קוראים

יום שני, 15 בינואר 2018

ב. חרא של עם

3. שפת הסימנים
זוהר חבש בקפידה את הקסדה וישב מאחורי, מתוח, אוחז במותני בזהירות, אבל נזהר לא לחבק אותי - אם זה לא היה עצוב כל כך הייתי צוחק.
הוא שתק עד שנכנסנו לבית החולים והחנינו, ואז נתקע וסירב להמשיך עד שאסביר לו מה קורה ולאן הולכים. "אם אתה הולך למרפאת מין אז תגיד קודם כדי שאני אוכל להסתלק." הזהיר אותי במתיחות.
"אולי תרגיע כבר, אין לי איידס, וגם לא שום דבר אחר, אני הולך לפגישה עם רופאת פוריות כי אני מתכנן להיות אבא."
זוהר נרתע, "אפשר לדעת מי האימא?"
"יהיו שתי אימהות, הבת דודה שלי והחברה שלה, סיפרתי לך עליהן."
"כן, אבל... אבל... הבת דודה שלך? זה לא קצת... קצת מסוכן מבחינה גנטית."
"אל תהיה מגעיל, מי שתהיה האימא הביולוגית זו טליה, החברה של מיקי."
בסדר, אני מבין, אבל למה הן רוצות דווקא את הזרע שלך?"
"מה למה? אתה לא רואה לבד איזה בחור מדהים, חכם, יפה, גבוה ומקסים אני?" צחקתי, "לדעת טליה אני נושא גנים משובחים מאוד, וחוץ מזה אני הגבר היחיד שבא בחשבון שחולק גנים עם מיקי."
"ומה עם האחים שלה?"
"רעיון גרוע, לא רק שאני הרבה יותר יפה, חכם וספונטני מהם, הם גם נשואים, והנשים שלהם יעדיפו לחתוך להם את הביצים לפני שיתנו להם לתרום זרע, ועוד לבחורה מדהימה כמו טליה."
"אני לא יודע." אמר זוהר בכובד ראש, מתעלם מהניסיון שלי להצחיק אותו, "אתה באמת בחור חמוד איתן, וגם כל שאר מה שאמרת, אני בטוח שתהיה אבא נהדר אבל... לא יודע, היא לסבית, אתה הומו, איזה סיכוי יהיה לילד שלכם לצאת סטרייט?"
"אין לי מושג ולא אכפת לי, העיקר שיהיה ילד בריא ומאושר. אני אוהב אותו בכל מקרה, הוא תמיד יהיה הבן שלי, גם אם הוא יהיה מכוער וטיפש, או חלילה סטרייט."
"זה לא מצחיק איתן, אתה יודע שיש תיאוריה שיש כיום יותר הומואים כי במשך כמה מאות שנים אילצו אותם להיות בארון, והמון הומואים שהתחתנו וילדו ילדים ירשו מהם את הגנים האלה, ולכן..."
"מי החליט שיש היום יותר הומואים מאשר פעם? ומי אומר שהומואיות זה עניין גנטי?"
"לא יודע, ככה קראתי, מסתבר שיש הרבה מדענים שמאמינים בזה."
"אם ככה איך אני, שנולדתי לאבא סטרייט מושבע, יצאתי הומו?"
"לא יודע, אבל עובדה שגם הבת הדודה שלך לסבית, אני לא חושב שזה מקרי."
"אבל האחים שלה לא, גדלתי אתם, ותאמין לי, הם שפוטים מסכנים של נשים."
"הלוואי עלי." אמר זוהר בעצב, ולרגע השתררה בינינו דממה לא נוחה שמרטה את עצבי.
"אתה ממש שונא להיות הומו, מה?" הערתי, ועצב גדול נפל עלי.
הוא הנהן, "כן, ככה זה. קדימה, בוא נלך, שלא תאחר."
הלכנו, ולמרות שהגעתי בזמן נאלצתי לחכות קצת כי הרופא התעכב. אחות נחמדה הקישה בינתיים את פרטי במחשב, קיבלה בתמורה דף עם מדבקות, התנצלה שהרופא עדיין לא הגיע, נתנה לי כוסית פלסטיק גוצה עם מכסה כחול ומפתח, ואמרה שאולי בינתיים... "יש לנו בחדר הפרטי חוברות וגם טלוויזיה אם תרצה, או שאולי אתה מעדיף להיכנס עם החבר שלך?" הוסיפה, רמזה בניד ראש לעבר דלת לבנה בקצה המסדרון, וצחקקה קצת במבוכה.
"לא, את לא מבינה, הוא ואני לא..."
"אנחנו כן." אמר זוהר, לקח ממנה את המפתח, הזכיר לה שהיא צריכה לתת לנו מדבקה לכוסית, והוביל אותי לעבר החדר שהמילה פרטי הייתה כתובה עליו באותיות שחורות, רבועות.
נכנסנו לחדר קטן עם וילונות כחלחלים, ספה תואמת ושולחן שכמה מגזינים בלויים היו מפוזרים עליו ברשלנות. היה גם מכשיר טלוויזיה כבוי על מדף, וכיור לבן קטן הצטנע בפינה. ברור היה שמישהו ניסה לשוות לחדר הפרטי אווירה ביתית מזמינה, אבל לא ממש הצליח.
"איחס." העביר זוהר מבט אנין סביבו, "כבר הייתי במלוניות יותר נחמדות." העיר בסלידה.
"אתה? מתי היית במלונית?" השתאיתי.
"בשנה שעברה, היה מגעיל." הוא הביט בי בדאגה, "אתה בסדר איתן? אתה נראה קצת חיוור."
"אני בסדר, אפשר חיבוק?"
"בטח, בכיף." זוהר פסע לעברי, חיבק אותי ונשא אלי את פניו לנשיקה. הוא היה בדיוק בגובה המתאים, נמוך ממני בחצי ראש, ותחושת גופו הצמוד לגופי עודדה אותי קצת, ואחרי שנישקתי אותו, מושך את חולצתו מתוך הג'ינס שלו ומעביר את ידי על גבו החשוף הרגשתי כבר הרבה יותר טוב.
"כבר עומד לך?" התפלא זוהר.
"כן, התאפקתי שבעים ושתיים שעות כדי לשפר את איכות הזרע, וחוץ מזה אני אוהב אותך." אמרתי לתוך שקע כתפו, "אני מצטער אם אני מביך אותך, אבל נדלקתי עליך עוד בפעם הראשונה ו... טוב, זהו, אני פשוט אוהב אותך זוהר, רק רציתי שתדע."
"ידעתי את זה עוד קודם, אני לא כזה טיפש." הדף אותי זוהר לעבר הספה, ואחרי שישבני נחת עליה כרע בין ברכי, פתח את מכנסי ושלף מהן את הזין שלי.
"איך בדיוק אנחנו אמורים לבצע את זה?" תהה.
"לא יודע בדיוק, נסתדר כבר. תביא את הכוס הטיפשית הזו ואה..." הוא רכן לעבר הזין שלי והתחיל למצוץ אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה את זה בלי קונדום והתחושה הייתה מדהימה. מרוב עונג שכחתי לא רק מה רציתי להגיד, אלא גם את החדר המדכא ואת הנסיבות, עצמתי עיניים והתמסרתי, ואחרי כמה דקות המשימה הושלמה, וזוהר, מחייך בסיפוק, הבריג את המכסה.
"אני אפצה אותך כשנחזור הביתה." הבטחתי ומשכתי אותו אלי לעוד נשיקה אחרונה לפני שנצא.
בינתיים הגיע הרופא וקיבל אותי לחדרו. אחרי שיחה קצרה שכללה בעיקר מילוי שאלון על מצב בריאותי נשלחתי החוצה. זוהר המתין לי בחוץ בסבלנות, בוחן בינתיים את תמונות התינוקות החמודים שעטרו את קירות חדר ההמתנה.
יצאנו מבית החולים והלכנו בשתיקה לעבר האופנוע. "אני ממש מודה לך זוהר. עזרת לי מאוד." הגשתי לו את הקסדה.
"העונג היה כולו שלי." חייך זוהר, ושאל אם אני עדיין עסוק, ואם יש לי חשק לבוא אליו עכשיו.
"כן, אני אשמח מאוד." אמרתי בנימוס, ושנינו צחקנו, אבל גם בדרך חזרה הוא ישב מתוח, ידיו מונחות בזהירות על מותני, מקפיד לא להצמיד את גופו לגופי.

משום מה הרצון שלי להפוך לאבא במשרה מלאה שיפר את תדמיתי בעיני זוהר, ומסתם יזיז שודרגתי למעין חבר. גם קודם הוא התייחס אלי בחביבות, אבל מאז וידוי האהבה שפלטתי מפי דווקא במרפאת הפוריות הקשר שלנו נעשה חם ואינטימי הרבה יותר. למרות שעדיין לא הגדרנו את עצמנו כבני זוג, ומאז ההתפרצות הספונטנית שלי לא שבנו לדבר יותר על העניין המפחיד הזה של רגשות התחלנו לבלות יותר ויותר זמן יחד, במיטה וגם מחוץ לה. ישנו יחד לפחות שלוש או ארבעה פעמים בשבוע, דיברנו בטלפון כל יום, וכבר היו לנו הבדיחות הפרטיות שלנו, וכל מיני הסכמים שבשתיקה שכל זוג מתחיל לגבש במשך הזמן.
היה למשל עניין החדירה שמצד אחד משכה אותו וסקרנה אותו מאוד, ומצד שני הפחידה אותו. בלי מילים התקיים ביני לבינו מעין מתח סמוי בנושא הרגיש הזה, זוהר הרשה לי להתקדם, אבל מאוד לאט ובזהירות. זה התחיל בליטוף קליל  של אצבע זהירה סביב פי הטבעת שלו והמשיך אחרי כמה ימים למגע לשון מרפרפת שהקפיצה אותו ביבבת הפתעה. נתתי לו כמה ימי התאוששות ואחר כך ביצעתי ניסיון זהיר של שילוב ליקוק עם מגע יד, הגעתי כמעט לחדירה וזוהר שוב קפץ בבהלה מהולה בעונג שהביאה אחריה נסיגה חפוזה רק כדי לנסות שנית למחרת, וחוזר חלילה.
אני מניח שאם הייתי לחוץ על חדירה הכל היה מתפוצץ, אבל התייחסתי אל הניסיון ללמד אותו את הנאות המין הרקטלי כאל משחק, לא איבדתי אף פעם את סבלנותי והצלחתי להגמיש לאט לאט את עמדתו הנוקשה ולהתגבר, מ"מ אחרי מ"מ, על הפחדים שלו. פעלתי ברגישות ובנחישות, מתקדם בהדרגה, צעד אחד קדימה, חצי צעד אחורה, נשאר כל הזמן קשוב לאיתותים שלו, נסוג ברגע שהוא היה נרתע ונבהל, מחכה שיאותת לי שהוא בסדר ושוב מתקדם קצת קדימה.
המוזר הוא שהכל נעשה בשתיקה מוחלטת, אף פעם לא שוחחנו בגלוי על העניין הטעון הזה שנכנס איתנו למיטה כמו שותף שלישי סמוי. הוא היה נאטם כל פעם שניסיתי לדבר על זיונים בתחת, ולכן למדתי לשתוק ולהבין את שפת הסימנים שלו. בעוד זוהר לומד לבטוח בי, להירגע, ולהשתחרר.
אחרי הפעם השלישית במרפאת הפוריות (הוא ליווה אותי ברצון לחדר הפרטי ועזר לי בחפץ לב לספק את הסחורה) זוהר הניח לי להחדיר את כל האצבע  לתוך פי הטבעת שלו, שליקקתי קודם היטב, לגרות בעדינות את בלוטת הערמונית שלו בעוד אני מוצץ את אברו הזקוף, וכמה דקות אחר כך גמר לי בפה כשהוא צועק ורועד מרוב הנאה.
מיד אחרי שגמר הוא ברח לשירותים, ונשאר שם המון זמן, וכשחזר היה ברור שהוא בכה, אבל כששאלתי אותו אם הוא בסדר הוא רק הנהן בשתיקה, טמן את פניו בחזי וסירב לדבר. בסופו של דבר נרדמנו יחד חבוקים, והמשכנו לא לדבר על העניין, מה שלא הפריע לנו להתענג עליו כל פעם כשהיה לו מצב רוח נועז.
במקביל להרחבת הרפרטואר המיני שלו זוהר הסכים לגוון גם את הבילויים איתי והניח לי לצאת איתו גם מחוץ לבית.
שמתי לב שהוא מקפיד מאוד לא לגעת בי אפילו כשישבנו כמעט לבד באולם קולנוע חשוך. זה היה עצוב ואפילו מגוחך מפני שסביבנו אנשים נגעו זה בזה כל הזמן, נשקו זה לזה על הלחי והתחבקו בלי היסוס, אבל זוהר נעשה כל כך נבוך גם אם סתם נגעתי בכתפו עד שחדלתי מכך וברשות הציבור שמרנו באדיקות על איסור נגיעה ומי שהיה מביט בנו מהצד היה משער מין הסתם שאנחנו רק מכרים, סטרייטים למהדרין שהזדמנו במקרה לאותו מקום ונתקעו זה עם זה למרות שהם לא ממש מחבבים אחד את השני.
זה היה מעצבן, אבל אני לא נואשתי שהמצב עוד ישתפר בעתיד וכדי לבלות עוד קצת זמן איכות איתו ביקשתי שיצרף אותי להליכת הבוקר שלו בימים שנשארתי לישון אצלו. הוא הסכים אחרי שנשבעתי לשתוק ולהניח לו להקשיב למוזיקה ודי מהר גם אני התמכרתי לצעדות הבוקר השקטות שלנו על שפת הים והשתיקה הפסיקה להעיק עלי.
מפגישה לפגישה הרגשתי יותר נוח ובטוח איתו, ועד שטליה הצליחה להרות סוף סוף בניסיון ההפריה השלישי כבר למדנו אחד את טעמיו ושיגעונותיו של השני, גיבשנו שגרה זוגית נעימה ופיתחנו הרגלים קבועים של זוג ותיק. כדי לא להתרוצץ עם ציוד בין דירתי לדירתו החזקתי אצלו מברשת שיניים, נעלי התעמלות וכמה בגדים להחלפה, וכשהיו חסרים לי גרביים או תחתונים פשוט לקחתי אותם מהארון שלו.
אחרי שהיינו בטוחים שבעוד שבעה חודשים יתווסף תינוק לדירה של מיקי וטליה החלטתי שהגיע הזמן להפגיש את זוהר עם שתי הנשים בחיי, תוהה מתי יגיע הזמן המתאים להסביר לו שחדרי דרוש לתינוק, ואולי זה יביא אותו להציע לי שנשכור יחד דירה?
זוהר היסס רק לרגע קט כשהזמנתי אותו לארוחת שישי בדירה שלי, אבל מיד אחר כך הסכים ושאל אם להביא פרחים או יין.
"עדיף גלידה איטלקית." פסקתי, "יש מקום אחד שעושה גלידה נהדרת ששתיהן מתות עליה. אני אקנה אותה בדרך מהמכללה, ואחר כך אבוא ישר אליך וניסע אליהן יחד." הודעתי לו, "ואם לא יהיה שם תור גדול ותבקש ממש יפה אולי עוד נספיק לארגן לנו כמה דקות של פרטיות לפני שניסע אל מיקי וטליה." הוספתי בחיוך, וליטפתי את זרועו וכשהוא אמר בלי היסוס שהנה, הוא מבקש ממש יפה.
הוא היה כל כך חמוד, הייתי צריך להתאפק כדי לא להגיד לו שאני נורא אוהב אותו ואני כל כך רוצה שנתחיל לגור יחד.
"אידיוט." אמרתי לעצמי אחר כך, כשהשתרכתי לאיטי לעבר המכללה, "איך זה שאתה יכול לדחוף את הלשון שלך לתחת שלו, אבל חושש להגיד לו מה אתה באמת רוצה? אתה ממש מפגר איתן." הודעתי לעצמי, והחלטתי שבקרוב, אולי בעוד שבוע, או אולי קצת יותר, נגיד שבועיים, אני אתפוס אומץ ואשאל את זוהר מה דעתו על זה שנתחיל לגור יחד, וכשהוא ישאל מה רע בסידור הנוכחי אני אגיד לו ש... לא יכול להיות שהוא לא מבין בעצמו מה אני מרגיש, גם הוא בטח... אולי גם הוא רוצה גם שנתחיל להיות יחד ורק בגלל שהוא לא אחד שמשתפך בהצהרות אהבה דביקות הוא מהסס? הרי כל כך נעים ונוח לנו יחד, אין שום סיבה שלא... אני אראה מה הבנות יגידו עליו, ואולי הן יוכלו לתת לי עצה טובה? נשים הרי אמורות להבין בענייני זוגיות. 

4. חגיגה משפחתית
"תשמעו, אתה ומיקי ממש ממש דומים." אמר זוהר בהתפעלות, "אתם בטוחים שאתם לא אח ואחות?" תהה, מעביר את מבטו ממני אל מיקי שחייכה אליו בנימוס ואישרה לו שכן, היא רק בת דודתי לא אחותי. "אבל האימהות שלנו תאומות זהות." הסבירה והזמינה אותנו לשבת לשולחן.
עד סוף הארוחה ידעה מיקי על זוהר יותר מכפי שאני גיליתי עליו במשך כמעט חצי שנה של הכרות. כשאני רציתי לדעת מה הרקע שלו הוא רק מלמל משהו על בית מסורתי, שישה אחים ואחיות, חיים בקיבוץ שמרני ושירות צבאי בגבעתי, אבל למיקי הוא סיפר בהרחבה על הקיבוץ הדתי ציוני בו נולד, קיבוץ קטן וצנוע שהלך והתחרד ככל שהוא התבגר, על לימודים בפנימייה דתית, על אחיו הגיבור, שעבר בהצטיינות קורס קצינים, נפצע בשירותו הצבאי, התחזק מאוד באמונתו וחי כיום בירושלים, בשכונה דתית, נשוי ואבא לארבעה ילדים קטנים, סוחף אחריו אחות אחת שחזרה בתשובה וגרה בבני ברק, יולדת כל שנה, בניגוד לאחות אחרת שנסעה לטיול בהודו אחרי השירות הלאומי ומאז היא מסרבת לשוב לארץ ולהתמסד, על הגעגועים לסבא וסבתא שהלכו לעולמם קצת לפני שהתגייס, ועל הוריו המזדקנים שליבם נשבר בגלל ילדיהם שבגרו והתפזרו לכל עבר, כל אחד בוחר ללכת בדרך שונה וקיצונית יותר מהדרך המתונה בה חונך. התוודה על רגשות אשם בגלל הוריו שנותרו לבד כי אף אחד מאחיו לא רוצה לגור איתם בקיבוץ ולהניח להם ליהנות מנכדים. סיפר על שירות קשה בשטחים ועל ההתלבטות מייסרת לאן יפנה אחרי הלימודים, השתפך על הסלידה מהמגורים באזור המרכז, והרחיב בדבר התיעוב שחש לתרבות הבועה התל אביבית הנהנתנית, ועל הרצון לחזור לצפון, לחיות שם חיים שלווים וטבעיים יותר, רצון שהתחבר לכמיהה העזה שלו למשפחה ולילדים שישמחו את הוריו.
בדרכו הנעימה והבוטחת הוא הצליח לנכס לעצמו את מיקי, להרחיק אותה ממני ומטליה, ובעוד אנחנו טורחים על סידור הכלים וניקוי השולחן משרידי ארוחת הערב ישבו הוא ומיקי במרפסת האפלולית, התלחשו וצחקו, והשוו חוויות מהשירות הצבאי שלהם שהיה דומה עד להפתיע. מיקי, כיאה לפמיניסטית מושבעת שירתה בגבעתי והייתה קרבית עוד יותר ממני, חייל צנוע בנח"ל, בעוד שטליה שסבלה בגיל צעיר מתת משקל לא לבשה מעולם מדים.
"הבת דודה שלך היא בחורה פשוט מדהימה, מזמן לא הרגשתי כל כך נוח לדבר עם בחורה." שח לי זוהר כשעשינו את דרכנו ברגל חזרה לדירתו, "בחורה ערכית וחכמה כל כך, וגם יפה מאוד." הוסיף.
"באמת? רוב האנשים היו אומרים שטליה יפה יותר." השבתי, מוקנט, יודע שעלי לשמוח על השבחים שזוהר חולק לבת דודתי וחברתי הטובה, אבל מתקשה להתגבר על רגשות הקנאה המטופשים שתקפו אותי לשמע דבריו.
"טליה? כן, היא די יפה, אבל רזה מידי ונורא מגונדרת. תל אביבית כזו, אני מעדיף את היופי הטבעי של מיקי, איזה בחורה מקסימה, וכל כך נבונה ופיקחית, למה הסתרת אותה ממני כל הזמן?"
"לא הסתרתי, אני... לא עלה בדעתי שתרצה להכיר אותה, תגיד, אתה יודע שהיא וטליה זוג? הן חיות יחד כבר כמעט חמש שנים, הן אפילו מתכננות להתחתן בקרוב."
זוהר נעצר, "אל תדבר שטויות, נשים לא יכולות להתחתן." פסק.  
"הן כן, וגם גברים יכולים, זה די פשוט, עושים חוזה זוגיות ומזמינים את כל החברים למסיבה, ואחר כך חיים בעושר ובאושר כמו זוג נשוי, למה לא?"
"כי לא, כי לא מספיק לעשות חוזה אצל עורך דין ומסיבה, זה לא נחשב לנישואים אמיתיים."
"אז מה כן נחשב בעיניך לנישואים אמיתיים?"
"נו, נישואים, אתה יודע, עם רב וחופה כדת משה וישראל, אחרת זה סתם."
"לא נכון." התרגזתי, "מספיק ששני אנשים אוהבים ומסכימים לחלק את החיים שלהם ולגדל יחד ילדים, מה זה אם לא נישואים?"
זוהר משך בכתפיו בסרבנות ואמר שאם מדובר בגבר ואישה אז כן, אולי, אבל אם אלו שתי נשים, או שני גברים זה סתם.
"סתם? אהבה זה סתם בעיניך?" התפרצתי.
"אל תצעק באמצע הרחוב." אמר זוהר בקרירות, מתעלם בשלוות נפש מסערת רוחי.
"אני אצעק אם מתחשק לי, אל תגיד לי מה לעשות." צרחתי.
"די איתן, תפסיק לעשות הצגות." סינן זוהר בשאט נפש, "אני שונא כשאתה מתנהג בצורה הומואית כזו." הוסיף בקול קר ושקט, הפנה לי עורף והמשיך לצעוד בנחישות לעבר דירתו, מתעלם ממני.
הערב שחלמתי עליו זמן רב כל כך נהרס לגמרי, וידעתי שעדיף שאחזור הביתה, ובכל זאת נגררתי אחריו, מתאפק לא להיות הומו ולפרוץ בבכי מרוב עוגמת נפש. שתקתי עד שנכנסנו פנימה ואז שוב היו חילופי דברים קשים ולא נעימים - האשמתי אותו שהוא צבוע והומופוב, והוא השיב לי שאני הומו חרמן שחושב בעזרת הזין, והודיע לי שברגע שהוא מסיים את הלימודים הוא מתכוון לעזוב את תל הביב הזה, לחזור לגור ליד ההורים, להתחתן ולהקים משפחה.
"בעזרת השם." לא יכולתי להתאפק להוסיף בלעג, והסתלקתי משם בטריקת דלת רועמת. רצתי כל הדרך חזרה לדירה שלי, מקלל את הטיפשות שלי ואת עצמי, את זוהר ואת כל ההומואים השרוטים האלה, אבל במקום לשפוך את ליבי ולזכות במנת אהדה נשית תומכת מצאתי את עצמי בלב הסערה, מנסה להרגיע את טליה שרבה עם מיקי, וטענה שהיא השפילה אותה ואותי בפלרטוט חסר הבושה שלה עם זוהר.
מיקי התגוננה שזה לא היה ככה, והיא בכלל לא התכוונה, היא סתם רצתה להיות מנומסת לאורח, טענה בחום, ופרצה בבכי.
למראה דמעותיה טליה הפסיקה לכעוס וחיבקה אותה, מתייפחת, ביקשה סליחה ומיד קיבלה אותה, והשתיים הסתלקו חבוקות לחדר השינה שלהן, משאירות אותי לבד, תוהה במרירות למה נשים מצליחות להתפייס בקלות כזו, ולמה רק גברים הם כאלה חרא של עם. 
מאחר ומיקי הייתה עסוקה מידי בשביל לנחם אותי כל מה שנשאר לי זה לשתות. קודם סיימתי את הבירה, ואחר כך עברתי לוודקה, ובסוף נרדמתי, הלום אלכוהול, אבל עדיין עצוב מאוד.
בבוקר התעוררתי עם כאב ראש קטלני, ואחרי שהקאתי והתקלחתי, ושוב הקאתי ושוב התקלחתי, גיליתי שהנייד החדש והמשוכלל שלי נעלם.
שתי כוסות קפה אחר כך הבנתי ששכחתי אותו כנראה אצל זוהר, ואז נזכרתי כמה עוד חפצים השארתי אצלו וידעתי שאם ארצה או לא יהיה עלי להיפגש איתו שוב. הייתי יכול לחיות בלי הספר, הדיסקים, מברשת השיניים ומעט הבגדים ששמרתי אצלו, אבל יהיה עלי להשיב לו את מפתחות דירתו, ואולי אצליח באותה הזדמנות לקחת בחזרה את הלב שלי שנשאר אצלו?
קמתי באנחה, שלחתי מבט עוין לעבר דלת חדרן של הבנות שישנו עדיין בשלווה אחרי שבטח חגגו את ההתפייסות שלהן עד השעות הקטנות של הלילה, אמרתי לעצמי להפסיק להיות קנאי כזה כי זה מזיק לעור הפנים ועושה קמטים, והלכתי להתגלח.
אחר כך עמדתי וסקרתי את ארון הבגדים שלי, תוהה מה לובשים לפגישה אחרונה עם האיש ששבר לך את הלב. נתחיל עם תחתונים שחורים ואחר כך נראה החלטתי, אבל נזכרתי שהתחתונים השחורים החביבים עלי היו בכביסה אצל זוהר, ולכן הסתפקתי בתחתוני בוקסר אפורים עם גומי רופף, וחולצת טריקו דהוי שזיווגתי לה ג'ינס תואם. עטוי בתלבושת המרוטה הזו נדדתי ברחבי חדרי בניסיון לאתר את הכפכפים שלי שהתגלו לבסוף במקלחת.
זהו, אזלו התירוצים, אני לבוש, עכשיו צריך ללכת לסגור עניין עם זוהר אמרתי לעצמי. ייקח לי זמן להתגבר עליו, אבל אחרי שאפסיק להרגיש רע כל כך אולי אצליח לאזור כוח לפתוח דף חדש?
בטח שאצליח, כולם מצליחים וגם אני אצליח ניסיתי לעודד את עצמי, והלכתי להסתרק. למרבה הצער לא רק לי היה יום גרוע אלא גם לשער שלי שהזדקר מראשי בצורה מזעזעת, וסירב להתארגן.
בסוף הנחתי לו כמו שהוא והתחלתי להשתרך לעבר דלת הכניסה, ופתאום צלצול בדלת. מי זה יכול להיות בשבת בבוקר?
פתחתי ונרתעתי למראה זוהר שעמד על הסף, פניו קודרות, זיפים שחורים מעטרים את פניו היפות, והביט בי בעיניים אדומות מחוסר שינה, ואולי גם מדמעות?
"שכחת אצלי את הנייד שלך." אמר ושלף אותו מכיס מכנסיו.
מרוב זעזוע מהופעתו הפתאומית קפצה עלי שלווה לא צפויה, "תודה, רוצה להיכנס לשתות קפה?" שאלתי בנימוס, ואפילו חייכתי.
"אני לא יודע." היסס זוהר, "אתה בטוח שאתה רוצה לשתות איתי? אתה לא שונא אותי?"
"לא, איך אני יכול?" עניתי, והושטתי את ידי לקחת ממנו את הסלולרי שלי. אצבעותינו נפגשו על גבי המכשיר הדקיק, ופתאום הוא היה בזרועותיי, נצמד אלי, רועד, מגמגם משהו לא ברור, זיפי זקנו שורטים את צווארי.
משכתי אותו פנימה והבאתי אותו לחדרי, הושבתי אותו על המיטה, התיישבתי לצידו ושאלתי מה שלומו.
"חרא, וגם שכחתי להתגלח."
"מתאים לך זיפים, זה סקסי."
"אני לא דוקר?" העביר זוהר יד על לחיו הזיפנית.
"כן, אבל לא שמעת שבשביל היופי צריך לסבול?" חייכתי ונישקתי אותו.
הוא החזיר לי נשיקה לוהטת, ביקש סליחה, אמר שהוא אוהב אותי והוא יודע שהוא היה מגעיל, ושוב חיבק ונישק אותי, סוער ומתלהב כמו שלא היה אף פעם קודם.
"מה קרה לך זוהר?" התפלאתי, ואחזתי בכתפיו, מרחיק אותו ממני ומביט בעיניו, נחוש לא להיכנע לחרמנות שלי אלא לקבל הפעם תשובות ברורות.
"אני אוהב אותך." אמר זוהר בפשטות, "אני רוצה לצאת מהארון, להתחיל לחיות, אני רוצה להתחתן אתך ולגדל אתך ילדים ו..." הוא הסתער עלי שוב, ושוב נהדף.
"אבל מה בקשר לכל מה שאמרת לי אתמול? שאני מתנהג כמו הומו, ואם כבר מדברים על זה, מי מתנהג עכשיו כמו הומו שחושב עם הזין?"
פניו התעוותו בחרטה והוא החל לבכות, התנצל, ביקש סליחה ומחילה, הסביר כמה קשה לו, וכמה זמן נאבק עם עצמו, ואיך הצליח בזכותי להתגבר על הפחדים והתיעוב העצמי שמיררו את חייו מאז שעמד על דעתו, וכמה הוא רוצה שנהיה ביחד בגלוי, כמו מיקי וטליה, וכמה הוא אוהב אותי ושמח שלא ויתרתי עליו ואני רוצה אותו... "אתה רוצה אותי, נכון איתן?" הביט בי בדאגה מחניפה.
יותר לא יכולתי להתאפק, "מה אתה חושב?" החזרתי לו נשיקה וחיבוק, וסוף סוף יכולתי להימרח עליו בלי מעצורים כמו שתמיד רציתי.

אפילוג
אחרי שנטע שלנו נולדה החלטנו שהגיע הזמן לעבור לצפון, לגדל את הילדה במקום עם אוויר נקי ואיכות חיים, ולהתחיל לעבוד על ההיריון של מיקי.
התכנון הראשוני היה לגור בשתי דירות סמוכות, אבל ממש במקרה מצאנו בית גדול עם שישה חדרי שינה, מטבח ענקי ויחידת דיור נפרדת בקומת הקרקע, והתאהבנו בו.
אני לא אומר שהכל היה תמיד דבש, היו גם קשיים ולחצים ומתחים, אבל אף פעם לא הפסקנו לאהוב זה את זה.
בדיוק אחרי שמיקי נכנסה להיריון מזוהר פיטרו אותי, ולא הייתי עומד בתקופת האבטלה הממושכת שנכפתה עלי בלי העידוד והתמיכה של זוהר שלמרבה המזל מצא מיד עבודה טובה. הוא גילה להוריו שהוא הומו אחרי הלידה של יובלי ואני בטוח שהוא לא היה מחזיק מעמד כנגד הזעזוע והסלידה שלהם בלי העזרה מהמשפחה הקטנה והמלוכדת שהקמנו יחד עם האימהות של הילדים שלנו.
בנינו יחד חיים משותפים וחמש שנים אחרי שנפגשנו חגגנו את יום השנה שלנו בחגיגה משפחתית שנערכה בגינה המטופחת שהקיפה את ביתנו. הזמנו את כל בני המשפחה ששמרו אתנו על קשר, ואת כל החברים והחברות שלנו שרבים מהם היו זוגות חד מיניים, חלקם גם עם ילדים, ולא שכחנו להזמין גם את הדייר החדש שלנו – נדב הצעיר ויפה התואר ששכר אצלנו דירה אחרי שחזר מלימודים באיטליה, והיה לנו לעזר רב בארגון הפיקניק.
עד שכול האורחים הלכו כבר היה חושך והצינון הקל שהתחיל להציק לי עוד אתמול התפתח לשפעת רצינית.
"אתה נראה הרוס לגמרי." אמר לי זוהר בטוב לב, "לך למיטה, אני ונדב כבר נסדר הכל לבד."
"כן." הניח נדב יד שרירית על כתפי, "אתה נראה ממש חולה איתן, בוא ניקח אותך למיטה." אמר לי בטוב לב, הוביל אותי הביתה, אמר לי לא לדאוג, הוא כבר יסדר הכל עם זוהר, והלך.
אחרי שישבנו המחוטב נעלם מעיני גררתי את עצמי לחדר השינה, אמרתי לילה טוב לבנות שהשכיבו את הילדים, מוותר על הנשיקות מחשש שאדביק אותם, והתמוטטתי על המיטה.
כמעט נרדמתי כשזוהר נכנס חרש לחדר השינה והתחיל להתפשט, כמו תמיד הוא זרק את הבגדים שלו ברשלנות על הכסא ולא שם לב לעטיפת נייר האלומיניום הקטנה שנשרה על הרצפה. גם אני לא הייתי שם לב אליה אם לא הייתי דורך עליה בטעות כשקמתי לפנות בוקר לשירותים. היא הייתה קרה ודוקרנית כנגד כף רגלי היחפה, ולמרות שכבר שנים לא פתחנו קונדום בחדר השינה שלנו ידעתי מיד מה זה.
ליתר בטחון בחנתי אותה בקפידה באור השחר הקלוש ונאנחתי כי זיהיתי מיד את הסוג המסוים הזה שאפשר לרכוש רק באיטליה. נדב סיפר לי שהוא פיתח חיבה מיוחדת לקונדומים הדקיקים האלה בזמן שגר ברומא.
לשמחתו האקס שלו שלח לו כל כמה חודשים חבילה של הקונדומים הללו בצירוף הבושם הגברי תוצרת איטליה שהיה חביב על נדב. ליתר ביטחון רחרחתי גם את חולצתו של זוהר, כן, זה היה ריח של הבושם של נדב.
חבל שזוהר לא היה זהיר דיו ולא הקפיד כמוני להשליך את החולצה שלו לכביסה, איזה טמבל, ונדב הזה... מה הוא חושב שהוא עושה לעזאזל, הילד החרמן הזה? מילא איתי, אבל למה גם עם זוהר שלי?
הבטתי בבן זוגי שישן בשלווה, נוחר קלות, שערו פרוע, מחייך לעצמו חיוך מקסים. הייתי צריך לכעוס עליו אבל לא הצלחתי, אהבתי אותו יותר מידי, וחוץ מזה איזה זכות יש לי להתמרמר? גם אני לא יותר טוב, נו, מה לעשות? הרי תמיד אמרתי שגברים זה חרא של עם. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה