עוקבים

יום שני, 15 בינואר 2018

ב. קונטרה וונדום נון פאסונדום

ב. בלגאן משפחתי
אחר כך, כשחשבתי על כל מה שקרה וניסיתי להבין מתי הכל התחיל להסתבך, הגעתי למסקנה שזה התחיל ביום בו הוא קינא לי. בזמנו בכלל לא שמתי לב שאני גולש לאט לאט ליחסים שנשבעתי להתרחק מהם. זה לא היה אמור להיות ככה, חשבתי שיש לנו הסכם ברור, אני נותן את גופי ומה שנשאר מנעורי ומקבל בתמורה מגורים בבית יפה, רכב, ושפע של אוכל. הרגשתי נוח עם הסידור הזה ולא באתי בטענות לאיש. מי שהתחיל לסבך הכל היה ליאון שפתאום קפץ ואמר שהוא אוהב אותי. אולי הייתי צריך לדבר איתו גלויות ולא לצפות שנבין אחד את השני בלי מילים, אבל בשבילי אז, לבוא ולהגיד מה אני חושב וצריך היה קשה נורא – חסרון שאני נאבק בו עד היום.
את יום ההולדת השלושים שלי חגגנו בצניעות רבה. ליאון הביא עוגת שוקולד, ונתן לי את הניירות לג'יפ שהועבר על שמי. היה ויכוח קצר וענייני על הוצאות הרכב, אני חשבתי שהכל צריך להיות על חשבוני מעכשיו וליאון רצה שאמשיך לקנות דלק בכרטיס האשראי שלו. התפשרנו על זה שהוא ישלם ביטוח וטסט בשנה הראשונה והדלק יהיה על חשבוני.
ככה נראו כל הויכוחים הכספיים שלנו, הוא מנסה לשלם עלי ואני מודה בנימוס ולא מסכים. חשתי שאם הוא יחשוד שאני מעוניין בכספו יותר מאשר בו הוא יבוז לי, ונורא רציתי שהוא יכבד אותי. לא היו לי שום אשליות על אהבה אבל כיבדתי אותו ורציתי שהוא יכבד אותי באותו אופן, ובכך מבחינתי היה די. 
אכלנו את העוגה המצוינת והלכנו למיטה לחגוג את המאורע המשמח. נרדמנו עייפים אך מרוצים. יומיים אחר כך רבין נרצח. זה היה ערב חורפי ואנחנו שכבנו במיטה, מתבוננים בכתבה על עצרת השלום, מחייכים למראה רבין ששר על הבמה את שיר השלום, ופתאום יריות וצעקות וכמה דקות אחר כך מודיעים שרבין מת.
"עכשיו אתה בטח מצטער שלא נסענו לתל אביב כמו שהצעתי." אמר ליאון, מחליף ערוצים בתזזית וממשיך לראות בכל ערוץ את אותו הדבר.
בשבוע שעבר הוא הציע שניסע להשתתף בעצרת, ורק אז התברר לי שיש לו דעה פוליטית מוצקה ושהוא מה שקוראים מהשמאל. בעצם גם אני חושב שאני בצד השמאלי, אבל לליאון אמרתי שאין לי דעות פוליטיות, שאני מבין את כולם ולא מזדהה עם אף אחד, ושאני שונא עצרות מכל סוג צבע ומין. ליאון ליטף אותי במבט מודאג ושאל אם אני לא מתגעגע לחיות שוב בעיר, ואם אני לא משתעמם בלי מסיבות ופאבים ובילויים.
"לא תודה. היה לי מספיק ודי מתל אביב ומהבילויים שלה." נפלטה לי תשובה שחריפותה הפתיעה את שנינו, "זה שוק בשר ליאון. אם אתה מעוניין לך בלעדי ושיהיה לך לבריאות, אני לא קנאי, וכבר היו דברים מעולם, רק אל תבקש ממני להשתתף, אני, את השלב הזה בחיים, השארתי מאחורי."
ליאון שתק ובחן את פני בעיון. "ככה זה היה עם נינו?" שאל ברוך וניסה לגעת בלחיי במעין ליטוף.
"תעביר הילוך ותן גז ליאון." סיננתי בקשיחות, מסיט את ידו מפני. הייתי מעדיף אגרוף ישר בפנים במקום הרחמים שהסתמנו על פניו הטובים.
הוא נאנח והניח לנושא, אבל זה לא עזר. ההתעקשות שלי להתחפש לאיש ללא עבר הבליטה עוד יותר את העובדה שיש לי מה להסתיר, וזה שליאון הלך סביבי על בהונות כדי לא להכאיב לי רק הרגיזה אותי עוד יותר. פיל לבן עמד באמצע הסלון שלנו ולמרות שהתאמצנו להתעלם ממנו הוא עדיין היה שם.
ליאון לעומתי היה הרבה יותר גלוי וסיפר לי בלי בעיות על החיים שלו. הוא דיבר גלויות על הפחד והתיעוב שחש כלפי עצמו בגלל המשיכה הלא מרוסנת שלו לגברים, משיכה שבארץ כל כך מצ'ואיסטית כמו ארגנטינה הייתה אסון נורא וסוד מביש. על הנישואים בגיל צעיר מידי כניסיון נואש להלחם בנטיות שלו, ועל הגעגועים לשלושת הילדים שלו, שאולי כעת הם די מבוגרים להבין.
הוא סיפר בכנות מביכה על הגירושים המכוערים שבגללם נשלח אחר כבוד לארץ כדי לנהל את המשרד של העסק המשפחתי שעסק ביבוא מדרום אמריקה. "אולי הם חשבו שהאוויר של ארץ הקודש ירפא אותי." אמר בגיחוך מריר, "אנחנו מייבאים בעיקר בשר בקר, אבל גם דברים אחרים שקשורים לתעשיית המזון." סיפר בקול משועמם שהבהיר לי שאין לו שום חשק לדון בענייני עבודה כשהוא יכול להעסיק את פיו בדברים הרבה יותר מרתקים ומגרים, כמו הזין שלי למשל.
ליאון הודה בגילוי לב שאחרי שגמר להתרגש מהעיניים שלי הוא העביר את תשומת ליבו אל הזין שלי ומהמקלחת הראשונה שעשיתי אצלו גמלה בליבו ההחלטה להכניס אותי למיטה.
אחרי חצי שעה בערך של מעבר בין ערוץ לערוץ תוך האזנה לרדיו הטלפון צלצל ועל הקו הייתה אימא, לחוצה ועצבנית עד כדי כך שהעברית שלה התבלבלה לגמרי, ומזל שאני עניתי ולא ליאון שבטח היה חושב שזו טעות במספר. היא התנפלה עלי באורדו, שפת האם שלה, שאני, מה לעשות, דובר אותה על בוריה, והפציצה אותי בשאלות.
אימא לקחה ללב את הרצח והייתה חייבת לדבר איתי על מה שקרה ועל זה שרינה נסעה לעצרת השלום עם שלומי והשאירה אותה לבד עם התאומות, ומה יהיה אם היא תתקע עם הילד בתל אביב ו… ומיד החלה לפתח את הרעיונות המטורפים שלה שכולם באים מהטראומה ההיא של המוות של אבא שיצא לכמה שעות ולא חזר עד היום.
נורא הביך אותי לדבר אורדו לפני ליאון."אימא אימא, בבקשה, תירגעי." ניסיתי בעברית. היא המשיכה להיות היסטרית באורדו, אטומה לדברי ההרגעה שלי בעברית. בלית ברירה לקחתי את הטלפון האלחוטי למסדרון ודברתי בקול שקט ככל האפשר, מנסה להרגיע אותה שהכל יהיה בסדר ורינה ושלומי בטח מנסים להתקשר אליה ולא מצליחים כי היא מדברת איתי. מעבר לקיר הרגשתי איך ליאון מקשיב, דרוך כולו, ולא מבין למה אני מתחבא ומה זה השפה המכוערת הזו שיוצאת לי מהפה, והכי משונה מה פתאום אני מדבר עם אימא שלי אחרי שהצהרתי בפניו שכמעט אין לי קשר עם המשפחה שלי מה שהיה שקר גס, הקפדתי לדבר אתם כל כמה ימים ולבקר פעם בשבועיים, וכבר בררתי בקשר לתורנות לילה ברנטגן כדי להרוויח די כסף לקנות לילדים אופניים חדשים. שלומי בן אחת עשרה והקטנות בנות שמונה והדביל, הלשעבר של רינה, עסוק במשפחה החדשה שלו ככה שאני צריך לדאוג להם במקומו.
אם לא הייתי חי עם ליאון בטח הייתי נמצא שם קצת יותר, הילד מתקשה בחשבון והתאומות צריכות נוכחות גברית בבית ורינה צריכה עזרה כספית ומוראלית, אבל לא רציתי שליאון ידע על המשפחה שלי.
צליל של שיחה ממתינה נשמע וזו באמת הייתה רינה. אימא נרגעה סוף סוף ואני חזרתי אל ליאון שישב במיטה והעמיד פנים שהוא מעיין בספר.
"אימא שלי נעשית קצת היסטרית לפעמים." התנצלתי, "היא יודעת שמותר לה להתקשר לכאן רק במצב חירום, אבל לפעמים היא מתבלבלת ו…"
"מה עשיתי לך שאתה מעליב אותי ככה?" שאל ליאון, נעלב ופגוע עד עמקי נשמתו, וסגר את הספר.
"מה?" נדהמתי, "למה אתה מתכוון? רק דברתי עם אימא שלי? במה זה מעליב אותך?" 
"אתה מעליב אותי בזה שאמרת לאימא שלך להתקשר לכאן רק במצב חירום. אף פעם לא אמרתי לך שאני לא מרשה לך לדבר עם המשפחה שלך." הבהיר ליאון את כוונתו. "אתה אוהב את אימא שלך?" תקף אותי בלי לתת לי זמן לחשוב על תשובה לשאלתו הראשונה.
"אה…" התבלבלתי, "אני..." איך אני יכול להתחיל בכלל להסביר את סבך הרגשות שהמילה אימא מעוררת אצלי – רגשות אשמה מעורבים באהבה מתבלבלים לי עם רגשות של כעס ובושה.
אני מתבגר והיא מזדקנת ואני רוצה לפצות אותה על שבמקום להביא לה כלה נחמדה ונכדים אני מתרחק ממנה ומסתיר חלק כל כך חשוב של חיי מפניה. "אני חושב שכן." אמרתי בקול חלוש והתביישתי להביט בפניו.
"אני בטוח שכן." אמר ליאון בקול חמור. "לא הבנתי מה אמרת לה. אני אפילו לא בטוח באיזה שפה דברת, אבל מהקול שלך אני מרגיש שאתה אוהב את אימא שלך. למה אתה מתבייש בה?"
"כי היא הודית חסרת השכלה עם פרצוף שחור שמסתובבת בסארי עם קישוטי זהב ומבשלת אוכל הודי משונה ו…" השתתקתי וברחתי למקלחת, בהיתי בראי, רואה שם את העיניים של אימא ואת הפה והשיער שלה והעור שלה ואחר כך גם את הדמעות שלה. ליאון נכנס אחרי, חיבק אותי חזק, החזיר אותי למיטה והכריח אותי לספר לו על המשפחה שלי. סיפרתי לו על המוות של אבא, ועל דוד מיקו שהסית את המשפחה לזנוח אותנו, על העבודה של אימא כמבשלת בקיטרינג הודי, על רינה והדביל שעזב אותה עם שלושה ילדים, וכל שאר הבעיות והצרות המשעממות שמהוות את המשפחה שלי.
הוא שכב מאחורי, מחבק אותי חזק, פניו טמונות בגבי, ידיו כרוכות על חזי.
"הם יודעים עליך?" שאל ברוך, נשימתו מדגדגת את השערות על עורפי.
"לא, כן, אולי, לא יודע... יודעים ולא יודעים אני חושב." עניתי תשובה מבולבלת שגרמה לו להיאנח בהזדהות. שפתיו רפרפו על קצה עורפי, בדיוק בנקודה הרגישה שרק נינו הכיר, רק הוא היה מסוגל להביא אותי לאכסטזה במגע ענוג של קצה לשונו בעורפי והמגע הלא מכוון של ליאון היה תזכורת למה שאבד ולא יהיה לי עוד והדמעות שחשבתי שיבשו אחרי השנה הראשונה בלי נינו, שוב זלגו מעיני.
"אתה בוכה?" שאל ליאון, מגשש בזהירות בקצות אצבעותיו העבות והמחוספסות על חזי, מלטף את פטמותיי. הרגשתי כאילו הוא משייף אותן בנייר זכוכית, אבל שתקתי, אני לא בנוי לחלק הוראות.
"נעים לך שאני נוגע בך ככה?" שאל ליאון בעקשנות, מנסה לעורר אותי בתנועות מגושמות מידי שגרמו לי רוגז, שגרם לי לחוש אשמה על הגעגועים לנינו שמגע רך של קצות אצבעות הפסנתרן שלו העיר בי מקהלות רועמות של הנאה. על מי הוא מנגן כעת? ממי הוא מפיק היום צעקות של תענוג ותשוקה?
"למה אתה לא אומר לי אף פעם כלום? למה אתה עצוב?" משך אותי אליו ליאון, מועך אותי אל גופו החם והשעיר, מנסה לנחם אותי בספרדית רכה ומתנגנת.
הנחתי לו לסחוף אותי להתעלסות מגושמת שאחריה התמוטטתי, שדוד מעייפות, וחלמתי על קסם האהבה האוורירית של נינו שהשאירה אותי תמיד רעב לעוד. 
כל מאמצי להפריד בין הרשויות התמוטטו אחרי רצח רבין, ליאון התחבר אל משפחתי בטבעיות, פולש בלי היסוס אל הדירה הקטנה והמצוחצחת ברחוב שמשון, מציף אותה בקולו הרועם במבטאו הארגנטינאי הדשן, מחלק מתנות יקרות לכולם, והופך בקלות מעוררת קנאה לחביבם של אימא ורינה העורגות לנוכחות גברית בטוחה שאני לא מסוגל לספק להן.  
ליאון נקשר בעיקר אל שלומי שנהנה להשתחרר מהשלטון הנשי של אימא וסבתא ולבלות קצת בין גברים. הוא הלך עם ליאון למשחקי כדור רגל, למד לצפות באגרוף וקיבל במתנה שפע צעצועים ומשחקים יקרים. ובכל פעם שליאון קנה משהו מיותר לגמרי לשלומי הוא צירף מתנות גם לבנות.
שנאתי את נדיבותו ושנאתי את עצמי בגלל שידעתי שחלק גדול מהתנגדותי נבע מקנאה. למה אני לא יכול להיות פשוט, לבבי ונטול תסביכים כמוהו? ולמה אני לא עשיר מספיק כדי לפנק אותם במתנות יקרות?
נינו לימד אותי שקנאה היא רגש מתועב, כשהייתי איתו עבדתי על עצמי קשה מאוד כדי להפסיק לקנא, והנה הכל חוזר שוב, ומה שיותר גרוע היה שהן התנהגו כאילו ליאון הוא עולה חדש ובודד שמתגעגע למשפחתו. זו הייתה בעיקר אשמת ליאון שהרבה לספר על געגועיו לילדיו, מודה להן על החברה המשפחתית הנעימה שהן מספקות לו. 
ומה עם החברה שאני מספק לך? התחשק לי לצרוח כל פעם שהוא הודה להן על האירוח הנדיב. ומה אני? אני לא בן אדם?
המריבה פרצה כשליאון שאל אותי אם נעשה את סדר פסח בביתו המרווח או בדירה הצפופה של אימא, והוסיף חטא על פשע כשהעיר שאולי בנו הבכור יבוא בקיץ לארץ, ומה דעתי שנפגיש אותו עם שלומי שעושה רושם קצת מדוכא בזמן האחרון?
"לא נעשה שום דבר עד שנספר להן שאני ואתה חיים יחד." פסקתי בזעם.
"בסדר, למה אתה כועס?" היתמם ליאון, מחייך בנעימות אל פרצופי הזועף.
"תגיד, אין לך מספיק צרות? למה אתה צריך את הבעיות של המשפחה שלי על הראש?" התפרצתי.
"כי אני אוהב אותך." אמר בקול חרישי, "והבעיות שלך הן הבעיות שלי. אתה לא אוהב אותי?" שאל, מביט בי פגוע.
ידעתי בדיוק מה הוא מרגיש, וכל הכעס שחשתי נמוג. "הקשר שלנו ליאון." אמרתי, לוקח את ידו, "הוא העסק שלנו. למה אתה צריך לערב בו את המשפחות שלנו, בשביל מה זה טוב?"
"אבל דורי," ליאון מעך את ידי בכפותיו הגדולות. "אם אנחנו זוג אז ברור שהמשפחות שלנו צריכות להיות בקשר. ככה זה אצל כל זוג."
שוב התפוצצתי מכעס, תולש את ידי מידיו, "אנחנו לא זוג צעיר ונחמד ליאון. אנחנו הומואים מחורבנים שמשחקים בנדמה לי. תתחבר כבר למציאות, אני חי אצלך על תקן של נער שעשועים, אני הזונה שלך, הג'יגולו להשכיר שלך!" צרחתי בטירוף, מסרב להאמין להבלים הרגשניים שלו.
מה את רוצה ממני? אני צועק עליו לטובתו, עניתי לזאתי, שפתאום נעשתה לי צדקנית והביטה בי במבט מזועזע.
ליאון הסתובב בחטף וברח החוצה. שמעתי את השער האחורי חורק ואת נביחתו של רקסי, הכלב שליאון קנה למען שלומי שגילה לו בסוד שיותר ממחשב, מאופנים, ומסוני פליסטיישן הוא רוצה כלב הסקי סיבירי.
אחרי חצי שעה נשברתי, עליתי על הג'יפ והתנעתי בעוד רקסי נובח, מושך בשרשרת ומביט בי בתחינה. נכנעתי, התרתי אותו והנחתי לו להתיישב לצידי. הוא התעקש לשבת לצידי, עיניו הכחולות הצרות, דומות מאוד לעיניו של ליאון, סקרו בערנות את הכביש, לשונו משתרבבת מפיו. הערב היה חם מהרגיל בגלל חמסין של תחילת האביב, ואני הזעתי, מקלל בשקט את ליאון, את רקסי ואת הפה הגדול שלי.
מצאתי את ליאון נשען על מעקה הגשר שנמתח מעל נחל הקישון, בהתחלה הוא ניסה להתעלם ממני, מתעקש כמו דביל לא להיכנס, אבל גם אני התעקשתי ולא זזתי, וכשהוא ראה את הפקק שנוצר על הגשר הצר ושמע את צפירות הנהגים העצבניים הוא נכנע והתיישב לצידו של רקסי שעשה לו ג'סטה וזז קצת לעברי, מפריע לי לנהוג.
"אולי תעבור לשבת אחורה רקסי?" שאלתי, רקסי רק הרביץ ליקוק קליל על לחיי כאומר – בחייך, אל תהיה אידיוט, והמשיך ליהנות מהנסיעה.
עשיתי סיבוב פרסה ברמזורים של יגור וחזרתי,
"יכולת לחזור דרך צומת מגידו." הציע ליאון.
"אני רוצה לעצור בפרק הקישון, לתת לרקסי להשתולל קצת." הסברתי, ורקסי נבח קצרות כמאשר את הרעיון.
"אם רקסי לא היה מתעקש לא הייתי בא לחפש אותך." העפתי לעבר ליאון מבט מלוכסן, מנסה לצוד שמץ של חיוך. הוא שתק והבחנתי בדמעה קטנטונת מחליקה מזווית עינו אל לחיו הלא מגולחת, נבלעת בין זיפי זקנו הבהירים.
שתקנו עד שהחנתי את הג'יפ. רקסי זינק החוצה והסתלק, מניח לנו לטפל לבד בבעיותינו, המשכנו לשתוק עד שהגענו לספסל חבוי למחצה בין עצי האיקליפטוס.
"אם הייתי קופץ מהגשר לקישון הייתי פותר לך את כל הבעיות." זרק לי פתאום ליאון בקול חנוק.
הבטתי בו נדהם, ואז התנפלתי עליו, חובט באגרופים על חזהו וכתפיו עד שהוא נאלץ לחבק אותי חזק ולהדק את ידי אל צידי גופי. "תירגע. לא הייתי עושה את זה באמת, אבל נפגעתי מאוד ממה שאמרת דורי. מההתחלה אמרתי לך שאני אוהב אותך ואתה כל הזמן מתעקש לא להאמין לי, אתה לא הזונה שלי, אתה אהובי." הצהיר, מועך את ידיי הכלואות בידיו. "למה אף פעם לא אמרת שאתה אוהב אותי." התלונן, ועוד דמעונת החליקה בין זיפי זקנו.
"כי אני מנסה להגן עליך." הצמדתי את פני אל פניו, מחכך את לחיי בלחיו הדוקרת. "אתה צריך להתגלח ליאון." אמרתי והוא נאנח, שיחרר את ידי ונישק אותי על פי.
זה היה רגע יפה של פיוס שזוגות זוכרים שנים אחר כך, רגע של אהבה ואינטימיות, רציתי ליהנות מהנשיקה שלו, אבל לא הצלחתי. לא שהוא עשה משהו לא טוב, אבל הוא פשוט לא היה נינו. הנשיקה שלו הייתה פולשנית ורטובה מידי והמגע שלו חזק מידי וחם מידי, ואני רציתי את נינו, את הקרירות של שפתיו הדקות, נוגעות לא נוגעות בשפתי, מתגרות, מרפרפות.
אם נינו הוא בד משי מעודן קריר ונדיר, ליאון הוא ג'ינס עבה ומחוספס. חזק ואמין הרבה יותר ממשי, אבל אני, אני רציתי את נינו. מתי כבר אשכח את מגע המשי של נינו? מתי הגוף הטיפש שלי ישלים עם זה שהוא לא ישוב עוד?
"תגיד שאתה אוהב אותי." נהם ליאון לתוך אזני, מועך אותי אליו בכוח, "תגיד את זה."
"אני קרוע עליך ליאון." עניתי, "אתה הדוב החמוד שלי. רק תשחרר אותי כבר, אני מעוך."
הרגשתי שהוא מאוכזב מתשובתי, אבל הוא הבין שאין טעם ללחוץ עלי והניח לי.
"אז מה בדיוק הרגיז אותך?" שאל ליאון אחרי שחזרנו הביתה, וצחק כשאמרתי לו שאי אפשר ככה יותר, וכמה זמן הוא חושב שנוכל לספר לכולם שהוא רק בעל הבית שלי?
"זה מה שמציק לך?" שאל בשמחה, "ואני כבר חשבתי… היו לי כאלו חששות איומים." הוא חיבק אותי בכוח. "טיפש קטן שלי, הם יודעים הכל, אפילו שלומי יודע, הוא שאל אותי למה אימא הזהירה אותו לא לדבר על זה שאנחנו ישנים באותה מיטה."
המחשבה שרינה ושלומי יודעים שאני הומו גרמה לי מבוכה איומה. הסמקתי וליאון ליטף אותי בעדינות וכדי להסיח את דעתי סיפר לי איך אשתו תפסה אותו עם איזה צעיר שהוא אסף ברחוב והביא הביתה.
הוא חשב שהיא תישן אצל אימא שלה, אבל היא חזרה מוקדם מידי וכשהבינה מה היא רואה היא צרחה כמו מטורפת, עשתה מהומה ענקית, ועוד באותו יום כל העולם ידע מה קרה כולל ההורים שלה ושלו, כל הדודים והדודות וגם השכנים. שבוע אחר כך הוא כבר היה בארץ.
"לקח לי המון זמן להתאושש מהבושה שהייתה לי." הוא נאנח, "אבל התגברתי. להיות הומו זה לא מחלה ולא פשע. אין לנו במה להתבייש דורי." הביט בי, מצפה שאסכים.
למרבה הבושה לא יכולתי, ידעתי שהוא צודק, אבל לא יכולתי להתגאות בזה שאני אוהב לעשות סקס עם גברים. 
בימי חמישי הייתי בחופש מהעבודה, מנצל את הזמן לעבודות הבית, וככה קרה שעניתי לטלפון מבנו הבכור של ליאון. דויד דיבר עברית טובה למדי והתאכזב לשמעו שאבא לא בבית.
"אז מי אתה?" חקר בחוסר נימוס של נער צעיר.
"אני דורון בכר, החבר של אבא שלך, אנחנו חיים יחד." עניתי, ומיד התחרטתי על גילוי הלב.
הנער שתק רגע ואז התעשת, "אז אימא צודקת. אבא שלי הומו." קבע בעצב, "חשבתי שהיא סתם ממציאה."
"לא, אבא שלך באמת הומו, אבל הוא עדיין אבא שלך, והוא מתגעגע וחולם שתבוא לבקר עם אחיך ואחותך הקטנים." עניתי בעדינות, מנסה לזכות באמונו ובחיבתו.
"כן. גם אני מתגעגע." ענה דויד בביישנות, "אבל אימא…"
"תראה דויד," מיהרתי להציע, "מה דעתך לבוא לכאן הקיץ?"
"אימא לא תרשה לי לגור אצל שני גברים ש… שישנים יחד." גמגם.
"זו לא בעיה," השבתי בחופזה, "אני אסתלק ואתה ואבא שלך תוכלו להיות יחד."
"תסתלק לאן?" שואל דויד בחשדנות, נשמע לרגע בדיוק כמו אבא שלו.
"חלק מהקיץ אני עושה מילואים." הסברתי, "ואחר כך אני אלך לגור אצל אחותי או אצל חברים. אולי תתקשר למשרד של אבא שלך? הוא מאוד ישמח." נתתי לו את המספר, מבטיח לו שזה יהיה בסדר גמור אם הוא יתקשר בגוביינא.
חצי שעה אחר כך ליאון התקשר אלי, רותח מזעם, ושטף אותי בצעקות - איך העזתי להציע להסתלק כדי שהבן שלו יוכל לבקר אותו.
"חשבתי שאתה רוצה שגרושתך תרשה לדויד לבוא לארץ." ניסיתי להסביר, "בין כה וכה אני במילואים ביולי, אל תכעס עלי ליאון, התכוונתי לטובה." הצטדקתי, אבל ליאון רתח מזעם והמשיך לצעוק עלי בספרדית. כל מה שהבנתי מדבריו זה שאני סטופידו.
בסוף נמאס לי, סגרתי את הטלפון והסתלקתי לאלכס שבינתיים עבר לגור עם מריו.
הם גרים בהדר, בדירה ישנה גבוהת תקרות עם מרצפות ערביות מצוירות.
רועד מעלבון התפרצתי אליהם לדירה, מוצא אותם מבשלים יחד. הם הקשיבו בשתיקה אוהדת לתלונותיי על ליאון ולמרבה הפלא צידדו דווקא בו.
"אסור היה לך להתערב בבעיה משפחתית." טען אלכס ברכות, ומריו הנהן בהסכמה ולא קיבל את טענותיי שבכלל לא ניסיתי להתערב, נהפוך הוא, ניסיתי לתת להם אפשרות להתקרב.
"ליאון עשה מאמצים גדולים לשכנע את המשפחה שלו לקבל אותו כהומו." ניסה מריו להסביר לי, "וההצעה הנדיבה שלך מעליבה אותו, הרי אם הוא היה חי עם אישה אף אחד לא היה מעז לדרוש שהיא לא תכיר את הבן שלו." הסביר, מביט בי בתחינה. מריו חיבב מאוד את ליאון וחשב שהוא נהדר בשבילי. הוא הכיר גם את נינו ולמרות שתמיד היה מאופק ודיסקרטי ידעתי שהוא לא התלהב ממנו. גם אלכס פגש את נינו והוא, בניגוד למריו, מאוד חיבב אותו.
"כן. אני מבין. בטח שאני מבין, אני הרי לא סטופידו." עניתי, מוקנט, ואז ליאון נכנס, כתמי צבע מסמיקים על עצמות לחייו וקמט חרוץ במצחו, סימן בדוק להתרגשות. הוא לחץ בחמימות את ידיהם של אלכס ומריו בעוד אני עומד בגבי אליהם, בוחן את השטיח הירוק שכבר ראיתי מאה פעם, מנסה לכבוש את הדמעות. הרי מריו ואלכס הם החברים שלי, ורק אחרי הרבה היסוסים הפגשתי אותם עם ליאון. כל כך שמחתי שהם מצאו שפה משותפת, והנה, כבר הם יוצרים קואליציה נגדי, ואני שוב במיעוט.
הזאתי, הבת ברית שלי לשעבר, לא יותר טובה מהם, מתחננת ומפצירה שאבקש סליחה ושלא אהרוס את הסיכוי היחיד שלי להסתדר בחיים. מה כבר אפשר לצפות מזונה? היא כבר שכחה את המגע הפרפרי הקסום של נינו, לא אכפת לה שלליאון יש ידיים קשות וכבדות וגוף עבה ושעיר.
אז הוא רק ג'ינס גס ולא משי חלקלק ומעודן. אז מה? היא יורקת על הזיכרון של נינו, תתבגר כבר דורי! היא צועקת אצלי בפנים, הזונה הזקנה.
ליאון גמר לברך את המארחים שלנו ואחר כך פנה אלי והסביר בנוקשות שהוא צעק עלי בגלל שהבן שלו הפתיע אותו והוא התרגש והתעצבן.
זו אמורה להיות התנצלות? שילך לעזאזל! התנצלתי בחזרה בנימוס על ההתערבות חסרת הטקט שלי, וביקשתי שייתן לי זמן עד השבוע הבא כדי להתארגן ולמצוא לי דירה חדשה. ליאון החוויר והתיישב על אחת הכורסאות, מחבק את עצמו כאילו הכנסתי לו אגרוף בבטן, ועצם עיניים.
אלכס ומריו החליפו מבט מהיר ומריו הניח יד מגוננת על כתפו של ליאון ולחץ אותה באהדה. "בוא נלך למטבח אלכס." אמר, וירה בי מבט נוזף לפני שהם הסתלקו.
איך קרה שבסוף כולם כועסים דווקא עלי?
עמדנו זה מול זה, מחפשים מילים. "אז לא הייתי צריך לצעוק, בסדר?" נהם לבסוף ליאון. "אבל זה לא סיבה לעזוב." הוסיף בקול קצת יותר רך.
"זה בסדר, בין כה לא הבנתי כלום." עניתי, "אבל אני לא סטופידו." הוספתי.
ליאון חיבק אותי חזק מידי, כרגיל, והבטיח שידבר עם גרושתו ועם אביו והכל יהיה בסדר. האיום הטיפשי שלי לעזוב את הבית התפוגג ונעלם, וליאון אציל הנפש לא הזכיר אותו יותר לעולם.
"דויד יבוא לבקר בקיץ וכולנו נהנה מאוד." הבטיח לי.
"אני עושה מילואים ביולי." נזכרתי.
"אבל בטח תבוא מידי פעם לישון בבית." חיבק אותי ליאון שלא הבין את משמעות המילים - תעסוקה מבצעית בלבנון.
"אולי יתנו לי לצאת לסוף שבוע אחרי שבועיים," הסברתי בזהירות. "אבל אתה מבין שזה די סיפור לצאת מלבנון."
ליאון קפא בזרועותיי, "אבל אתה בחיל אוויר." מחה בבהלה. הסברתי לו שנכון, הייתי צלם בחיל אוויר כשהייתי בסדיר, אבל עכשיו, במילואים, אני עושה בעיקר שמירות בלבנון.
הוא החוויר והתיישב. "ומה אם יקרה לך משהו?" נלחץ.
ניסיתי להרגיע ולהסביר שלא יקרה לי כלום, אני סתם שומר והכל יהיה בסדר. ליאון נצמד אלי בשתיקה, הנהן בעצבנות ולא האמין לאף מילה שיצאה מפי.
