"אתה כועס עלי?" שאל שביט.
"לא, כן, אולי... לא יודע, בעצם כן, אני כועס, אבל אם לא
היית מספר הייתי כועס עוד יותר."
שביט הצטחק, "מה שאני לא אעשה אני אצא אצלך רע."
"כן, נכון, זה לא הוגן, אני יודע, אבל ככה זה."
"אם ככה אין סיבה שלא תדע את האמת, רצתי לספר לך כי
קינאתי."
"קינאת? במי?"
"בו, בשניכם, באושר שלכם, אכלתי את הלב וקינאתי שיש לך
אהבה עם מישהו אחר ואני... פעם כולם חיזרו אחרי והיום אפילו מתי כבר לא רוצה אותי."
"אני מצטער שביט, באמת." ניסיתי להיות אמפאתי
ולהבין אותו למרות שאלטר לחש לי בשקט שמגיע לו, ושסוף סוף, אחרי שהוא היה מגעיל כל
כך כלפי וגם אל אחרים נעשה קצת צדק ומגיע גם לו לסבול קצת.
"אני בטח אמות לבד, בלי אף אחד." המשיך שביט להתמרמר,
"מי כבר ירצה אותי, נשא איידס זקן ופתטי?"
"אתה לא זקן." מחיתי, "אתה בקושי בן ארבעים,
זה לא זקן."
"זה גם לא צעיר, לא שזה משנה כי בגלל שאני נשא..."
"שביט, די! כיום איידס זה כבר לא כזה סיפור וחוץ מזה אף
אחד לא אשם לך שנדבקת, שנים חגגת ועשית מה שבזין שלך, נדבקת באשמתך ותגיד תודה
שאתה לא חי בעולם השלישי, פה לפחות אתה מקבל תרופות ותוכל לחיות בשקט עד מאה
ועשרים. אם היית חי באפריקה..."
"בסדר, בסדר, תודה רבה לך אלוהים שאני חי במדינת ישראל
הנפלאה והנהדרת עם ביטוח רפואי, מים זורמים, המון בחורים יפים שלא רוצים לגעת בי
אפילו עם מקל, ויחס הוגן ושוויוני להומואים לנשאים ולכל שאר הדפוקים." הכריז
שביט בקול מריר והפך אלי את גבו.
ציינתי שהוא מגזים לגמרי ונכון שאין שעדיין אין שוויון מלא
להומואים בארץ, אבל המצב השתפר מאוד ולפחות לא רודפים אותם ולא תולים אותם כמו
במקומות אחרים.
"בסדר." סינן שביט בקוצר רוח, "בטח שמחת
כששמעת שסוף סוף קיבלתי מה שמגיע לי." הוסיף בקול מפוכח.
"ממש לא, הצטערתי מאוד, וגם התפלאתי איך זה שלא נזהרת,
הרי אתה יודע בדיוק איך לא נדבקים, איך זה קרה?"
"לא יודע איך להסביר את זה, וגם לא כל כך מתחשק לי. קרה
ודי, אבל אין טוב בלי רע, מאז שקיבלתי תשובה חיובית התחלתי לחשוב על החיים שלי,
להתאמץ להיות בן אדם טוב יותר."
"אני יודע, אני מאוד מעריך את זה."
"חבל שהבנתי את הטעויות שלי רק עכשיו, כשכבר מאוחר מידי."
"איזה טעויות?"
"כל מיני, לא חסרות, אבל הכי חמורה הייתה הפרידה ממך."
"עד כמה שאני זוכר זה אני שנפרדתי ממך, לא אתה ממני."
"כן, אבל עשית את זה כי לא היית לך ברירה, התייחסתי אליך
כל כך רע עד שהיית חייב לעזוב."
"לא נורא, זה בסדר, בסוף הכל יצא לטובה."
"בשבילך כן, אחרי שעזבת אותי מצאת את נווה אלונים ואת הרשקו,
ועכשיו את זכי הזה..."
"ששיקר לי ועשה ממני צחוק."
"למה אתה מדבר ככה פלורי, במה הוא שיקר לך?"
"הוא לא ממש שיקר, אבל הוא לא סיפר את האמת, סיפר שהוא
נסיך על סוס לבן ובסוף התברר שהוא בעצם חמור."
"מה רע בחמורים? בעלי חיים נחמדים מאוד, שקטים וחרוצים.
יש לי דווקא סימפטיה לחמורים." התבדח שביט.
"מצחיק מאוד." רטנתי, ופתאום נמלאו עיני דמעות
והתחלתי לבכות. שביט הסתובב ומשך אותי אליו בחיבוק מנחם, ליטף את גבי ונישק את
ראשי, הבטיח לי שהכל יהיה בסדר ושזה לא נורא כל כך כמו שנדמה לי, הכל יסתדר בסוף, וכל
אותו זמן הלך הזין שלו והתקשה והזדקף כנגד הזין שלי שהגיב באופן דומה.
כל כך הרבה זמן לא הייתי איתו במצב כזה, אבל הגוף לא שוכח
כלום והזיכרונות שלו משביט היו טובים ומחרמנים מאוד, ובסוף זרמנו כמובן לסקס מדהים
שהחזיר אותנו לכמה דקות לעבר, ולמרות שהיינו מבוגרים וחכמים יותר והפעם השתמשנו
בקונדום זה לא שינה כלום - שוב הזדיינו במרץ ובהתלהבות נעורים וגמרנו יחד, מתנשפים
ומרוצים מאוד.
אחר כך זרקתי את הקונדום המשומש, נישקתי את שביט ואמרתי תודה,
והוא גיחך ואמר, "לא, תודה לך פלורי המתוק." מעך אותי אליו בחיבוק חזק
ונרדם, ודקה אחר כך גם אני נרדמתי.
למחרת התעוררתי מוקדם מאוד, ממש עם עלות השחר, ובעצתו של אלטר
שאף פעם לא ישן חזרתי לקרוון, ומצאתי שם את זכי, מנמנם על הכורסא.
"למה אתה לא במיטה?" הערתי אותו.
הוא משך בכתפיו וניסה לחייך, "אחרי שהלכת לא התחשק לי
לשכב לבד במיטה שלנו." אמר באומללות והלך להשתין ולצחצח שיניים.
הכנתי קפה ושנינו התיישבנו זה מול זה, שתינו קפה וניסינו
לחשוב מה עושים הלאה.
"אני ממש ממש מצטער." חזר זכי ואמר, "לא
התכוונתי שזה מה שיקרה, מהרגע שפגשתי אותך הכל התהפך פתאום, אני כבר לא בטוח בשום
דבר."
"גם אני לא." הודיתי. הבטנו זה בזה ואז הוא חייך,
ולא יכולתי להתאפק והחזרתי לו חיוך. "אז מה נעשה זכי?" שאלתי.
"לא יודע, למה שלא נמשיך כמו קודם? או שאתה רוצה לחזור
לשביט?"
"בטח שלא, אל תדבר שטויות, אני רוצה להיות רק אתך."
"גם אני, אבל אשתי והילדים... אני חייב להמשיך לפרנס
אותם."
"אני מבין, כמובן שאתה חייב, אבל לדעתי אתה גם חייב
להגיד להם את האמת."
פניו נאטמו, "אני לא יכול פלוריאן, אני אוהב אותך, באמת,
אבל אני לא מסוגל לצאת מהארון, פשוט לא יכול, זו לא רק אשתי, היא תתגבר, תיפגע
מאוד ותכעס, אבל תתגבר, אבל יש גם את הורי, והאחים שלי... אני פשוט לא יכול, אני
יודע שזה לא הוגן, אבל ככה זה."
אל תציק לו נזף בי אלטר, אתה לא רואה כמה קשה לו? מה אכפת לך
שהמשפחה שלו לא יודעת? זה לא עסקך, עזוב אותו.
"זה בסדר, זאת אומרת, זה לא בסדר שאתה בארון, אבל זו רק
דעתי, ההחלטה היא שלך, אני לא אלחץ עליך יותר."
"אני מודה לך." אמר זכי בכובד ראש, ואז העיף מבט
בשעון והתחלחל, "סליחה, אבל אני חייב לטוס, כבר נורא מאוחר." הוא קם,
נישק אותי בחיפזון ורץ להכין ארוחת בוקר במטבח.
המשכנו לחיות יחד בקרוון שלנו, לישון יחד, וכמובן גם לעשות
המון סקס, והתנהגנו כמו זוג אוהב, כלומר, באמת אהבנו זה את זה, אבל משהו מהאופוריה
של ההתחלה נעלם, מבחינתי בכל אופן. פעם בשבועיים הוא היה נוסע למשפחה שלו, להיות
עם הילדים והאישה, ומה בדיוק הוא עשה שם אין לי מושג, אבל בעצתו של אלטר ניצלתי את
היעדרותו לבלות זמן איכות עם שביט שמצבו הגופני השתפר מאוד. מאז שהתחיל להיות מורה
לשל"ח הוא חזר לגמרי לעצמו, ושוב היה שרירי ומלא מרץ, כריזמטי וגאה, ואפילו
שזוף לתפארת.
למרבה הפלא התברר שהוא מוצלח מאוד בהוראה - תלמידיו העריצו
אותו, כל המורים חיבבו אותו, ושרון הייתה מאושרת שהוא הצטרף לצוות שלנו ואמרה לו את
זה בכל הזדמנות.
בישיבת הצוות האחרונה, לפני שיצאנו לחופש פסח הכריזה שרון
ששביט יעבור בקיץ קורס הוראה מזורז במכללת אורנים ובישרה לכולנו שהיא בונה עליו
שימשיך ללמד גם בשנים הבאות וירכז את כל התחום של לימודי ארץ ישראל בנווה אלונים
ואז התחילה לברך את כולנו בחג שמח ובחופשה נעימה אבל ליאורה קמה פתאום והודיעה
שהיא בהיריון, והלידה צפויה בחופש הגדול, ולכן היא מאוד מצטערת, בשנה הבאה היא לא
תוכל לחזור לעבודה, אבל זה בסדר כי ריקו שהיא הייתה איתו בקשר מיילים החליט שהוא
רוצה לחזור לארץ וישמח להחליף אותה.
"את בהיריון!" צעק בנצי, "אבל..." הוא
לטש בה מבט זועם, ובטח היה אומר משהו מגעיל וחסר טאקט, אבל יובל צפה את הנולד ותקע
בו מרפק, ובנצי התעשת ונרגע, "אבל בכלל לא השמנת." סיים את דבריו בקול
ענות חלושה.
"אני רק בתחילת הרביעי." הסמיקה ליאורה, "ואגב,
בחופש פסח אני ומתי נוסעים להתחתן בקפריסין."
"את ומתי? למה?" השתנק בנצי מרוב תדהמה, מתעלם מהמבט
המזועזע של מתי שעוד לא הכיר את לשון הפז של המורה לדראמה שלנו.
"כי הוא אבא של התינוק כמובן." השיב שביט בשמו של
מתי שחייך במבוכה, נראה גאה, אבל מעט מבוהל, ספק מהחתונה הצפויה ספק מכעסו של בנצי
שלא שמח לשמוע שהעוזרת שלו עומדת להיכנס לחודש התשיעי בדיוק בהתחלת החזרות להצגת סוף
השנה שהייתה השיא של פעילותו החינוכית.
מיד אחרי ישיבת הצוות פרשו כל הנשים למשרדה של שרון וישבו
לקשקש ולרכל, לדבר על נישואים ותינוקות, לזלול עוגיות וללגום תה, מגרשות את הגברים
שהסתלקו נעלבים לחדר האוכל כדי לעשות בדיוק אותו דבר רק בצורה רועשת ופחות
תרבותית. כולם תהו על הדרך בא הגיע הזרע של מתי לביצית של ליאורה – תעלומה
שפתרונה נותר עלום עד עצם היום הזה - את בנצי הטרידה בעיה אחרת. הוא
היה מודאג מהנישואים הצפויים, ומשום מה התקשה להירגע ולהשלים אתם.
"אני לא מבין את זה? מילא תינוק, אבל למה הם צריכים
להתחתן?" שב ושאל, ממורמר, וכשיובל ניסה להתבדח ואמר לו שזה בסדר, אף אחד לא
ידרוש ממנו להביא צ'ק לחתונה שתתקיים בקפריסין, הוא ממש כעס, "עזוב צ'ק, זה
שטויות!" התפרץ בזעף, "אבל אני לא מבין מה הטעם בשטות הזו של נישואים?
מי צריך את הבדיחה הזו?" דרש לדעת, "מילא אם מתי היה מתחתן עם גבר, את
זה אפשר עוד להבין, אבל הוא הומו והיא סטרייטית, אז מה יש להם להתחתן? זה פשוט
אידיוטי!"
"בשביל אחד שאף פעם לא התחתן יש לך דעות מאוד מוצקות על
נישואים." התערב פתאום זכי בשיחה, וזיק מבשר רעות נצנץ בעיניו.
כולם השתתקו והביטו בו בפליאה, היה ידוע שזכי מתחמק תמיד
מעימותים ואף אחד לא תיאר לעצמו שדווקא הוא ינסה להתווכח עם בנצי שתמיד היה מתלהם
על דבר זה או אחר, ומן המפורסמות היה שלא כדאי ליפול לפה שלו.
"אתה יודע למה בכלל אנשים מתחתנים?" שאל זכי, מביט
בעוינות בבנצי.
"בעיקר בגלל טיפשות." משך בנצי בכתפיו בבוז,
"וגם בגלל פחד להיות לבד, ולפעמים גם בגלל לחץ של ההורים שרוצים שיהיה מי
שיביא להם נכדים." הוסיף בהתנשאות, "וכמובן שתמיד יש את החלום הנשי
האידיוטי להיות נסיכה ליום אחד, ללבוש שמלת מלמלה לבנה, להתאים את המפיות לצבע של
השטיח... קשקושים מהסוג הזה, לא הייתי מאמין שליאורה תתפתה להם." הוסיף ביהירות.
"הדעה שלך בטח הייתה זוכה לאישור מחנוך לווין הנערץ שלך."
השיב זכי בקול שקט, "זו הסיבה שאנשים מתחתנים במחזות שלו, אבל זה לא ככה, החיים
זה לא הצגה, ונישואים אמיתיים מבוססים על דברים אחרים לגמרי."
"איזה דברים?" שאל יובל והניח יד מרסנת על שכמו של
בנצי שלכסן לעבר בן זוגו מבט רושף, אבל שתק, מוכיח מי באמת אומר אצלם את המילה
האחרונה.
"אם נסלק מהמשוואה את כל הקשקוש של הרומנטיקה והשטויות
ההוליבודיות אז גם כיום, כמו שהיה תמיד, אנשים מתחתנים מסיבות לגמרי פרקטיות, כדי
שיהיה להם שותף לחיים ולגידול הילדים, ואם יש מזל שיהיה גם חבר... כי זה מה שחשוב
באמת אחרי שהילדים גדלים, החברות."
"חברות? באמת? אולי לנשים, לגברים חשוב יותר סקס
טוב." התווכח בנצי.
"סקס חשוב, אבל אחרי שנולדים הילדים הכל משתנה,
הרומנטיקה והסקס מפסיקים להיות כל כך חשובים, יש דברים אחרים, חשובים יותר, חשוב
להזדקן עם מישהו שאתה מכיר שנים ועברת איתו צרות ובעיות, וגם שמחות." בנצי
העווה פרצוף לגלגני לשמע דבריו וזכי התרתח, "למה? יותר טוב להיות לבד כל
החיים? להתאמץ להיראות צעיר ולהמשיך לחפש זיונים גם אחרי שהשערות שלך הלבינו? מי
צריך את הבלגנים האלה?"
"אתה צודק." אמר יובל ברצינות, "לגמרי."
"נניח," התפרץ בנצי שוב, "לא נעים להזדקן לבד,
אני מסכים, אבל למה עם אישה? מה רע בחיים עם גבר?" התריס, ואחז בידו של יובל
שחייך אליו בעידוד.
"תלוי מי הגבר." אמר זכי, קצת בעצב, "לך
וליובל יש מזל, אבל כמה זוגות כמוכם יש? יש מעט זוגות של גברים שמקימים יחד בית,
עם נשים זה קל יותר, הן בנויות יותר לזוגיות, סבלניות יותר, נחמדות יותר, קשה
לחיות עם גבר, סקס זה אחלה, אבל אני לא חושב שהייתי יכול לחיות עם גבר כמו שאני חי
עם אישה, אפילו הרעיון נשמע לי מוזר, לא נוח, מביך כזה... להזדיין כן, בכייף, אבל
הרי את רוב החיים מבלים מחוץ למיטה, ושם אני מעדיף להיות עם אישה." הצהיר,
מפנה את דבריו אל בנצי ויובל, אבל הייתה לי הרגשה ברורה שהוא מתכוון אלי.
אלטר הסכים איתי, הוא בחיים לא ייפרד מאשתו, וזה לא רק בגלל
שהוא פוחד לצאת מהארון אלא בגלל שטוב לו איתה, זה לא שהוא לא אוהב אותך, אבל זו
אהבה אחרת, היא החברה שלו לחיים, אתה רק זיון, אמר לי אלטר בעדינות מאוד לא
אופיינית לו, והפעם נאלצתי להסכים איתו.
"אני נוסע למשפחה שלי בחופש פסח." אמר לי זכי אחרי
שחזרנו לקרוון, והתחיל לפשפש בארון הבגדים שלו, גבו אלי.
"בסדר, אין בעיות." אמרתי, "מגיע לנו לנוח קצת
זה מזה, אני אשאר פה בתורנות להשגיח על הילדים שלא יוצאים לחופש, לא תזיק לי קצת
תוספת למשכורת."
"מה, אתה לא נוסע לבקר את אימא שלך?"
"היא תהיה בטיול באירופה, היא שונאת מצות ואלרגית להגדה,
אני אשאר פה עם שביט, גם הוא שונא את החג הזה ואין לו משפחה לחגוג איתה."
"יופי, אחלה..." המהם זכי, מקפיד לא להפנות אלי את
מבטו.
"תגיד זכי, אתה בטוח שתחזור אחרי החג?" נפלטה לי
פתאום שאלה לא מתוכננת.
שתוק כבר, למה אתה מנדנד לו, התעצבן אלטר, ושלא תעז לבכות
הוסיף.
"בטח שאני אחזור." אמר זכי והסתובב אלי, ורק אז
ראיתי שעיניו אדומות מדמעות שהוא התאפק לא להזיל, "התחייבתי לפני שרון לסיים
את השנה, אבל בשנה הבאה..." הוא פרש אלי את זרועותיו ואני טסתי אליו וחיבקתי
אותו חזק, מתעלם מהתרעומת של אלטר שלא אהב את ההתנהגות הרגשנית שלי, אבל מאחר ולא
הייתה לו ברירה הוא השלים אתה בשתיקה רועמת.
ביום וחצי שנותרו לפני שזכי חזר לאשתו ולילדיו נהגנו זה בזה
בעדינות ובהתחשבות, בילינו יחד כל רגע פנוי, ובעצם, נוכחתי בזה רק אחרי שהוא עזב
סופית בתחילת החופש הגדול, כבר אז התחלתי להיפרד ממנו ומהחלום על אהבה חדשה שתסחוף
אותי ותפתור לי את כל הבעיות.
את חופשת הפסח ביליתי עם שביט שהתעקש לישון איתי כל לילה,
והשמיץ את זכי ברשעות, מקפיד להשמיע לפחות פעם ביום הערות עוקצניות על חשבונו,
וניסה להוכיח לי באותות ובמופתים שהוא סתם מנצל אותי והוא רמאי ומניאק. אני מניח
שמבחינה מסוימת הוא צדק כי זכי באמת רימה את אשתו, וגם אותי קצת, לפחות בהתחלה,
אבל הוא גם אהב אותי, וגם אותה. אחרי שהתגברתי על הכעס עליו התחלתי להצטער בשבילו,
מבין שהוא תקוע בין שתי עולמות, ושבגלל הנסיבות, או האופי שלו, לך תדע, הוא
אף פעם לא יצליח להרגיש שלם באף אחד מהם.
לדעתי הפתרון היחיד בשבילו יהיה להיות בקשר עם גבר נשוי
כמוהו, ואני מקווה שהוא באמת הצליח בזה כי היה ברור שאין מצב שהוא יזנח את משפחתו
בשביל אף גבר אחר, וזה מה שאמרתי לו כשנפרדנו סופית, בתחילת החופש הגדול.
מיד בתחילת חופשת הפסח עזבתי את הקרוון ועברתי לגור עם שביט
בקוטג', היינו שם לבד, רק אני והוא, כי מתי וליאורה נסעו אחרי החתונה לטיול ביון,
וזכי היה כאמור עם משפחתו בתל אביב. שביט היה מקסים כלפי, הוא ביקש, כמעט התחנן,
שאשאר לישון איתו, וגם אחרי שהסכמתי הוא המשיך להיות מתחשב ונעים, חביב ונחמד
עד גועל כמעט, אבל רק מחוץ למיטה. בזמן הסקס הוא נשאר שתלטן ואקטיבי בדיוק כמו
שהוא ידע שאני אוהב, וכל כך התאמץ להיות בסדר כלפי ולהשביע את רצוני עד שזה התחיל
להיות מעצבן.
"מה הבעיה שלך?" התרגזתי כשהוא הלך והביא לי כוס
מים קרים רק בגלל שהערתי, אחרי שהשתוללנו כהוגן במיטה, שאני ממש מיובש.
"אבל אמרת שאתה צמא?"
"נו, אז אמרתי, זו סיבה להביא לי מים?"
"אתה מעדיף מיץ?" שאל שביט, נבוך, וקצת נפגע
כשזרקתי עליו כרית ואמרתי לו להפסיק להיות כזה.
"איך כזה? מה הבעיה?"
"אתה, אף פעם לא היית כזה מתחשב, מה עובר עליך?"
"אני מנסה להיות נחמד אליך, מה רע בזה?" נעלב שביט.
"כי נחמד זה לא אתה, אף פעם לא היית נחמד, מה הבעיה
שלך? זה מעצבן, לא, יותר גרוע, זה מפחיד. מה יש לך?"
שביט הניח את הכוס על שידת הלילה והתיישב לידי, "מה אתה
חושב?" הקשה, מביט בי במבט רך שהעלה את חמתי.
"תפסיק להסתכל עלי ככה, זה עושה לי צמרמורת, מה אתה
רוצה?"
"אני רוצה שתאהב אותי שוב, שנחזור."
"מי, אני ואתה? למה?"
"כי אני אוהב אותך, דביל אחד." איבד שביט את
סבלנותו, חוזר להתנהגות קצת יותר טבעית.
"אתה צוחק?" נרתעתי, "מה פתאום, למה
שנחזור?"
"למה לא?"
למה כן?"
"פלורי, מפגר אחד, אני אוהב אותך, תמיד אהבתי, רק
ש... טוב, הייתי אידיוט, תשמע, הויכוח הזה דבילי, מספיק, בוא נחזור ודי."
"למה אתה מתכוון נחזור? מה, לא מספיק לך שאנחנו
מזדיינים?"
"לא, אני לא אוהב שאתה גר עם הטבח הבוגד הזה."
"מי שמדבר על בוגדים?"
"טוב, בסדר, אם אתה מתעקש לחפור בעבר אז אני מודה שגם
אני... אבל זה לא היה אותו דבר, אני הייתי סתם חרמן, אבל אין אף אחד שאני רוצה
לגור איתו חוץ ממך, תמיד רציתי, חבל שהייתי צריך את השוק של התשובה החיובית כדי להבין
את זה, אני יודע, זה לא הוגן מצידי, ואין לי זכות לבקש, אבל אני רוצה שנחזור
פלורי, בבקשה?"
תגיד לו שאתה מסכים פקד אלטר.
אבל הוא שוב יבגוד בי, אני מכיר אותו.
הוא יזדיין עם אחרים, אולי, אבל זה שטויות, הוא אוהב אותך
והוא רוצה אותך, וגם אתה רוצה, אני יודע שכן.
טוב, בסדר, נודניק, ומה עם יהיה עם זכי?
מה אכפת לך? אולי תחשוב לשם שינוי על עצמך ועל מה שטוב לך?
ואתה חושב ששביט זה מה שטוב לי?
כן, זה מה שאני חושב.
"נו, פלורי." הניח שביט יד על כתפי, "מה
החלטת?"
"בסדר." אמרתי, "אבל..."
"אני לא אבגוד יותר, נשבע לך."
"תעשה לי טובה, אל תישבע ואל תבטיח, רק תשתדל להיות
דיסקרטי, ובשם אלוהים, תיזהר ואל תדביק אף אחד."
שביט נעלב ואמר לי שאני טמבל, ושבמצב הרפואי שלו הוא לא יכול
להדביק אף אחד אפילו אם הוא ירצה כי העומס הנגיפי שלו הוא כמעט אפס, אבל בכל זאת
הוא מבטיח שהוא יזהר איתי מאוד.
"אני מתכוון עם אחרים."
"לא יהיו אחרים."
"כן, בטח..."
"פלוריאן, אני נשבע לך..."
"לא צריך, עזוב, איפה אתה רוצה שנגור?"
"לא אכפת לי, איפה שתרצה, רק לא כאן, נמאס לי מהביצה,
מספיק שאנחנו עובדים פה, לא צריך גם לגור בנווה אלונים."
"למה? ההומואים האלה מעצבנים אותך." קנטרתי אותו,
ולרווחתי הוא הפסיק לדבר, עיקם את ידי מאחורי גבי, הפך אותי על בטני וזיין אותי
חזק כמו שאני אוהב, וכבר למחרת התחלנו לחפש בית קרוב מספיק לנווה אלונים.
בעזרת שרון מצאנו דירה נחמדה, קצת קטנה, אבל עם גינה ומרפסת
מרווחת, ועד שנגמר חופש פסח כבר עברנו לשם.
שרון שמחה מאוד ואמרה שפתרנו לה בעיה רצינית כי היא דאגה מאוד
איך היא תצליח לארגן את סידורי המגורים ככה שכולם ירגישו נוח, ואחרי שסיפרתי לה
שחתמנו זכרון דברים עם בעל הבית ואנחנו עוברים כבר מחר היא שאלה, כמעט בביישנות,
אם זכי יודע שאני לא אגור איתו יותר, ואם עלולות להיות בעיות איתו.
"לא יהיו שום בעיות." הבטחתי לה בביטחון גמור למרות
שעוד לא סיפרתי כלום לזכי, אבל צדקתי כמובן, הוא קיבל את הבשורה בשלוות נפש, לחץ
את ידי, איחל לי בהצלחה, ואמר שעשיתי בשכל, וגם הוא התפייס עם אשתו והתחיל לחפש
עבודה לשנה הבאה באזור המרכז, ואיזה מזל שהניתוח גב של פרוספר עבר בהצלחה והוא
יוכל לחזור לעבודה בשנה הבאה.
זו הייתה השיחה הרצינית האחרונה שלנו, אמנם המשכנו להגיד זה
לזה שלום, ולשוחח פה ושם שיחות חסרות משמעות, אבל יותר לא נפגשנו ביחידות, וכמובן
שלא היה יותר סקס, לא איתי בכל אופן, ועד כמה שאני יודע זכי נמנע מיחסי מין גם עם
גברים אחרים בנווה אלונים, אם כי אני די בטוח שהוא מצא לו איזה סידור אחר.
מעולם לא שאלתי איזה, וגם אם הוא היה רוצה לספר לי לא הייתי
מסכים לשוחח איתו על הנושא הזה, העדפתי לא לדעת.
מתי וליאורה חזרו מהחופשה שזופים ונשואים, והמשיכו לגור יחד
בקוטג' שחלקתי פעם עם הרשקו, ואחרי שהתינוק נולד הם גידלו אותו שם יחד. כמה
ימים אחרי שזכי עזב ריקו היפה חזר כדי להחליף את ליאורה והשתכן בקרוון שלו.
בנצי שמח מאוד על שובו והוא נעשה אחד המורים הכי פופולאריים אצלנו, הוא היה באמת בחור
נחמד ויפה תואר, כולם אהבו אותו וידעו שמתי מבקר אצלו לפעמים... ולא רק הוא, היו
גם אחרים ואני די בטוח שגם שביט...
לא משנה, גם אם היו לשביט זיונים עם אחרים בלילות הוא ישן רק
איתי, ובינו לבין אלטר, הקבר של הרשקו והעבודה שלי בנווה אלונים אני יכול להגיד
שסך הכל אני די מאושר, אני עסוק ומועיל ואף פעם לא בודד, ומה עוד צריך בן אדם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה