עוקבים

יום שני, 15 בינואר 2018

א. טובת הילד

אלופת השניצלים
בימים הראשונים אחרי הפרידה מדקל היה גולן נחוש בדעתו לא להניח לאכזבה שנחל להשפיע עליו לרעה. דברים כאלה קורים אמר לעצמו, אנשים מפסיקים לאהוב ונפרדים כל הזמן, אין טעם לקחת ללב, היה טוב כל זמן שזה נמשך, אבל העניין נגמר, וצריך להמשיך הלאה, הטיף לעצמו מוסר, וכמה ימים אחרי שדקל עזב הוא כבר שקד על אתרי היכרויות, ובראשם אטרף הידוע לשמצה, משתדל למצוא תחליף מוצלח לדקל.
למרות כל מאמציו זה פשוט לא הלך. אף אחד לא מצא חן בעיניו, איש לא גרם לו להתלהב, וכל מי שיצר איתו קשר נשמע לו ריקני וחלול. כל התמונות ששלחו לו היו סרות טעם, וחלקן פשוט פורנוגראפיות, ומה שעצבן אותו יותר מכל - כמעט כולם כתבו בשגיאות כתיב מזעזעות והוסיפו חחחח מעצבן בלי שום טעם וצורך בסופו של כל משפט שני.
אחר כך, כאילו מהשמים, באה ההצעה המפתה מהמפעל בקצרין. הוא נסע לראיון מתוך דחף רגעי, בעיקר כדי לשבור את השגרה, ולא כי חשב שבאמת ילך לגור אי שם ברמת הגולן, אבל הוא התקבל מיד לעבודה, והתנאים שהציעו לו היו נהדרים - מפעל משפחתי קטן ונחמד, נוף נהדר, כבישים רחבים ולא פקוקים, אוויר צח וקריר, ועבודה מרתקת בלי משמרות מתישות.
למה לא בעצם? שאל את עצמו כשחזר לקריות, וסקר את דירתו שנראתה לפתע אפרורית ומשמימה. מה מחזיק אותי כאן? כלום. מתי אני אצא מהשגרה אם לא עכשיו, כשאני צעיר מספיק להתחיל מחדש? אין לי פה שום דבר שמחזיק אותי, אז למה לא?
למחרת בבוקר התקשר לספידפלסט והודיע למיכל, מנהלת כוח האדם החביבה, שהוא מקבל את ההצעה ומתי אפשר להתחיל?
"מצידי כבר אתמול." השיבה מיכל בבת צחוק, "אבל אני מניחה שיש כמה עניינים שאתה צריך לסגור קודם, אז בוא נחליט על תחילת החודש הבא, מה דעתך?"
"מצוין, את מכירה מישהו שמוכן להשכיר לי דירה?"
"יותר טוב, אני מכירה מישהו שישמח להשכיר לך בית עם גינה. תן לי את המייל שלך ואני שולחת לך מיד תמונות." השיבה מיכל, וכמה דקות אחר כך הופיעו על מסך המחשב שלו תמונות משמחות לב של בית קטן ונחמד עם גג רעפים אדום, מוקף גינה שעץ כליל חורש פורח בורוד עז בשוליה הוסיף לה לווית חן.
"זה בית דו משפחתי, 90 מ"ר, כמעט חדש ובמצב מעולה." הבטיחה לו מיכל, "אתה יכול לשכור אותו באלפיים ₪ לחודש, נראה לך?"
"זה עושה רושם של כמעט יותר מידי טוב, והמחיר ממש זול, איך זה יכול להיות? מה המלכוד?" התמלא גולן חשד, "מי השכנים שצמודים אלי?" חקר.
"אנשים ממש נחמדים, משפחה צעירה וחביבה." הרגיעה מיכל, "אגב, איך אתה עם כלבים?"
"בסדר, אין לי שום דבר נגדם. למה, לשכנים יש כלב?"
"כן, כלב מתוק, ממש נשמה, אתה תראה."
הוא באמת ראה אבל זה לקח עוד כמה ימים, לפני שהגיע לקצרין היה עליו לטפל במאה ואחת עניינים - לעזוב את מקום עבודתו הנוכחי, למצוא שוכר חדש לדירתו, לארוז את הבית ולמצוא מובילים. הוא עבד קשה והתרוצץ כל היום, ובלילות היה מתמוטט במיטתו, עייף מכדי לחלום.
גולן חזר לזכור את חלומותיו רק אחרי שהתמקם בביתו החדש שהיה, כמו שהבטיחה מיכל, נקי ומתוכנן היטב, ובמצב תחזוקה מעולה. הוא יצא מהקריות עם עלות השחר, והגיע לבית בשעת הבוקר. עד שפרק את רהיטיו וסידר אותם במקומם בעזרת הסבלים שקיבלו טיפ נדיב כבר הגיעה שעת הצהרים.
הסבלים הסתלקו לדרכם, מרוצים, וגולן העייף אכל את הכריכים שהכין לעצמו מבעוד מועד, נשכב על מיטתו שהתמקמה יפה בחדר השינה החדש שלו, הביט בשביעות רצון בתקרה הלבנה הנקייה, נהנה ממראה אהיל הניר היפני המפוספס לבן ירוק שעמד יפה בטלטולי הדרך, ונתלה מעל המיטה באלגנטיות חיננית, ונרדם.
הוא חלם על דקל, מחייך אליו, מושיט אליו את זרועותיו, מבקש סליחה, מספר לו שהפרידה הייתה טעות מטופשת, שהוא התחרט ברגע האחרון ולא התחתן, והוא כל כך מתגעגע... בחלומו הם התחבקו והתנשקו, ואז החלו להפשיט זה את זה... דקל היה יפה כל כך, אוהב כל כך, הוא נצמד אליו, לוהט מתשוקה שכמוה לא חש זמן רב, והרגיש שהוא נמס מרוב אהבה ואושר, ואז התעורר, מגלה שתחתוניו לחים מזרע, ומישהו דופק על הדלת בעקשנות מרגיזה.
"רק רגע!" צעק, מבולבל ומאוכזב, משך עליו בחופזה מכנסים, וכשל לעבר הדלת. בפתח עמדו שניים, ילד קטן ומתולתל, וכלב גדול לבן שתלו בו מבטים סקרניים.
"שלום." אמר הילד, "אתה השכן החדש שלנו?"
"אהה... כן, אני חושב שכן." גמגם גולן, "ומי אתה?"
"אני זוהר, וזה פיסטוק." הניח הילד יד קטנה ולא ממש נקייה על גבו השעיר של הכלב.
"שלום זוהר ופיסטוק, אני גולן. איפה ההורים שלך זוהר?"
"אימא מחממת אוכל לצהרים." הוא הסב את ראשו לאחור, "אימא!" צרח ומעבר למשוכת היסמין שהפרידה בין החצר של גולן לחצר של הבית הצמוד לשלו הציץ ראש מתולתל כמו של זוהר שהיה שייך לגברת עגלגלת וחייכנית, חגורה סינר למתניה. "זוהר." אמרה בקול נוזף, "מה אתה עושה? למה אתה מפריע לשכן החדש?"
"קוראים לו גולן." דיווח זוהר, "ופיסטוק אוהב אותו." הוסיף בפסקנות, "בוא גולן, תאכל איתנו, אתה אוהב שניצלים? אימא אלופת השניצלים."
גולן ישב במטבח של אימא של זוהר שהציגה את עצמה בשם דנה, חברה טובה של מיכל מספידיפלאסט, ואלופת השניצלים של קצרין, אכל שניצל עם פסטה, שתה קפה עם עוגה, עזר לזוהר להשלים את טירת הלגו שלו ולהכין שיעורים בחשבון, ואחר כך חזר לדירתו להמשיך לארגן ולסדר אותה.
עד הערב הוא סיים לשטוף את הרצפה, ולסדר את ארון הבגדים שלו, ויצא החוצה לעשות טיול קטן בסביבה. כאילו המתין רק לו זינק זוהר החוצה, ופיסטוק הנאמן בעקבותיו. "רוצה לטייל איתי ועם פיסטוק?" הציע, תולה בו מבט מפציר.
גולן הסכים בתנאי שגם אימא מסכימה. "אימא!" שאג שוב זוהר, ואימא חפזה לצאת בצייתנות החוצה, לברר מה הצעקות ובמה היא יכולה לעזור עכשיו?
היא הסכימה שזוהר ילך לטייל עם גולן ופיסטוק בתנאי שהם יחזרו עד שמונה בערב, כי מחר צריך ללכת לבית הספר.
זוהר הלך לצידו של גולן בעוד הכלב מתרוצץ סביבם, ולא הפסיק לדבר ולקשקש. גולן למד שהוא בכיתה ב' שהוא אוהב את המורה יעל, ושונא את קובי, המורה להתעמלות, שלחבר הכי טוב שלו קוראים גונן, ושאין לו אבא.
"למי אין אבא, לגונן?" ניסה גולן לארגן את שטף המידע שנחת עליו.
"לא, לגונן דווקא יש אבא, בעצם יש לו שניים, אחד אמיתי שגר בחיפה ואחד חורג שגר עם אימא שלו, אבל לי אין אפילו אבא אחד, כי אימא לא מאמינה בנישואים."
הם חזרו הביתה בזמן, וגולן מצא את עצמו, להפתעתו, מבטיח לזוהר שאם יצחצח יפה שיניים ויתקלח כמו ילד טוב הוא יקריא לו סיפור.
הוא הקריא לזוהר המקולח שהדיף ריח נעים של משחת שיניים וסבון תינוקות סיפור על נילס הולגרסון ואווזי הבר, וכששאל לתומו את זוהר אם הוא ראה את הסדרה על נילס בטלוויזיה, גילה, מופתע, שזוהר לא צופה בטלוויזיה וגם אין לו מחשב.
"אני חושבת שאסור לתקוע ילדים מול הטלוויזיה, זה הורס להם את הדמיון, צריך לקרוא להם סיפורים ולדעתי עדיף שהם ישחקו עם צעצועים ולא עם מחשב." הסבירה דנה אחרי שהילד נרדם.
"אבל בטח הילדים שהוא פוגש בבית הספר מספרים לו על התוכניות שהם רואים בטלוויזיה."
"לא בבית הספר שזוהר הולך אליו, הוא הולך לבית ספר אנתרופוסופי. שמעת על שיטת החינוך הזו?"
"כן, קצת. תסלחי לי שאני שואל דנה, ואם זה לא עסקי אני מתנצל מראש, אבל זוהר אמר שאין לו אבא, זה נכון?"
"נכון." שמרה דנה על שלוותה, "נכנסתי להיריון מבנק הזרע בגיל שלושים ושש אחרי שהבנתי שאני לא בנויה לזוגיות, ומאחר ובכל זאת לא רציתי לוותר על ילדים..." היא פרשה את ידיה במחווה מתנצלת משהו, "נשים כמוני מסתפקות בבנק הזרע."
"זה בטח קשה לגדל לבד ילד."
"לא נורא, זוהר מקסים וילד מאוד נוח, אנחנו מסתדרים לא רע." חייכה אליו דנה, הודתה לו על הזמן הרב שהקדיש לבנה, ואיחלה לו לילה טוב.
גולן חזר לביתו, התקלח והלך לישון, ושוב חלם על דקל שחיבק ונישק אותו, ושוב התנצל, אבל סירב להישאר איתו. "הילדים שלי ואשתי צריכים אותי, אני מוכרח ללכת אליהם." אמר ונעלם, משאיר אותו עם זקפה מכאיבה ודמעות בעיניו.

ופיסטוק גם
דנה התפרנסה מניהול בית קפה קטן ונחמד בכניסה לפארק התעשייתי לא רחוק ממפעל ספידיפלאס מקום עבודתם של מיכל וגולן. היא לא הייתה רק המנהלת בפועל אלא גם בעלת המקום, אבל רק מעטים ידעו את העובדה הזאת. גם הבית בו גרה דנה והבית של גולן הצמוד אליו היו בבעלותה, עוד עובדה שהיא העדיפה להצניע. אפילו גולן לא ידע ששכנתו היא בעלת הבית שלו ולתומו סבר שכמוהו גם היא משכירה את ביתה. הסוד נשמר כי דנה הניחה לעורך דין לנהל את ענייניה, וכשגולן חתם על חוזה ההשכרה של ביתו הוא עשה זאת במשרדו של עורך הדין ונאמר לו שבכל בעיה שתתעורר בנוגע לבית עליו לפנות לעורך הדין שיטפל בכל מטעם הבעלים האלמוני.
מי שכן ידעה מה היקף רכושה של דנה הייתה מיכל שהייתה לא רק חברת ילדות ותיקה שלה אלא גם בת דודתה. האבות שלהן היו אחים שגדלו אצל הורים מבוגרים, ניצולי שואה שאמללו אותם בילדותם, ואולי עקב כך ניהלו בבגרותם חיי משפחה קשים ומנוכרים, ואמללו בתורם את נשותיהם וילדיהם. הרקע המשפחתי המשותף, וחוויות הילדות הלא נעימות של דנה ומיכל חיברו אותן בקשר הדוק ועמוק עוד יותר משל אחיות. הן שוחחו כמעט כל יום, שיתפו אחת את השנייה בכל מה שקרה בחייהן ושתיהן הבינו היטב למה הן כל כך נחושות לא להתחתן אף פעם.
"נו, אז מה דעתך עליו? הוא נראה לך מתאים?" שאלה מיכל, מביטה בדאגה בדנה שעמדה מאחורי הדלפק וניקתה את מכונת האספרסו.
"מתאים למה בדיוק? אם את מחפשת חתן אז לא, הוא צעיר מידי, ואני כמעט בטוחה שהוא לא בעניין של בנות."
"חתן, נראה לך? בשביל מה אני צריכה חתן?" נשפה מיכל בבוז, "וגם אם הייתי מעוניינת באחד לא הייתי רוצה שהוא יעבוד איתי. מה שאני צריכה זה גבר עם מטען גנטי משובח, זה הכל."
"זה הכל? אם ככה למה שלא תעשי כמוני ותקני לך זרע בבנק הזרע?"
"כי עם כל הכבוד לבנק הזרע ולשאלונים האידיוטיים שלו אני מעדיפה, לטובת הילד, להכיר פנים אל פנים את אבא שלו. אגב, למה את חושבת שהוא הומו?"
"יש לי סיבה טובה, אבל לא נעים לי לספר."
"אולי בכל זאת? אני מבטיחה לא לגלות לאף אחד."
"נו, טוב, אבל זה סוד, אז בבקשה, שיישאר ביני לבינך, לפני כמה ימים עבדתי קצת בגינה ושמעתי אותו מדבר בטלפון עם מישהי..."
"מישהי?"
"כן, אבל הבנתי מהשיחה שהם רק ידידים טובים, או היו לפחות, אבל מצד שני הוא ואחיה... די ברור שהיה ביניהם משהו, אבל האח החליט בסוף להתחתן עם בחורה, ובגלל זה גולן הגיע לקצרין. הוא אמר לה שהוא בסדר גמור, ושלא תדאג, גם בקצרין יש הומואים. באמת יש?"
"כן, אבל אם אני אספר לך זו תהיה רכילות." הצטחקה מיכל.
"ומה רע ברכילות? בלעדיה החיים היו משעממים מאוד." השיבה לה דנה בחיוך, "רגע, אל תגידי לי, אני יודעת לבד, את מדברת על קובי, המורה להתעמלות של זוהר, נכון?"
"כל הכבוד דנה, אין לי מושג איך גידלת גיידאר משובח כזה, אבל את צודקת, איך ידעת?"
דנה משכה בכתפיה, "סתם ניחוש מוצלח, וחוץ מזה..." היא גיחכה, "ממש במקרה, בלי שהתכוונתי, הבחנתי שיש לו אפליקציה של הומואים בסמרטפון שלו."
"אפליקציה של הומואים? מה זה בדיוק?"
"זה נקרא גריינדר, היא מאתרת הומואים שנמצאים סביבך."
"מה? לא מבינה? איך זה יכול להיות?" נדהמה מיכל.
"אתה מוריד את האפליקציה החינמית, או את הגרסה המשודרגת שעולה כמה דולרים כל חודש, וככה אתה מזהה כל אחד אחר שיש לו אותה ואז אתה יודע מי גם הומו, פשוט מאוד."
"אבל צריך בשביל זה סמרטפון, נכון?"
"כן, בטח."
"אבל לגולן אין, יש לו סתם סמסונג מיושן עם מצלמה מצ'וקמקת."  
"נו, אז מה? זה לא אומר כלום, אבל עזבי את זה." סקרה דנה בעין ביקורתית את בת שיחתה, "תקשיבי חמודה, את עדיין די צעירה, רק שלושים ומשהו, למה שלא תהפכי לאימא בשיטה המקובלת? תתחתני קודם ואם זה לא ילך תמיד אפשר להתגרש."
"להתחתן? לעמוד מתחת לחופה עם איזה רבי שימלמל בארמית ויהפוך אותי לרכוש של איזה גבר? לא תודה." התקוממה מיכל.
"אפשר להתחתן גם בקפריסין." הזכירה לה דנה.
"אבל גם אם מתחתנים בקפריסין חייבים להתגרש בארץ דרך הרבנות, ואם הוא לא ירצה להתגרש ויעדיף למרר לי את החיים, וכל הזמן יבקש שלום בית בלי להתכוון לזה באמת? או שילך לעשות חובות עם כל מיני עסקים כושלים ויפיל אותם עלי? לך אני לא צריכה לספר שבארץ הדפוקה שלנו נישואים הם דבר טוב לגברים, ורע לנשים, לא, תודה. אני מוותרת על התענוג הזה."
דנה נאנחה, "אני יודעת שאת מדברת מניסיון אבל לא כל משפחה חייבת להיות דפוקה כמו המשפחה שלנו, עלה בדעתך שאת יכולה להכיר יום אחד בחור טוב שיתאהב בך וירצה שתהיו מאושרים יחד? גם זה קורה לפעמים, תתאהבו, תחיו יחד ותגדלו יחד ילדים ופשוט תהיו מאושרים."
"כן, ממש, ועל הדרך גם נזכה בפיס ונצעד יד ביד לעבר השקיעה, עשירים ומאושרים." צחקה מיכל בלגלוג, "אבל שתינו יודעות שזה לא יקרה, נכון? תגידי, איך זוהר מסתדר עם הדייר החדש שלך?"
"נפלא, הוא בחור חביב וסבלני מאוד, ולא רק עם זוהר אלא גם עם פיסטוק. כל בוקר לפני שגולן הולך לעבודה הוא מטייל איתו בשמורה, ואחרי הצהרים הוא לוקח איתו גם את זוהר. הוא אפילו קנה לו מדריך צמחים והם לומדים יחד את השמות של כל הצמחים והפרחים בסביבה. ידעת שלפרח הצהוב הזה שגדל בכל מקום קוראים חרדל?"
"אה... האמת שכן." חייכה מיכל.
"ואת יודעת למה קוראים לו ככה? המשיכה דנה להקשות.
"בגלל הצבע הצהוב שלו?"
"לא, קוראים לו ככה בגלל שיש לו עלים בטעם חרדל, אפשר להוסיף אותו לאוכל בתור תבלין, הוא טוב מאוד עם קציצות למשל."
"את צוחקת? פשוט להכניס את הפרחים והעלים לבשר?"
"כן, אבל קודם לשפוך עליהם מים רותחים. זוהר וגולן הכינו יחד קציצות בשר עוף עם פרחי חרדל ויצא טעים מאוד."
"אז הוא גם מבשל? המממ.. בחור צעיר ונאה שגם מבשל וגם עושה כל יום הליכות בוקר ומתעלם בעקשנות מכל החיזורים של הרווקות בספידיפלאסט? מעניין לדעת כמה זמן הוא יצליח להישאר בארון." תהתה מיכל בחיוך קונדסי, רוקנה את ספל הקפה שלה, נפרדה מבת דודתה והלכה לעבודה.
זוהר חזר מבית הספר נלהב מאוד, והגיש לאימו חוזר שקיבל מהמורה. בחוזר היה כתוב שבעוד שבוע יתקיים טיול של המגמה האנתרופוסופית בבית הספר היסודי של קצרין, הטיול נועד לחגוג את האביב וכל ילד מתבקש לבוא עם מלווה.
הביטה דנה בחוזר המעוטר בציורי פרחים ופרפרים ונחרדה, "אני לא יכולה חמוד, בדיוק בתאריך הזה מגיע המשגיח כשרות של הרבנות כדי להכשיר את הקפה לקראת פסח... זו פגישה שאי אפשר לדחות."
פניו של זוהר התכרכמו ופיו התעוות בהבעה טראגית של לפני בכי. "אני ממש ממש מצטערת." ניסתה דנה לעצור את מפל הדמעות המאיים להגיע, אך לשווא, בנה פרץ בבכי, אבל במקום לרוץ כדרכו לחדרו התפרץ החוצה, ורץ לביתו של גולן ופיסטוק שחשב שמדובר במשחק חדש רץ אחריו, נובח בעליצות.
כמה דקות אחר כך זוהר הופיע שוב, מפויס, פיסטוק וגולן פוסעים בעקבותיו. "גולן ייקח אותי לטיול." הכריז זוהר בחדוות ניצחון, "ופיסטוק יבוא גם." הוסיף.
שני המבוגרים החליפו מבטים מעל ראשו של הילד, היא תוהה והוא מהנהן באישור ומכריז שכן, הוא ישמח ללכת לטיול האביב של כיתה ב' עם זוהר, ועם פיסטוק גם.
"כדאי לדבר קודם עם קובי, המורה להתעמלות, הוא המארגן של הטיול." ייעצה דנה, "אני אתקשר אליו." שלפה את דף הקשר, התקשרה, הסבירה את המצב, הבטיחה לקובי שפיסטוק כלב ממושמע ורגוע ואוהב ילדים, והוא יהיה קשור ברצועה כל הזמן כמובן, וכן, אין בעיה, גולן פה והוא מוזמן לשאול אותו כל מה שירצה.
גולן לקח את השפופרת ושוחח עם קובי שיחה נעימה ושגרתית. הם דיברו על המסלול ועל הציוד שיש להביא, והסכימו שצריך נעלים סגורות וכובע, ושעדיף להביא עוד מיכל מים לשתייה, רק ליתר ביטחון. השניים נפרדו בברכת להתראות ידידותית, בלי שאיש מהם ישער בנפשו איזה מהפכה יטילו בקרוב איש בחיי רעהו.

פנדה
ביום של הטיול שרר מזג אוויר אביבי מושלם. היה קריר קצת בבוקר, אבל אחרי שהשמש זרחה נעשה חמים קצת יותר, השמים המעוננים קלות הפכו כחולים בהירים, והאוויר נעשה צלול ושקוף. צבעם של העצים והעשבים היה ירוק רענן, וריח מתוק של פריחה אביבית דגדג את האפים ושימח את הלבבות.
פיסטוק דילג בעליצות לתוך חלקת עשב פרא שהוריקה ליד בית הספר, לעס בהתלהבות את העשבים הרכים והמטוללים ודילג ביניהם כמו סייח צעיר. כל גופו השעיר אמר שמחת חיים וחדווה, ואי אפשר היה לא לחייך למראהו. גולן הביט בו בחיוך, ופתאום התפרצה לעברו של פיסטוק גורה קטנה ויפת תואר, מכשכשת בזנבה במרץ כל כך גדול עד שחצי מגופה התנועע יחד עם זנבה הדק והשחור. שני הכלבים קיפצו הלוך ושוב בין העשבים המטוללים, וגולן חשב שהם נראים כמו שני דולפינים שמשתעשעים להם בין גלי ים ירוק.
"הם נראים כמו דגים בים בתוך העשב הזה." אמר מישהו שהופיע פתאום לצידו. גולן הביט בבחור הבהיר והחינני שביטא בקול את המחשבה שעברה במוחו, ולבבו, שמאז לכתו של דקל התכווץ, התקרר והתכנס בתוך עצמו, ניתר פתאום והחל לפעום בחזקה, מזרים דם חם לכל אברי גופו.
אחר כך קרו כל הדברים הצפויים והמקובלים שקורים תמיד כשנפגשים עם אדם זר. הייתה לחיצת ידיים מנומסת, וכל אחד הציג את עצמו, ואז הם נזכרו שכבר דיברו בטלפון יומיים קודם... "ושכחתי להגיד שאני מביא את הגורה שלי, קוראים לה פנדה." אמר קובי בחיוך, וסיפר שסוף סוף פנדה שהיא תערובת של הסקי ורועה גרמני קיבלה  את כל החיסונים, ומותר לה להיות בחוץ. היו לו עיניים כחולות ירוקות נהדרות, ומבטא זר קלוש ומתוק, כמעט צרפתי, אבל לא בדיוק.
"אני מבלגיה. עליתי לארץ בגיל חמש." הסביר והנהן באישור כשגולן העיר, "בלגי כמו הרקיל פוארו."
"נכון, וכמו ז'אק ברל." הסכים קובי ורכן ללטף את פיסטוק, שבדיוק כמו גולן נשבה בקסמו, דחף את אפו לכף ידו והתחכך בברכיו. זה בדיוק מה שגולן היה עושה אם היה בא לעולם בגופו של כלב, אבל הוא הזכיר לעצמו שהוא לא כלב אלא אדם, ולא סתם בן אנוש אלא הומו מתלהב שמתרגש כמו טיפש מזוג עיניים כחולות, ונזף בעצמו שעדיף שיירגע ומיד, כי רוב הסיכויים הם שהבחור המקסים הזה שמצליח להיראות אלגנטי ולבוש להפליא גם בג'ינס ובטריקו הוא סטרייט, ולא מין הנמנע שיש לו חברה וברגע זה ממש הוא מתכנן את החתונה שלהם, או לכל הפחות סוף שבוע רומנטי שבו יבלה אתה במיטה בהתעלסות פרועה ולכן...
"גולן, מה שלומך?" הפריעה המורה יעל את מחשבותיו, "אפשר להעמיס עליך את הג'ריקן עם המים?" תלתה על גולן מיכל מים כבד להחריד, "אגב, עשית פעם קורס בעזרה ראשונה?"
"למה? מישהו מרגיש לא טוב?" התערב קובי בשיחה.
"חס ושלום, כולם מרגישים נהדר, אבל רק ליתר ביטחון..." הסבירה המורה יעל, דקיקת גזרה וקצוצת שער, כולה יעילות ונמרצות, ותלתה על קובי תיק עזרה ראשונה ענקי שמגן דוד אדום היה מודפס על גב הבד העבה שלו. "אני מקווה שזה לא כבד מידי בשבילך קוביל'ה." התחנחנה אליו.
"ממש לא, קל כמו נוצה." חייך אליה קובי בחיבה, ובדמיונו המשולהב של גולן כבר פרח רומן שלם בין השניים, רומן שהם מסתירים מכולם כי שניהם מלמדים באותו בית ספר, ולכן...
המורה יעל פסעה בראש, מדריך להגדרת צמחים בידה האחת, ומקל הליכה בשנייה, הילדים פסעו בעקבותיה, וקובי וגולן היו במאסף. הכלבים רצו הלוך ושוב, מסתבכים ברגליהם של הילדים, מתעכבים פה ושם להריח משהו מעניין שרק אפם הכלבי חש בו, ואחר כך ממהרים שוב אחרי השיירה העליזה, בודקים שכולם נמצאים ואיש לא חסר.
קובי וגולן דיברו על יפי הנוף, על הכלבים שמתנהגים כאילו הם מובילים עדר כבשים, על החסרונות והיתרונות של מגורים בעיר גדולה במרכז הארץ, לעומת מגורים במקום קטן ומרוחק כמו קצרין, ועל החיבה היתרה ששניהם רחשו לסדרה הקומית 'המפץ הגדול' שמשודרת כל מוצאי שבת.
"אתה יודע שבמציאות שלדון הוא בעצם הומו?" זרק גולן חכה עם פיתיון שמנמן לעבר בן שיחו.
"כן, שמעתי על זה משהו." סירב קובי לנגוס בפיתיון שהושלך אליו, "אבל הוא שחקן שמשחק בחור א-מיני, מה זה משנה מה הוא עושה בחיים האמיתיים שלו? לי זה לא מפריע, ולך?"
"לא, ממש לא, מעצבן אותי קצת שהם מנסים לרמוז מידי פעם שיש משיכה מינית לא ממש מודעת בין ההודי והיהודי, למרות שמצד שני ברור ששניהם מעוניינים בנשים... זה קצת משונה, לא ממש לעניין כזה, אפילו מעליב."
"מעליב?" הרים קובי גבות מקומרות, "אבל הם רק מתלוצצים, אני מקווה שזה ברור לך?"
"כן, בטח, אבל..." החל גולן להסביר, ונאלץ להפסיק כי אחד הילדים מעד ונפל, והיה צורך לבדוק את ברכו השרוטה, ולהדביק עליה פלסטר.
הם הגיעו לבסוף לבית הכנסת העתיק של קצרין, ואחרי סיור קצר בין החורבות התיישבו לאכול. מרגע זה הילדים העסיקו אותם ללא הרף, ועד שהגיע הזמן לחזור לא היה להם פנאי לשוחח.
גם בדרך חזרה הם היו במאסף, ושוב שוחחו, מספרים זה לזה על עצמם ואיך הגיעו לגור בקצרין. תוך כדי שיחה הרהר לעצמו גולן שעכשיו יש לו הזדמנות מצוינת לחשוף כבדרך אגב את הנטייה המינית שלו בפני קובי, אבל ברגע האחרון נרתע וחזר לארון, והסתפק בכך שציין שהוא הגיע לקצרין אחרי שיצא ממערכת יחסים רומנטית של שנה ומשהו, והרגיש צורך לשנות אווירה.
"גם אני הרגשתי ככה." התוודה קובי, "אני רוקד מגיל צעיר מאוד, ובצבא הייתי מדריך ספורט. חשבתי לחזור לרקוד אחרי השחרור, אבל שנה אחר כך הבנתי שרקדן כבר לא יצא ממני, והלכתי ללמוד בוינגייט. אני אוהב ללמד, אבל אף פעם לא אהבתי בתי ספר, לא כתלמיד וגם לא כמורה. מזל שנתקלתי בשיטת החינוך האנתרופוסופית, היא מצאה חן בעיני מאוד, וככה הגעתי לכאן."
"אתה יודע, אני לא ממש מבין את השיטה האנתרופוסופית הזאת, אימא של זוהר ניסתה קצת להסביר לי, אבל הבנתי יותר מה לא, מאשר מה כן."
"כן, זו שיטה קצת מעורפלת, מיסטית כזו, והאמת שבארץ עשו לה קצת עיגולי פינות והתאמות, אבל מה שחשוב זה ששמרו על העיקרון של פיתוח הדמיון וחיי הרגש של הילד, וזה הקטע שממש מדבר אלי. חבל שהורי לא שלחו אותי לבית ספר אנתרופוסופי כשהייתי ילד, בטח הייתי סובל שם פחות."
"סבלת מאוד בבית ספר?" לכסן גולן מבט אוהד אל קובי, גם הוא לא הצטיין כל כך כתלמיד, "היה לך קשה עם הלימודים?"
"לא, ממש לא. בשיעורים בעיקר השתעממתי, ובהפסקות..." הוא הניד את ידו בתנועת ביטול חיננית, "עזוב, לא בא לי לדבר על זה, מזל שיכולתי לברוח אחרי הצהרים לחוג לריקוד, אחרת..."
"הילדים לא צחקו ממך כשגילו שאתה רוקד?" תהה גולן.
קובי משך בכתפיו במרדנות, "צחקו, אז מה? למי אכפת מה הפראים הברבריים האלה חשבו?"
"הם בטח קראו לך הומו." העיר גולן חרש, וליבו החל לפעום בחזקה מרוב הזדהות, בבית הספר היסודי הוא היה בסדר גמור מהבחינה הזאת, אבל בשנתיים האחרונות בתיכון עברו עליו חוויות לא נעימות שעד היום התקשה לדבר עליהן.
קובי נעצר בפתאומיות והסתובב אל גולן, חוסם את דרכו, "ואם כן, אז מה?" שאל בתוקפנות, קמץ את אגרופיו ונדחף בצורה מאיימת למרחב האישי של גולן המופתע.
"אז כלום." השיב גולן בנחת, אחז בכתפיו של קובי, והדף אותו בעדינות לאחור.
"אל תדחף אותי." רטן קובי, הניח את ידיו על חזהו של גולן, וניסה לדחוף אותו בחזרה.
גולן צחק, קובי היה שרירי, אבל בעל מבנה קל, ונמוך ממנו בחצי ראש, והפוזה התוקפנית שנקט לא הלמה אותו. "די עם זה ילד." אמר בחביבות, "לא מתאים לך להתנהג ככה."
"איך ככה?" התהדקו כפותיו של קובי על חזהו, וקולו התחדד במתיחות.
"כמו בריון." המשיך קובי לחייך, מרגיש קליל ושמח כמו שלא הרגיש מאז לכתו של דקל, "אתה יודע מה כן מתאים לך קובי?"
"לא, מה?" נשאר קובי מתוח ורציני.
"זה." הצמיד גולן את שפתיו אל פיו של קובי. היו לו שפתיים רכות ומלאות שהקסימו אותו מהרגע הראשון והוא הצמיד להן נשיקה עדינה ומרפרפת וליטף בחמדה את עורפו הגזוז של קובי, מביט בעיניו.
קובי התנשם, מופתע, לרגע קפא בתדהמה, ומיד אחר כך התעשת ונישק את גולן בחזרה, זו הייתה נשיקה חמה ולוהטת וגולן התמסר לה בשמחה, מחליק את כפותיו לאורך גבו של קובי ובטח היה ממשיך משם לישבנו, אבל בטרם הספיק הם שמעו כלב נובח ואת אחד הילדים קורא בשמם, וניתקו זה מזה בצער משותף.

אין תגובות:

פרסום תגובה