א. חרא של עם

1. מסיבת שחרור

"אני שונא גברים, פשוט שונא אותם, חרא של עם, מסכן מי שמתעסק אתם." הצהרתי בפני מיקי, בת דודתי, החברה הכי טובה שלי, והנציגה הנשית של קהילת הלהטבי"ם במשפחתי.

המשפחה שלנו היא סיפור מיוחד, היא לא סתם משפחה אלא שבט - האימהות שלי ושל מיקי הן לא רק אחיות, אלא גם תאומות זהות. אנשים מחוץ למשפחה מתבלבלים ביניהן כל הזמן, ואפילו לבעלים שלהן - אבא שלי ואבא של מיקי - יש כמה סיפורים משעשעים על תקופת החיזור שלהם אחרי התאומות, אבל אני ומיקי מעולם לא התבלבלנו, ועוד כילדים קטנים ידענו תמיד מי אימא שלי מי. הן אפילו לא נראות לנו כל כך דומות. נכון, יש להן אותן תווי פנים ובדרך כלל גם אותה תסרוקת ואותה מלתחה, אבל בן אדם הוא הרבה יותר מההופעה החיצונית שלו, ואת הכלל החשוב הזה, שיש אנשים שלא הפנימו עד היום, למדנו כבר בגיל צעיר.

האימהות שלנו, אורנה ועליזה, גרו כל חייהן יחד, וגם אחרי שנישאו לבני דודים, בחתונה כפולה כמובן, עברו לגור עם הבעלים בבית דו-משפחתי עם מרפסת משותפת, מוקף גינה אחת גדולה ופורחת, וככה הן גרות עד היום כשהן כבר סבתות לנכדים.

נולדו להן שישה ילדים, שלוש לכל אחת - שתי בנות ובן לאימא שלי, ושני בנים ובת לדודה עליזה. הן גם תמיד ילדו יחד, כמעט באותו תאריך. במחלקת היולדות ידעו כבר שאם תאומה אחת מגיעה ללדת בקרוב תגיע גם אחותה, והן יעזבו יחד, כל אחת נושאת את התינוק שלה.

אנחנו הילדים גדלנו כמו אחים, משחקים יחד באותה חצר, עוברים בין הבית שלנו לבית הדודה, ישנים פעם פה ופעם שם, מרגישים שבן הדוד שנולד במקביל קרוב לנו יותר מאח, ובכל זאת כל אחד מאיתנו ידע היטב מי אימא שלו ומי דודה, ואיפה החדר שלו, ואף פעם לא עשינו טעויות.

סבתא ז"ל קראה לדרך בה ניהלו התאומות את משפחתן קומונה, והוסיפה לכינוי הזה העוויית פנים מזלזלת, אבל כל זמן שהיא חיה היא הקפידה להגיע אלינו כל יום שישי ונהנתה מאוד מהארוחות המשפחתיות שערכנו תמיד בסופי השבוע, יחד כמובן.

בקיץ התכנסנו בפטיו, ובחורף במרפסת הענקית שהייתה משותפת לשני הבתים – מרפסת רחבת ידיים, מוגנת בחלונות זכוכית שנקראה אצלנו – החממה.

מיכל, בת דודתי שנקראה מאז ומתמיד מיקי, נולדה כמה שעות לפני, ותמיד הייתי קרוב אליה יותר מאשר לאחיותיי הבוגרות. אף פעם לא טרחתי לצאת לפניה מהארון, היא ידעה עוד לפני וגם אני, אחרי שנחלצתי מטפשת גיל ההתבגרות המביך והאידיוטי שלי, קלטתי סוף סוף למה בנים לא מרגשים אותה.

מיקי יצאה מהארון עוד בחופשת השחרור שלה, בוחרת להצהיר שהיא לסבית במסיבת השחרור המשפחתית המסורתית שערכו לה ההורים והדודים.

אופייני היה למיקי האמיצה וההחלטית לעשות דבר כזה, היא תמיד הייתה כזו - גלוית לב ומלאת ביטחון. ברגע שהחליטה סופית שזהו זה, היא לסבית - עמדה והכריזה על כך בקול גדול בלי שמץ היסוס או מבוכה.

כמו תמיד מצאתי את עצמי נגרר אחריה בניסיון להגן עליה למרות שהאמת, מי שבאמת נזקק להגנה הייתי אני ולא היא, אבל איכשהו נתקע בראשי שגברים אמורים להגן על נשים, ומאחר והייתי גבוה ממנה בראש, וחזק ממנה פיזית חשבתי שהיא זקוקה לתמיכה ולהגנה שלי, מה שמוכיח שאימא ודודה עליזה צדקו כשטענו שגברים צעירים הם יצורים חסרי מוח ואין צרה שהם לא יסתבכו בה בגלל טיפשותם.

מי שהגיב בצורה הכי מגעילה היו עוז ונמרוד, אחיה הבוגרים, שהתנהגו, כדרכם בקודש, כמו מפגרים מוכי טוסטסטרון, צחקו והעירו הערות מכוערות. מרוב עצבים קמתי והכרזתי שגם אני כמוה, אבל בניגוד למיקי אני מעדיף בנים.

האחיות הגדולות שלי, מירי ונילי, החליפו מבטים נחרדים, אימא ודודה עליזה נאנחו, אבל לא נראו מופתעות במיוחד והקדישו את תשומת ליבן בעיקר לבעלים שלהן - דוד משה ואבא.

הם היחידים שבאמת הדאיגו אותי, מאז שסבא תיאו שלהם (אבא ודוד משה הם בני דודים) נפטר לפני שנתיים הם לא נראו כל כך המומים.

הוא היה בן למעלה מתשעים כשהלך לעולמו ואז חשבתי שטיפשי להתרגש כל כך, האיש היה קשיש ובשנה האחרונה לחייו בקושי הכיר אותנו, אבל אבא ודוד משה היו קשורים אליו מאוד, ומותו היווה בשבילם מהלומה קשה. כאב לי לראות איך פניהם נפלו ואיך הם לא מעזים להביט אחד בשני. הם כבר תכננו שיקראו לנכד הראשון בשמו ונותר רק להחליט אם הוא יקרא דורון או שי, ואולי מתן? והנה אני בא פתאום עם ההצהרה שאני הומו, ומיקי לסבית?

אבא נעץ מבט ברצפה ודוד משה שתמיד היה רגשני יותר כבש את פניו בידיו ובטח שאל את עצמו מה יהיה עם נכדים? כשדודה עליזה ניסתה לחבק אותו הוא התנער ממנה ברוגז והסתלק למחסן, דקה אחר כך אבא קם והלך אחריו, אבל לפני שיצא לחץ קלות על כתפי, וניסה לחייך אלי.

"אבא אוהב אותך בלי שום קשר לאיך שתחליט לחיות." פרשה לי אימא את התנהגותו שבטח הייתה נראית מוזרה למי שלא הכיר את המשפחה שלנו, אבל אני כבר הייתי רגיל לזה שאבא מדבר מעט מאוד ומניח לאימא לפרש אותו ולדבר בשמו.

מסיבת השחרור של מיקי נהרסה לגמרי אחרי שאבא והדוד הסתלקו, בני הדודים האוויליים שלי שלחו כל רסן והפגינו בפני כל הנוכחים את טיפשותם, מנסים לשכנע אותי ללכת לטיפול נפשי שיתקן אותי, או לחילופין לזונה שתוכיח לי כמה טוב להיות עם אישה.

"עדיף שילך לנערת ליווי כוסית ולא לפסיכולוג, זה יצא לו הרבה יותר זול." התחכם עוז ודחף מרפק לנמרוד שצחק והסביר ברצינות גמורה למיקי שברגע שהיא תפגוש את הגבר המתאים היא תשכח את השטויות שלה ותחזור להיות נורמאלית.

אפילו האחיות שלי שבדרך כלל חושבות רק על בגדים, בחורים ואיפור, אמרו לו שישתוק כבר, כי הוא שוביניסט מגעיל.

אימא ניסתה להציל את המצב ולהביא קינוח, אבל מיקי הכריזה שאין לה תיאבון והסתלקה, ואני הלכתי בעקבותיה, מפקיר את העוגה בידי החלק הסטרייטי של המשפחה.

מצאתי את מיקי בבית העץ הישן שבנו לנו פעם אבא ודוד משה. הוא כבר היה ישן מאוד, וקצת קטן בשבילנו, אבל הרגשתי מוגן ובטוח כשישבתי לצידה על לוח העץ החלקלק משנים משעין את גבי על גזע עץ האלון העבה ומנדנד את הרגלים באוויר כמו שנהגנו לעשות כשהיינו ילדים.

"אל תשימי לב אליהם, את מכירה אותם, האחים שלך סתם גברים סתומים." ניחמתי את מיקי שמשכה בכתפיה.

"אני יודעת, גם האחיות שלך לא יותר מידי חכמות, מה לעשות, ככה זה, לא בוחרים משפחה." היא הניחה יד קטנה וחמה על ברכי, "מחר אני נוסעת לתל אביב לחפש דירה, רוצה לבוא לעזור לי?" שאלה, מעשית כמו תמיד.

"בטח." חייכתי, "בכיף, ותשמרי את הספה בשבילי." הוספתי, מתחיל להבין איזה יתרון מהווה בת דודה עם דירה בתל אביב בשביל הומו מתחיל.

החדר הראשון שמיקי מצאה היה חור מוכה ג'וקים, ולספה היה ריח של שתן חתולים, אבל עד שהשתחררתי היא עברה לדירה טובה יותר ששכרה עם החברה הראשונה שלה, והספה הייתה קצת יותר מוצלחת.

מאז היא, וגם אני, החלפנו כמה וכמה דירות, ועשר שנים אחרי אותה מסיבת שחרור מפורסמת חלקנו יחד דירה. מיקי ישנה בחדר השינה הגדול עם טליה, החברה המהממת שלה, ואני קיבלתי את החדר השני שהיה קטן יותר, אבל הייתה לו יציאה למרפסת קטנה, עגולה ונחמדה.

הסתדרנו מצוין, אני בישלתי, הבנות ניקו ועשו קניות. הן היו מאוהבות ונאמנות זו לזו, למדו ועבדו, חסכו לעתיד, תכננו את החתונה שלהן, והסכימו מיד על הכל חוץ מויכוח אחד טיפשי על צבע המפיות, ומיד אחרי שהסכימו על ורוד עתיק הן התנשקו, והתיישבו לשקול בכובד ראש מתי יהיה הרגע המתאים להביא ילד.

אני לעומתן אמנם טענתי שאני מחפש את האחד שלי, אבל ביני לבין עצמי היה עלי להודות שאני עושה הכל כדי לא למצוא אותו – השתעשעתי בסטוצים, דילגתי בעליזות מגבר לגבר, בזבזתי כסף על חופשות יקרות, חדרי כושר ובגדים כדי שאראה טוב בעודי מפזז במסיבות, ומענטז במועדונים. עד גיל שלושים מיציתי את נעורי עד תומם, ואז, יום אחד, קרתה לי תאונה נוראית - הלכתי לעוד סטוץ אחד שדגתי לי באטרף ובלי שום אזהרה מראש התאהבתי פתאום והמסיבה נגמרה. 

זה התחיל כמו עוד שיטוט באטרף שהסתיים בהזמנה לדירה של ממוקם אחד בשם זוהר שגר לא רחוק מהדירה שלי.

האמת, בכלל לא התלהבתי מהתמונה שלו, היה אחד שמצא חן בעיני יותר, אבל ההוא גר רחוק מידי, והיו לו שגיאות כתיב. הוא אמנם טען שזה לא חשוב כי הוא דיסלקטי, אבל זה מה שכל העילגים מספרים לך - שהם דיסלקטים ובעצם יש להם מנת משכל גבוהה, כן בטח, כל כך גבוהה עד שאתם מבלבלים בין א' לע'?

אולי אני עושה להם עוול, אבל אני לא סובל אנשים שכותבים בשגיאות כתיב, זה מוריד לי מיד את החשק, ולכן למרות שהתמונה שלו הייתה ממש מעוררת תיאבון, ויתרתי. חוץ מזה חישבתי שייקח לי כמעט שעה להגיע אליו, וידעתי שבדרך חזרה אצטרך לעצור לקנות דלק... טוב, אז נלך לבחור שגר קרוב יותר ואין לו שגיאות כתיב, החלטתי. נכון, הוא לא נראה משהו, והיה גם קצת מבוגר מידי, אבל חשבתי לעצמי בעודי מכבה את המחשב, כולה זיון, הרי אני לא מתחתן איתו, והרבה פעמים תמונות מטעות, או סתם מזויפות. שגיאות כתיב לעומתן זה משהו שאי אפשר לזייף, למרות שמצד שני, מה הקשר בין הסקס לשגיאות כתיב? אין קשר בעצם, אבל עובדה שתמיד נהניתי פחות עם עילגים.

בדרך חטפתי התקף צדקנות ונזפתי בעצמי על מערכת השיקולים המטופשת שלי, מטיף לעצמי שזה פשוט מגוחך, העניין הזה של אטרף וסטוצים, ושכל הוירטואליות הזו וההתכתבות במקביל עם כמה אנשים (השיא שלי היה חמישה בבת אחת) זה פשוט פסיכי, לא ככה צריכות להתנהל מערכות יחסים, ובאמת, לאן נגיע בסוף? כולם ישבו לבד בבית ויעשו סייבר סקס ניבאתי בעודי מעפיל לקומה השלישית, מדלג על המדרגות האפלוליות עד שהגעתי לדלת כחולה עם שלט קרמיקה צהוב שהשם זוהר גרין התנוסס עליו באותיות ירוקות.

דפקתי, הדלת נפתחה מיד וזוהר עמד בפתח - יחף, לבוש רק במכנסים קצרים, שחום ושעיר, בדיוק כמו שהוא אמר. אני אוהב בחורים שחומים, אבל מעדיף אותם רזים וחלקים, וצעירים יותר, ומשקפיים זה בכלל... עמדנו ובחנו זה את זה ואז הוא חייך והזמין אותי פנימה בתנועת יד חיננית.

נכנסתי, מהרהר לעצמי שהחיוך שלו מקסים ויש לו עיניים ממש יפות, ויש משהו רגוע ונעים בפנים שלו שממש מוצא חן בעיני, ודבר ראשון החמאתי לו שהתמונות שלו עושות לו עוול והוא נראה טוב יותר במציאות.

"כן, ככה זה." הוא הסכים איתי בשלווה ומזג לי מים קרים, "יש אנשים שהם פשוט לא פוטוגניים."

"לא, אין." התווכחתי, "יש אנשים שלא יודעים לצלם, זה הכל. עם תאורה מתאימה ועם צלם טוב אפשר לחולל נפלאות גם במכוערים."

"וזה עוד כלום לעומת מה שאפשר לעשות עם פוטושופ." הצטחק זוהר, ובמקום ישר לגשת לעניין ולפרוק חרמנות ישבנו ושוחחנו על צילום ותאורה, ואפילו על נפלאות האיפור, למרות שזוהר אמר שיש גבול לכל דבר, והוא מותח אותו ברגע שמישהו שולף שפתון.

