א. יהודי גאה

1. כבשה אילמת

ראיתי את אלחנן לראשונה כשהלכתי עם אבא לבית הכנסת. בילדותי הייתי הולך איתו להתפלל בבית הכנסת בכל שבת, ולפעמים גם בימי שישי, אבל כבר מזמן לא הייתי ילד, ועם הזמן התרחקתי מאבא, מהדת וגם מבתי כנסת. הורדתי את הכיפה בזמן שירותי הצבאי, ומיד אחרי השחרור ברחתי מהבית המסורתי הסובלני של הורי, קודם לאוניברסיטה בבאר שבע, ואחר כך לחיפה שהייתה קצת יותר קרובה למושב הנידח בו נולדתי, אבל עדיין רחוקה מספיק. ידעתי שהם כואבים את התרחקותי מהדת ומהם, אבל הם מעולם לא אמרו דבר וקיבלו אותי תמיד בשמחה ובמאור פנים, מתעלמים מהסימנים הברורים לחילוניות שלי. למרות הסובלנות שגילו כלפי חזרתי הביתה לעיתים רחוקות ככל האפשר, וגם אז התעקשתי ללכת גלוי ראש, וסירבתי בכל תוקף ללכת עם אבא לבית הכנסת. רק אחרי שאבא חלה ואימא הפצירה בי בדמעות לבוא לבקר בסוכות וללוות אותו להקפות בבית הכנסת כי רוב הסיכויים שזו הפעם האחרונה שהוא יזכה לשמוח בשמחת תורה, הנחתי שוב כיפה על ראשי וחזרתי לבית הכנסת. המקום נשאר כשהיה - קטן, צפוף ומשפחתי. הזמן כאילו עמד מלכת במושב הקטן שבו גדלתי, כולם הכירו אותי ואני הכרתי כמעט את כולם חוץ מבחור אחד גבוה ומתולתל, עורו שחום קטיפתי, ועיניו כהות וגדולות.

הוא לחץ בחמימות את ידו של אבא והתעניין בבריאותו, ואחר כך חייך אלי בחביבות, "מה שלומך אבישי? טוב לראות אותך בבית הכנסת, עד מתי אתה נשאר אצל ההורים?" חקר, מביט בי כאילו אנחנו מכרים ותיקים.

"עד סוף החג." עניתי בנוקשות, מודע לכך שאני עונה לו בקרירות שעלולה להתפרש כגסות רוח אילצתי את עצמי להתגבר על התקף הביישנות המוזר שאחז בי, והוספתי, "תסלח לי אבל אני לא חושב שנפגשנו אי פעם, תזכיר לי בבקשה מי אתה?"

"אני אלחנן." חייך הבחור חיוך יפה, תחום בגומות נחמדות, "ובפעם האחרונה שנפגשנו הייתי נמוך הרבה יותר, ובחיתולים." גיחך.

"אלחנן הוא האחיין של שלומי של נורית." הסביר אבא, ומחשש שאני עדיין לא מזהה  הוסיף וביאר, "אחיו הגדול? זה שנסע להודו? אבא שלו." החווה בידו אל אלחנן והוסיף חיוך מתנצל, "אל תשכח שגם אבישי היה אז ילד קטן, לא פלא שהוא לא זוכר אותך, ומה שלום אבא שלך, הוא עדיין באמריקה?"

"עד כמה שאני יודע כן, אבל עם אחד כמוהו..." משך אלחנן בכתפיו, "קשה לדעת, כל פעם יש לו שיגעון חדש."

"מזכיר קצת את אריאל שלנו." נאנח אבא, "כל שנה הוא עובר למקום אחר, וגורר אחריו את יפה המסכנה ואת הילדים."

"ככה זה חבדניקי"ם, מה שהרבי אומר זה קדוש, אפילו שהרב מת כבר מזמן." לגלגתי.

"אבל אחיך הבכור לפחות נשאר יהודי, ואבא שלי..." הוא נאנח, "בפעם האחרונה שדיברתי איתו הוא היה בודהיסט, אבל אני לא אתפלא אם הוא יתאסלם פתאום, או חס וחלילה יתנצר."

"חס ושלום יתנצר, אבא שלך נולד יהודי ולא משנה מה הוא יעשה הוא יישאר תמיד יהודי." הבטיח לו אבא בחביבות, והוסיף וציטט שישראל, אף שחטא ישראל הוא, ויהודי מעולם לא מאבד את הניצוץ האלוהי הגנוז בו.

הבטתי באבא בפליאה, אף פעם לא שמעתי אותו מתפלסף ככה, ובטח שלא מדבר על עניינים רוחניים. אבא היה אדם מעשי וחרוץ, אבל שתקן מופלג, ואולי אפילו ביישן מעט. מי שדיבר, נאם, ציטט והתווכח אצלנו בבית היו אחי הגדולים, אריאל שנעשה חסיד חב"ד וחי במזרח הרחוק עם בני משפחתו, ודויד שהתחרד ועקר לבני ברק, התחתן שם עם חוזרת בתשובה אחת, וגידל איתה גדוד של צדיקים ארוכי פאות.

רק נורית, אחותי היחידה נשארה לגור ליד ההורים, ודבקה במסורתיות המזרחית הנינוחה שלהם. היא התחתנה עם שלומי, חבר ילדות שלה שפגשה בבית הספר היסודי, וחיה איתו בשקט ובשלווה, מגדלת שלושה ילדים חמודים.

אלחנן לכד את תשומת ליבי ומצא חן בעיני ממבט ראשון, אבל הוא כמובן לא היה היחיד, כבר מאז הבר-מצווה שלי התחלתי לשים לב לבנים, ואחר כך לגברים, וככל שהתבגרתי תשומת הלב שלי נעשתה מובהקת ומדויקת יותר, עד שקצת לפני הגיוס קלטתי שזה לא סתם, שאני הומו. התלבטתי והתייסרתי עם הידיעה הזו במשך כמה חודשים עד שלבסוף השלמתי איתה, הסרתי את הכיפה, טמנתי את התפילין והטלית שלי בירכתי ארון הבגדים, והתחלתי לחקור את עולם הגברים.

בצבא הייתי חלקית בארון, גיליתי את סודי רק למעטים, ופחדתי כל הזמן שיגלו, שיציקו ויבוזו לי. באוניברסיטה כבר הייתי נועז ובטוח בעצמי יותר, וכמעט שלא פחדתי לספר לכל מי שרק שאל. למדתי הנדסת מחשבים ותוך כדי כך פגשתי עוד הומואים, התאהבתי מספר פעמים, דיברתי עם אנשים, שמעתי דעות שונות ומשונות, ועם הזמן השתחררתי מהפחדים ומהחששות, אמרתי לגבר - ששבר אחר כך את ליבי - שאני אוהב אותו, הלכתי איתו למצעד הגאווה בתל אביב, ובסיום הלימודים, כשהגעתי לחיפה לראיון עבודה כבר העזתי להצהיר בגלוי שאני הומו, ונעצתי מבט מתריס במראיין שהשיב לי במבט שווה נפש, ובלי להתרגש במיוחד מאומץ ליבי קיבל אותי, לשמחתי הרבה, לעבודה. רק במקום בו גדלתי נשארתי ילד מפוחד בארון. הייתי כבר בן עשרים ושמונה, מסודר ועצמאי כלכלית, ובכל זאת לא היה לי אומץ לספר להורי למה אני לא מתחתן. במקום להתמודד עם שאלותיהם ועם מפח הנפש שלהם העדפתי להתרחק מהם, ולבנות לי חיים משלי, רחוק מעיניהם האוהבות.

בזמן התפילה נמשכו עיני אחרי אלחנן שעמד לא רחוק ממני ומאבא, עטוף בטלית שלו, שקוע בתפילה. בניגוד לשאר המתפללים שדיברו זה עם זה תוך כדי התפילה, ממלמלים אותה דרך שגרה, הוא התפלל בדבקות, במסירות נפש ממש, והפרופיל הנהדר שלו שהתבלט על רקע הטליתות הלבנות נראה יפה וחמור כמו של פסל שיש עתיק. "כמה שהוא רציני, האלחנן הזה." לחשתי לאבא כשסיימנו להתפלל ונדחקנו עם שאר הקהל לצאת החוצה, "מאיפה הוא צץ פתאום?"

"אחרי שהוריו התגרשו הוא גדל עם אימא שלו ובעלה החדש באיזה קיבוץ חילוני, ולפני כמה חודשים הוא הגיע לפה, שכר מלייזר את הקרוון שזרוק אצלו בחצר, והתחיל לעבוד אצל שלומי בחממות. שלומי אומר שהוא חרוץ מאוד, ושיש לו ידי זהב."

"יופי, אבל מה הוא עושה בבית כנסת אם הוא גדל בקיבוץ חילוני?"

"מה שכל יהודי עושה בבית כנסת, מתפלל ולומד. שלומי הכניס אותו לחברותא שלו והוא אומר שהוא מתקדם יפה מאוד."

"אז הוא חוזר בתשובה?"

"יותר נכון חוזר למקורות." תיקן אותי אבא בנחת, "הרי גם הסבא שלו וגם אחיו היו שניהם תלמידי חכמים, ורק הבנים שלהם... אפשר להגיד שאלחנן משיב עטרה ליושנה."

"כן, אבל למה דווקא פה, במושב שלנו?"

"למה לא? מה רע במקום הזה?" הביט אבא סביבו, סוקר בקורת רוח את הרחוב המאובק שלאורכו ניצבו בתים לבנים עם גגות רעפים אדומים, ואת השדות והחממות והרפתות שהשתרעו סביבם, "לא כולם כמוך, יש אנשים שאוהבים לגור במקומות שקטים, קרוב לטבע ובלי הרעש והמהומה של העיר."

"גם אני אוהב שקט ונוף." התגוננתי, "אבל אני מהנדס מחשבים, ופה אין לי פרנסה."

"אני יודע." הניח אבא יד מרגיעה על שכמי, "וגם אלחנן יעזוב בקרוב, הוא רוצה ללכת ללמוד, שכחתי כבר מה, תשאל אותו הערב, אימא הזמינה אותו לאכול אצלנו בסוכה."

"אני צריך ללמוד קודם במכינה, לשפר בגרויות ולעשות פסיכומטרי, ורק אז אני אוכל להתחיל ללמוד." הסביר אלחנן כששאלתי אותו מה התוכניות שלו לעתיד.

"באיזה אוניברסיטה?" התעניינתי.

"בטכניון, קיבלתי מלגת לימודים להנדסה חקלאית, והגשתי בקשה למגורים במעונות, אבל עוד לא ענו לי."

"אם הם לא ענו לך עד עכשיו אז כנראה שלא התקבלת, בטכניון הם נותנים את הדירות קודם כל לזוגות נשואים, לעולים חדשים, לנכים ולכל מיני מקרי סעד, כדאי שתנסה להשכיר דירה בזיו או בנווה שאנן, אם תגור עם שותפים זה לא יצא לך יקר מידי, ובטח שנעים יותר מאשר לגור בדירות העלובות של הטכניון."

"איך אתה יודע שהדירות בטכניון עלובות?" השתוממה נורית,

"יצא לי לבקר שם מישהו." עניתי תשובה מתחמקת שלא הייתה ממש שקר, אבל רחוקה מאוד מהאמת, והסמקתי.

"אהה... מישהו או מישהי?" הצטחקה נורית שמבוכתי לא חמקה מעיניה הבוחנות.

"מישהו." השבתי בתוקף שהצחיק אותה עוד יותר, "לא רק שהדירות שם קטנות ומוזנחות, תמיד נורא רועש שם, והן גם לא זולות בכלל."

"אבל הלימודים בעוד פחות מחודש." התמלא אלחנן דאגה, ופניו קדרו, "ומה אם אני לא אספיק למצוא דירה? אני לא יכול ללמוד בטכניון ולהמשיך לגור פה."

"מיד אחרי החג תתחיל לחפש דירה, ואם לא תמצא עד תחילת הלימודים תגור זמנית אצל אבישי." פתרה נורית את הבעיה בפשטות, "ובחופשים תבוא אלינו." חייכה אליו בחיבה.

"כן, אבל..." אלחנן הפנה אלי מבט מפציר, "זה בסדר מבחינתך אבישי? אני ממש לא רוצה ליפול עליך ככה..."

אילצתי את עצמי לחייך חיוך מזמין למרות שהדבר האחרון שהייתי צריך בחיים זה שותף לדירה שלא יודע עלי, אבל הייתה לי הרגשה שכול בני משפחתי הפסיקו לאכול ולשוחח והם מביטים בי בנשימה עצורה, מצפים לתשובתי, "זה בסדר, יש לי שלושה חדרי שינה בדירה, אני אשמח לארח אותך עד שתתארגן." אמרתי את הדבר הנכון, וחשתי איך הם נושמים לרווחה, מהנהנים אלי באישור כאומרים - יפה עשית - וממשיכים לאכול מהמטעמים שאימא ונורית בישלו לכבוד החג. על פי המסורת המשפחתית שלנו בסופה של כל ארוחת חג שבישלו הנשים הגברים הם אלה שמפנים את השולחן, וכך היה גם הפעם. שלומי שנשא ערמות של צלחות וקערות למטבח לקח מאבא את קנקן המיץ הכבד שרעד בידיו, והוביל אותו חזרה לשולחן, מסיח את דעתו בקושיות על הלכות סוכה, אתרוגים ולולבים, משאיר אותי ואת אלחנן להתמודד עם מגשי כוסות וצרורות של סכו"ם.

"קדימה לפני שאבא שלך יתעקש לבוא לעזור, אני אסבן ואתה תשטוף." האיץ בי אלחנן שנהג כבן בית במטבחה של אימא.

"ראית איך היה לו קשה להביא את הקנקן?" נרעשתי, "קשה להאמין שאבא היה פעם אלוף שטיפת הכלים." סחתי לו בעצב, ושיקעתי את ידי בכיור גדוש הכלים.

"כן, אני יודע, נורית סיפרה לי, יפה מצידך שבאת להיות עם ההורים בחג, זה מאוד חשוב להם." שיבח אותי אלחנן בעוד הוא מסבן בזריזות כוסות וצלחות. נהניתי לעבוד איתו, תנועותיו היו חינניות ומדויקות, ונעים היה לפטפט איתו, לשמוע אותו צוחק, ולראות איך הוא מטלטל את ראשו כדי לנער מעל עיניו קווצת שער מתולתלת.

"אני צריך להסתפר." העיר, "אבל הספר היחיד שאני מעז ללכת אליו נסע לחופש ביון, אני מחכה שהוא יחזור."

"מה, אין עוד ספרים? רק אצלו אתה יכול להסתפר?" השתוממתי.

"כן, רק הוא מבין את השערות שלי, הוא היחיד שמספר אותי יפה ולא גוזז אותי כמו כבשה אילמת." צחק אלחנן, והסיט את תלתליו ממצחו בתנועה מעודנת. הבטתי מוקסם באצבעותיו הארוכות שהסתיימו בציפורניים מטופחות, ואז, במין הבזק של הבנה אינטואיטיבית, ידעתי!

ולא רק שידעתי לבטח, אלא גם הבנתי שבעצם, בלי לדעת שאני יודע, ידעתי עוד בבית הכנסת, כשהבחנתי איך הוא מסיר מעליו את הטלית ומקפל אותה בתנועות רכות ומיומנות לתוך נרתיק קטיפה כחול, רקום כסף.

"מה?" שאל אלחנן, חש אי נוחות נוכח מבטי הלטוש בו.

"כלום." השבתי, ושוב הסמקתי, "שום דבר, בוא נשאיר את הכלים להתייבש ונלך לשבת עם כולם בסוכה."

2. תועבות 

"ובסוף יצא שהכל באשמתי ושהייתי צריך להתקשר למשרד הדיקן ולברר אם יש לי דירה עוד לפני החגים, ולא לשבת על התחת ולחכות לדואר כמו דביל." התמרמר אלחנן, נקרע בין כעס על העוול שנעשה לו, לחוסר אונים על המצב.

נאנחתי, "אתה צודק, הם באמת לא בסדר וזו לא אשמתך שהמכתב ששלחו לך הלך לאיבוד או משהו כזה, אבל מה זה יעזור לך עכשיו?"

"לא יעזור." הודה אלחנן, "אבל זה כזה מעצבן, לא רציתי להיות נודניק וסמכתי עליהם, ועכשיו אני הומלס."

"אל תיסחף, המצב לא כל כך נורא, וגם אם תמשיך לגור במושב זה לא נורא, לא יקרה לך כלום אם תקום כל בוקר מוקדם ותיסע לטכניון, יכול להיות שאפילו תחסוך כסף ככה."

"אולי, אבל אני אבזבז המון המון זמן בנסיעות, וממש לא בא לי לקום כל בוקר בחמש ולנסוע שעתיים ללימודים, אם לפחות הייתה לי מכונית..."

"מכונית תאכל לך את כל הכסף, בעיקר אם תקנה מכונית ישנה שתהיה במוסך כל שני וחמישי, עדיף כבר שתיכנס כשותף לדירה בחיפה. תיכנס להומלס וליד שתיים ותתחיל להתקשר, וכדאי גם לבדוק מודעות באוניברסיטה ובטכניון, נדמה לי שבכניסה לסנט יש לוח ענקי עם המון מודעות, קדימה, חבל על הזמן, תתחיל להרים טלפונים ולבדוק דירות."

אלחנן ציית ועשה כדברי, ואחרי שהתקשר למאות אנשים שרובם אמרו לו שזה לא רלוונטי הצליח לאסוף כמה הצעות שכן היו רלוונטיות, ובדק כל אחת מהן באופן אישי. במשך כמה ימים הוא התרוצץ בכל חיפה, הרחיק אפילו לקריות ובדק עשרות דירות שחלקן, כך סיפר לי בעייפות, היו לא ראויות למגורי אדם. אחרי שעבר כמה ראיונות שהוא כינה הזויים ומעליבים הוא הצליח סוף סוף להשתחל לדירה מתפוררת אחת ברחוב חניתה, שגרו בה שתי בנות, חמש חתולים, כלב קשיש ונרגן, ובחור אחד שלא מצא חן בעיניו.

"למה הוא לא מוצא חן בעיניך?" תהיתי.

עיניו ברחו מעיני במבוכה "ככה." השיב, ודם הציף את לחייו - ההסמקה שינתה את גון עור פניו השחום לארגמן אפלולי שעורר בי רצון לגעת בלחיו.

"אתה מסמיק נורא יפה." חייכתי אליו.

"לא נכון, אני לא מסמיק." קפץ אלחנן מכיסאו, נמלט לחדר האורחים שלי והתחיל לארוז בחיפזון, "אתה מוכן להקפיץ אותי לרחוב חניתה?"

"בטח, בתנאי שתראה לי את הבחור הזה שגרם לך להחליף צבע." גיחכתי, נהנה הנאה מרושעת מכעסו של אלחנן.

זה לא היה יפה מצידי, אפילו מגעיל, אבל התקשיתי להתאפק. אלחנן גר אצלי פחות משבוע והיה מודע עד כאב לכך שהוא מתגורר אצלי זמנית בגלל התערבותה של אימי שרצתה לעזור לו להסתדר עד שיתארגן על דירה - אם הוא היה יודע שהיא רמזה לי שוב ושוב שלא יקרה לי כלום אם אזמין אותו להישאר לגור איתי, רמיזות שהתעלמתי מהן בעקשנות, הוא היה מתמוטט מרוב בושה – למרות שאמרתי לו שוב ושוב שזה בסדר גמור, שלא ירגיש לא נעים, ושייקח את הזמן שלו, ונשבעתי לו שהוא ממש לא מפריע לי, בכל זאת היה לו נורא לא נעים להתעלק עלי. הוא חשש כל הזמן שהוא פוגע בפרטיותי, ושהוא נדחף ומפריע לי בחיים, מה שהיה נכון במידה מסוימת, אבל לא מהסיבות שהוא תיאר לעצמו.

אלחנן היה דייר נוח ושקט מאוד, רוב הזמן הוא בכלל לא היה בבית, אבל דווקא הניסיון שלו להיות בלתי מורגש ולא להפריע מרט את עצבי. מה שהפריע לי עוד יותר היו האיתותים החזקים ששלח לי הגיידאר שלי בקשר אליו. ככל שהכרתי אותו יותר ככה הייתי משוכנע יותר שהוא הומו, ושהוא לא ממש מבין את זה.

אלחנן היה דתי והיה לי ברור שהוא מאוד רציני בעניין הזה - הוא הלך להתפלל שחרית כל בוקר, הניח תפילין בכוונה עצומה, ובירך על כל ביס מהאוכל שקנה לעצמו ואכל אך ורק בכלים חד פעמיים. הוא זרק ברוך השם על כל צעד ושעל, לא זז בלי כיסוי ראש וציציות, נמנע בקפידה מצפייה בסרטים וסדרות בטלוויזיה, והסתפק רק  בחדשות וגם אז הסב את עיניו במהירות מתמונות שהיו חשודות בעיניו כלא צנועות, וכמובן שנמנע בקפידה מלאכול אוכל שאני בישלתי או קניתי, ואפילו כשעשה טובה ושתה מים מהברז השתמש רק בכוסות חד פעמיות, ואם לא די בכך העיר לא פעם ששאיפת חייו היא להקים בית כשר בישראל עם בת זוג דתייה כמותו.

הייתי מציץ לחדרו רואה איך הוא מניח תפילין או יושב וקורא תהילים, או מה שזה לא יהיה, כולו מרוכז ורציני, עוטה יראת קודש צדקנית מקצה קודקודו המתולתל החבוש כיפת משי שחורה ועד נעליו השחורות, המצוחצחות בקפידה, והיה עלי לנשוך שפתיים כדי לא לצעוק עליו – עצור, אתה הומו!

תהיתי איך רק אני מבחין שלמרות גינוניו הדתיים כל שפת הגוף הרכה שלו, תנועות ידו העדינות וטון קולו המתנגן מכריזים – אני פסיבי נושך כריות וחובב גברים בלי תקנה.

הדירה ברחוב חניתה הייתה איומה, דירת סטודנטים מתקלפת ומוזנחת שלא נוקתה כהלכה מזה שנים. היתרון היחיד שמצאתי בה היה קרבתה לטכניון. שתי הבנות בעלות החתולים והכלב היו חייכניות וצייצניות, חמודות ומסבירות פנים אך עקרות בית כושלות בעליל, שהתרכזו בבילויים ובבגדים, לא בלימודים. מי שלכד את תשומת ליבי היה בעיקר הבחור שהציג את עצמו באטרף כתומאס, ובמציאות קרא לעצמו תום - אם כי אני די בטוח שזה לא היה השם שנתנו לו הוריו מולידיו.

תום שזיהיתי את פניו מהפרופיל העמוס שלו באטרף היה רזה וגבוה, בהיר שער ועיניים, ודי נאה אם עגילים וקעקועים ובלורית מחומצנת לא מרתיעים אתכם. את אלחנן הם הרתיעו ואפילו הפחידו, וסלידתו  מהאוחצ'יות המוחצנת של תום צעקה לשמיים. אלחנן המסכן לא ידע איך להתמודד עם ההתנהלות הנשית התיאטרלית של תום שהיה משועשע בעליל ממבוכתו של אלחנן.

"בחייך תומאס, תפסיק עם ההצגות האלה, אתה מפחיד את הילד." נזפתי בו כשאלחנן נמלט לשירותים, ומשכתי אותו למטבח שהיה, כמו שחששתי, מוזנח, דביק ומבולגן.

הוא זקף בי מבט פקחי, "אהה..." גיחך בציניות, "אם ככה אתה בטח קולט שהדוס הקטן הזה... כבר עשית אותו?"

"ממש לא." התרגזתי, "אל תדבר ככה."

"למה לא? הוא די חמוד אם אתה בעניין של בתולים תמימים ושחומים, ואל תגיד לי שאני טועה ושהוא לא נושך כריות, הכיפה הזאת לא מטעה אף אחד, ישר קלטתי אותו ואני בטח לא הראשון."

"לא אתה לא, גם אני די בטוח שהוא... אבל לדעתי הוא עוד לא קלט, לא משנה... פשוט תעזוב אותו טומי."

טומי חייך בלגלוג וכנראה שהתכונן להפריח לחלל העולם עוד הערה עוקצנית אחת, אבל אלחנן הופיע בפתח והוא התאפק וסתם.

עזרתי לאלחנן לסדר את חפציו המעטים בחדר שהוקצה לו – חלל זעיר שהיה בעברו מרפסת שירות שנסגרה ברשלנות בקירות גבס – לחצתי את ידו, איחלתי לו בהצלחה, ביקשתי שיתקשר אם הוא צריך משהו, והסתלקתי הביתה.

סוף סוף אוכל להתחבר לאטרף, להזמין יזיזים ולחזור לחיים רגילים של הומו פעיל וחרמן חשבתי, וראשית חוכמה התחברתי לאטרף, פתחתי את הפייסבוק, התפשטתי עד לתחתוניי ובתחושת חופש ושחרור התיישבתי מול המסך עם בירה.

החופש נמשך עד סוף השבוע, ביום חמישי אחרי הצהריים, בדיוק באמצע התכתבות שנונה במיוחד עם בחור תל אביבי נחמד אחד שטען בבדיחות הדעת שהוא לא מעז לחצות את הגבול של מדינת תל אביב כי שמע שכל מי שיוצא מתחום גדרה חדרה צפוי לטבוע בביצות טובעניות, או להיטרף על ידי תנינים וגם אם יצלח אותם עליו לחצות ג'ונגלים מסוכנים, ולכן... ואז צלצל הטלפון.

עניתי בפיזור נפש תוך שאני אוחז בנייד ביד אחת ומקליד בשנייה, ובעוד אני מפריך את השמועות הזדוניות על קשיי הדרך לצפון ומהלל את קסמיה של חיפה, היפיפייה הנרדמת, הקשבתי לתלונותיו של אלחנן על תום שהוא כינה בלתי נסבל ומגעיל, וביקש שאתן לו מקלט בדירתי כי תום וחבר מרעיו מתכננים מסיבה גדולה, והוא פשוט לא יכול לסבול את זה יותר.

"את איזה זה אתה לא יכול לסבול?"

"את ההתנהגות שלו ושל החברים המשוגעים שלו, אני שונא את המוזיקה המגעילה שלהם, ואת העישון שלהם, והכי גרוע זה שהם כל הזמן מנסים לגרור גם אותי ל... לתועבות שלהם."

"תועבות? אתה לא מגזים? למה שלא תסתגר לך בחדר שלך ותתעלם מהם?"

"אי אפשר, הם רועשים מידי, והם גם דופקים לי בדלת כל הזמן, והם... עשיתי טעות כשבאתי לגור שם, אני חייב למצוא דירה אחרת."

אלחנן השתפך והתלונן כמו דראמה קווין על קשיי החיים עם הומו משוגע, חתולים כלבים, ובנות לא צנועות וגם לא ממש חכמות, בעוד התל אביבי השנון והשרירי שלי ממשיך להתחמק בעורמה מכל פיתויי, ומתעקש שאם אני רוצה לפגוש בו שאתכבד ואבוא אליו לתל אביב, רצוי עם רכב.

"מה הבעיה שלך?" איבד את סבלנותו כשסירבתי לו בפעם השביעית בערך, "נלך יחד למועדון או למסיבה פרטית, נשתה, נרקוד, נכיר אחד את השני, ואז..."

כן, בטח, השלמתי בראשי את שלוש הנקודות שלו, אני אאבק בתנועה בעיר הצפופה הזו, אשלם המון כסף על חנייה, על כניסה למועדון צפוף ומעושן, ואחרי שאזכה להיכנס תחריש את אוזני מוזיקה גרועה, ואצטרך לרקוד במקום דחוס מידי בבחורים שיכורים וחרמנים תוך שתיית אלכוהול זול שיעלה לי ביוקר, ובסוף, גם אם אזכה לזיין, וזה בספק, אתעורר בבוקר עם אדם זר – עסק מזעזע ומביך גם אם מדובר בבחור סימפטי - וזה עוד אם יהיה לי מזל, רוב הסיכויים שאזרק החוצה לפנות בוקר, ואשרך את דרכי חזרה הביתה כמו איזה לוזר כשאני עני יותר, ועצוב יותר. לא, תודה.

"לא, תודה." הקלדתי בקצרה, ולאלחנן אמרתי שבמקום להתלונן ולקטר כמו ילדה מפונקת עדיף שיארוז את מברשת השיניים שלו ויבוא להתארח אצלי בסוף השבוע.

"תודה אבישי, אתה ממש מציל נפשות, להתראות, ושוב תודה." התנשף אלחנן, ושנייה אחרי שנפטרתי מהתל אביבי הסרבן הוא כבר נקש על דלתי.

3. אותה גברת בשינוי אדרת

אלחנן היה מרוט עצבים ומותש, ולמרות רצוני חשתי שמץ של רחמים למראה פניו הסחופות מעייפות. "שב, תירגע, תשתה משהו?" לקחתי מידו את תרמילו הקטן והכבד להפתיע, "אתה רעב? רוצה לאכול משהו?"

הוא הניד בראשו לשלילה, כמו תמיד כשהייתי מציע לו אוכל, אבל הפעם התעקשתי שעליו לאכול כדי להתחזק, ואחרי ויכוח קצר הצלחתי לשכנע אותו לאכול כמה פרוסות לחם שחור שהוצא זה עתה מעטיפתו - הוא בחן בעיון את אישור הבד"צ שהודבק על כיסוי הצלופן השקוף לפני שאישר שהלחם הזה כשר – מרוחות באבוקדו ומוגשות על צלחת פלסטיק חד פעמית. את התה שהקפדתי למזוג בכוס זכוכית ולהמתיק בדבש שאף הוא הוכרז ככשר למהדרין (למרות שדבש הוא בכלל פרווה) הוא כבר לגם בלי ויכוחים מיותרים.

"תראה אלחנן," הנחתי יד ידידותית על ברכו, "אני כבר לא דתי, אבל למדתי בבית ספר דתי ובישיבה, וגדלתי בבית דתי, אני יודע מה כשר ומה לא, ומבין מה לעשות כדי לא להכשיל אותך באוכל או בשתייה, אז בבקשה, תירגע, ואני נשבע לך שכל זמן שאתה אורח שלי אני אקפיד מאוד שתאכל רק אוכל כשר למהדרין."

"בסדר." הנהן אלחנן ולגם עוד לגימה מהתה, "מחייה נפשות." אמר, ושמץ של סומק עלה בלחייו.

"נהדר." חייכתי אליו, "ואגב," הוספתי, "למרות שאני כבר לא מקפיד כמו פעם אני עדיין נזהר לא לערב בשר וחלב, ולא תמצא אצלי שום פרות נמוכות או שרצים חלילה."

"בסדר." פקח אלחנן עיניים כהות שהלובן שלהן היה מוכתם באדמומית קלה, "עשינו עסק."

"אני שמח." חייכתי אליו בהקלה, והזמנתי אותו לעשות אצלי שבת.

"אתה בטוח?" פקפק אלחנן, "אני לא רוצה להפריע לך, לא עשית תוכניות לשבת? אין לך איזה חברה שבאה להתארח?"

"ממש לא, וגם לא תהיה אף פעם, אם כבר אז חבר." הבטתי ישר בעיניו, מקווה שהוא יבין בלי שאצטרך לפרש.

הוא הבין מיד, ונרתע ממני קלות. אישוניו התרחבו ושוב נצבעו לחייו בצבע ארגמן מלבב, "גם אתה?" לחש.

"גם? למה אתה מתכוון גם?" חקרתי בלהיטות, מצפה לשמוע ממנו וידוי דומה, אבל התאכזבתי.

"נו..." הוא החווה בידו בקוצר רוח קל, "הרי גם השיקוץ המשומם הזה, התומי הזה..."

"אני ממש לא כמוהו." נעלבתי, "זאת אומרת, אני הומו, בטח, אבל לא אוחצ'ה, ואני בהחלט מקווה מאוד שיש לי טעם יותר טוב במוזיקה ובבגדים."

אלחנן הצטחק, "יש לך טעם מעולה." הבטיח לי, "ובהשוואה לתומי אתה בסדר גמור, אתה בטוח שגם אתה..." הוא היסס, "אתה ממש שונה ממנו, קשה להאמין שגם אתה הפוך." בחר בניסוח המאופק ביותר שעלה בדעתו.

"אני בטוח לגמרי, ורק שתדע אלחנן, רוב ההומואים שאני מכיר הם הרבה פחות..." התלבטתי איך להסביר את עצמי, "רובם כמוני, לא בולטים בשטח כמו תום, וגם תום, אני די בטוח, יירגע עם הזמן ויפסיק לעשות כל כך הרבה רוח."

"אני מקווה מאוד." הפטיר אלחנן ביובש כמרמז שקץ בדיבורים על תום, "בוא נלך לראות חדשות." הציע לי הצעה שקיבלתי בתודה.

רק בתום החדשות הוא נזכר לשאול אותי מה זה אוחצ'ה.

"זה מין ביטוי כזה... הכוונה למישהו שמתנהג בצורה נשית, שמדבר בקול ציפציף, נשי כזה, ועושה תנועות ידיים," טלטלתי את כפות ידי באוויר כהדגמה, "מוגזמות כאלה... כמו תום לדוגמה."

"אז תום הוא אוחצ'ה, ואתה אמנם הומו, אבל לא אוחצ'ה?"

"אני יכול להיות אם אני אשתדל מספיק." התבדחתי, "אבל זה לא בא לי טבעי, יש הומואים שהם יותר נשיים ממני, והאמת, הרבה סולדים מהם, ואני לא מתכוון רק לסטרייטים ולדוסים אלא גם להומואים אחרים."

"אז למה הם לא מפסיקים? הם לא יכולים להשתלט על עצמם? להיות פחות... פחות בולטים? להתנהג בצורה יותר גברית?" התרגש אלחנן, "וצורת הדיבור המאוסה הזו, ואי, כואב לי הכוס, אוי, אני תיכף מבייצת..." חיקה בדייקנות מפתיעה את אופן דיבורו של תום, "זה מגעיל." פסק, "ממש מתועב!"

"יש כאלה שחושבים שצורת הדיבור הזו דווקא די מצחיקה, וגם אם זה לא מצחיק אותך אין שום סיבה להתעצבן." הערתי, "ובעצם, יש תיאוריה שדווקא הומופובים ששונאים אוחצ'ות נשיות הם בעצמם הומואים, ולכן..." 

"הפוסל במומו פוסל." נכנס אלחנן לדברי בהתרגשות, קם ממקומו והחל פוסע הלוך ושוב בסלון הקטן שלי.

"נכון." הסכמתי, "ואם תחשוב על זה לעומק תגלה שלא סתם יש אנשים שמרגיזים אותך יותר מאחרים, יש לזה סיבה."

"סיבה, איזה סיבה?" קפא אלחנן במקומו, ונעץ בי מבט מאשים, "על מה אתה מדבר אבישי?"

"על מה שאמרת קודם, הפוסל במומו פוסל, אם למשל נורא מרגיז אותך שמישהו מפוזר ורשלן זה כנראה בגלל שגם אתה נאבק באותה בעיה, ומרגיז אותך לראות את ההשתקפות הלא מחמיאה שלך באחר, ואותו כלל חל גם על גבר שיש לו תנועות והתנהגות נשית."

"אין לי התנהגות נשית." מחה אלחנן בכעס, וכל כך התעצבן מדברי עד שלא הבחין שקולו הפך למעין צווחה צורמנית.

"לא אמרתי שיש לך." עניתי בשקט, משתמט ממבטו הבוער, "אבל עובדה שגבר שמדבר בלשון נקבה מעצבן אותך, ואם כבר מדברים על זה אלחנן, אתה צעיר ממני רק בשנתיים, בגילך כבר הגיע הזמן לקיים מצוות פרו ורבו, מתי תקים בית כשר בישראל?"

"ברגע שאני אמצא את השידוך המתאים." השיב אלחנן, "זה לא קל לחוזר בתשובה למצוא מישהי מתאימה."

"לאף אחד לא קל למצוא שידוך הגון." הסכמתי, "אפילו להומואים קשה, אני מנסה כבר כמה שנים ולא מצליח. אני מאחל לך שתמצא את האחת שלך אלחנן."

"תודה." השיב אלחנן בנוקשות, "ואני מקווה שגם אתה תמצא מישהי שתהיה מאושר איתה."

"מישהי לא מישהו?"

"מישהי כי יש איסור על משכב זכר."

"אני יודע אלחנן, אבל אין איסור על אהבה. הרי כתוב בפירוש שדוד אהב את יונתן."

"לאהוב מותר." הסכים אלחנן, "אבל... עזוב, אני הולך לישון."

"מה לישון? רק תשע בערב, בוא נצא לטייל, נעשה סיבוב קטן בחוץ, ננשום קצת אוויר צח, אני אראה לך מקום נחמד, לא רחוק מפה שאפשר לראות ממנו את כל המפרץ, בחושך זה מראה ממש יפה, רק צריך לטפס קצת, אני מקווה שאתה לא פוחד מקצת מדרגות."

"אני פוחד רק מבורא עולם." סינן אלחנן בזעף, אבל התרצה ויצא איתי לטיול.

הלכנו עד קצה הרחוב ועלינו למעלה במדרגות צרות ומתפתלות שחצו שני רחובות עד שהסתיימו במצפור קטן וחבוי שממנו אפשר היה לראות את המראה המרהיב של  מפרץ חיפה מואר באורות האוניות שעגנו בו.

"איזה יופי." התלהב אלחנן, "בחושך הכל נראה טוב יותר."

"לא הכל, אבל המפרץ בטח שכן, וגם המקדש הבהאי נראה מדהים." הפניתי את תשומת ליבו אל כיפת הזהב שהייתה מוארת באור דרמטי.

"כן, באמת יפה." הסכים אלחנן בעל כורחו, "למרות שאני לא מבין למה אף אחד לא מתנגד למקדש האלילי הזה שתקוע באמצע העיר."

"הבהאיים הם לא עובדי אלילים, ממש לא, האמת, אם הייתי חייב לבחור דת הייתי בוחר בדת הבהאיית, הם ליברליים ואוהבי אדם ויש להם גם חוש אסתטי מפותח, זו אחלה דת לדעתי." הצטחקתי למראה פרצופו המזועזע של אלחנן שהזכיר לי שאני נולדתי יהודי, וגם אם אחליט להאמין פתאום באיזה דת מוזרה שצצה משום מקום אמות כיהודי, ושום דבר לא ישנה את העובדה הזו.

"מה עם אבא שלך שחתך לבודהיזם? גם הוא עדיין נחשב יהודי?" הצטחקתי.

"בטח שכן, ואני מאמין שיום אחד הוא יתעשת יחזור בתשובה." נשאר אלחנן רציני.

"אל תדאג, בניגוד אליך ולאבא שלך לי אין שום צורך באף דת, אני מסתדר יפה מאוד בלי כל הממבו ג'מבו הזה בחיים שלי."

"אתה משווה אותי לאבא שלי?" הזדעזע אלחנן, "אני בחיים לא אתנהג כמוהו."

"אבל אתה כבר מתנהג כמותו, גם אתה שינית את החיים שלך ונעשית דתי למרות שגדלת בקיבוץ חילוני, וגם הוא היה חילוני והפך לדתי, רק שהוא חתך מהיהדות."

"לא נכון! זה ממש לא אותו דבר." התעצבן אלחנן.

"זה בדיוק אותו דבר. אותה גברת בשינוי אדרת." התווכחתי, "קראתי באיזה מקום שהצורך בדת, הנטייה הרגיליוזית כמו שקראו לזה במאמר שקראתי היא עניין גנטי, כנראה שזה עובר אצלכם במשפחה, התשוקה להאמין במשהו."

