מטבע קשה
את ההחלטה לשנות את חיי קיבלתי קצת אחרי שמלאו לי שלושים. פתאום הבנתי שאני
כבר לא ילד ושנמאס לי לעבור מסטוץ אחד לשני. מחקתי את כל הפרופילים שלי באטרף והצהרתי
חגיגית בפני כל מכרי שמספיק זה מספיק, די עם סטוצים, מספיק עם סקס חסר משמעות, אני
עם ההתמכרות הזו גמרתי הודעתי לכולם, מהיום אני מתנזר עד שאמצא את האחד שלי, ולמרבה
פליאתי אפילו עמדתי בזה, נכון, רק במשך כשלושה חודשים, אבל גם זה משהו,
מה? לא?
ההתנזרות שלי החזיקה מעמד עד סוף הקיץ, אבל קצת אחרי הגשם הראשון בעוד
הסופגניות מנצות על מדפי הפיצוציות והסופרים התחלתי לחלום פתאום חלומות רטובים
שמתאימים יותר לילד בן שש עשרה וכמו כולם נשברתי, בלעתי את גאוותי וחזרתי לאטרף עם
הזנב בין הרגליים.
למרות שאחרי פסק הזמן הממושך מסטוצים הייתי חרמן להשחית הודעתי בתקיפות גברית
לכל מי שפנה אלי שאני לא עושה סטוצים, אני בעניין של זוגיות. לא שדמיינתי חתונה,
אני לא טמבל עד כדי כך, אבל קיוויתי לפגוש מישהו נחמד, ואולי אפילו להצליח למצוא
קשר שיארך יותר מחודש.
כדי להוכיח את כוונותיי הרציניות קניתי לי מחשב חדש עם מקלדת ארגונומית, ומסך
מודרני דקיק, שיניתי את אייקון הפרפר שלי ללב, וקיוויתי לטוב.
חודש אחרי סירוב תקיף לעשות סקס בפגישה הראשונה והתעקשות על פגישות מקדימות
מצאתי את עצמי מבואס עד עפר מכל מיני דייטים עם טיפוסים הזויים שראו יותר מידי
פרקים של "הכי גאים שיש" ושל הסדרה השנייה, לא זוכר איך קוראים לה, נו,
ההיא עם הלסביות...
תאמינו לי, הסדרות הדפוקות האלו פשוט הרסו את הנוער, כולם רוצים סוג של בריאן
או שיין, או איך שלא קראו לטיפוסים הבדויים הללו.
נמאס לי כבר מזה אמרתי למסך המחשב החדש והחטוב שלי, פקדתי עליו להפסיק לעשות
לי פרצופים, כיביתי את הסנוב היקרן הזה ויצאתי לעשות סיבוב בגן שנפתח זה עתה מחדש.
בגן המשופץ היה יפה מאוד, אבל קר ומואר מידי, ואם לא די בכך לא היה שם אף אחד
שווה, הסתובבו שם רק כמה קשישים עצובים - אולי כדי שאני אדע איך בדיוק יראה העתיד
שלי? - ואם זה לא היה מבאס דיו אז כמה זוגות סטרייטים צעירים התמזמזו בלי בושה על
הספסלים, גורמים לי להרגיש הומו בודד ופתטי, ואם זה לא היה מספיק רע התחיל לרדת
גשם דקיק ומעצבן.
הלך עליך גולן אמרתי לעצמי בעצב, באת לחפש סקס ובסוף תצא עם נזלת ודיכאון,
קדימה, תודה שאתה לוזר ותחזור להתחנף לזרים מול מסך המחשב הגאוותן שלך.
הקשבתי לעצות שלי והתחלתי לחזור הביתה ופתאום יצא מישהו בריצה מאיזה שביל
צדדי ורץ לעברי כשראשו מופנה לאחור, נתקע בי לפני שהספקתי לזוז הצידה ושנינו כמעט
נפלנו אפיים ארצה.
"היי, תסתכל לאן אתה הולך." רטנתי, ותפסתי אותו חזק, "לאן אתה
רץ?"
"סליחה, אני בורח מהפקחים." הוא אמר ונאחז בי כדי לא ליפול,
"תיזהר מהם." הוסיף אחרי שהצליח להתייצב על רגליו.
לאור הפנס ראיתי בחור צעיר ורזה עם עור לבן מאוד, פנים דקים ועדינים מוארים
בעיניים שחורות וגדולות, ושערות חלקות ופרועות, מסופרות בתספורת ממש גרועה. גם
הבגדים שלו לא היו משהו, מכנסים שחורים של מלצר וחולצה לבנה לשעבר, הכול מקומט ולח
מגשם.
אחר כך באו שני פקחים שמנים ומכוערים של העירייה, לבושים במדים מטופשים עם
וסטים זוהרים, כובעי מצחייה אידיוטיים על ראשיהם ופנסים חזקים מידי בידיהם.
הם הסתכלו עלי בעין עקומה ואני די בטוח שאם לא הייתי בחור גדול ורחב עם פרצוף
עצבני של ערס שלא סופר אף אחד הם היו פותחים עלי את הפה, אבל אותי לא עשו באצבע,
הסתכלתי להם ישר בעיניים ולא מצמצתי אפילו, והם ישר קלטו עם מי יש להם עסק, שתקו
והמשיכו הלאה בדרכם לחפש טיפוסים קטנים ומפוחדים יותר ממני שאפשר יהיה להציק להם
בנחת.
