבר איתי דורי? למה אתה לא מספר לי שום דבר על עצמך?" המשיך ליאון להציק.

"אין לי שום דבר חדש לספר ליאון. אתה מכיר אותי טוב." ניסיתי לשחרר את ידי, אבל הוא אחז בי חזק. "מסתבר שלא מספיק." הצטחק, מלקק את צווארי בלשונו. עוד טיפ שקיבל כנראה מנינו.

"תעזוב אותי ליאון, בבקשה," ביקשתי. "לא נעים לי להיות ככה, תשחרר אותי."

"נינו  סיפר לי שאתה דווקא די אוהב להיות קשור." נשמע שמץ רשעות בקולו החביב של ליאון, רשעות שנינו שתל בתוכו.

אמרתי לך, אמרתי לך שזה ייגמר רע, בכתה הזאתי בתוכי.

"ליאון, מה אתה עושה? תפסיק בבקשה." לחשתי חסר אונים, לא מנסה עוד להלחם. מה עשיתי לעזאזל? איך הכנסתי את הנחש לגן העדן שלי? איפה היה הראש שלי?

"מה קורה בינך ובין נינו?" שאלתי, מנסה להסב את ראשי ולהביט בפניו.

הוא הניח לי ונשכב על גבו, מביט איך אני פורש את המגבת הלחה על המוט המיועד לה במקלחת ומסרק את שערי הפרוע. ידי רעדו מעצבנות ובאור המסנוור של המקלחת הבחנתי בשני קמטים דקים שנחרטו בעורי, יורדים מכנפות אפי לזוויות פי. עם השנים הם יתעבו ויעמיקו כמו אצל אבא. באור החזק כבר רואים מניפת קמטים עדינה מקשטת את הצד החיצוני של עיני, רק שערי נשאר סמיך, שחור, ישר ועבה - שיער של צ'יף אינדיאני. כתפי עדיין ישרות ושחומות, הבטן שטוחה והגו צנום, אבל פלומת השיער הענוגה שירדה מטבורי לסבך של ערוותי התעבתה ובקרוב תפלוש אל חזי ופטמותיי.

אני בן שלושים וחמש, כבר לא ילד. ליאון בן ארבעים ושלוש ונינו בן ארבעים. כולנו גברים בוגרים שהיו צריכים להיות אבות ובעלים מיושבים בדעתם, בעלי חובות ומכונית ומשכנתא ועבודה וחסכונות בבנק, במה אנחנו מתעסקים? איזה מין חיים יש לנו?

אני מכבה את האור ומשעין את מצחי הקודח על הראי הקריר, מרגיש מדוכא עד עפר, אומלל עד לעמקי נשמתי, לא שווה כלום, מכוער עני וחסר כל תועלת לעצמי ולזולת - הרגשה מוכרת עד בחילה, הרגשה שאני גורר איתי מתקופת הילדות, משנות ההתבגרות האומללות, מהקבר של אבא, מתקופת הצבא השוממת והאיומה, ומכל הכאב והכיעור של האהבה לנינו והבדידות הנוראית שאחרי לכתו.

"ליאון?" צנחתי לצידו, מתעטף בשמיכת הטלאים הדקה שלנו, מריח בהנאה את ניחוח מרכך הכביסה שהתערבב בריחו של האפטר שייב של ליאון - הריח של המיטה שלי, ריח של בית ובטחון.

"מתי לדעתך מתחילים להרגיש מבוגרים באמת? אני כבר כמעט בין שלושים וחמש ואני עדיין מרגיש טיפש ומכוער כמו שהרגשתי בגיל שלוש עשרה."

"גם אני." אמר ליאון והתרפק עלי, "אני מבקש מאוד סליחה דורי." לחש לשקע צווארי, "מאוד מאוד מבקש שנהיה כמו קודם."

איזה מתוק. תמיד הדקדוק שלו מתבלבל קצת כשהוא מתרגש וחושב בספרדית. אני אוהב את זה. "בסדר." ליטפתי את גבו, מניח רגל על בטנו השעירה והחמימה, מתחכך בו בנעימות. "רק תבין שנינו אוהב לעשות בלגאנים, להכניס לאנשים רעיונות משונים לראש, לעשות ברדק בחיים שלהם. זה משעשע אותו. תבין את זה ותזהר ליאון."

"אתה תשמור עלי." הוא כבר מנומנם למחצה, גופו מתחיל להתרפות מתחת לזרועי.

"בשבוע הבא אני הולך לחודש מילואים מאמי." הזכרתי לו, אבל הוא כבר נרדם, מחייך קצת, כפו החזקה לופתת את פרק ידי, מתהדקת עליה כל פעם שאני זז. את מי הוא יחזיק ככה כשאני לא אהיה כאן? 

