חמשת שלבי האבל
מודל חמשת שלבי האבל פורסמו על ידי הפסיכיאטרית השוויצרית אליזבת
קובלר – רוס ב 1969. המודל מתייחס להתמודדות של הסביבה עם האובדן של בן משפחה או
חבר קרוב או להתמודדות של אדם אשר יודע כי הוא נוטה למות.
על פי מודל חמשת שלבי האבל, כל עוד מטופל לא סיים שלב, הוא אינו יכול
לעבור לשלב הבא של המודל משום שהשלבים הינם עוקבים ולא ניתן לדלג ביניהם.
שלב 1 - הכחשה
בשלב הראשון ישנו קושי רב בקבלת הידיעה המרה על גילוי מחלה קשה אצל
אדם, או קבלת ידיעה כי בן משפחה או חבר קרוב נפטר בפתאומיות. השלב מלווה בשכנוע
פנימי כי נפלה טעות והמידע שהתקבל הינו שגוי. לפי המודל התגובה הינה בולם זעזועים
אשר האדם משתמש בו ברגע שמיעת המידע. מטרת התגובה הינה לאפשר לאדם לגייס כוחות,
לחשוב לרגע, ולאחר זמן מה לעבור לשלבים פחות קיצוניים של המודל שיאפשרו להתמודד עם
המצב בצורה טובה יותר.
שלב 2 - כעס
לאחר שמסתיים השלב הראשון של ההכחשה, מופיעים רגשות הכעס, הזעם
והשנאה. השלב הינו קשה במיוחד משום שבדרך כלל הכעס מופנה החוצה לסביבה הקרובה, ללא
הגיון וללא הבחנה. כאשר הסביבה תומכת ומבינה השלב יסתיים מוקדם יחסית מכיוון שתהיה
תחושה של השלמה, אך כאשר הסביבה אינה תומכת, שלב האבל השני יארך ותגרם לאדם תחושת
בדידות וניכור.
שלב 3 - מיקוח
שלב המיקוח בדרך כלל לא מופיע כאשר אדם מת בפתאומיות, אלא כאשר מדובר
בחולים סופניים אשר מנסים להתמודד עם הבשורה הקשה. בשלב זה החולה מנסה לדחות את
הסוף בהתמקחות בכדי לשנות את הגורל. בכדי להתמקח מבטיח החולה הבטחות שונות על מנת
לדחות את הקץ ולקבל הזדמנות נוספת.
שלב 4 - דיכאון
את שלב המיקוח מחליפה תחושה חזקה של אובדן, אשר שונה בקיצוניותה אצל
כל אחד. רגשות שונים משתלטים על האדם כגון: כשלון, החמצה, אשמה, בושה ומחשבות
עצובות על העתיד. על פי דעתה של כותבת המודל, אין תועלת בניסיונות להרגיע ולעודד
את החולה מכיוון שרגשות הדיכאון הינם חלק חשוב של עיבוד רגשי של המצב אשר עוזר
לקבל את המצב ואף להשלים עימו. כל ניסיונות השכנוע ש"יהיה בסדר" לא
יועילו אלא הקשבה לחולה והבנה של מצבו יעזרו לו יותר.
שלב 5 - קבלה
כאשר אדם עובר את כל שלבי האבל בעזרת הסביבה, הוא מגיע לשלב החמישי,
שהוא שלב הקבלה וההשלמה. בשלב הקבלה החולה או האבל מסוגל להשלים עם מעגל החיים,
לבטא את הרגשות שחווה בשלבי האבל הקודמים, לוותר על המאבק המתמשך נגד הגורל
ולהיפרד מהסביבה ומאוהביו. בשלב הקבלה מוטב שהאדם לא יטריד את עצמו בעניינים
פעוטים אלא ינוח עקב תשישות אשר בדרך כלל מורגשת בשלב זה. פרידה אמיתית תתרחש רק
כאשר האדם והסביבה יקבלו את המצב כפי שהוא.
בדרך כלל החולים מגיעים לשלב הקבלה, אך ישנם יוצאי דופן אשר ממשיכים
להכחיש את המוות ולהיאבק בו והם אינם מגיעים לשלב הקבלה.
מומלץ לשים לב בשלב זה שהאדם לא נשאר בשלב הייאוש והדיכאון אלא בקבלה
והשלמה.
נו, אז? בשביל מה אתה מראה לי את הקשקוש הזה?
כי לדעתי יאני נתקעת בשלב הרביעי והגיע הזמן להתקדם הלאה. אמר אלטר
בכובד ראש.
גם בהנחה שמה שהראית לי הוא נכון אני עדיין לא רואה איפה כתוב פה כמה
זמן נמשך כל שלב, התגוננתי, הרשקו המסכן עוד לא הספיק להתקרר בקבר וכבר אתה רוצה
שאני אקפוץ משלב לשלב? מה אני, קנגורו?
תסלח לי שאני מדבר עליו ככה, אמר אלטר בצדקנות והטיב את עניבתו
הכחולה, אבל לעניות דעתי כל מה שנשאר כיום ממשה המסכן זה קצת עצמות, אל תשכח שהוא
בר מינן כבר מעל שנה וחצי ולדעתי...
שתוק אלטר! נהמתי, שמעתי מספיק את הדעות שלך, בבקשה, שתוק.
אני לא יכול לשתוק כשאני רואה איך אתה הורס את עצמך, תראה מה נהיה
ממך? ותדע לך שכולם מסכימים איתי וכולם נורא דואגים לך.
אין מה לדאוג לי, אני בסדר גמור, יחסית לרוצח אני במצב מצוין.
פלוריאן! צעק אלטר ורקע ברגלו בזעם, מספיק כבר עם זה, כמה פעמים אני
צריך להגיד לך שאתה לא אשם? זו הייתה תאונה, הרשקו לא התאבד, וגם אם כן, זו לא
אשמתך.
זו כן אשמתי, אני צעקתי עליו, רבתי איתו, לא האמנתי לו ולא הסכמתי
לתת לו להסביר לי מה באמת קרה. איימתי להלשין עליו למשטרה ולמחרת בבוקר הוא מת, גם
אם הוא לא התכוון להתאבד וזו הייתה רק תאונה, ברור שזו אשמתי.
אני לא מסכים אתך אמר אלטר בקול עייף ונאנח. טחנו את הדילמה של אשמתי
במותו של הרשקו כל כך הרבה פעמים, לא פלא שנמאס לו לדבר על זה.
נדמה לי שהסכמנו לא להסכים בנושא הזה הזכרתי לו. כיביתי את האור כדי
שלא אצטרך יותר להביט בפניו שנשקפו אלי מהראי, והלכתי לישון.
מאז מותו של הרשקו השתדלתי לא להיכנס לחדר השינה שחלקנו יחד במשך כמה
שנים מאושרות, ובדרך כלל ישנתי על ספה צרה שעמדה בחדר העבודה, או חטפתי תנומה קצרה
על כורסת הבידרמאייר שלי שעמדה בסלון.
מאז מותו בטרם עת של הרשקו צמצמתי את חיי רק למינימום ההכרחי. באופן
אינסטינקטיבי נמנעתי מכל דבר שעשוי היה לגרום לי עונג או שמחה וחייתי חיים פשוטים וחסרי
כל פינוק – אכלתי בעמידה ליד השיש, חי בעיקר מכריכים, משתדל לא ללכת לאכול בחדר
האוכל. עבדתי קשה, שוקע במשימות הרבות מספור שלי כמורה ומרכז מגמת המחשבים, ובזמני
הפנוי ניסיתי לישון, בלי הצלחה - סבלתי מנדודי שינה כרוניים - או סתם
בהיתי באוויר, לא מסוגל להתרכז בקריאה, או בצפייה בטלוויזיה.
סופי השבוע והחופשות היו הקשים מכל, סירבתי לכל ההזמנות של ידידי
להתארח אצלם, וכדי להעסיק את עצמי הייתי מסתובב ברגל בין השדות והגבעות שהקיפו את
נווה אלונים, מנסה לייגע את גופי כדי שאוכל להפסיק לחשוב על מה שעוללתי ולזכות בכמה
שעות שינה.
בחודשים הראשונים איש מלבדי לא ידע מה באמת קרה. לא העזתי לספר לאף
אחד את האמת על הלילה האחרון בחייו של הרשקו, והסוד הנורא כמעט מעך אותי תחתיו.
ישנתי מעט מאוד, וגם כשנרדמתי סבלתי מסיוטים איומים, כמעט שיצאתי מדעתי בגלל
המחסור בשינה, ובעצת אלטר שפכתי את ליבי בפני עדי זהבי, בן זוגו של סשה, המחליף של
הרשקו. בחרתי בו כי אלטר חש כלפיו חיבה, וגם עלי הוא עשה רושם של אדם אבהי ורגוע
שלא יזדעזע משום דבר. אלטר לחץ עלי לספר לו הכל ואני נכנעתי לו, אבל גם אחרי
שהתוודיתי לפני זהבי לא חשתי הקלה,
המשכתי להתנהל בנווה אלונים כמו רוח רפאים של האדם שהייתי פעם
וחיכיתי שלבי יפסיק לכאוב ושרגשות החרטה יפסיקו לענות אותי.
אלטר חיכה יחד איתי, מסביר לי בהיגיון מטריף הדעת שלו שאני נמצא
עדיין בשלב הרביעי, שלב הדיכאון, ואחוש טוב יותר אחרי שהוא יסתיים.
משום מה זה לא קרה, שנה וחצי אחרי שהרשקו נקבר באדמה התחלתי לחשוד
שאני אשאר תקוע בשלב ארבע לנצח, ועד סוף ימיי אהיה מדוכא, אכול רגשות אשם, ובלתי
מסוגל להתגבר על העובדה הבלתי נתפסת שבגלל יהירותי, עקשנותי והאגו המנופח שלי
גרמתי למותו של הרשקו –הגבר היחיד שאהב אותי בכל ליבו.
אתה שם לב שאתה נעשה התימהוני של הפנימייה? נזף בי אלטר אחרי ששוב
השתמטתי מהזמנה לארוחה אצל יובל ובנצי. למה לא הלכת אליהם? מה היה קורה אם היית
אוכל סוף סוף אוכל ביתי חם ומדבר קצת עם אנשים? חשבתי שאתה מחבב את יובל.
משכתי בכתפי ושתקתי. נכון, פעם היה לי קראש קטן על יובל, אבל זה היה
ממש מזמן. הצעיר החרמן שהייתי בזמנו, זה שאהב גברים שעירים וגדולים עם כתפיים
רחבות וקול בס מלטף נעלם מאז שהרשקו מת. יחד איתו מתה גם החרמנות שלי, ומאז שהוא
נקבר לא היה לי סקס עם אף אחד, אפילו ביד כבר כמעט שלא עשיתי.
זה הדאיג מאוד את אלטר. בימים כתיקונם הוא ניסה להתעלם מחיי המין
שלי, אבל כיום, כשכבר לא היה ממה להתעלם והוא לא היה יכול לנזוף בי יותר על הסטיות
המגונות שלי, הוא החל להציק לי שזה לא בריא ולא נורמאלי לחיות כמו נזיר, וניסה
לעודד אותי להסתכל על גברים, לפנטז ולחשוק, ואולי להתחיל לפגוש מישהו?
אני כבר זקן ומקומט, אין לי חשק, עזוב אותי. רטנתי.
אלטר נעלב ומחה שאני לא זקן. אתה עוד לא בן ארבעים, ואתה ממש לא
מקומט, למעשה אתה נראה צעיר מגילך, אבל לא יזיק לך לעלות קצת במשקל, נורא רזית מאז
ש... מאז...
מאז שגרמתי להרשקו להתאבד, השלמתי את המשפט, וצללתי מתחת לשמיכה
בניסיון לסתום את פיו של אלטר. זה לא עבד כמובן, כשיש לו משהו להגיד הוא אומר אותו
בלי שום התחשבות, ולאחרונה הוא התחיל אפילו להתגנב לחלומות שלי כדי לנסות להשפיע
עלי לעבור כבר סוף סוף מהשלב הרביעי, שלב הדיכאון, ולהתחיל להשלים עם מותו של
הרשקו.
לא רוצה לעבור שלב, טוב לי בשלב הרביעי, מה תעשה לי?
אלטר נאנח ושאל למה אני מתעקש.
כי לא מגיע לי להגיע לשלב חמש, ושום דבר שתגיד לא ישנה את דעתי.
בסדר, אבל אולי כדאי שתעשה איזה שינוי?
שינוי? שינוי של מה?
לא חשוב, העיקר שיהיה שינוי, אפשר להתחיל עם המלתחה שלך.
מה רע בבגדים שלי?
הכל, ראשית הם גדולים עליך, והם לא מגוהצים ולא תמיד נקיים, והכי
גרוע, הם ממש לא באופנה.
למי אכפת?
אלטר נאנח, בסדר, תעזוב את הבגדים, מה דעתך לעבור לגור במקום אחר?
מה, לעזוב את נווה אלונים? אני לא יכול, אני חייב להישאר פה, אחרת מי
ידאג להרשקו, מי ינקה את המצבה שלו וישתול עליה פרחים?
הרשקו מת יאני, אתה באמת חושב שאכפת לו איך נראית המצבה שלו?
לי אכפת, זה המעט שאני יכול לעשות בשבילו.
טוב, בסדר, אז אולי לפחות תעבור דירה?
למה? טוב לי פה.
לא, לא טוב לך. המקום הזה גדול מידי בשבילך ומוזנח שחבל על הזמן, תראה
את הקירות, הם נראים אפורים במקום לבנים, אולי לפחות תבקש מיובל לצבוע ולשפץ קצת?
לא בא לי אלטר, נוח לי ככה, תעזוב אותי כבר.
לא רוצה, נמאס לי לחיות ככה, כמו איזה מוזנח, לפחות תחזור לישון בחדר
השינה. לא כואב לך הגב מהספה הקשה הזו?
לא, התרגלתי, וכדאי שגם אתה תתרגל כי ככה אני רוצה לחיות, ועכשיו
תשתוק כבר אלטר, נמאסת עלי.
אני נמאסתי עליך? אתה נמאסת עלי יותר! צעק אלטר והסתלק, זועף.
במשך כמה ימים הוא העניק לי את טיפול השתיקה, ולא שמעתי ממנו מילה,
אבל אז זומנתי למשרד של שרון, המנהלת, והוא שב ופצה את פיו וביקש ממני להניח לו
לנהל את העניינים.
למה? אתה לא סומך עלי?
לא. עדיף שתשתוק. פסק אלטר.
לשם שינוי לא התווכחתי איתו והנחתי לו לנהל שיחה מנומסת ותרבותית עם
שרון שסקרה אותי בהבעת פנים מודאגת לפני שבישרה לי שהיא שולחת אותי להשתלמות של
משרד החינוך, השתלמות שנועדה למורים שמלמדים נוער בסיכון. ההשתלמות תהיה בבית
ההבראה של קופת חולים בנתניה, ותארך שבוע שלם, גילתה לי, ובמשך הזמן שאעדר יובל
מתכנן להביא צבעים שיצבעו את הקוטג' שלי, ולכן אני מתבקש, מיד אחרי שאחתום על
הניירת, לגשת ליובל ולהגיד לו באיזה צבע אני רוצה לצבוע את חדר השינה שלי.
"אני לא רוצה לצבוע, הצבע הישן בסדר גמור." מחיתי בעוד
אלטר חותם בזריזות יעילה במקומות המסומנים באיקסים.
"יכול להיות, אבל לפי החוזה שלך אנחנו צריכים לצבוע כל חמש שנים
וכבר עברו שש שנים מאז שצבענו את הקירות." אמרה שרון.
"זה בסדר, אני מוותר." הכרזתי, מתעלם ממורת רוחו של אלטר.
שרון נעצה בי מבט כחול, תקיף, "בתחילת שנת הלימודים מגיע מורה
חדש שיגור אתך." הודיעה לי בהחלטיות שנועדה לחסום מראש כל התנגדות,
"ומגיע לו לקבל מקום נקי וצבוע."
"מה שותף? אבל שרון..." פצחתי בנאום מחאה כנגד הרעיון
המזעזע, אבל אלטר השתיק אותי בגערה, והחל לשאול שאלות על הדייר החדש – מה שמו, ומי
הוא, ומאין הוא הגיע, ובן כמה הוא? מזל שהוא לא שאל מה הניק שלו באטרף.
"הוא בחור נחמד מאוד, בערך בגילך, רווק, שמו מתי. גם הוא יהיה
בהשתלמות בנתניה, אני מקווה שתספיק להכיר אותו ולהתיידד איתו בתקופת ההשתלמות
ושתהפכו לחברים טובים." זרחה אלי שרון, וכשהיא מתעלמת מהסרבנות שלי אחזה
במרפקי והוציאה אותי בנועם, אך בתוקף, מהמשרד שלה.
הלכתי ליובל שישב במשרדו, מוקף בקטלוגים לצבעים, ורב בטלפון עם בנצי
על צביעת הסלון שלהם. בנצי רצה שיובל יחליט אם הוא רוצה שהקירות יהיו בגוון לבן
שמנת, או לבן צדפה, ויובל אמר שלא אכפת לו, ומה זה משנה בכלל, ושתק בהכנעה כשבנצי
הסביר לו בלהט מה ההבדל ומה זה משנה. חייכתי לעצמי לשמע המריבה הביתית כל כך,
ועלעלתי פזור נפש במניפת הצבעים, מתפלא כמה גוונים יש לכל צבע.
"בסדר בנצי, אתה צודק, בטח, אני מסכים, יש לך טעם נהדר."
אמר יובל בפייסנות, והבטיח לבן זוגו שזה בסדר, הוא לא כועס, והכל יהיה איך שהוא
רוצה, וסגר בדיוק כשהחלטתי שחדר השינה שלי יראה נחמד אם יצבע בצבע כחול בהיר
שהקטלוג הגדיר כתכלת קיצית.
שבוע ההשתלמות התקיים במלון קטן ומיושן, בניין נטול חן צבוע
לבן שעמד בקצה הטיילת היפה של נתניה, מוקף חלקת דשא מצהיבה שגבלה במדרגות תלולות
שירדו הישר לשפת הים.
בלובי האפלולי ישבה גברת כסופת שער ונמרצת בשם ציפורה שהציגה
את עצמה כמזכירת ההשתלמות. אחרי שווידאה שאני מופיע ברשימותיה, ששמי תואם לתעודת
הזהות שלי, ושהתשלום שלי הוסדר כראוי היא נתנה לי מפתח לחדרי, שאלה מה שלום שרון
ומה נשמע בנווה אלונים היפה שלנו? ביקשה שאמסור ד"ש מציפורה ליובל ולבנצי
החמודים, ואחר כך הודיעה לי במאור פנים שהיא סדרה לי לשהות בחדר אחד עם מתניה ליפשיץ
שעומד להיות קולגה שלי בשנת הלימודים הבאה.
"מתניה?" תהיתי
"כן, מתי. הוא בחור נחמד מאוד." הכריזה ציפורה, "או!
הנה הוא, מתי, מתניה, בוא תכיר את השותף החדש שלך." נופפה בידה לעבר בחור אחד,
שמנמן ונמוך שלא הייתי מעיף בו מבט שני אילו פגשתי אותו ברחוב.
"אני מצטער." אמר חרש ברגע שיצאנו מטווח ראייתה של
המזכירה, "זה לא היה רעיון שלי."
"מה לא היה רעיון שלך? ועל מה אתה מצטער?"
מתי הניח את מזוודתו הכבדה על השטיח הדהוי שנמתח לאורך
המסדרון ועיסה את זרועו הדואבת, "זה לא היה הרעיון שלי שנגור יחד, אתה בטח
היית מעדיף מישהו שנראה פחות... שהוא יותר..." הוא הביט בי בעיניים חומות
רכות, "או שלא? זאת אומרת, יכול להיות שאני טועה?"
החלפנו מבט ארוך ורב משמעות, ולשנינו היה ברור מיד שאין לנו צורך
בעוד הסברים. "אתה לא טועה." אמרתי בפשטות, "אבל אני לא בוחר חברים
לפי הצורה החיצונית שלהם אלא לפי האופי, וחוץ מזה אתה דווקא די חמוד." הוספתי
בנדיבות, וחייכתי אליו בעידוד.
הוא החזיר לי חיוך מתנצל, "גם אתה." אמר באדיבות, ומאז
הנושא המסוים הזה לא עלה שוב בינינו – לשנינו היה ברור שאין מצב שיקרה משהו ביני
לבינו, ושזה בסדר גמור מבחינתנו.
אחרי שהתארגנו בחדר הקטן שהקצו לנו שמנו פעמינו לחדר ההרצאות,
והקשבנו רוב קשב למרצה שטרח והגיע מתל אביב הרחוקה כדי למלא את ראשנו בתיאוריות
מלומדות. אחרי ההרצאה המאלפת הלכנו לאכול ארוחת צהרים. ישבנו יחד ושוחחנו על רעיונותיו
המרתקים של המרצה שלנו שהיה בקיא בכל המחקרים האחרונים בתחום חינוך נוער. שמחתי
לגלות שלמרות מבטו הביישני ונימת דיבורו ההססנית יש למתי דעות ברורות ונחרצות על
חינוך, ועל נוער, והוא מיטב לבטא אותן.
שנינו הסכמנו שתיאוריות זה דבר יפה ומועיל, אבל לא תמיד אפשר
לפעול על פיהן בשטח, ומה שמורה צריך באמת זה קול צלול וחזק וביטחון עצמי, ואם הוא
לא ניחן מלידה באופי של מורה לא יעזרו לו
שום מחקרים והרצאות.
"אפשר ללמד מישהו איך להעביר שיעור, איך לבדוק מבחנים
ואיך לתת ציונים, אבל אם אין לך את זה בחיים לא תצליח להפוך כיתה של פראי אדם
משועממים לכיתה ממושמעת." הצהרתי ברוב חשיבות, גאה בעצמי שאצלי הילדים יושבים
בשקט ומקשיבים קשב רב ולא מפריעים אף פעם.
"אני מסכים, אבל מה זה הזה הזה שהופך סתם מורה למורה טוב
שמצליח לרתק את התלמידים וגורם להם להקשיב ולרצות לדעת עוד?" תהה מתי.
"אין לי מושג איך קוראים לזה." הודיתי, "אולי
כושר מנהיגות? או כריזמה?"
"כריזמה, בהחלט." הסכים מתי, ונראה עצוב מעט, "חבל
שאי אפשר לקנות אותה במכולת." הוסיף בניסיון אמיץ להתבדח.
"אתה תהיה בסדר גמור." ניסיתי לעודד אותו,
"הילדים אצלנו לא כל כך נוראיים, ואם הם ינסו להתחצף אני אעזור לך, אל תדאג."
מתי נד בראשו בספקנות, "אם הייתי מלמד מחשבים או משהו סקסי
אחר זה היה בטח קל יותר, אבל למי יש סבלנות להקשיב לשירים, או לפסוקים מהתנ"ך?"
"יש גם כאלה, לא הרבה, אבל יש, וגם להם מגיע מורה טוב."
"אני לא בטוח עד כמה אני טוב, אני אוהב ללמד, ואני לא
משתעמם גם אם לימדתי אותו פרק גם בשנה שעברה, אבל אני פוחד שאני משעמם את התלמידים
המסכנים שלי, הלוואי והייתי יכול להיות מורה להתעמלות, או לדראמה, משהו סקסי יותר."
סח מתי.
כדי לעודד את ידידי החדש ספרתי לו על בנצי - המורה לדראמה
שלנו שמעריץ את חנוך לווין - ותיארתי לפניו את הנפשות הפועלות בנווה אלונים. הוא
הקשיב, מרותק לדברי, צחק במקומות הנכונים ושאל שאלות נבונות, ועד סוף היום כבר
היינו חברים בלב ובנפש.
אחרי ארוחת הערב הזמנתי את מתי לטייל איתי קצת על הטיילת,
ואולי אפילו לרחוץ מעט בים. הופתעתי לשמוע שהוא לא הביא בגד ים.
"לא בא לך לשחות קצת?"
"כן, אבל... אה... אני לא שחיין טוב, אני אשאר על החוף
ואשמור לך על הבגדים."
רציתי להציע שאלמד אותו לשחות, אבל אלטר ששתק עד עכשיו התערב
וביקש ממני להפסיק להציק לשותפי החדש.
מה להציק? אני סך הכל רוצה ללמד אותו לשחות.
מה אתה, דביל? אתה לא רואה שהוא מתבייש?
מתבייש ממה, מזה שהוא לא יודע לשחות? זו לא בושה.
כמה טיפש אתה יכול להיות יאני? איך אתה לא מבין שהוא מתבייש
ללבוש בגד ים?
מה, בגלל שהוא שמנצ'יק, אז מה? למי אכפת?
אתה ממש חסר רגישות, רואים שאף פעם לא היית שמן.
שטויות, הוא לא שמן, קצת עגלגל, זה הכל. האמת, הוא דווקא די
חמוד, קומפקטי כזה.
רק אל תגיד לו את זה, הזהיר אותי אלטר בחומרה, והזכיר לי שגם
אני די נמוך.
מתי נמוך עוד יותר, מעניין למה הדביקו לו שם מצחיק כזה, אולי
הוא דתל"ש?
אם לא תשאל לא תדע.
חיכיתי עד שירדנו לחוף ואז שאלתי, "תגיד מתי, איך זה
שקוראים לך מתניה? מאיפה השם הזה?" שאלתי בעוד אנחנו בוהים בשמש השוקעת לאיטה
לתוך הים.
"זה השם של הדוד שלי שנהרג לפני שנולדתי. אני חושב שאימא
הייתה קצת מאוהבת בו, אבל הוא לא שם לב אליה, אחרי שהוא נפל במלחמת לבנון היא
התחתנה עם אחיו הצעיר, והתעקשה שיקראו לי על שמו. אבא דווקא לא כל כך התלהב, אבל
אימא עמדה על זה בתוקף. היא נתנה לי העתק ממוסגר של התמונה שלו שתלויה אצלנו בסלון
כדי שלא אשכח אותו. אני אראה לך אותה כשנגיע לנווה אלונים."
"אתה דומה לו, לדוד שלך?" הסתקרנתי.
"ממש לא." הצטחק מתי, "מתניה הראשון היה בחור
יפה, ספורטיבי כזה ואני..." הוא נאנח, "אבל אני חושב שמשהו כן ירשתי
ממנו, יש לי הרגשה כזאת למרות שאני לא יכול להוכיח את זה."
"איזה משהו?" תהיתי ופשטתי את חולצתי.
מתי משך בכתפיו במבוכה, ושאל אם אני מתכוון להיכנס למים למרות
שנעשה חשוך והמציל כבר הלך הביתה. "אני לא אשחה רחוק." הבטחתי, ושבתי ושאלתי אותו אם
הוא בטוח שהוא לא רוצה בכל זאת להיכנס למים.
"אין לי בגד ים." הזכיר לי מתי, מגניב אלי מבט
ביישני.
"אז תשחה בעירום." הצטחקתי, "אין פה אף אחד
חוץ ממני." פשטתי את מכנסי ואחר כך את תחתוני, ובחנתי במורת רוח את רגלי
שנעשו גפרוריות ממש. "אני חייב להתחיל להתאמן שוב, תראה איזה מקלון נעשיתי."
"היית פעם שמן יותר?" תהה מתי, והגיש לי את בגד הים
שלי.
"אף פעם לא הייתי ממש שמן, אבל בשנה האחרונה..."
פתאום קלטתי שכל היום לא חשבתי על הרשקו והתמלאתי צער.
"מה קרה בשנה האחרונה?" שאל מתי בסקרנות.
"זה סיפור מסובך, אני אספר לך אחר כך, לא בא לי לדבר על
זה עכשיו. קדימה, תפסיק להיות פחדן כזה, בוא למים." האצתי בו, ואחר היסוס קל
הוא פשט את חולצתו, מגלה גוף מוצק ושמנמן וחזה חלק כמעט לגמרי עם פטמות ורודות
ענקיות. "לא הייתי בים מאז שהייתי ילד." התוודה, "אני נשרף נורא
מהר, ואני גם לא שחיין כל כך טוב."
"אל תדאג, כבר אין שמש, ואם תטבע אני אציל אותך. קדימה,
תוריד את המכנסים." עודדתי אותו.
מתי היסס קצת, אבל לבסוף אזר אומץ, נפטר ממכנסיו ורץ למים
בתחתוניו. רצתי אחריו ערום ובמשך כשעה השתכשכנו במים החמימים והשלווים, מתיזים מים
אחד על השני, מקפצים בין הגלים שהתנפצו על החוף וצוחקים כמו ילדים.
לבקשת מתי שפחד שאטבע נשארתי לצידו במים הרדודים ולא שחיתי
כמו שרציתי, אבל בכל זאת נהניתי מאוד. המים המלוחים כמו שטפו מעלי שכבות של צער
וחרטה, וטיהרו אותי מהאבל של השנה האחרונה – מזמן לא חשתי משוחרר ושמח כל כך.
"הירח עולה, תראה איזה יופי." הצביע מתי על שביל
אור כסוף שהטיל הירח על פני המים הכהים. הבטנו בו עד שהחלה לנשוב רוח קלה, וחלקת
המים התקמטה באדוות שהלכו וגבהו מרגע לרגע.
"מתחיל להיות סוער." אמר מתי בדאגה, והביט בי במבט
מפציר.
"כן." הסכמתי איתו למרות שהמים הגיעו בקושי לכתפינו,
וחזרתי לחוף, והוא בעקבותיי. ברגע שיצאנו מהמים מתי החל לרעוד קלות, ואני הטלתי על
כתפיו את המגבת שלי, שפשפתי את שערו הלח ואחרי שהוא כפתר את חולצתו הגשתי לו את
מכנסיו היבשים, יעצתי לו לפשוט את תחתוניו הלחים והבטחתי לו לא להביט.
"אם מפריע לך להיות בלי תחתונים תלבש את הבגד ים שלי,
הוא יבש." אמרתי והפניתי אליו את גבי כשלבשתי את בגדי.
"תודה." אמר מתי בביישנות, "באמת יפה מצידך
לטפל בי יאן, מה אתה רוצה לעשות עכשיו?"
"בוא נלך קצת על החוף, נעלה לטיילת מהמדרגות של החוף
הציבורי ונחזור למלון דרך העיר." הצעתי, והוא הסכים מיד, מעיר שבריא מאוד
ללכת ברגל, בעיקר אחרי שישבנו כל היום על התחת.
"בוא נעשה את זה כל ערב." הציע לפני שהלכנו לישון,
ואני הסכמתי ברצון, ובמשך כל אותו שבוע כשעמיתינו היו הולכים לבלות בעיר, או
נוסעים לתל אביב, היינו יורדים לרחוץ בים, ואחר כך מטיילים קצת על החוף, משוחחים,
לומדים להכיר זה את זה, וחוזרים לחדרנו עייפים ומרוצים.
עד שהסתיים שבוע ההשתלמות כבר סיפרנו אחד לשני את כל
ההיסטוריה שלנו –סיפרתי למתי על האקסים שלי, ועל נסיבות מותו האומללות של הרשקו,
והוא סיפר לי על אימו ואביו, ועל נפילתו בקרב של מתניה הראשון. הסכמתי איתו שההסתערות
ההרואית המיותרת של מתניה לתוך אש הקרב הייתה עשויה להיות התאבדות, למרות שמן הסתם
לעולם לא נדע בוודאות מה גרם לו להקריב את חייו לשווא.
"אולי הוא היה מאוהב במישהי שלא רצתה אותו?" שיערתי.
מתי נד בראשו, ואמר שאין ספק שזה יתכן, אבל עד כמה שידוע
למשפחתו ולמכריו מתניה היה ביישן גדול כשזה נגע לנשים, ומעולם לא היה לו קשר
משמעותי עם מישהי.
"בזה אנחנו דווקא לא דומים, אני מסתדר יפה מאוד עם נשים,
רק עם גברים יש לי בעיות." הצטחק, וסיפר לי על עוזי, המורה להתעמלות במקום
עבודתו הקודם. מתי החליט לעזוב את הפנימייה בה לימד אחרי שעוזי שהוא היה מאוהב בו
נואשות הציע נישואים למורה לדראמה, ידידתו הטובה ביותר.
"אני אוהב את שניהם, ושמח שהם מאושרים יחד, אבל אני
מעדיף לא להיות בסביבה אחרי שהם יתחתנו." הסביר לי, "הייתי שמח אם לא הייתי
חייב להיות בחתונה שלהם, אבל אין לי מושג איך להתחמק מההזמנה. אני החבר הכי טוב של
החתן וגם של הכלה. הם הכירו בזכותי ואין לי ברירה, אני אצטרך ללכת, לחייך, לרקוד ולהיות
שמח גם אם זה יהרוג אותי."
"רוצה שאני אבוא אתך?" הצעתי.
"זה היה יכול להיות נחמד." חייך מתי בעצב, "ואם
נרקוד יחד נספק חומר לרכילות שיספיק לכולם עד פסח, אם אימא לא הייתה חברה טובה של מנהלת
הפנימייה אולי הייתי מתפתה להצעה שלך."
"ההורים שלך לא יודעים עליך?" הופתעתי, "אבל...
כאילו... איך זה יכול להיות?" אחרי מבט אחד במתי היה לי ברור שהוא הומו, איך
יכול להיות שהוריו לא יודעים?
"הם לא יודעים, והם גם לא ידעו, אני לא יכול לעשות להם
את זה."
"אבל מתי, אני בטוח ש... אין מצב שהם לא מרגישים שאתה..."
"עובדה, לא לכולם יש גיידאר." הסביר מתי, והוסיף
בעצב שבסופו של דבר הוא יצטרך לעשות מעשה כי הוריו מצפים ממנו שיישא אישה ויוליד
בנים, ולמרות שהוא עוד לא בן שלושים אימו כבר מתחילה לנדנד ושואלת מתי הוא יביא לה
נכדים.
"אז מה, תתחתן עם מישהי ותרמה אותה?" נדהמתי.
"אני לא יודע, אולי אני אמצא מישהי שלא יהיה לה אכפת? או
אולי לסבית שלא מעזה לספר להורים שלה? יחד נוכל לעשות איזה קומבינה, זו הסיבה שרציתי
להגיע לנווה אלונים, אני יודע שרוב הצוות שם הם... זאת אומרת..."
"אבל מתי, באמת, איזה שטויות, אני לא אומר שאתה צריך
לצאת ברעש גדול מהארון, אבל לעשות חתונה פיקטיבית ולחיות בשקר כל החיים? זה כל כך
לא מתאים לך, למה שלא תמצא לך בן זוג נחמד, אם תהיה מאושר אני בטוח שגם ההורים שלך
ישלימו עם זה."
מתי התיישב במיטתו, והדליק את האור, "תסתכל עלי."
תבע, "תסתכל ממש טוב, לא כמו חבר אלא כמו גבר, ותגיד לי אם נראה לך שיש לי
סיכוי למצוא מישהו שיתאהב בי וירצה לחיות איתי."
הבטתי בפניו העגלגלים הבהירים, בעיניו החומות הטובות בפדחתו
המקריחה ונמלאתי עצב, "טוב, אני לא יודע, תראה... לא כולם יכולים להיראות כמו
דוגמנים ואל תשכח שלכל סיר יש מכסה..."
"גם אם אני אפגוש אחד כזה שירצה להיות המכסה שלי אני בטח
לא ארצה אותו, אני אוהב בחורים יפים ושריריים, בחורים צעירים וגבוהים שלא רואים
אותי ממטר, ובצדק." פסק מתי, "אם הייתי יפה וגבוה וחזק כמו מתניה הראשון
גם אני לא הייתי מסתכל על עצמי. כבר השלמתי עם זה שאף פעם לא תהיה לי אהבה, שחוץ
מאיזה זיון בחושך, בגן, אני לא אזכה אף פעם... אם אני חייב לחיות בשקר, בלי אהבה,
אני מעדיף לחיות עם אישה ולא עם גבר, לפחות ככה יהיה לי סיכוי לילדים." אמר בקול
חנוק, ופתאום התחיל להשתעל.
"אתה בסדר מתי?" התיישבתי מודאג על מיטתו, "מה?
אתה בוכה? אל תבכה מתי..." הפצרתי בו, ומאחר ולא ידעתי איך לנחם אותו הנחתי
את ידי על כתפו הערומה בניסיון לעודד אותו. עורו היה חלק כשל ילד, וכשנשען עלי
חשתי את גופו, רך וחמים כנגד גופי, אבל קולו נותר מפוכח ויבש כשאמר שמה שהכי מצער
אותו בהומואיות הארורה הזו הוא הויתור על ילדים. הוא בן יחיד להוריו והממשיך היחיד
של שם משפחתו, הוריו מזדקנים והם משתוקקים כל כך לנכדים... אם הוא יתחתן הם יהיו
מאושרים מאוד, והוא כמובן לא מעלה בדעתו לשקר לאף אחת, אם הוא ימצא מישהי שתרצה
להתחתן ולגדל איתו ילדים הוא יספר לה כמובן את האמת, ויקווה לטוב.
"הרעיון הזה לא מוצא חן בעיני." אמרתי, "מגיע
לך משהו טוב יותר מחיים מלאי שקרים וסודות, לשנינו מגיע משהו טוב יותר."
"יכול להיות." נאנח מתי, "ואני מאחל לך
בהצלחה, אבל לי זה בטח לא יקרה, ושנינו יודעים את זה."
"לא נכון." מחיתי, "אל תדבר ככה על עצמך מתי,
אתה לא כזה נוראי." חיבקתי את כתפיו בניסיון לעודד אותו, אבל הוא הדף אותי מעליו,
"נו, די, הכל יהיה בסדר." הבטיח לי. "תראה מה השעה, תחזור עכשיו
למיטה שלך אחרת נהיה הרוגים מחר."
מתי עזב לפני מסיבת הסיום של ההשתלמות כדי להשתתף בחתונתם של
ידידיו - עוזי ועופרה. אני הייתי היחיד שידע שהוא מאוהב בכל ליבו בחתן. הוא רמז לי
שהוא משער שהכלה חושדת בטיב רגשותיו כלפי בעלה לעתיד, אבל הוא בטוח שיש לה די טאקט
לא לספר שום דבר לעוזי.
קיוויתי בשבילו שהוא צודק, אם כי מניסיוני ידעתי שאנשים נוטים
לספר הכל לבני זוגם, אבל אולי אצל נשים זה אחרת?
מתי הביע את צערו על שיפסיד את מסיבת הפרידה של הקורס, נפרד
ממני בלחיצת יד אמיצה, הבטיח שיגיע לנווה אלונים למחרת, ונסע.
מיד אחרי המסיבה שהייתה די מאופקת ומשעממת – טוב, מה ציפית
ממורים? שאל אלטר בהיגיון, שישתכרו ויעשו סקס בשירותים? – חזרתי לנווה אלונים
וגיליתי שבזמן העדרי שינה הקוטג' המוכר שלי את פניו לחלוטין.
הקירות נצבעו בצבע סגול חיוור, הרהיטים נערמו בסלון, והספה
שישנתי עליה מאז מותו של הרשקו נעלמה.
"יובל!" צעקתי, נרגז, "מה עשיתם לבית שלי
ואיפה המיטה שלי?"
יובל פיהק והתמתח, וביקש שאפסיק לצרוח כי היה לו יום מעייף
מאוד, ונמאס לו שכולם צועקים עליו. "חשבתי שתחזור רק מחר בבוקר." הוסיף.
"המסיבה נגמרה מוקדם והעדפתי לחזור הביתה כמה שיותר מהר,
מה זה הצבע הזה? זה לא תכלת." בחנתי מקרוב את הקיר שבהחלט לא היה בצבע תכלת קיצית.
"כן." הודה יובל בשמץ התנצלות, "היה איזה
בלגן, הכחול שרצית נגמר, במקומו צבעו אצלך בלבנדר, לדעתי זה דווקא יפה."
"מה לבנדר? זה סתם סגול, נו, טוב, שיהיה לבנדר, העיקר
שזה צבוע, אבל איפה המיטה שלי?"
"פה בחדר השינה, והמזרון במרפסת. הנה, אני אעזור לך
להחזיר אותו."
"זו המיטה של הרשקו, לא שלי. מאז שהוא... מאז שהוא איננו
ישנתי על הספה בחדר השני."
"אה, כן, הספה..." יובל נראה נבוך מעט, "גם
איתה היה איזה ברוך, לא נורא, נביא לך משהו אחר, מה דעתך על פוטון יפני
מקורי?"
"אין לי דעה, אני עייף." צנחתי מותש על המזרן
החשוף.
"לא, אתה לא יכול לישון פה." נבהל יובל,
"רק הבוקר עשו כאן ריסוס, אסור לך לישון פה היום, אבל הקרוון הישן
פנוי." לקח את המזוודה שלי ונשא אותה לקרוון, מסביר לי בדרך שהוא היה
מזמין אותי לישון אצלו ואצל בנצי, אבל ניר וסלאבה ישנים אצלם כי גם בקוטג' שלהם
עשו ריסוס, ופשוט אין מקום בשבילי.
להפתעתי הקרוון הישן והמוזנח עבר שיפוץ והיה נקי ומסודר.
הקירות נצבעו בכחול הבהיר שחשקתי בו, הלינוליאום השחוק הוחלף באריחים בהירים, הספה
הישנה שלי עמדה אחר כבוד בפינה ולידה שידה קטנה וחמודה שראיתי פעם אצל אלכס.
למראה השתוממותי יובל הסביר שרק הספה שלי הצליחה לעבוד דרך
הדלת, ולכן הם לקחו אותה, אבל מחר אני אקבל במקומה פוטון יפני, הבטיח.
"בסדר, שיהיה יפני." התיישבתי על הספה, והתחלתי
לחלוץ נעלים, בוחן את המקום, "דווקא נחמד פה, קומפקטי כזה, מי הולך לגור
פה?"
"ליאורה בלום, היא העוזרת החדשה של בנצי, גברת נחמדה
ומאוד מוכשרת שהחליטה לזנוח את התיאטרון בתל אביב כדי להביא קצת תרבות לתושבים
המקופחים של הפרובינציה."
"בשביל מה בנצי צריך עוזרת?" גיחכתי, "ריקו לא
מספיק לו?"
"למרבה הצער ריקו החליט לנסוע בעקבות האהבה לאירופה, יש
לנו מזל שהצלחנו לפתות את גברת בלום לבוא במקומו. אני מקווה שהיא תאהב את הספה
שלך."
"היא יודעת שהיא הולכת לישון בקרוון?"
"כן, היא הייתה פה לפני יומיים והתרשמה מאוד מפועלנו
החינוכי המבורך." גיחך יובל בציניות, "בינינו, נדמה לי שהיא לא
מעוניינת כל כך בחינוך, אלא בוער לה להסתלק מתל אביב, ואם אפשר, על הדרך,
גם להיות מקורית ונועזת מה טוב. לדעתי היא לא תחזיק פה מעמד יותר מידי זמן, ואני
מקווה שעד שריקו יתייאש משובר הלבבות הנודד שלו ויחזור לארץ גברת בלום תמאס בשממות
הצפון ותחזור הביתה, להמשיך לנסות לצוד לה חתן בפאבים של תל אביב, ואגב, היא אשמה
בזה שבמקום קירות בצבע כחול קיצי קיבלת את הלבנדר, מסתבר שאתם חולקים אותו טעם
בעיצוב פנים."
"אבל אני ביקשתי קודם." מחיתי, לא כי זה היה חשוב
כל כך, אלא למען העיקרון.
"כן, אתה צודק, אבל בנצי ממש רצה שהיא תגיד לו כן,
ומכיוון שהוא ישן עם הממונה על השיפוצים אז..." הוא פרש את ידיו במחוות חוסר
אונים מבודחת וחייך אלי את החיוך הנחמד ביותר שלו, "אתה נורא כועס עלי? אל
תתבייש לצעוק, כולם כבר הספיקו להוציא עלי את העצבים שלהם, עכשיו תורך."
שלא תעז לכעוס עליו, הזהיר אותי אלטר.
דביל, נראה לך שאני אכעס על יובי החמוד, ועוד בגלל שטויות
כאלה כמו ספה ישנה וצבע? ככה אתה מכיר אותי?
קמתי יחף ולמורת רוחו של אלטר שלא אוהב מחוות כאלה נישקתי את
יובל על לחיו, "אתה חמוד מידי, אני לא מסוגל לכעוס עליך." חיבקתי אותו
והוא החזיר לי חיבוק, מופתע קצת מהמחווה שלי, "נורא רזית יאני, אתה צריך
להתחיל לאכול קצת חמוד, ואולי להתחיל ללכת לחדר כושר?"
"בסדר." הסכמתי, "ממחר." והתרחקתי ממנו,
נבוך בגלל שפתאום עמד לי.
אם יובל חש בכך הוא התעלם בדיסקרטיות ממה שקרה אצלי מתחת
לחגורה, ושאל איך היה בהשתלמות, ומה דעתי על המורה החדש שלנו לספרות ותנ"ך?
"הוא בחור מאוד נחמד, שקט ועדין, הסתדרתי איתו ממש טוב,
אני מקווה שהחבר'ה לא יעשו לו את המוות."
"יהיה בסדר, אנחנו נדאג לו." הבטיח יובל, איחל לי
לילה טוב והסתלק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה