עוקבים

יום שני, 15 בינואר 2018

א. רק אנחנו שנינו

1. אל תלך
"אל תלך." הפסקתי את נאומו הנלהב של מריו באמצע, "בבקשה אל תעזוב אותנו."
"אבל טוליק, הרי הסברתי לך, אני לא עוזב, אני הולך רק כדי..."
"אל תלך." קטעתי שוב את הסבריו בקול קטן ועקשני, יודע שזה לא יעזור, שאני סתם מקשה עליו ומתנהג, כרגיל, בצורה חסרת היגיון ולא מעשית, ובכל זאת לא יכולתי להתאפק.
הבנתי את ההסברים, ראיתי את ההיגיון מאחורי התכנית שלו, חשתי את התרגשותו וגאוותו על שבחרו בו מכולם לייצג את הבנק באנגליה ואת הרצון שלו לצאת, לכבוש, לפעול, להביא הביתה שלל יפה, לשפר את המצב הכלכלי שלנו, לקדם את הקריירה שלו ולהוכיח לכולם שהוא יכול ומוכשר ונבון מכולם.
אהבתי את השאפתנות שלו, היא הייתה חלק ממנו ואני בחרתי בו ורציתי אותו בדיוק ככה - איש המעשה והפעולה, תחרותי, חרוץ ונמרץ. הוא מצליחן ושאפתן וככה אני אוהב אותו, סומך עליו, בוטח בו ובדרך כלל עומד מאחוריו ותומך בו, אבל הפעם לא יכולתי. רציתי בכל ליבי לחייך ולהגיד שזה נפלא שהבנק שולח אותו לשנתיים ללונדון, ושאני מאושר שבחרו דווקא בו, ושאני בטוח שהוא יצליח להפליא, אבל כל מה שהצלחתי להגיד היה - אל תלך - קטן ואומלל.
סוף סוף הוא קלט את האומללות שלי והפסיק להסביר לי איך, כבר אחרי שנה ומשהו נצליח לשלם את כל המשכנתא ואולי, עד שיחזור חזרה נוכל לרכוש גם רכב חדש. "טוליק." משך אותי אליו לחיבוק עוטף וחם, "גם אני מאוד אתגעגע, באמת, אבל נדבר כל יום בטלפון, ואני אבוא לחופשות, וגם אתם תוכלו לקפוץ אלי לשם. תראה, אני יודע שזו הקרבה עצומה מצידך, אבל אני עושה את זה בשביל שנינו, בשביל העתיד שלנו."
"אם הייתי מרוויח יותר כסף..." התחלתי שוב להתנצל על חוסר הכדאיות הכלכלית שלי.
"אל תתחיל שוב. אני גאה בך טוליק, אתה עושה עבודה חשובה, עבודה נפלאה שאתה אוהב ואתה טוב בה. להיות מורה זה הייעוד שלך, תן לי לדאוג לכסף, הנסיעה הזו ללונדון היא הזדמנות מצוינת בשבילנו לשפר את המצב הכלכלי שלנו ולחסל את המשכנתא שחונקת אותנו. אני יודע שיהיה לך קשה בלעדי, גם לי יהיה קשה לבד, אבל אנחנו נעבור את זה יחד, תסמוך עלי, אני סומך עליך."
עיני התמלאו דמעות. כל כך אהבתי אותו, "אני אהיה בסדר, כל זמן שלא תפסיק לאהוב אותי אני אשרוד, אבל אני דואג בגלל הילד. אני לא יודע איך נסביר לו את זה."
"הוא כבר בן ארבע עשרה טוליק, לא תינוק. הוא יבין ואחרי שאני אתחיל לשלוח לו מתנות מלונדון הוא אפילו ישמח, תראה שכן."
ידעתי שמריו טועה, אורי שחרד מכל צל של ויכוח ביני למריו ישנא את רעיון השליחות ללונדון שתראה לו כמו איום על עולמו הקטן והשברירי, אבל לא התווכחתי. מריו אהב את הילד בכל ליבו, אבל הוא לא הכיר את הלוחם הקטן והדרוך שהתחבא בתוכו, נזעק לצאת לקרב כל פעם שנדמה היה לו שחייו עומדים בסכנה.
ידעתי מה אורי יחוש עוד לפני שדיברתי איתו, הקשר שלי איתו היה חזק ומעל למילים והסברים ומריו למרות שהכיר אותו רוב חייו ואהב אותו כאילו היה בנו לא עמד מעולם על טיבו האמיתי. בשלישייה הקטנה שיצרנו, שני הגברים והנער, מריו היה החדש שבא זה מקרוב והסתפח אלי ואל אורי כצלע שלישית.
נפגשתי עם אורי מזמן, בחורף קר אחד לפני כתשע שנים. שנינו היינו בודדים ונזקקנו לחבר, זיהינו את הצורך שלנו זה בזה ממבט ראשון ומיד הפכנו לצוות, עזרנו אחד לשני תמכנו זה בזה ויחד גידלנו את הכלבה שלנו, באפי. את מריו פגשתי רק שנה אחר כך אחרי שחיי כבר נכרכו לבלי הפרד באלה של אורי. 
כשפגשתי את מריו אורי עדיין היה ברשות אימו - השכנה האלכוהוליסטית שלי מהדירה ממול - ברגע שמריו החל לישון איתי הוא חזר לישון על הספה המרופטת בדירתה, מבין בחוש דק של ילד שנאלץ לשרוד כבר מגיל רך ביותר בכוחות עצמו שמוטב לו לצמצם את נוכחותו ולא להפריע לי.
בבקרים היה נוקש ביישנית על הדלת כדי להגיד לי שלום לפני שהלך לבית הספר, ותמיד היו לי כוס שוקו ועוגה מוכנים בשבילו שלא ילך לבית הספר על קיבה ריקה. אחרי שהיה לוקח את הריטלין ששמרתי אצלי למענו (אימו הייתה מחסלת אותו לבד או מוכרת אותו) הייתי מוסר לו את הכריך והפרי שלו שהיו מוכנים למענו בשקית, בתוספת של חמישה שקלים כל יום שלישי כפי שסיכמנו, וכשהיה צורך בכך גם הייתי מעביר מסרק מהיר בשערו הכהה והפרוע, מיישר את חולצתו הקמוטה ומשלח אותו בחיבוק חטוף לבית הספר.
למרבה המזל הייתה אימו אז בתקופה שקטה יחסית ועד ששוב התחילו הצרות כבר העמיקו היחסים שלי עם מריו עד כדי כך שהתחלנו לדבר על מעבר מהשכונה העלובה בה גרתי למקום נעים יותר. בתקופה ההיא מריו עוד ניסה לשכנע אותי שאולי כדאי שאפסיק ללמד בבית הספר הבעייתי בו לימדתי, מתמודד יום יום עם ילדים אלימים, הורים קשי יום, חוסר תקציב כרוני, אומללות, בורות ועוני ואלך ללמד במקום בו יעריכו אותי וישלמו לי משכורת שהיא קצת יותר מבדיחה עצובה.
הוא שפע כל כך הרבה בוז לאותם עלובי חיים שנתקעו במקום העלוב הזה בגלל חוסר יוזמה, טיפשות וניוון עד שלא העזתי לספר לו על אורי ואימו, נציגים מובהקים לאותם עלובי חיים שאני מנסה לעזור להם בעזרת משכורתי המצחיקה.
אחרי כשבועיים שלושה היא שוב התחילה והילד שקודם היה חומק מדירתי בלי ויכוחים בסביבות השעה שש בערב כדי להניח לי להיות בפרטיות עם החבר החדש שלי - הספרדי כמו שקרא לו, חוקר אותי בזהירות מי הוא? מה שמו והאם השעון המבהיק שלו הוא מזהב? - ניסה להתעכב אצלי עוד ועוד וחיכה ממש עד הרגע שבו נשמעו צעדיו של מריו על המדרגות לפני שהסתלק בחוסר רצון לאימו.
מריו, לא מודע לנוכחותו בחיי, ניסה לשכנע אותי כבר אחרי כמה ימי הכרות להסתלק מדירתי מיד ולעבור אליו מהר ככל האפשר, מבטל בהינף יד בוטחת את טענותיי שזה מוקדם מידי, שכבר שילמתי שכר דירה עד סוף השנה ואני לא יכול סתם ככה, ללכת משם.
המשכתי להתעקש, נקרע בינו, הגבר שכבר מההתחלה ידעתי שהוא אהבת חיי, לבין הילד שלא היה שלי, שהיו עוד מאות כמותו שנזקקו למבוגר שיטפל בהם, מהסס ומתעכב, עד שלילה אחד היו צעקות וצרחות מדירתה, נשמע רעש של בקבוק נשבר, צעקה של אישה זועמת, קללה של גבר שתוי וקול ריצה של רגליים קטנות ויחפות על המרצפות הקרות והמטונפות. זינקתי היישר מזרועותיו המגוננות של מריו לדלת הכניסה, ועוד לפני שאורי הקיש עליה כבר פתחתי אותה לפניו.
הוא חמק פנימה בזריזות, מתנשם, שריטה על לחיו השחומה, עיניו פעורות לרווחה, יבשות מדמעות, לוחם קטן, נחוש להיאבק על חייו, מגייס את כל אומץ ליבו להתגונן מהאישה שהייתה אמורה לטפל בו ולהגן עליו.
היה זה מריו, (מבין בלי הסברים מה המצב), שעצר בעדה, החזיר אותה לדירתה, גירש את הגבר ששכב שיכור במיטתה – דבר שאני מעולם לא אזרתי עוז לעשות - והתקשר למשטרה
השוטרים כבר הכירו אותי, אותה ואת הילד, והניחו לו להישאר אצלי הלילה, מבטיחים לשלוח אלי מחר את העובדת הסוציאלית.
"מה זה?" נדהם מריו, כשארגנתי את הילד לשינה, "כל הבגדים שלו אצלך? איך זה?"
"לא כל הבגדים. גם אצלה יש דברים של אורי."
"כבר לא. היא מכרה הכול." אמר אורי ופיהק, משפשף עיניים באגרופים קטנים ומזוהמים, "גם את המעיל מהג'ינס שקנית לי."
"לא נורא חמוד, הוא היה קטן עליך בין כה וכה. נקנה לך חדש." אמרתי בעוד הוא מעביר מבט בוחן ושוקל - בוגר עד שברון לב - ביני לבין מריו.
"תקנו לי? באמת?" שאל
"כן, בטח." אמר מריו, "ועכשיו קדימה, לצחצח שיניים ולישון."
"אני וטוליק ישנים יחד." אמר אורי בהיסוס.
"מעכשיו אני ישן איתו, אתה ישן על הספה." פסק מריו, "קדימה, אם תראה לי איך אתה מצחצח יפה שיניים אני אכסה אותך ואשיר לך בספרדית שיר על חתולים."
אורי צחצח שיניים בקפידה, כפי שלימדתי אותו, ומריו שר לו בספרדית שיר עליז ואחר כך חזר למיטה והתיישב, מביט בי במבט רציני.
"כמה זמן זה נמשך?"
"שנה בערך. אני דואג לו מאז שבאתי לגור פה. יש לאימא שלו תקופות יותר טובות ופחות טובות, אבל בעיקרון היא לא ממש מתפקדת, לפעמים היא יורדת מהפסים ואז היא מסוכנת".
"ואתה כמובן התנדבת לעזור."
פרשתי את כפי בתנועת חוסר אונים של - איך לא?
"מילא לתת לו לאכול, אבל לישון אצלך?"
"היא מביאה לשם גברים שתויים וגם היא שותה, יש מכות וכל מיני... כל מיני דברים שילד לא צריך לראות. עדיף שיהיה פה."
"במיטה שלך?" נשמע שמץ של נזיפה בקולו של מריו, פעם ראשונה שהוא דיבר אלי ככה, ופתאום היינו שקועים במריבה הראשונה שלנו.
אני הסברתי שזה חורף וקר, הילד היה מפוחד ובודד, המיטה שלי חמה וגדולה דיה לשנינו.
מריו לטש בי מבט לא מאמין והזכיר לי שאני הומו שמכניס למיטתו ילד קטן ובודד בלי אף מבוגר שישגיח עליו.
"אני המבוגר שמשגיח עליו." הצלחתי לא להבין על מה הוא מדבר.
"לא טוליק, אתה השכן שמכניס למיטה שלו ילד מבוהל שאימא שלו לא מתפקדת." אמר מריו בחומרה.
עכשיו גם אני כבר הרמתי את קולי. "אתה קורא לי פדופיל מריו? כי אם זה מה שאתה חושב עלי אני מבקש שתלך מפה כבר עכשיו ואל תחזור."
לטשנו זה בזה מבטים זועמים. פיו נקפץ לקו חמור ועיני נמלאו דמעות. רגע לפני שהן גלשו על לחיי התרככו פניו וידיו הושטו אלי לחיבוק. "כמובן שלא טוליק, אני יודע שאתה... אתה פשוט תמים, אתה לא מבין כמה זה מסוכן, אתה יודע איזה רושם זה עושה?"
"ולהשאיר אותו ככה, להשגחה של האלכוהוליסטית האלימה הזו זה לא מסוכן?"
"צריך לדווח למישהו שישלחו אותו ל..."
"הוא גדול מידי לאימוץ, יזרקו אותו לאיזה פנימייה, או משפחה אומנת, ומשם הוא כבר יצא פושע. נקשרתי אליו מריו, הוא ילד טוב, נשמה, ויש גם את באפי שאנחנו מטפלים בה יחד."
"באפי זו הכלבונת ההיא שישנה במלונה בחוץ?"
"כן, זו באפי שלנו, אנחנו מטפלים בה בשותף."
הוא נאנח. "טוב, אז מה עושים הלאה?"
"מחר אני אדבר שוב עם העובדת הסוציאלית, היא הבטיחה לברר אם אפשר לסדר שיתנו לי להיות משפחה אומנת של אורי עד שאימא שלו תגמל מאלכוהול."
מריו הניד בראשו בתיעוב, "זאתי כבר לא תיגמל בחיים, רק בקבר היא תפסיק לשתות."
"אל תדבר ככה." מחיתי, "היא בכל זאת אימא שלו."
"יש אנשים שצריך לשלול מהם את הרישיון להביא ילדים." התיז מריו בזעף. "תגיד, אם היא תחתום שהיא רוצה שאתה תיקח אותו זה יעזור?"
"היא בחיים לא תעשה דבר כזה. כמה שאני מנסה לעזור לו יותר ככה היא שונאת אותי יותר."
מריו הניד ראש בשאט נפש, "אני אטפל בזה, אל תדאג."
"במה תטפל? איך? מה אתה מתכנן לעשות?"
"עוד תראה." חייך וגלש מתחת לשמיכה, אחז בי בחוזקה ונישק אותי, "קדימה, הולכים לישון. מחר יש לנו הרבה עבודה."
למחרת הוא הסיע אותי ואת אורי לבית הספר במכוניתו ונסע לדרכו, נמרץ, מעשי ונחוש. כמה ימים אחר כך הסכימה במפתיע אימו של אורי שאנטולי שטרן - זה אני - יהיה האפוטרופוס של בנה הקטין, אורי אסרף,  בזמן שהיא הולכת למוסד גמילה.
בהתחלה עקרנו לדירה הקטנה של מריו ושנתיים אחר כך מאסנו בצפיפות ועברנו לבית הדו משפחתי הנחמד שלנו שבו היה לאורי חדר גדול משלו עם מרפסת קטנה בשביל באפי, ולנו היה חדר שינה גדול עם שירותים פרטיים. היה לנו מטבח ענק שהיה תענוג לבשל בו, סלון מרווח עם נוף נפלא ופטיו עם פרגולה מכוסה יסמין פורח. נכון, הייתה משכנתא מעיקה, אבל היינו מאושרים שם, והידיעה שאימא של אורי ברחה ממוסד הגמילה ונעלמה לאי שם לא הטרידה אותנו כלל.
מאז עברו שמונה שנים נפלאות. האהבה והקשר שלנו העמיקו, וחיי נשזרו בחייו של מריו. אורי גדל והתפתח מילד מתוח ושתקן לנער שחום, דק ונבון. הוא עדיין נזקק לריטלין כדי להתרכז בלימודיו, אבל זה לא הפריע לו להיות תלמיד טוב, להצליח להפליא בנבחרת השחייה ולהפוך לנער פופולארי שהטלפון הנייד שלו לא הפסיק לצלצל ולוח הזמנים שלו היה עמוס פגישות חברתיות, אימונים, מסיבות ובילויים
אימו הייתה צצה מידי פעם - בערך פעם בשנה שנתיים - להפריע את מנוחתנו. מציקה מעט, מנסה לשחק את האם האוהבת ולהפריע לחיינו השלווים, אבל כל פעם מריו היה משכיל לסלק אותה מדרכנו, לשלוח אותה שוב לגמילה, שהיא תמיד ברחה ממנה אחרי כמה שבועות, או לסדר לה עבודה במקום מרוחק.
אחרי כל ביקור כזה היה אורי חוזר להיות הילדון האמיץ ההוא שפגשתי בחורף הבודד והקר ביותר בחיי, ורק אחרי כמה שבועות היה נרגע, מפסיק להיות לוחם נחוש וחשדן וחוזר לעצמו הרגיל.
שמור     בטל
2. עשית מצווה
לא ישנו בלילה האחרון של מריו בבית, שכבנו במיטה, עייפים אחרי שטרחנו על אריזת מזוודותיו שנחו מוכנות לצד הדלת ודיברנו, שוקעים מידי פעם לנמנום קל ושוב מתעוררים, מגששים זה אחר זה, מנסים לא להחמיץ אף רגע מהלילה האחרון לפני שהוא עוזב.
שנינו היינו אחוזי געגועים עוד לפני שנפרדנו בפועל וניסינו לעודד זה את זה בסקירת ההיסטוריה של משפחתנו הקטנה ובהעלאת זיכרונות מניסיונות קודמים שעמדנו בהם בכבוד.
המעבר מהדירה הקטנה מידי של מריו ששכנה בבית דירות גדול שאף אחד מדיריו לא התעניין בשכנים לבית השוכן בקריה כפרית שקטה ושמרנית שברובה הייתה מורכבת ממשפחות מסורתיות של אבא, אימא וילדים, היה מפחיד במיוחד.
נכון, פה ושם היו שם כמה גרושות וזיהיתי גם מספר אימהות חד הוריות, אבל שני גברים שחיים עם ילד היו מחזה יוצא דופן במקום השמרני הזה, והעובדה שאורי היה שונה מאיתנו בצבעו ובתווי פניו – שנינו בהירי עור ועיניים והוא שחור שער ושחום - עוררה ללא ספק רכילות וסקרנות.
השיטה שלי להתמודד עם הבעיה הייתה פתיחות גמורה. מי ששאל קיבל תשובה מדויקת וכנה בלי שום סודות. אמרתי בפשטות את האמת - הוריו לא מסוגלים לטפל בו והעובדת הסוציאלית שלו מינתה אותנו להיות המשפחה האומנת שלו.
מסתבר שהאמת היא באמת המדיניות הטובה ביותר. אחרי כמה חודשים של מבטים תמהים אנשים התחילו להכיר אותנו, התרגלו אלינו וקיבלו אותנו כמו שאנחנו.
לא פעם אמרו לי בהתפעלות שקטה שהביכה אותי  – כל הכבוד, איך אתה מטפל יפה בילד, עשית מצווה – במקרים כאלו הייתי מהנהן, מסמיק ושותק, נבוך, כי איך יכולתי להגיד להם שאצלי ואצל אורי זה בכלל לא ככה, שאין פה שום עניין של עשיית חסד מצידי, שאנחנו בעלי ברית שנאבקים שכם אל שכם כנגד אימת החורף הקר והבודד שבו נפגשנו לפני שנים, כשאני הייתי מורה צעיר וחסר ביטחון והוא לוחם קטן ונחוש שנאבק על חייו כנגד כל הסיכויים.
אף פעם לא הסברתי לאיש איך מהרגע הראשון בו נפגשנו הפכנו לשותפים, עזרנו ותמכנו זה בזה, לוחמים יחד בקור ובבדידות, מטפלים יחד בבאפי שלנו שאליה הסתפח אחר כך גם מריו שלא מבין בדיוק מה טיב הקשר שלנו, אבל לא נורא, הוא בסדר, אנחנו אוהבים אותו ונטפל גם בו.
קלטתי עד כמה מריו לא מבין מה טיב הקשר שלי עם אורי כשהוא העלה מידי פעם – בעיקר בשנה הראשונה - את השאלה אם לא עדיף לאורי להיות בפנימייה או במשפחה מסורתית שיש בה גם אב וגם אם. לא כעסתי, הוא אמנם היה הגבר של חיי, אהובי הנצחי והיחיד, אבל הוא רק בן אדם ויש דברים שאפילו הוא, החכם, הנדיב והטוב בגברים שהכרתי, לא יכול לקלוט.
גם אני לא הבנתי את הדחף שלו להצליח בכל מחיר, לנצח את כל מתחריו בתחרות המוזרה הזו של מי מרוויח יותר, ולמי יש יותר רכוש, או כסף, או מכונית גדולה יותר, ובכל זאת אהבתי אותו בכל ליבי. עד שאורי התחיל להתבגר ועבר לחטיבת הביניים החיים שלנו היו רגילים מאוד ושקטים להפליא. שני הורים שעובדים ומנהלים יחד את הבית, ילד שהולך לבית ספר כמו כולם, חוזר לארוחה חמה, מכין שעורי בית, הולך לחוגים ולחברים. סתם בית רגיל שהדאגה הגדולה ביותר בו הייתה מצב לימודיו של הילד, או העובדה המצערת שהוא עדיין הכי נמוך בכיתה, מה שלא הפריע לו להיות חביב מאוד על חבריו ושחיין מצטיין בנבחרת הילדים. 
עד שנתו השתים עשר היה אורי דק גזרה וילדותי למראה, אבל בערך בזמן שהחל ללמוד את ההפטרה שלו הוא התחיל להשתנות. תוך כמה חודשים קצרים הוא גבה והתרחב, שיער החל לצמוח בערוותו ובבית השחי שלו וקולו השתנה. ככל שהוא התבגר יותר חיצונית ככה היה מריו מוטרד יותר מבעיית הנטייה המינית שלו.
"אתה פוחד שבגללנו הוא יצא הומו?" חייכתי, "אם אני ואתה יצאנו הומואים למרות שגדלנו בסביבה נטולת הומואים אין שום סיבה שהוא לא יצא סטרייט. אם זה היה תלוי רק בהשפעת הסביבה לא היה נשאר אף הומו בעולם."
"אבל למשפחה יש השפעה חשובה מאוד על הנטייה המינית." התווכח מריו, והראה לי מחקרים שהראו בפירוש שאחוז גבוה מההומואים גדלו במשפחות בהן האם הייתה דומיננטית והאב חלש, או נעדר.
אנחנו היוונו הוכחה לצדקת המחקרים - אביו מת שנה אחרי שהוא נולד ואימו נותרה אלמנה עד עצם היום הזה, ואבי, איש חביב ונעים הליכות, הניח לאימא לנהל הכול והסתפק בחיוכים ובשתיקה פזורת נפש – מצד שני אחיו הבכור של מריו ושני אחי הגדולים הם חובבי נשים מובהקים, למגינת ליבן של נשותיהן.
אני לא נתתי אימון במחקרים הללו שנראו לי שרלטניים ולא רציניים. "יש מחקר שמראה שיש גם אחוז גבוה של שמאליים בין ההומואים." גיחכתי, "והנה שנינו ימניים."
"האמת שאני הייתי שמאלי כשהייתי קטן ואילצו אותי, בכוח, להפוך לימני." התוודה מריו.
"איזה רשעות." נדהמתי ונחרדתי, " מסכן שלי, מה הם עשו לך?"
מריו נבוך כאילו הייתה זו אשמתו, "ככה היה מקובל בארגנטינה." הסביר, "הם חשבו שזה לטובתי, קשרו לי את היד השמאלית כדי לאלץ אותי לכתוב רק  בימנית."
המחשבה על מריו הקטן והשמנמן - שערו ערמוני מתולתל ופניו עגלגלים כפני מלאך – יושב בכיתה עם יד קשורה הרעישה אותי עד דמעות, והוא נחפז לחבק ולנחם אותי.
"נו, די, מה אתה מתרגש, זה קרה מזמן. זה לא משנה, אל תהיה עצוב בגלל דבר שטותי כזה טוליק, זה לא נורא ועכשיו אני יכול לכתוב בשתי הידיים."
"זה לא שטותי, וזה כן נורא. אני לא מבין איך אפשר להתעלל ככה בילד? גם ברוסיה זה היה נהוג. טוב שבארץ נותנים לילדים לכתוב באיזה יד שהם רוצים ואורי יכול לכתוב בשמאל בלי שיציקו לו."
"מה, אורי שמאלי?" הופתע מריו שהצליח משום מה לא להבחין בכך עד היום, "אתה בטוח?"
"כן. נו, אז מה? לא כל שמאלי הוא הומו, וגם אם כן, למה אתה עושה מזה סיפור? להיות הומו זה לא פשע ולא אסון. תפסיק."
"אתה צודק, ובכל זאת הייתי מעדיף שהוא ירוץ אחרי בחורות."
"למה? כי זה מה שאתה ניסית לעשות כשהיית צעיר?"
"ואתה לא?"
"אף פעם לא. האמת שהן רצו אחרי."
"כן , בטח, כדי להתייעץ אתך איך לפתות בחורים."
"ולספר לי דברים, ולצחוק איתי, ולשאול אותי איזה שמלה לקנות ואיזה תסרוקת תתאים להן." הסכמתי איתו, צוחק.
"זה לא מצחיק." מחה מריו, "אתה והחברות האלו שלך..."
"אותי זה מצחיק." התעקשתי והתנפלתי עליו. התגוששנו מעט, ולמרות שאני נראה עדין, ואפילו מעט ילדותי מול מריו רחב הגרם והמוצק, וכל מי שרואה אותנו מניח, ובצדק, שהוא האקטיבי, הרי שהפעם, ולא לראשונה, הוא הניח לי להיות זה שחודר אליו ונהנה מזה מאוד.
בהתחלה זה לא היה ככה, כשרק הכרנו הוא הקפיד מאוד להתנהג כמאצ'ו גברי, אבל לאט לאט הוא נרגע, התחיל לבטוח בי והניח לעצמו, מידי פעם, להתמסר ולהיפתח אלי. נהנינו לא רק מהגיוון בסקס אלא גם מעצם המגע זה בזה, אהבנו להתכרבל יחד, להתנשק המון ולהחזיק ידיים סתם ככה, בשביל הכיף.
ליד הילד נזהרנו לא להגזים באותות חיבה כדי לא להביך אותו והבחנתי שמריו מקפיד לא להסתובב לידו ערום ומזעיף פנים כל פעם שאורי נכנס לחדר השינה שלנו ותופס אותנו שוכבים במיטה גם אם רק קראנו או צפינו בטלוויזיה.
הוא הקפיד מאוד מאוד לנעול את הדלת כל פעם שהיה סקס אפילו אם השעה הייתה ממש מאוחרת והילד ישן לבטח במיטתו. זה שעשע אותי מעט, אבל השלמתי עם צניעותו. מריו שהיה הבן החביב על אימו שתמיד דרשה ממנו להיות הגבר בבית קיבל את עצמו כהומו בקושי רב ורק אחרי מאבק ממושך בנטיותיו המיניות השלים עם עצמו. בעברו נרשמו אפילו נישואי בוסר שהתמוטטו מהר מאוד בגלל חוסר התפקוד שלו במיטה עם אשתו הטרייה.
אני שגדלתי בצילם של שני אחים בוגרים ומאוד דומיננטיים שהסבו את כל תשומת הלב המשפחתית ממני אליהם יצאתי מהארון בקלות, כמעט מבלי משים. תמיד הייתי שלם לגמרי עם עצמי ועם ההומואיות שלי ומעולם לא חשתי צורך להסתתר או להתנצל.
אני חושב שזו הייתה אחת הסיבות בגללן מריו התאהב בי מהר וחזק כל כך. חוסר הארוניות המושרש שלי הרגיע את פחדיו, גירש את ספקותיו וחששותיו, פיזר את הבושה שחש ונתן לו מקום לנשום לרווחה ולהיות הוא עצמו.
את מסיבת בר המצווה שלו חגג אורי רק איתנו, אימו לא באה להשתתף בשמחתו למרות שהזמנו אותה. עלייתו לתורה נערכה בבית כנסת כשכל חבריו לכיתה שטרחו להגיע בבוקר שבת לבושים בכיפות ובחולצות חגיגיות, משליכים עליו סוכריות טופי ומריעים בסוף ההפטרה שלו שאותה שר בצורה מושלמת.
אחר כך לקחנו אותו לארוחת ערב במסעדה של גדולים, נתנו לו להזמין לבד מהתפריט ולשתות קצת יין - שהוא לא אהב - למחרת הוא חגג שוב עם עוד שלושה מחבריו שיום הולדתם היה סמוך לשלו במסיבת בני נוער שהכניסה אליה הייתה אסורה עלינו, תודה לאל.
שבוע אחר כך יצאנו שלושתנו לסוף שבוע ארוך ומהנה באילת, המתנה שלנו לבר המצווה של אורי והחופשה הראשונה שלקחנו, מריו ואני, מאז שהתחלנו לחיות יחד. 
"אתה תמיד מבין הכול בלי שיסבירו לך." אמר והחליק על ברכי בסתר השמיכה שכיסתה אותנו כשישבנו במטוס לאילת באותה חופשה ראשונה שלנו יחד שארגנתי לגמרי לבד, יודע שהוא יחוש לא בנוח להזמין חדר זוגי לשני גברים. אורי היה דבוק לחלון המטוס, גומע בהתרגשות את נופי הארץ, ואנחנו ישבנו לידו, אני באמצע, כרגיל, מתלטפים לנו בשקט מתחת לשמיכה, מאושרים לצאת מהשגרה, שמחים אחד בשמחתו של השני, מתרגשים לקראת הבאות.
זו הייתה חופשה מוצלחת מאוד. גבות מופתעות לא הורמו למראה זוג חד מיני עם נער ואף אחד לא העיר הערות מכוערות. הרגשנו רצויים ומקובלים, ולשמחתו לא היינו ההומואים היחידים במלון אם כי רק אנחנו באנו עם מלווה צעיר שישן בחדר משלו כמו נער בוגר ועצמאי, גאה מאוד להפגין את כישורי השחייה יוצאי הדופן שלו, צוחק מהחשש שלנו, שני אשכנזים בהירי עור שכמותנו, להישרף מהשמש העזה, בעוד שעורו השחום רק העמיק את גונו היפה ונעשה נוצץ ובוהק עוד יותר מתחת לקרני השמש העזות. 
את הבשורה שמריו נוסע לשנתיים ללונדון בישרנו לאורי יחד. הוא קיבל את הידיעה בפנים שקטות ובלי שום סימן התרגשות חיצוני, אבל אני לא הוטעיתי, ידעתי שזו העמדת פנים והוא ממתין עד שמריו ילך לעסקיו כדי לשפוך בפני את כל התהיות, החששות והדאגות שעוררה בו הנסיעה.
כך נהג תמיד, מריו - ואיתו כל שאר העולם - הורשו להכיר רק את הצד החיצוני, הרגוע והחביב שלו, ומעולם לא פגשו את אורי האמיתי שרק אני הכרתי. הלוחם הקטן והנחוש שפגשתי באותו חורף בודד וקר הפך לנער רגיש, זהיר ומודאג שהשתמש בקסם האישי ובחן שלו כדי להסוות את אישיותו הסוערת והמוטרדת.
גם חבריו וידידיו הרבים שכיבדו וחיבבו אותו בגלל חוש ההומור שלו, נדיבותו ונאמנותו, מאמן השחייה שלו שהיה מלא התפעלות מכישרונו ומיחסו הרציני לספורט, ומורותיו שאהבו אותו מעל ומעבר למקובל מפני שידע להקסים אותן ולסחרר את ראשיהן, כמעט לחזר אחריהן, כדי שיעניקו לו את כל החמימות והחיבה הנשיים שלא קיבל מאימו המתנכרת, אף אחד מהם לא הכיר אותו כמוני. רק אני, בעל בריתו הוותיק, היה היחיד שהורשה לראות, לפעמים, את אורי האמיתי.
כשהיה צעיר יותר הייתה לי גישה חופשית אליו, אבל ככל שאורי התבגר הוא למד להסתיר טוב יותר את הלוחם הקטן והדרוך שעדיין חי בתוכו, נחוש לשרוד בכל מחיר.
עם השנים הוא למד להעמיד פנים כל כך טוב עד שלפעמים אפילו אני חשבתי שאולי הוא באמת הפך לאותו נער מקסים וחסר דאגה שייצג את אורי כלפי חוץ, אבל אז היה קורה משהו שהיה מאיים לזעזע את העולם הקטן והבטוח שלנו והלוחם היה מגיח החוצה שוב, כועס ואומלל, עיניו פעורות לרווחה, יבשות מדמעות, גופו נוקשה ודרוך, אגרופיו קפוצים, רואה אויבים בכל מקום.
הנסיעה של מריו הייתה זעזוע חמור בשבילו, חמור מכפי שתיארתי לעצמי. ברגע הראשון בו נותרנו לבד ירד החיוך הנעים מעל פניו - פנים שחומים שאיבדו לאחרונה כמעט את כל מתיקותן הילדותית ונעשו מארכות ומזוותות שופעות קסם גברי, צעיר ופראי – והלוחם הקטן הסתער עלי, מודאג ומבוהל, ודרש הסברים.
"קרה משהו בינך לבינו טוליק? תגיד לי את האמת, אני כבר לא תינוק."
"אורי באמת... אתה לא חי יחד איתנו באותו בית? אתה לא רואה שאנחנו אוהבים זה את זה כמו תמיד?"
"אז למה הוא עוזב." הטיח אורי בשולחן כף יד שגדלה בשנה האחרונה למימדים מפתיעים. גם מספר נעליו גדל פתאום ולפתע התקשיתי למצוא בשבילו נעלים.  
"הסברנו לך חמוד." הנחתי יד מרגיעה על כתפו, מבחין בזעזוע שהוא כבר גבוה כמוני. לא שאני גבוה במיוחד, אבל הנער היה רק בן ארבע עשרה ועדיין צמח, "זה קידום רציני מאוד בשבילו, זו מחמאה אדירה לאדם צעיר כמותו לקבל משימה רצינית כזו."
"צעיר?" הרים לעומתי אורי גבות רבות הבעה ומלאות חן, "הוא כבר כמעט בן ארבעים, מה פתאום צעיר?"
"ארבעים זה צעיר." התעקשתי, "בעיקר בעסקי הבנקאות, וחוץ מזה הוא רק בן שלושים ושמונה."
"אבל אתה יותר צעיר, אתה עוד לא בן שלושים."
"אני אהיה בן שלושים בעוד כמה חודשים, אני מקווה שהוא יגיע לחופשת מולדת ליום ההולדת שלי."
"ואם לא אז תכעס עליו נורא ותיפרדו?" הניח אורי לעצמו להפליג על נחשולי דמיונו הסוער.
"כמובן שלא, אני אהיה עצוב מאוד, וגם מריו, אבל זה רק יום הולדת, אני אשרוד."
"אני לא רוצה שתהיה עצוב." הניח אורי שתי כפות ידיים חמות על לחיי, ממסגר את פני בכפות ידיו ארוכות האצבעות, מפנה את פני אליו, מקרב אותן לפניו ומביט בעיני כפי שעשה כשהיה ילד.
כשהיה קטן הנחתי לו לשבת בחיקי, לחבק אותי, להתרפק עלי ככל שרצה, מנסה להעניק לו מעט מהחמימות הגופנית והחיבה שאימו מנעה ממנו מאז היוולדו. בשנה שבילינו לבד, בלי מריו, הוא הרבה לגעת בי, להתכרבל בתוכי, ואהב לישון במיטתי, מצונף בתוכי כתינוק. הופעתו של מריו הפריעה מעט לקשר הגופני שלי עם אורי אם כי עדיין, בכל הזדמנות בה היינו לבד, אורי היה חש למיטתי וישן לצידי.
לפעמים כשהיה סובל מסיוטים היה בא לישון איתי גם כשמריו היה שם, שואב ממני נחמה וביטחון למשך הלילה ובורח מהר למיטתו בטרם יעלה השחר. מעולם לא מנעתי זאת ממנו, חשתי את הצורך שלו במגע שלי ולא ראיתי בכך כל רע. למריו לא ניסיתי להסביר, זה היה משהו פרטי ביני לבין הילד. מריו שגדל בחיקה של אימא אוהבת ומפנקת שחנקה אותו מרוב אהבה לא היה מסוגל להבין את הצורך הפיזי המכאיב של אורי בחום אנושי שרק אני יכולתי להעניק לו כי הייתי האדם היחיד בו בטח הלוחם הזהיר והמבוהל ששלט על חיי הרגש שלו.
עם התבגרותו של אורי פחת הצורך שלו במגע בי וכבר שנים לא בא לישון לצידי. אפילו כשמריו היה נעדר לפעמים מהבית לרגל עבודתו ישנתי לבד. רק מידי פעם היה אורי מעניק לי חיבוק מהיר או מפתיע אותי בנשיקה זריזה על לחיי.
הבנתי למה השינוי שעמד להתחולל בחיינו חידש את הצורך שלו לגעת בי, להיות בטוח שאני מבחין בו, ומעין עצבות כיווצה את גרוני כשנזכרתי איך היה יושב פעם על ברכי, ילדון קטן, רזה ומודאג, מביט בעיני בריכוז וחוקר אותי בדריכות רצינית אם אני אוהב אותו, רק אותו, ותמיד אוהב אותו, גם אם יהיה ילד רע ומרגיז.
הייתי מחבק אותו חזק, מצמיד אותו אלי ומבטיח לו שאני תמיד תמיד אוהב אותו, וגם אם אכעס ואצעק עליו לפעמים (זה מעולם לא קרה) שידע שבלב אני אוהב אותו ורק אותו מכל הילדים בעולם.
כיום הוא כבר כבד כמוני ואם היה יושב עלי היה מועך אותי, אבל המבט הכהה והרציני שקדח בעיני היה עדיין אותו מבט דרוך ולוהט של הלוחם הקטן שפגשתי לפני שנים בחורף אחד קר ובודד.


אין תגובות:

פרסום תגובה