6. הדירה למטה
"אני
הולך עכשיו להיות קצת למטה." אמרתי לשולי בשקט, כדי לא להעיר חלילה את
התאומים.
היא הנהנה, "כן, תיארתי לעצמי, אתה נפגש עם הבחור השחרחר ההוא שפגשנו במשחקייה?"
"כן, עם רפי. הוא אמר שהוא יוכל להגיע רק אחרי שמונה בערב כי הוא הבטיח
לבנות לקחת אותן לסרט."
"ומה אשתו תגיד?"
"הוא גרוש שולי, אין לו אישה."
"באמת? זה טוב, אני שונאת בוגדים. תגיד, אני מדמיינת או שאתה מכיר אותו עוד
מקודם?"
"את לא מדמיינת, הוא האקס שלי."
"זה שבגללו השכרת חדר לדבי?"
"לא בדיוק בגללו, יותר בגלל שאחרי שהוא עזב לא היה לי די כסף לשלם שכר
דירה." הסברתי, ולרגע נורא אחד טעמתי שוב שמץ מטעמו של הדיכאון שתקף אותי אז,
אחרי שרפי עזב אותי.
"למה הוא עזב אותך?"
"כי אחרי שאימא שלו מתה הוא החליט שאלוהים לא מרשה לו לאהוב גבר."
"נו, באמת, איזה שטויות! כאילו שלאלוהים אכפת מי אוהב את מי?" פלטה
שולי בקוצר רוח, ודחפה לידי שתי מגבות נקיות וסדין אחד, מעוטר בדגים כחולים. "לך
תסדר שם קצת, כבר שבוע לא ישן שם אף אחד, בטח מאובק שם ומסריח, תפתח חלון, שלא
תחנקו."
"יש מצב שאני אשאר לישון איתו כל הלילה, זה בסדר מבחינתך? לא אכפת לך
להישאר הלילה לבד עם התאומים?"
"בטח שלא, נו, לך כבר." דחפה אותי שולי החוצה מחדר השינה, ונכנסה
למקלחת, פושטת תוך כדי כך את חולצתה, משאירה את הדלת פתוחה בלי להיטרד מכך שאני
רואה את שדיה הקטנים והעגולים נחשפים במלא תפארתם.
האינטימיות ביני לבינה לא חדלה להפתיע אותי. מעולם לא חשבתי שאוכל לגור עם
אישה באותו בית, ולחלוק איתה מיטה וארון, בית שימוש ומקלחת, ולא לחוש שום מבוכה.
ההתקרבות ביני לבינה חלה לאט לאט, כמעט מבלי משים, בהתחלה מתוך כורח, בגלל האבל והדאגה
המשותפת להריון היקר שלה הללו – הירושה היקרה שהשאירו לנו מיקי ודבי – ואחרי הלידה
שלה שהסירה את מעט המחיצות שעוד נותרו ביני לבינה, איחד אותנו החשש לחיי התאומים
שנולדו קטנים מאוד ובשנה הראשונה לחייהם היו חולים כמעט כל הזמן.
העיסוק בהם, בבריאותם ובהתפתחותם ליכד אותנו ליחידה אחת הדוקה מאוד שהייתה לה
מטרה משותפת וחשובה ביותר, להחזיק את שני הפעוטות השבריריים הללו בחיים.
בשנה הראשונה חיינו כמו חיילים בשטח אויב, כדי לשרוד את התקופה הקשה ההיא
נפטרנו מכל מחיצות הצניעות והבושה ופיתחנו אחוות לוחמים, ישנו יחד התקלחנו יחד,
אכלנו יחד, טיפלנו זה בזה ובילדים, וכדי לתפקד ביעילות כהורים ויתרנו על כל שמץ של
חיים פרטיים.
רק אחרי שהקטנים גדלו מעט ויצאו מכלל סכנה החלנו שוב להיפרד. שולי עדיין
הייתה מחוברת אליהם בכל נימי נפשה וגופה, משועבדת כולה לצרכיהם, אבל אני החלתי
לסגת מעט אחורה, עדיין מוכן להיזעק לדגל כל פעם שפרץ משבר (ועם ילדים כה צעירים
אין כמעט שבוע בלי משבר זה או אחר) אבל מתחיל לחצוב לי פה ושם כמה דקות של נחת
ושכחה, רגעים חטופים שבהם לא הייתי אבא של אלון ומיכל אלא גבר חרמן שמחפש סקס עם
גברים בלבד.
ניצלתי למטרות אלו את הדירה למטה, דירת המרתף עם הכניסה הנפרדת שהיה בה חדר
שינה אפלולי, מרווח, עם שירותים ומקלחת צמודים ופרטיות מבורכת.
בעזרתו האדיבה של אטרף אספתי לעצמי בזהירות קפדנית אוסף של יזיזים שתקנים
וארוניסטים לא ממוקמים שבדיוק כמוני רצו רק פורקן מהיר, נטול קשר רגשי, ושמחו מאוד
שאני ממוקם, פסיבי שקט וצייתן שלא רוצה לשוחח, ולא לדעת שמות ופרטים, רק רוצה סקס
ודי.
כמה חודשים אחרי שמלאו לילדים שנתיים גם שולי החלה, בביישנות מהוססת, לבקש לעצמה
פה ושם ערב חופשי בדירה למטה, ואפילו אימא שלי שנישאה בבתוליה לאבא, ומעולם לא
הביטה עד כה בגבר אחר, הדהימה אותי לפני כמה שבועות כשסיפרה שהיא יוצאת לאירוע עם
ידיד, ויכול להיות שהערב שלהם יסתיים בדירה למטה.
אני האדמתי כולי ונאלמתי דום לשמע דבריה שנאמרו בקול שלו שרעד רק מעט, אבל
שולי חייכה, לטפה את ידה של אימא בעידוד, ושאלה אם היא רוצה עזרה בתסרוקת ובאיפור,
ומה דעתה לקחת את התיק החדש שדבי לא הספיקה להשתמש בו מעולם, הוא יתאים לנעלים
החדשות שקנתה?
"השתגעת?" שאלתי אותה בזעם אחרי שאימא יצאה לדרכה, מטופחת ואלגנטית
להפתיע, שלובת זרוע עם אחד, מקריח ושמנמן, לבוש בהידור מופרז שנעץ בה מבט מעריץ, "למה
את מעודדת אותה לעשות מעצמה צחוק?"
"למה צחוק?" התנפלה עלי שולי בזעם. למה שהיא לא תבלה קצת? אימא שלך
אלמנה כבר המון שנים, למה לא מגיע לה לחיות קצת?"
"שתחיה עד מאה ועשרים, אבל למה היא צריכה להתגנדר ככה?" רטנתי
בקטנוניות ילדותית, ורק אני ידעתי עד כמה אני נשמע דומה ברגע זה לאבא, ידעתי
והתביישתי.
"כי זה מה שנשים עושות כשהן רוצות להרשים גבר. מה רצית, שהיא תתנהג כמוך
ותזמין איזה זר מאטרף לסטוץ מהיר בדירה למטה?"
"תסתמי, את מדברת על אימא שלי."
"אני לא אסתום, ואני לא מדברת על אימא שלך, שרק תהיה לנו בריאה ושלמה עד
מאה ועשרים, אני מדברת עליך עידן. למה אתה לא מוצא לך מישהו נורמאלי שיאהב אותך
כמו שמגיע לך? למה הזיונים המגעילים האלה בחושך עם כל הבוגדים המתגנבים
האלו?"
"תעזבי אותי, אפשר לחשוב שאת מתנהגת יותר טוב."
"אני עם אותה בחורה כבר חצי שנה עידן, לצערי היא נשואה וייקח קצת זמן עד
שהיא תתפוס אומץ ותיפרד מבעלה, אבל זו אותה אחת כבר הרבה זמן, אנחנו אוהבות זו את
זו, ורק אתה... מה הבעיה שלך?"
"אין לי שום בעיה, ככה טוב לי."
"לא יכול להיות."
"עזבי אותי, די שולי, אל תציקי."
"אני לא מציקה דביל, אני מנסה לעזור לך, למה אתה לא מפרגן לעצמך אהבה?"
"ככה, כי לא מגיע לי."
"אתה לא אשם עידן, זו הייתה תאונה."
"אני כן אשם."
"לא נכון, לא יכולת לדעת שהוא ייהרג, וחוץ מזה זה היה עלול לקרות גם אם
היית בא איתו."
"לא, אם לא הייתי משתפן ברגע האחרון והייתי בא איתו ושומר עליו מיקי היה
עדיין חי, ודבי לא הייתה מפילה את התינוק שלי ו... די כבר, אני אשם וזהו, ותעזבי
אותי."
ברחתי משם לדירה למטה, תפסתי במסנג'ר את אקט_88 וביקשתי שיבוא עכשיו לזיין
אותי.
"אני אגיע בעוד שעתיים, חכה מוכן." החזיר לי אקט_88 תשובה קצרה
ותקיפה כמנהגו תמיד, ובאמת, אחרי שעתיים הוא הגיע ומצא אותי שוכב בחושך על בטני,
מוכן לקראתו, התפשט בזריזות, חדר לתוכי מהר, ובלי להגיד מילה ביצע בי את מעשיו
בשתיקה, מכאיב לי קצת, כמו תמיד, ואחר כך השליך את הקונדום לאסלה, הוריד את המים
ונעלם בלי להגיד שלום.
ככה פחות או יותר נראו חיי המין שלי מאז שמיקי מת, ומבחינתי זה היה בסדר גמור,
לא רציתי יותר מזה עד שנפגשתי שוב עם רפי.
"זו דירת הזיונים שלך?" שאל אחרי שנכנס פנימה והעביר מבט משתאה על
הקירות החשופים.
"כן, של כולנו בעצם." נאלצתי להודות.
"כולנו?" הביט בי רפי מופתע.
"כן. אני, שולי וגם אימא... אני חושב... לא, אני לא. יש דברים שאני
מעדיף לא לחשוב עליהם." הטלתי את עצמי עליו, "חיבוק." דרשתי.
הוא כרך את זרועותיו סביבי, אמר בבת צחוק שזה מאוד פרוידיאני מצידנו, להקדיש
את דירת המרתף לענייני סקס, ואחר כך הידק אותי אליו בכוח, ורגע ארוך עמדנו כך, חבוקים,
צמודים זה לזה, מתרגלים אחד לגופו של השני. אחר כך התחלנו להתנשק, בהתחלה בעדינות,
בהיסוס מרפרף, ואחר כך יותר ויותר חזק, בתשוקה גוברת ובהתלהבות.
"בוא." משכתי אותו לחדר השינה שהספקתי לאוורר ולאבק, והחלתי להפשיט
אותו.
"רגע, אני גם." שלח רפי ידיים אל חגורת מכנסי. משכנו אחד מעל השני
את הבגדים, מפשיטים אחד את השני עד שהיינו ערומים לגמרי, ואחר כך הצטנפנו מתחת
לשמיכה הדקה, מתגפפים ומצחקקים, משווים את מה שזכרנו אחד מהשני עם הגוף הנוכחי, המבוגר
יותר , מחמיאים זה לזה בנדיבות, שמחים אחד בשני למרות סימני הגיל שנחרטו בנו.
"אתה כל כך יפה עידן." לחש רפי בביישנות מתוקה, מכמירת לב, "כל
כך התגעגעתי אליך, חשבתי עליך כל לילה לפני שנרדמתי."
"אני יודע, גם אני." הודיתי, חש לראשונה מאז מותו של מיקי איך נטל
האשמה שמעך אותי תחתיו מוסר מעלי, ואני יכול שוב לנשום כראוי.
"זה כמו לרכב על אופניים, אחרי שעושים את זה פעם אחת לא שוכחים יותר מה
לעשות." הוא הצטחק אחר כך, אחרי שהסערה שכחה ואנחנו שכבנו רגועים, שלובים זה
בזה ומתלטפים לנו בנחת.
"עם אף אחד לא הייתי ככה, כמו שאני אתך." התוודיתי, "עם מיקי
הייתי יכול להיות רק אקטיבי כי הוא לא הסכים אחרת, ואחרי שהוא מת... לא חשוב, זה
לא חשוב יותר, העיקר שאתה שוב איתי."
"כן, זה העיקר." הסכים רפי ברוב תבונה, "אל תספר לי מה היה כשלא
היינו יחד וגם אני לא אספר כלום."
"בסדר, אבל מעכשיו אנחנו יחד לתמיד." התרוממתי על מרפקי והבטתי
בפניו שנעשו עם בחלוף השנים צנומות וסחופות. למרות סימני הגיל שחרשו בהם קמטים הם
היו יפות בעיני יותר מכל הפנים בעולם. העברתי אצבע על הקמט בין גבותיו המשולשות,
ונישקתי את פיו, "תבטיח לי שלא ניפרד יותר אף פעם." תבעתי, "תישבע
לי באלוהים שאתה אוהב אותי ומעכשיו אתה רק שלי."
"להישבע? ההבטחה שלי לא מספיקה לך?" תהה רפי באי נוחות.
"לא." פסקתי, "תישבע."
"אבל עידן, עידני שלי... אני מבטיח לך שאני אוהב אותך, תמיד אהבתי אותך,
מבטיח לך שרק אותך."
"זה לא מספיק, תישבע." התעקשתי.
הוא עצם את עיניו, מניח לי להתפעל מריסיו הצפופים והכהים, "אני לא יכול
חמוד." נאנח, "אני אוהב אותך מאוד, ואני מבטיח לך שאני לא אפרד ממך יותר
לעולם, אני אשאר אתך עד יומי האחרון, אבל אני לא יכול להישבע."
"למה? למה לא? למה אני כן יכול? אני מוכן להישבע שאני שלך אפילו בבית
משפט, אפילו לפני רב, מתחת לחופה, אפילו..."
"די, די, אל תדבר ככה, שקט עידן." הוא חיבק אותי, מצמיד אותי אליו
בכוח ואז התהפך ונשכב עלי, פיו צמוד לשלי, ואהב אותי בעדינות תקיפה, שהתחלפה ברכות
נוקשה, מפריח את נשמתי מקרבי מרוך עונג ותשוקה. לבסוף נרדמתי בזרועותיו, מותש
ומחייך באושר, אבל בלי שאזכה לשמוע אותו אפילו פעם אחת נשבע לי באלוהים הזה שלו, הנקמן
והקשוח, שלא יעזוב אותי יותר.
7. האיש הזה (פרק אחרון)
קמתי בבוקר וכמו תמיד, מיד אחרי הפיפי וצחצוח השיניים, הדלקתי את המחשב
וגלשתי ישר לכרטיס שלי באטרף לראות מי השאיר לי עקבות, ואיזה הודעות קיבלתי, ומה
חדש אצל מכרים וחברים.
כמו תמיד היו לי עקבות בכרטיס, והיו גם הודעות ואחרי שקראתי אותן גיליתי סקר
מאוד מעניין שפרסם בחור אחד שאני מכיר, ופתאום מישהו שרק עכשיו חזר לארץ אחרי טיול
ארוך באירופה התחבר ושאל עם אני עדיין באותה דירה ומה בנוגע ל... כמעט שעניתי לו
שבטח, בכיף ו... פתאום תפסתי את עצמי ועצרתי, נדהם מהקלות בה החלקתי חזרה לביצה.
מה אני עושה? השתגעתי? שכחתי אני תפוס עכשיו? די, רפי חזר ומעכשיו נגמר עידן
הסטוצים בחיי.
נכנסתי לאפשרויות גלישה וגיליתי שיש לי שתי אופציות - למחוק כליל את הכרטיס
או להקפיא אותו למועד לא ידוע.
מאחורי שמעתי את רפי מתחיל להתעורר, נאנח קצת וגונח, ואחר כך קם ונגרר לאט
לשירותים. העניין הזה לא השתנה אצלו, כמו תמיד בבוקר לוקח לו זמן עד שהוא מתעורר
ומתחיל לתפקד מה שאומר שיש לי עוד כמה דקות פנאי, אז מה זה הולך להיות, למחוק או
להקפיא? ואולי לכתוב רק תפוס?
לא, הרי אתה יודע עם מי יש לך עסק, אצל האטרפונים גם אם תכתוב תפוס באדום
בוהק, תצהיר בהתלהבות שאתה מאוהב עד למעלה מהראש ותקשט את ההודעה שמהיום אתה לא
זורם יותר בתמונות של לבבות ופרפרים אף אחד לא יתייחס אליך ברצינות. ההיפך, יראו
בזה אתגר ויעשו הכול לפתות אותך לחזור, אתה חייב לפרוש באופן מוחלט עידן אבל...
ובעוד אני חוכך בדעתי ידיו של רפי על מונחות על כתפי, גופו נשען עלי בעודו
מציץ מעל לראשי במסך המחשב. "מה אתה עושה עידן?"
"אני... אה... אני מקפיא את הכרטיס שלי באטרף."
"מקפיא, למה מקפיא?"
"כי אנחנו יחד עכשיו." יד קרה לופתת את ליבי, "רפאל, אנחנו
יחד עכשיו?"
"מבחינתי כן, אבל נראה לי שמבחינתך זה עוד לא מוחלט."
"למה לא מוחלט? הנה, הקפאתי."
"אבל לא מחקת? למה לא מחקת לגמרי? למה רק הקפאת?" הוא תובע לדעת
בתוקף.
"ולמה אתה לא נשבעת להישאר איתי? למה רק הבטחת?" אני משיב לו
כגמולו.
רפי נאנח ומשעין את סנטרו על פדחתי, ידיו גולשות מכתפי לחזי, אצבעותיו
מעבירות מעגלים מרגשים סביב פטמותיי.
"רפי... די, מה אתה עושה?"
"ששש... למה אתה קשקשן כזה על הבוקר?" הוא לוחש, לשונו משתעשעת
בתנוך אוזני הימני, הרגיש יותר, וכבר הזין שלי עומד, והשכל בתחת, ואחר כך גם הזין
שלו...
איזה מזל שעכשיו חופש פסח ואני לא עובד.
רק לקראת הצהרים הצלחתי לזחול שוב למחשב וגיליתי שרפי נעלם מהדירה וגם אני
נעלמתי מאטרף.
עליתי למעלה, רעב נורא, ומצאתי אותו יושב ואוכל בתיאבון גדול שניצלים תוצרת
בית - אימא שלי אלופת השניצלים - ומשוחח בנועם עם שולי ואימא.
"עידני." האירה לי אימא פנים בשמחה, "התעוררת? איך אתה מרגיש,
רעב?"
"גווע, מה שבאמת מפליא כי בעצם אני לא קיים יותר." נשענתי קלות על
רפי וסחבתי שניצל אחד קטן ועסיסי מתוך צלחתו.
רפי חייך ברוח טובה, צבט את ישבני ואמר לי להפסיק להיות פולניה קוטרית ולשבת
לאכול כמו בן אדם.
"הוא ממש נחמד." אמרה אימא אחרי שרפי נסע בערב לשמור על הילדים שלו
כדי שגרושתו תוכל לצאת לבילוי עם בן זוגה. "איזה מזל שנפגשתם שוב, אתה חושב
שזה רציני, העסק הזה בינך לבינו?"
"לא יודע, אני מקווה ככה. מבחינתי זה מאוד רציני, אבל רק אתמול נפגשנו
שוב, עוד מוקדם לדבר."
"כן, יש עוד זמן." הסכימה שולי, "החוזה של הדירה שלו נגמר רק
בקיץ ועד אז עדיף פשוט לזרום."
"כן, במקרים כאלה הכי כדאי לזרום." הסכימה אימא בנחת.
העברתי מבטים מופתעים משולי לאימא, "אני רואה שאני בעצם מיותר פה,
דיברתם על הכול בלעדי." התלוננתי בשמץ עוקצנות שרק שעשעה אותן.
"ונניח שרפי יזרום לפה וירצה לגור איתי בבית שלך, זה לא יפריע לך?"
חקרתי את אימא שהייתה, אחרי הכול, בעלת הבית שלי ושל שולי.
"ממש לא. הוא מוצא חן בעיני והוא בטח יותר טוב מכל הבחורים האלה... לא
חשוב. למה לדבר על ביצה שלא נולדה? נחיה ונראה מה יקרה בעתיד."
