ב. אב הבית

2. נווה אלונים

אני הבן השלישי במשפחה. יש לי אח גדול ואחות צעירה ממנו, ואני הכי קטן. "אתה פנצ'ר יובלי." גילה לי עוזי אחי עוד לפני שהייתי מבוגר מספיק להבין למה הכוונה.

כשבאתי בבכי להורי לחקור מה פירוש דבריו אימא ואבא נזפו בו רכות -הם אף פעם לא היו מסוגלים לכעוס עליו באמת - ותיקנו שאני לא פנצ'ר אלא הפתעה, מה שניחם אותי מעט בזמנו.

נכון, תמיד הייתי הילד הכי קטן, הסרח עודף לאחי הגדול והמוצלח ולאחותי היפה והמתוקה, אבל סך הכול אין לי הרבה סיבות להתלונן, גדלתי במשפחה רגילה לגמרי, עם הורים אוהבים ומסורים, וגם אם אחי היה מקניט אותי ויורד לחיי בילדותנו הרי שעשה את זה רק בבית, בחוץ הוא היה אחי הגדול והחזק שהגן עלי מפני פרחחי השכונה, והמצב הזה לא השתנה עד היום, גם כששנינו הפכנו למבוגרים.

למרות שהורי חילוניים מושבעים ואנשים די ליברלים היציאה שלי מהארון הביכה מאוד את משפחתי ולא גרמה לאף אחד מהם נחת, ובכל זאת הם השלימו עם הזמן עם הגזירה, וקיבלו אותי. גם אם לא אהבו את ההעדפות המיניות שלי ידעתי שהם שומרים את דעתם לעצמם ומסנגרים עלי בפני שמעון, בעלה של אחותי שהיה בחור טוב סך הכול, למרות ההומופוביה שלו שהייתה חלק מחינוכו הדתי מידי.

בדיוק כמוני גם שמעון היה משפחה ולכן הורי השלימו עם הנטייה המציקה שלו לקדש בשבתות על היין, להקפיד על כשרות, לנשק מזוזות, להניח תפילין ולצום ביום כיפור, כמו שהשלימו עם העובדה שחייתי עם בן זוג ולא עם בחורה חסודה.

"אב בית? מה זאת אומרת אב בית?" קימט עוזי את מצחו והביט בי במבט נוקב שדמה מאוד למבטה של אימא כשהייתה מביטה בתעודה שלי שתמיד היה כתוב בה - טעון שיפור בהתנהגות ולא ממצה את הפוטנציאל שלו.

"זה אומר שאני אצטרך לעשות כל מיני עבודות תחזוקה וכאלה... נדמה לי... אני עוד לא בטוח, אבל יהיה בסדר." חייכתי אליו בכוונה להרגיעו. ככה עשיתי בזמנו כשהייתי מביא תעודה טעונה שיפור והמשכתי באותה טקטיקה גם היום. אני באמת לא יודע למה, זה לא עזר אז ותמיד ננזפתי בחומרה על שאני פרא אדם שלא ממצה את הפוטנציאל שלו וגם היום זה לא הועיל.

"אני לא מבין למה אתה עוזב הכול ומסתלק פתאום לחור נידח אי שם." אמר עוזי במורת רוח, ובכל זאת עזר לי לשאת את הקרטונים עם חפצי למחסן שלו.

"אני סך הכול נוסע לגליל, לא לג'ונגלים שורצי תנינים באפריקה, אל תהיה דאגן כזה."

עוזי תמך באנחה את גבו, אמר שהוא חייב לרדת במשקל קצת, ואולי להתחיל חדר כושר, ושאל אם אב בית זה לא מין סוג של שרת כזה, כמו שסבא אשר היה בזמנו."

"כן, בערך." הודיתי בחצי פה, "נראה לי שכן." חייכתי לעצמי מפני שסבא אשר היה הסבא האהוב עלי ובילדותי הערצתי אותו. רק עכשיו קלטתי שהעבודה החדשה שלי עומדת להיות סוג של סגירת מעגל. 

עוזי נד בראשו ונאנח, מנהג שסיגל לעצמו מאז שאבא ואימא פרשו להם לדיור המוגן שלהם, משאירים אותו להתמודד בכוחות עצמו עם הבית הישן שלהם שהוא קנה מהם בתשלומים ושיכן בו את אשתו ושלושת ילדיו הפעלתנים מידי. ככה בדיוק סבא אשר, אביה של אימא עליו השלום שאהב אותי יותר מכל נכדיו, היה נאנח כששוב הייתי מחטט לו בארגז הכלים הענקי שלו, מערבב את כל הברגים ומבלגן את הפטישים עם המברגים.

"אתה בנדיט אתה." היה מודיע לי במבטא רוסי כבד, ומוסיף קללה חרישית, ומיד אחר כך מתפייס ונרגע, נותן לי סוכריית מנטה חריפה, מלטף את ראשי ומראה לי שוב איך משתמשים בצבת ובפלייר, ואיך מתקנים ברז דולף, ופותחים סתימה בכיור, ומחזירים לחיים מאוורר גוסס, או טוסטר בא בימים.

סבא אשר חי שנים רבות בדירה קטנה לא רחוק מבית הורי, מתעקש להיות עצמאי ולפרנס את עצמו בעבודתו כמתקן ומחדש מכשירים ישנים גם אחרי שיצא לפנסיה מעבודתו כשרת בבית הספר, מקור למבוכה גדולה בשביל אימא שלי, מנהלת החשבונות המדופלמת, שלא העריכה עבודת כפיים וחשבה שיש בה פחיתות כבוד.

ממנו ירשתי מן הסתם את הכישרון הטכני שלי ואת החיבה לכלי עבודה שונים ומשונים. אילן תמיד היה צוחק ממני כשהיה רואה איך אני בוחן בלהיטות קטלוגים של מקדחות ומשורים בעוד הוא מביט בהתפעלות בצילומי אופנה של בגדים ונעלים.

אף פעם לא שכחתי את מה שלמדתי על ברכיו של סבא ותמיד צבעתי לבד את הבית שלנו, תיקנתי הכול בעצמי, וקראתי לבעל מקצוע רק כשכלו כל הקיצין, מה ששימח מאוד את בעל הבית שלנו שהצטער צער רב על עזיבתי. "אתה ההומו הכי גבר שאני מכיר." סיפר לי פעם, בכוונה  להחמיא לי ויסלחו לי כל המצדדים בתקינות פוליטית, לא נעלבתי וראיתי בהערה שלו מחמאה.

בכל זאת, אחרי שסיימתי את שירותי הצבאי, הלכתי ולמדתי להיות הנדסאי מחשבים - אימא ואילן הצטערו תמיד שלא הייתה לי די סבלנות להתמיד בלימודי עד לקבלת תואר מהנדס - כי המשכורת הייתה טובה יותר, וכמה שנים אפשר ללכלך את הידיים בעבודות שחורות כמו פועל? והנה, שנים אחר כך התברר שדווקא המקצוע ההיי טקי שלי שבזמנו היה כל כך משתלם ויוקרתי הכזיב בעת צרה, ואיזה מזל שיש לי את הידיים הטובות של סבא אשר שיפרנסו אותי גם כעת, בזמנים הקשים של השפל ואחרי שהתברר שאני לא מספיק צעיר כדי להיות עבד יוקרתי של חברות הייטק.

"אתה לא חייב לצאת לגלות ולעבוד בעבודות כאלה." אמרה לי טובה, הגיסה המתוקה שלי, אחרי שכל הקרטונים שלי מצאו את מקומם במחסן של אחי, "המשבר הכלכלי לא ימשך לנצח, ואם תתמיד לחפש מקום טוב אני בטוחה שבסוף תצליח."

"אבל בינתיים אין לי איפה לגור טובל'ה, נגמר לי החוזה של הדירה והאמת שאני לא מצטער, נמאס לי ממנה, דירה מגעילה ויקרה בטירוף, אני שמח להחליף אווירה ולעזוב."

"אני רק מקווה שאתה לא נופל מהפח אל הפחת." אמרה טובה בדאגה כנה, והגישה לי עוגה שאפתה במו ידיה, "ואם יתברר שהמקום הזה לא מוצלח אל תתעקש, תחזור לפה ותגור אצלנו עד שהמצב ישתפר, יש מיטה פנויה בחדר של ירוני."

ירוני, האחיין המתוק והחצוף שלי, העווה את פרצופו מאחורי גבה של אימו ואמר שאם דוד יובי מתכוון לבוא לישון איתו אחרי שיצא מהפח כדאי שהוא יתקלח טוב קודם כי הוא בטח יהיה מסריח."

"לא מדובר בפח אשפה ירוני." אמרה טובה בסבלנות של מורה ותיקה, "מהפח אל הפחת זה ביטוי כזה ש..."

"נו, די אימא, אל תחפרי." קפץ ירון בחוסר סבלנות מכיסאו, אחז בידי ומשך אותי אחריו לחדרו כדי שאסביר לו שוב איך מפרמטים את המחשב, תירוץ עלוב לרצונו בשיחה פרטית איתי מפני שכבר הסברתי לו לפחות פעמיים איך מטפלים במחשב שלו והוא למד את השיעור היטב.

"אל תדאג ירונצ'יק, אני לא אתנחל לך בחדר." הבטחתי לו, "נשבע לך שלא."

"לא אכפת לי אם תבוא לגור איתנו." שיקר ירון בנימוס, "אבל אני חושב שלא יהיה לך נוח אצלי."

"אני בטוח שלא, אתה בלגניסט גדול עוד יותר ממני." הצטחקתי, "איך אימא מרשה לך לחיות בברדק כזה?"

"היא לא מרשה." נאנח ירון, "אל תשאל איזה הטפות מוסר אני אוכל מההורים, אבא מאיים עלי כל הזמן שאם אני לא אסדר את החדר הוא יזרוק אותי מהבית ואני אצטרך לגור במחסן."

"יופי, תגור שם ותשגיח על הדברים שלי." התלוצצתי וחיבקתי אותו בחיבה. הוא החזיר לי חיבוק ושאל אם אני אבוא לבקר, ואם לא יהיה לי עצוב לבד בגליל, ואם הוא יוכל לבוא לבקר אצלי אחרי שאני אתארגן קצת?

"נחיה ונראה, אני בעצמי עוד לא יודע."

"אבל לבר מצווה שלי תבוא, נכון?"

"בטח שכן, איזה שאלה, אל תדאג, יהיה בסדר ילד." הבטחתי לו, ואחר כך חזרתי והבטחתי גם לאחי ולגיסתי המודאגים שיהיה בסדר, שמח שיש לי משפחה ויש מי שדואג לי ומוכן להושיט לי יד תומכת בעת צרה.

"משפחות זה משהו מאוד משונה." אמרתי לעידן כשישבנו ברכב שלו, תקועים בפקק הנצחי של ואדי ערה, "הם יכולים לריב אתך ולהתכסח אתך כל החיים, אבל כשאתה בצרות הם הראשונים שיבואו להציל אותך למרות שהם שונאים את החיים שלך, ומותחים עליך ביקורת כל סדר פסח, ומרכלים עליך כל פעם שאתה שוב מבריז מאיזה בר מצווה."

"בהחלט." הסכים עידן, "משפחות זה דבר מעיק ומעצבן, אבל אי אפשר בלי משפחה. תגיד," הוסיף, מלכסן אלי מבט חששני מעט דרך המראה, "אילן עזב את הארץ בגלל המשפחה שלו?"

"אני חושב, אני לא בטוח." משכתי בכתפי, "כל מה שאני יודע זה שאחרי שאבא שלו חלה הוא השתנה נורא. כל זמן שאבא שלו היה חי ובריא הם רבו כל הזמן, ולא הייתה לו מילה טובה אחת להגיד עליו, אבל ברגע שאבא שלו חלה הוא עזב הכול וטיפל בו ובאימא שלו שהתמוטטה נפשית, וגם שנה אחרי שהזקן מת הוא המשיך להתאבל עליו ולהצטער שהוא מת, ועשה הכול בשביל אימא שלו שנעשתה אלמנה חסרת ישע." הזיכרון של התקופה ההיא הכאיב לי גם היום, "משום מה רק אחרי שאבא שלו מת הוא קלט איזה עוגמת נפש הוא עשה להוריו בגלל שהוא יצא הומו ואיכשהו אני יצאתי אשם בכל התסבוכת הזו." הוספתי במרירות.

"מוות של הורה זה משבר נורא." אמר עידן באהדה, "אני יודע שרפי, אחרי שאימא שלו נפטרה, נכנס לדיכאון נוראי, ולקח לו המון זמן לחזור לעצמו. כנראה שמשהו דומה עבר גם על אילן, ובגלל זה הוא הסתלק."

"כנראה." הנהנתי, "רק שאתה עידן כזה יפיוף וחמוד עד שמיד מצאת לך אהבה חדשה, ורק אני, דוב שמן וזקן, נשארתי לבד ומאז שאילן עזב אותי לא מצאתי אף אחד שיסתכל עלי."

עידן חייך וטפח בעידוד על ברכי, "אתה מנסה לסחוט ממני מחמאות יובי?" קינטר אותי, "אתה לא דוב, בקושי דובון, ואתה גם לא זקן, האמת שאתה ממש בסדר, אני בטוח שאם לא היית מאוהב עדיין באילן היית מוצא לך בלי בעיות מישהו לחיות איתו."

"כן, כנראה שאתה צודק." הודיתי, "אני פשוט... אני יודע שזה נגמר איתו, אבל אני לא מצליח..." עצמתי חזק את העיניים, דוחק פנימה את הדמעות, ושתקתי עד שהסכנה שאתחיל לילל כמו נקבה בכיינית חלפה.

עידן שהיה לא רק יפה אלא גם חכם ורגיש שתק גם כן, ומרגע זה ועד שהגענו לנווה אלונים דברנו רק על הנוף שנעשה הררי וירוק יותר ככל שהתרחקנו מהשפלה, ועל האוויר שהפסיק להיות כל כך לח ובלתי נסבל 

הגענו לפנימיית 'נווה אלונים' אחרי טיפוס איטי בכביש שהתפתל בין גבעות גיר עגולות, מכוסות עצים שעידן גילה לי שהם בעיקר עצי אלון. עידן ידע להבדיל בין עצי אלון מצוי, לאלון התבור, וטען שפה ושם הוא מזהה בין האלונים סוגים שונים של אלות, וזיהה בקלות גם עצים עם שמות משונים כמו לבנה רפואי, וכליל החורש.

"בחורף, כשהעצים יפרחו, תזהה בקלות את ההבדלים בין סוגי העצים." הבטיח לי, והמשיך והפליג בתיאור הפרחים היפים שיפרחו על הגבעות, וכמה יפה יראה עמק יזרעאל אחרי הגשמים, ותוך כדי דיבור פנה לשביל צדדי, נסע בדרך עפר קצרה ומעלה אבק ועצר לפני שער מתכת גדול ומחליד, מפותח בפיתוחים מסתלסלים.

"סוף סוף הגענו." אמר וירד, פתח את השער וסימן לי להסיע את המכונית קדימה. נסעתי מעבר לשער, עצרתי, ועידן קפץ פנימה, מורה לי לנהוג לאורך שדרת איקליפטוסים מאובקים שהצלו על כביש מתפורר עד שנעצרנו במגרש חנייה קטן שבקצהו עמד בניין נמוך ומאורך שסביבו היו פזורים בחוסר סדר ביתני עץ קטנים ולבנים, מוקפים עצים.

למרות שהמקום היה מוזנח מעט אין להכחיש שהנוף הנשקף ממנו היה יפה, מצד אחד הכחילו הרי הכרמל, ומצד שני השתרע עמק יזרעאל השטוח שברכות מים נוצצות ושדות מצהיבים יצרו בו פסיפס מרהיב, אבל בכל נכרה עזובה והזנחה. הגדר שהקיפה את הפנימייה הייתה עקומה ומחלידה, במקום ערוגות היו חלקות של קוצים, ופחי אשפה הפוכים ומחלידים ניצבו בשולי שבילי בטון מתפוררים שקישרו בין הביתנים.

כמה נערים מתבגרים התעללו במגרפות במה שהיה כנראה מגרש כדור רגל מוזנח, והתעלמו מגבר ג'ינג'י צעיר ורזה שניסה לפקח עליהם בצעקות. ברגע שיצאנו מהמכונית כולם פסקו מעבודה ועמדו, לוטשים בנו מבטים, ובדיוק ברגע מביך זה החליט עידן לגלות לי שלפני שאתחיל להיחשב רשמית לעובד מן המניין בנווה אלונים יהיה עלי לעבור ראיון עבודה אצל המנהלת.

"חשבתי שכבר התקבלתי." מחיתי, מבוהל קצת מהבשורה - עברתי יותר מידי ראיונות עבודה בחודש האחרון, והם היו לי לזרא.

"זה רק עניין רשמי, אני בטוח ששרון תקבל אותך בלי שום בעיות." הרגיע אותי עידן.

"שרון? איזה שרון?" שאלתי בחשדנות.

"שרון, המנהלת של נווה אלונים, היא טיפוס מיוחד, אתה תאהב אותה." הבטיח לי עידן מוביל אותי לעבר הבניין הראשי ומוליך אותי בפרוזדור שהטיח שלו התקלף מעט ומרצפותיו היו עקומות בצורה מעוררת דאגה. הוא פתח דלת עם חלון זכוכית סדוקה והדף אותי פנימה, לתוך חדר גדול ומואר, "הנה אב הבית החדש שלנו שרון." הציג אותי בפני אישה גדולת מימדים וחסונה, כחולת עיניים, בעלת שער לבן קצוץ ובערך מאה צמידי כסף דקים ששקשקו על זרועותיה השריריות כשפרשה את ידיה וחיבקה אותי בכוח.

"אהלן יובינק'ה." אמרה ונישקה אותי על לחיי, "כמה נעים לפגוש אותך שוב אחרי כל כך הרבה שנים."

"מאיפה אתם מכירים?" קימט לעברנו עידן את מצחו בפליאה.

"מהצבא." ענינו יחד, וצחקנו, שמחים למצוא שוב אחד את השנייה אחרי כל השנים ההן.

"חשבתי שאת עדיין בקליפורניה." התפלאתי, תוהה לאן נעלמה רעמת השער המתולתלת והפרועה של שרון שהייתה אחת הנשים היחידות בעולם שחיבבתי ובטחתי בה לחלוטין.

"חזרתי לפני שנה, התגעגעתי הביתה ונמאס לי לדבר אנגלית, ואיפה אתה היית כל הזמן? חשבתי שהלכת ללמוד מחשבים."

"נכון, ובאמת למדתי, אבל המצב היום בהייטק על הפנים ו..." צעקות, קללות וצרחות שעלו מבחוץ הפריעו את השיחה שלנו.

הצצנו החוצה וראינו שבינתיים התפתחה קטטה בין שנים מהנערים שעבדו במגרש. הג'ינג'י הצנום שהשגיח עליהם נדחק בין השניים, אבל לא הצליח להפריד בין הניצים למרות כל מאמציו.

רצתי החוצה, תפסתי אותם בעורפיהם ומשכתי אותם זה מזה, אוזני מצלצלות משפע הקללות ברוסית ובערבית מדוברת שהם הטיחו אחד בשני בשטף מרשים. שני היריבים הצעירים היו שונים מאוד זה מזה, הראשון היה בהיר, בנוי כמו מרים משקלות, שערו קצוץ קצר, עיניו כחולות וצרות וכתפיו רחבות ושריריות.

השני היה שחום וזריז, גבוה ורזה מיריבו, אבל גמיש וחזק להפתיע, שערו השחור אסוף בקוקו על עורפו ועיניו, שתי גחלים לוהטות בוערות בפניו המוארכים והצרים.

"הומו מסריח אחד!" צעק השחום, "רוסי מניאק, חתיכת סוטה!"

"שתוק, שחור, בן זונה!" ענה לו הבהיר וניסה להסתער שוב על יריבו, הודף הצידה בקלילות את הג'ינג'י שניסה להרחיק אותם זה מזה.

"מספיק שניכם!" צעקתי וטלטלתי בכוח את שני הנערים שהתעלמו ממני והמשיכו לנסות לתקוף זה את זה.

"אלכס וגיגי, תפסיקו מיד!" שאגה שרון שחפזה בעקבותיי, השניים הסבו אליה את ראשיהם ורק אז הצלחתי להשתלט עליהם ולהרגיע את הרוחות.

"אני רואה שעוד לא אבדת את זה." חייכתי אל שרון וקרצה אלי קריצה שובבה שהחזירה אותי באחת לחודשים האומללים של סוף השירות הצבאי שלי. בקיץ ההוא, האחרון שלי כחייל, הייתי אבוד לגמרי, מבוהל מהמחשבה על יציאה מהמסלול הברור שניתב את חיי עד אז. השתוקקתי להשתחרר, אבל לא היה לי מושג מה אעשה עם עצמי אחרי השחרור וחששתי מהרגע שבו יהיה עלי להתחיל לחיות בעולם המבוגרים. באותה תקופה נפגשתי עם שרון שעמדה להשתחרר גם כן אחרי שירות קרבי קשה שרק בנות מעטות התנסו בו. השהות שלה בבסיס העורפי הנוח שלנו היה בשבילה מעין צ'ופר אחרי שירות מפרך בתנאים של בנים.

שרון לא מצאה את עצמה בין חיילי הבסיס שנראו לה כחבורת ג'ובניקים מפונקים. הבנים הצחיקו אותה, הבנות הגעילו אותה וכולם כאחד פחדו ממנה, מלשונה המשולחת, מאופייה הפרוע והלא שגרתי, ומעיניה הירוקות החודרות.

היינו שני מנודים שהתבייתו זה על זו בדייקנות והתנחמו אחד בחברת השנייה. "רק איתך אני יכולה לדבר במקום המעפן הזה." נהגה שרון לרטון, נועצת מבטים מזרי אימים בגברים היחידים שהעזו ללטוש בה מבטים חומדים.

אפילו אז, כשעוד הייתי ילד טיפש שלא הבין כלום לא השליתי את עצמי שהם נמנעו מלפנות אליה בגלל נוכחותי. מעולם לא דברנו על זה, אבל היה ברור לשנינו שהידידות שלנו היא נטולת מתח מיני. הרגשנו כמו אחים לגורל, וידענו שלאורך כל חיינו יהיה על שנינו לשאת את אותו נטל. היא בטח הייתה מסתדרת בלעדי, אבל אני חושד בעצמי שבלי נוכחותה הבוטחת והמעודדת של שרון לצידי הייתי עלול להגיע למעשים של ייאוש וטירוף באותם חודשים חמים אחרונים שלי בצבא.

רק בזכות תושייתה ותמיכתה של שרון שהשתחררה שבועיים לפני עזבתי את בית הורי. היא שכרה דירה וגררה אותי בציצת ראשי מבית ילדותי לבוא לגור איתה. בזכותה העזתי לצאת למקומות בילוי שהיה בהם רוב של אנשים מסוגי וככה יצא שפגשתי את אילן, התאהבתי בו והנחתי לקשר הידידות עם שרון לגווע.

שרון הבינה ושילחה אותי לדרכי בשמחה, כמה חודשים אחרי שהתאהבתי באילן היא פגשה את ליני, בחורה אמריקאית חמודה שבאה לארץ כתיירת, התאהבה בה וטסה איתה לקליפורניה. מאז לא שמעתי ממנה יותר והנה היא פה, מחבקת אותי כאילו הייתי אחיה האובד ומיד, למרות כל השנים שחלפו, חשתי כאילו נפרדנו רק אתמול.

"קדימה שניכם." פקדה שרון על שני הנערים, "תראו ליובל איפה הקרוון שלו, רק רגע, איפה המפתח של הקרוון?" פשפשה בכיסי הג'ינס שלה.

"ריקו תורן המפתחות השבוע." הזכיר לה בביישנות נער אתיופי צנום ושתקן.

"כן, נכון, השבוע ריקו תורן, איפה הילד הזה מתחבא?" הביטה שרון כה וכה.

"הוא לא הסכים לעבוד איתנו, הלך עם הבנות, הוא עוזר להן לקשט את חדר ההתעמלות." אמר הג'ינג'י בקול קודר, והושיט לי את ידו ללחיצה, "אני בנצי, ואני שמח מאוד שהגעת סוף סוף, נמאס לי להיות היחידי פה שעושה תורנויות."

"איזה תורנויות?" התפלאתי.

"די כבר להתבכיין בן ציון." נזף עידן, "כולנו עושים תורנויות, לא רק אתה, בוא נלך להביא את המזוודות שלך יובי, ואני אסביר לך הכול בדרך, יאללה אלכס, תזיז את עצמך, אנחנו צריכים איזה בריון שיעזור לנו לסחוב."

"למה אני?" התלונן אלכס, "שגיגי יבוא גם."

"אני בא, אני בא, יא הומו עצלן אחד." סינן גיגי.

"די ילדים, כמה פעמים צריך להגיד לכם שהומו זה לא קללה." נזף עידן בקול לאה שהעיד כמאה עדים שהוא חזר ושנה את המילים הללו יותר מידי פעמים.

שני הנערים עזרו לי לסחוב את חפצי - שתי מזוודות גדולות וצ'ימידאן בלוי אחד ששירת אותי בנאמנות עוד מהטירונות - ובדרך קנטרו זה את זה ללא הפסק, מכנים אחד את השני בכינויי גנאי איומים ונוראים, מנסים לבעוט בחשאי אחד בשני.

"נו, די, תפסיקו כבר." התרגז עידן, "אתם מתנהגים כמו חוליגאנים, נמאסתם עלי, איפה ריקו עם המפתחות?" שמט את ידית התיק שנשאנו יחד לפני קרוון אחד רבוע וקטן שעמד על בלוקים. סביב הקרוון צמחו עצים שלא זיהיתי חצי מהגג וקיר אחד שלו היו מכוסים צמח מטפס עטור פרחים סגולים ענקיים.

"זה קרוון די קטן." אמר, מהוסס פתאום, "קרוון זוגי לא ממש מסודר, אבל זה חינם, ולא תצטרך לשלם מים או ארנונה או חשמל."

"נו, לכו תביאו את המפתחות." שאג פתאום על שני הצעירים שלא התרגשו כלל ופנו באיטיות מרגיזה לחפש את ריקו עם המפתחות.

"הילדים הטיפשים האלה." אמר עידן בחיבה כשהם כבר היו רחוקים מכדי לשמוע אותו, "מהרגע שנפגשו הם דלוקים אחד על התחת של השני ומשום מה הם לא מצליחים להבין את זה."

"אתה באמת חושב ככה?" הופתעתי.

הוא גיחך, "בטוח, למה אתה חושב שהם רבים כל הזמן?"

"אז מה, כולם פה הומואים?" שאלתי, תוהה לאן נקלעתי ומה אני עושה במקום המוזר הזה?

"לא, מה פתאום? אני בטוח שחוץ מריקו אף אחת מהבנות לא הומואית." הצטחק עידן.

"כמה בנות יש פה? כמה ילדים יש כאן בכלל?" שאלתי.

"עכשיו יש פה בערך חמשה עשר... לא, ששה עשר ילדים, אבל זה משתנה מרגע לרגע. הם באים והולכים, בעיקרון יש לנו פה מקום לשלושים ילדים, ומיד אחרי החגים, כשיהיה קר, בטח כל המיטות יהיו תפוסות. בינתיים רוב הקליינטים שלנו מעדיפים לישון ברחוב ולא לחשוב על לימודים."

"הם גם לומדים פה או רק גרים? איך המקום הזה מתנהל?" חקרתי, מנסה תוך כדי כך להציץ דרך החלון. לא הצלחתי לראות הרבה כי השמשה הייתה מטונפת מאוד.

"בעיקרון יש כאן לנו כיתות לימוד, ויש מורים שיכולים להכין ילדים לבגרות, אבל חלק מהילדים לומדים בחוץ מפני שיש להם צרכים מיוחדים, שזה אומר שהם פשוט לא מסוגלים להתמודד עם לימודים רגילים." נאנח עידן, "המטרה היא להחזיק אותם פה, רחוק מהרחוב ומהסכנות שלו, ולנסות לדחוס כמה שיותר ידע לראשים שלהם עד הגיוס הצבאי."

"מה, הם הולכים גם לצבא?" הופתעתי.

"לא כולם אבל חלק כן, אנחנו בנווה אלונים מהווים בשבילם שילוב של משפחה, בית ספר ולפעמים בית סוהר. לכל ילד יש תוכנית לימודים משלו שנתפרה לפי צרכיו ונועדה לענות על הבעיות שלו, ותאמין לי שאם יש משהו שלא חסר להם אלו בעיות."

"מאיפה הם מגיעים לכאן?" שאלתי.

"מכל מקום בארץ, את רובם אנחנו מקבלים ישר מהרחוב. לאף אחד מהם אין משפחה מתפקדת באמת. חלק נפלטו לרחוב כי התעללו בהם, חלק נזרקו החוצה ברגע שהתברר שהם לא כמו כולם... כל אחד מהם הוא עולם שלם של בעיות, צרות וכאבי לב. שמעתי מהם כאלה סיפורים ש... או, הנה ריקו." הצביע על נער יפה תואר אחד עם תלתלי מלאך ערמוניים ופנים צחות דמויות לב שרץ לעברנו, צוחק, בעוד אלכס וגיגי דוהרים מתנשמים בעקבותיו. הוא היה צעיר מאוד, בקושי בן חמש עשרה, דק וחינני ומלא מרץ כמו סייח צעיר.

"הנה המפתח שלך." הושיט לי בתנועה רבת רושם מפתח ייל רגיל מחובר לטבעת מחלידה נוהג כאילו הגיש לי תכשיט יקר ערך.

"תודה ריקו." חייכתי אליו, מוקסם מחיוכו היפה, ומהנמשים הזהובים שהיו פזורים על חוטמו הסולד. היה בו משהו עדין ושברירי מאוד, ובקלות רבה יכולתי לטעות ולחשוב שהוא נערה.

אחרי מאמצים ודחיפות הדלת נפתחה ופנים הקרוון שלי התגלה לי סוף סוף. זה היה מקום קטן, מעופש ומחניק, וחוץ ממיטה עם מזרון ערום, שולחן ושני כסאות פלסטיק לא היה בו שום ריהוט.

"איפה אני אשים את הדברים שלי?" תהיתי מביט כה וכה, מאוכזב, לא לזה ציפיתי כשהציעו לי מקום מגורים.

"יש ארון קיר בחדר השינה." פתח עידן דלת חורקת, מגלה כמה קולבים יתומים שהתנודדו בעליבות ממוט תליה עקמומי.

"מה שאתה צריך לעשות זה קודם לנקות הכול טוב, ואחר כך לצבוע בצבע בהיר, לבן שבור או קרם." פסק ריקו בסמכותיות מפתיעה והסתחרר סחור סחור בעיניים עצומות, ידיו פרושות לכל אורכן, נוגעות בקירות חדר הקטן שעידן כינה סלון, "ואחר כך לצבוע את המטבח במשהו עליז, צהוב חמאה אולי? ולשים וילונות רשת על החלונות..." הוא פקח את עיניו הכחולות, מביט סביבו בעיניים גדולות ובהירות, כמו מופתע על שחזונו הברור כל כך לא קרם מיד עור וגידים.

"אל תדאג, המקום הזה יראה הרבה יותר גדול ונחמד אחרי שנעצב אותו." הבטיח לי. 

"אני לא מבין כלום בעיצוב." הודיתי, מדוכדך, וניסיתי לרמוס ברגלי עכביש טועה.

"איחס, אימל'ה, עכביש." צרח ריקו וזינק על אלכס שצחק, הרים אותו בזרועותיו החסונות כאילו היה ילד, ואחר כך העביר אותו לגיגי שנשא אותו על כפיים לחדר השינה שלי. "איחס, אוחצ'ה." אמר בתיעוב מבודח שהיה בו שמץ של חיבה ושמט את ריקו המגחך על המיטה, מעלה ענן אבק מהמזרון.