ב. הגבר הנכון

"אני מבין שאתה ודניס כבר לא." הניח ראמי כוס קפה הפוך לפני גולן המותש, "רוצה עוגה? העוגת תפוחים מאוד מוצלחת."

"שיהיה עוגה." הסכים גולן, "תגיד, אתה ודניס הייתם יחד פעם, למה זה נגמר?"

ראמי משך בכתפיו, "כי הוא לא הבין אותי ואת הבעיות שלי, ואני הבנתי אותו ואת הבעיות שלו יותר מידי טוב." התחכם.

"איזה בעיות יש לך?" התפלא גולן.

"אני דרוזי והומו, זה לא מספיק?"

"אז אתה בארון?"

"סוג של..." משך ראמי בכתפיו בחיוך, "בכפר אני בארון, בעיר לא." הוסיף הסבר דחוק.

"תגיד ראמי, אתה חושב שיש לדנה סיכוי להבריא?"

"לא." אמר ראמי בפשטות, "לפי מה שסוהא אומרת גילו אצלה את הסרטן מאוחר מידי, יש לה רק עוד כמה חודשים לחיות, וכדאי שהיא תסדר את כל העניינים שלה ותדאג לעתיד של הילד כל זמן שהיא עוד מסוגלת לזה."

"באמת?" שאל גולן, כובש את נקיפת הזעם שחש בגלל האדישות בקולו של ראמי, דומה היה שהבשורה על מותה של בעלת הבית שלו לא נוגעת כלל לליבו, "ומי זו הסוהא הזו בכלל?"

"סוהא היא חברה של הארוסה שלי. היא יודעת מה מצבה של דנה כי היא אחות מוסמכת במחלקה האונקולוגית ברמב"ם."

"הארוסה שלך..." נשנק גולן מהקפה, "לא ידעתי שאתה מאורס."

"כן, זה סיפור מסובך, אני מאורס כבר שלוש שנים לאמל, בת דודה רחוקה שלי, אחרי שהאבל על אבא שלה יסתיים אנחנו נתחתן כנראה."

"אבל... אבל... ומה תעשה אחרי החתונה? זאת אומרת, היא בטח תרצה ילדים ו... ו..."

ראמי חייך, "אתה ממש חמוד כשאתה מסמיק." העיר בחביבות, "ואל תדאג בקשר לילדים, אמל אלמנה ויש לה כבר שלושה ילדים מבעלה הקודם. היא מתחתנת איתי רק כדי שהמשפחה של בעלה המנוח תפסיק להציק לה, והיא בחרה בי כי אני ובעלה זכרונו לברכה מאותה משפחה, ואם נהיה נשואים היא תוכל להיות חופשייה ולהמשיך ללמוד בלי שייקחו לה את הבית והילדים."

"יש לה כבר שלושה ילדים? בת כמה היא בכלל?"

"לא יודע בדיוק, מבוגרת ממני בכמה שנים, אבל היא בחורה מקסימה, משכילה ונחמדה מאוד, היא לא תעשה לי בעיות."

"היא יודעת עליך?"

"היא לא אמרה שום דבר מפורש, ביישנית מידי אני חושב... אבל אני מתאר לעצמי שסוהא סיפרה לה עלי כל מה שהיא צריכה לדעת."

"סוהא האחות ברמב"ם? בכלל לא ידעתי שיש אחיות דרוזיות."

"אין הרבה, אבל יש. אם סוהא לא הייתה דרוזית היא בטח הייתה כבר רופאה, למזלה בעלה הסכים שהיא תלמד, אבל אחרי שהוא נפטר, גם הוא נהרג בצבא כמו בעלה של אמל, היא הייתה חייבת לחזור לכפר."

"גם לה יש ילדים?"

"כן, ארבעה. אמל עוזרת לה לגדל אותם."

"וסוהא לא רוצה להתחתן?"

"לא, למרות הקשיים היא מעדיפה להישאר אלמנה." חייך ראמי, "למרות שאם גם היא הייתה מתחתנת עם הומו בטח החיים שלה היו קלים יותר."

"למה עם הומו דווקא? היא לא רוצה לחיות עם גבר שיאהב אותה ויעשה לה טוב במיטה?"

"בטח שלא." צחק ראמי, "בשביל אהבה וסקס יש לה את סוהא."

"אתה רציני?" נדהם גולן, "יש לסביות דרוזיות?"

"אם יש הומואים אז למה שלא יהיו לסביות?"

"אבל אם הארוסה שלך לסבית אז למה לה בכלל להתחתן?"

"כי אלמנות דרוזיות חיות בכלא... החיים שלה מאוד מוגבלים כיום, עוד יותר משל אישה נשואה. יש גברים דרוזים מודרניים שמעודדים את הנשים לצאת ללמוד, לעשות קריירה, להתפתח, אבל ברגע שאישה מתאלמנת הכל נגמר, היא חייבת לחזור לכפר, ללבוש שחורים, להתרכז רק בגידול הילדים ואפילו לנהוג אסור לה, מצפים ממנה להסתגר בבית ולהתרחק מגברים אחרים כדי שלא ירכלו עליה."

"נשמע נורא ואיום."

"נכון, ואם היא רוצה להמשיך לחיות, ללמוד, או אפילו רק ללבוש בגדים רגילים, לא רק שחור, היא עלולה לאבד את הבית שבעלה בנה לה, ואת הילדים שנולדו לה ממנו. אמל רוצה לעשות תואר שני, ולהמשיך לחיות, וזה כמעט בלתי אפשרי בלי בעל שיגבה אותה."

"לא ידעתי שככה זה אצלכם." השתומם גולן, "עכשיו אני מבין למה היא רוצה להתחתן, אבל ראמי, אנשים לא יתפלאו שאתם לא גרים יחד ושאין לכם ילדים?"

"מי אמר שלא נגור יחד? נגור, ואם היא תרצה אפילו נישן יחד, ואני בטוח שעם קצת עזרה אני אפילו אעשה לה ילדים. היא מספיק צעירה לזה, וההורים שלי ישמחו מאוד אם יהיה לי לפחות בן אחד."

"ההורים שלך יודעים שאתה הומו?"

ראמי גיחך, "קשה לי לדעת מה ההורים שלי באמת יודעים עלי, אני מנחש שבשקט, בלב הם יודעים, או לפחות חושדים, אבל כל זמן שאני נזהר ולא עושה להם בושות גם הם יזהרו לא יגידו כלום."

"זה הסיפור הכי עצוב ששמעתי בימי חיי." אמר גולן אחרי כמה שניות של מחשבה, "לא היית מעדיף לחיות עם מי שאתה אוהב בגלוי, בלי כל הסידורים המסובכים האלה ובלי שסוהא ואמל יצטרכו לשקר ולהסתתר?"

"לא יודע, מצד אחד זה עצוב, ומצד שני, אם כל אחד יחיה עם מי שהוא אוהב ויעשה רק מה שהוא רוצה העולם יהיה מקום מאוד מבולבל. אני לא בטוח שאני רוצה לחיות ככה, כמו רפיק, סליחה, היום הוא רפי, את רפיק הוא ביטל אחרי שהוא עזב."

"אתה מדבר על האקס הראשון שלך?"

"כן." הגיחוך על פניו של ראמי הפך להעוויית לעג, "האקס הראשון שלי, המיתולוגי כמו שקוראים לזה, הוא רצה שאני אבוא איתו, לא היה לו אכפת שאני אשבור לאימא שלי את הלב ואעשה בושות לאבא ולאחים שלי."

"אתה עוד מתגעגע אליו?" ניחש גולן.

"כן." הנהן ראמי, "מתגעגע, אז מה? הוא הלך והוא לא יחזור יותר." פסק, ופניו נאטמו מרגש.

"גם אני מתגעגע לפעמים לאקס שלי, גם הוא התחתן, שמעתי שבקרוב עומד להיוולד לו עוד ילד. פעם חשבתי שהוא טיפש ופחדן, אבל אולי הוא זה שצדק."

"בטח שהוא צדק, עדיף להתחתן עם אישה ולהביא ילדים, לחיות כמו בן אדם מכובד ולהשאיר את הזיונים עם גברים בסוד."

"אבל אז צריך לרמות את האישה."

"אם צריך אז זה מה שעושים. לא נעים אבל מה לעשות? אני למזלי לא צריך כי סוהא מצאה בשבילי את אמל... אולי גם אתה תמצא מישהי כזו?"

גולן חייך בעצב, "אני לא חושב שזה יקרה, מאין אני אביא לסבית שתסכים להתחתן איתי? אבל אני אנסה לחפש."

"טיפש, אתה לא צריך לחפש כלום, אתה לא רואה שכבר מצאת?"

"מצאתי? על מה אתה מדבר ראמי?"

"על גברת דנה, לדעתי כדאי שתתחתן איתה."

"אתה צוחק ממני? עד כמה שידוע לי היא לא לסבית, וחוץ מזה היא כל כך חולה..." הוא הביט בראמי, משתומם ואפילו כועס מעט, "מאיפה באים לך הרעיונות הטיפשיים האלה?"

"לפני שראמי הספיק לענות צלצל הנייד שלו, ויורם, העורך דין, בעלה השתקן והיעיל של מיכל שאל אם יש לו זמן לבוא אליו לשיחה.

"אני כבר בא, ידוע לך מה שלומה של דנה?"

"היא בסדר גמור, היא נחה עכשיו, ומחר אני אחזיר אותה הביתה."

"מחר... אבל היא צריכה להתחיל עוד מחזור הקרנות וטיפולים."

"היא החליטה לוותר, בגלל זה אני צריך לדבר אתך, תעלה ישר למשרד שלי, אני מחכה לך."

גולן נזכר לשאול מה שלום התאומים רק כשראה את פניו הסחופים של יורם, "אתה נראה מותש." הוסיף.

"אני יודע, אין לי זמן לישון, אבל התאומים בסדר, בהתחשב בנסיבות שלומם טוב מאוד, הם עולים במשקל לאט אבל בהתמדה, ואולי בעוד חודשיים שלושה נוכל לקחת אותם הביתה, וגם מיכלי משתפרת לאט לאט... חבל רק שדנה חלתה בעיתוי כל כך לא מוצלח... כמובן שאין זמן טוב לחלות בסרטן, אבל העיתוי הנוכחי ממש גרוע."

"למה היא חוזרת הביתה? למה היא לא ממשיכה עם הטיפול?"

"כי אין בו טעם, היא סתם סובלת ומתייסרת, כבר אי אפשר לרפא אותה, וכל ההקרנות והרעלים שהם נותנים לה הורסים את העוד קצת האיכות חיים שיש לה."

"מי אמר שהטיפולים לא עוזרים? אתה לא יכול להחליט דבר כזה לבד?" מחה גולן.

"אתה צודק, קטונתי מלהגיד לה מה לעשות, אני רק מסיע ומחזיר אותה וסוחב לה את המזוודה. לשמחתי דנה מספיק צלולה ואמיצה כדי להחליט לבד איך לחיות את שארית חייה."

"ומה אומרים הרופאים? לא יכול להיות שהם סתם נותנים לה להסתלק?"

"תתפלא, אבל כן, אי אפשר להכריח אותה לעבור טיפול כל כך קשה שכולם יודעים שאולי רק יאריך קצת את הסבל שלה, אבל לא ירפא אותה. אף רופא לא אמר לה את זה במפורש, אבל כולם הבהירו לה שזכותה להחליט מה היא רוצה לעשות בהמשך כי לצערם הם לא יכולים לרפא אותה. בשלב הזה הם מסוגלים רק להבטיח לה שהיא לא תסבול כאבים מיותרים."

"כמה זמן הם עוד נותנים לה?" שאל גולן וקולו רטט, פתאום המוות של דנה נראה קרוב מידי ואמיתי מאוד.

"בערך חודשיים שלושה, לא יותר." נשאר יורם קר רוח ורגוע.

"ומה יהיה אחרי שהיא... אחרי שהכל ייגמר? מה יקרה עם זוהר? אתם תיקחו אותו אליכם?"

"זהו, שעל זה רציתי לדבר אתך, אם מיכל לא הייתה יולדת, ועוד תאומים שהם גם פגים שזקוקים לטיפול צמוד ומסור אז רוב הסיכויים שהיינו לוקחים את זוהר אלינו בלי לחשוב פעמיים, אבל גם אז היינו נאלצים להפריד אותו מפיסטוק."

"להפריד אותו מהכלב שלו, אבל למה? לא מספיק שהוא עומד לאבד את אימא שלו?" התקומם גולן.

"כי אני אלרגי מאוד לכלבים, וחוץ מזה איך מיכל תצליח לטפל גם בשני תינוקות שצריך לשמור בתנאים סטריליים לפחות בשנה הראשונה לחייהם, וגם בכלב שרגיל לחיות בחצר וגם בילד קטן שנוסף לכל הבעיות גם יתגעגע נואשות לאימא שלו... ועוד לא התחלנו לדבר על העלויות של טיפול בעוד ילד..." הוא נאנח ופרש את כפותיו במחוות אין אונים, "אני יודע שאני נשמע כמו בן אדם מחושב וקר, אבל זה לא נכון, הרי מישהו חייב לחשוב בקור רוח ובשיקול דעת על העתיד של זוהר ושל התאומים, וכמובן גם שלנו, אני פשוט מנסה לעשות את הדבר הכי טוב בשביל כולם, והאמת, אני די אובד עצות."

"כן, המצב קשה." הסכים גולן, "והוא לא הולך להשתפר. אני יכול לעזור במשהו?"

"או! בגלל זה הזמנתי אותך לפגישה, יש לי הצעה בשבילך, הצעה שאני רוצה שתשקול טוב לפני שתחליט לקבל או לדחות."

"טוב, אבל רק שתדע שאם אתה רוצה להציע לי לטפל בזוהר ובפיסטוק עד שאתם תתארגנו עם התאומים אז מבחינתי זה בסדר גמור, אני אוהב את הילד הזה ואין לי שום בעיה איתו וגם לא עם הכלב שלו."

עיניו הנוגות של יורם נפקחו לרווחה, ושמץ של חיוך האיר אותן, "קיוויתי שזה מה שתגיד, אבל יש עוד משהו שאתה לא יודע..." הוא רכן לעבר גולן והנמיך את קולו, "לדנה יש משפחה, אני יודע, לכולנו יש, אבל לה יש משפחה מהגיהינום."

"באמת? חשבתי שמיכל היא המשפחה שלה." התפלא גולן.

"כן, בטח, אבל למזלה של מיכל אבא שלה התחתן עם אישה נורמאלית, ואימא של דנה, וגם אחותה הצעירה הן מטורפות עם קבלות, שבנוסף לכל הצרות גם הצטרפו לאיזה כת של פסיכים משונים כאלה שמאמינים בכל מיני... לא חשוב במה, מה שחשוב הוא שהם, כמו הרבה כתות אחרות, מנסים לשים יד על כמה שיותר רכוש של חברי הכת ושל המשפחות שלהם. לאבא של דנה היו הרבה מאוד מגרעות, אבל לפני שהוא הלך והתאבד היה לו די שכל להעביר את הרכוש שלו לדנה בלבד. הוא הקפיד לציין בצוואה שלו שהוא לא רוצה שאשתו וביתו הבכורה יקבלו גרוש מהכסף שצבר בחייו, ומסתבר שהוא צבר מספיק כדי שדנה תוכל לקנות לעצמה גם את הבית הדו משפחתי שאתם גרים בו, וגם את בית הקפה שהיא מתפרנסת ממנו בכבוד."

"להשקיע בנדל"ן זה תמיד רעיון טוב." הסכים גולן, מצטט איזה מאמר שקרא פעם במוסף הכלכלי.

"נכון." הנהן יורם, "לא מתעשרים מהשקעה כזו, אבל שומרים על ערך הכסף, ולא צריך לדאוג לשלם משכנתא או שכר דירה, ולמה אני מספר לך את זה? כי בשבועיים האחרונים אימא של דנה ואחותה גילו שהיא מאושפזת ומאז הן מסתובבות סביבה ומנסות לבלבל לה את המוח, ולשכנע אותה שאם היא תעביר את הרכוש שלה על שמן היא תתרפא."

"אני בטוח שהיא צחקה להן בפרצוף."

"בהחלט, אבל היא גם נבהלה מאוד, והחשש הכי גדול שלה הוא שהן ינסו לקחת אליהן את זוהר, וזה מפחיד אותה מאוד. היא רוצה להבטיח שאחרי מותה זוהר יישאר לגור בבית שהיא קנתה לו, שיגדלו אותו אנשים שאוהבים אותו, ושהרכוש שלה יעבור אליו אחרי שיגדל. חשוב לה מאוד להבטיח את העתיד שלו, והיא הייתה שמחה מאוד אם בית הקפה שהיא הקימה במו ידיה ימשיך לפעול ולתפקד עד שזוהר יהיה גדול מספיק כדי להחליט מה לעשות איתו."

"אני מבין, אבל איך אני יכול לעזור בזה, אני סך הכל ידיד שלה ושל זוהר, אין לי שום מעמד חוקי."

"נכון, ולכן..." הטלפון צלצל והוא התנצל והרים את השפופרת, "כן..." אמר, "כן, סיפרתי לו הכל, אבל עוד לא... בסדר, אולי עדיף שזה יבוא ממך. הנה, קח." הושיט לגולן את שפופרת הטלפון, "דנה רוצה לדבר אתך."

"שלום גולן, מה שלומך? תשמע, אין לי הרבה זמן, בטח כבר שמעת מה המצב שלי, רציתי להציע לך משהו ובבקשה, תחשוב על זה קצת לפני שתגיד לי לא."

"בסדר, אני אחשוב, מה רצית להציע לי?"

"רציתי להציע לך להתחתן איתי ולאמץ את זוהר. אני אכתוב ירושה שאני משאירה לזוהר את בית הקפה ואת הבית שלי, ואתה תקבל את הבית שאתה גר בו כעת, ובתמורה תדאג שבית הקפה ימשיך לפעול, ראמי ישמח מאוד לנהל אותו, הוא טוב בזה, מה שהכי חשוב לי זה שתטפל בזוהר עד שהוא יהיה בוגר, עניין של עשר שנים בערך, ואחר כך תהיה חופשי. אז מה דעתך? אתה מסכים להתחתן איתי?" 

דנה וגולן תכננו להינשא בטקס צנוע במועצה הדתית של קצרין ולהזמין רק קומץ של ידידים קרובים בלבד, אבל החיים התערבו בתכניותיהם ושינו אותם עד לבלי הכר. כל התסבוכת התחילה כשלגולן המופתע הסתבר שדי מסובך להתחתן בישראל ושעליו להוכיח שהוא יהודי ורווק, ושגם הוריו הם יהודים שנישאו אצל רב. "אני אביא בשבילך את העדים שיעידו שאתה רווק, ואדאג לכל הבירוקרטיה." הרגיע יורם, "אבל את הכתובה של הוריך אתה צריך להביא."

"זה פשוט טיפשי." התמרמר גולן, "מה הקשר להורי? הרי בתעודת הזהות שלי כתוב שאני רווק ויהודי."

