הגעתי טיפה באיחור, לא באשמתי, איך יכולתי לדעת ששינו את סדרי
התנועה בגלל המטרונית הזו שעד היום אף אחד לא יכול להסביר לי מה היא בדיוק? רכבת
קלה או חשמלית או השד יודע מה, אבל בגללה שינו את הנתיב ללב המפרץ ובמקום להיכנס
כרגיל צריך לעשות סיבוב פרסה ולהגיע מהצד השני.
עד שהבנתי מה ואיך ומצאתי חנייה כבר איחרתי והגעתי קצר נשימה,
חושש שהטבח החדש שלנו התייאש והלך, וחוץ מזה היו שם המון אנשים, ולך תדע מי מהם
הוא מר זכי בן משה?
הבטתי מתלבט כה וכה, מתעלם מאלטר שדווקא ברגע זה החליט לבהות
בתחת שמצא חן בעיניו, ועוד התווכח איתי שהוא מתלהב מהיציבה של בעל הישבן ההוא ולא
מהחלק האחורי שלו – הוא כזה פולניה פלצנית לפעמים.
עכשיו נזכרת? זה לא הזמן, נזפתי בו, ואז ההוא הסתובב וחייך
ישר אלי, ובבת אחת שכחתי הכל, ורק הבטתי בו, בחיוך הזה ובעיניים האלה שהביטו בי
כאילו אנחנו מכירים כבר מזמן.
"יש מצב שאתה מנווה אלונים במקרה?" הוא שאל בחביבות
קלילה כזו שמיד מצאה חן בעיני. הנהנתי בהתלהבות - בטח נראיתי כמו אחד הכלבים האלה
שרובצים על הדשבורד האחורי של מכוניות של ערסים - והוא הושיט לי ללחיצה יד גדולה
וחזקה, "אני זכי." אמר, והלב שלי, הלב המסכן, העייף וידוע האכזבות שלי
עשה היפוך לאחור והחל לפעום בחזקה. עמדנו על המדרכה, בשולי מגרש החנייה ולחצנו
ידיים, מביטים זה בזה, ויודעים בלי מילים ובלי הסברים שזהו זה.
"ידעתי מהרגע הראשון, אין לי מושג איך, אבל פשוט ידעתי."
אמר לי זכי אחר כך.
גם אני אמר אלטר שלשם שינוי לא הסתלק לענייניו גם אחרי שאני
וזכי ביצענו זה בזה את זממנו.
"אני יודע." אמר זכי והעביר את ידו על גופי מכתף
ועד ירך, מחייך בשביעות רצון, "ידעתי מהרגע שראיתי אותך, ואחרי שלחצנו ידיים
כבר הייתי בטוח שזה אתה."
"כן, זה אני." הסכמתי, מרוצה מאוד, והטלתי את עצמי
עליו בלי שום חשש שאני מעיק ודביק ומגזים, כי להיות איתו היה כמו להגיע הביתה
ולעשות כל מה שמתחשק לך בלי לעשות חשבון לאף אחד, ומה עוד צריך?
אני יודע, פעם כשהייתי צעיר יותר רציתי זיקוקים וריגושים, השתעממתי
בלי דראמות וסערות מטלטלות, אבל התבגרתי והחכמתי, כיום רק רציתי הביתה, ולמרבה
הפלא גם זכי רצה בדיוק אותו דבר, אבל לפני שכל המעשים הנעימים והמיוזעים האלה
התרחשו ביני לבינו, לפני שמימשנו את החשקים האלה שפרחו להם בינינו ממבט ראשון
היינו צריכים לצלוח את הדרך בין צומת הצ'ק פוסט לנווה אלונים, לנהל את שיחת ההכרות
הראשונה, ולקיים את כל הטקסים המקובלים שבני תרבות אמורים לבצע כשהם נפגשים
לראשונה למרות ששנינו ידענו ממבט ראשון שזה בעצם מיותר, ושאם היינו לבד היינו פשוט
מסתערים אחד על השני כמו שני גמלים צמאים שהלכו ימים רבים במדבר יבש וצחיח.
בדרך לנווה אלונים, בעוד אני מתענג חרש על מראהו וגוון קולו של
זכי שתאמו בדיוק את הפנטזיות שלי על האחד שלי, הוא סיפר לי שהוא עבד עד לפני
שבועיים במסעדה תל אביבית מפונפנת של חבורת מתפלצנים שפיטרו אותו מהיום למחר. הוא דיבר
בנימה משועשעת ותיאר את בעלי המסעדה ואת הלקוחות שלהם בצורה עוקצנית חביבה וחסרת
מרירות, אבל לא פירט למה בדיוק פוטר, ואני שהייתי נרגש ומסוחרר - מזל שאלטר התעשת
ונהג במקומי - לא שאלתי יותר מידי. לא היה אכפת לי למה בדיוק הוא הגיע לכאן, זה לא
היה משנה, כל מה שהיה לי חשוב זה שהוא פה – גבר רחב ושחום כאשר אהבתי, מחייך אלי
את חיוכו החם, וקולו הנעים מעביר ריצודי עונג בגבי.
לפי הוראתה של שרון לקחתי אותו ישר לחדר האוכל, שם המתינו
יובל ושרון משתוקקים להראות לו את המטבח ולסכם את תנאי העסקתו. לא רציתי לעזוב
אותו, אבל לפי המבטים שהם תקעו בי היה ברור שתפקידי הסתיים ועלי להסתלק.
"אבל איפה הוא יגור?" חקרתי לפני שפרחתי משם.
ראיתי איך שרון ויובל מחליפים מבטים וקלטתי שעל זה הם עוד לא
חשבו.
"הוא יכול להתארח אצלנו בינתיים." אמר יובל ועל פי
ההיסוס בקולו ידעתי שהוא חושב על התגובה של בנצי כשהוא יופיע אצלו עם אורח לא צפוי,
וכבשתי חיוך.
"אחרי שתגמור לדבר אתם אתה יכול לבוא לישון אצלי."
הנחתי יד על כתפו של זכי.
"אני אשמח מאוד, תודה." אמר זכי בנימוס.
"יופי, אחלה." אמרתי בשמחה, מחייך אליו בחזרה ומתעלם
מהגיחוך הקליל של יובל שקלט אותי מיד הסתלקתי בדהרה הביתה כדי לארגן את סידורי
השינה של האורח שלי.
מצאתי את שביט על הסף, תיק קטן על שכמו, מתכונן לנעול את הדלת.
"הנה אתה פלורי, הגעת בדיוק בזמן, תשמע, אני חייב ללמוד עד מחר את החומר
לשיעור של"ח, למזלי הכל נמצא בחדר של יוגב, אני אבלה כנראה את כל הלילה עם
המחשב שלו."
"אז אתה מסכים להחליף אותו? נהדר, ואיפה מתי?"
"אצל ליאורה, היא קצת היסטרית, אתה יודע איך זה נשים,
הוא החליט לבלות אצלה את הלילה, לתמוך בה וכאלה, הלילה הבית כולו לרשותך." אמר
שביט וחייך אלי בפיזור נפש, "דרך אגב, שמעת מה קרה לפרוספר?"
"כן, אבל זה בסדר, כבר מצאו לו מחליף."
"יופי, אחלה, נהדר! טוב, אני חייב לזוז, כבר מחר על
הבוקר יש לי שיעור, אני מקווה שאני לא אפשל."
"אתה תהיה בסדר גמור, תכבוש אותם בלי בעיה." עודדתי
אותו, ומיד אחרי שהוא הסתלק הסתערתי על הבית. סידרתי, וניגבתי וארגנתי כמו עקרת
בית פולניה שמצפה לאורחים חשובים, וכל הזמן דאגתי איפה אני אישן ואיפה הוא ו...
דפיקה בדלת והוא נכנס עם יובל שחייך אלי, ביקש שאטפל יפה בטבח החדש שלנו והסתלק
לדרכו, משאיר אותנו לבד.
"אתה גר פה לבד?" הביט זכי סביבו.
"לא, יש לי עוד שותף, וגם אורח שאולי יישאר לגור כי המורה
לשל"ח ברח ו... זה מסובך זכי, עזוב, אני אסביר לך מחר, אתה רעב? רוצה משהו
לאכול?"
"כן," אמר זכי, והניח את ידו על עורפי, "אני
גווע ברעב." הצמיד אותי אליו ונישק את שפתי, בהתחלה בעדינות, ברפרוף, קצת מהסס,
ואחר כך, כשהגבתי בהתלהבות חזק יותר.
עמדנו כמה דקות, מלטפים אחד את השני, מתנשקים ומפשיטים זה את
זה, ובאופן טבעי, כמעט מבלי משים, זרמנו מחדר האוכל לחדרי, והשתרענו על הפוטון
הרעוע שלי, מתנשמים ומתלהבים, ממששים זה את זה בודקים וטועמים וגם – שמתי לב לזה
רק אחר כך, אחרי ששנינו גמרנו – מחייכים חיוכים ענקיים.
"למה אתה מחייך, מה מצחיק אותך? שאלתי, צוחק גם כן.
"לא יודע, פשוט בא לי לחייך, בזמן האחרון חייכתי מעט
מאוד והנה פתאום... אני ממש שמח שבאת לאסוף אותי יאני, עוד לא הודיתי לך
שטרחת."
"זה בסדר, הודית לי." גיחכתי, ונישקתי אותו, מתענג
על ריחו, טעמו ונוכחותו. זה היה כל כך טוב, להיות שוב מאוהב.
מה מאוהב? כבר? אל תשכח שאתה לא יודע עליו כלום, הזכיר לי
אלטר נהנה כדרכו לקלקל לי את הכיף.
אני יודע מספיק, הדפתי אותו מעלי. אני שונא שהוא נדחף בנסיבות
כאלה, והוא יודע את זה.
זכי שלא ידע שאני משוחח ביני לביני עם אלטר התיישב ושאל אם יש
משהו לאכול ואם אני לא רעב במקרה.
"גווע." קפצתי ממקומי, ורצתי למטבח להכין לנו אוכל.
הוא בא בעקבותיי, נעמד לידי, ליטף ונגע, חיבק ונישק, ותוך כדי כך גם עזר לי. הכנו ביחד
חביתה מעולה, וטוסטים טעימים, וזכי הפתיע אותי עם סלט טונה מדהים שהכין בזריזות
מקופסת טונה סתמית שהשתדרגה בעזרת קצת מיונז תבלינים ובצל קצוץ.
"הרשקו היה אוהב את הסלט הזה, הוא נורא אהב טונה."
נדחף אלטר לתוך הסעודה הראשונה שלנו, והרס את האווירה הרומנטית.
"מי זה הרשקו?" התפלא זכי, והביט כה וכה כאילו ציפה
שהרשקו יצוץ פתאום במטבח, "הוא החבר שלך?"
הנחתי את המזלג מידי, חש שתאבוני פג פתאום. "אם היה לי
חבר לא הייתי... לא..." אלטר גיחך ברשעות בתוכי בעוד אני מסמיק ומסתבך בלשוני.
"זה בסדר, אתה לא חייב לי הסברים." אמר זכי ברוך,
והניח יד חמה ומעודדת על כפי.
"אבל אני רוצה להסביר." מחיתי, "רק שזה כל כך
מסובך, וגם קצת ארוך, אני לא רוצה לשעמם אותך."
"אל תדאג, אתה אף פעם לא תשעמם אותי יאני, זה השם שלך,
יאני, נכון? או שאתה מעדיף שם אחר, כי יובל קרא לך פלורי."
"השם המלא שלי הוא פלוריאן, כשהגעתי לארץ עברתו אותו
לנרקיס, זה היה רעיון של סבתא, היא רצתה שיהיה לי שם ישראלי יפה, ולא ידעה שהשם
המביך הזה יסבך אותי בצרות, בעצם מה שסיבך אותי זה לא השם אלא אני, או אולי הצירוף
שלי ושל השם אבל... הנה, אתה רואה, אמרתי לך שזה ארוך ומסובך, אתה בטח מבולבל ולא
מבין כלום."
"מבין הכל." הרגיע זכי, "תמשיך לספר, אני
מקשיב." רכן לעברי בעניין ולכן המשכתי לספר, והוא המשיך להקשיב, מעיר פה ושם
הערות קטנות ונבונות שעודדו אותי לדבר עוד ועוד.
עד שסיימנו לאכול ולסדר את המטבח הוא כבר ידע עלי כמעט הכל –
על כל הגברים שהיו והלכו, על סלאבה ועל שביט, אפילו על מתי ידידי סיפרתי לו.
"תראה כמה דיברתי, קשקשתי המון ולא נתתי לך להגיד מילה."
נזכרתי אחרי שפירטתי לפניו את כל תולדות חיי.
"זה בסדר, יש לנו המון זמן, כל החיים עוד לפנינו."
החל זכי לפרום את כפתורי מכנסי, "יאללה בוא נלך להתקלח."
"המקלחת למעלה." הובלתי אותו לקומה השנייה, וביליתי
איתו שעה מענגת ביותר מתחת למים, מתפלא איך אני מרגיש כל כך נוח עם גבר שפגשתי זה
עתה. זכי הניח לי לסבן אותו ולחפוף את ראשו ובתמורה סיבן אותי בחזרה, מחמיא לי,
מתפעל מגופי החלק ומעורי הבהיר, מנשק אותי שוב ושוב. הוא אפילו התנצל קלות שהוא
שעיר ומלא, והתחיל להבטיח שהוא יעשה דיאטה וכושר ו...
"שלא תעז." נבהלתי, "אתה מושלם בדיוק כמו שאתה."
הבטחתי לו, חיבקתי אותו חזק, שטפתי מעליו את הסבון וניגבתי את גבו, מתעלם מזה שאני
לא יודע עליו בעצם כלום חוץ מזה שטוב לי איתו, שאני אוהב בו כל דבר, ושעצם נוכחותו
לצידי משמחת אותי.
בלילה הלכנו לישון בחדר הישן שלי, במיטה שחלקתי עם הרשקו. לא
ישנתי בה מאז מותו, אפילו להיכנס לחדר ההוא היה לי קשה, אבל זכי התלונן שהפוטון
קשה ולא נוח, ורק בחדר ההוא הייתה מיטה זוגית נוחה, ובין כה וכה מתי החליף את
המזרון ואת כלי המיטה ושינה את סידור הרהיטים. אפילו הנוף מבעד לחלון נראה שונה
מעט, אם כי הבחנתי בכך רק כשהתעוררתי בשעת בוקר מוקדמת מידי כשמתי נכנס לחדר השינה
שלו והשמיע קריאת בהלה כשגילה שמיטתו תפוסה פתאום.
"מי זה?" שאל אותי בלחש, סוקר בפליאה את המעט שניתן
היה להבחין מהזר שהתפרקד בנחת מתחת לשמיכה שלו.
"הטבח החדש." לחשתי חזרה, נזהר לא להעיר את זכי
שישן שינה עמוקה, והחלקתי בזהירות מתוך המיטה.
אחרי שעטפתי את מערומי בחלוק יצאנו חרש למסדרון, "סליחה."
התנצלתי בפני בעליה החוקי של המיטה בה התהוללנו חצי לילה, "אני... אה... נפגשנו
היום ו... אה... זה פשוט קרה... אני אכבס את הסדין ואסדר הכל."
מתי חייך, "אל תהיה טמבל, זה בסדר, באמת, הגיע הזמן שסוף
סוף..." במקום להשלים את המשפט הוא הסמיק מעט וגיחך כמו ילדונת, "הוא
נראה בחור נחמד." טפח בחביבות על זרועי.
"הוא בסדר." הסכמתי בלי לפרט, אבל גם אני האדמתי
מעט, ומתי, למרות שהיה קצת ביישן והקפיד בלשונו, כראוי למורה ומחנך, לא היה טיפש,
ובטח הבחין בחיוך השמחה המטופש שנמרח על פני והבין הכל לבד.
ירדנו למטבח ומתי הכין קפה לשנינו, ואחרי שהגיש לי ספל מהביל
עם פרוסת עוגה אמר שהוא רוצה לבקש ממני טובה ענקית, אבל אם זה לא נראה לי שלא אהסס
לסרב.
"בשבילך, עד חצי המלכות." אמרתי, משתומם – מתי לא
היה טיפוס שנהג לבקש טובות.
"תודה, אבל בבקשה, אם אתה לא רוצה אני אבין, אל תתבייש
להגיד שזה לא מתאים לך." אמר, נבוך ולהוט כפי שלא ראיתי אותו מעולם.
"רוצה מה? על מה מדובר?"
"על ליאורה, היא... אנחנו... היא... כל העסק עם יוגב
מאוד דיכא אותה, ואני חושב שלא טוב לה להישאר לגור לבד, אני רוצה שהיא תבוא לגור
איתי."
"מה, פה? אבל איפה? זאת אומרת, גם ככה כבר די צפוף פה
ו..." רעיון מזהיר צץ במוחי, "אולי אני אעבור לגור בקרוון שלה? יש שם
מיטה זוגית, נכון? אולי אני וזכי..."
"זו הייתה הטובה שרציתי לבקש ממך, שתתחלף איתה, שהיא
תגור פה ואתה תעבור לגור בקרוון שלה, על זכי לא ידעתי עד הבוקר, אבל כן יש שם מיטה
זוגית די נוחה, נכון, זה רק קרוון, הוא די קטן, אבל נחמד מאוד ו..."
"בסדר, אני מסכים, אבל מתי, הפוטון שלי הוא ממש לא נוח,
אולי כדאי שנחליף אותו?"
"אין צורך, היא תישן איתי." אמר מתי והתחיל להתעסק
ברוב כוונה בכלים שעל השולחן, נמנע בקפדנות מליצור איתי קשר עין.
"מה, באותה מיטה?" נדהמתי, "אבל מתי, מה עם
שביט? חשבתי שאתם..."
הדלת נפתחה ושביט הופיע בפתח, פיהק, אמר שהוא למד חצי לילה
והוא הרוס מעייפות וביקש קפה.
דקה אחר כך זכי צץ לפתע גם הוא במטבח, אמר בוקר טוב ידידותי
לכולם, הודיע שהוא הטבח החדש ושאל אם אני מוכן ללוות אותו לחדר האוכל כי הוא חושש
ללכת לאיבוד בדרך.
"אין מצב שתלך לאיבוד." אמר שביט, "החדר אוכל
זה הבניין הגדול ממול, ממש באמצע ה..."
"אני אראה לו." קפצתי בחיפזון מכיסאי, ולנגד עיניו
המשתוממות של שביט אחזתי בזרועו של זכי והחשתי אותו החוצה.
עד שהגענו לחדר האוכל הספקתי להסביר לו כבר הכל על ליאורה,
ולשאול מה דעתו לגור איתי בקרוון קטן ונחמד שקירותיו צבועים בכחול קייצי, ויש בו
מיטה זוגית נוחה.
הוא גיחך, "אתה יותר מידי זריז בשבילי נרקיסון, איך
הצלחת לסדר הכל כך כך מהר?"
"זה לא אני, פשוט ככה יצא." אמרתי והכנסתי אותו דרך
הדלת האחורית ישר למטבח הגדול, שם עמדו כבר התורנים והכינו את ארוחת הבוקר. הצגתי
בפניהם את הטבח החדש, ואחר כך נכנסה שרון ויובל בעקבותיה, וכבר לא יכולנו לדבר
יותר על ענייננו הפרטיים.
אכלתי ארוחת בוקר חפוזה עם יובל שכמו תמיד מיהר למיליון
סידורים דחופים, ובכל זאת היה לו זמן להקשיב לשינויים שעמדנו, אני ומתי, לערוך
בסידורי המגורים שלנו, ולאשר אותם.
"בקשר למגורים שלך..." התחילה שרון להגיד לזכי אחרי
שכולם אכלו ארוחת בוקר והוא עמד במזווה, סקר את מלאי האוכל ותכנן מה יכין לצהרים.
"זה בסדר, פלוריאן כבר מצא לנו סידור." נכנס זכי לדבריה
בקור רוח, וחייך אלי מעבר לכתפה של שרון המופתעת שהסתובבה והביטה בי, ואחר כך בו,
ואחר כך ביובל שחייך אליה בחביבות אמר שזה בסדר, היא לא צריכה לדאוג לנושא הזה,
הכל תחת שליטה, והמזכירה שלה ביקשה ממנו להזכיר לה שיש לה פגישה בעוד חמש דקות עם
הורים של תלמיד חדש שרוצים לשוחח איתה.
"כן, נכון, שכחתי מהם לגמרי בגלל כל הבלגן עם יוגב ועם
פרוספר ו... טוב, להתראות, נדבר אחר כך." חשה שרון בחיפזון למשרדה, משאירה את
שלשתינו לבד.
"אם אני לא טועה פלורי יש לך שיעור שמתחיל בעוד..."
נועץ יובל בשעונו, "שתי דקות בערך." הגזים לגמרי בהערכת הזמנים שלו -
השיעור שלי עמד להתחיל בעוד עשר דקות - ותקע בי מבט שתבע ממני להסתלק משם, ומיד.
נו, לך כבר, קרצייה, דחק בי אלטר, אתה לא רואה שהוא רוצה לדבר
עם זכי בפרטיות.
ראיתי, ולמרות חוסר רצוני הלכתי, ורק באותו ערב, אחרי שזכי
חזר עייף לקרוון שבינתיים הספקתי לארגן בזריזות בעזרתם האדיבה של מתי ושני תלמידים
שצדתי מתבטלים בספרייה, הוא סיפר לי שיובל אמר לו שאני בחור נהדר, רגיש ועדין,
ואהוב על כל ידידיו ומכריו בנווה אלונים, שעברה עלי תקופה קשה אחרי שבן זוגי הקודם
מת בצורה טראגית, ושאם זכי חושב לעשות ממני צחוק, לרמוס את רגשותיי ולהתייחס אלי בנבזות,
כמקובל בעדות ההומואים התל אביביים, עדיף שיחשוב שוב, מפני שהוא לא יראה את זה
בעין יפה.
"אתה רציני?" נדהמתי, "הוא איים עליך?"
"סוג של..." גיחך זכי, "הרגשתי כמו איזה מחזר שמדבר
עם אבא מגונן מידי, היה לך איזה קטע איתו?"
"ממש לא." הסמקתי, "אנחנו רק חברים טובים ו...
הוא היה גם חבר טוב של הרשקו המסכן ולכן... נו, די, מה אתה צוחק? נשבע לך שלא היה
שום דבר ביני לבינו, רק זה היה חסר לי, בנצי היה רוצח אותי על המקום."
"אבל הוא כן מוצא חן בעיניך, אחרת לא היית מסמיק כל
כך." המשיך זכי להתגרות בי.
"כן קצת... זאת אומרת... לא חשוב, מה ענית לו?"
"אני מצטער מאוד נרקיסון קטן וסקרן שלי, אבל זו הייתה
שיחה פרטית. אני לא רשאי לספר לך פרטים, אבל אולי, אם תהיה ממש נחמד אז..."
"נו, די, תספר לי." התחלתי לדגדג אותו, אבל הוא לא
נשבר והחזיר לי מנה אחת אפיים דגדוגים וליטופים שהשכיחו ממני את כל עניין השיחה
שלו עם יובל, ואחרי שחנכנו את המיטה החדשה שלנו נרדמנו יחד חבוקים, ויותר לא
העליתי את הנושא, אם כי תהיתי לפעמים ביני לביני על מה בדיוק הם דיברו.
"זה עניין עדין." הסביר שביט באי נוחות קלה, "אני
לא רוצה שאף אחד אחר ישמע."
"אז תקפוץ אלינו הערב ונוכל לדבר." השבתי, מתפלא מה
הוא עושה עניין כזה גדול משיחה איתי.
"זהו, שאני לא רוצה שזכי ישמע על מה אנחנו מדברים, ובזמן
האחרון קשה לתפוס אותך בלעדיו, התחברתם ממש מהר פלורי, לא חשבתי שתתלהב ממנו כל כך,
אתה בקושי מכיר אותו וכבר אתם גרים יחד והכל... אתה בטוח שהוא מתאים לך?"
"כן, הוא מוצא חן בעיני וטוב לי איתו, וגם לו טוב איתי,
למה? אתה מקנא? גם אתה ומתי נדלקתם די מהר אחד על השני, לא אמרתי לו מילה עליך
למרות שהיה לי הרבה מה לספר."
"מתי יודע עלי כל מה שהוא צריך לדעת." האדים שביט
מרוב רוגז, "אני לא מסתיר ממנו כלום, וחוץ מזה אני והוא... זה לא אותו דבר,
אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו אחד בשביל השני, וזה העסק שלנו, לא שלך ולא של אף אחד
אחר."
"בסדר, אבל גם אתם גרים יחד מהיום הראשון שנפגשתם."
"אז מה? אנחנו לא ישנים יחד, אנחנו רק מזדיינים כשבא לנו,
זה הכל, וגם זה כבר כמעט לא קורה לאחרונה כי מתי ישן עם הליאורה הזו, אני לא אתפלא
אם הם יתחתנו."
"יתחתנו? אל תהיה אידיוט, היא מבוגרת ממנו באיזה עשר
שנים, וחוץ מזה הוא לגמרי הומו, מה יש לו ממנה?"
"חוץ מסקס הכל, הם חברים טובים, יש להם המון דברים
משותפים והם מסתדרים מצוין, והכי חשוב, שניהם רוצים ילדים. לדעתי הם ממש מתאימים."
"כן, אבל איזה מין זוגיות זו בלי סקס? ואיך יהיה סקס אם
מתי הומו?"
"אז מה? בין כה וכה נראה לי שאחרי הפדיחה עם יוגב ליאורה
כבר לא ממש בעניין של סקס, ואחרי שהיא תהיה אימא היא בטח תהיה מעוניינת עוד פחות,
ומתי... הוא לא צריך יותר מסטוצים פה ושם, לדעתי הם יהיו זוג מוצלח מאוד."
"אתה סתם מקשקש, זה פשוט הזוי שביט, מתי הומו, מה פתאום
שהוא יתחתן עם אישה?"
"למה לא? יש המון הומואים שמתחתנים עם נשים, וחלקן
יודעות ולא אכפת להן, בין כה וכה גברים בוגדים, עדיף שיבגדו עם גברים ולא עם נשים
אחרות שירצו להתחתן איתם, או לעשות אתם ילדים."
"אני לא מאמין, אולי יש כמה שחושבות ככה, אבל זה בטח
נדיר מאוד, אני בטוח שסידור כזה לא יכול
להחזיק מעמד, וזה גם בטח מזיק לילדים, לראות יחסים כאלה בבית."
"לא יודע עד כמה זה נדיר, אבל זה קיים, הנה, הטבח שלך
למשל, הוא נשוי באושר, ועד כמה שידוע לי אשתו מרוצה מהסידור, והילדים שלו הם ילדים
נחמדים, בריאים ומוצלחים מאוד." הטיל שביט את הפצצה שלו, וחייך בנבזות למראה
פני ההמומות.
קודם כל תרגיע אמר אלטר בקול חמור, אין טעם להיכנס להיסטריה,
יכול להיות לזה הסבר פשוט מאוד, וחוץ מזה אולי שביט סתם משקר?
לשביט יש המון מגרעות, אבל הוא אף פעם לא שיקר לי הזכרתי לו,
ממשיך ללכת במהירות, מתעלם מהגשם הדק שהתחיל לזרזף מהשמים המעוננים.
יורד גשם אמר אלטר והרים את צווארונו, אולי אתה מוכן להגיד לי
לאן אתה רץ?
להרשקו.
אהה... יפה מאוד, אבל הוא לא קצת מת במקרה?
אני הולך לקבר שלו.
בשביל מה?
המון זמן לא הייתי שם, מאז שזכי... אני חרא אלטר, אני לא מבין
איך אתה סובל אותי.
תפסיק עם זה, אתה בחור טוב פלורי, קצת דביל, זה נכון, אבל סך
הכל בחור טוב. חבל שאתה נדלק תמיד על נשואים.
הרשקו לא היה נשוי.
כן, הרשקו... אבל אף פעם לא היית באמת דלוק עליו, נכון?
אהבתי אותו.
אני יודע פלורי, גם אני, אבל אם להגיד את האמת הוא תמיד היה
קצת ברירת מחדל כזו... האמת היא שהיחיד שבאמת נדלקת עליו ואהבת מכל הלב היה שביט.
שבגד בי והתייחס אלי כמו חרא.
זה נכון, אבל לדעתי הוא השתנה לטובה מאז שהוא נעשה חיובי.
אולי, אבל זה מעט מידי ומאוחר מידי.
למה מאוחר מידי? מי אמר?
אני, ובבקשה אלטר, תשתוק. אין לי כוח אליך.
גם לי אין כוח אליך, ובכל זאת אני תמיד פה, נכון?
אוף אתך, סתום כבר, תראה את הקבר של הרשקו המסכן, מוזנח לגמרי,
כל הצמחים ששתלתי עליו מתו, אני כזה חרא.
זו לא אשמתך פלורי, בשבוע שעבר היו חמסינים ממש מגעילים, אבל
עכשיו יורד גשם והכל יפרח שוב, רק תראה.
לא רוצה לראות, רוצה למות.
נו, באמת, תפסיק לדבר ככה, אתה לא באמת רוצה למות.
אני כן, נמאס לי מהחיים האלה, תמיד אני נדפק, בסוף תמיד
בוגדים בי ועושים ממני צחוק, לשום דבר אין כבר טעם, יותר טוב למות מאשר לסבול חיים
כאלה.
נו, נו... באמת, אתה לא מגזים קצת? טיפה קשה לך ואתה ישר רוצה
למות? תרגיע, הנה, תראה, כבר באו לחפש אותך.
מי? הסתובבתי וראיתי את סלאבה ושביט נחפזים לעברי, מתנשפים
ועצבניים, "אתה בסדר?" שאל סלאבה בדאגה, אחז בכתפי וניער אותי קצת כדי
להיות בטוח שאני עדיין בחתיכה אחת, "פתאום נעלמת, דאגנו לך חמוד."
שביט היה פחות רגשני ונזף בי שהסתלקתי ככה, ועוד בגשם הזה,
ומה אני חושב לעצמי? כולנו עוד נחלה בגללי.
"אף אחד לא ביקש מכם לבוא לחפש אותי." התחצפתי.
"אבל דאגנו." הסביר סלאבה, אחז במרפקי והוליך אותי
לעבר השער, "מה קרה לך פלורי? מי הרגיז אותך?"
"הוא." החוויתי בסנטרי לעבר שביט שהלך אחרינו
בפרצוף חמוץ.
"שביט לא אשם שהבחור החדש שלך נשוי פלורי, ולברוח בטח לא
יפתור את העניין, אתה צריך לשבת ולדבר איתו, לדרוש הסבר, אולי הוא בתהליכי פרידה?
אתה זוכר שגם אני הייתי נשוי כשנפגשנו."
"לא רוצה לדבר איתו ולא רוצה שום הסברים. הוא שקרן. אני
שונא אותו. איך נודע לך בכלל שהוא נשוי?"
"שביט אמר לי."
הפניתי מבט אל שביט שמשך בכתפיו ואמר במסתוריות שממקורותיו נודע
לו ש...
"מה אתה מזיין את המוח? איזה מקורות? די לחרטט שביט,
תגיד איך נודע לך." תבעתי תשובה ברורה.
שביט נשבר מיד וגילה את האמת, "שמעתי אותו מדבר בנייד עם
מישהי על הילדים ועל כסף שהוא ישלח לה מיד אחרי שתיכנס לו המשכורת. זה היה די ברור
שהוא מדבר עם אשתו ושהם עדיין יחד."
"אז עכשיו אתה גם מרגל ומלשין!" התפרצתי, מוציא
עליו את הזעם שעורר בי זכי.
שביט נעלב, "לא ריגלתי אחריו, שמעתי את השיחה הזו במקרה,
וסיפרתי לך רק כי אכפת לי ממך פלורי, כי אנחנו חברים ואתה האקס הכי אהוב עלי..."
הוא הציץ לעבר סלאבה, "סליחה סלאבה, אבל אני בטוח שאתה מבין." התנצל.
סלאבה הנהן בגיחוך, "הוא גם האקס הכי אהוב עלי."
הסכים, ומחץ אותי בחיבוק אוהב, "שנינו אוהבים אותך חמוד, דואגים לך ורוצים
שיהיה לך רק טוב, ואם הטבח החדש שלנו משקר לך ומנצל אותך זה מדאיג אותנו, אתה מבין?"
מסתתרים מהגשם שהלך והתגבר עמדנו בתחנת האוטובוס מול הקרוון שהתגוררתי
בו עם זכי, דחוקים זה לזה, מביטים בטיפות המים שקפצו על הכביש, מרטיבות את האבק
שהצטבר עליו כל הקיץ, שוטפות אותו, מרעננות את עצי האלון שהאפירו במהלך החמסין
האחרון, וחיכינו שהגשם יפסק כדי שנוכל לחזור הביתה. שני הגברים האלה שאהבתי ואהבו
אותי, וגם זה את זה, עמדו משני צידי, גדולים ומגוננים ודיברו אלי רכות, מנסים
לעודד ולנחם אותי, מחזקים אותי בעצם נוכחותם לצידי, מבטיחים לי שהכל יהיה בסדר,
ושאני אתגבר.
עד שהגשם הפתאומי הפסיק באותה פתאומיות בה החל כבר הרגשתי
פחות אומלל. נפרדתי משני האקסים המתוקים שלי ועברתי את הכביש הלח בדרך הביתה
בלי עצבים יאן, דבר בשקט ולעניין ואל תהיה היסטרי הזהיר אותי
אלטר.
בסדר, אני אהיה רגוע והגיוני הבטחתי לו, ונכנסתי לקרוון, קצת
רטוב, אבל שליו וקר מזג.
זכי שכבר חזר מהעבודה התנפל עלי מודאג, "איפה היית? למה
לא באת לאכול ארוחת ערב? השארתי לך מליון הודעות בנייד, למה אתה לא עונה? גם סלאבה
ושביט לא ענו לי, לאן נעלמתם?"
"ניתקנו את הניידים ודיברנו." אמרתי בשקט, "היו
לנו כמה עניינים חשובים לשוחח עליהם."
"באמת?" הוא הביט בי בחשדנות, "מישהו אמר לי
שראה אותך רץ לעבר בית הקברות."
"כן, הלכתי לבקר אצל הרשקו, מזמן לא הייתי אצלו, מאז
שאנחנו יחד לא ביקרתי בקבר שלו, גם סלאבה ושביט היו איתי, שוחחנו קצת על החיים
וכאלה."
"נו, טוב." נרגע זכי, "העיקר שלא עשיתם איזה
אורגיה בלי להזמין אותי." ניסה להתלוצץ.
"אני לא בעניין של אורגיות זכי, כשאני עם מישהו אני רק
איתו." התיישבתי ליד שולחן המטבח ואמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר.
"כן, באמת הגיע הזמן." הסכים זכי והתיישב מולי,
רציני מאוד. "כמה זמן אנחנו יחד? שלושה שבועות בערך, נכון? הכל קרה מהר כל כך,
והיינו כל כך עסוקים, לא היה לנו זמן לשבת בשקט ולדבר קצת, יש המון דברים שעוד לא
סיפרתי לך עלי."
"נכון." הסכמתי, "ונכון שהכל קרה מהר ובלחץ,
אבל עובדה שאני כן הספקתי לספר לך על עצמי, אנחנו לא מכירים הרבה זמן אבל אתה יודע
עלי כמעט הכל, חבל שאני יודע עליך כל כך מעט, כואב לי שהייתי צריך לשמוע עליך כל
מיני דברים מאחרים, זה מאוד פגע בי." הישרתי אליו מבט.
זכי השפיל את עיניו ומולל את שולי מפת הפלסטיק שליאורה טרחה
לפרוש על שולחן הפורמייקה השרוט כדי לשוות מעט נוי לקרוון הישן והבלוי. "סליחה."
לחש, "רציתי לספר לך, באמת, אבל איכשהו לא הספקתי, וכל יום שעבר זה נעשה קשה
יותר, ותמיד הייתי לחוץ בזמן וחרמן כל כך... היה לי חבל לבזבז את הלילות שלנו על
דיבורים, העדפתי להזדיין במקום לדבר, אני יודע עשיתי טעות, אני מצטער."
"טוב, עכשיו יש לנו זמן ואף אחד לא חרמן ולא לחוץ, אני
מקשיב, תספר."
הוא נאנח, "אני חייב?"
"כן, בהחלט."
"חבל, כי אני יוצא ממש חרא של בן אדם מהסיפור הזה למרות
שאני לא באמת כזה איום, נכון שלא?"
"אתה אולי לא איום, אבל ההתנהגות שלך מגעילה, אני חושב,
אני לא יודע הרבה חוץ מזה שאתה נשוי, ויש לך ילדים, ואשתך לא יודעת שאתה מזדיין עם
גברים."
"זה לא מדויק, זאת אומרת... זה מסובך, החיים הם לא עסק
כל כך פשוט פלוריאן."
"אני יודע, נו, די להתפתל, פשוט תספר ודי."
הוא נאנח שוב, וביקש שאזכור שהוא מבוגר ממני, וממשפחה מסורתית,
ושהוא בעצם דו מיני ככה שהוא לא כזה שקרן ובוגד כמו שאני חושב, אבל...
"נו, די, ספר כבר ודי, מתי התחתנת? כמה ילדים יש לך?
אשתך יודעת עליך?"
"התחתנתי לפני תשע עשרה שנים עם בחורה שפגשתי בצבא,
ידעתי תמיד שגם גברים מושכים אותי, אבל היא הייתה מקסימה ונדלקתי עליה, ובגיל
עשרים ומשהו אתה מצליח להעמיד את הזין בקלות, ובגלל שבחופשת השחרור שלי היא נכנסה
בטעות להיריון, ואני באמת אוהב אותה ולא רציתי שהיא תעבור הפלה למרות שהיא הייתה
מוכנה אז..."
"אתה עדיין אוהב אותה? כמה ילדים יש לכם?"
"שלושה, וכן, אני אוהב אותה, היא אימא של הילדים שלי,
חברה שלי ושותפה שלי לחיים, והיא בחורה טובה, באמת, לא מגיע לה בעל כמוני, אני
מתבייש שעשיתי לה תרגיל מכוער כזה, ואת הילדים אני אוהב מאוד כמובן, וגם היא..."
הוא הביט בי, מיואש, "קשה להסביר את זה למי שלא היה נשוי אף פעם, ולא חי אף
פעם עם אישה ואין לו ילדים. אני אוהב אותה ואת הילדים, ואת החיים שלנו יחד, אבל זה
פשוט לא מספיק לי, כל זמן שהילדים היו קטנים הם שאבו את כל האנרגיות שלי, אבל הם
קצת יותר בוגרים כיום, הגדולים ממש עצמאיים, הבן הגדול שלי עומד להתגייס בשנה הבאה
וכבר יש לו רישיון נהיגה, והקטנות כל כך דומות לאימא שלהן, יפות מאוד ובוגרות כל
כך, הן מדהימות, אני מוכן למות למענן, אבל לחיות כל החיים רק חצי חיים זה קשה יותר
מאשר למות נרקיס, אני חושב שאתה צעיר מידי ולא יכול להבין את זה, אבל זו האמת."
"למה באת לפה? למה עזבת את הבית?"
"לא עזבתי, לא באמת, זאת אומרת... פיטרו אותי כי היה לי
איזה סיפור עם אחד המלצרים שם... זה מסובך, לא ניכנס לזה, אבל העיקר שאיבדתי את
העבודה בגלל איזה סטוץ לא רציני, וכשיש לך עול של משפחה לפרנס אתה לא יכול להסתובב
מובטל, אתה חייב כסף, יש משכנתא, יש תשלומים, יש חובות... אשתי נורא כעסה עלי שעזבתי
את העבודה, היא לא יודעת שזרקו אותי, צעקה שאני לא אחראי ואיך אני יכול לעשות לה
את זה... אם היא רק הייתה יודעת מה באמת עשיתי... היא חושבת שזה קרה בגלל אחת
המלצריות שהתעלקה עלי, ושאני התעצבנתי כשהיא האשימה אותי בהטרדה מינית ולכן עזבתי,
ובדיוק עכשיו היא התחילה ללמוד והיא עובדת רק משרה חלקית... היא האשימה אותי שאני
אגואיסט, ושם לה מקלות בגלגלים, ובצדק... רבנו נורא, וההצעה לעבוד פה רחוק מהבית
הייתה פשוט הצלה, גם מבחינה כספית וגם מבחינת המצב בבית. לא רציתי לעזוב, אבל ברגע
שקיבלתי את ההצעה מנווה אלונים היא התלהבה ולחצה שאני אקבל אותה, אמרה שהיא שחוקה
מהחיים איתי, שהיא רוצה פסק זמן ממני... רוצה להיות קצת לבד, רשמית אנחנו פרודים
או משהו, לא יודע... הרגשתי כזה חרא ואפס ובוגד, הרגשתי שנשלחתי לגלות, ופתאום אתה
הופעת." הוא הושיט את ידו וליטף בעדינות את פני, "הדבר האחרון שתכננתי
לעשות היה להתאהב בך נרקיסון, בחיים לא התאהבתי בגבר, לא ידעתי שיש בכלל גברים
כמוך, חשבתי שגברים זה רק לסקס, שאם אני רוצה אהבה ואינטימיות אני חייב להתחתן עם
אישה, אבל אתה..." הוא גנח, "אני יודע, אני נשמע כמו איזה חרטטן עלוב, אולי
אני באמת כזה, הדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בך, אני אוהב אותך חמוד, ואני לא
יודע מה לעשות, כל כך השתדלתי לא להכאיב לאף אחד, להיות בסדר עם כולם... מרוב
שניסיתי ללכת בין הטיפות הכל התחרבש, אני מצטער נורא."
"גם אני." אמרתי, וקמתי, "אני אישן הלילה מחוץ
לבית, אני צריך להיות קצת לבד, לחשוב על מה שסיפרת לי, ואה זכי... גם אני מאוד
אוהב אותך, חבל שזה לא מספיק."
"כן, חבל." הסכים זכי בעצב, והמשיך לשבת בשתיקה,
מבטו תקוע בשולחן, ולא שאל כלום גם כשראה שאני אורז תיק קטן עם מברשת שיניים וכלי
גילוח ותחתונים וחולצה להחלפה והולך לבלות את הלילה אצל שביט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה