ז. אב הבית

9. דברים משתנים

"איך הוא קיבל את זה?" שאל אילן, "הוא נעלב מאוד?"

"לא, ממש לא. האמת, ממש הופתעתי לטובה, אחרי שסיפרתי לו הוא אפילו חייך ואיחל לנו בהצלחה, ממש רווח לי, כנראה שלא תצטרך לעבור דירה אילן."

"כן, באמת רציתי לדבר אתך על העניין הזה, האמת שאין לי יותר שום סיבה להמשיך לגור בדירונת הזו מתחת לבית של בנצי ואימא שלו, היא ממש קטנה וחשוכה וגם די רחוקה מהטכניון, הייתי מעדיף לעבור למקום אחר, גדול יותר ונוח יותר."

"היא לא כל כך רחוקה." ציינתי, "ולמה אתה צריך דירה גדולה יותר?"

"בשביל הילדה."

"הילדה שלך? אבל היא גרה בארצות הברית."

"כן, אבל אשתי מתכננת לבוא איתה בקרוב לביקור בארץ, אני ממש מתרגש, לא ראיתי את הבת שלי כבר כמעט שנה, אני פוחד שהיא שכחה אותי."

"היא רק בת שנה, מה היא כבר יודעת?"

"תתפלא, ילדים בגיל הזה יודעים ומבינים יותר ממה שנדמה לך, אחרי שליני תעשה ממך אבא כבר תבין."

משכתי בכתפיו ושתקתי, המחשבה על כרסה התופחת של ליני שבקרוב יגיח ממנה תינוק שיקרא לי בעתיד אבא הטילה עלי אימה. העדפתי להדחיק את המחשבה על אבהותי הקרובה, אבל אילן לא הפסיק לדוש בנושא.

"מה עם שרון? למה היא לא מנסה להיכנס שוב להיריון?"

"הסברתי לך כבר, כי החצוצרות שלה חסומות. היא תצליח להיכנס להריון רק אם היא תסכים לעשות הפריית מבחנה."

"למה שהיא לא תסכים? המון נשים עושות את זה כיום, הפריית מבחנה זה לא כזה סיפור."

"מבחינתה זה כן. צריך לעשות המון בדיקות דם ולקבל זריקות, והכי גרוע לדעתה זה האולטרסאונד הואגינלי."

"המה?"

"האולטרסאונד הואגינלי."

"זה מה שאני חושב שזה?" עיקם אילן את פרצופו בתיעוב.

"אין לי מושג מה אתה חושב, אבל שרון אמרה שזה נורא משפיל וכואב, והכי גרוע שצריך לעשות את זה יום יום במשך שבועיים תמימים וגם אחרי שעוברים הכול בשלום אף אחד לא מבטיח לך שזה יצליח, ההפריה עלולה להיכשל ואז צריך להתחיל הכול מחדש... אחרי שהיא הבינה מה זה בדיוק הפריית מבחנה היא החליטה שהיא פשוט לא מוכנה לעמוד בזה, זה פשוט יותר מידי בשבילה והיא מוותרת על התענוג."

"נו, טוב, אולי היא צודקת, האמת... איכשהו קשה לי לדמיין את שרון בהיריון."

"גם לי." הודיתי, ונגעתי באברו כדי לבדוק אם הוא כבר קשה מספיק.

"אפשר?" שאלתי.

הוא גיחך, "בהחלט, בוא הנה." משך אותי אליו, מפסיק בזה את הדיון. 

חודש אחר כך הוא כבר מצא לו דירה נחמדה, קרובה לטכניון, וחתם על חוזה עוד לפני שראיתי אותה.

"יכולת להתייעץ איתי קודם." נעלבתי קצת.

"התקשרתי אליך לנייד ולא ענית, ובעל הבית נורא לחץ עלי שאני אחליט כבר, וחוץ מזה מה אכפת לך? הרי אתה לא תגור פה."

"לא עניתי לנייד כי היה לנו איזה משבר קטן, פתאום ההורים של גיגי הופיעו עם העובדת הסוציאלית שלו... אל תשאל איזה בלגן נהיה... כמעט שהיו מכות, אבל בסוף הצלחנו להרגיע אותם ואותו, ולשכנע אותו לחזור הביתה."

"באמת? אבל... אבל למה?"

"כי הוא עדיין קטין, ויש לו הורים מתפקדים שרוצים שהוא יגור אצלם. אתה יודע איזה לחץ יש עלינו? יש לנו עשרה קופצים על כל מיטה, יום אחרי שמוני ומשה התגייסו המיטות שלהם כבר נתפסו."

"אני מופתע שצה"ל הסכים לגייס את מוני."

"גם אני, אבל תתפלא, היה לו מבחן פסיכוטכני לא רע והוא הצליח להרשים אותם מאוד בראיון, וגם משה קיבל קב"א ממש גבוה, אני לא אתפלא אם הוא ילך לקורס קצינים. הוא סיפר לי שהמראיין לא האמין לו שחצי שנה קודם הוא שקל מעל מאה ק"ג, וכמעט נפל מהכיסא כשהוא הראה לו תמונה איך הוא נראה פעם."

"כן, בגילו יורדים מהר במשקל." נאנח אילן, מחליק את ידו בדאגה על בטנו, ולא נרגע עד שחיבקתי אותו והבטחתי לו נאמנה שהוא לא שמן, הוא חטוב וכוסון ואני חולה עליו, והדירה ממש בסדר, אני אוהב אותה ואבוא אליו ברצון כל פעם שהוא ירצה.

"אני תמיד רוצה לישון אתך." התחנף אילן, "אבל תסכים איתי שזה מאוד נוח שלכל אחד מאיתנו יש מקום משלו ואנחנו לא אחד בתחת של השני כל הזמן."

לא הסכמתי איתו, מה שרציתי באמת היה שנחיה יחד כמו בני זוג אמיתיים ונהיה שותפים בכל דבר, גם במיטה וגם בבית, לא רק בסקס, אבל שמרתי את דעותיי לעצמי כי כבר הכרתי מספיק טוב את אילן וידעתי שאין טעם ללחוץ עליו בנושא הזה, או בכלל, אצלו אם זה לא בא בטוב זה לא בא בכלל, ואולי הוא צודק, אולי עדיף שלכל אחד מאיתנו יהיה מרחב מחייה משלו ולא נתערבב יותר מידי אחד בחיים של השני? 

אילן הודיע, קצת בחשש, לאימא של בנצי שהוא עוזב בעוד שבוע למרות שלפי החוזה שלהם היה עליו לתת לה הודעה חודש מראש, והיה מוכן לפצות אותה כספית על עזיבתו החפוזה, אבל להפתעתו היא לא התרגזה כלל, אפילו שמחה, כי מאז שהודעתי לבנצי שהסיפור ביני לבינו נגמר בנצי הציק לה שהוא רוצה את הדירה ההיא לעצמו, והיא די היססה איך להודיע לאילן שהיא לא תחדש איתו את החוזה בשנה הבאה.

עזיבתו באה לה ממש בזמן והם נפרדו כידידים, ועוד לפני שאילן הספיק לסדר את דירתו החדשה בנצי כבר הספיק לקרצף ולצבוע את דירת הקרקע, ואפילו הלך וקנה רהיטים חדשים והשקיע הון במיטת אפריון מנחושת בסגנון עתיק, תלה מעליה חופת קטיפה אדומה עם שולי תחרה בלגית מעודנים, קישט את הקירות בתמונות ארוטיות נועזות מאוד, רכש לו ערמה ענקית של דיסקים עם מוזיקה קלאסית ומבחר עצום של אופרות, בעיקר של פוציני, ורדי ומוצארט, פתח כרטיס באטרף, ובעוד כמה מקומות, ומהר מאוד הפך בני האדום - הניק שלו באטרף - לאחד מעמודי התווך של הסניף הצפוני של ביצת ההומואים בארץ הקודש, כפי שכינה אותו אחד מליצני אטרף שנוני המקלדת.

"יש לו מין ארגז עץ כזה עם קישוטים מנחושת בחדר השינה." גילה לי מוני שבא יחד עם משה לבקר את הכלב שלו שנשאר לגור בנווה אלונים בזמן שבעליו שירת בצבא, והצליח שם יפה מאוד, מפתיע מאוד את כולנו, כולל את עצמו.

"ובארגז הוא מחזיק כל מיני צעצועים כאלה... כאלה... צעצועי סקס וגם דיסקים עם המון פורנו." המשיך משה את התיאור והאדים מעט.

מוני שישב לידו דחק מרפק בצלעותיו ואמר לו לא להיות מלשן.

"אבל בנצי ביקש שנספר לו, זה לא נחשב הלשנה אם הוא רוצה שיובי ידע." מחה משה.

"בנצי אמר את זה כשהוא היה מסטול מהתחת, מה שאומרים במצב כזה לא נחשב." ביאר מוני בסבלנות.

"אל תגזים מוני, הוא לא היה כזה מסטול." התווכח משה ברוח טובה וחייך אליו בפייסנות.

העברתי את מבטי מאחד לשני, מתקשה להסתגל לשינוי שחל בשני הפרחחים הללו שהפכו תוך מספר חודשים לחיילים לדוגמא, הדורים להפליא במדיהם המגוהצים. הם היו כל כך בוגרים פתאום, מוני היה מסופר קצר ונראה מהוגן ומיושב מאוד, ומשה שנעשה חטוב ושרירי להפליא נע בקלילות גמישה כאילו עסק כל חייו בספורט. הקשר החזק בין שניהם היה הדבר היחיד שלא השתנה בהם, ואני מודה ששבעתי נחת לראות שלמרות כל השינויים שחלו בהם הם היו עדיין מאוהבים.

"איך אתם יודעים מה בדיוק קורה אצל בנצי?" חקרתי בסקרנות, "הוא הזמין אתכם לביקור?"

הם החליפו מבטים של קושרי קשר שהיו מוכרים לי היטב. "כן." ענה לבסוף מוני בחוסר רצון, "חשבנו שהוא סתם רוצה לדעת מה חדש אצלנו ולפנק אותנו בארוחה ביתית חמה, אבל..."

"מה אבל? הוא באמת פינק אותנו." הצטחק משה, "ואחר כך הוא גם נתן לנו לאכול, ובסוף הזמין אותנו לישון במיטה שלו."

"אבל... אבל... אתם... אתם והוא? שניכם?"

"כן, למה לא? זה מפריע לך יובי?"

משכתי בכתפי, מנסה להפגין אדישות. "לא, מה אכפת לי? אתם אנשים מבוגרים עכשיו, תעשו מה שאתם רוצים." פלטתי ביובש.

לא חושב שהצלחתי לעבוד עליהם, ולדעתי גם הם חשו מעט לא נוח מכל העניין הזה, עובדה שהם לא חזרו עליו יותר, ומאז, כל פעם שהם היו באים לבקר את בלקי הם ישנו בחדר הכושר על מזרן שהבאתי להם מהמחסן ולא ביקרו יותר אצל בנצי.

בהזדמנות הראשונה שהייתה לי סיפרתי לאילן מה שמעתי על בנצי, לא טורח להסתיר עד כמה נחרדתי מהעניין.

"אבל מה אכפת לך?" משך אילן בכתפיו, והמשיך לנסות להרכיב את המיטה המצועצעת שקנה לביתו הקטנה שעמדה להגיע אליו לביקור יחד עם אימא שלה, שהוא התעקש להמשיך לכנות אשתי.

"נכון שזכותו של בנצי להשתרמט כאוות נפשו, הוא אדם מבוגר, אבל הילדים האלו... הם היו תלמידים שלו... ולמה היה דחוף לו שגם אני אדע מה בדיוק הוא עושה בפרטיות חדר השינה שלו?" שאלתי.

"לא יודע." משך אילן בכתפיו, והשליך מתוסכל את המברג על הרצפה. "משהו פה לא בסדר, אני חושב שהם עשו טעות בחנות." הכריז, נרגז, מוטרד יותר מהמיטה החדשה מאשר מהשינוי שחל בבנצי.

"תן לי לבדוק." לקחתי את התרשים של המיטה, בוחן אותו.

"ההסברים בצרפתית, אני לא מבין כלום." נאנח אילן.

"לי זה נראה דווקא גרמנית, אבל לא משנה, השרטוטים מספיק ברורים בלי הסברים." הרמתי את המברג, והתחלתי לתקן את הטעויות של אילן שהבין יותר ממני בתכנות מחשבים, אבל היה גולם גמור בכל מה שלא נגע לעולם הווירטואלי. חיש קל הרכבתי את המיטה שנראתה כמו מתקן שעשועים משוכלל.

"אתה חושב שזה ימצא חן בעיניה?" שאל, מודאג.

"אני בטוח שכן." הרגעתי אותו, "אבל איפה תישן אימא שלה?"

"לא יודע, נסתדר כבר." אמר אילן כלאחר יד, "מה זה משנה?"

זה משנה, לי זה משנה. תגיד, היא יודעת עלי בכלל?"

"מי, אשתי?"

"כן, אשתך." אישרתי, מתאפק לא לשאול למה הם עדיין נשואים.

"אהה... טוב, היא... זה לא שאני מעדכן אותה בחיי המין שלי, אבל היא יודעת שהאקס שלי, זאת אומרת אתה, ביחסים קרובים איתי, והיא בטח מתארת לעצמה ש... למה החקירות האלו יובי? מה אכפת לך ממנה ומה זה משנה בכלל מה היא יודעת ומה לא?"

"אתה צודק, זה לא משנה, אבל בכל זאת אכפת לי." אמרתי, אבל לא התעקשתי והנחתי לנושא, היו לי די בעיות גם ככה, לא רק עם בנצי שהשתנה לבלי הכר והפך מדמות חינוכית סולידית ויציבה להומו מקצועי ששמו נישא בפי כל, נעשה עם הזמן מקור למבוכה לנווה אלונים, אלא גם עם אלכס שנכנס לדיכאון נוראי אחרי שגיגי חזר לבית הוריו, הפסיק ללמוד, לאכול, ולפעמים היה נדמה לי שהוא הפסיק אפילו לישון.

"אני ממש מודאג בגללו. הילד מסתובב בחוץ כל לילה." התלוננתי בפני שרון, "לא ישן, לא לומד, לא אוכל, ממש נגמר לנו מול העיניים."

"הוא כבר בן שבע עשרה וחצי, לא ממש ילד." אמרה שרון, מהורהרת.

"מספיק ילד כדי לסבול מלב שבור, ולא מספיק מבוגר בשביל להבין מה עובר עליו, זה פשוט צער בעלי חיים."

"הוא יתגבר על זה בסופו של דבר, צריך לתת לזמן לעשות את שלו." ייעצה לי שרון, נשקה על לחיי בפיזור נפש, ונסעה לליני, משאירה אותי לבד בקרוון שלי, מתגעגע לאילן שהקדיש את כל זמנו הפנוי לילדה שלו ולאימא שלה שבאו לבקר לפני שבוע, נתקעו בדירה שלו ולא הזדרזו לחזור.

הוא ביקש שאתאפק ולא אבוא לבקר בדירה שלו כל זמן שהן אצלו כדי שלא יאלץ להסתבך בהסברים לילדתו הקטנה והתמימה, גורם לי להתבייש בעצמי, מה שהותיר לי לפחות די זמן להקדיש לאלכס שכמוני סבל מגעגועים והתבייש בכך. 

בחופש חג החנוכה, שהשנה יצא חופף לכריסמס, נסעו שרון וליני לביקור בארה"ב במטרה לנצל את החודשים הספורים לפני הלידה לביקור אצל משפחתה של ליני.

חלק מהחניכים שלנו נסעו למשפחותיהם לביקור חג, וחלק, אלה שלא היו להם משפחות, נשארו בפנימייה תחת השגחתי והשגחתו של עידן שהבטיח לי להתחלק איתי בחופש החנוכה במשמרות הלילה כדי שיהיה גם לי זמן לצאת לחופש שהייתי זקוק לו מאוד.

מה שבאמת רציתי היה לבלות זמן איכות עם אילן, ולא רק במיטה אלא פשוט להיות איתו. לטייל, לשוחח, להיות בחברתו ולהתאוורר קצת מהעבודה.

יצאנו לצימר לסוף שבוע ובמקום לנוח ולבלות ולחזור בכוחות מחודשים עשינו שיחת יחסינו לאן שהרסה את החופשה. דווקא היה צימר נחמד עם נוף יפה ואווירה רומנטית, הרגשנו נפלא והכול היה בסדר עד שפתחתי את פי ודרשתי ממנו להחליט אם הוא איתי, או עם אשתו.

לא רק שהוא סירב להחליט אלא שההצעה שלי לעזוב את נווה אלונים ולבוא לגור איתו כדי שנוכל להתחיל לחיות יחד כזוג התפרשה אצלו כניסיון שלי לחיות על חשבונו.

"עליך לא הייתי מאמין יובל." זקף לעברי מבט נוזף, "עד שמצאת עבודה שאתה אוהב וטוב בה אתה רוצה לעזוב? ובשביל מה, בשביל להתעלק לי על הדירה ועל חשבון הבנק שלי?"

"להתעלק?" השתנקתי, "מה פתאום להתעלק? למה אתה מדבר ככה? מה אתה חושב, שאני אצא לפנסיה וסתם אשב בבית? ככה אתה מכיר אותי? אם אני לא אעבוד בנווה אלונים אני אמצא עבודה אחרת, בכל מקרה אני לא אתעלק עליך ואשלם את החלק שלי בהוצאות."

"נניח." העווה אילן את פניו בספקנות, "נניח שתצליח למצוא משהו אחר, אבל למה אנחנו צריכים לגור יחד? מה האינטרס שלך להרחיק אותי מאשתי ומהבת שלי?"

נותרתי פעור פה לנוכח הפירוש שלו לרצוני לחיות איתו. "אני לא רוצה להרחיק אותך מאף אחד." מחיתי, נעלב מאוד, "אבל שכחת שסיפרת לי שאשתך החליטה לסיים את הנישואים שלכם לפני הניתוח שלך ושאין לכם כבר שום דבר משותף חוץ מהילדה? מה פתאום אתם שוב יחד?"

אילן משך בכתפיו ואמר שדברים משתנים, שעכשיו סילביה מבינה כמה קשה לגדל ילד לבד, בלי אבא, ושהיא דווקא אוהבת לגור בחיפה והם מסתדרים מצוין, ונוח לו שהמצב כזה, כמו שהיה עד היום, ולמה אני לוחץ עליו?

"כי לי לא נוח ככה אילן, כי חשבתי ש... כי..." הוא הביט בי במבט אטום ומרוחק שהזכיר לי את התקופה הרעה לפני שעזב אותי והמילים לעו בפי, "חשבתי שנוכל לחזור להיות כמו פעם." גמגמתי, נבוך ומושפל.

"אני מצטער, אבל אל תשכח שלא היינו יחד כבר כמעט שלוש שנים. דברים השתנו מאז." אמר אילן בעדינות, כמעט ברוך.

"איזה דברים? מבחינתי שום דבר לא השתנה."

"בטח שכן, אני התחתנתי ונולדה הילדה, ואחר כך היה הניתוח שלי... אני אבא עכשיו, וגם אתה תהיה בקרוב... אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו פעם."

"גם רפי ועידן התחתנו ונולדו להם ילדים אחרי שהם נפרדו, אבל אחר כך הם בכל זאת חזרו, והם חיים יחד עכשיו למרות הילדים, ורפי אפילו דתי... אם יש אהבה אז..." בלעתי את הדמעות שחנקו אותי, "אתה אוהב אותי אילן, באמת אוהב אותי?"

"אני אוהב אותך עד כמה שאני יכול לאהוב גבר." ענה אילן בשמץ של התנצלות, ומבטו סירב לפגוש את מבטי, "אבל האמת שאף פעם לא היה לי ממש נוח עם הקטע הזה של שני גברים שמשחקים באבא ואימא, ועכשיו כשאני כבר מבוגר יותר ויש לי אישה וילדה..."

"אבל נפרדתם!" צעקתי, נרגז מהביטוי משחקים באבא ואימא, "מי טיפל בך כשחלית ועברת ניתוח? אני! אז היא לא רצתה אותך, למה היא חזרה פתאום?"

אילן משך בכתפיו ואמר שככה יצא, ושזה לא הוגן מצידי להזכיר לו כל הזמן שהוא חייב לי, ולמרות שהוא מודה לי מאוד שעזרתי לו אחרי הניתוח זה לא אומר שמעכשיו הוא חייב לי את החיים שלו, והוא לא מבין למה אני מתעצבן כל כך, הנה אנחנו פה, בצימר הזה שעלה כל כך הרבה כסף, ובמקום ליהנות אני רב איתו, ולמה אי אפשר שהכול יהיה כמו קודם, שכל אחד יחיה את חייו ושניפגש רק כדי לבלות ולעשות חיים, מה רע ככה?

"אתה צודק לגמרי." קמתי וניגשתי לארון, "סליחה שאני מעיק עליך עם הדרישות שלי." אמרתי והתחלתי לארוז. המריבה הסופית שלנו התרחשה ביום שבת והשעה הייתה כבר די מאוחרת, אבל הרגשתי שאני לא יכול להישאר איתו יותר באותו חדר.

"נו, באמת יובי, תפסיק להיות דראמה קווין כזה." רטן אילן במורת רוח, אבל לא עשה מאמץ רציני לעצור אותי, "איך תצא מהחור הזה בלי רכב?"

"אני אתפוס טרמפים."

"נו, באמת, בשעה כזו? תפסיק להיות טיפש."

"לא רוצה, בא לי להיות טיפש." נהמתי וגררתי את עצמי ואת המזוודה שלי החוצה.

עמדתי כמו טיפש בתחנת האוטובוס הנטושה שניצבה בכניסה למצפה הקטן בו שכן הצימר עד שאילן הופיע עם המכונית ששאל מאשתו -שעשתה לו פרצופים חמוצים כל פעם שרכב על האופנוע שלו שהחליד לאיטו במחסן - צעק עלי להפסיק להיות אידיוט, והכניס אותי כמעט בכוח למכונית.

נסענו יחד בשתיקה לנווה אלונים. זו הייתה נסיעה של כמעט שעתיים שבמהלכה לא אמר איש מאיתנו מילה להפר את הדממה.

רק כשהוא עצר בכניסה לקרוון שלי הוא אמר בקול קר שצרב את ליבי שהוא יודע שאני מאוכזב, ושהוא מבין, אבל אני מכיר אותו המון שנים ויודע שזה מה יש, שהוא כבר לא ישתנה, מה שבאמת חשוב לו עכשיו זו הילדה שלו, והמסגרת המשפחתית שהוא בנה ברגע האחרון לפני שנעשה זקן וחולה מידי, והוא לא מוכן לוותר עליהם. פגישות פה ושם, ואולי איזו חופשה פעם ב... זה כל מה שהוא יכול לתת לי.

"שנינו כבר לא ילדים יובל." אמר והניח יד על ברכי, "אנחנו כבר יודעים שאהבה זו רק מילה, הרגש הזה לא מחזיק מעמד ובסוף כולם מתפשרים ומוותרים. אני חושב שהסידור הזה שלנו הוא עסקה לא רעה, זה הפתרון הכי טוב בשבילנו, אתה כועס עלי עכשיו, ואולי בצדק, אבל כמו שאמרתי לך, אני כן אוהב אותך, אולי זו לא אהבה ששווה הרבה, אבל אתה הגבר היחיד שאהבתי אי פעם, ואני יודע שגם אתה אוהב אותי, ולדעתי עדיף שנשאיר הכול ככה, כמו שהיה עד עכשיו, ואם תרצה פעם גם מישהו אחר... את בנצי או אולי מישהו... לא יודע, מבחינתי כל מה שאתה עושה כשאנחנו לא יחד זה בסדר. אז מה אתה אומר?"

"לא יודע." פתחתי את דלת המכונית ויצאתי, "אני צריך לחשוב על זה." שלפתי את המזוודה שלי מתא המטען, "תודה על ההסעה אילן, וחנוכה שמח לך." אמרתי ונכנסתי פנימה בלי להביט לאחור.

חיכיתי עד ששמעתי את רעש מנוע מכוניתו נעלם ואז שלפתי בקבוק וודקה ששמרתי במקרר הקטן שלי. ערבבתי אותו בבירה ושתיתי עד שהבירה נגמרה, אחר כך ניסיתי את הצירוף של מיץ תפוזים וודקה, ואחרי שגם המיץ נגמר שתיתי סתם וודקה נקייה עד שהבקבוק התייבש, ורק אז נפלתי בבגדי על המיטה ונרדמתי.

התעוררתי רק בבוקר אחרי שמישהו טלטל אותי בקוצר רוח ודרש ממני להתעורר.

"עזוב," נהמתי, וניסיתי לכסות את ראשי בכרית, "אני בחופש."

"אז מה אתה עושה פה?" חקר בנצי בסקרנות.

"לא עסקך, לך מפה."

"הייתי שמח מאוד ללכת, אבל אי אפשר, יש לנו מצב חירום."

"תמיד יש במקום הדפוק הזה מצב חירום." התלוננתי, "מה קרה עכשיו? שוב הבנות סתמו את השירותים עם טמפונים?"

"הלוואי, לצערי זה מצב חירום אמיתי יובל, בבקשה תעורר."

קמתי בזהירות, נאחז בכסא כדי לא ליפול, וניסיתי למקד את עיני בבנצי שנראה מרוט ועייף כמו שאני הרגשתי. "מה אתה עושה פה, איפה עידן?"

"החלפתי אותו. הילדים שלו חטפו שפעת, וגם הבחורה הזאת, האימא שלהם... וגם רפי... כולם שם חולים, אז החלפתי אותו. איך זה שאתה פה? חשבתי שאתה אמור לחזור רק בלילה?"

"היה לי שינוי בתכניות, לא משנה. מה קרה?"

"אלכס נעלם."

"מה זאת אומרת נעלם? לאן הוא היה יכול ללכת?"

"הוא נסע לחפש את גיגי." התערב ריקו שעד אותו רגע עמד בפתח והציץ פנימה.

"מאין לך?" חקרתי וניסיתי להתגבר על כאב הראש שלי בעזרת מים קרים שהתזתי בשפע על פני.

"הוא אמר לי." הודה ריקו בזהירות.

"ולמה לא סיפרת לנו מיד כשהוא הלך?" נזפתי בו.

ריקו השפיל מבט מבויש, "הבטחתי לא לספר, הוא אמר שהוא רק ידבר איתו ויחזור, אבל..." הנער החל לבכות, "אתמול בלילה הוא התקשר ואמר שגיגי והוא... שהם... שגיגי אמר שהוא כבר לא רוצה אותו, שהוא לומד עכשיו בישיבה והוא כבר לא הומו, ושאלכס נזכר מאוחר מידי ודווקא טוב ש..." בכיו של ריקו התגבר ולא הבנתי יותר כלום.

"נו, די ילד, אל תבכה." כרכתי יד מעודדת על כתפו, "מה הוא סיפר לך?"

"הוא אמר שהוא לא חוזר, שנמאס לו ושבלי גיגי אין לו מה לעשות פה, שהוא נוסע חזרה לתל אביב." סיפר ריקו, ואחר כך נרתע והביט בי במבט חשדני, "אתה שתוי יובל?"

"שתיתי קצת אתמול." הודיתי, "אבל עכשיו אני בסדר?"

"אתה לא נראה בסדר." התערב בנצי, "העיניים שלך אדומות, כואב לך הראש? רוצה לאכול משהו?"

"רק אקמול, או עדיף אדוויל."

"אבל אתה חייב לאכול משהו קודם, אסור לקחת כדורים על קיבה ריקה." הוא פתח את המקרר והביט בו בסלידה, "למה אתה לא מנקה פה לפעמים?"

"אני מנקה, אבל אני לא יכול להגיע לרמת הניקיון שלך בנצי." התנצלתי.

"אתה אפילו לא מנסה." הגיש לי בנצי יוגורט ששלף מהמקרר, "איזה בלגן." נשף בקוצר רוח, בעודו מחפש כפית במטבחון המבולגן שלי.

"נו, די בנצי, תפסיק להציק עם זה, אלכס יותר חשוב מהאובססיות שלך לניקיון, צריך לעשות משהו כדי למצוא את הילד."

"מה אנחנו יכולים לעשות?"

"לנסוע לחפש אותו."

"מה, לתל אביב? אל תדבר שטויות. זו עיר גדולה מידי, וחוץ מזה מי יישאר פה להשגיח על נווה אלונים?"

"עידן אמר שהוא יחזור הבוקר." התערב ריקו בויכוח, "וגם גל צריך להגיע כדי להשגיח על הקבלן שצובע את חדר ההתעמלות."

"נניח, אבל בכל זאת, אין לי מושג איפה לחפש אותו."

"לי יש." שמח ריקו.

"אל תדבר שטויות, אנחנו לא נוסעים לחפש את אלכס, וגם אם ניסע אין מצב שניקח אותך ריקו." מחיתי, אבל שעה אחר כך, אחרי שגם גל וגם עידן, מתוגבר ברפי שמאס בבית מלא ילדים חולים, הגיעו לנווה אלונים מצאתי את עצמי נוסע לתל אביב יחד עם כאב הראש שלי, ועם בנצי הזועף יושב במושב האחורי, וריקו הנרגש יושב לצידי, וכולנו מוכנים ומזומנים לפצוח במסע חיפושים אחרי אלכס האובד.

10. רומנטיקה זה פאסה

"איך אתה יודע איפה אלכס?" חקרתי את ריקו ששיחק עם הרדיו של המכונית, מעביר תחנות בקצב מסחרר בתקווה לקלוט מוזיקה לטעמו.

"אני לא יודע בדיוק איפה הוא, אבל אני מנחש." ענה לי הפרחח הצעיר והגביר את הווליום.

כיביתי את הרדיו בהחלטיות. "מנחש?" הרעמתי עליו בקולי, "אנחנו נוסעים כל הדרך עד לתל אביב בשביל שתוכל לשחק בניחושים?"

"אל תהיה כבד כזה יובל." הדליק ריקו את הרדיו מחדש בלי להתרגש מזעפי, "זו רק תל אביב, לא ניו יורק, אין כל כך הרבה מקומות שהוא יכול להיות בהם."

"יש מספיק." התרעמתי - הראש עדיין כאב לי וחוץ מזה אני לא אוהב את תל אביב והנהיגה בעיר הזו תמיד מלחיצה אותי – "ואין לי מושג איפה להתחיל."

"נתחיל בטיילת," הסביר ריקו בנחת, "ואחר כך נעשה סיבוב ביפו, ואם הוא לא יהיה שם נחפש אותו בכיכר אתרים. בלילה הם תמיד הולכים לישון שם."

"מי זה הם?"

"נו, הכנופיה הזו שלו, הרוסים שהוא היה מסתובב אתם, ככה הוא פגש את גיגי."

"את גיגי? אבל גיגי לא רוסי, ובכלל, חשבתי שהם נפגשו בנווה אלונים."

"לא, הם נפגשו בתל אביב." ביאר ריקו באורך רוח, "גיגי הגיע לתל אביב מנתניה אני חושב, או אולי מחולון, לא זוכר, אבל הוא בא ממשפחה דתית כזו, אתם יודעים, דוסים פרימיטיביים כאלה שלא מבינים כלום, תפסו אותו עם פורנו הומואי במחשב וחטפו קריזה, ומיד נתנו לו אולטימאטום, או שתלך לישיבה או שתעוף מהבית. הוא העדיף לברוח מהבית והגיע לתל אביב ושם הוא פגש את אלכס..." ריקו נאנח ופרש את ידיו במחווה דרמאטית, ולמרות רצונו להיראות טראגי היה ברור שהוא מתמוגג מנחת, "הם נפגשו על שפת הים, השמש שקעה, אלכס יצא מהמים רק בתחתונים, בלונדיני ושזוף כזה, וגיגי עמד בלי חולצה והסתכל עליו, העיניים שלהם נפגשו וממבט ראשון..."

"נו, די כבר עם ההמצאות האלה ריקו." הפסקתי אותו בחוסר סבלנות, "רומנטיקה זה פאסה, תדבר ישר ולעניין."

"זה לא המצאות." נעלב ריקו, "ככה בדיוק זה קרה, הם סיפרו לי הכול, זו הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל אלכס... אתה יודע איך אלכס, וגם גיגי... גברים יכולים להיות כאלה טיפשים לפעמים." סיכם באנחה.

"בן כמה אתה ילד?" גיחכתי והפניתי את המכונית לתחנת דלק.

"אני בן שבע עשרה, אבל זה לא אומר כלום, אני כבר מזמן לא ילד." נעלב ריקו, "וחוץ מזה רומנטיקה לא יכולה להיות פאסה כי היא נצחית." הוסיף בפסקנות.

"טוב, עזוב את הרומנטיקה, רק תסביר לי איך, אם הם היו מאוהבים והכול בתל אביב, הם הגיעו בסוף לנווה אלונים." שאלתי.

"בגלל הרוסים, הכנופיה הזו שאלכס חי אתה, הם לא קיבלו את גיגי, וגם הוא לא הסתדר איתם כי הם שתו וגנבו, וחלק מהם אפילו עסקו בזנות, אני חושב שגם אלכס פה ושם... לפני שהוא הכיר את גיגי... לא העזתי לשאול אותו, אבל לא סתם הוא היה כזה הומופוב, לדעתי הוא עבר טראומה." גילה לנו ריקו בחשיבות, "ובגלל זה הוא לא הסכים להבין... היה לו קשה לקבל את עצמו, ורק אחרי שגיגי התייאש וחזר למשפחה שלו והלך ללמוד בישיבה אלכס הבין למה הוא מרגיש כל כך חרא, ואני לא ממציא, הוא בעצמו סיפר לי הכול."

"איך אתה יודע שגיגי לומד בישיבה?" חקר בנצי שעד אותו רגע ישב והקשיב בשתיקה לויכוח.

"כי הם דיברו." הסביר ריקו בהתרגשות, ונופף בידיו, "לגיגי היה סלולרי, הוא היה מתקשר למשרד של נווה אלונים כל ערב כדי לדבר עם אלכס, ואני שמרתי בחוץ שאף אחד לא יפריע, אבל ביום חמישי האחרון תפסו את גיגי ולקחו לו את הסלולרי, ואז אלכס החליט שהוא נוסע אליו לראות אותו."

"מה, לנתניה? לישיבה?" התפלאתי, "מאיפה היה לו כסף?"

ריקו נע בחוסר נוחות על מושבו. "אני הלוויתי לו." הודה, "אימא שלחה לי דמי חנוכה, רציתי לקנות בכסף ספר שירים של רילקה, יצא תרגום חדש בעברית, אבל ויתרתי כי להציל את גיגי היה יותר חשוב."

"אני אקנה לך את הספר כשנחזור." הבטיח לו בנצי, "דיברת עם אלכס אחרי שהוא עזב?"

"כן, הוא התקשר להגיד שגיגי כבר לא בישיבה בנתניה, שלחו אותו למקום אחר בבני ברק, והוא נוסע לחפש אותו, ומאז לא שמעתי ממנו כלום." נאנח ריקו, ופתאום פיהק פיהוק ענקי, "כבר יומיים לא ישנתי כמו שצריך." התלונן, ושפשף את עיניו כמו ילד קטן, "אני קצת עייף." הודיע לנו ופיהק שוב פיהוק קורע לסתות.

"אולי תישן קצת מאחור." הצעתי, שילמתי למתדלק והסעתי את המכונית לעבר המתקן למילוי אוויר. בעוד אני ממלא אוויר בגלגלים התחלפו ריקו ובנצי במקומותיהם ועד שהשתלבתי בכביש הראשי בואכה תל אביב ריקו כבר ישן שנת ישרים במושב האחורי, ראשו מונח על מעיל הפליז של בנצי, וגופו הדק מכוסה במעיל שלי.

"איזה סיפור, ממש רומאו ויוליה. אני מקווה שנמצא לפחות את אלכס." הערתי, מודאג. 

"הכול באשמתי." הכה בנצי על חטא, "לא השגחתי עליהם כמו שצריך."

"עזוב, אתה לא סוהר, ואנחנו לא מחזיקים אף אחד בכוח בנווה אלונים, בטח לא בחור בגילו של אלכס. וחוץ מזה גם אם היית תופס אותו מסתלק לא היית יכול לעשות הרבה."

"הייתי יכול לתת לו קצת כסף, או לפחות טלפון נייד, יכולתי לבוא איתו, לעזור לו, נורא חבל שהוא לא בא לדבר איתי, חשבתי שהוא רואה בי לא רק מורה אלא גם חבר." הצטער בנצי.

"חבר? חבר כמו שמוני ומשה ראו בך?" עקצתי אותו.

פניו של בנצי האדימו, "מה הם סיפרו לך?"

"סיפרו מספיק."

"זה קרה רק פעם אחת, ואז הם כבר לא היו תלמידים בפנימייה."

"בכל זאת... " לכסנתי לעברו מבט, "עליך בנצי לא הייתי מאמין, מה קרה לך בזמן האחרון? כל כך השתנית."

בנצי משך בכתפיו במרדנות. "המוטו שלי הוא אף פעם אל תסביר ואל תתנצל." הצהיר בשחצנות.

"והמוטו שלי הוא להיות מענטש." החזרתי לו כגמולו, "וגם אם עברת משבר זהות ונעשית פתאום שרמוטה יש דברים שפשוט לא עושים, בטח לא אם אתה מורה."

"אתה צודק." הפתיע אותי בנצי, "עשיתי שטות, אבל הם לא ילדים, לא הכרחתי אותם לעשות כלום, וחוץ מזה לא עברתי משבר זהות, אני אותו אדם שתמיד הייתי."

"נכון, תמיד היית הומו חרמן." הסכמתי, "אבל פעם היית קצת יותר דיסקרטי, אתה לא יודע כמה הביצה הזו קטנה? כולם הרי מרכלים על כולם, והיום, כשכולם באטרף, אין לאף אחד יותר סודות. אני לא מבין למה החלטת להתפרע ככה שכולם ידעו, אתה מורה בנצי, מורה לנוער בגיל ההתבגרות, אתה לא מבין איזה נזק אתה גורם? ולא רק לעצמך, גם להם?"  

"אני כן מבין, אבל אחרי שנשבר לי הלב כבר לא אכפת לי יותר." הצהיר בנצי ושילב את ידיו על חזהו.

"נשבר לך הלב, באמת? מי שבר לך את הלב?" השתוממתי.

"אידיוט דפוק אחד שזרק אותי כמו טישו משומש אחרי שהאקס שלו חזר לארץ, אבל כל כלב בא יומו, עכשיו האקס זרק גם אותו, ואל תגיד שלא, לא סתם חזרת יום קודם וישר הלכת והשתכרת כמו חזיר."

"אתה צודק בנצי, לא סתם השתכרתי, אני מקווה שזה מנחם אותך ומרפא את הלב השבור שלך."

"ממש לא, למה הוא זרק אותך? מצא בחור צעיר יותר?"

"לא, לא חושב שזו הסיבה, והוא גם לא בדיוק זרק אותי, אבל הוא רוצה שהכול יישאר ככה, כמו היום, שהוא יגור עם אשתו והילדה ויבוא אלי מידי פעם, כשיהיה לו חשק."

בנצי חשב קצת לפני שאמר שאולי זה רעיון לא רע, ככה יהיה לך זמן גם לאחרים, גברים שעומד להם בלי עזרה רפואית.

"אל תהיה מגעיל בנצי, אילן לא אשם שהיה לו סרטן, ואם לי זה לא מפריע אז... אתה באמת חושב שהוא... שיש לו גם אחרים?"

בנצי משך בכתפיו, "עם גברים הכול יכול להיות." ענה במין אגביות מזויפת שרימזה לי שהוא משקר.

"נו, תגלה לי." דרשתי, "מאיפה שמעת את זה?"

"כמו שאמרת, הביצה קטנה, ובאטרף כולם מרכלים על כולם... אני בטוח שזה רק שלב כזה, הניתוח פגע מאוד בהערכה העצמית שלו והוא מנסה להוכיח שהוא עדיין גבר, אחרי שהוא יירגע ויתעייף הוא בטח יתחרט וירצה  לגור אתך."

לא ידעתי מה לענות לבנצי, האינטואיציה שלי אמרה לי שהוא לא משקר, והיה לי רושם שהוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר. זה דיכא אותי מאוד ולכן פשוט שתקתי והתרכזתי בנהיגה עד שהגענו לתל אביב והתחלנו לחפש חנייה.

לא מצאנו כמובן, אבל המשכנו לנסוע לאט לאורך הים, הטיילת מצד אחד, שורת בתי מלון מצד שני, ואין שום חניה עד יפו. גם שם עשינו סיבוב ענקי, ראינו המון ים ותיירים, בחורים שווים וגם בחורות, אבל שום אלכס לא נראה באופק.

בסוף עצרנו במגרש חניה זעיר של מסעדת דגים, הערנו את ריקו המנומנם והלכנו לאכול משהו. אחרי האוכל שבנו לשוטט בעיר, חרשנו את כל שדרות רוטשילד ברגל, חזרנו לטיילת, ושוב ליפו, ובסוף, לפנות ערב, יגעים ועייפים צנחנו על מעקה בטון בכיכר אתרים, אכלנו פלאפל, שתינו מיץ ונחנו קצת.

"כבר כמעט חושך." אמרתי לריקו שהיה כל כך מיואש ועצוב עד שלא ראיתי שום טעם לנזוף בו על הרעיונות המטורפים שלו. "אין לנו מה להסתובב פה יותר, אני מציע שניסע הביתה."

"בסדר." נאנח ריקו, "אבל בדרך נעצור בגן העצמאות."

"למה? מחיתי, "מה אתה חושב שתמצא שם חוץ מכמה חרמנים קשישים והמון קונדומים משומשים מפוזרים בין השיחים?"

"בכל זאת." הפציר ריקו, "רק נעשה סיבוב ונלך."

"לא רוצה, זה מקום מגעיל." התנגדתי.

"אף פעם לא הייתי בגן העצמאות בתל אביב." אמר בנצי ששתק עד כה, ונראה מותש וקצת חיוור, "אבל שמעתי עליו המון סיפורים, אומרים שהעירייה מתכננת לשפץ אותו בקרוב, אני רוצה לעשות סיבוב אחד בגן לפני שהוא ישתנה לגמרי." הודה, "אתה לא חייב לבוא אתנו יובל." הוסיף, מביט בי במבט מפציר, "אבל אני ממש רוצה לראות את הציפור ואת הפסל, וגם את חוף הילטון מלמעלה."

"אתה בטוח שאף פעם לא היית שם?" השתוממתי

בנצי הניד בראשו, נבוך. "אף פעם לא הייתי בתל אביב לבד, בלי אימא." התוודה, "ואיתה כמובן שלא הייתי מעז ללכת לגן, אפילו לא ביום."

"נו, אם ככה אז בטח שחייבים ללכת. להיות בתל אביב בלי לבקר בגן העצמאות זה כמו טיול בפריז בלי לעלות למגדל אייפל."

החניתי את המכונית מול מלון הילטון, ואחרי שחצינו בזהירות את הכביש - כשאני אוחז בזרועו של ריקו כאילו היה ילד, קולט רק אחרי שהגענו למדרכה ממול מה אני עושה - טיפסנו במדרגות השחוקות לגן ועשינו סיבוב בין השבילים. היה שם חשוך ולא נעים, רוח קרירה נשבה מהים, והדמויות האפלוליות שחמקו בחשיכה עשו לי צמרמורת. ריקו המסכן נצמד אלי, וגם בנצי שבהתחלה הלך קדימה והתלהב נבהל אחרי שמישהו שרק לו שריקה זאבית חצופה מתוך החשיכה, ונדבק אלי מצידי השני.

עמדנו מעל פסל הציפור, מביטים לעבר הים, מנסים להבדיל בין קולות הגלים המתנפצים על החוף למטה, ובין רעשים פחות רומנטיים שנשמעו מאחורינו, ופתאום, כאילו קבענו אתם פגישה מראש הופיעו מולנו אלכס וגיגי, פוסעים להם לתומם יד ביד, שבעי רצון ומחויכים כאילו אין דבר טבעי מזה בעולם.

ריקו התעשת ראשון ורץ אליהם, מחבק פעם את זה, ואחר כך את השני, ומרוב התרגשות ושמחה התחיל לדבר ספרדית שוטפת וכמעט שבכה.

"מה אתם עושים פה?" השתומם גיגי שהיה לבוש בז'קט שחור ובחולצה לבנה, ועל ראשו הייתה כיפה שחורה ענקית.

"מה אנחנו עושים פה?" התנפלתי עליהם, "מה אתם עושים פה? איך יכולת לברוח ככה אלכס? יש לך מושג כמה דאגנו לך?"

"דאגתם לי?" שאל אלכס, קצת מופתע, והוריד תרמיל כחול ותפוח מעל כתפיו, "למה?"

"מה למה? פתאום נעלמת ולא הודעת כלום, יש לך מזל ששרון באמריקה."

"יובל, אל תצעק עלי." נעלב אלכס, "תכננתי לחזור עד הערב, אבל היו לי כמה סידורים שלקחו יותר זמן ממה שחשבתי, זה הכול, ואני בטוח שאם ריקו לא היה מלשין לא הייתם מרגישים שנעלמתי."

"איזה סידורים, ולמה בכלל הסתלקת?"

"הוא הסתלק בגללי יובי." התערב גיגי, "היינו צריכים לדבר על כמה דברים. תגיד יש מצב שאני אוכל לחזור לנווה אלונים לכמה שבועות?"

"למה רק לכמה שבועות? מה יקרה אחר כך?"

"אני אתגייס. יש לי צו גיוס, אבל בישיבה רוצים שאני אדחה את השירות, ואם אני לא אסכים אני חייב לעוף משם, ולהורי אני לא יכול לחזור... זה רק חודש ומשהו." הוסיף בתחינה.

"אין בעיות, בטח שאתה יכול."

"אבל אין לנו מיטות פנויות." התערב ריקו, "וגם אם היו הוא כבר לא חניך בפנימייה."

"זה בסדר, אנחנו כבר נמצא סידור." אמר בנצי בביטחון, "ועכשיו בואו נברח מפה מהר, המקום הזה עושה לי צמרמורת."

בדרך חזרה עצרנו באם הדרך, ישבנו במסעדה והבטנו בנערים הטורפים ארוחה דשנה בעד אנחנו יושבים בצד, שותים תה וחושבים מה לעשות.

"אני בטוח ששרון תבין ולא תעשה שום בעיות, אבל ההורים של גיגי עלולים לחולל מהומה אם הם ידעו שהוא ברח חזרה לנווה אלונים." הרהר בנצי בקול, "מר בן גיגי, אבא של יונתן, (שמו הפרטי של גיגי) עשה עלי רושם של טיפוס מאוד לא ותרן, ולכן אני חושב שהכי טוב יהיה אם גיגי ילון אצלי בדירה עד שיגיע מועד הגיוס שלו."

" לא בא בחשבון שהוא יגור אצלך." התקוממתי, "אני לא אבא שלו ואני אפילו טיפוס די ותרן, אבל זה פשוט לא נראה לי רעיון טוב שילד בגילו, כן, אני יודע שהוא כבר מעל שמונה עשרה והכול, אבל אתה בן שלושים פלוס בנצי, ועם המוניטין שיש לך זה פשוט לא רעיון טוב."

"אתה צודק." הסכים בנצי, "וחוץ מזה אלכס בטח יתעקש לבלות איתו כל רגע פנוי... זה לא רעיון טוב שגם אני אהיה שם, ולכן אני אגור אצלך בינתיים."

"מה? בקרוון שלי?"

"כן, אני מקווה שאין לך התנגדות."

"אין לי התנגדות שתגור איתי לכמה זמן בנצי, אבל אולי תרגיע קצת עם הניקיון והסדר? אני יודע שהברדק שלי עולה לך על העצבים, אבל די נוח לי בבלגן שלי."

"טוב, נראה מה אפשר לעשות." הבטיח בנצי, ובאמת, אחרי שהורדנו את אלכס וגיגי המנומנמים בדירה של בנצי, ואת ריקו המפהק בחדר שלו, ישר הלכנו לישון – הוא ישן על הספה שלי ואני במיטתי - ובנצי היה עייף כל כך עד שאפילו לא פרק את שקית הניילון הענקית שהייתה מלאה בדיסקים, חלקם סרטי פורנו וחלקם אופרות באיטלקית ובגרמנית, שהוא התעקש לקחת מהדירה שלו.

כמובן שהוא לא הצליח להתאפק יותר מידי זמן, וכשחזרתי בערב המחרת לקרוון, כולי מרוט ועייף אחרי שביליתי כמה שעות מתישות בשתילת ורדים לאורך הגדר (החורף הוא העונה האידיאלית לנטיעת שתילי ורדים התעקש הגנן), הוא קיבל את פני במקום בתה חם ובחיוך במבט נוזף ובהוראה לא לדרוך לו על הרטוב כי הוא רק כרגע גמר לשטוף, ושאני אתבייש לי שאני כזה ברדקיסט.

"אני אתבייש מיד אחרי שאני אנוח ואתחמם קצת." הבטחתי וניסיתי להתגנב פנימה, אך לשווא. חיכיתי בפתח עוד חצי שעה לפחות, מתנחם בינתיים בקערית מרק חמה וטעימה, עד שהוא הרשה לי להיכנס רק בגרביים, ודחף אותי מיד למקלחת. שם הוא הפשיט אותי, כעס שאני מלא בוץ, קרצף אותי בספוג ובסבון, ורק אחרי שהייתי נקי ויבש הרשה לי לצאת ולהתכרבל במיטה, ובכל זאת הייתי שמח בחלקי ולא התלוננתי כי בנצי העניק לי אחר כך עיסוי נהדר, ועוד צלחת מרק חם, וכשסיימתי הכריז שעכשיו הגיע הזמן להודות לי על האירוח שהענקתי לו.

"זה בסדר." הרגעתי אותו, "אתה לא צריך להגיד לי תודה, להיפך, אני צריך להגיד לך תודה על הניקיון שעשית אצלי."

"אז תגיד." אמר בנצי ונכנס למיטה שלי, "בבקשה, אני מקשיב." הכריז וכיבה את האור, ואת מה שקרה אחר כך, ואיך אמרנו תודה זה לזה, אני אשאיר לדמיון הקוראים.