באורח פלא קיבלתי חופש כבר בסוף השבוע הראשון, ואחרי שבוע של שמירות מדכאות יצאתי הביתה ליומיים ורבע של חופש – מרחב עצום של פנאי לנוח, לשטוף את הגוף והנשמה מההוויה הצבאית ולחזור להיות אני עצמי, גבר שאוהב גברים, שאוהב את ליאון.

השבוע האחרון בלבנון, שאותו ביליתי לבד, רק אני והרובה שלי, ישן ביום, שומר בלילה, כמעט לא מדבר עם אף אחד, רק חושב בלי הרף, חושב על העבר ועל העתיד, שכנע אותי שזהו, התגברתי על נינו.

בזמן שנינו הבריא מהמחלה שלו אני הבראתי ממנו. האהבה המיוסרת והממושכת הזו השאירה אותי מבוגר ומצולק יותר, אבל עוד נכונו לי הרבה שנים טובות עם ליאון עודדתי את עצמי בשעות השמירה המשמימות.

הגעתי הביתה בערב אחרי שחציתי את השדה ונכנסתי מהשער האחורי, מדלג במדרגות, מחייך למראה האור בחלון חדר השינה שלנו. ליאון בטח נרדם מול הטלוויזיה, מוקף כולו בעיתוני סוף השבוע שירשרשו תחת כפות רגלי כשאגש להעיר אותו.

הבית היה חשוך, דלת חדר השינה נשארה פתוחה כדי סדק צר, מוזיקה חרישית התנגנה אי שם, וקול שיחה מתמלמל ריחף בחלל הבית, מתערבב בקול נקישת רגליו של רקסי שניגש אלי והניח את ראשו בחיקי, נגח בי קלות וחומק החוצה.

חלצתי את נעלי בזהירות, שומר על שקט מוחלט, תוהה מי מדבר, מי מאזין למוסיקה, ומי הניח לכלב להישאר בבית?

לא היה לי מושג ובכל זאת, כמו בחלום בלהות, ידעתי הכל ולא הופתעתי לגלות את נינו וליאון שוכבים פנים אל פנים במיטה שלנו, פלג גופם העליון ערום, עטופים למחצה בשמיכת הטלאים האהובה עלי, ראשו של נינו נשען על זרועו של ליאון, ידו של ליאון מחליקה קלות על כתפו הדקה והזהובה של נינו. הדלת שהקפדתי תמיד לשמן נפתחה חרש על צירה, והם חשו מיד בדמותי השקטה העומדת בפתח והתיישבו כאיש אחד, בוהים בי. נינו רגוע לגמרי, כמעט מחייך, ליאון מבועת, עיניו רחבות מבהלה, פיו פעור מעט, מושיט אלי את ידו בשתיקה, מתחנן בלי מילים להבנתי.

"ה פ ת ע ה!" קראתי בקול מתנגן, מושך ארוכות את המילה, "שבת שלום לכם!" הוספתי ופניתי למטבח, צנחתי באפס כוח על הכסא והנחתי את ראשי העייף על טבלת העץ הבהירה של דלפק ארוחות הבוקר שלנו.

ליאון חש אלי והניח את ידו על כתפי. התנערתי ממנו כאילו נגע בי שרץ מאוס והוא מיהר לשמוט אותה מעלי. "זה לא מה שאתה חושב." לחש.

מזווית עיני ראיתי את נינו לבוש רק בתחתונים, נעלי הבית שלו בידו כמין דמות קומית בפארסה צרפתית על נשים בוגדניות ובעלים מקורננים, גולש בזריזות במדרגות הפנימיות אל הקומה שמתחתנו.

אפילו עכשיו הבחנתי שהוא הקפיד על הוראות הרופא, גופו התמלא יפה, שריריו נבנו מחדש, תנועותיו שוב גמישות וקלילות. עדיין יש לו ישבן קטן והדוק, כתפיים רחבות וישרות, שערו סמיך ומלא, עורו החלק זהבהב משיזוף. מה אני מתלונן? הם נשארו לבד בבית, בעוד שאני, על פני השחורות והמכוערות וגופי הרזה השעיר והמזוות, הייתי רחוק. אם הייתי במקום ליאון הייתי מתנהג אחרת?

בטח שלא.

"זה לא מה שאתה חושב." חזר ליאון בקול חנוק, "רק דברנו קצת." הבחנתי שהוא לבוש במכנסיו הקצרים השחורים שכבר מזמן היה צריך להשליכם, אבל הוא אהב לישון בהם ואני הטלאתי כל פעם מחדש את התפרים הפרומים בהם.