"זהו ילד, הם הלכו, ועוד מעט ירד מבול, קדימה, הגיע הזמן להסתלק."
הודעתי לצעיר, והתחלתי ללכת לכיוון היציאה. הוא נדבק אלי ופסע בעקבותיי בשתיקה עד
שהגענו למכונית שלי.
"אולי אתה יכול לתת לי טרמפ?" שאל בקול ביישני אחרי שפתחתי את
הדלת.
"טרמפ לאן?"
"לא חשוב, אני... אני לא כל כך מכיר את תל אביב."
"מאיפה אתה?"
"מבני ברק."
"אני אוריד אותך בתחנה המרכזית, תוכל לתפוס משם אוטובוס הביתה."
הצעתי.
הוא עשה לא עם הראש, ולמרות שהגשם הלך והתחזק היה ברור שהפנים שלו רטובות
בעיקר מדמעות.
"ברחת מהבית?"
הוא הנהן, ניסה להגיד משהו, השתעל ונחנק, מביט בי במבט אומלל.
"יאללה, תיכנס." אמרתי ולקחתי אותו הביתה.
בדרך שוחחנו קצת, הוא סיפר לי שהוא בן עשרים, לא רוצה להתחתן, נמאס לו ללמוד
בישיבה, רוצה ללכת לנח"ל החרדי. הוריו נחרדו מהרעיון, הייתה מריבה נוראית
והוא הסתלק מהבית לפני יומיים, כמעט בלי פרוטה בכיסו, ועכשיו הוא רעב ועייף
ומיואש.
"אבל למה הלכת לגן העצמאות?"
"כי שמעתי ששם אפשר לעשות כסף." הוא ענה, והאדים כמו ילדה קטנה.
החניתי את המכונית שלי - חנייה מסודרת משלי זה הקורבן שאני מקריב תמורת
המגורים בגבעתיים האפרורית ולא בתל אביב הזוהרת - הדלקתי את האור במכונית והבטתי
בו במבט בוחן. "פייגלע?" שאלתי, והוא האדים עוד יותר, השפיל מבט ושתק.
"אולי יותר טוב שתחזור להורים, תתנצל, תמצא שידוך טוב ותתחתן."
הצעתי.
הוא עשה לא עם הראש, "לא יכול." אמר בלחש.
"אז מה אתה כן יכול לעשות?"
"לא יודע, אבל לשם אני לא חוזר." אמר והביט בי במבט נחוש.
"טוב, בוא תישן אצלי הלילה, מחר אני אקח אותך לבית דרור, אתה יודע מה זה
בית דרור?"
הוא משך בכתפיו, "כן, שמעתי על בית דרור, אבל אני מבוגר מידי
בשבילם." אמר בדכדוך והלך אחרי כמו כבשה צייתנית, אכל את החביתה והסנדוויצ'ים
שהכנתי לו, התקלח, לבש את הטרנינג הישן שאודי שכח אצלי - ושהיה תלוי עליו כמו על
דחליל - ונרדם על הספה עוד לפני שנגמרו החדשות בערוץ 10.
קמתי בבוקר וגיליתי שהוא הספיק לצחצח את המטבח ואת המקלחת ועכשיו הוא טורח על
הסלון המבולגן שלי.
"אם תמשיך להיות כזה חרוץ ומועיל אני לא ארשה לך ללכת." התלוצצתי
כשהוא הגיש לי נס קפה עם טוסטים בריבה.
"הלוואי." הוא אמר, והביט בי במבט מלא תחנונים שהזכיר לי את תולי,
גור החתולים הקטן שאימצתי כשהייתי ילד. בחופש חנוכה מצאתי אותו משוטט בחצר, רעב
ומבוהל, לקחתי אותו הביתה למרות עקימת פניה של אימא, האכלתי, השקיתי וטיפחתי אותו
באהבה והוא גדל להיות חתול יפה ומפונק שגר בחדרי, ישן במיטתי וחילק איתי את חיי עד
שנדרס כמה ימים אחרי שהתגייסתי. מאז איש לא הביט בי במבט מתחנן כל כך.
"אני יכול להישאר פה כמה ימים?" הוא שאל אחרי שסיימתי את הקפה,
"אני לא אפריע." הוסיף, וידיו רעדו כשלקח ממני את המגש עם הספל הריק
ושיירי הטוסטים.
"אהה... אני... אני לא יודע." היססתי, מתלבט בין הרצון לעזור לילד
המסכן הזה, ובין החשש שלי להסתבך בצרות ולקחת אחריות על מישהו חוץ מעצמי,
"איך קוראים לך?" שאלתי כדי להרוויח זמן.
"השם האמיתי שלי הוא נפתלי הירש." הוא אמר, "אבל כולם קוראים
לי תולי."
"וואלה?" נדהמתי מצירוף המקרים המוזר, "מה אתה אומר? קראו לך
תולי? טוב, בסדר, אתה יכול להישאר, אבל רק כמה ימים, רק עד שתסתדר." נחפזתי
לסייג את נדיבותי כדי לא לצאת חלילה פראייר.
"תודה גולן." אמר וחייך אלי חיוך זוהר, ופתאום ראיתי שבעצם הוא
בחור די נאה, נכון, רזה מידי, ועם תספורת גרועה ובגדים נוראיים, אבל בהחלט לא
מכוער.
"אכלת כבר?" שאלתי. הוא עשה כן עם הראש והוסיף שהוא עדיין רעב.
"הנה, קח כסף תולי," שלפתי כמה מטבעות מהארנק שלי והגשתי לו,
"ולך לקנות לך לחמניות טריות, לא יזיק לך להשמין קצת."
"אני אעשה קניות אחר כך, קודם אני רוצה..." הוא כרע על ברכיו מולי,
ושלח יד מגששת בין רגלי.
הזין שלי הזדקף מיד, והוא משך למטה את מכנסי ולקח אותו לפיו, גונח בעונג.
"אתה לא חייב." אמרתי, כדי לא לצאת מניאק.
"אני כן." הוא השיב, ויותר לא דיברנו.
מאז שעזבתי את הבית לא גרתי עם מישהו ופתאום הילד הזה צנח לי לתוך החיים. זה
היה מוזר, ומה שמוזר יותר היה שהתרגלתי לחיים איתו במהירות מפחידה ומצאתי את עצמי
משלים עם דברים שהפליאו אותי ואפילו הרגיזו...
החודש הראשון היה הכי קשה. היו המון דברים שהיינו צריכים ללמוד זה על זה. אני
לא מדבר על הסקס ועל השינה יחד, זה דווקא היה קל יחסית, הוא לא ידע כלום ונהנה
ללמוד ואני אוהב ללמד, אבל אני רגיל שאחרי הסקס כל אחד הולך לדרכו ופה זה היה
אחרת, לא היה לו לאן ללכת ואני הבטחתי לו - מיד אחרי הסקס הראשון - שהוא יכול
להישאר אצלי כל זמן שהוא ירצה, ומאחר ואני מקפיד לקיים הבטחות והמחשבה שהילד ישוטט
לבד ברחובות וינסה להרוויח כסף בגן העצמאות העבירה בי צמרמורת היה עלי להשלים
בסובלנות עם הרבה דברים שמעולם לא חשבתי שאשלים אתם.
מסתבר שתולי אוהב לנקות, וחייב שהכול סביבו יהיה מסודר. אפילו גרב אחת לא
מקופלת כראוי בארון מטרידה אותו, והוא גם אוהב לבשל וזה אחלה, אבל הוא מקפיד
על אוכל כשר ובריא עם המון ירקות...
"ונשמרת לנפשך מאוד מאוד." אמר כל פעם שהתלוננתי שנמאס לי כבר
מארוחות מאוזנות.
הוא מאוד אוהב לטפל בי, לסדר אחרי ולדאוג לבריאותי וזה באמת נפלא אבל
לפעמים כול מה שאני רוצה זה שיניחו לי להיות מוזנח, לאכול פיצה לשתות
בירה ולעשן.
למזלו של לחץ הדם שלי תולי נעלב אם לא אכלתי את הסלטים והאוכל הבריא שהוא בישל
לי, וסבל מהתקפי אסטמה כשעישנתי. הוא לא יודע לשתות, ולמרבה הצער לא אוהב
לגעת בי אם אני שותה... הוא אומר שאלכוהול גורם לריח שלי להשתנות וזה מפחיד אותו.
הוא כזה ילד מצחיק לפעמים... איך זה שבגלל בחור צעיר כמוהו אני מרגיש כאילו התחלתי
לגור עם סבתא שלי ז"ל?
"אז מתי אתה רוצה שאני אסתלק?" הוא שאל אחרי השבוע הראשון שלנו
יחד.
מנחית עלי את השאלה הזו מיד אחרי שהתעוררנו משנ"צ חביב שקדם לו סקס איטי
ונפלא שאחריו נרדמנו בכפיות חמימות. מיד כשהוא ראה שעיני נפקחות הוא רץ והביא לי
למיטה קפה ועוגת גזר ודבש תוצרת בית שאפה במו ידיו החרוצות.
"למה אתה שואל?" שאלתי ונגסתי בעוגה - לא רע בשביל משהו עמוס בכל
כך הרבה ויטמינים.
"מצאתי את המתכון בפורום בישול ואפייה אורגניים." הסביר תולי,
"אז מתי?" חזר ושאל ונעץ בי את המבט המתחנן החתולי הזה שהתקשיתי לעמוד
בפניו.
"מתי מתחשק לך?" ניסיתי לגשש מה כוונותיו.
תולי הביט סביבו, שבע נחת מהסדר והניקיון שהשתוללו בלי מעצורים - אפילו אימא
שלי לא הייתה מתלוננת על מצב הדירה אחרי שהוא השתלט עליה - ואחר כך החזיר אלי את
מבטו, "אף פעם?" הציע בזהירות
ומיד הסמיק.
"אתה רציני תולי? אני מתכוון... אתה באמת רוצה שנגור יחד וכל זה?"
"רק אם אתה רוצה."
"למה שאני לא ארצה בחור צעיר ונחמד וחרוץ כמוך? אבל... אה... תראה חמוד
אני לא בטוח ש..." השתתקתי כי בעצם לא ידעתי במה אני לא בטוח ולמה אני מהסס
כל כך.
הוא השפיל מבט ונראה עצוב. "טוב לי אתך מאוד תולי." אמרתי וליטפתי
את זרועו, "אתה מטפל בי נהדר."
"באמת? גם לי טוב אתך." זרחו פניו משמחה, "אבל אני לא יכול
לשלם לך שכר דירה." הזכיר לי ונראה שוב עצוב.