הוא היה כל כך חמוד כשהוא אמר את זה, ואחר כך הסיר את משקפיו והחל לצחצח אותם בזהירות, מחייך קלות. מציית לדחף פתאומי רכנתי לעברו ונישקתי אותו בספונטניות. בלי להתבלבל הוא הניח את המשקפים על השולחן, והחזיר לי נשיקה, ומשם זרמנו לחדר השינה.

"איזה ריח טוב יש פה." אמרתי אחרי שצנחנו על המיטה שלו.

"כן, שטפתי הבוקר את הרצפה והחלפתי כלי מיטה." אמר זוהר בטון מתנצל, ומשום מה זה ההערה הזו נורא הצחיקה את שנינו. בעודנו צוחקים התחלנו להתלטף ולגעת זה בזה, מצחקקים ומתנשקים, ולמרות שזו הייתה הפעם הראשונה הכל היה פשוט מושלם - הריח שלו, והטעם שלו, והנשיקות שלו, הכל היה בדיוק כמו שצריך.

לא הדלקנו אור והחדר היה חשוך למחצה, רוח סתווית נעימה התגנבה פנימה, וזוהר משך עלי את שמיכת הפיקה הדהויה שלו ושאל אם הוא יכול לבצע בי את זממו, ואני גיחכתי ואמרתי שכן, אבל גם לי יש כמה זממים משלי לבצע, ושוב צחקנו, רגועים כאילו אנחנו מכירים כבר שנים ויודעים הכל אחד על השני.

הוא היה כל כך מתוק, טיפה שמנמן, אבל בצורה נעימה מאוד, ביתית וחמימה כזו, וליטף אותי בהתפעלות, מחמיא לי על שרירי, מודה בבת צחוק שהוא עצלן, והוא שונא חדרי כושר, והספורט היחיד שהוא עושה זו הליכה ברגל.

"בחום הזה?" השתוממתי, וזוהר אמר שהוא קם מוקדם בבוקר, ויותר מההליכה הוא נהנה לראות את הזריחה, ושאל אם ארצה לבוא איתו מחר להליכה.

"לא יודע, נראה." אמרתי, מסרב להתחייב.

בכלל לא תכננתי להישאר לישון איתו, אני לא אוהב לישון עם אף אחד, ותכננתי לזיין וללכת הביתה, אבל אחרי שהוא לכד את הזין שלי בפיו החם שכחתי את כל התוכניות שלי והפסקתי לחשוב.

"אני לא כל כך אוהב חדירות." גילה לי זוהר בביישנות מלבבת, "זאת אומרת, זה דבר כל כך..."

"כל כך אינטימי." השלמתי את המשפט שלו, והוא הנהן בהסכמה, וכשאמרתי שיש עוד המון דברים אחרים שאפשר לעשות הוא אמר שאני צודק, וביקש הדגמה, ושוב צחקנו והדגמנו זה לזה, נהנים מאוד.

אחרי שגמרתי הוא נזכר שבעצם הוא הכין קונדומים, אבל שכח להוציא אותם וניסה להתנצל, נבוך מאוד.

"זה בסדר, תירגע." נישקתי אותו, והנחתי לו לנגב אותי במגבון לח, ואחר כך ניגבתי אותו, וכשהוא הציע לי ללכת להתקלח אמרתי, "בסדר, עוד מעט." חיבקתי אותו, וכמה דקות אחר כך פשוט נרדמתי. 

התעוררתי שוב מוקדם בבוקר, שוכב צמוד לזוהר שישן בשקט על צידו, מחייך כמו ילד, ובמשך כמה דקות סתם שכבתי בשקט, מקשיב לנשימה שלו, נהנה ממגע עורו בעורי, חושב שזה יהיה פשוט נפלא להתעורר כל בוקר לידו, וללכת לישון איתו בלילה, ולבלות איתו בערב ובסופי שבוע. נוכל לטייל יחד, ללכת לסרטים ולהצגות, אולי למועדונים? לא, הוא אמר לי שהוא לא אוהב לשתות ושונא עשן סיגריות ומוזיקה רועמת, אבל הוא אוהב לקרוא, ולהקשיב לרדיו. איזה פנים מתוקות ונעימות יש לו חשבתי, ואיזה חיוך מקסים, וקמתי לשירותים.

המקלחת והשירותים שלו היו נקיים למשעי, והמגבת פרושה בקפדנות ככה שתתייבש היטב. מצוין, אני פשוט שונא מגבות לחות ובתי שימוש מצחינים.

ניגבתי את הפנים במגבת שלו, נהנה מהריח ועדיין לא הבנתי את הרמז, קלטתי מה קורה לי רק אחר כך. אחרי ששתינו יחד קפה, ליוויתי אותו בהליכת הבוקר שלו עד לדירה שלי. נפרדתי ממנו בלחיצת יד, ורציתי להוסיף נשיקה, אבל הוא נרתע והסמיק, וגם זה נראה לי מקסים. הבטחתי להתקשר בקרוב, והוא הנהן, אבל לא ענה, רק חייך אמר שלום והמשיך ללכת.

2. הדלת הכחולה

עליתי לדירה, מחייך ומאושר, ודבר ראשון שמרתי את מספר הנייד שלו בזיכרון הטלפון שלי, ואחר כך החלפתי מהר בגדים והתארגנתי לעבודה.

כדי לממן את עצמי ואת לימודי עבדתי כעוזר הוראה במכללה, וגם כמוכר בפיצוציה. היום הייתה לי משמרת בוקר, ואוי ואבוי לי אם הייתי מאחר. כדי לחסוך את המאמץ לאופנוע שלי דהרתי לשם על האופניים של טליה, ועבדתי כמו שד משחת עד הצהרים, מחייך לכולם, ושוטף בהתנדבות את הרצפה. היה לי מצב רוח כל כך טוב עד שאפילו לא התרגזתי כשאלכס הנרקומן ניסה שוב לפלח לי מקופלת.

בעל הבית גבה מהמוכרים את הכסף על גנבות של קליינטים, ואם לא הייתי משגיח על אלכס ועל הקולגות שלו כל המשכורת שלי הייתה הולכת לשלם על הגניבות שלהם, אבל הבוקר היה לי מצב רוח כל כך טוב עד שאפילו זה לא עצבן אותי.

בצהרים הצלחתי לתפוס את זוהר בנייד, לשאול מה שלומו ואם הוא בסדר, ואם אני יכול לבוא לבקר הערב.

"אני בדיוק בין שיעורים." הוא הסביר," ואה... אני... לא יודע, תתקשר יותר מאוחר ו... אני כבר אודיע לך." סיכם בנוקשות, וסגר מהר.

במקום להיעלב נזפתי בעצמי על חוסר ההתחשבות, זוהר עבד כמורה בחטיבת ביניים, ובטח היה מוקף תלמידים, או חברים לעבודה... כששאלתי אם הוא בארון הוא אמר חלקית ושינה מהר נושא, ומכך הסקתי שרק חברים ומשפחה יודעים, ובעבודה הוא מעדיף לשמור על פרופיל נמוך. די סביר אם אתה עובד עם תלמידים צעירים ומורות שמרניות אמרתי לעצמי, וחיכיתי בקוצר רוח לערב.

בערב החלטתי שעדיף לשלוח לו מסרון וכך עשיתי. כתבתי - מה קורה? מה שלומך? - ולשמחתי הוא ענה מיד שהכל בסדר, אבל הוא עסוק הערב, ואולי פעם אחרת.

ורק אז תפסתי...

הוא מנפנף אותי חשבתי, מזועזע וכועס על עצמי, כי איך לא הבנתי את זה קודם, ומה קרה לי שאני מתלהב ככה ומציף אותו? ממש לא מתאים לי.

ביליתי לילה שלם במחשבות עליו, נזכר בכל תנועה ופרט, מנסה לדלות רמזים מדברים שהוא אמר ועשה, ובעיקר מתגעגע. רק אחרי שהחלטתי שאסור לי לוותר, ואני צריך לחזר אחריו ולגרום לו לרצות אותי כמו שאני רוצה אותו נרדמתי.

בבוקר, למרות שיכולתי לישון עד עשר בבוקר, קמתי ממש מוקדם, לבשתי מכנסים קצרים ונעלתי נעלי התעמלות, הוספתי בקבוק מים וכובע מצחייה ורצתי לדירה שלו, ולמרבה שמחתי פגשתי אותו פוסע במהירות לעבר דירתו, חולצתו לחה מזיעה.

"איזה מקריות, לפגוש אותך כאן." קראתי, מחייך והושטתי לו יד ללחיצה. הוא נראה מופתע מאוד, אבל החזיר לי חיוך קלוש והושיט לי את ידו, ומרוב שמחה תפסתי אותה בשתי ידיי, לחצתי אותה ובלי להרפות נישקתי את לחיו, וגיליתי לו שבזכותו החלטתי גם לקום מוקדם וללכת ברגל.

"אבל כבר גמרתי את ההליכה." אמר זוהר נבוך, ומשך חזרה את ידו, "אני בדרך למקלחת." הודיע לי, והביט בעצבנות ימינה ושמאלה.

"מה, ולא תזמין אותי פנימה?" סירבתי להבין את הרמז, והבטחתי לסבן לו את הגב. הוא לא אמר כן, אבל גם לא אמר לא, והניח לי להזדנב אחריו ולהיכנס לדירתו. הוא התקלח, מניח לי להיכנס איתו ולסבן אותו, ואחר כך לנגב, ותוך כדי כך לנשק וללטף, ובסוף התפתה והסכים ללכת איתי למיטה למרות שציין שהוא עסוק מאוד היום, ויש לו עוד המון מבחנים לבדוק, ויש לו פגישה בעוד שעתיים...

"שעתיים זה עוד המון זמן." ציינתי, וחזרתי לנשק אותו, ולשמחתי הוא הניח לעצמו להיסחף וליהנות ושוב היה לי נהדר איתו, וככל שיכולתי לשפוט גם הוא חש אותו דבר.

"זוהר." אמרתי אחרי ששנינו גמרנו, והנחתי את ראשי על כתפו, "תגיד זוהר, מה דעתך לצאת איתי לאיזה מקום?"

"לאיזה מקום?" שאל זוהר בחשדנות.

"לא חשוב, סתם, אפשר ללכת לסרט, או להצגה, אולי לבית קפה?"

"למה?"

"כי... כי... למה לא?"

"למה כן?"

משכתי בכתפי, תר במוחי אחרי תשובה משכנעת, "כי נעים לנו להיות יחד?" ניסיתי.

זוהר התיישב והביט בי בכובד ראש, "מה הבעיה איתן?"

"אין שום בעיה, אני פשוט... סתם, נעים לי לבלות אתך, ולך?"

"כן, אבל... לא יודע, אני צריך לחשוב על זה."

"על מה?" התפלאתי.

זוהר נראה אומלל, "תראה איתן, זה לא שלא נעים לי אתך, נעים לי מאוד, אתה ממש נחמד, אבל... אבל אני לא... אני לא יכול להסתובב סתם עם גבר כאילו... אני לא... זה לא מתאים."

"לא הבנתי." אמרתי בטיפשות, "מה לא מתאים?"

"תבין, אני מורה." אמר זוהר והביט בשעונו, "ו... אה... אני גם מאחר." הוא קם והתחיל להתלבש.

"אז אתה לא מעוניין שניפגש שוב?" שאלתי, חש מושפל עד עפר, "חשבתי ש... חשבתי שטוב לך איתי ורציתי..."

אוף, למה זה מביך כל כך?

"טוב לי מאוד, אבל יש לי הרגשה שאתה רוצה לקחת את זה רחוק מידי, ואני... אני עוד לא סגור על עצמי, לא בטוח ש... הסקס באמת נהדר, אבל... תראה, אין לי זמן לדבר אתך עכשיו איתן, נדבר אחר כך."

"מתי?" תבעתי לדעת, יודע שאני לוחץ יותר מידי ולא מסוגל להתאפק.

"לא יודע, בהזדמנות, כשלא נהיה לחוצים כל כך." הסביר זוהר, ופתח את דלת דירתו כרומז לי שעלי להסתלק.

נרמזתי ויצאתי, מתאמץ לשמור על פנים שלוות. "אני באמת מצטער." אמר זוהר ברוך, ונגע בעדינות בכתפי לפני שסגר את הדלת הכחולה מאחורי גבי.

"תגיד איתן, מה עובר עליך?" בחנה אותי מיקי במבט נרגז, "בזמן האחרון אתה הפוך לגמרי."

משכתי בכתפי, "כלום, זה שום דבר."

"שקרן, נו, תספר."

"נמאס לי, פשוט נמאס לי."

"מה נמאס לך?"

"הכל, בעיקר נמאס לי להיות הומו, וגם מגברים נמאס לי, חרא של עם, זבלים אחד אחד."

"אני דווקא מכירה אחד שהוא לא חרא, הוא אפילו נחמד, למעשה שקלתי לבקש ממנו תרומת זרע."

"מה? למי את מתכוונת?"

"היא מתכוונת אליך, טמבל. אנחנו רוצות ילד ואנחנו רוצות אותו ממך." הסבירה טליה.

"ממני? אבל... אבל..."

"אני מקווה שהגמגום הזה לא גנטי." הצטחקה טליה, ניערה את תלתליה הבהירים ונגעה בעדינות בזרועי כדי שאבין שהיא מתבדחת.

מיקי כבר רמזה בעבר שהיא רוצה אותי כאבא לילד שייוולד בעתיד לה ולבת זוגה. עד היום זו הייתה סתם משאלת לב שלה שהתייחסתי אליה בחיוך, דוחה את הדיון בנושא לעתיד הרחוק.

מה ילדים? מה בוער? החיים שלנו עוד לא התחילו, מה פתאום ילדים? יש עוד המון זמן עד שנהיה גדולים, ובינתיים יש לימודים לסיים, חובות לשלם, טיולים לטייל וחוויות לחוות. זה היה הלך הרוח שלי כל פעם שהנושא עלה, ומיקי שתמיד הייתה בוגרת יותר ממני בנפשה, הבינה ועד היום לא לחצה עלי, מניחה לי להתבגר ולהתרגל לרעיון.

"את בטוחה שאת רוצה ילד ממכוער כמוני?" פניתי לטליה, מבחין שהיא צבעה את ציפורניה הסגלגלות, המושלמות, בצבע ורוד עדין שתאם לצבע הסריג הרך שעטתה על גופה, חובק בעדינות את שדיה הקטנים והזקופים.

טליה הקדישה תשומת לב לפרטים הקטנים האלה, הופעתה הייתה תמיד מסודרת ומוקפדת. כשרק הכרתי אותה חשבתי שהיא גנדרנית מידי, והייתי בטוח שהיא ומיקי לא מתאימות, עם הזמן התרגלתי לסגנון שלה, למדתי לחבב אותה מאוד ולהעריך את תבונתה, נימוסיה הטובים, חוש ההומור המעודן שלה והשלמתי עם הלהיטות שלה לשמלות מתנפנפות ולעקבים גבוהים.

בהתחלה תהיתי מה יש לאישה יפה ואלגנטית כל כך לחפש אצל מיקי שמעולם לא התאפרה לבשה תמיד ג'ינס וטריקו וקצצה את שערה החום לתסרוקת גברית. חששתי שהיא תשבור את ליבה של מיקי, אבל למרבה פליאתי טליה - שהוריה עדיין קראו לה נטשה - אהבה את מיקי בכל ליבה, והמסירות שלה למיקי לא נפלה מזו שלי. הן חיו בהרמוניה מושלמת וגם עכשיו, חמש שנים אחרי שנפגשו, הן היו זוג מאוהב, יציב ומאושר כמו בהתחלה.

"אתה מנסה לסחוט ממני מחמאות טניצ'קה?" הניחה טליה יד רכה על לחיי, מביטה בעיני בעיניה הכחולות היפות, "אתה לא יכול להיות מכוער כי אתה דומה למיקי." צבטה אותי קלות, "ולכן אני מעדיפה אותך יותר מכל גבר אחר."

"גם אני." הניחה מיקי יד על כתפי, "וחוץ מזה אתה הבטחת." מועכת את כתפי בכוח מפתיע אצל בחורה כל כך רזה, "חבל רק שאין לך מישהו קבוע." הוסיפה באנחה, "לא הגיע הזמן שתמצא מישהו?"

"מצאתי, אבל הוא לא בעניין."

"לא בעניין שלך או שהוא לא הומו?"

"אני לא טיפש מספיק להתאהב בסטרייט, אבל למרות שאני כזה מדהים הוא נשאר אדיש לקסמי."

"בגלל זה אתה כזה עצבני ורגזן?"

"אני לא, אל תשמיצי, אני סתם... אני נוגה ומהורהר."

היא גיחכה, "כן, ממש, מה הבעיה עם הבחור הזה? למה הוא לא רוצה אותך? הוא לא רואה כמה אתה שווה, אתה רוצה שאני אדבר איתו?"

"חס וחלילה! השתגעת, שלא תעזי."

"בסדר, תרגיע. אז אתה מסכים?"

"כן, בטח, אבל אני מזהיר אותך, אני לא מחליף חיתולים."

"נחיה ונראה." הצטחקה מיקי, ופתאום חיבקה אותי, "תודה איתן, אין כמוך."

"כן, אין כמוני." חיבקתי אותה וניסיתי להחזיר לה חיוך, אבל לא הצלחתי, הייתי מדוכדך מידי.

משום מה לא הצלחתי לנתק את הקשר הבעייתי שלי עם זוהר. ניסיתי, באמת שניסיתי, פגשתי המון גברים, ביליתי שעות סוערות עם כל מי שמצא חן בעיני והיה מעוניין, עשיתי הכל כדי לשכוח אותו, אבל כל פעם שראיתי שהוא מחובר באטרף הלב שלי היה קופץ כמו משוגע, ולא הייתי מצליח להתאפק ושולח לו הודעה.

הוא תמיד ענה יפה ובנימוס, שאל מה שלומי ומה חדש, ופה ושם תהה באדישות מרגיזה אם בא לי לקפוץ אליו לביקור.

למרות שידעתי שעדיף שלא הייתי אומר – כן, בטח, וחש אליו על אופני, מגיע מזיע ונלהב כמו ילד, ומנסה לשווא להעמיד פנים שאנחנו רק חברים שנהנים לבלות יחד במיטה, סוג של יזיזים כאלה, שום התחייבויות, באמת, סתם בילוי חביב עם בחור נחמד שבמקרה גר לידי – ואז הוא היה נוגע בי, ליטוף קטן או חיבוק ידידותי ושואל כבדרך אגב אם בא לי... ואני הייתי מיד מתלהב, מתפשט בלהיטות, מפשיט גם אותו, נמס כולי מרוב עונג ממגע גופו, ועושה הכל כדי לגרום לו להרגיש כמוני, משתדל לכבוש לא רק את גופו אלא גם את ליבו, ושוב נכשל.

כנראה שרציתי יותר מידי כי למרות כל מאמצי הוא נשאר מרוחק, נחמד, אבל לא יותר מזה. אחרי סקס מדהים הוא היה מודה לי בנימוס ושואל אם אני עסוק או מתחשק לי להישאר לישון אצלו. הוא תמיד שאל מחדש למרות שאף פעם לא אמרתי לא, ואחרי שהייתי אומר לו לילה טוב הוא היה מתכרבל בזרועותיי, מחייך בשביעות רצון ונרדם בשלווה בעוד אני מתאמץ להישאר ער עוד קצת רק כדי ליהנות מנוכחותו.

בסוף גם אני הייתי נרדם, קצת עצוב, אבל בעיקר מאושר, ובבוקר היינו קמים ומעט האינטימיות שהצלחנו לרקום בלילה הייתה נעלמת ברגע שהיינו מתלבשים ונעשים שוב זרים שאין להם שום דבר משותף.

הייתי חוזר הביתה, שונא את עצמי ואותו, נשבע שבחיים אני לא אפגש איתו יותר, וכמה ימים אחר כך שוב הייתי נתקף געגועים אליו, ונכנס לאטרף, או גרוע מכך, מתקשר אליו, מתמוגג לשמע קולו ומציע שוב לקפוץ אליו ולפעמים הוא היה עושה טובה ומסכים ושוב... כל פעם נפלתי מחדש במלכודת הזו, בטוח שהפעם אני אצליח לגעת גם בלב שלו והוא כן ירצה אותי ליותר מאשר סתם סקס.

לא יכול להיות שבן אדם מלטף אותי ככה, מסתכל עלי במבט כל כך חם, מתמסר לי בשלמות כזו, נאנח ומתמוגג ומתרפק עלי בחמימות כזו אחרי הסקס לא מרגיש כלפי שום דבר, אבל כל בוקר הייתי מתאכזב מחדש כשהיינו נפרדים בקרירות, בלי שום רגש, כאילו כל מה שהיה בלילה נמחק ונעלם.

"בסדר." מחאה טליה כפיים, מנערת אותי מהרהורי הנוגים, "ועכשיו, אחרי שכולנו מסכימים שהגיע הזמן להתרבות בואו נשב ונבנה לוח זמנים ונתחיל להתארגן על פרויקט הילדים."

טליה אהבה לארגן פרויקטים, היה לה מרץ בלתי נדלה, וכשהיא התמקדה במשימה והתחילה להזיז עניינים דברים התבצעו במהירות עצומה. תוך כמה ימים כבר קבענו תור במרפאת פוריות, וראשית חוכמה נשלחתי למלא שאלון תורם ולמסור תרומת זרע לבדיקה.

מעשה שטן, בדיוק כשהתארגנתי ללכת למרפאה התקשר פתאום זוהר ושאל אם יש לי זמן לקפוץ אליו. בדרך כלל מי שלחץ על פגישות הייתי אני, זוהר התקשר מיוזמתו לעיתים רחוקות מאוד, ורק משמיעת קולו נתקפתי חרמנות חסרת מעצורים. גם העובדה שעל פי דרישת הרופא התנזרתי מסקס, וגם מאוננות, במשך שלושה ימים לפני הפגישה לא הועילה.

כאב לי להגיד לו שאני לא יכול, שקבעתי פגישה ואני נאלץ לסרב, לרגע כמעט התפתיתי לבטל את התור במרפאה, אבל לא היה לי לב לאכזב את הבנות, ולכן סירבתי בצער.

"טוב, אם אתה לא יכול אז לא צריך." הפטיר זוהר בקול מאוכזב, "אני כבר אמצא סידור אחר."

הקנאה אכלה אותי, "אתה לא יכול לחכות עוד שעתיים שלוש עד שאני אתפנה?" שאלתי, מנסה לא לדמיין לעצמי את הסידור האחר שלו.

"תתפנה ממה? מהעבודה בפיצוצייה?" הלגלוג הקל בקולו צרב אותי, ולרגע שנאתי אותו, שנאתי את הצורך שלי בו, תיעבתי את הרגשות העזים שיש לי כלפיו.

"יש לי עוד עניינים בחיים חוץ מהפיצוצייה." אמרתי, מתאמץ לשמור על איפוק.

"אני יודע." ריכך זוהר את קולו, "אבל הלימודים במכללה עוד לא התחילו, איך זה שאין לך זמן אלי? מה, אתה לא אוהב אותי יותר?" התלונן בנימה מבודחת.

"מי אמר שאני אוהב אותך בכלל?" שאלתי, מנסה לענות לו באותה נימה קלילה, אבל לא הצלחתי. בלי כוונה חשפתי את רגשות המרירות שכרסמו אותי מאז שהתאהבתי בו.

זוהר היה רגיש דיו לחוש בכך, ולרגע השתררה ביני לבינו שתיקה נדהמת, ואז הוא נאנח בהשלמה, "טוב, אז אם ככה אז..."

"זוהר, חכה רגע, בבקשה, אל תסגור, אני... תשמע, אני צריך ללכת לאיזה מרפאה, לעשות משהו, סוג של בדיקה ו..."

"אתה חולה?" הפסיק אותי זוהר, והיה לי הרושם שהוא מודאג בגללי, או שאולי רק ראיתי מהרהורי ליבי כי כל כך השתוקקתי שהוא ידאג לי ויחרוד לשלומי.

"לא, לא, אני בריא כמו שור, זה... אני פשוט... אולי תבוא איתי ואני אסביר לך בדרך? אני מבטיח להתנהג יפה ולא לפדח אותך בהומואיות שלי."

"אל תעשה ממני כזה ארוניסט פרנואיד." מחה זוהר.

"אז אתה לא ארוניסט?" עקצתי אותו.

"אני כן, אבל אני לא פרנואיד, אני אחכה לך ליד הדירה שלי, אתה בא עם מכונית או עם אופניים?"

"מה מכונית? מי צריך מכונית בפקקים האלה? אני בא עם אופנוע." הודעתי לו למרות שבעצם תכננתי לקחת מונית, אבל שיניתי את התכנית כי לא יכולתי לעמוד בפיתוי של דהירה על האופנוע כשהוא יושב מאחורי, זרועותיו חובקות את מותני... זו הייתה פנטזיה קטנה וטיפשית שטיפחתי מאז שפגשתי אותו, ולא יכולתי להתאפק.

חלק ב' ואחרון