"זה הדבר הכי שטותי ששמעתי בחיים שלי." רשף אלחנן בזעם, וליתר הדגשה הכה באגרופו על הספסל עליו ישבנו, "אוי! כואב." דחף את פרקי אצבעותיו לפיו.

"תביא לראות." אחזתי בפרק ידו ומשכתי אלי את כפו הפצועה, "נשרטת, בוא נחזור הביתה ונשים לך פלסטר."

"עזוב אותי." משך אלחנן בפראות את ידו בחזרה, ושב ותקע את פרקי אצבעותיו המדממים קלות בפיו.

"איך שאתה רוצה." משכתי בכתפי, קמתי והתחלתי ללכת הביתה והוא בעקבותיי, מנסה לשכנע אותי שאני טועה לגמרי ושהוא ממש לא כמו אבא שלו.

"למה אתה מתווכח איתי? אני רק מספר לך מה קראתי. גם אני הופתעתי מאוד מהמסקנה שאליה הגיע החוקר, אבל הוא עשה מחקר מאוד מעמיק ובדק כמה זוגות של תאומים זהים שהופרדו בלידתם. הוא גילה להפתעתו שהמשיכה לדת זהה אצלם, קח למשל שתי בנות שגדלו במשפחות לא דתיות ואחר כך נעשו אדוקות מאוד, אבל אחת גדלה אצל קתולים, והשנייה אצל יהודים. הם נראות בדיוק אותו דבר, אבל אחת מצטלבת ומנשקת את היד של הכומר, והשנייה אומרת תהילים ומדליקה נרות שבת, די מצחיק בעצם." גיחכתי בפרצופו של אלחנן שהתעוות בסלידה לשמע ההשוואה.

התווכחנו כל הדרך הביתה על דת ונטיות מיניות, ישרות והפוכות, ולמרות כל המלכודות המתחכמות שניסיתי להפיל אותן בו הוא סירב להודות שגם הוא הומו, אם כי מעולם לא אמר ישירות - אני לא הומו - אלא רק חזר והסביר לי שיש איסור כרת על משכב זכר, ומאחר והוא יהודי הדבק בכל מאודו בתורת השם...

"טוב, די! הבנתי כבר, מספיק, נמאס לי לדבר על זה." הטחתי לבסוף, עייף מכל הקשקשת הזו.

"לדבר על מה?" היתמם אלחנן.

"על זה שאתה הומו בדיוק כמוני, אבל מסרב להודות בזה."

"החלטת שאני הומו בגלל הדארדאר הזה שהמצאת?" גיחך אלחנן בבוז מעצבן.

"לא דארדאר אלא גיידאר, שזה צירוף של ראדר וגיי, ומי שהחליט שאתה הומו אלו הגנים שלך, לא אני."

"באמת?" התרחב גיחוכו המזלזל, "ואני חשבתי שהגנים שלי החליטו שאני דתי."

"כן, גם זה."

"אבל יש פה איפכא מסתברא אבישי, זה כמו להגיד שאני גם גבוה וגם נמוך, או גם רזה וגם שמן, גם בלונדיני וגם..."

"לא נכון, אני מסכים שאתה לא יכול להיות גם נמוך וגם גבוה, אבל אתה בהחלט יכול להיות גם הומו וגם דתי."

"זהו, שלא. אולי, אם הייתי בודהיסט או בהאי, אבל אם אני יהודי אני לא יכול להיות גם הומו כי זה אסור."

"גם לרצוח ולגנוב אסור, ובכל זאת יש יהודים דתיים שרוצחים וגונבים ואונסים, אז מה, הם מפסיקים להיות יהודים בגלל זה?" טענתי בלהט הויכוח ומיד אחרי שפלטתי את הטיעון המוחץ הזה הצטערתי, חשתי שיש ליקוי בהיגיון שלי, והשתוקקתי לקחת את דברי חזרה, אבל כמובן שלא יכולתי - את הנאמר אין להשיב.

אלחנן, שלא הבין את הכשל הלוגי שבדברי השתתק, נדהם לרגע מהטיעון שלי, ואחר כך השיב לי לאט, "לא, הם לא מפסיקים להיות יהודים, וגם אני אשאר יהודי אם אני אתנהג כמו תום, אבל אני אהיה יהודי רע, יהודי חוטא שמאכזב את אבא שבשמיים, ואני לא רוצה להיות כזה, אני רוצה להיות יהודי טוב, ולכן אני לא אגנוב, ולא ארצח, ולא..." הוא נשם עמוקות, "ולא ארשה לעצמי להתהפך."

"אבל אלחנן, זה לא אותו דבר!" חתרתי בזהירות תחת הטיעון הקודם שלי, "לגנוב ולרצוח זה באמת רע, ופוגע באחרים, אבל להיות הומו זה פשוט מה שאתה, ככה אלוהים ברא אותך, ואתה לא פוגע בזה באף אחד."

"אני כן. אני פוגע בהלכה ובנשמה שלי." התעקש אלחנן בלי להכחיש הפעם שכן, הוא כזה.

"איך אתה פוגע בנשמה שלך, או בהלכה, אם אתה סך הכל אוהב בן אדם אחר שבמקרה גם הוא גבר כמוך?"

"רק אוהב זה בסדר, אבל בלי... אתה יודע בלי מה."

"אתה מדבר שטויות, איך אפשר בלי?" נדהמתי.

"לא יודע, בטח יש איזה דרך, אני פשוט עוד לא מצאתי אותה, אבל אני בטוח שאפשר." התעקש אלחנן, ובינתיים הגענו לדירתי והוא חש לחדרו והסתגר בתוכה, ולמחרת בבוקר בקושי שתה כוס קפה, ומיד רץ מהר לבית הכנסת, וחזר הביתה רק חמש דקות לפני שהגיעה השבת.

חלק ב' ואחרון