יורם נאנח ואמר שככה זה בארץ, ואין ברירה, ומזל שהוא חי בקצרין כבר כמעט שנה, אחרת היה צריך להוציא תעודת רווקות בקריות, וזה כרוך בהבאת שני עדים, רק גברים כמובן, ומסבך עוד יותר את התהליך.

"אבל מה אני אגיד לאימא שלי?" מחה גולן, "איך אני אסביר לה שאני צריך פתאום את הכתובה שלה? ומה אם היא לא שמרה עליה?"

"אפשר לקבל העתק במועצה הדתית, אתה יודע איפה הוריך נישאו?"

"בחיפה אני חושב, אבל... הייתי מעדיף שהמשפחה שלי לא תדע שאני מתחתן."

יורם נאנח שוב, ואמר שאפשר כמובן לנסות להסתיר את עניין הנישואים, אבל לעניות דעתו סודות כאלה תמיד מתגלים בסופו של דבר, ומוטב לספר את האמת בעניינים משפחתיים רגישים כאלה, כי אחרת הכל מסתבך מאוד ונוצרות אי הבנות מצערות.

"הם לא יבינו ורק יעשו לי צרות ובעיות." ניבא גולן בקדרות, וצדק. אימו ואחותו נדהמו והזדעזעו כשסיפר להן שהוא רוצה להתחתן עם אישה שנוטה למות כדי שיוכל להפוך לאביו החורג של בנה, ואחיו אמר לו גלויות שהוא אידיוט ופתי מאמין לכל דבר, והוא עוד יצטער על כל העניין.

"בן כמה הילד הזה ומי זו בכלל האישה הזאת?" דרשה אימו של גולן לדעת בחשדנות.

גולן הוציא את הנייד שלו והראה לה כמה תמונות של זוהר ושל דנה שצילם בבית החולים.

להפתעתו התמלאו עיניה של אימו דמעות, "היא נראית אישה טובה ועדינה מאוד, ורואים שהיא אימא טובה שאוהבת מאוד את הילד שלה."

"הילד ממש חמוד." אישרה אחותו בחביבות מפתיעה, "גם אנחנו יכולים לבוא לחתונה?"

"אהה... כן, בטח, זאת אומרת, דנה די חולה וזו תהיה חתונה ממש קטנה ברבנות, ואולי אחר כך נלך לבית הקפה שלה כדי לעשות קבלת פנים צנועה לכמה חברים, ממש לא סיפור גדול." גמגם גולן, נבוך מרגשנותן של בנות משפחתו.

"גם אני צריך לבוא?" שאל אחיו ובחן ממושכות את התמונות, ואף דפדף הלוך ושוב בתמונות שצילם גולן כמה חודשים קודם, תמונות עליזות של זוהר ושל הכלבים מתרוצצים בגן השעשועים ביום חורף אחד, שמשי וקר. אף אחד מהם לא שיער אז שדנה חולה כל כך, ושהחיים כמו שהכירו אותם עד אז הולכים להשתנות עד לבלי הכר.

"אורי, אתה תבוא עם אשתך והילדים." נעצה אימו מבט תקיף בבנה הבכור, "וגם את גלית תבואי עם בעלך והילדים. הילד הזה הולך להיות קרוב משפחה שלנו, ואני רוצה שהוא ואימא שלו יכירו אותנו וידעו שאנחנו מקבלים אותם למשפחה." פסקה אימא שלו בהחלטיות, וכך היה.

דנה חזרה מבית החולים מותשת, אבל אחרי שהתאוששה ממחזור הטיפולים הכימותרפיים האחרון היו לה כמה שבועות נפלאים. היא הרגישה טוב ומלאת מרץ טרחה ועשתה את הסידורים האחרונים - כתבה צוואה, סגרה את כל הקצוות הבירוקרטיים וטרחה לסדר את כל מה שטעון סידור כדי שחייו של בנה ימשיכו להתנהל בצורה הנעימה והנוחה ביותר גם אחרי מותה.

היא התעקשה ללמד את גולן את רזי ניהול בית הקפה והוא גילה, גילה מופתע מעט, שזה לא עסק פשוט כל כך. מנהל של עסק, גם אם הוא קטן וצנוע צריך להתמצא בהרבה נושאים, מהכנת קפה והזמנת ציוד, ועד לניהול החשבונות וצוות המלצרים. גולן הקדיש לקפה זמן רב כל כך עד שבמפעל בו עבד החל הבוס להתלונן שהוא מרחף ולא משקיע מספיק בעבודה.

"בספידפלסט מתחילים לכעוס עלי כי לקחתי יותר מידי ימי חופש וגם כשאני נמצא אני כל הזמן בטלפון אתך ועם ראמי, אני לא מבין למה דחוף לך ללמד אותי איך לנהל את הבית קפה, למה את לא משאירה לראמי לנהל אותו?

"כי הוא לא בעל הבית, והוא לא יכול גם למלצר וגם לדאוג שכולם יעשו מה שצריך, ובמקביל גם להתעסק עם ההזמנות ועם הטבחים... זו פשוט יותר מידי עבודה לבן אדם אחד."

