ב. טובת הילד

שלל שרב

מזג האוויר ציית בקפידה לנבואות החזאים וכבר בדרך חזרה החלו רוחות מזרחיות לנשוב בצמחייה האביבית הרעננה, להשטיח אותה וליבש את פרחיה. תוך פחות משעה הפך מזג האוויר חם ואביך, ועד שהגיעו לבית הספר התרוקנו כל בקבוקי המים שהילדים נשאו איתם, ומיכל המים הנוסף שהעמיס גולן על גבו הפך להיות קל יותר ויותר. "אתם מרגישים את הרוח החמה ילדים?" ניצלה המורה יעל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה, "זה חמסין." הכריזה, "מי יודע מתי יש חמסין?"

אף אחד לא ידע.

"בעונות המעבר, או באביב או בסתיו, והמילה חמסין באה מהמילה חמישים, כי לפי האמונה העממית הוא מתרחש חמישים פעם בשנה." הרביצה בהם המורה יעל תורה, "ומי יודע איך אומרים בעברית חמסין?" המשיכה להקשות.

"תגיד שרב." לחש גולן לזוהר שציית, וצעק, "שרב!"

"נכון מאוד." אישרה המורה יעל, "ומה קורה כשהחסין נשבר?"

"יורד גשם." צעקה מישהי, "מתי כבר ירד גשם?" שאל ילד אחר, ושלישי צעק, "הנה אימא ואבא שלי!" והחל לרוץ לעבר בית הספר וכולם בעקבותיו עד שהגיעו לחנייה,  שם המתינו להם ההורים מודאגים קצת בגלל שהם איחרו ברבע שעה, ומי לוקח ילדים כל כך קטנים לטייל בחום הזה? כזה חוסר אחריות...

במהומה שהשתררה לקח גולן את הנייד של קובי, והקליד בתוכו במהירות את מספר הנייד שלו. "תתקשר אלי." ספק הורה לו, ספק ביקש, החליק חזרה את המכשיר הקטן לכיס מכנסיו והוסיף טפיחת ידידות על שכמו, שאליה צירף גם לחיצת יד אמיצה.

"אני אומרת לך, הם כמעט התחבקו." דיווחה דנה למיכל, "אבל לא הספקתי לברר מה קורה בינו למורה להתעמלות של זוהר כי זוהר ישר קפץ עלי ונורא שמח שבאתי לאסוף אותו, וגולן התפלא איך עזבתי את העבודה באמצע היום, ובין לבין קובי נעלם ואיכשהו התפלק לי שבעצם... בקיצור, עכשיו הוא יודע שאני בעלת הבית קפה."

"נו, אז מה?" סירבה מיכל להתרגש, "למה זה משנה? אני לא מבינה למה עשית מזה כזה סוד עוד מההתחלה?"

"את צודקת, אני בעצמי לא יודעת למה, אבל אני מרגישה נוח יותר לשמור את העניינים הפרטיים שלי לעצמי, ואם כבר מדברים על זה, אני מבקשת שלא תספרי לו שאני גם בעלת הבית שלו."

"אבל למה לא?" השתוממה מיכל.

"כי... כי... לא יודעת למה, כי זה מה שאני רוצה. יש לי הרגשה שאם הוא ידע נפסיק להיות סתם שכנים, וכל היחסים ביני לבינו ישתנו, ולא לטובה."

"כל היחסים?" תהתה מיכל, "אפשר לחשוב איזה יחסים כבר יש לכם? הרי אתם רק שכנים."

"כן, אבל שכנים ממש קרובים, שכנים שמרגישים מאוד נוח אחד עם השני, הוא עוזר לי הרבה עם פיסטוק, ועם זוהר, וכיום אנחנו כאילו במעמד שווה, אבל אם הוא ידע הכל ישתנה, ככה אני חוששת."

"שטויות, גולן ממש לא כזה." מחתה מיכל, "אהה... הבנתי." עלה חיוך קנטרני על פניה, "את חושבת שהוא ינסה לחזר אחריך בגלל הרכוש שלך, ואילו את רוצה שהוא יתאהב בך רק בגלל היופי הפנימי שלך." פרצה בצחוק מתגלגל

"שתקי כבר, סתומה." גיחכה דנה וחבטה על ראשה המתולתל בעיתון מגולגל, אני מבוגרת ממנו באיזה חמש עשרה שנה ככה שגם אם הוא לא היה הומו ודלוק לגמרי על המורה להתעמלות של הבן שלי..."

"המורה להתעמלות החתיך ההורס." תיקנה אותה מיכל.

"החתיך ההורס שהגיע כבר בערב הטיול לביקור עם הגורה החמודה שלו, נשאר שם כל הלילה, ויצא איתו ועם פיסטוק למחרת בבוקר לטיול."

"וואלה!" התלהבה מיכל, "את בטוחה שהוא ישן אצלו בלילה?"

"לגמרי."

"טוב, אני מקווה שהם יהיו מאוד מאושרים יחד, הם זוג ממש חמוד, שניהם בערך באותו גיל ובאותו גובה, שנהם בחורים יפים, אחד שחום ואחד בהיר, ושניהם אוהבים כלבים ומסתדרים יפה עם ילדים... ממי כדאי לי לבקש שיהיה אבא של הילד שלי? אולי משניהם? אני חושבת שאני אבקש משניהם יחד... לטובת הילד עדיף שאבא שלו יהיה בזוגיות, את לא חושבת?"

"חכי קצת לפני שאת הולכת ונכנסת להיריון מזוג הומואים. הם יחד רק יום וחצי, ויכול להיות שבעוד שבוע הם ישנאו אחד את השני, או סתם ישתעממו זה מזה, החיפזון מהשטן, שכחת?"

"אין מצב שהם ישנאו אחד את השני, איך זה יכול להיות? רק תראי אותם, ברור לגמרי שהם נועדו זה לזה." התעקשה מיכל להישאר אופטימית.

"תראה גולן אני חושב שאתה נהדר, והיה לי לילה ממש נעים אתך, אבל אני לא חושב שאנחנו מתאימים." אמר קובי לגולן למחרת כשהם יצאו לטיול בוקר עם הכלבים שלהם שאגב הסתדרו נפלא מהרגע הראשון, שיחקו זה עם זו בהתלהבות, וישנו מכורבלים יחד כל הלילה.

בעליהם לעומת זאת נתקלו במספר קשיים לא צפויים. ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה, קובי התקשר לגולן כמו שהבטיח, ואמר שהוא נורא מצטער, אבל הוא שכח לגמרי מפנדה, והיא פשוט צעירה מידי מכדי להשאיר אותה לבד בלילה, ולכן...

"אז תביא אותה אתך." פתר גולן את הבעיה בפשטות, "היא תשחק עם פיסטוק ואנחנו נוכל לאכול יחד ארוחת ערב ולדבר קצת."

"בסדר." התרצה קובי, ואכן כך היה. שני הכלבים שיחקו יחד ואכלו יחד, ואחר כך נרדמו במלונה של פיסטוק, מניחים לקובי ולגולן להכיר אחד את השני יותר טוב.

בזמן הארוחה סיפר גולן לקובי על אביו שנטש אותם בילדותו, וגילה שכמוהו, גם קובי גדל בלי אבא. "אבא תמיד היה דתי יותר מאימא, ואחרי שעלינו לארץ הוא נעשה עוד יותר דתי, כמעט חרדי, ואימא בדיוק ההפך, התרחקה מהדת. בסוף הם התגרשו וכיום אבא חי בירושלים עם אשתו השנייה, גם היא גרושה עם שני ילדים ומאז נולדו להם אלוהים יודע עוד כמה ילדים ככה שיש לי אחים למחצה דוסים שבכלל לא מכירים אותי, ומה שמצחיק זה שאימא חזרה והתקרבה לדת אחרי שהוא התחתן, וכיום היא שוב דתייה, אבל דתייה מאוד מודרנית וליברלית, ולדעתו של אבא היא כבר כמעט רפורמית. דודה שלי רמזה לי לא מזמן שאחת הסיבות שאימא התרחקה מהדת ומאבא היא בגללי, היא הבינה שאני הומו עוד לפני שאני קלטתי את זה, והבינה שאם היא תישאר עם אבא אני אסבול ואצטרך להסתכסך איתו, או עם עצמי, אבל בטח שלא אוכל לצאת בשקט מהארון, רק בזכות הגישה הליברלית שלה החלקתי לי בנחת מהארון בלי שום משברים ובעיות משפחתיות."

"אז היא הקריבה את עצמה למענך?"

"אני לא יודע אם הקריבה זו המילה הנכונה. אני חושב שהיא הבינה שאבא מחמיר וקשוח מידי בגישה שלו לחיים, ושהיא לא תוכל אף פעם להיות מאושרת איתו, ועדיף לה בלעדיו. מאז הגירושים שלהם אני בקשר די רופף איתו, אבל עד כמה שאני מכיר אותו אני די בטוח שאם הם היו ממשיכים לחיות יחד הייתי עובר ילדות אומללה."

"למה אימא שלך לא התחתנה שוב?"

"אני באמת לא יודע. התירוץ הרשמי שלה הוא שהיא לא רצתה להכניס גבר זר הביתה, אבל יכול להיות שפשוט היה לה מספיק ודי מהעניין הזה של נישואים וזוגיות?"

"אני יכול להבין את זה." אישר גולן, "העולם הוא לא תיבת נוח, ולא כולם חייבים להסתדר בזוגות, יש אנשים שנוח להם יותר להיות לבד."

"ולעומתם יש כאלה שמעדיפים לחיות בשלשות." העיר קובי בקדרות, ולמראה הבעת הפליאה על פניו של גולן סיפר לו על אהבתו הראשונה, אהבה ששברה את ליבו וגרמה לו לצאת לגלות בקצרין. "אם לא הייתי ילד טיפש כזה הייתי מבין כבר מהתחלה שהוא נשוי, גבר שלא יכול להיפגש איתי בסופי שבוע, ופנוי דווקא אחרי הצהרים באמצע השבוע? כיום אני יודע שזה סימן שהוא נשוי, אבל הייתי צעיר ומסונוור מרוב אהבה... מדהים כמה טיפשים יכולים אנשים להיות בגיל הזה."

"ואיך גילית?"

"במקרה, במוצאי שבת הלכתי עם אימא להצגה, וכמה שורות מתחתינו גיליתי אותו, יושב מחובק עם אשתו, כשהוא ראה אותי הוא נעשה לבן כמו קיר וברח מהר לשירותים, ואני אחריו. הייתה לנו שיחה מאוד מאוד קשה, וכשגיליתי פתאום טבעת נישואים על האצבע שלו... זה היה כמו מכה בבטן, אני בכיתי, הוא התנצל כמו משוגע, נשבע שהם ישנים בנפרד, והם יחד רק בגלל הילדים..." הוא נד בראשו בעצב, "כמו ילד מאוהב אכלתי בשתיקה את כל השקרים שלו והאמנתי, האמנתי שהוא רק מחכה שהילד הכי קטן יגדל קצת, ואז הוא יתגרש, האמנתי שלמרות הנישואים הוא אוהב אותי ונאמן רק לי... טיפש כזה."

"ומה היה בסוף, למה נפרדתם?"

"כי אשתו זרקה אותו מהבית אחרי שנמאס לה מהבגידות שלו, ובמקום לבוא אלי הוא שכר לעצמו דירה, והתחיל לחגוג עם כל אטרף, ועוד הייתה לו חוצפה להגיד לי שרק בזכותי הוא יצא מהארון, אבל רק עכשיו הוא השתחרר מזוגיות חונקת והוא צריך זמן להתאוורר ולהיות קצת לבד לפני שהוא יכנס לזוגיות חדשה..." קובי נאנח, "בינתיים גם אני קיבלתי קצת שכל ועשיתי כמה בירורים משלי וככה נודע לי שאף פעם לא הייתי היחיד אצלו, ושתוך כדי הנישואים עם אשתו היו עוד גברים... והכי מצחיק שאחרי שהוא התאוורר כמה חודשים לבד הוא קלט כמה כסף יעלה לו החופש מהנישואים, ואולי גם הבין שבעצם נוח יותר להיות נשוי לאישה? בכל מקרה, הוא חזר לאשתו כמו טאטל'ה והם אפילו הביאו יחד עוד ילד, אני מניח שהוא עדיין בוגד בה באמצע השבוע, ומעמיד פני איש משפחה מסור בסופי השבוע, ואני די בטוח שהיא יודעת את זה... טוב, זו כבר לא הבעיה שלי."

"מצחיק, או שאולי זו לא המילה המוצלחת ביותר במקרה הזה? אבל גם אצלי זה היה ככה, הראשון שאהבתי מכל הלב חי כיום עם אישה, ומגדל אתה ילדים משותפים, ואולי גם הוא בוגד בה עם גברים? אני לא אתפלא בכלל." חשף גולן את עברו בפני קובי ובעוד הוא מדבר החל לפשוט את בגדיו, "אז בוא נראה במה עוד אנחנו דומים חוץ מזה ששנינו הומואים ולא בארון?" עבר גולן לפרום את כפתורי חולצתו של קובי, "כמו הומואים קלאסיים שנינו גדלנו עם אבא נעדר, שנינו סוחבים בלב פצע מאקס בוגדני שהעדיף לברוח חזרה לארון, ושנינו אוהבים כלבים." סיכם והדביק נשיקה על שפתיו של קובי, "מה עוד?"

"שנינו גרים בקצרין?" הוסיף קובי בהיסוס והשיב לו נשיקה תוך שהוא פושט מעליו את חולצתו, "אבל אני לא בטוח שאני לא בארון." נזכר פתאום, "כי רק במשפחה שלי יודעים עלי, בבית הספר למשל לא סיפרתי לאיש."

"גם אני לא סיפרתי לאף אחד בעבודה, אני לא בארון, אבל אני לא רואה שום סיבה להביך את האנשים שאני עובד איתם עם פרטים כל כך אישיים עלי, ואתה?"

"גם אני... טוב, תראה... אצל מורה אנתרופוסופי זה קצת אחרת, אבל מצד שני הילדים עוד ממש צעירים... ולטובתם אולי עדיף..." הוא צנח, לבוש רק תחתונים על מיטתו של גולן, והניח לגולן לחלוץ מעליו את נעלי ההתעמלות ולפשוט את גרביו אבל נרתע כשגולן, שהזקפה שלו איימה לקרוע את תחתוניו, נשכב לצידו וחפן את אשכיו בכף יד חמה ולהוטה.

"רק רגע גולן, חכה רגע, אני... תפסיק רגע." הדף מעליו את גולן שגישש בין רגליו ונישק אותו תוך כדי כך, "אני... די גולן, תפסיק."

"למה?" גנח גולן, מתוסכל, אבל ציית והניח לו.

"כי הכל קורה מהר מידי וזה לא מתאים, וחוץ מזה אני... אני לא אוהב חדירות, וגם אין לי קונדום."

"בשביל מה לך קונדום אם אתה לא עושה חדירות?"

"לא אמרתי שאני לא עושה, רק שאני לא אוהב."

"בסדר, אין בעיה, אני כן אוהב, ולא אכפת לי בכלל אם אתה..." גולן בעט מעליו את תחתוניו וצלל בין רגליו של קובי, "איזה זין יפה יש לך, אמרו לך כבר שהוא פשוט מושלם? בדרך כלל אני מעדיף להיות אקטיבי, אבל הזין שלך כל כך יפה, ואני כל כך חרמן..." שלף מכיס הג'ינס שלו קונדום, ופתח בשיניו את עטיפת האלומיניום הכחולה.

"מה אתה עושה?" נבהל קובי, "בשביל מה הקונדום?"

"חשבתי שהבנת לבד, בשבילך. אני בטוח שאתה בסדר, אבל רק ליתר ביטחון עדיף ש..." החל גולן להעלות את הקונדום הדקיק והמשומן על אברו של קובי, אבר נאה, ישר ועבה, ובעל כיפה ורודה, ענקית.

"אתה רוצה שאני... שאני... אבל...." קובי קיפל את רגליו מושך אותן אל בטנו, נסוג לאחור, וניסה להתרחק כמיטב יכולתו מגולן המופתע.

"לא מתאים לך להיות אקטיבי, ואתה לא אוהב חדירות." סיכם גולן במעשיות את המצב, בעוד קובי כובש את ראשו הבהיר בין ברכיו כמו ילד נזוף, "תראה חמוד, אני לא רוצה ללחוץ עליך, ואני מבין שאולי הייתי קצת יותר מידי... יכול להיות שרצתי מהר קדימה ולא נתתי לך זמן לנשום, אבל... אז מה אתה כן אוהב קובי?"

"לא יודע." מלמל קובי בקול מבויש, "אני... מאז שנפרדתי מערן אני לא... אני לא יודע."

"כמה זמן עבר מאז שנפרדתם?"

"שמונה חודשים, שלושה שבועות ויומיים." השיב קובי בדייקנות, "אבל לא היה לנו סקס שבוע לפני כי... כי... כי זה לא הסתדר."

"ומאז היו אחרים?" שאל גולן בעדינות, מלטף ברכות את עורפו המורכן של קובי.

"לא." השיב קובי בקול חנוק, "ניסיתי, אבל אף אחד... לא היו."

"אני מבין." המשיך גולן ללטף אותו בזהירות, "חבל שלא ידעתי קודם, לא הייתי מתנפל עליך ככה, באמת סליחה, תגיד קובי, מה אתה והערן הזה, מה הייתם עושים? מה אהבת לעשות איתו?"

"חכה, אני אראה לך." הרים סוף סוף קובי את ראשו מבין ברכיו, והביט בו בעיניים כחולות, יפות למרות הדמעות שהציפו אותן. הוא הדף בביישנות את גולן עד ששכב על גבו, מצץ את אברו בכישרון ובהתלהבות מפתיעים, ואחר כך נשכב עליו והציץ בעיניו, "יש לך עיניים מאוד מאוד יפות גולן." החמיא לו, ונישק אותו בעודו מחכך בעדינות את אברו בבטנו של גולן המשולהב, שלפת את ישבנו של קובי בכפות ידיו והצמיד אותו אליו בהתלהבות. הם התנשקו ונלחצו זה אל זה, התהפכו והסתובבו, נוגעים, מלטפים, צובטים וגונחים עד שגמרו באנחת סיפוק, וצנחו זה לצד זה, מותשים.

אפיקומן

מאז ומתמיד היה גולן מודע לכך שבין שני בני זוג יש תמיד אחד שאוהב יותר. בזמנו שוחח על כך עם הפסיכולוג שלו, והתלונן שתמיד זה הוא שמשקיע יותר והוא עייף ומתוסכל מהעניין. הפסיכולוג הסכים איתו, והסביר שבזוגיות בריאה תפקיד המחזר והאוהב אמור להיות מוטל פעם על האחד, ופעם על השני, ובעיקר כשמדובר בשני גברים הוסיף. "ומה אם לא?" תהה גולן, "ומה אם אחד מבני הזוג נשאר אדיש, לא מוכן, או לא יודע איך לחזר ולהראות אהבה, מה אז?"

"אם זה לא מפריע לאף אחד מהם אז בסדר, ואם כן אז יש בעיה בזוגיות." פסק הפסיכולוג, וכנראה שצדק - עובדה שהוא ודקל נפרדו בסופו של דבר, והנה הוא שוב מוצא את עצמו באותו סוג יחסים, הוא מחזר, משקיע, מתאמץ לרצות את קובי שנעתר לו אמנם, אבל לא מחזיר לו באותו מטבע, ושוב הוא מוצא את עצמו מתוסכל ומאוכזב.

בשבועות הראשונים הוא חשב שזה רק עניין של זמן, קובי פשוט ביישן ועצור יותר ממנו, וכמו כל אחד שנכווה מרותחים הוא נזהר גם מפושרים. אחרי שילמד לבטוח בו ויבין שהוא באמת אוהב אותו, והוא לא שקרן כמו האקס הנבזה שלו, קובי ישתחרר ויירגע והם יהיו מאושרים יחד, חשב לעצמו, ולכן יצא מגדרו ועשה מעל ומעבר כדי לגרום לקובי לחוש אהוב ורצוי.

כבר בשבוע הראשון שלהם יחד הוא נתן לקובי מפתח לביתו כדי שיוכל להיכנס מתי שירצה, התקשר אליו מספר פעמים ביום, הזמין אותו לישון אצלו אחרי כל פגישה שלהם, עודד אותו להשאיר בביתו מברשת שיניים ובגדים להחלפה, בישל לו ארוחות מושקעות, ועשה לו מסיבת הפתעה קטנה ופרטית לציון החודש הראשון שלהם יחד, ובאותה הזדמנות גם העז להיות הראשון שאומר - אני אוהב אותך.

"גם אני אוהב אותך גולן." אמר קובי, ולשמחתו של גולן נישק אותו ביוזמתו, דבר שמיעט מאוד לעשות.

"באמת?" שמח גולן, "אז... מה דעתך שנעבור לגור יחד? הרי בין כה וכה אתה ישן אצלי כמעט כל יום, לא חבל שתשלם שכר דירה סתם?"

"אם אני עובר לגור אתך אני רוצה שנתחלק בשכר דירה ובהוצאות." אמר קובי שגר בשותפות עם עוד שלושה סטודנטים רעשניים בוילה גדולה ומוזנחת.

"עשינו עסק." שמח גולן, "מתי אתה עובר?"

"אולי בחופש פסח. אגב, איפה אתה בסדר, נוסע לאימא שלך?"

"ממש לא, היא תהיה עם ההורים של גיסתי, הם קצת דתיים ומאוד משפחתיים." גולן העווה את פניו בסלידה כשנזכר בסדר שעשה אצלם לפני שנתיים, "הם אנשים טובים וחמים מאוד, מאוד מחבקים... באמת משפחה מקסימה, הסדר אצלם היה בלתי נסבל. יותר מידי אוכל והרבה יותר מידי שאלות מציקות. למזלי דנה הציעה לי לעשות את סדר פסח איתה ועם זוהר, וכנראה שגם מיכל תהיה. מה דעתך שגם אתה תבוא? זו תהיה הזדמנות מצוינת לספר להן שאנחנו יחד."

קובי הבליע חיוך קל, "אני חושב שהן כבר יודעות, ואגב, אתה יודע שהן בנות דודות?"

"האמת שכן, זוהר אמר משהו על זה, אבל חשבתי שהוא סתם מדמיין, אתה יודע איך זה ילדים."

"לא, הוא לא מדמיין, ואני עובד עם ילדים ככה שאני בהחלט יודע איך זה ילדים, אבל איך אתה יודע?"

גולן משך בכתפיו, "אל תשכח שגם אני הייתי פעם ילד, ויש גם את זוהר שאני פוגש כל יום."

"כן, שמתי לב שאתה בקשר טוב איתו, עושה רושם שגם הוא נקשר אליך."

"אתה באמת חושב ככה?" שמח גולן, "לדעתי חסרה לו דמות אבא, אני מבין את דנה שרצתה ילד, אבל לגדל ילד לבד, בלי אבא, זה קשה מאוד גם לאימא וגם לילד, חבל שהיא פנתה לבנק הזרע, הרי יש די הומואים שרוצים ילדים וישמחו לגדל אותם עם האימא, אני ממש לא מבין את אלו שהולכים לפונדקאות, זה גם יקר בטירוף וגם ניצול של נשים שרובן בטח עניות, ובסוף אתה נשאר עם ילד שאין לו אימא, אז מה עשית בזה?"

"קיבלת ילד שהוא כולו שלך, בלי אימא שתתערב בחינוך שלו ותפריע לך."

"קיבלת או קנית? ומה תגיד לילד כשיגדל ויתחיל לשאול שאלות? קניתי אותך? להביא ילד עם מישהי שמשתתפת אתך בגידול שלו נראה לי סידור הרבה יותר הגון."

"אולי אבל גם מסובך יותר, ומה אם לא תסכימו על החינוך שלו ותתחילו לריב ולהסתכסך? דברים כאלה קורים גם אצל אנשים שהתחתנו מתוך אהבה, בפונדקאות אין לך את הכאב ראש הזה."

"אז יש לך כאב ראש אחר, החיים הם סדרה של בעיות וסיבוכים, אי אפשר לחיות חיים סטריליים בלי צרות ובעיות וסכסוכים."

"כן, נכון, חבל." קובי נשען על מרפקו והביט בגולן בעיניים מצומצמות בחשדנות, "היית רוצה יום אחד להיות אבא?"

"כן, בטח, אבל הייתי מעדיף להיות קודם בזוגיות יציבה, למה אתה שואל?"

"סתם, בלי סיבה, הנה דנה חוזרת מהעבודה. בוא נגיד לה שגם אני בא לסדר ונלך עם הכלבים לטיול."

ליל הסדר עבר בנעימים, זוהר שר את ארבעת הקושיות כמעט בלי לזייף ובלי להתבלבל, ואפילו קרא קצת בהגדה. הכלבים רבצו על הספה והשקיפו עליהם, משועשעים משהו מהתנהגותם המוזרה של בני האדם, ולהפתעתם אפילו הסכימו לטעום קצת מצות. האוכל היה טעים ובשפע, ולפי מיטב המסורת הם לא המשיכו לקרוא אחרי האוכל, והסתפקו בשירת דיינו וחד גדיא.

"ומה עם האפיקומן?" נזכר פתאום גולן. בילדותו חיכה כל השנה לחיפוש המרגש אחרי האפיקומן, וכשלא הצליח למצוא אותו כשהיה בן שמונה - אימו העסוקה בהכנות לחג שכחה להחביא בשבילו את האפיקומן - פרץ בבכי תמרורים.

"אין. לא חשבתי שיש טעם להחביא אפיקומן רק בשביל ילד אחד." התנצלה דנה.

"בטח שיש." התעקש גולן, עטף חתיכת מצה במפית, דרש מזוהר לעצום עיניים, והחביא את האפיקומן המאולתר בין מגבות המטבח המקופלות למשעי במגרה מתחת לתנור האפייה.

אחרי חיפוש יסודי ונמרץ מצא זוהר את האפיקומן, והניף אותו אל על במחוות ניצחון.

"ומה אתה רוצה מתנה תמורתו?" שאלה מיכל בחיוך.

"אני רוצה אח או אחות קטנים." הדהים אותם זוהר בתשובתו, "אפשר אימא?"

"לא." הטיחה דנה בחריפות, קמה ממקומה, ונסערת מאוד החלה לאסוף את כלי האוכל מהשולחן.

"למה לא?" התעקש הילד, וכבר החלו לנצוץ דמעות בעיניו.

"כי אימא לא יכולה ללדת יותר, היא עברה את הגיל." הסבירה מיכל בקול רך, ואספה את זוהר אליה בחיבוק.

"אז אולי את?" הניח זוהר יד קטנה ותובענית על לחיה, "את יכולה ללדת דודה מיכל?" חקר.

"כן חמוד, אבל גם אם אני אלד תינוק הוא לא יהיה אח שלך, הוא יהיה רק בן דודה שלך."

"או בת דודה, אז למה אין לך תינוק?"

"כי... כי אין לי בעל."

"גם לאימא אין בעל, לא צריך בעל כדי ללדת תינוק." גילה לה זוהר בתמימות.

מיכל חייכה כמעט בעל כורחה, מתפעלת מעקשנותו ותבונתו של הקטן. "אני יודעת חמוד, אבל אני מעדיפה שלתינוק יהיה אבא."

"אז תתחתני, למה את לא מתחתנת?"

"כי אני לא רוצה, טוב לי ככה."

פניו של זוהר נפלו, "אז אף פעם לא יהיה לי בן דוד או אח?" נעצב אל ליבו.

"לא אמרתי, אולי יום אחד אני אפגוש מישהו שגם לא רוצה להתחתן ורוצה ילד, ואז..."

"כן, זה רעיון מצוין, אולי גולן יסכים?" הפנה זוהר מבט מפציר אל גולן הנבוך עד עמקי נשמתו, "אתה מסכים להיות אבא של התינוק של מיכל?"

"אני... אה... נדבר על זה בהזדמנות אחרת זוהר, לא עכשיו." ניסה גולן להתחמק.

"כן עכשיו, כן עכשיו!" רקע הילד ברגלו על הרצפה, ודמעות שקופות, ענקיות, נתלו על ריסיו, עוד רגע יגלשו על לחייו הסמוקות.

"הוא קצת עייף מכל ההתרגשות, וכבר מזמן היה צריך ללכת לישון." התנצלה דנה בשמו של בנה.

"לא נכון, אני לא עייף!" צרח זוהר, "אני רוצה סיפור, ואני רוצה שגולן יספר לי."

"בסדר, אבל קודם פיז'מה וצחצוח שיניים, בוא חמוד, אני אעזור לך לפתוח את הכפתורים של החולצה היפה שלך, ואחרי שתשכב במיטה אני אספר לך סיפור."

"בסדר." התפייס זוהר, ונתן את כפו הקטנה בכפו של גולן שהוביל אותו לחדר השינה.

בעוד גולן משכיב את הילד לישון חברו כל המבוגרים יחד, עזרו לבעלת הבית לפנות את השולחן ולסדר את חדר האוכל. אחרי שהמדיח המלא כלים החל לזמזם בנעימות התיישבו בסלון עם כוסות קפה, התכבדו בעוגיות פסח נימוחות תוצרת בית, ושוחחו.

קובי שאל את דנה אם זה בסדר מבחינתה שהוא יעבור לגור עם גולן, ונרתע מעט מההתלהבות שהיא הפגינה לשמע הרעיון.

"אני מקווה שבעל הבית לא יתנגד, צריך לברר אצל העורך דין אם זה בסדר." הוסיף הסתייגות, והופתע מהמבטים המשועשעים שהחליפו שתי הנשים שישבו מולו על הספה.

"אל תדאג, הוא יסכים, אני מכירה אותו טוב, ואני יודעת שזה לא יפריע לו." גיחכה דנה, ומרפקה קלות את מיכל המשועשעת.

"כן, אבל איך את יודעת אם לא שאלת אותו?" התעקש קובי, חש שהן מסתירות ממנו משהו.

שתיהן צחקו במקום לענות, ובדיוק אז נכנס גולן לסלון ודרש לדעת מה מצחיק.

"שום דבר." התחמקה דנה, "אני חושבת ששתיתי קצת יותר מידי ואני גם מאוד עייפה." קמה ונשקה לגולן המופתע על לחיו, "מזל טוב, אתם זוג ממש חמוד, ואני שמחה מאוד שתגורו איתי ואני בטוחה שגם פיסטוק שמח מאוד." הוסיפה, "תראו איך הוא ישן יפה עם פנדה." חייכה למראה שני הכלבים שנרדמו מכורבלים יחד על השטיח.

הם סיימו את הקפה והעוגיות, נפרדו לשלום מדנה המפהקת, ויצאו. לא היה בזה  צורך, ובכל זאת הציע גולן באבירות למיכל ללוות אותה לדירתה המרוחקת מרחק של חמש דקות הליכה איטית ברגל.

מיכל קיבלה את הצעתו בנימוס ולא ציינה את המובן מאליו - אין לה שום צורך בליווי גברי ברחובות העיר הצפונית השלווה גם בלילות - איחלה לילה טוב לקובי, והלכה עם גולן לדירתה, בוחרת בכוונה בדרך הארוכה יותר, זו החוצה את כיכר המשושים.

"תגידי מיכל, דיברת ברצינות בקשר להיריון?" שאל גולן מיד אחרי שיצאו לדרך, "זאת אומרת, את באמת רוצה להביא ילד עם מישהו שלא רוצה להתחתן?"

מיכל הנהנה.

"מה דעתך עלי בתור מועמד?" שאל גולן, ונעצר מתחת לפנס רחוב, מביט בפניה בלהיטות.

מיכל לא היססה לרגע כשהנהנה ואמרה שדעתה שהוא יהיה אבא נהדר. "נצטרך כמובן לעשות בדיקות גנטיות, ולחתום חוזה הורות משותפת." הוסיפה, "וגם לדבר כמובן עם קובי כי אם אתם יחד..."

"יש לך בעיה עם זה שאני חי עם גבר." הישיר גולן מבט אל עיניה.

"לא, ממש לא. למעשה ככה עדיף, אני מחפשת רק אבא לילד, לא בן זוג או חס וחלילה בעל."

"למה חס וחלילה? מה יש לך נגד מוסד הנישואים?"

"כלום, בתנאי שאני לא אצטרך להתאשפז בתוכו." הצטחקה מיכל, "אבל תגיד לי דבר אחד גולן," הניחה יד קלילה על זרועו, "אתה וקובי... זה רציני?"

"מבחינתי כן, מאוד. אני בן אדם מאוד משפחתי, מאוד זוגי, ומאוד מונוגאמי, וקובי טוען שגם הוא, אבל אני פשוט לא מכיר אותו די זמן."

"אף אחד מאיתנו לא מכיר אחד את השני די זמן." הסכימה מיכל, "ולכן אני מציעה שנעשה הכל לאט ובשיקול דעת, ונתייעץ עם עורך דין שמבין בנושא הזה, וחוץ מזה אני בעד שתדבר קודם גם עם קרובי המשפחה שלך, מקובל עליך?"

"כן, לגמרי." פניו של גולן הוארו בחיוך נחמד, ומיכל הצטערה פתאום שהוא לא מתעניין בנשים, הוא בחור כל כך מתוק וג'נטלמני, נכון שהוא צעיר מידי בשבילה, והיא הרי בכלל לא מעוניינת בבעל, אבל לא חסרות רווקות שהיו מאושרות לזכות בבחור מקסים כזה, וכמה חבל שקובי לא מבין איזה מציאה יש לו בין הידיים ומתנהג כאילו שהוא עושה טובה למישהו כשהוא חי עם גולן.

"אני ממש לא מבין למה אתה שואל אותי מה דעתי, זה הרעיון שלך והילד שייוולד, אם ייוולד, יהיה הבעיה שלך, לא שלי." ענה קובי ביובש מסויג, ולגולן היה נדמה שהוא  נדחק בגבו אל משענת הכיסא כמנסה להתרחק ממנו ככל האפשר, כאילו שהרצון שלו בילד עלול להיות מדבק.

"אבל קובי, אם אנחנו חיים יחד, ואני מקווה שנשאר יחד עוד הרבה שנים, ולי יהיה ילד אז ברור ש... מה, אתה לא אוהב ילדים?"

"יש ילדים שאני אוהב, ויש כאלה שפחות."

"אבל אתה מורה?"

"נו, אז מה אם אני עובד עם ילדים? זה אומר שאני צריך להיות מאוהב בהם ולרצות שיהיו לי ילדים פרטיים משלי?"

"לא, אבל לפחות שתהיה לך איזה חיבה בסיסית כלפיהם."

"זה בסדר, יש לי, או בכל אופן הייתה לי בהתחלה, אבל אחרי כמה שנים של מאבק עם המפלצות הקטנות והמפונקות... אני לא אומר שכולם כאלה, אבל לפעמים אני פוגש ילדים שעושים לי חשק לעבור הסבת מקצוע."

"אתה פשוט שחוק, אולי אתה צריך לצאת לשנת שבתון?"

"אולי, אבל יש לי זכות לצאת לשבתון רק בעוד שלוש שנים, תגיד גולן, אתה רציני בקשר לעניין הזה של ילד? כי ברור לך שאם תעשה ילד עם מיכל זה אומר שתהיה קשור אליה לנצח."

"אליה ואל הילד." חייך גולן ופניו זרחו משמחה, "למה אתה עושה פרצוף כזה? אתה לא שמח בשבילי?" חיבק את קובי שלא החזיר לו חיוך.

"שמח מאוד, בטח, אבל כדאי שתדאג לחוזה מסודר אצל עורך דין, ותקפיד שהיא לא תעשה ממך כספומט רק כי הבאתם ילד יחד."

"למה אתה כזה שלילי וציני? מיכל לא כזו." התעקש גולן להישאר אופטימי, והתיישב להכין רשימה של נקודות לבדיקה אצל העורך דין. 

הם נפגשו אצל עורך דין שהתמחה בדיני משפחה וגולן נדהם לשמוע שראשית עליהם לעבור בדיקת איידס. "איידס? אבל... מה פתאום איידס?" מחה והביט במיכל, מצפה לראות הבעת מחאה וזעזוע גם על פניה.

לתימהונו היא נשארה רגועה, "זה רעיון מצוין." אמרה בשלווה, "ואני רוצה שגם קובי ייבדק."

"קובי? אבל..."

"קובי זה הבן זוג שלך?" פשפש עורך הדין, גבר צנום, ממושקף ומקריח, בניירותיו. גולן הנהן וניסה להיזכר לשווא בשמו של עורך הדין, רוזנבלום או גרינבלום? משהו עם בלום, זה בטוח.

"אתם מקיימים יחסים לא מוגנים." המשיך עורך הדין לתחקר אותו.

"כן, אבל..." גולדנבלום, זה שמו, נזכר לפתע, ואימץ את מוחו איך יסביר שהם אמנם לא משתמשים בקונדום, אבל רק כי קובי לא מעוניין בחדירות ולכן...

למרבה הצער לעורך הדין גולדנבלום לא הייתה די סבלנות להמתין עד שגולן יסיים לפרט את הסיבות לכך שאין לו צורך בבדיקת דם לאיידס למרות שהוא חי בזוגיות עם גבר. "אם כן אז גם הבן זוג שלך חייב להיבדק." פסק, "ובהנחה שהוא יישאר בן זוגך גם אחרי הלידה, ושאתה תרצה שהילד יישן אצלך מידי פעם אז כדאי שגם הוא יעבור הערכה פסיכולוגית." הוסיף.

"מה זה?" הביט גולן המופתע במיכל, ונוכח לגלות שסומק עדין הווריד את לחייה השמנמנות, "איזה הערכה פסיכולוגית?"

"זה לא משהו רציני." נחפזה להרגיע אותו, "אני בטוחה שבדיוק כמוך גם קובי בסדר גמור."

"מאין לך שאני בסדר גמור אם עוד לא עשיתי שום הערכה?" התחכם גולן.

"אבל כן עשית, אתה לא זוכר את הראיונות שעשית כדי להתקבל לספידפלאסט?"

"כן." הנהן גולן, "הראו לי תמונות וביקשו ממני לספר עליהם סיפורים, שאלו המון שאלות טיפשיות וגם ביקשו ממני לצייר עץ... בקיצור, חפרו לי בשכל יום שלם, זה נקרא הערכה פסיכולוגית?"

"פחות או יותר." חייכה מיכל, משועשעת מהתיאור של גולן. "אל תראה מזועזע כל כך, באמת שאין סיבה, לפי המבדקים שלך ברור שאתה בן אדם מאוזן ושפוי, ואתה מסוגל להיות אחראי לילד."

"תודה רבה, ומאחר וקובי מורה לילדים בבית ספר יסודי אני חושב שדי הגיוני להניח שגם הוא בריא, שפוי, מאוזן ומסוגל להיות אחראי לילד."

"או. קי. נניח, אבל על בדיקת האיידס לשניכם אני לא מוותרת."