עוקבים

יום שני, 15 בינואר 2018

א. האופנוע הירוק

"מה שאני רוצה להבין זה איך זה יכול להיות שכל האהבות שלי עד היום היו אהבות נכזבות?" הסברתי לפסיכולוג שפניתי אליו אחרי התאבדותו של הנסיך האדום, "אני חייב לדעת למה אף אחד מהגברים, או הנשים שאהבתי, לא אהב אותי חזרה? למה אני לא מצליח להיות בזוגיות עם אף אחד?"
"בגלל זה באת אלי?" מתח הפסיכולוג את רגליו מתחת לשולחן הכתיבה החבוט שלו, שילב את ידיו על עורפו, וסקר אותי במבט משועשע משהו.
"כן, אני חושב שזו הסיבה, וגם כי... כי..." התלבטתי איך להסביר בלי להישמע משוגע גמור, ואז נזכרתי שבן שיחי הוא פסיכולוג שמתפרנס מפסיכים כמוני, ולראשונה בחיי הרשיתי לעצמי להודות בקול שאני פוחד שאני יוצא קצת מדעתי.
"באמת?" תהה הפסיכולוג בשלווה.
הנהנתי, מבחין לראשונה שהוא בעצם די צעיר, צנום ובעל חזות חנונית אשכנזית מרגיעה, אבל בניגוד לקלישאה המקובלת נטול מבטא ייקי. הוא הדף ברגליו את כסאו לאחור כך שהכסא התאזן רק על שתי רגלים, והשעין את עורפו על הקיר, "אתה יכול לספר לי למה?" תהה בחביבות.
"זה סיפור ארוך." הזהרתי אותו.
"אין בעיות, קופת חולים מסבסדת לך עשרים וחמש פגישות של חמישים דקות כל אחת, אתה חושב שתוכל לסיים את הסיפור עד אז?" חייך.
"אולי, אם אני אדבר ממש מהר." חייכתי אליו חזרה, "רק תיזהר ואל תיפול עם הכסא."
"יהיה בסדר, קדימה, תתחיל לשפוך, אני מקשיב."
"אז ככה," לקחתי הרבה אוויר, והתחלתי לספר, "קודם כל שמי לא גולן מורה כמו שכתוב אצלך על התיק שלי, אלא גולן מועלם."
"החלפת את השם ממועלם למורה?"
"עברתי אותו, מועלם זה מורה בערבית ולכן... וזה אגב היה רעיון של אחי הגדול, לא שלי. אחרי שאבא עזב חשבנו שעדיף... גם אימא ואחותי הסכימו מיד."
"למה לא חזרתם לשם הבתולים של אימא שלך?" תהה הפסיכולוג.
"כי גם הוא היה מועלם, אבא ואימא הם בני דודים, מדרגה שלישית אמנם, אבל יש להם את אותו שם משפחה. היחסים ביניהם היו תמיד רעים, תמיד היו בבית צעקות, מריבות, קללות, הרבה סצנות לא נעימות. אימא בכתה שהוא הלך, אבל אנחנו הילדים נשמנו לרווחה כשהוא הסתלק."
"לאן הוא הסתלק בדיוק?"
"לצרפת, חזר לבחורה שהוא עזב כדי להתחתן עם אימא. הם נפרדו כי היא לא הייתה יהודייה והוריו לא הסכימו בשום פנים ואופן שהוא יתחתן איתה, ולחצו עליו עד שהוא עזב אותה והתחתן עם אימא, אבל הוא אף פעם לא שכח אותה כנראה... אני לא יודע בדיוק את כל הפרטים, הייתי רק ילד ולא סיפרו לי יותר מידי."
"אחרי שהוריך התגרשו החיים שלך נעשו קלים יותר?"
"כן ולא, מצד אחד כן, כי לא היו יותר צעקות ועצבים, מצד שני לא, כי נעשינו עניים מאוד, עברנו לגור באשקלון ליד סבא וסבתא, התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי והתאהבתי בפעם הראשונה בחיי, אהבה נכזבת כמובן."
"במי התאהבת?"
"ביורי, רציתי שהוא יהיה החבר הכי טוב שלי, אבל הוא לא רצה כי הוריו לא הרשו לו לשחק עם שחורים."
"שחורים?" התפלא הפסיכולוג.
"כן. בדיוק אז היה גל עליה גדול מרוסיה וחצי מהילדים בכתה שלנו היו רוסים שההורים שלהם נבהלו מהנייטיב השחורים, וניסו לשמור מהם מרחק."
"אני באמת מצטער." הצטער הפסיכולוג.
משכתי בכתפי וחייכתי כדי לאותת שהעלבון הישן הזה כבר לא מטריד אותי יותר, "זה בסדר, עם הזמן הם התרגלו וגילו שלמרות הצבע השחום שלנו אנחנו לא כאלה פרימיטיביים, ובטח לא מסוכנים. כיום יש המון זוגות מעורבים של רוסים ומרוקאים ובטח לא תתפלא לשמוע שהרבה רוסים חושבים שבחורים שחומים כמוני הם מאוד אקזוטיים, ונמשכים אליהם."
הפסיכולוג הנהן ושאל אם הבנתי כבר בגיל שש שאני הומו.
"לא ממש, האמת שהצלחתי להישאר בארון גם כלפי עצמי עד התיכון, ועד גיל שבע עשרה הייתי משוכנע שאני אתחתן יום אחד עם אישה. עד היום החברות הכי טובות שלי הן נשים, אבל מינית אני נמשך רק לגברים, ולהתאהב אני מתאהב תמיד בבחורים בהירים. גם הם נמשכים אלי ושמחים ללכת איתי למיטה, אבל לצערי הם אף פעם לא מתקשרים אלי אחר כך."
"אני מבין." הנהן שוב הפסיכולוג, "זה עצוב מאוד, אבל אתה בחור די צעיר, ואם יורשה לי להגיד, גם נאה מאוד, אני בטוח שבסופו של דבר..."
"חכה, אני רק בהקדמה, עכשיו אני מגיע לעיקר, כמו שכבר אמרתי, אני מחבב מאוד נשים ומצליח להתחבר אליהן רגשית, ואם גם הייתי נמשך מינית לנשים אז..." נאנחתי, "החיים שלי היו בטח קלים יותר אם לא הייתי הומו."
"אז אתה רוצה שאני אעזור לך להיות סטרייט?" החמיץ אלי הפסיכולוג את פניו.
"חשבתי שזה בלתי אפשרי, שאי אפשר לשנות נטייה מינית."
"וצדקת, כל המחקרים הרציניים מוכיחים שזה בלתי אפשרי, אבל עדיין יש אנשים שמנסים, ובדרך כלל מתאכזבים מאוד." הוא הנחית חזרה את כיסאו על ארבעת רגליו, "אז אם בגלל זה באת אלי, כדי לנסות להימשך מינית לנשים אני מצטער מאוד, אבל..."
"תרגיע, זו ממש לא הסיבה שאני פה. אני יודע שאני הומו, ולמרות שאני לא תמיד אוהב את זה אני מבין שזה מה יש."
"יופי, ורק שתדע, גם להיות סטרייט זה לא תמיד פיקניק."
"אני יודע, אבל בכל זאת, לדעתי קל יותר לאהוב נשים מאשר גברים."
"להומואים אולי, לסטרייטים זה כאב ראש רציני." רטן הפסיכולוג, והדף שוב את כיסאו אל הקיר, "תמשיך לספר." ביקש.
"בצבא פגשתי בחורה מדהימה אחת בשם יסמין, בחורה יפה מאוד, חכמה מאוד, מה שנקרא בחורה עם קלאסה, ומיד התחברנו. היא ישר זיהתה שאני הומו, וזה בכלל לא הפריע לה. התחברנו מאוד ועד היום היא החברה הכי טובה שלי, הבעיה היחידה שלה היא שיש לה אח."
"אח צעיר או מבוגר יותר ממנה?"
"דקל מבוגר יותר מיסמין בשלוש שנים, פגשתי אותו כשבאתי לבקר אותה אצל הוריה, וישר נדלקתי עליו."
"זה קורה לך הרבה, להידלק על בחורים?"
"כן." הנהנתי, "אני קראשולוג סדרתי, כל כמה חודשים אני חוטף קראש על בחור אחר, מכניס אותו למיטה, ואחר כך נרגע ממנו ונדלק על הבא בתור, אבל במקרה של דקל..." נאנחתי שוב, "דקל הוא סיפור אחר."
"תן לי לנחש, הוא לא הומו?"
"נראה לך?" הצטחקתי, "עברתי את השלב של להידלק על סטרייטים עוד בתיכון. ברור שהוא הומו, למרות שכשפגשתי אותו הוא עוד לא ידע את זה."
"ואתה כן ידעת?"
"אני ידעתי, אחותו ידעה, אפילו החברה שלו," סימנתי באצבעותיי מירכאות על המילה חברה, "ידעה את זה."
"ואחרי שנפגשתם הוצאת אותו מהארון?" חייך אלי הפסיכולוג.
"לא בדיוק, בעצם, מי שהוציא אותו מהארון היה הנסיך האדום."
"מי?" התפלא הפסיכולוג, "אמרת הנסיך האדום?"
"כן, זה לא השם האמיתי שלו, זה רק כינוי, הוא תקליטן, היה תקליטן." תיקנתי, "בחור ג'ינג'י ממש יפה, כריזמטי כזה, שמו האמיתי היה נתנאל רוט, ואני די בטוח שאחרי שדקל ראה אותו הוא קלט..."
"למה אתה מדבר עליו בלשון עבר?" השתומם הפסיכולוג.
"כי הוא מת, התאבד, אבל אני מקדים את המאוחר, מה שקרה זה שכנראה אחרי שדקל נפגש איתו בפעם הראשונה באיזה מסיבה נפל לו האסימון ו... בקיצור, הלכנו למיטה ו... אתה מבין?"
הוא הנהן, "ומה קרה אחר כך?"
"קרה מה שקורה הרבה פעמים לבחורים שקולטים מה הם באמת אוהבים בגיל מאוחר יחסית, דקל קיבל תיאבון גדול וניסה לפצות את עצמו על כל מה שהפסיד קודם ופתאום גיליתי שאני לא יכול לעמוד בזה, שאני נורא מקנא ועדיף שאני אנתק מגע וזה באמת מה שעשיתי. הייתי בטוח שאני אשכח ממנו בקרוב ואדלק על מישהו חדש אבל זה לא קרה משום מה, המשכתי לחשוב עליו ולהתגעגע ואז אחותו התחתנה וכמובן שהייתי בחתונה וגם הנסיך האדום היה, הוא תקלט בחתונה שלה ויומיים אחר כך הוא התאבד פתאום, אף אחד לא יודע למה."
"אני מבין." הנהן הפסיכולוג, "זה באמת מטריד מאוד, אבל אני לא מבין..."
"חכה, עכשיו אני מגיע לעיקר, אני ודקל הלכנו יחד ללוויה שלו, הייתה לוויה מוזרה, הוא בא ממשפחה חרדית וכל הקרובים שלו, כולם שחורים עם זקנים וכובעים והכל באו ללוויה, וכמובן שבאו גם כל החברים שלו מהקהילה... זו הייתה לוויה מאוד משונה, לוויה דו קוטבית קרא לה דקל."
"הלכתם יחד ללוויה?"
"כן, בטח, ואחרי הלוויה נתתי לו טרמפ הביתה, והוא ביקש לבקר אצלי בדירה ולשתות משהו ו... טוב, זה קצת מביך, אבל מה שקרה זה ש..." הרגשתי איך פני מתלהטים מבושה, "פתאום, בלי שבכלל תכננו את זה מצאנו את עצמנו באמצע זיון." פלטתי לבסוף וכבשתי את פני ברצפה.
"אין שום סיבה להתבייש, זה טבעי מאוד לרצות לעשות סקס אחרי ביקור בבית קברות." נשאר הפסיכולוג רגוע. "ומה קורה אתכם עכשיו?"
"אנחנו בקשר, נפגשים כל כמה ימים, אפילו ישנים יחד ויש גם סקס כמובן, אבל... אני פשוט לא יודע מה לעשות, אני אוהב אותו, אני חושב, והוא... אני פשוט לא יודע וזה משגע אותי, כל חוסר הוודאות הזה ומכניס אותי לדיכאון ולמתח ו... אתה חושב שאתה יכול לעזור לי?"
דיברתי עם הפסיכולוג על הכל, שפכתי לפניו את ליבי וזה באמת עזר. בעזרתו העדינה והנבונה הבנתי שאני מתאהב תמיד במי שאי אפשר כי אני מנסה לתקן את היחסים הדפוקים עם אבא, ושעד שלא אלמד לאהוב את עצמי כמו שאני - שחום ושחור עיניים ותלתלים - לא אצליח אף פעם לבסס זוגיות בונה ובריאה.
רק על דבר אחד לא שוחחתי איתו, התביישתי לספר לו שהוא סוד, ושאני לא מגלה לאיש שאני הולך אליו. זה לא שאני כזה פרימיטיבי וחושב שרק משוגעים הולכים לפסיכולוגים, אני יודע שלא, ושזו לא בושה ובכל זאת... הרי אני לא מספר לאף אחד שאני הולך לחרבן, או לאונן, או לגרבץ, אז... אז מה זה אומר עלי שאני משווה בין טיפול נפשי לדברים נחותים כאלה?
כנראה שאני צריך לעבוד על עצמי עוד קצת, הגעתי לבסוף למסקנה, והתחלתי להתארגן לשינה, ופתאום דפיקה בדלת, ודקל מתפרץ פנימה, פרוע ונרגש, פרק מעל שכמו תרמיל נפוח ושאל אם הוא מפריע. "אתה? אף פעם." חייכתי אליו את החיוך הכי טוב שלי, ושאלתי אם הוא רעב, או צמא, או אולי גם וגם?
דקל הטיל את עצמו על הספה שלי ושאל אם יש לי זמן לדבר איתו. התיישבתי מולו על הכורסא ונרכנתי לעברו, "בטח, על מה אתה רוצה לדבר?"
"על יציאה מהארון." הפתיע אותי דקל.
"אתה רציני, אבל הרי... חשבתי שכולם כבר יודעים שאתה... יציאה בפני מי?"
"ההורים שלי."
"הם לא יודעים עליך?" נדהמתי, "אבל... אבל... הם לא שמים לב למצעד הבחורים שעובר אצלך במיטה?" 
"שכחת שיש לי יחידת דיור עם כניסה נפרדת?" ענה דקל בהדרת כבוד, "וחוץ מזה הורי... הם שייכים לדור אחר, אם הם רואים בחורים מסתובבים אצלי הם חושבים שהם סתם חברים, ושאנחנו יושבים יחד ומדברים על בחורות."
"איזה בחורות? מתי לאחרונה הם ראו אצלך בחורה? הרי מאז שאנה ואתה כבר לא... הם יודעים שאתם כבר לא יחד?"
"כן, בטח, אבל תבין, לחלק מהבחורים שמבקרים אצלי יש הופעה מגדרית קצת נזילה, בעיקר בחושך, ולכן..."
הביטוי החלקלק שלו עורר בי צחוק, "הופעה מגדרית נזילה? אתה מתכוון להגיד שאתה בעניין של אוחצ'ות עכשיו?" לגלגתי.
"אני אוהב להתנסות בכל המגוון שיש לקהילה להציע." המשיך דקל לשמור על סגנון דיבור מכובד, מתעלם מצחוקי הפרוע.
"שיהיה לך לבריאות, רק תדע שלא כל מי שנראה עדין כמו בחורה, מדבר בקול צפצפני, מגדל שערות ומתאפר חייב להיות פסיבי, לפעמים החבר'ה האלה יכולים להפתיע אותך."
הוא נאנח, "כן, אני יודע."
"יופי לך, אז מה הבעיה?"
"הורי, מאז שסיימתי את הלימודים הם לא מפסיקים להציק לי להתחיל להיות רציני, למצוא עבודה ולהתמסד. עד היום הצלחתי להתחמק, אבל מאז שיסמין בהיריון... ידעת שהיא בהיריון?"
"לא, למה שאני אדע? אגב, מזל טוב."
"תודה, מאז שהיא בהיריון הם פשוט משגעים אותי, והיום נשברתי וצעקתי עליהם שירגיעו כי אני הומו, ואין מצב שאני אתחתן עם אישה, ובטח שלא יהיו לי ילדים."
"למה לא? יש המון הומואים שמביאים ילדים בכל מיני שיטות."
הוא העווה את פניו בסלידה, "כן, שמעתי. לא מתאים לי, ובין כה וכה יש מספיק אנשים בעולם, לא צריך להביא עוד."
"בסדר, אז לא, העיקר שהוריך יודעים את האמת, נכון שעכשיו אתה מרגיש הקלה?"
"כן, לגמרי, לא רואים?" כבש דקל את פניו בכפות ידיו וכתפיו רטטו, "ברגע שהם קלטו שאני רציני הם זרקו אותי מהבית." גילה לי בקול חנוק.
"מי, הוריך? נו, באמת, אני לא מאמין!" הופתעתי. ההורים של דקל ויסמין עשו עלי תמיד רושם של אנשים ליברליים ופתוחים שאוהבים את ילדיהם בכל ליבם ובלי תנאים.
"תאמין. הם נורא כעסו ואמרו שלמרות שאין להם כלום נגד הומואים הם לא מוכנים לסבול את זה אצלם בבית, ושאני יכול לעשות מה שאני רוצה ואיפה ואיך שבא לי, אבל על חשבוני, לא על חשבונם."
"חשבונם?" התפלאתי, "מה? אתה לוקח מהם כסף?"
"לא, אבל ברגע שהתברר להם שאני הומו הם נזכרו שהם יכולים להשכיר את היחידת דיור שלי באיזה אלפיים חמש מאות ₪ לחודש, ולמה שהם יפסידו כסף סתם, בלי שיצא להם מזה איזה נכד?"
"וואלה?" נדהמתי, "זה מה שהם אמרו לך?"
"לא בדיוק, אבל אני די בטוח שלזה הם התכוונו."
"ומה יסמין אומרת על זה?"
"שאני נסחף ואני מגזים, וגם הם לחוצים, אבל היא בטוחה שבעוד יום יומיים כולנו נרגע ונפסיק לדבר שטויות."
"רוב הסיכויים שהיא צודקת, אני בטוח שבקרוב הוריך ישלימו עם המצב, מה דעתך שבינתיים תגור אצלי?"
"קיוויתי שתציע את זה." התבהרו מעט פניו של דקל, "אז איפה אני ישן? על הספה או שיש לך עוד מיטה?"
"מה רע במיטה שלי?"
הוא חייך במבוכה, "שום דבר, רק שאני... פשוט אין לי מצב רוח ל..."
"זה ברור לגמרי." נחפזתי להרגיע, "אני מבין, אבל באמת שאין לי עוד מיטה, והספה מאוד לא נוחה, אל תדאג, אני מבטיח להתנהג יפה, רוצה להתקלח?"
הוא רצה, ועד שהגיע למיטה כבר כמעט ישנתי, ובקושי חשתי איך הוא מחליק לצידי ונשכב בקצה המיטה, מקפיד לא לגעת בי.  

בבוקר הוא כבר היה רגוע והגיוני יותר, וכששתינו קפה יחד הודה שיש משהו בטענות של הוריו, ובאמת הגיע הזמן שיתחיל להתנהג בצורה בוגרת ולחפש עבודה.
"רעיון טוב, ולמזלך ממש במקרה נודע לי שמחפשים אצלנו מהנדס מכונות, רוצה לבוא להיפגש עם מנהל כוח אדם?" דקל הנהן ונראה אסיר תודה כצפוי, וכשהוריתי לו להכין דף עם קורות חיים ולהתגלח לפני שנצא ציית לי בזריזות.
הוא עשה רושם מצוין בכוח אדם והמנהל צירף אותו חיש קל לעבודה, קודם כמתלמד ואחרי כחודש כעובד מהמניין. בינתיים הוריו נרגעו קצת, דעתם התיישבה והם התחילו להשלים עם העובדה המצערת שיצא להם בן הומו. ביוזמתה של יסמין נערכה פגישת פיוס רגועה. דקל התנצל שלא סיפר מיד את האמת, והתפאר בחוזה העבודה המכובד שחתם. הוריו התנצלו שצעקו עליו, בירכו אותו על העבודה המוצלחת שהשיג, אבל לא הזמינו אותו לחזור לגור אצלם. הם ציינו שהוא תמיד יהיה בנם, והוא מוזמן כמובן לכל שמחה משפחתית, ואולי, בעתיד, אם יהיה לו בן זוג ראוי, מישהו ברמה של בעלה המקסים של אחותו, הם ישקלו לארח גם אותו בביתם.
"תודה רבה לכם!" הטיח דקל בזעף, "באמת יפה מצידכם, שלום ושיהיו לכם חיים נחמדים." והסתלק, ממורמר.
"על מה בדיוק אתה כועס?" שאלתי כשדיווח לי על הפגישה, "אתה בן אדם בוגר עכשיו, הוריך מימנו לך את הלימודים והשקיעו בך מאמצים וכספים במשך שנים, לא הגיע הזמן להתנתק מהפטמה שלהם ולהתחיל להיות עצמאי?" הוכחתי אותו.
"אני בטוח שאם לא הייתי יוצא מהארון הם היו מתחננים שאני אמשיך לגור אצלם וגם קונים לי אוטו." התלונן דקל.
"יכול להיות, אבל תסכים איתי שבשלב בזה של חייך הם לא חייבים לך כלום, נכון?"
"כן, אבל... יסמין קיבלה חתונה מפוארת ועזרה בקניית דירה, ואחרי שהתינוק ייוולד הם בטח גם יקנו לה מכונית חדשה."
"נגיד שאתה צודק, אז מה? אם יש להם די כסף זכותם לעשות איתו מה שבא להם."
"אבל זה לא פייר, למה היא כן ואני לא?"
"אני חושב שאתה יודע לבד את התשובה."
"זה לא הוגן."
"נכון, החיים לא הוגנים, אבל יחסית לאחרים קיבלת קלפים מעולים. אתה צעיר ויפה ובריא, ויש לך מקצוע טוב וראש על הכתפיים..." לא ציינתי שיש לו גם אותי, את זה הוא כבר הבין לבד, "מספיק עם האכלו לי שתו לי הזה, זה לא סקסי וממש לא מתאים לך." נזפתי בו בקשיחות.
"לא אכפת לי, גם אני רוצה מכונית חדשה."
"אז תקנה לך." השבתי בנחת, מתאפק לא לציין שקודם כל, הוא מרוויח מספיק לקנות לעצמו מכונית, ושנית, הוא בין כה וכה נוסע איתי במכוניתי לעבודה, ואני מוכן להשאיל לו אותה בכל פעם שהוא זקוק לה אחרי העבודה.
"אתה צודק, זה בדיוק מה שאני אעשה." הוא קפץ ממקומו ופסע לעבר הדלת, "נו, אתה בא?"
"בשביל מה אתה צריך אותי?"
"כדי שתייעץ לי. נו, בוא כבר גולן, אני סומך עליך."
"אולי כדאי שבאותה הזדמנות נקנה גם עוד מיטה? בטח נמאס לך כבר לישון איתי."
"ממש לא, ותפסיק לדוג מחמאות, אתה יודע שאני אוהב לישון איתך, אבל אולי באמת נקנה ספה חדשה קצת יותר מוצלחת?"
"שנינו נקנה? אתה מתכוון להגיד שאתה רוצה שנמשיך לגור יחד?"
"כן, בטח." השיב דקל כלאחר יד, כאילו זה ברור ומוסכם שאני והוא חולקים לא רק מיטה ונוזלי גוף אלא גם שותפים לדירה ולחיים.
"בתור מה בדיוק, שותפים לדירה?"
"גם." השיב דקל, מעמיד פנים שהוא מתרכז כל כך בפתיחת דלת המכונית עד שאין לו פנאי להביט בעיני.
"דקל!" צעקתי, "אתה מוכן להסתכל עלי ולהסביר לי על מה אתה מדבר?"
"אל תצעק." התיישב דקל בכיסא הנהג, "ואני חושב שדי ברור על מה אני מדבר."
"לך אולי, אני לא מבין כלום."
"מה יש פה להבין?" התניע דקל את המכונית, "אנחנו חיים יחד, ישנים יחד, גרים יחד, מה בדיוק אתה רוצה? שיחת יחסינו לאן?"
"כן, זה בדיוק מה שאני רוצה."
"מה, עכשיו?"
"אתה מעדיף שננהל את השיחה הזאת בחנות הרהיטים? ואגב, לאן בדיוק אתה נוסע? אני מקווה שלא לאיקאה."
"מה רע באיקאה?"
"הכל פחות או יותר, לא מוכן לקנות מהם אפילו מסגרת לתמונה, בטח לא ספה."
"אז איפה כבודו מוכן לקנות ספה?"
"באזור התעשייה, יש שם כמה נגריות רהיטים לא רעות, תשמע דקל, עד עכשיו הסידור שלנו היה זמני כזה, לא משהו רציני וחשבתי..." שקעתי במחשבות, האמת שלא ממש חשבתי, פשוט נהניתי מנוכחותו, התענגתי על הסקס, והתאמצתי לא לפתח ציפיות כדי לא להתאכזב.
"נו, מה חשבת?" קינטר אותי דקל בקול רך, ופנה לאזור התעשייה.
"שעוד מעט תסתלק לדרכך ותמשיך לדגום את המבחר שיש לקהילה להציע."
"דגמתי כבר מספיק, אני עייף מזה, ואני רוצה שנמשיך לחיות יחד, מתאים לך?"
הנהנתי, מאושר מאוד, "בהחלט."
"ומה עם הספה הזאת, מה דעתך עליה?" עצר דקל לפני חלון ראווה עמוס רהיטים.
"הנה, הצהובה הזאת נראית לך?"
"כן, אבל לא ככה קונים ספה. צריך לשבת עליה קודם, ולבדוק אם היא נוחה, ואולי גם לנסות ספות אחרות? אולי יש אותה בעוד צבעים?"
נכנסנו, בדקנו, ניסינו, בחנו עוד צבעים ודוגמאות, ובסוף קנינו את הראשונה, הצהובה, וקיבלנו גם הנחה כי היא עמדה בחלון הראווה במשך כמה ימים.
"ומה עם המכונית שרצית?" תהיתי כשיצאנו מחנות הרהיטים אחרי ששילמנו וסיכמנו מתי מביאים לנו אותה הביתה.
"כן, המכונית... אני עוד צריך לחשוב על זה." השיב דקל, ודקה אחר כך נעצר בחריקת בלמים מול מוסך לאופנועים שהצטנע לו בתמימות בין חנויות הרהיטים, "תראה איזה יפיוף." התפעל מול אופנוע אחד בצבע ירוק רעל, "מה דעתך עליו?"
"באמת יפיוף, אבל הוא לא מכונית." ציינתי את המובן מאליו, אבל דקל כבר היה בחוץ, מלטף בערגה את חמוקיו הירקרקים של האופנוע, ולא שמע מה אמרתי. 
 "אופנוע ירוק, מדליק!" התלהב אלדד, "אפשר סיבוב?" ועוד לפני שדקל הספיק לענות חבש את הקסדה על ראשו, קפץ על האופנוע, התניע והסתלק, משאיר אותנו על המדרכה עם אשתו חמוצת הפנים.
"אל תדאגי יסמין, הוא תיכף יחזור, רוצה לעלות לדירה ולשבת קצת?"
"אני לא דואגת." התיזה יסמין בזעף, "וכן, אני רוצה לעלות לדירה, אני שוב צריכה פיפי."
"נו, אז איך זה להיות בהיריון?" שאלתי אותה אחרי שיצאה מהשירותים, עדיין זועפת.
"לא משהו." הודתה יסמין, "בהתחלה היו לי בחילות, ואחרי שהן הפסיקו, תודה לאל, התחלתי להשמין כמו פרה, וכל הזמן יש לי פיפי מצד אחד, ועצירות מצד שני... ותראה איך התנפחו לי השדיים, ממש מגעיל."
"יש הרבה שחושבים שחזה גדול זה יפה." ניסיתי לנחם אותה, "ומאז ההיריון העור שלך ממש קורן, וגם השער שלך נראה נפלא."
היא העוותה את פניה בביטול, "רוב הסיכויים שאחרי הלידה יהיו לי סימני מתיחה והשער יתחיל לנשור, אני שוקלת להסתפר קצר עוד בחודש התשיעי."
"זה רעיון לא רע, אני מבטיח לך שתיראי יפה גם עם שער קצר, ובין כה וכה הוא יגדל שוב עם הזמן." המשכתי להיות אופטימי, אבל משום מה ההיריון גרם ליסמין ללקות בשמיעה סלקטיבית שסיננה את המחמאות שלי מזיכרונה.
"כמה יפה אני אראה עם תינוק בידיים ועם חזה נפול ותחת שמן?" התמרמרה, "זה כל כך לא הוגן, התינוק הזה עוד לא נולד וכבר הוא משנה לי את הגוף, ומפריע לי בחיים, ואחרי שהוא ייוולד אז בכלל..." היא עיוותה את פיה כאילו נגסה לימון חמוץ ונראתה אומללה מאוד, "בכלל לא רציתי אותו, זה סתם היה פנצ'ר מטופש, אבל אלדד התלהב מאוד ושכנע אותי להשאיר אותו, ועכשיו אני תקועה עם ההיריון המיותר הזה ואלדד ממשיך בחיים שלו כאילו כלום, זה לא הוגן!" התבכיינה.
היה משהו מהצדק בטענותיה, "יכול להיות." נאלצתי להסכים, "אבל מה לעשות שגברים לא יכולים להיות בהיריון? אני בטוח שאחרי שהתינוק ייוולד אלדד..."
"מה? מה אלדד?" התנפלה עלי יסמין, "מה הוא יעשה לדעתך? יניק אותו? יחתל אותו? ישב בבית ויטפל בו?" ירתה בי סדרת שאלות רטוריות קנטרניות, "ממש לא." ענתה לעצמה עוד לפני שהספקתי לחשוב על תשובה מוצלחת, "הוא ימשיך לישון בשקט בלילה, ילך בבוקר לעבודה וישאיר אותי עם כל הבלגן והטינופת, ומתי אני אזכה ללמוד ולעבוד ולחיות? אחרי שהתינוק יגדל ואני כבר אהיה קשישה מקומטת? באמת תודה רבה."
נשארתי חסר תשובה ופעור פה, ומזל שאלדד ודקל נכנסו פנימה, משולהבים ושמחים בזכות בקבוק היין שקנו, ואני מניח שגם קצת בגלל האופנוע הירוק, הנהדר.
"אשתי היפה, התגעגעתי אליך." קרא אלדד, וחייך אל יסמין חיוך שהיה ממיס גם לב אבן, ואחר כך הגדיל לעשות ונישק אותה.
היא הדפה אותו מעליה, "אל תתחנף." גערה בו, "ואיך זה שאתה רוכב פתאום על אופנוע? לא ידעתי שיש לך רישיון."
"יש עוד המון דברים שאת לא יודעת עלי, אני עוד אפתיע אותך בעתיד." שמר אלדד על מצב רוחו הטוב.
"לטובה אני מקווה, אני אשמח מאוד אם תפתיע ותגלה כישרון לטיפול בתינוק."
"בטח שאני אטפל בו, שנינו נטפל בו." הבטיח אלדד וניסה לכרוך את ידו על כתפיה, אבל היא חמקה ממנו, "נחיה ונראה." מלמלה בזעף, "מה יש לאכול? אני מתה מרעב." פנתה לאחיה שחש למטבח והחל להביא אוכל לשולחן שערכנו בקפידה עוד בבוקר.
בישלנו מטעמים לכבוד האורחים שלנו, ובאמת הצליח לנו, אפילו יסמין הודתה בכך, מה שלא מנע ממנה להחמיץ שוב פנים כי כולנו שתינו יין, ורק היא נאלצה להסתפק במיץ.
"אחותי כזאת כלבה." אמר דקל אחרי שהם הסתלקו לדרכם, "היא תמיד הייתה כזאת, אבל עד החתונה היא הצליחה להעמיד פנים שהיא נחמדה. אלדד המסכן... הוא בטח מצטער עכשיו שנתקע עם אחת כזאת."
"אחת כזאת... שכחת שאתה מדבר על אחותך? למה אתה מלכלך עליה?"
"כי אני מכיר אותה יותר טוב מכולם, ותדע לך שמה שראית עכשיו זו יסמין האמיתית."
"שטויות, נכון שהיא לא הייתה במיטבה היום, אבל אל תשכח שהיא בהיריון לא מתוכנן, וקשה לה..."
"מה קשה? מה פתאום קשה? אלדד המסכן נושא אותה על כפיים, משרת אותה על ימין ועל שמאל ולא נותן לה לעשות שום דבר לבד, כולם מכרכרים סביבה... אז היא בהיריון, ביג דיל! אפשר לחשוב שהיא האישה הראשונה בעולם שנכנסה להיריון, היא גם בטח מייבשת את אלדד במיטה, איזה מסכן."
"מה פתאום מסכן? הוא נשוי לבחורה יפה ומקסימה, ועומד להפוך לאבא בקרוב... הייתי שמח להיות במקומו."
"באמת, אז מי מפריע לך?" התרגז דקל.
"זה שאני הומו, אם לא הייתי אז... עזוב, לא חשוב. אני רק מבקש ממך להפסיק ללכלך על אחותך שהיא חברה טובה שלי, ובחורה נחמדה מאוד."
"זהו, שהיא לא, היא כלבה, ואני מקווה שאלדד יגלה את זה ויברח ממנה לפני שהיא תחסל אותו."
"תחסל אותו? איזה קשקוש! ואם כבר מדברים על זה דקל, כדאי שתדע שקנאה ממש לא טובה לעור הפנים, אז תפסיק עם זה."
"קנאה, במי נראה לך שאני מקנא?" ניסה דקל להיתמם.
"נו, די לחרטט, שקוף לגמרי שאתה דלוק על אלדד, כל מי שרואה אותך עם הגיס החמוד שלך מבין שהיית שמח להתחלף עם אחותך."
"לא נכון!" צעק דקל ופניו האדימו מזעם.
"טוב, אז לא." אמרתי בטון אדיש שהשתמע ממנו בדיוק ההיפך.
דקל נעלב מאוד, אמר לי שאני מניאק ושיש לי דמיון חולני, והסתלק מהדירה בחמת זעם. הצצתי מהחלון וראיתי אותו עולה אל אופנועו הירוק ורוכב לאי שם, משאיר אותי להתמודד עם המטבח ההפוך, ערמת הכלים המלוכלכים, והחשש שהרחקתי לכת עם אמירת מה שאני באמת חושב.
יש דבר כזה כמו יותר מידי אינפורמציה, דקל לא חייב לשמוע כל מה שאני חושב - ובקיצור, חבל שפתחתי את הפה
הוא חזר אחרי שעתיים, אמר שלא הייתי צריך לסדר הכל לבד, ואם הייתי מחכה...
"אני שונא להשאיר מטבח מלוכלך, וחוץ מזה לא ידעתי מתי תחזור, או אם בכלל... איפה היית?"
"סתם הסתובבתי, תגיד גולן, מה יש לך נגד האופנוע שלי? למה אתה שונא אותו כל כך?"
"לא שונא, פוחד. האמת שאני דווקא מבין למה רכיבה על אופנוע עושה לך את זה. בכיף הייתי דוהר על אופנוע, מרגיש את הרוח נושבת סביבי, עוקף בקלילות את כל הפקקים, זה מאוד מפתה, בעיקר כשלא יורד גשם, אבל מצד שני זה נורא נורא מסוכן."
"לא אם אתה זהיר, וחוץ מזה, גם נסיעה במכונית יכולה להיות מסוכנת."
"כן, נכון, אבל פחות, על אופנוע אתה חשוף לגמרי, מספיקה נפילה קטנה ואתה מרוח על הכביש... לפני שהתגייסתי נורא רציתי לקנות אופנוע, רציתי להיות כמו הבן של השכן שלנו שהייתי קצת מאוהב בו כי הוא היה כזה גבר, וכמובן שהוא בכלל לא שם לב שאני חי, אפילו עשיתי רישיון, אבל אימא נבהלה מאוד והתחננה שאני אוותר, ובדיוק אז הבן של השכן עשה תאונה עם האופנוע ונשאר פגוע מוח, לא מת, אבל גם לא חי... זה היה נורא, במחשבה שנייה עדיף שהוא היה מת מיד ולא נשאר ככה... הוא היה בחור כל כך יפה וכזה גבר מדהים, דומה טיפה לאלדד, וכמובן שסטרייט מושבע... לקח לו כמעט שנתיים למות באמת, ואני לא אשכח כמה ארוסתו בכתה בלוויה שלו, אם לא היו תופסים אותה בזמן היא הייתה קופצת אחריו לקבר, מאז עברו כבר מעל עשר שנים והיא עוד לא התחתנה, חיה אצל ההורים שלה, ורק עובדת ולומדת, כבר יש לה תואר שלישי, והיא עדיין רווקה." סיימתי את סיפורי העגום.
רגע אחד ישבנו בשקט וחשבנו על מה שסיפרתי, ואז דקל התנער, אחז בכפי, התנצל שרב איתי, הנהן בהסכמה כשהודיתי שגם אני הייתי קצת אשם, הבטיח שהוא ייזהר מאוד ותמיד יחבוש קסדה, ושאל אם גם לי בא לנסות לרכב על האופנוע.
"תגיד, יש לך ליקויים בהבנת הנשמע או שאתה חרש? לא שמעת מה סיפרתי לך רק עכשיו?"
"כן, בטח ששמעתי, שמעתי והבנתי הכל, יש לך רישיון לאופנוע, אז למה שלא תנסה לעשות סיבוב על האופנוע?"
"כמה פעמים צריך להסביר לך? כי אני לא רוצה, אני פוחד."
"זו לא סיבה, גם אני נורא פחדתי כשהלכתי אתך למיטה בפעם הראשונה, פחדתי לגלות שאתה צודק ואני באמת הומו, אבל בסוף השלמתי עם זה, ואני אפילו נהנה."
"דקל, באמת... איך אתה יכול בכלל להשוות בין רכיבה על אופנוע ובין להיות הומו? אין שום קשר בין שני הדברים האלה."
"בטח שיש." התווכח דקל, "אתה יודע כמה הומואים יש בפורום האופנוענים? ומה הפלא, הרי רכיבה על אופנוע היא בדיוק כמו להיות הומו. מכוניות זה לסטרייטים כבדים שנסחבים עם משפחה והמון ציוד, אבל לעומתם להומואים יש הרבה יותר אופציות, הם יכולים להיות לבד או בזוגיות, להחליף בני זוג כמה שמתחשק להם, להחליף מקומות עבודה, דירות, או אפילו ארץ מגורים בלי לשבור את הראש מה יהיה עם הילדים והאישה... הומואים זריזים ומהירים וקוליים כמו אופנועים, ויש גם את העניין האופנתי."
"אופנתי? על מה אתה מדבר?" שאלתי, מופתע מהמטפורה הלא צפויה שהשחיל דקל לשיחה.
"על ההבדלים בין רכיבה על אופנוע לנסיעה במכונית. במכונית לא משנה מה אתה לובש, אתה יכול לשבת מאחורי ההגה באימונית, או בחליפה, בגופייה או בחולצה אלגנטית, ואם מתחשק לך אפילו בכפכפים ובלי מכנסיים, זה לא באמת חשוב כי יש מיזוג ויש חימום ויש לך קופסת פח שמגנה עליך, אבל באופנוע אתה חייב קסדה כמובן, ואתה לא יכול סתם לזרוק עליך משהו כמו נהג מכונית, אתה חייב לבדוק מה קורה בחוץ, וללבוש משהו הולם, הבנת?"
הנהנתי, "אני חושב שכן, אבל מה?"
"את זה." שלף דקל מהארון בכניסה מעיל עור מקושט בפסים ירוקים ומגפיים תואמים. "נו, קדימה, תלבש אותם ובוא נצא לסיבוב, אתה תנהג." פיתה אותי, ואחרי היסוס קל התפתיתי. חבשתי קסדה ומעיל אופנוענים וגיליתי שוב איזה כיף זה לרכב על אופנוע.


אין תגובות:

פרסום תגובה