"אני יודע, זה בסדר." משכתי אותו אלי, "תשלם לי שכר דירה
במטבע קשה." התלוצצתי ודחפתי יד לתחתוניו, מפסיק בזה את השיחה.
אחרי חודש הוא מצא עבודה בסופר המקומי והתחיל לקלוט מה עליו לעשות כדי להסתגל
לחיים במגזר החילוני
"אני חייב ללמוד אם אני רוצה להתקדם בחיים." שח לי אחרי שהעיר אותי
בבוקר שישי אחד עם מגש עמוס בקפה ובעוגיות סובין עם שקדים ואגוזים, ממותקות בדבש
ובסוכר חום.
"אני אלמד אותך כל מה שאני יודע." ליטפתי את ירכו, מבחין בשמחה
שהזין שלו שהיה חבוי מתחת לתחתונים שקניתי לו (וחוץ מזה גם קניתי לו ג'ינסים
וחולצות ונעלים וגופיות כי לא היו לו כמעט שום בגדים) מתחיל להזדקף.
"תודה, אני אוהב ללמוד ממך, אבל אני חייב ללמוד גם דברים שלומדים בבית
ספר כדי שאני אוכל לעשות בחינות בגרות, הבעיה שצריך בשביל זה כסף ו..."
"אל תדאג בקשר לזה תולי, יהיה בסדר." הבטחתי לרשום אותו ללימודים
בבית ספר אקסטרני, זה עולה כסף אבל להחזיק עוזרת ולאכול במסעדות יקר הרבה יותר.
"אני מבקש סליחה שאני מרגיז אותך לפעמים." הוסיף אחרי שהודה לי,
ושוב הסמיק.
"זה בסדר, טוב שאתה מקפיד שאני אוכל אוכל בריא ושאתה לא נותן לי לעשן,
ואני שמח שאתה לא מרשה לי לחיות כמו חזיר ומנקה ומסדר, אני יודע שלפעמים אני
מתעצבן, אבל אל תשים לב, האמת שאני שמח שאתה מטפל בי, נעים לי שיש מי שמנקה ומבשל
ודואג לי."
"אני יודע, אני לא מתכוון לזה." הוא השפיל מבט ונראה כאילו יבכה
עוד מעט.
"אתה מתכוון לסקס?"
תולי עשה כן עם הראש והתחיל להתעסק עם הכלים, מתכונן לבצע נסיגה למטבח.
"תעזוב רגע את הכוס הזו, היא לא תברח." הנחתי אצבע מתחת לסנטרו ואילצתי
אותו להביט בעיני, "טוב לי אתך." חזרתי ואמרתי, "וזה שאתה לא רוצה
שאני אזיין אותך לא מפריע לי, זה בסדר גמור, אפשר גם ככה, לא חייבים לעשות
הכול."
"זה לא שאני לא רוצה אני פשוט... אני לא יכול." הוא לחש, והתחיל
לרעוד כמו שתמיד קרה לו כשהנושא העדין הזה עלה על הפרק.
אני שונא לראות אותו אומלל ומבוהל בגלל העניין הזה. "בסדר חמוד, אל
תתרגש, לא חייבים חדירה, זה בסדר." הרגעתי אותו, מנסה להדחיק את הרצון שלי
לזיון אמיתי, (אחרי הכול הוא לא חייב לי כלום ואם אני אוהב לדחוף את הזין שלי לחור
הדוק וחם זו הבעיה שלי, לא שלו).
"ואם יימאס לך ממני ותלך לאחרים?" תלה בי תולי מבט מודאג,
"שמעתי אותך מדבר עם הבחור הזה... עם התמיר הזה, ואתם צחקתם." לחש
באומללות, עכשיו הוא כבר ממש בכה.
"תמיר אידיוט תולי, ואני הייתי קצת מסטול... עזוב, אל תחשוב על
זה."
"בסדר." הבטיח, ניגב את הדמעות ואחר כך אחז בידי ונישק לה בתנועה
חטופה, חושש להרגיז אותי, אבל לא מסוגל להתאפק. ככה הוא הביע את רגשותיו כלפי, זה
היה נוגע ללב אבל גם מביך.
"תולי בחייך..." משכתי אותו אלי לנשיקה אמיתית שהוא התמסר לה בכל
ליבו, נמס בזרועותיי. אף אחד לא נישק אותי ככה, כאילו מגיש לי את עצמו בשלמות, זה
היה נהדר, אבל גם מפחיד קצת.
"סליחה גולן, אל תכעס." הוא ביקש אחרי שהנשיקה תמה, "תגיד,
למה אתה קורא לו תמי? חשבתי בהתחלה שאתה מדבר עם בחורה." פער לעברי עיניים
תמימות – השאלות שהיו לו לפעמים...
"זה סתם בצחוק, אני נשבע לך שתמיר לא בחורה, יש לו זין והוא משתין
בעמידה כמוני וכמוך."
"אבל שמעתי שהוא אמר שכואב לו הכוס." פער תולי עיניים שחורות
נהדרות ומלאות תום ילדותי של בחור ישיבה שחי כל חייו בחממה מוגנת, רחוק מאוד
מהטינופת של הביצה התל אביבית.
"זה היה בצחוק תולי, עזוב... תגיד, לא הגיע הזמן שתצא לעבודה?"
בימי שישי הוא גם עשה משלוחים וכבר התחיל ללמוד כדי לעשות רישיון על אופנוע, מפגין
זיכרון מעולה וכושר ריכוז שעוררו בי קנאה.
הוא העיף מבט מודאג בשעון. "כן נכון." קפץ ממקומו ודהר למטבח עם
המגש, ולמרות שמיהר לא יצא מהבית לפני שסידר את הכלים במדיח והפעיל אותו.
"אל תשכח מעיל!" צעקתי אחריו, "אמרו שבצהרים ירד
גשם."
הוא נעצר, לקח מעיל אמר לי תודה ואחר כך רץ החוצה, חושש לאחר אפילו שנייה
לעבודה העלובה שלו – הדייקנות שלו, ההקפדה על לוח זמנים ונימוסים טובים
הייתה מצחיקה ומתוקה כל כך...
חיכיתי עד שהייתי בטוח שהוא רחוק ואחר כך הרמתי טלפון לתמיר, "קדימה
תמי, חתיכת שרמוטה עצלנית שכמוך, קומי כבר ותביאי לפה את הכוס שלך, יש לי כאן זין
עצבני שמתגעגע לתחת השמן שלך."
החטא ועונשו
"אני, לי יש סיבה כי בזמן האחרון קובי נעשה ממש נזיר, אבל מה אתך גולן? אתה
חי עם תולי ובכל זאת אני ואתה... אתה לא מרגיש אשם לפעמים?" שאל תמיר אחרי
שיצא מהמקלחת, נקי וחפוף, שערו מסורק וגופו מדיף ריח טוב ונקי של סבון.
"עכשיו נזכרת לשאול?" צחקתי, קמתי באנחה מהמיטה הפרועה והסרתי את
הסדין הלח מזרע ומזיעה. כמו תמיד עם תמיר הסקס היה אחלה וכייף והכול, אבל הייתי
מותש. אני כבר לא ילד, גם הוא לא אבל במיטה הוא חרמן כמו בחור בן שש עשרה, תמיד
מוכן לעוד פעם. לפעמים אני מקנא בפסיביים שלא צריכים לעבוד כל כך קשה אלא רק לשכב
להם בנחת וליהנות, להיות אקטיבי זו עבודה ממש קשה.
תמיר ניסה למחות את החיוך מדושן העונג מעל פניו ולהראות עצוב ומתחרט, אבל
פרצופו זרח מנחת ועיניו הבריקו מעונג. ככה הוא נראה תמיד אחרי שהוא מקבל זין, ושום
דבר, אפילו לא רעידת אדמה עם צונאמי, לא יצליח לקלקל את מצב רוחו הטוב אחרי שהוא
בא על סיפוקו. זה אחד הדברים שאני אוהב אצלו - חוסר הבושה נטול המעצורים, וההנאה
הגלויה שלו מסקס פרוע, לח, מלוכלך וחסר גבולות של מוסר ומוסכמות. כמה חבל שהחבר
האידיוט שלו לא יודע למצות עד הסוף את הכישרונות הנדירים של תמי במיטה.
"מה הבעיה של קובי? למה הוא לא חוגג יותר על התחת השמנמן שלך?"
שאלתי וצבטתי את עכוזו החלקלק והעגלגל. יהיו בטח פלצנים שיגידו שתמיר דשן מידי
ושלא יזיק לו להוריד כמה ק"ג ולהתחטב בחדר כושר, אבל אני אוהב אותו בדיוק ככה,
עגול ורך, ומתמסר בהתלהבות קולנית לזין שלי.
"לא יודע." משך תמיר בכתפיו, "הוא דביל כזה, מצד אחד הוא קנאי
וכל הזמן אומר שהוא אוהב אותי ועושה לי סצנות אם אני מסתכל על אחרים ומצד שני...
מסכן, זו לא אשמתו שהוא קיבל חינוך דתי דפוק כזה שהרס לו את כל הכיף מסקס. אתה חבר
טוב שלו, אולי תשכנע אותו ללכת לפסיכולוג ולהפסיק להיות כבד כזה?"
"באיזה נימוק בדיוק אני אמור להשתמש? אם אתה רוצה שאני אפסיק למלא את
מקומך בתחת של החבר שלך לך לפסיכולוג, תספר לו על רגשות האשמה שלך שיצאת הומו, תחפור
לו ותוציא עליו הון עד שתהיה הומו חרמן כמוני וכמו תמיר?"
"אתה יותר גרוע ממני." צחק תמיר ונשען, מחייך, על המשקוף, מביט איך
אני מסבן את החזה והבטן שלי שהם, האמת, די שעירים, אבל זה מה שהוא אוהב, השרמוטה
החרמנית הזו.
גם קובי שעיר, ואפילו יותר ממני. הלוואי והייתי בחור טוב ויפה כמוהו, אני
מכיר אותו שנים, הוא חבר טוב שלי, אני הראשון שהוא בא לספר לו לפני כמה שנים על
תמיר, והשתפך בפני כמה הוא מתוק, יפה, חמוד ומקסים. גם תמיר אוהב אותו מאוד, ולמה
שלא יאהב? קובי בחור נהדר, הוא אחלה גבר והוא לא רק שרירי ומסוקס, נאמן ואוהב
ומפנק, הוא גם נבון מאוד ובן אדם כייפי והכול, אבל עם השנים משהו בזוגיות שלהם
החמיץ, התייבש, או אולי נרקב? לא יודע מה בדיוק ולא נעים לי לחטט, אבל עובדה שיום
אחד תמיר צץ אצלי, אמר שהוא לא יכול יותר עם היובש הזה ובלי שום בושה פיתה אותי
לסקס, מה שלא הפריע לו להצהיר במקביל כמה הוא אוהב את קובי.
הם גרים יחד כבר כמה שנים, מגדלים שלושה פינצ'רים מפונקים, חיים כמו זוג
יונים, לא זזים אחד בלי השני, אפילו עובדים יחד באותה חנות רהיטים מפונפנת, יש להם
חשבון בנק משותף, קשר חם עם אימא של תמיר (אישה באמת מקסימה) ובעידודה הם אפילו
חושבים על הבאת ילד מאחת החברות הלסביות של אחותו היפה של תמיר. החיים שלהם נראים
כמו אידיליה בוורוד, אבל כשתמיר חרמן והוא רוצה סקס טוב באמת (בערך פעם בשבוע) הוא
בא אלי, וקובי... אין לי מושג למי הוא הולך כדי לזיין. למרות שהוא חבר ותיק שלי
ואני מכיר אותו עוד מהתיכון הוא תמיד היה קצת עצור בקשר לסקס, קצת ביישן כזה...
אולי תמיר צודק וזה בגלל שאבא שלו היה רב והוא גדל בבית דתי. אחרי שאביו נפטר, שנה
אחרי שהוא יצא מהארון בהמון דראמה וצלצולים עיראקיים, כל המשפחה שלו התחרדה עוד
יותר, הוא בקשר איתם, אבל זה קשר מכאיב לשני הצדדים, ואולי זו הסיבה...
"אני יודע שאני אמור להרגיש אשם בגלל קובי כי הוא חבר שלי והכול, אבל
אני פשוט לא מרגיש ככה תמיר, מצטער, אני לא מסוגל לזייף רגש שאין לי. אני באמת
אוהב אותו אבל אם הוא לא מבין לבד שאין בטבע ואקום, ושכל חלל ריק צריך להתמלא
בסופו של דבר, בעיקר אם הוא נמצא בתחת החרמן שלך תמי, אז..."
"ומה בקשר לתולי? המשיך תמיר לחפור.
"מה בקשר אליו?"
"הוא לא יודע עלינו, נכון?"
"לא, אף אחד לא יודע, וגם לא ידע, הבטחתי לך שזה יהיה הסוד הקטן שלי
ושלך תמי, ואני תמיד מקיים את ההבטחות שלי."
"אני אוכל את עצמי שאני מרמה את קובי, אולי זה לא נראה ככה, אבל אני ממש
אוהב אותו גולן, אתה יודע שאני לא סתם מדבר, הוא אהבת חיי, הבית שלי, הנשמה שלי,
הוא בעלי היחיד והאהוב, הלוואי והייתי יכול להתאפק ולהסתפק במה שהוא יכול לתת
לי."
"אל תדבר שטויות תמיר, אתה צעיר מידי בשביל לחיות בעוצר סקס, אם הוא מסתפק
בפעם בחודש זו הבעיה שלו, למה שאתה תתאפק ותסבול בגלל התסביכים שלו?"
"כי אני אוהב אותו ויש בזוגיות ובאהבה הרבה יותר מאשר סתם סקס."
נאנח תמיר, והזוהר שקרן מפניו הועם מעט, "ומילא אני וקובי שזה סיפור ישן שאין
לו סוף, או פיתרון, אבל עכשיו אנחנו מרמים גם הילד הנחמד הזה שכל כך מעריץ אותך."
"מעריץ אותי? איזה שטויות, מה יש לו להעריץ? מה הוא בכלל מבין מהחיים
שלו? הוא בקושי יצא מתחת לסינור של אימא, הוא מעריץ את הדירה שלי, ואת זה שאני
נותן לו מקום לגור, ומשלם על הלימודים שלו, ברגע שהוא יראה זין חדש וגדול יותר הוא
ישכח אותי." אמרתי בשחצנות.
"אולי..." העווה תמיר את פניו בספקנות, "אבל עכשיו הוא איתך,
למה אתה בוגד בו?"
"כי הוא לא מוכן שאני אזיין אותו, מציצות זה אחלה, אבל לפעמים גבר צריך
קצת יותר מזה." הסברתי לתמיר, ונתתי לו את המגבת שלי, "תנגב לי את הגב."
דרשתי, ובעוד הוא טורח ומשפשף את גבי הבהרתי לו את התיאוריה שלי על דת והומואים, וכטוב
ליבי במקלחת המפנקת שחררתי קצת קיטור על האלוהים הדפוק הזה שדוחף את האף הארוך שלו
לכל מקום, ומקלקל את הכיף מכל דבר. "לא רק מאוכל אלא גם מסקס, ובגלל זה כל
הדתיים, אפילו אם הם דתלשים, לא יודעים ליהנות כמו שצריך מזיון בתחת, ולנו, שלא
סובלים מהשריטה הדתית הזו, אין ברירה אלא לבגוד כדי להגיע לסיפוק, ולכן מי שצריך
להרגיש אשם שאנחנו בוגדים תמי זה אלוהים, לא אתה ואני." הבהרתי לתמיר שהקשיב
לי בשתיקה, לקחתי ממנו את המגבת הלחה, הסתובבתי לתלות אותה על המתלה שלה ואיכשהו,
בלי שום הכנה מראש, מצאתי את עצמי מחליק, עושה סיבוב ונוחת על רצפת המקלחת, רגלי
השמאלית בוערת מרוב כאב והרגשה שמשהו מאוד לא טוב קרה לה מנקרת בליבי.
תמיר המבוהל מהצעקה שפלטתי ניסה לעזור לי לקום, אבל משום מה לא הצלחתי בשום
פנים ואופן לדרוך על הרגל המסכנה שלי שהתנפחה במהירות מבהילה.
"לך תתקשר מיד למגן דוד אדום." פקדתי עליו, "ותזרוק לי קודם
איזה מכנס או משהו שלא יתפסו אותי עם הזין בחוץ."
הוא רץ למלא את פקודתי, מנסה לשכנע אותי כל הזמן שזה לא נורא, זה רק נקע,
ואחרי שישימו לי תחבושת אלסטית זה יסתדר.
"לא אני לא חושב שזה יקרה." אמרתי, יודע בליבי שזה הולך להיות
סיפור ארוך וכואב ורע מאוד. בכל זאת ניסיתי להשתחל לתוך המכנסים שלי אבל לא
הצלחתי, כאב לי מאוד והרגל פשוט סירבה לזוז, ובסוף ויתרתי, התעטפתי חלקית בחלוק
מגבת וניסיתי לשמור על קור רוח.
תמיר היה אמיץ ונשאר לצידי, מנחם ומלטף ובוכה לסירוגין, אבל ברגע ששני
פאראמדיקים חסונים התפרצו פנימה והעמיסו אותי, גונח ומקלל, על אלונקה, מכסים אותי
ברוב התחשבות בשמיכה, הוא ברח לקובי.
מי שחש לבית החולים לטפל בי בזמן שצילמו וגיבסו אותי, דאג להחזיר אותי הביתה
בלי להעיר שום דבר על הנסיבות החשודות בהן מצאו אותי, ונשאר לסעוד אותי כשנחתי
במיטה שלי, מגובס מכף רגל עד ברך, כאוב וחבול ואומלל מאוד, היה תולי.
רק אחרי עשרה ימים של אומללות וחוסר מעש בבית, אסיר של הגבס הכבד שרגלי
הדוויה הייתה נתונה בו אושפזתי ונותחתי. מעולם לא שיערתי בנפשי שניתוח איחוי שבר
שכולם הגדירו בקלות דעת כעניין פשוט ושגרתי יגרום לי סבל כה רב.
בגלל ההרדמה הקאתי את נשמתי במשך יממה תמימה, סבלתי מאוד והתייסרתי מכל
תנועה.
אחר כך חזרתי הביתה והיה עלי לשכב במיטה עד שרגלי השבורה תתאחה ורק אז הבנתי
שמאדם גאה ובטוח בעצמו, קל תנועה וספורטיבי הפכתי לשבר כלי עלוב שצריך לבקש שיעשו
בשבילו הכול. השינוי היה מהיר ופתאומי והתקשיתי להסתגל אליו.
לזכותו של תולי אומר שהוא עשה כמיטב יכולתו לטפל בי, לשרת אותי, להקל על
ייסורי ולהרגיע אותי, אבל בסופו של דבר גם הוא איבד את סבלנותו ואחרי שצעקתי עליו
שהמרק לא חם ולא טעים, ושהוא שוב שכח להביא לי מפית ולסדר לי את הכרית הוא איים
עלי שאם לא אפסיק לטרטר אותו ללא הרף הוא יסתלק ויעזוב אותי
"שתמיר יטפל בך." הוסיף בנבזות מרושעת ויצא מהחדר בדפיקת דלת,
משאיר אותי רובץ חסר אונים ומבוהל במיטה.
פתאום תפסתי כמה אני חסר אונים ועד כמה אני נתון לחסדיו, ונחרדתי עד עמקי
נשמתי.
מאז שאיבדתי את יכולת התנועה הייתי לגמרי לבד - תמיר ניתק איתי מגע ונסע עם
קובי לחופשת סקי באוסטריה אחרי שהשאיר לי הודעה קצרה ויבשה במשיבון בה הוא מאחל לי
רפואה שלמה, הקשר שלי עם הורי ואחי היה דל מאוד מאז שיצאתי מהארון, וספק אם הם היו
עוזבים את חייהם המסודרים ובאים לטפל בי, מלבד תולי לא היה לי איש בעולם.
נכון, היו לי מכרים, יזיזים וחברים, אבל אף אחד מהם לא היה טורח להתפנות
מעיסוקיו כדי לשהות איתי, לדאוג לי, להאכיל אותי, לטרוח סביבי ולדאוג לי. הבנתי
לפתע איזה מזל היה לי שתולי גר איתי ועד כמה אני תלוי ברצונו הטוב של הבחור הצעיר
הזה שבעצם לא היטבתי כל כך להכיר, והפרנויה שלי התחילה להשתולל.
שכבתי מודאג, מנסה לחשוב מה לעשות כדי להציל את עצמי, ואז הוא נכנס שוב, נושא
מגש עם קערת מרק חם, מפית מיץ ועיתון, הניח אותו לצד המיטה ושאל אם אני זקוק לעוד
משהו.
דמעות של הכרת טובה עלו בעיני. "לא, הכול בסדר, תודה תולי, אני מאוד
מודה לך, אני יודע שאני בלתי נסבל לפעמים, אבל גם לי קשה מאוד, כואב לי ואני סובל
ומוציא את זה עליך, אני מתנצל."
"זה בסדר." אמר תולי בקצרה, בלי להביט בפני, "תאכל." האיץ
בי, "אני רוצה להפעיל את המדיח לפני שאני הולך לעבודה."
אכלתי מהר, משבח את המרק שלו, ושבתי להודות לו. הוא לקח ממני את המגש ונסוג
לעבר הדלת, ואז שאל פתאום מה תמיר עשה איתי בבית ואיך קרה שנפלתי דווקא כשהוא היה
איתי.
"הוא בא לבקר ואין לו שום קשר לנפילה שלי, זו הייתה סתם תאונה, החלקתי
במקלחת, זה הכול."
"אבל למה התקלחת פתאום באמצע היום?" שאל תולי בחשדנות.
"סתם, בא לי להתקלח." אמרתי וכבשתי את פני בעיתון.
תולי שתק רגע, ואחר כך אמר, "בסדר, אני הולך עכשיו לעבודה, אם תרצה משהו
דחוף תתקשר ואני אבוא, להתראות."
"להתראות." עניתי, ממשיך להביט בדפים הפרושים על ברכי, ורק אחרי
שהוא הסתלק שמתי לב שהעיתון בכלל הפוך.
הוא חזר בערב, ואחרי שאכלתי ארוחת ערב קלה שהוא הכין לי הוא קשר שקית ניילון
על הגבס שלי ולקח אותי להתקלח. יכולתי להתנייד בכבדות על הקביים ברחבי הבית, אבל
רק בתנאי שהרצפה הייתה יבשה. גם מדרגות היו מכשול בלתי עביר וכדי לעלות לחדר השינה
שלי - שברוב טיפשותי מיקמתי בקומה העליונה - היה עלי לשבת על עכוזי ולהיעזר בידי
כדי לנוע למעלה. זה היה משפיל ומבזה, ומדכא עד עפר. מזל שהייתה לי מקלחת מרווחת
בחדר השינה.
מאז ששברתי רגל המקלחת הייתה עניין בעייתי ובכל זאת התאמצתי להתקלח לפחות פעם
ביום כשאני יושב על כסא פלסטיק מתחת לזרם המים. ברגע שישבתי הרגשתי בטוח וזרם המים
על גופי היה נעים ומרענן מאוד, אבל פחדתי מאוד מהרגע שבו היה עלי להתרומם ולעמוד
על רגלי על הרצפה הרטובה. זכר הרגע הנורא בו נפלתי והפכתי פתאום לנכה חסר ישע לא
עזב אותי, וחרדתי מאוד ליפול שוב, הפעם עם הגבס הכבד שעל רגלי, ולהיפצע שנית.
בעזרת תולי הצלחתי לעבור את מכשול המקלחת ולהגיע, מתנשף ומותש, למיטה.
הצטנפתי מתחת לשמיכה, רועד מאפיסת כוחות מביט איך הוא מוריד את תחתוניו והולך גם כן
להתקלח, משאיר את הדלת פתוחה כך שיכולתי להביט בגופו הרטוב מתחת לזרם המים. מאז
שנפגשנו לראשונה חלפו שלושה חודשים ותולי הצנום עלה במשקל, צבר שרירים ואפילו נדמה
לי שגבה מעט. גופו הדק והילדותי התמלא ונעשה חזק ורחב יותר, כתפיו וגבו התיישרו
והתרחבו, וזרועותיו נעשו חזקות ושריריות.
"נעשית בריון קטן תולי." החמאתי לו, והוא חייך ואמר שזה בגלל שהוא
עובד קשה, סוחב ארגזים ושקי סחורה בסופר, ומקפיד לאכול אוכל בריא ומזין.
"מרגישים, נעשית ממש גבר בחודשים האחרונים." חייכתי אליו בחזרה.
"כן, נכון." הסכים תולי בשביעות רצון, והחל לסבן בקפידה את הזין
שלו שנעמד וגדל וגדל וגדל...
אחר כך הוא התנגב בזריזות ונכנס למיטה. "אני חרמן." אמר בפשטות, "מה
דעתך?"
"טוב, תראה, אני די מוגבל עם הגבס הזה ו..."
"זה בסדר, אתה לא צריך לעשות כלום, רק לשכב בשקט וליהנות." אמר,
סובב אותי על צידי, נצמד אלי והחל לחכך את הזין שלו בעכוזי.
"תשמע תולי, אם לא אכפת לך אני... אני לא ממש מת על הקטע הזה, אני מעדיף
להיות אקטיבי."
"כן, גם אני." קטע אותי תולי בקצרה, וחדר לתוכי בתנועה אחת מהירה
ופסקנית.
הוא דאג לשמן את עצמו קודם וזה לא היה נורא. נכון, זה כאב, אבל בצורה נסבלת,
לשבור רגל כאב יותר, אבל ליהנות ממה שהוא עשה לא נהניתי למרות שהוא ליטף את הזין
שלי שסירב להזדקף, נישק את עורפי והפטיר כלאחר יד כמה מילות חיבה.
אחרי שהוא גמר הוא ניגב אותי בעדינות, הביא לי מים, אמר שהיה לו כיף, ואפילו
הביע בפיזור נפש צער שאני לא נהניתי ומיד אחר כך נרדם לצידי, מרוצה, ואחרי שבכיתי
חרש כמה דקות, מתאבל על הגבר שהייתי פעם, ניגבתי את אפי ונרדמתי גם כן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה