ב. ציר כיסופים

החו"ל של הומואים הוא לא כמו החו"ל של הסטרייטים. אצל הומואים אין ילדים ואישה שצריך לבדר, לחנך, לשעשע, ולתת להם זמן איכות עם הבעל והאבא. אצל ההומואים אפשר להתרכז ישר בעיקר – סקס.
אז נכון, כמו כולם גם אני, בפעמים הראשונות שלי בחו"ל, חרשתי בין מוזיאונים, טירות עתיקות, כנסיות מעופשות ושאר מיני נכסי צאן תרבותיים הכרחיים.
קפאתי מקור בקתדראלות מאובקות, ושחקתי את נעלי לאורך מיליון מטר רץ של יצירות אמנות במוזיאונים הכי מכובדים באירופה, ולבסוף החלטתי שדי, שילמתי את חובי לחברה ואני רשאי להשתעשע מעט. מאז כל נסיעה לחו"ל היא רק לדברים שאני באמת אוהב לעשות - לאכול טוב, לבלות ולזיין.
בהתחלה עשיתי את זה עם איציק, וכמובן שחלק גדול מההשכלה שלי, ומהידע לאן כדאי ללכת ואיפה באמת יש פעילות מעניינת למדתי ממנו, ובסוף התלמיד עלה על רבו.
אחרי כמה שנים של נסיעות משותפות החלטנו שעדיף שניסע לחופשות בחו"ל לחוד. לא זוכר מי היה הראשון שהעלה את הרעיון, אבל גם השני הסכים מיד.
למה? כי כשנוסעים כדי לתפוס כמה שיותר סטוצים, ולבלות עם כמה שיותר גברים, עדיף לעשות את זה סולו, בלי בן הזוג.

כמו שאומרים - מה שהוא לא יודע לא יכול להזיק לו.
לאן נוסעים? מקומות להומואים לא חסרים. הומואים הם אמנם רק עשרה אחוז מהאוכלוסייה, אבל הם לא צריכים לחשוב על חסכונות בשביל הילדים והאישה. הם רוצים לעשות גוד טיים עכשיו ומיד, ובלי מחשבות מיותרות על העתיד.
באירופה כבר הבינו ששווה להשקיע בהם בתור קהל יעד מועדף כי זה קהל שאוהב לבזבז כסף על אלכוהול וסמים, והם חובבים נמרצים של נופש פעיל, אם אתם מבינים את כוונתי.
"מה יש לי לחשוב על העתיד?" אמר לי קובי, חברי הוותיק, "גם בעתיד אני אהיה בודד, רק זקן יותר ומקומט יותר. מה שאני לא אעשה היום אני אצטער עליו מחר."
וככה נהגנו במשך כמה שנים טובות. זוג נאמן ואוהב בבית שמבלה לעיתים בשלישיות בתנאי שזה מקובל על שנינו, ובליינים חסרי מעצורים בחו"ל.
עד הנסיעה ההיא שלי לספרד הכל התנהל כשורה. נסעתי לריביירה הספרדית לעיירת נופש נחמדה על שפת הים שהומואים מכל אירופה מתרכזים בה כל קיץ. והפעם לא נסעתי לבד אלא עם זוג חברים.
הם השגיחו אחד על השני, חסכו כסף, התקמצנו, קינאו וסבלו, ואני חגגתי. זיינתי בלי סוף על החוף ובזבזתי כסף על מסעדות ובילויים, ולא עשיתי חשבון לשום דבר.
מדי פעם צלצלתי הביתה ואיציק ענה לי, נשמע קצת מוזר משום מה, אבל לא ייחסתי לזה שום חשיבות. חשבתי שיש לו עומס בעבודה או שאולי הוא מתגעגע אלי באמת.
ברגע שפגשתי אותו בשדה התעופה התנפלתי עליו ונישקתי אותו בשמחה אמיתית, התגעגעתי אליו מאוד, אבל לפי התגובה שלו הבנתי מיד שיש לי בעיה.
עוד באותו לילה, בעודי פורק את המזוודות שלי, הוא הודה שהוא התחיל להיפגש עם עומר, צעיר אחד שזכרתי רק בקושי למרות שעשינו איתו שלישיה קצת לפני שנסעתי לספרד.
הייתי כנראה מסטול מאוד והילד ההוא שבקושי השתחרר אז מהצבא לא עשה עלי רושם מיוחד, אבל איציק הרגיש אחרת כנראה, כי הם המשיכו להיפגש. איציק הודה בקול מבויש שהוא נדלק עליו ושהוא לא יכול להפסיק.
מה יכולתי לעשות? לא הייתה לי זכות להגיד מילה. בשתיקה עברתי לישון בחדר האורחים ונשארתי לישון שם לבד בעוד איציק חוגג לו עם העומר הזה שלו.
בבת אחת, בלי אזהרה מראש הפסקנו להיות זוג, ופתאום נהיינו כמו זרים שגרים באותו בית.
זה היה כבר בדירה הנוכחית שלנו, ששייכת לשנינו, ואף אחד לא רצה להסתלק, וככה נשארנו לגור יחד למרות שהרגשנו נורא ואיום.
אחרי כמה שבועות כאלו, התחלתי להיפגש עם אחרים, אבל כל פעם שהבאתי משהו הביתה איציק היה עושה לי פרצופים וגורם לאי נעימויות. אף אחד לא האמין לי שהוא רק האקס שלי. בקשתי שיפסיק לקלקל לי, מנסה להסביר לו כמה זה לא הגיוני מצידו לקנא, אבל הוא טען שאם הוא לא מביא את עומר הביתה, גם אני צריך להתאפק ולזיין מחוץ לבית.
למרבה המזל פגשתי את מישל שהייתה לו דירה משלו ונעשינו מעין זוג, עד כמה שאפשר להיות בן זוג של בחור שמדבר מעט מאוד עברית וגם היא במבטא צרפתי חזק.
אולי בגלל זה היה לי טוב איתו. הוא לא הבין מה אמרתי, וגם אני מצידי לא הבנתי מילה מדבריו. הסתדרנו מצוין עד שנסענו יחד לסוף שבוע בגליל. בבוקר הראשון אחרי שישנו יחד כל הלילה התעוררתי וראיתי את פניו על הכרית לידי, ובבת אחת הייתה לי הארה - הבנתי שאני עדיין אוהב את איציק ושאני לא רוצה לישון עם אף אחד חוץ ממנו.
זיונים לא אכפת לי, למרות שעם אף אחד לא היה לי טוב כמו עם איציק, אבל לישון עם גבר אחר? בשום פנים ואופן לא.
מישל המסכן. גם אם הייתי מדבר צרפתית שוטפת ספק אם הייתי מצליח להסביר לו למה אני חמוץ כל-כך ולמה אני מתעקש לחזור לתל אביב עוד היום.
בגלל התובנות המפתיעות שלי חזרנו הביתה יומיים לפני הזמן, מוותרים על המשך הבילוי המתוכנן. הוא כל-כך כעס עלי עד שהוריד אותי באמצע הכביש וברח בלי להגיד שלום.
נגררתי עם המזוודה שלי לדירה ומצאתי שם את איציק רותח מכעס. יצאתי לטיול עם מישל בלי להודיע לו שאני נוסע לכמה ימים, והוא דאג לי מאוד, והביע את דאגתו בצעקות שגררו אותנו לריב נורא ואיום.
התחלנו לצעוק זה על זה ואחר כך הידרדרנו למכות, ומשם ישר למיטה. עד היום אני מחייך כשאני נזכר בקטע ההוא - אין כמו סקס פיוס!
אתם בטח חושבים שזהו, הגיע ההפי אנד והכל בסדר?

לא, בכלל לא.
איציק עדיין לא זרק את עומר, דוחה את המעשה הלא נעים בכל מיני תירוצים טיפשיים, ולכן כשכמה ימים אחר-כך מישל התקשר וביקש להיפרד ממני לפני שהוא חוזר לצרפת, הסכמתי.

למה? גם בגלל שכעסתי על איציק וגם בגלל שהרגשתי לא נעים בגללו.
כשאיציק שמע על זה הוא החמיץ פנים מיהר ללכת לפגוש את עומר המגעיל שלו.
אני ומישל נפרדנו באותה פגישה, ותרשו לי לגלות לכם שגם סקס של פרידה, כששניכם יודעים שזו הפעם האחרונה, הוא לא דבר שיש לזלזל בו.
הוא נסע לצרפת והבטיח שיחזור יום אחד, אבל מאז עברו כמעט שבע שנים ועדיין לא שמעתי ממנו כלום.
לצערי איציק ועומר לא נפרדו, ושוב ישנו אני ואיציק בחדרים נפרדים כשהוא רוטן בזעף כל פעם שאני מביא מישהו הביתה, אבל מצד שני ממשיך להיות עם עומר ונמנע בעקשנות מלגעת בי.
מה עשיתי כדי לפתור את הבעיה, ואיך יצאתי מתקופת היובש ההיא של אחרי מישל כשהבנתי סוף סוף כמה אני אוהב את איציק?
את זה אשאיר לפרק הבא. 

התקופה שבאה אחרי שמישל עזב הייתה מן הקשות בחיי. הרגשתי בודד מדוכא ואומלל. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהזקנה קרבה והולכת.
מאז שמישל הלך ישנתי לבד. איציק ואני כמעט שלא דברנו זה עם זה. להביא אחרים הביתה לא העזתי, והאמת, גם לא היה לי כל-כך חשק לחפש. איציק המשיך להיות עם עומר, ולפעמים, כשעומר הסתלק לעיסוקיו, גם עם אחרים. היה לו זמן לכולם רק לא אלי.
הכל היה חרא.
חגגתי את יום הולדתי השלושים וחמש בחברת עצמי בלבד. נכון, הייתי עם המון גברים במועדון ההוא, שמאז נסגר, והנחתי לזר מסטול אחד למצוץ לי, ואחר-כך, לא זוכר איך הגעתי לשם, נדמה לי שעשיתי סקס פרוע על גג דירה אחת בצפון תל אביב עם מישהו שדיבר שפה זרה. נדמה לי ששוודית, אבל אולי זו הייתה נורווגית?
קמתי למחרת בבוקר עם כאב ראש מפוצץ ומצאתי את עצמי במיטה זרה לצד שני גברים זרים שחוץ מבוקר טוב לא ידעו להגיד מילה בעברית, גם האנגלית שלהם לא הייתה משהו, ואמרתי לעצמי שהנה מתחיל החלק השני של חיי (אז חשבתי שאחרי גיל שבעים החיים פשוט נגמרים ודי), ויותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.
אני חי עם גבר שאני אוהב ושלא מוכן לגעת בי ומעדיף גבר אחר שרק מנצל אותו, אני בודד, אני אומלל ואני זקן בן שלושים וחמש, ואם לא די בכך, כואב לי נורא הראש ואני לא זוכר אם השתמשתי בקונדום.
גרוע מזה אני לא בטוח שהייתה לי סיבה להשתמש בקונדום.
לידיעתכם - אחרי גיל מסוים אלכוהול עם חשיש מתחילים לעשות שמות בזקפה שלך.
החלטתי שאני חייב לשנות את חיי.
דבר ראשון - להפסיק עם סמים, אלכוהול וכדורים.
דבר שני - להפסיק עם הזיונים הסתמיים הללו.
דבר שלישי - לעשות הכל כדי להחזיר אלי את איציק.
אחרי מחשבה מעמיקה והפעלת התאים האפורים שנותרו במוחי אחרי ששנים הצפתי אותם בכימיקלים, הגעתי למסקנה שאיציק כנראה עדיין אוהב אותי ורוצה אותי, אחרת לא היה מתנכל לכל ניסיונותיי ליצור לי זוגיות חדשה, ולכן עלי להעמיד אותו בפני אולטימאטום.
לא העזתי לקחת אותו לשיחה ולהתמודד איתו פנים אל פנים. חששתי שנתחיל לריב ואז הוא פשוט יעיף אותי לכל הרוחות, או ששוב נלך למיטה (אוי, כמה שרציתי ללכת איתו שוב למיטה. גם על הספה הייתי מתפשר), ואחר-כך הדברים יחזרו להיות כמו קודם - אני לבד בחדר האורחים, מקיים יחסי מין פעילים עם כף ידי הימנית, והוא מסתובב אי שם, רודף אחרי עומר החמקמק ומתעלם ממני.
החלטתי שכדי לכבוש שנית את ציר הכיסופים הנכסף שלי עלי לנקוט בפעילות מתוחכמת ולגייס סוכנים שיפעלו מעבר לקווי האויב.
ראשית חוכמה הזמנתי את פרי לארוחת ערב במסעדה צרפתית. פרי הוא הומו מושבע, עליז מקצועי, רכלן בלתי נלאה, מכיר את כל העולם. ידו בכל, ויד כל במכנסיו, והכי טוב, הוא חבר ותיק של איציק.
"אולי אתה יודע על דירה להשכרה פרי?" רכנתי לעברו כממתיק סוד, "אני חייב לעזוב את הדירה שלי. נמאס לי."
פרי רכן לעברי בלהיטות, מוכן ומזומן לשמוע פיסת רכילות עסיסית, ואני מיהרתי לספק את הסחורה ושפכתי לפניו את ליבי. סיפרתי לו על המצב ביני לבין איציק, על הבדידות שלי, ועל הדיכאון של להיות בלי אף אחד בגילי.
"אני עוד לא נראה כל-כך רע." היגגתי, "ואם איציק לא היה מפריע לי הייתי מוצא לי מישהו, אבל הוא לא מרשה לי להביא חברים. אין לי ברירה, אני חייב לעזוב, אני צריך להתחיל לשקם מחדש את חיי."
פרי הנהן בכובד ראש, בולע כל מילה מדברי ושוטף אותם ביין צרפתי משובח.
כבר למחרת דווח לאיציק על כל מילה שנאמרה באותה ארוחה, והתוצאה הייתה מעל ומעבר למצופה. הוא התעשת סוף סוף, העיף את עומר לכל הרוחות והתחיל לחזר אחרי בלהט.
"פתאום ראיתי שבגלל השטויות שאני עושה אני עומד להפסיד את האדם היחיד שאני אוהב." התוודה לפני ברגש, "בוא נחזור רוני. אתה יודע שאני אוהב רק אותך. בוא נשכח את כל השטויות שעשינו, בבקשה רוני?" ליטף את גבי, מחליק בעדינות יד לעבר הקו הזה שמפריד בין סוף הגב להתחלת התחת, מקום רגיש במיוחד אצלי.
הוצאתי לו את הנשמה כמה ימים, טוען שאני צריך לחשוב, לשקול, להרהר במצב, שאני עושה חשבון נפש של חיי, ובקיצור שיגעתי אותו ומתחתי אותו ככל האפשר, נהנה מכל רגע שכרכר סביבי, אבל לכל שבת יש מוצאי שבת, ובסופו של דבר לא יכולתי לעמוד בכך יותר.
אמרתי "כן, בוא נחזור." ונפלתי לזרועותיו באושר.
בקושי הספקנו להתקלח אחרי הזיון הראשון שבא אחרי לא זוכר כמה זמן שלא נגענו זה בזה, וכל החברים שלנו היו אצלנו בסלון עם יין, אוכל ומצב רוח עליז שתוגבר בג'וינטים משובחים.
אחרי תקופה של יובש שוב חזרתי לשתות ולעשן, אבל הפעם לא הייתי לבד אלא עם איציק, ולמשך כמה זמן החיים שוב חייכו אלי עד ש...

לפני איזה שנתיים שלוש. ממש עם פרוץ המילניום החדש, ילדים נעשו הטרנד החדש בקהילה. פתאום כולם הבינו שזה שאתה הומו לא אומר שנגזר עליך למות בלי בן שימלמל קדיש בארמית מגומגמת מעל קברך.
הטכניקה כבר כאן. צריך רק למצוא רחם, רצוי של לסבית שחיה עם אישה בזוגיות יציבה - וקדימה, לעבודה.
יכול להיות שמי שהתחיל את הטרנד המעצבן הזה זו הדוגמא הקיטשית של 'הכי גאים שיש'? עוד סיבה לסלוד מהתכנית הדבילית והמתיפייפת הזו.
כמו אצל הסטרייטים גם אצלנו הגברים נהנים חמש דקות וממשיכים הלאה, והנשים עושות את כל השאר. בכל אופן זה מהלך העניינים הרגיל אצל רוב הגברים בעולם. לא אצלי ואצל איציק. אצלנו הכל צריך ללכת על העוקם.
מי שהחל בכך היה כמובן איציק היקר שלי שפתאום התחשק לו ילד. הוא טוען בתוקף שזה לא היה רעיון שלו אלא של נוגה שפנתה אליו ביזמתה וביקשה שיעשה לה ילד.
היא לסבית. אישה נחמדה עם חוש הומור משגע וחיוך חם שחיה עם נאווה חברתה כבר כמה שנים טובות במונוגמיות בריאה ורגועה, ומה שחסר להן לאושר המושלם זה תינוק.
איציק הסכים מיד, בלי לשאול אותי בכלל, וכשראיתי כמה הוא שמח וגאה שהן בחרו לערבב את הגנים שלו בשלהן החלטתי להיות פעם אחת בן אדם ולא פולניה ממורמרת, שמחתי בשמחתו ואמרתי לו מזל טוב.
אחר-כך באה מסכת ארוכה ומייסרת של ניסיונות להיכנס להריון. כל חודש איציק היה צריך להימנע מסקס כמה ימים, ואז הם היו נוסעים למכון להפריה. היא הייתה שוכבת על מיטה מקשיבה למוזיקה מרגיעה, נרות ריחניים דולקים סביבה ונאווה יושבת לצידה, אוחזת בידה ומקריאה לה שירי אהבה לסביים בזמן שאיציק היה הולך לעשות ביד לתוך כוס.
לא התבקשתי לתת יד למבצע למרות שהייתי מוכן לתרום לא רק יד אלא עוד כמה איברים, כשהעזתי לצייץ איציק נעץ בי מבט זועם ואני בקשתי מיד סליחה ומאז סתמתי את הפה ונאלמתי דום כל פעם שהם דיברו על הילד שיגיע סוף סוף.
מרוב פחד שהזרע שלו לא ימלא את חובתו כראוי הוא הפסיק לגמרי לזיין אותי. כנראה שלדעתו היה בי משהו שגורם לזרע של הומואים להיחלש והוא החליט להימנע ממני לגמרי כל זמן שמבצע ההפריה היה בעיצומו.
מרוב כעס שהוא מחשיב יותר את התינוק שעוד לא נולד מאשר אותי הלכתי לזיין בכל מיני מועדונים מפוקפקים, ומפה לשם שוב הפסקנו לעשות סקס.

אחרי כמה חודשים של מאמצים סוף סוף קרה הנס וזה הצליח. נוגה הרתה.
בשקט בלב הייתי מאושר עוד יותר מהם. קיוויתי שסוף סוף השיגעון הזה יירגע קצת ואיציק יפסיק להתנהג כמו מטורף ויחזור לחיי מין סדירים איתי אבל זה לא קרה. הוא כעס עלי שחיפשתי סקס מחוץ לבית, ואני כעסתי עליו שהוא לא מבין וכועס עלי, וכמו גברים טיפוסיים לא דברנו על זה אלא כעסנו בשקט.
גם אחרי שנוגה הרתה בשעה טובה ומוצלחת, ואני באמת ובכנות שמחתי ואיחלתי לה הריון ולידה קלים, המשכתי לחפש סקס במועדונים ואצל חברים כי בבית היה יבש.
הוא הפסיק לרצות אותי ואת רוב זמנו הפנוי בילה עם הכרס של נוגה שהייתה מחוברת לנוגה שהייתה מחוברת לנאווה.
אני נשארתי לבד מול המחשב גולש באתרי פורנו עם יד ימין משומנת, או לחילופין, מסתובב שיכור ומסטול באיזה חדר חושך מסריח, מוצץ למישהו בזמן שאחר מוצץ לי, או לא. למי אכפת בכלל?
שנינו היינו אומללים וכעוסים, אבל העיקר שהכרס של נוגה גדלה והתפתחה יפה.
נכון שילדים זה שמחה?
אתם יודעים למה בכל זאת החזקתי מעמד ולא ברחתי ממנו למרות היובש? כי כל לילה הוא היה נכנס למיטה, מחבק אותי בכל הכוח, נצמד אלי, ורק ככה הייתי יכול להירדם. בבוקר הוא כבר לא היה לידי. בדרך כלל הייתי מוצא אותו בסלון, מעשן, או עומד בחוץ בגינה, מעשן ומשקה את העצים שלו.
היינו אומרים בוקר טוב קריר כזה, ופונים איש לעיסוקיו, יודעים שלמרות הכל בלילה אנחנו נישן צמודים. לא יודע מה הוא הרגיש, אבל אני החזקתי מעמד במשך חודשי היובש הארוכים והקשים הללו בזכות החיבוק הלילי שלו.
היובש נגמר בלידה.
איציק צלצל אלי, נרגש והיסטרי וצעק שנוגה בחדר לידה ושבבקשה, הוא צריך אותי לידו עכשיו!
עזבתי את העבודה ובאתי.
מצאתי אותו עצבני, מעשן שוב אחרי שנגמל, ולידו נאווה, עצבנית לא פחות.
"ומי עם נוגה בחדר הלידה?" שאלתי, מופתע. מסתבר שהם היו שם, כל אחד כמה דקות, אבל ברחו החוצה ברגע שהייתה פתיחה של עשר אצבעות והלידה האמיתית התחילה.
מילא הוא? אבל היא?
לבשתי את החלוק הצהוב הזה שאמורים ללבוש לפני שנכנסים לחדר לידה ונכנסתי בדיוק ברגע שהרופא אמר שרואים את הראש.
אולי המיילדות התפלאו שפתאום אני הופעתי במקום האבא, אבל הן לא אמרו כלום. ראיתי איך חותכים את נוגה ושולפים ממנה את התינוקת ואפילו לא מצמצתי.

לא האמנתי שאני כל כך אמיץ.
בתור פרס נתנו לי להחזיק את התינוקת היפיפייה שתקרא בר, לחתוך את חבל הטבור ולשים אותה על הבטן של האימא שחייכה אלי חיוך עייף וזוהר.
היה נהדר!
אחר-כך חזרנו הביתה, מאושרים מאוד, ועשינו אהבה כאילו ששוב חזרנו להיות צעירים.
רק אז איציק הסביר לי שהוא היה נורא מתוח ועצבני בגלל הלידה, ומרוב פחד ומתח לא בא לו על סקס, הוא אפילו התנצל שיבש אותי ונשבע לי שבחודשיים האחרונים הוא היה כל-כך בלחץ שאפילו לא עשה ביד.
נו, טוב. אני לא הולך לחבר אותו למכונת אמת כדי לוודא את זה. העיקר שהוא סוף סוף חזר לעצמו.
בחודשים שבאו אחר-כך התהפכו היוצרות, פתאום הוא התחיל להתלונן שאין לי זמן בשבילו, שאני כל הזמן עייף, ושאני כל הזמן עם בר, ומה עובר עלי בכלל?
מה שעבר עלי היה שנעשיתי מבלי משים למטפל העיקרי של התינוקת של איציק ונוגה.
נאווה בת זוגה תמיד הייתה וורקוהולית והמצב עוד החריף אצלה מאז הלידה, וגם נוגה מיהרה לחזור לעבודה אחרי חודשיים של ישיבה בבית.
איציק, למרות שהוא ממש מת על הקטנה, פחד להחליף לה חיתולים, נלחץ כשהיא בכתה, ולא הצליח לתת לה אפילו בקבוק בלי להזיע מרוב פחד שהיא תיחנק או משהו.
פתאום הוא הבין שתינוק זה לא רק רעיון וירטואלי יפה על המשכת העתיד וכל זה, אלא יצור קטן וצרחן שצריך לטפל בו גם כשאתה עייף ורוצה לישון, או לאכול, או סתם לשבת עם עיתון.
למזלי בדיוק אחרי הלידה הבוס שלי הודיע לי שהמשרה שלי התכווצה לחצי בגלל המצב. הוא הופתע מאוד שבמקום להגיד לו שיקפוץ לי וללכת לחפש עבודה אחרת אמרתי לו תודה רבה, וחייכתי חיוך ענקי.
בקושי התאפקתי לא לנשק אותו, אבל אז ההומופוב הזה היה חוטף התקף לב מרוב בהלה, ולא חבל עליו? בן אדם נחמד סך הכל ואבא לשלושה ילדים.
בבקרים אימא של נוגה מטפלת בקטנה, אבל היא כבר לא צעירה והיא אוהבת לחזור הביתה בצהרים לישון קצת, ואז אני מגיע מהעבודה, משחרר את סבתא ומבלה עם הקטנה עד שש שבע בערב, נהנה מהחיים איתה ומקווה שהסידור הזה שאמור להיות זמני ימשך עוד המון המון זמן.
נוגה חוזרת בשש שבע בערב הביתה כשהיא הרוסה מעייפות. אני מכין לה משהו לאכול, משאיר אוכל לנאווה ואז, לפי המצב, חוזר עם הילדה אלינו הביתה או משאיר אותה עם האמהות שלה.
רוב הזמן הן די שמחות שאני לוקח להן אותה כי הן עייפות ועסוקות מאוד.
כיום, במקום לבלות בלילות במועדונים מפוקפקים, לשתות ולקחת כל מיני רעלים שדופקים לי את המוח, אני קם בלילה להאכיל את הקטנה ולהחליף לה. במקום ללכת למכון כושר אני מטייל איתה בגן שעשועים.
מתוסכל? מסתכל בגעגועים על גברים צעירים ויפים? לא. ממש לא.
נגמרו הלילות ההזויים שלי בגנים. מעכשיו אני שם רק בשעות היום, מאושר כמו שלא חשבתי שאפשר להיות.
אתם צריכים לראות אותי, מטייל בגאווה עם העגלה של בר בגן שפעם הייתי פוקד רק בלילות, תיק מלא חיתולים, צעצועים ובקבוקים תלוי על כתפי האחת, הכלב שקניתי לה ליום הולדת הראשון שלה הולך לצידי, בר צוחקת בעגלה שלה ושלושתנו מאושרים עד הגג.
"אני לא יודע איך היינו מסתדרים בלעדיך רוני." אמר לי איציק אתמול בלילה לפני שנרדמנו, "לא האמנתי שתהיה כזה מוצלח עם הקטנה, אתה עושה איתה כל מה שחשבתי שאני אעשה."
"אז למה אתה לא נמצא איתה קצת יותר? מי מפריע לך?" שאלתי.
הוא נאנח. "אני אוהב אותה, אתה יודע, אבל... אולי אחרי שהיא תגדל קצת ותדע לדבר ולא תצטרך חיתולים, בסדר?"
"בסדר מצידי." גיחכתי, מצחיק איך בן אדם מבוגר מפחד כל-כך מחיתול מלא. הוא חיבק אותי חזק וחשבתי שהוא כבר נרדם, אבל איציק המשיך לדבר.
"אז זהו, שנוגה סיפרה לחברה טובה שלה כמה אתה נהדר עם הקטנה ו... אתה לא חייב להסכים רוני, אבל החברה הזו מחפשת בנרות בחור יציב ורציני כמוך שיעשה איתה ילד, אז אולי אתה מסכים..."
מה אתם חושבים? הסכמתי, בטח שכן. הרי הקטנה גדלה על שמרים עוד מעט היא תלך לפעוטון ואני כבר מתגעגע להחזיק שוב תינוק חדש וטרי בידיים.
מחר אני נפגש איתה ועם החברה שלה, ואני מקווה שאני אעשה רושם טוב. ליתר ביטחון אני מתכונן להביא איתי את בר שתעזור לי.
יש לי הרגשה שהימים בהם חיפשתי את ציר הכיסופים שלי בגנים חשוכים נגמרו לתמיד, עברתי את השלב הזה בחיים ואני מוכן לשלב הבא, וכל זמן שאיציק ישן איתי בלילה אני יודע שיהיה בסדר.