רק כדי לקצר, אני צדקתי ואלו היו סתם מילואים שגרתיים חסרי אירועים. בסוף אותו יולי חזרתי בשלום מלבנון ועוד הספקתי לבלות כמה ימים עם דויד, אבל ליאון טוען עד היום שבאותו קיץ החל שערו להלבין.
אני לא יודע אם זה נכון, אולי. אני די מחבב את הכסף שנזרק ברקותיו ומשווה לו הופעה מכובדת, ומקפיד, גם במריבות הכי סוערות שלנו, לא לאיים יותר בעזיבת הבית. 
הביקור של דויד עבר בשלום וגם המילואים שלי היו בסדר גמור. למזלי אני משרת במילואים עם חבר'ה מאוד נחמדים שלא מדברים יותר מידי על מה הם עושים עם נשים במיטה. השיחות הצבאיות המקובלות הללו נורא מגעילות אותי גם אם אני יודע שרובן רק המצאות דמיוניות ומשאלות לב. אם אני נקלע שלא לטובתי לשיחה כזו אני משחק אותה ביישן ומשתמט בתקווה שאף אחד לא ינחש שאני לא בעסק.
לשקר שאני נשוי אין לי אומץ למרות שבעצם אני מרגיש נשוי לליאון, אבל אני מעדיף למות בעינויים קשים ולא להתוודות על האמת בפני חברי למילואים.
ליאון ידע שמלבנון אין אפשרות לדבר בנייד בגלל בעיות קליטה וחוסר האפשרות לשוחח איתי הלחיץ אותו עוד יותר.
במקום להתרכז בבנו, נער שחרחר, עדין ומנומס, שלא דמה כלל לאביו, הוא הניח אותו לטיפולם של אימא ושל שלומי שהתחבר אליו בקלות, מדלג בלי בעיות על משוכות של הבדלי גיל ומנטליות.
חזרתי אחרי שבועיים לחופשה וליאון התנפל עלי בנשיקות, מביך את הנערים שהסתלקו חיש לבריכה וחזרו רק בערב. אחרי שהשלמנו את החסר בנשיקות ובחיבוקים ליאון הניח לי להתקלח וגרר אותי למיטה. אהבנו זה את זה שוב ושוב עד שהתמוטטתי מותש, והתעוררתי רק לפנות בוקר לקול בכיו של ליאון.
הוא בכה בשקט ומה שהעיר אותי היה הרעד של גופו שהרעיד את המזרון. מנומנם הושטתי אליו את ידי, מנסה להרגיע את בכיו במגע גופי, ורק אז קלטתי כמה הוא סבל מהעדרי וכמה הוא אוהב אותי.
"גם אני התגעגעתי ליאון. כולם סיפרו על הנשים שלהם וכמה שהן חסרות להן ואני חשבתי עליך. אני מרגיש קצת נשוי לך." הצטחקתי.
הוא הסתער עלי בנשיקות, "אני כל כך שמח דורי," מעך אותי בחיבוק עז, והוציא ממני הבטחה שאחרי המילואים נחתום על חוזה של העמותה למשפחה חדשה.
זו הפעם הראשונה ששמעתי על העמותה הזו, וליאון הסביר ופירט על המעורבות שלו באגודת הלהטבי"ם, ועל אלכס שמתנדב בוועד לחולי איידס, ומריו שפועל בעזרה לנוער שנזרק מהבית עקב הנטיות המיניות שלו, ושהם תמיד צריכים עוד מתנדבים בקו החם שיענו לשיחות של הומואים ולסביות שזקוקים לאוזן קשבת.
לאט לאט נסחפנו לכל הפעילות הזו של הקהילה שכללה השקעה של זמן וכסף, אבל גם המון סיפוק, מסיבות ופיקניקים של הקהילה המורכבת ברובה מאנשים צעירים ומלאי שמחת חיים.
מלך המסיבות הוא מריו, בן זוגו של אלכס. בחור עגלגל ועליז ממוצא ברזילאי שמוצא כל יום סיבה למסיבה. כל סילבסטר הוא עורך מסיבה ענקית וכל שנה הוא ממציא אטרקציה חדשה ונוצצת יותר. הוא מאיים שאלו רק חזרות גנרליות למסיבת המילניום שתהיה המסיבה האחרונה שהוא יארגן.
אף אחד לא מאמין לו, מריו יעשה מסיבה נהדרת אפילו בלוויה שלו. אני לא מבין איך אלכס הרציני והשמרן מצליח לחיות עם בחור ראוותני ותוסס כל כך, אבל עובדה שהם חיים יחד יפה מאוד. כנראה שיש משהו בתיאוריה שהפכים נמשכים.

חלק ג'

אין תגובות:

פרסום תגובה