"בסדר." הסכמתי, ודי מה התברר שמה שקרה זה שרפי התחיל לעבור לאט
לאט לגור אצלנו. קודם השאיר מברשת שיניים, ואחר כך מכונת גילוח, ואחר כך שקית עם
לבנים להחלפה, וביום העצמאות, כשאשתו נסעה עם הילדים לנופש בכרתים, הוא שהה אצלנו
כמעט שבוע, וכשחזר לדירה שלו היה חצי מהארון של הדירה למטה מלא בבגדיו, והחצי השני
היה גדוש בבגדים שלי.
נכון, רפי לא אמר כלום - חוץ מכמה נהימות עמומות שהביעו כנראה חוסר שביעות
רצון - כשגיליתי לו, נבוך מעט, שמאז מותו של מיקי ישנתי רוב הזמן עם שולי, חולק
איתה לא רק אותו חדר אלא גם אותה מיטה, אבל מאז שהוא חזר לחיי זה השתנה, ובהדרגה
כמעט מבלי משים נדדתי מחדר השינה המשותף לי ולשולי לדירה למטה.
בעזרתו של רפי הדירה המוזנחת והריקה נצבעה לבן בוהק ורוהטה מחדש ולבסוף הפכה
למקום נעים וחמים שהתאומים כינו - דירת האבאים.
למרבה המזל הם היו צעירים מכדי להתפלא על סידורי השינה שלנו וקיבלו אותם, ואת
נוכחותו של רפי וילדיו שבאו תכופות לבקר, בטבעיות גמורה.
בל"ג בעומר החלטנו לעשות מדורה בחצר שלנו, והזמנו את רפי וילדיו ואת
רותי, חברתה של שולי, שנצלה את נסיעת העסקים של בעלה לחו"ל ובאה עם ילדיה
הקטנים, יותם ואביב
היה מוצלח מאוד, כולנו נהנינו הנאה גדולה. רפי ואני לקחנו על עצמנו את הכנת
האוכל, ומשה, המחזר של אימא שלי, התגלה כמוכשר מאוד בהמצאת מעשיות מדורה משעשעות
לילדים. מזמן לא נהניתי כל כך מבילוי משפחתי.
אחרי שהמדורה כבתה והילדים נרחצו והולבשו בפיז'מות השכבנו את כולם לישון בשקי
שינה בסלון, על השטיח. השארנו אור קטן בשירותים ושמנו להם קלטת עם שירי ערש
לילדים. הגדולים יותר מחו שזה תינוקי, אבל השלימו עם רוע הגזרה אחרי שמשה וסבתא
פסקו שהילדים הגדולים צריכים להתחשב בקטנים, והבטיחו שמי שלא יירדם אחרי שהקלטת תיגמר
יוכל לבוא לראות טלוויזיה אצל סבתא בחדר.
למרבה המזל כולם נרדמו עוד לפני תום השיר הראשון, וזמן קצר אחר כך גם אנחנו,
המבוגרים, התפזרנו למיטות, עייפים ומרוצים.
תכננו לנצל כהלכה את יום החופש ולישון עד מאוחר, אבל לפנות בוקר נשמעו דפיקות
חזקות על הדלת, ואחר כך צעקות, קולות בכי של ילדים, וויכוח רעשני. כשהגענו למעלה
גילינו את בעלה של רותי, זועם ורותח מכעס, מנסה לגרור בכוח את אשתו הקפואה מבהלה
למכונית שלו, בעוד מישהו קצת פחות כועס, אבל תקיף לא פחות, שולף את ילדיה הבוכים
משקי השינה והודף אותם מחוץ לבית.
אימא ושולי ניסו להתנגד ולעצור בעדם, לא בהצלחה רבה, ומזל שהגענו והפסקנו את
מה שנראה כמו חטיפה בכוח.
נחפזתי לעצור את הבעל הזועם ולהפריד אותו מרותי, "זו אשתי, ואלו הילדים
שלי!" צעק בעלה של רותי, פניו מעוותות מכעס, וניסה להכות אותי
"אבל היא לא רוצה ללכת, היא פוחדת ממך, והילדים בוכים, תעזוב
אותם." ניסה רפי להכניס מעט היגיון במוחו, והדף אותו מעלי.
"לא אכפת לי מה היא רוצה, היא אשתי והיא באה איתי!" סירב האיש
לוותר, ממשיך לאחוז בכוח ברותי הבוכייה.
התפתח קרב אלים ומכוער. שולי, זועמת כמו שלא ראיתי אותה מעולם, צרחה
"תעזוב אותה!" ובעטה בו בכוח.
הוא קילל וסטר לה, ואז רותי, אשתו - אישה קטנה ושמנמנה, עדינה כבובת חרסינה -
חטפה לתדהמתי את קולב המתכת שעמד מזה שנים רבות בצניעות בפינה, אמרה לבעלה בקול קר
ומרושע שאף אחד לא יכה את האישה שלה ויצא מזה בלי עונש, ולפני שהבנו מה עומד לקרות
חבטה בכוח במוט המתכת הכבד ישר בפדחתו.
"את הורגת אותו! תעזבי אותו, משוגעת, סוטה, חולת מין!" הסתער עליה
הגבר השני שהיה, כך התברר, אחיה, וחטף גם הוא מנה אחת אפיים.
הקרב הסתיים אחרי שמשה הצליח להוציא בעדינות תקיפה את הקולב מידה של רותי
ואחז בה, מונע ממנה לרדוף אחריהם, בעוד השניים נסוגים, פצועים ומובסים, מקללים
ומאיימים בצורה מעוררת רחמים למכוניתם.
אחרי שהם נעלמו פרצו רותי ושולי בבכי ונפלו רועדות אחת בזרועות השנייה, אימא
ומשה אספו את הילדים המבוהלים למטבח, לאושש את רוחם עם ארוחת בוקר מזינה, ורק אני
ורפי נשארנו לנקות ולסדר את הבלגן.
"אין מה להגיד, יצאנו גברים." צחקתי אחר כך, אחרי שהרוחות נרגעו,
הילדים אופסנו מול סרט של דיסני, והמבוגרים ישבו לשתות קפה ולחשוב מה עושים הלאה.
"אסור לך לחזור אליו רותי, הוא אלים ומסוכן." פסק משה שהיה קצין
משטרה בפנסיה, מתעלם באבירות מהעובדה שמי שחטף מכות וגורש בחרפה היה דווקא בעלה של
רותי.
"כן, עכשיו כשהוא יודע עליך את לא יכולה לחזור, תישארי עם הילדים פה,
איתי." ביקשה שולי
"אבל... אבל..." רותי הביטה סביבה חסרת ישע, "מה? נגור פה,
אתכם?"
"כן. למה לא?" אמרה אימא בקור רוח, "משה ואני חשבנו כבר מזמן
לעבור לגור יחד בדירה שלו, ועידן גר ממילא רוב הזמן למטה. כל הבית הזה יישאר
בשבילכן, ברוך השם, בעלי המנוח לא חסך, יש די חדרים לכולם."
לקח עוד זמן מה עד שרותי סיימה את כל ענייני הגירושים מבעלה, ועד שאימא עברה
סופית לגור עם משה שהעריץ אותה, התייחס אליה כאל מלכה, ומאחר ולא היו לו נכדים אהב
את נכדיה כאילו היו שלו.
ובכל זאת, למרות שהכול הסתדר על הצד הטוב ביותר, לא הרגשתי שגם אני מסודר כמו
הבנות, רפי שמר עדיין על דירתו הישנה, נמנע מלתכנן איתי תוכניות משותפות והתחמק
מכל שיחה על העתיד.
ידעתי שהוא אוהב אותי כמו שאני אוהב אותו, אבל בגלל שתיקתו חשתי שטרם באתי אל
המנוחה והנחלה ולא ידעתי מה לעשות בנדון."היום רותי והאקס שלה חתמו על הסכם אצל עורך דין וזה רק עניין של זמן עד
שהוא ייתן לה גט." אמרתי לרפי שהגיע הביתה ישר מהעבודה, אמר שזה יופי ומאוד
משמח, ונתן לי נשיקה דוקרת.
"אוי." שפשפתי את לחיי, "למה אתה לא מגולח?"
הוא משך בכתפיו, משתמט מתשובה, ושאל אם יש משהו קטן לאכול.
"כן, בטח. רוצה עוף או שניצל?"