"כן, את צודקת, את יודעת מה? אני אבקש מהם חופשה ללא תשלום לאיזה שנה."

"הם יסכימו?"

"אם אני אסביר להם שיש לי בעיות משפחתיות לא תהיה להם ברירה." שיער גולן וצדק. הבוס התאכזב קצת מעזיבתו, אבל גולן הבטיח לעשות חפיפה מסודרת עם סגנו ולבוא לעזרה כל פעם שיהיה לחץ, ובסופו של דבר מצא את עצמו מזמין גם את הבוס לחתונה.

שבועיים לפני החתונה ישבו גולן וראמי והכינו תפריט לקבלת הפנים שתיערך אחרי החופה וגילו, נדהמים קצת, שמדובר בקהל של חמישים איש.

"זה המון אנשים, חשבתי על בקושי עשרה ותראה כמה יצאו... לא חשבתי שיהיו כל כך הרבה אנשים." התנצל גולן, "אתה בטוח שנוכל לארח את כולם?"

"כן." הרגיע ראמי, "בסוף אפריל כבר מספיק חם, ואם נפתח את הדלתות של המרפסת ונסדר עליה שולחנות יהיה לנו די מקום. נסדר בופה עם כיבוד חלבי פה, הורה בידו על פינה אחת של הקפה, ובצד השני יהיה קפה ותה ועוגות, ונסדר מוזיקה שקטה, תראה שיהיה אירוע יפה ומכובד מאוד וכולם ייהנו." חייך בעידוד אל גולן המודאג.

"אבל לא רציתי אירוע בכלל... הרי זו לא חתונה אמיתית, דנה ואני רק... כל העניין הזה פשוט יצא משליטה." התלונן גולן, "רציתי לעשות טובה לחברה ופתאום אני מסובך מעל האוזניים באירוע, רציתי סך הכל את הכתובה של הורי והנה גם אימא שלי ואחי ואחותי באים עם המשפחות שלהם... זה בכלל לא היה אמור להיות כזה סיפור גדול."

"אבל חתונה זה סיפור גדול."

"בחייך, הרי זה לא באמת... אני רק מקווה שדנה תרגיש מספיק טוב, אתמול היא הלכה לישון נורא מוקדם, ואחר כך שמעתי אותה משתעלת חצי לילה. אני דואג לה."

"זוהר מבין מה המצב? הוא בכלל יודע על החתונה?"

"כן, היינו חייבים לספר לו, אבל כמובן שלא אמרנו לו עד כמה אימא שלו חולה, אולי הוא צריך לראות איזה פסיכולוג ילדים, מה דעתך?"

"לא יודע." אמר ראמי ופניו הרצינו, "אני לא מבין כלום בילדים. מה עם הכלבים, גם הם יבואו לחתונה?"

"כמובן שלא, יורם אלרגי לכלבים, ואחותי סתם פוחדת מהם פחד מוות. מאז שאיזה כלב רץ אחריה כשהיא הייתה בת חמש היא צורחת כל פעם שהיא רואה כלב, אפילו פינצ'רים קטנים מפחידים אותה, וכמובן שהילדים שלה נדבקו ממנה וגם הם פוחדים."

"גם אני פוחד מכלבים." הודה ראמי, "אני תמיד חושב שהם רוצים לנשוך אותי, ובדרך כלל אני צודק."

"הם רוצים לנשוך אותך כי הם מרגישים שאתה פוחד מהם, אם תישאר רגוע ותנסה ללטף אותם תראה שהם לא יעשו לך כלום."

"אתה חושב ככה?" פקפק ראמי, "כי אני ממש לא בטוח שאתה צודק."

"פשוט תנסה ותראה." הציע גולן, אבל ראמי שלא השתכנע רק משך בכתפיו ושינה בזריזות את נושא השיחה. כמה ימים אחר כך היה עליו לבקש מדנה לחתום על תעודת משלוח שבטעות נותרה לא חתומה, ואחרי סגירת הקפה הוא הגיע ברכבו לביתה של דנה, ובמקום להיכנס פנימה התקשר אליה מבחוץ. גולן ענה במקומה והסביר שדנה לקחה כדור נגד כאבים ונרדמה. "אבל אין בעיה, כבר יש לי את ייפוי הכוח, אני אחתום במקומה, בוא תיכנס."

"אני פוחד מהכלבים שלכם, עדיף שאתה תצא החוצה." השיב ראמי.

גולן נאנח, דחף את כפות רגליו היחפות לכפכפים ויצא אל ראמי כשהוא לבוש מכנסיים קצרים בלבד. הכלבים נשרכו בעקבותיו, ועמדו ליד השער, נובחים על ראמי שעמד בחוץ, שומר על מרחק ביטחון מהם. ברגע שגולן פתח את השער התעלם פיסטוק הזריז מפקודתו להישאר במקומו, השתחל בזריזות בין רגליו וניסה לזנק על ראמי שנרתע אחורה בבהלה.

"פיסטוק די!" צעק גולן, "מספיק!" אחז בקולרו של הכלב הנרגש, "זה ראמי, החבר שלנו, תפסיק לנבוח עליו כמו טיפש, קדימה ראמי, אני מחזיק אותו, תנסה ללטף אותו, זה ירגיע אותו, הנה, תראה, הוא יושב בשקט ומסתכל עליך."

"לדעתי יושב בשקט כי הוא מתכנן איך לתפוס אותי, מה אני אעשה אם הוא ינשך אותי?" היסס ראמי.

"הוא לא, תראה, הוא קלט שאתה חבר שלי והוא כבר מתחיל לכשכש אליך בזנב. תלטף אותו קצת, הנה, ככה..." אחז גולן בזרועו של ראמי הממאן והנחה אותה לכיוונו של פיסטוק.

ראמי נגע על כורחו בראשו של הכלב, מחליק על פרוותו בקצות אצבעותיו, בתחילה בהיסוס, ואחר כך התמלא ביטחון וליטף אותו ממש. "איזה פרווה רכה ונעימה יש לו." השתאה.

"אני מבריש אותו כל כמה ימים עם מברשת מיוחדת." הסביר גולן, "והנה פנדה באה לראות מי האורח, תראה איך היא מקשקשת אליך בזנב."

ראמי אזר עוז, ליטף קלות את ראשה של פנדה שהתרפקה עליו בשמחה, וחייך אל גולן חיוך ילדותי מקסים. "אני חושב שהיא אוהבת אותי." התפאר, משתומם על אומץ ליבו.

כדי לא להפריע לשנתם של זוהר ודנה הם נכנסו לדירה של גולן שחתם על תעודת המשלוח והציע קפה, או תה?

ראמי ביקש תה צמחים, וגולן הכין תה לשניהם והגיש אותו לשולחן. "אני חי בשני דירות, רגל פה ורגל שם." התבדח, "אוכל, מתרחץ ומתלבש פה, וישן אצל דנה כי זוהר מתעורר לפעמים בלילה בגלל חלומות רעים, ודנה לא שומעת אותו בגלל הכדור שינה שהיא לוקחת."

"זה בטח קשה מאוד." לגם ראמי מהתה, "אתה לא מצטער לפעמים שנכנסת לסיפור הזה?"

"כן, לפעמים." הודה גולן, "אבל שיישאר בינינו, מי שבאמת קשה לו זו דנה, ואני לא רוצה שהיא תדע שגם לי קשה. היא צריכה מישהו חזק להישען עליו, וזוהר... הילד המסכן הזה, לא סיפרנו לו עד כמה המצב של דנה קשה, אבל כנראה שיש לו הרגשה שמשהו לא טוב קורה, לא סתם יש לו סיוטים מאז שהיא חלתה."

"אתה איש טוב." אמר פתאום ראמי, הניח את כף ידו על זרועו של גולן. פניו ישרי התווים, הגבריים, האדימו ועורו השחום קיבל גוון ייני סמוק ואפלולי.

"תודה." אמר גולן הנבוך, והביט מוקסם בפנים המוכרים לו כל כך שנראו לו לפתע יפים להלל. מוזר, הוא אף פעם לא נמשך לגברים שחומי עור ושריריים כמותו, תמיד העדיף בלונדיניים עדינים, בהירי עור וכחולי עיניים, ופתאום ראמי הזה... בחור שהוא פוגש כמעט כל יום, ותמיד נראה לו בחור רגיל ופשוט כל כך... איך לא שם לב עד כמה הוא סקסי, איזה עיניים שחורות יפות יש לו, כמה נחמדות גבותיו הישרות, מצחו החלק נאה וגבוה וקווצות משערו השחור נופלות עליו בצורה מקסימה כל כך...

"אתה בחור יפה ראמי, אתה יודע?" נגע בעדינות בלחיו הסמוקה, "תגיד ראמי.... רציתי רק לשאול..." הוא לא ידע איך לנסח בדיוק את השאלה שבערה במוחו, והתחיל לגמגם, "אתה לא חייב לענות, אבל אני רוצה לדעת אם..." מבולבל השתתק ובמקום לסיים את השאלה הביט חסר אונים בראמי שחייך אליו בעידוד.

"כן, מה רצית לדעת?" התרחב חיוכו של ראמי, "אל תתבייש, תשאל חופשי."

"שכחתי כבר מה רציתי לשאול." השפיל גולן מבט נבוך, "סליחה שאני מבלבל לך את המוח."

"זה בסדר, אתה לא." הניח ראמי יד חמימה על עורפו של גולן ומשך אותו אליו, "תגיד גולן, אפשר לנשק אותך?"

"כן בבקשה." לחש גולן ונצמד אליו, "אפשר לנשק ואפשר גם הרבה יותר מזה."

במבט לאחור היה ברור שמצבה של דנה החל להחמיר כמה ימים אחרי החתונה שהייתה למרבה הפלא אירוע שמח ונעים לכולם. שבוע אחר כך דנה התלוננה על כאבי גב מציקים שמונעים ממנה לישון, וביקשה עיסוי לפני השינה. גולן עיסה בזהירות את גבה ועורפה, מופתע לחוש עד כמה רזתה. היא הסירה את הפאה לקראת השינה והוא הבחין שהשערות שנשרו בגלל הטיפולים חזרו שוב לצמוח, אבל במקום התלתלים החומים הרכים שפיארו את ראשה צצו על פדחתה אניצי שער אפורים ונוקשים. חולצת הטריקו הרפויה ששימשה לה ככותנת לא הצליחה להסתיר את השינוי הנורא שחוללה בה המחלה - שריריה התדלדלו ועורה תלה על גופה, רפוי ואפור. למחרת התקשתה לקום מהמיטה, אכלה בקושי רק כזית מארוחת הבוקר שגולן הכין לה, וקמה להתקלח רק אחרי הפצרות ממושכות של המטפלת ששלח להם ביטוח לאומי.

חודש אחר כך היא כבר לא קמה יותר מהמיטה והאחות המסורה של קופת חולים ביקרה אצלה כל יום, סיפקה תרופות נגד כאבים, בהתחלה בכדורים ואחר כך בזריקות, והחלה לטפטף רמזים על עובדת זרה שתגור אתם - ביטוח לאומי סיפק רק תשע שעות עזרה בשבוע - או לחלופין הוספיס, הנה, בצפת יש הוספיס קטן ונחמד שמנוהל על ידי אנשים דתיים שרואים בטיפול בחולים כל כך קשים מצווה, והם עושים מלאכת קודש ממש.

דנה המשיכה לסרב לעזוב את ביתה וגולן, המום מההידרדרות המהירה במצבה, ביטל את רצונו מפני רצונה, ודחה את ההחלטה בנוגע אליה מיום ליום, לא מסוגל להחליט מה עושים. מידי פעם היו מיכל ויורם מתקשרים לשאול מה חדש, ופעם בשבוע היו קופצים לביקור קצר, אבל גולן חש שדעתם נתונה בעיקר לתאומים שלהם שיצאו ונכנסו מבית החולים ועוד לא יצאו מגדר סכנה. היה לו ברור למה הם מתקשים להקדיש זמן או אנרגיות לטיפול בגוססת - גם הוא היה מעדיף לטרוח סביב תינוק שעתיד להבריא ולהפוך לילד חמוד, ולא להשקיע מאמץ וזמן בליווי אישה שחיבב בכל ליבו אל מותה.

"אתה בעלה, אתה תחליט מה עושים." אמר יורם, קצת בקוצר רוח, כשגולן ביקש שיגיד לו מה עדיף, עובדת זרה או אשפוז בהוספיס. גולן העייף ומוכה האשמה תרגם את דבריו לנזיפה – מה אתה מציק? אתה מקבל את הרכוש ואת הילד שלה כדי שתדאג לה ותוריד לנו מהראש את הבעיות חסרות הפתרון האלה.

גולן עשה כמיטב יכולתו, אבל דנה המשיכה לסבול ולגסוס בעודה מתעקשת לדבוק בחיים ובביתה. כל מה שהוא הצליח לעשות היה להקפיד על שגרה מסודרת בסדר יומו של זוהר, לשלוח אותו לבית הספר נקי ושבע, ולדאוג שיכין שיעורים, יישן בשעה קבועה ויצחצח את שיניו כל בוקר. הוא התאמץ לא לחשוב על העתיד ופשוט חי מיום ליום, עשה הכל כדי להחזיק את הקפה פתוח ומתפקד, טיפל בכלבים ובתחזוקת הבית וחיכה חסר אונים למוות הלא נמנע של דנה. הילד, למרבה הפלא, התנהג לגמרי כרגיל והתעלם בעקשנות מכל הסימנים מבשרי הרעות למחלתה של אימו. העמדת הפנים שאימא רק חולה קצת, ובקרוב תבריא החזיקה מעמד רק ביום. לילותיו של זוהר הפכו רדופי סיוטים, ושנים אחרי שנגמל הוא חזר להרטיב במיטתו. כתוצאה מכך גם גולן ישן מעט מידי, ולא הצליח לנוח ולהירגע לא ביום ולא בלילה.  הוא החזיק מעמד רק בזכות השעות הגנובות המעטות עם ראמי והידיעה שכל זה ייגמר יום אחד ובעתיד הם יוכלו לישון יחד כל הלילה, ולאכול ביחד ארוחת בוקר. זו הייתה בקשה צנועה מאוד, אבל כל זמן שזוהר המשיך להתעורר בלילות בבכי ולרוץ למיטתו, בדרך כלל רטוב משתן, לא היה לה כל סיכוי להתגשם.