"זה בסדר גמור ליאון." קמתי, מרגיש פתאום מרץ פתאומי מפכה בי, "אני מבין. רק דברתם קצת, זה בסדר גמור."

הוא הניח שוב את ידו על שכמי "אתה רעב?"

"לא. ממש לא. אני צריך לעשות קצת כביסה ולהתרחץ ואחר כך לישון."

ליאון הביט בי באומללות, "רק דברנו." שב ואמר בקול חרישי, "לא עשינו כלום. היו רק דיבורים דורי, באמת."

ככל שהוא התאמץ להכחיש ככה אני האמנתי לו פחות. חיפשתי בתוכי כעס, מנסה לגייס קנאה, זעם, אולי קצת עלבון, ולא מצאתי כלום. הייתי מרוקן לגמרי מכל רגש. שיעשו מה שהם רוצים, אני פורש, שיסתדרו בלעדי.

"תעזוב אותי. אני עייף." אמרתי לליאון שנגרר אחרי בכל הבית, מנסה לשכנע אותי להתעלם ממה שראיתי.

"אני חוזר למילואים ביום ראשון." הודעתי לו, דוחף את בגדי המלוכלכים למכונת הכביסה. "יהיו לכם שלושה שבועות לעשות מה שתרצו. מהמילואים אני אחזור ישר לדירה של אימא. תתקשר אלי לשם ותודיע לי אם אני יכול לחזור או שהכל נגמר. או. קי?"

"סליחה מאוד דורי." לחש ליאון והסתלק, אין לי מושג לאן. נינו נעלם בחדרו ואני ביליתי את סוף השבוע בשינה. ליאון חזר במוצאי שבת, ניסה לדבר ולא ידע מה להגיד.

באותו לילה אחרון, ליל אביב חמים ויפה, שכבנו במיטה שלנו בלי לדבר, בלי לגעת, נוקשים ודוממים כגויות. מתאבלים על האהבה שנגמרה לנו פתאום. ביום ראשון בבוקר הסתלקתי במהירות מהבית, מתעכב רק כדי להיפרד מרקסי, (כאילו ניבא לי ליבי שיותר לא אפגוש אותו חי), מעדיף לחזור יום קודם ללבנון, רק לא להישאר שם יותר. 

שבתי מהמילואים הישר לדירתה של אימא ומצאתי שם את כל חפצי ארוזים יפה, מונחים בחדר האורחים שלה שהיה פעם חדרי הישן.

מזל שרינה עברה עוד בשנה שעברה לדירה משלה ולאימא היה מספיק מקום בשבילי. ליאון התקשר עוד לפני שהספקתי לחבק את אימא. "תודה שארזת הכל בשבילי." אמרתי ברשמיות, קולי נימוסי וקר.

"דורי בבקשה, אל תדבר ככה." לחש ליאון, "זה בכלל לא… זה רק שהוא… שאני… זה לא שאני לא אוהב אותך יותר, אבל נינו יותר… ואתה… אולי תישאר לגור בדירה למטה עד שאני אדע מה קורה אתנו?"

"מה שקורה אתנו זה שאנחנו נפרדים ועכשיו אתה עם נינו." אמרתי בקול את מה שידעתי בלב.

"אני כל כך מצטער שזה נגמר ככה." לחש ליאון בקול רווי דמעות, "אני עדיין אוהב אותך, אבל נינו ואני… לפעמים דברים כאלו קורים דורי. בבקשה סליחה."

ניתקתי את הטלפון בפרצופו, נישקתי את אימא, התקשרתי לרינה ולחברים המעטים שלי להודיע שחזרתי, ואז חיסלתי לבד בקבוק שלם של ויסקי. כמה שעות אחר כך הייתי שוב במקומי הטבעי - עומד בשירותים על הברכיים, הראש באסלה.

ביום ראשון בבוקר אימא ששמרה על שתיקה נהדרת כל השבת הוציאה אותי בכוח מהמיטה וזרקה אותי לאמבטיה קרה. שלוש ספלי קפה אחר כך הייתי בדרך לעבודה. רינה נהגה בג'יפ שלי, שפתיה קפוצות, סוגרות בכוח על כל המילים הכועסות ששמורות אצלה בבטן. ירדתי מהרכב וביקשתי ממנה להחזיר את הג'יפ לליאון.

"אבל הוא שלך." אמרה, מקפידה להביט ישר קדימה ולא בפני, ושנינו ידענו שאם עינינו יפגשו אנחנו עלולים לפרוץ בבכי ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את המותרות הללו. ההסכם הלא כתוב שחתמנו בינינו עוד בילדות מחייב אותנו לשמור על פאסון מפני שאנחנו יודעים שנתפרק לרסיסים אם ניאלץ להשיר מבט זה אל אומללותו של זו. לבדנו, בלי אימא והילדים שיחצצו בינינו, אנחנו מקפידים לדבר מעט ככל האפשר, רק ככה אני יכול להעמיד פנים שאני לא הומו בודד ומכוער שנידון להזדקן לבד, ורק ככה היא מגינה עלי מהידיעה המרה שאחותי הגדולה והיפה הפכה לאישה נטושה שכל רכושה מסתכם בדירה הקטנה שרכשה בכוחות עצמה, כמה רחובות מבית ילדותנו, ובשלושה ילדים הגדלים בלי אבא - חזרה מדכאת על הילדות העצובה שלנו.

"ומה אם הוא לא ירצה לקחת את הרכב?" הקשתה, אוחזת בכוח בהגה.

"אל תדברי איתו, אל תסבירי כלום. פשוט תשאירי את הג'יפ ליד הבית ותסתלקי." עניתי בקוצר רוח, "תחזרי במונית, אני אתן לך כסף."

"אבל למה דורי?" התפרצה רינה, "זה הג'יפ שלך. הרווחת את הרכב הזה."

"לא הרווחתי כלום חוץ מכמה שנים טובות שנגמרו בכאב לב." עניתי ביובש, והורדתי את הבריטלינג שליאון נתן לי במתנה. "תשאירי את השעון במגרת הכפפות." הוריתי לה והסתלקתי לפני שהיא תשאל למה אני לא מחזיר לו בעצמי את השעון והג'יפ.

הנייד שלי הלך לאיבוד במילואים והחלטתי לא לקנות חדש. במשך מאות שנים האנושות הסתדרה יפה מאוד בלי טלפונים, ובכלל, עם מי כבר יש לי לדבר?

ליאון ניסה להתקשר עוד כמה פעמים, אבל אימא סיננה אותו בקשיחות והניחה רק למריו ולאלכס לדבר איתי.

הם היו המומים מהפרידה שלנו, אבל ידם קצרה מהושיע. סירבתי להזמנתם לבקר אצלם, מנתק בגסות את כל הקשרים האישיים שלי, לא מוכן לקבל שיחות אישיות בעבודה, לא מוכן לקנות רכב חדש, מסתפק באופנוע וממשיך לגור עם אימא למרות רמיזותיה העדינות שגבר שחי אצל לא יצליח לעולם למצוא קשר חדש.

דבר אחד טוב יצא מכל הפרידה - אני ואימא דיברנו בכנות על ההומואיות שלי, והיא הודתה שידעה על המשיכה שלי לגברים עוד לפני שאבא מת, והבטיחה לי נאמנה שאבא לא ידע.

אפילו הזונה, שבזמן האחרון סתם שוכבת בלי תנועה ולא רוצה לדבר, הרימה את ראשה והעירה בציניות שלא נורא, אישה כל כך נחמדה ועדינה שמבשלת כל כך טוב כמו אימא שלי לא צריכה להיות גם שקרנית טובה.

פעם הייתי מנסה לחקור ולהתעמק יותר, אבל באמת, מה הטעם? הוא מת כל כך מזמן.

'קונטרה וונדום נון פאסונדום' לא ככה? 

מחלקת העיניים התרחבה. פרופסור גוטמן הציע לי לעבוד יותר ימים, וגם ברנטגן הציעו להגדיל לי את המשרה. עבדתי כל יום כולל שישי ושבת, נמצא מחוץ לבית שלוש לילות בשבוע. רוב הזמן ישנתי או עבדתי, וחוץ מהמשפחה לא היו לי חיי חברה, או חיי מין.

ככה טוב לי, שמעת! צעקתי על הזונה שקמה בוקר אחד והתלוננה שנמאס כבר מחלומות על זיונים ומתי נקבל קצת את הדבר האמיתי.

כמה ימים אחר כך חאמיד הזמין אותי למסיבת סילבסטר 2000. איך שהזמן עובר? לא להאמין. סירבתי להזמנה והוא נאנח, לא נעלב, רק עצוב, והלך לדרכו. 

למחרת ליאון הופיע, צץ במחלקה בדיוק כשעמדתי לסיים את משמרת הלילה וללכת לשתות קפה לפני התחלת יום עבודה חדש במחלקת העיניים. הוא רזה, ונראה שרירי ושזוף למרות החורף, לבוש על פי האופנה האחרונה - רואים שנינו עשה עליו עבודה טובה.

הבטנו זה בזה, בודקים מה השתנה. "אתה נראה עייף דורי." הוא אמר ולא הסתכל לי בעיניים.

"אני עובד קשה." עניתי, מפנה את מבטי לעבר החלון, בחוץ היה מעונן ונשבה רוח, הים געש והיה ברור שעוד מעט ירד גשם. בפנים הפיץ המזגן חום יבש. עיני צרבו, לא הייתי מגולח ועור פני עקצץ. "אתה נראה נהדר ליאון. רזית. רואים שאתה עובד על הכושר שלך."

הוא הצטחק, "כן, נכון. נינו אוהב שאני… שהוא… אנחנו גרים בתל אביב עכשיו. הוא מלמד שם במכללה, אני מגיע לחיפה רק שלוש פעמים בשבוע. דויד מוסר לך ד"ש." הוא הושיט לי ערמת ניירות. "אני רוצה למכור את הג'יפ. הוא רשום על שמך, אז אם אתה יכול לחתום…"

איזה מכה, חשבתי שהוא רצה לראות אותי. "בטח, רק תראה לי איפה." מיהרתי לשלוף עט, מסתיר את אכזבתי, מקווה שהוא לא מרגיש כלום.

"הייתי בא לבקר אותך עוד קודם, אבל חשבתי… נינו אמר שאתה בטח לא תרצה. נורא רזית דורי, אתה בריא?"

הנהנתי וחתמתי במהירות, מקפיד לא לגעת בידו המושיטה לי את הניירות. לא להאמין שחיינו יחד ארבעה שנים.

ההיא עומדת בגבה אלי, בוכה כמו תינוקת, לבושה בשמלה שחורה פשוטה, בלי איפור, בלי תכשיטים. היא יחפה, נעלמו נעלי העקב הזנותיים האהובים עליה. הלילה אני אחבק אותה חזק חזק ואשיר לה שיר ערש עד שנרדם.

"השכרתי את הבית שלנו." סיפר ליאון, מקפל את הניירות לתוך דפדפת. "משפחה נחמדה. הם הבטיחו לשמור על הגינה שלך."

"זו לא הגינה שלי." עניתי ביובש, "רק טפלתי בה כחלק משכר הדירה שלי."

ליאון נאנח. "חתמת כל כך מהר." הושיט אלי את ידו, "למה לא בדקת על מה אתה חותם?" הוא ניסה ללטף את כתפי ואני התרחקתי ממנו במהירות.

"זה בסדר, אני סומך עליך ליאון."

"ככה חתמת גם על החוזה של משפחה חדשה." הוא נזכר, "אם היית בודק היית מגלה שלא היית צריך להחזיר לי כלום, להפך, אני עוד חייב לך."

בכלל שכחתי מהחוזה הארור ההוא. "אתה לא חייב לי כלום, והחוזה הזה לא שווה שום דבר בלי האהבה שלנו ליאון." עניתי, והתנצלתי בנימוס קר שעלי ללכת כי אני מאוד עסוק.

הוא נאנח אנחה אומללה ומרוסקת, נשמע כמו זקן בודד ולא כמו יאפי מטופח ומאובזר היטב שישן כל לילה עם נינו. בגלל האנחה הזו אני נעתרתי לבקשתו וליוויתי אותו למעלית. בדרך הוא סיפר לי שנינו הבריא לגמרי ומרגיש נהדר.

"יופי, אני מאוד שמח, אבל בכל זאת ליאון, אל תוותר על קונדומים, איתו או בלעדיו העיקר הבריאות." הפרחתי חוכמה נבזית קטנה.

ליאון הצליח סוף סוף להביט לי בעיניים, פניו היו אפורות מתחת לשיזוף, "אל תדאג לי, אני בסדר. כשאנחנו הולכים למסיבות אני תמיד מקפיד על הגנה." גילה לי, עיניו בורחות ממבטי.

"יש לך מישהו חדש?" שאל ונכנס למעלית.

הנדתי בראשי לאות לא, הדלתות נסגרו והוא נעלם. 

את המילניום החדש חגגתי על הספה עם בקבוק וודקה, ובחצות, במקום להתנשק, הקאתי את הנשמה לתוך האסלה.

יומיים אחר כך חאמיד סיפר שהמסיבה של מריו הייתה ממש פגז. נינו וליאון באו מוקפים בחבורת נערים יפי תואר לבושים בתלבושת תואמת, רקדו ובילו כל הלילה, וליאון שתה והסניף כל כך הרבה עד שהתעלף בשירותים.

חלק ה' ואחרון