"כל כך חם, אני מעדיף משהו לא בשרי אם לא אכפת לך." הפתיע אותי רפי
שבדרך כלל אהב בשר ואכל ממנו תמיד ברצון בלי קשר למזג האוויר. "אולי יש
פיצה?" שאל.
"כן, נשארה משבת. אתה רוצה עם סלמי או עם פטריות?"
"פטריות."
"אבל אתה לא אוהב פטריות." נזכרתי, ופתאום הבנתי, "זה בגלל
שפיצה עם סלמי זה לא כשר?"
רפי נאנח וחיכך את פניו הדוקרניות בכף ידו. "עזוב, אמר בעייפות,
"האמת שאני לא ממש רעב."
"אתה כן, ואם לא תאכל עכשיו תתחיל להתלונן בלילה, לפני השינה, שאתה מת
מרעב. שב, אני אכין לך טוסט פיצה כשר למהדרין." אמרתי, ושלפתי לחמניות קפואות
מהמקפיא.
"רפי, נכון שאתה לא מתגלח ולא אוכל בשר כי אתמול היה ראש חודש אב?"
שאלתי, כאילו באדישות, בעודי חותך את הלחמניות, מורח עליהם רסק עגבניות, וממלא
אותן בגבינה צהובה, טונה ופרוסות של עגבניות.
הוא נאנח. "מה אפיקורס כמוך יודע על חודש אב?"
"אני לא גוי גמור, לא דתי, אבל בכל זאת אני יהודי ואני יודע דבר אחד או
שניים על יהדות, ואל תשכח שחייתי עם מיקי שגדל בבית חרדי."
"כן, אבל הוא עזב את הדת, סיפרת שהוא היה אתיאיסט."
"נכון, זה מה שהוא אמר תמיד." הודיתי ומעכתי את הלחמניות בתוך
הטוסטר הלוהט. "בגלל זה לא הסכמת
להישבע, בגלל שאתה עדיין דתי?" שאלתי והעברתי את הטוסטים החמים לצלחת, מגיש
אותם לרפי.
"איך אני יכול להיות דתי עם אני חי אתך?" שאל רפי ומילא פיו בטוסט
לוהט, "אוי, זה חם." התלונן, ומיהר לשתות לגימת מיץ.
התיישבתי מולו, מביט איך הוא אוכל את מה שהכנתי, והרגשתי איך הלב שלי מתרחב
מרוב אהבה אליו, אל הגבר העייף והעצוב הזה, ששערו היה זקוק לתספורת טובה ופניו היו
עטורות זיפים שהחלו להלבין פה ושם וידעתי שגם אם הוא מתעקש לאהוב גם את אלוהים ולא
רק אותי האיש הזה, על כל חסרונותיו ומגרעותיו, הוא האיש שאהבה נפשי.
"מיקי החליט שהוא אתיאיסט כי הוא כעס נורא על אלוהים ועל הדת. הוא אמר
שהוא לא מוכן להאמין באלוהים שלא מאמין בו וכל הזמן עשה עברות לתיאבון, ומרוב שהוא
הסביר לי מה ולמה הוא עושה את הרע בעיני אלוהים התחלתי להתמצא בכל הקטעים האלו של
צומות ומצוות וכל זה." הסברתי ומזגתי עוד מיץ לכוסו של רפי, "אבל למרות
שמיקי היה אתיאיסט אדוק הוא לא הפסיק לדבר על אלוהים, אבל אתה רפי, אתה שותק ואני
לא יודע מה אתה, אתה אתיאיסט? אתה אפיקורס להכעיס?" תהיתי ואחר כך עניתי
במקומו, "לא, אתה לא, אז מה אתה? ולמה לא ויתרת עדיין על הדירה שלך
למרות שבעצם אתה גר איתי?"
רפי נגס שוב בטוסט השני, הביט בצלחתו והמשיך לשתוק.
"אתה בכלל אוהב אותי?" התרגזתי ודפקתי עם אגרופי על השולחן.
רפי לכד בכף ידו את אגרופי הקמוץ והנהן, פיו מלא טוסט.
"אז למה אתה לא אומר את זה אף פעם?" תבעתי לדעת, משאיר את כף ידי
אחוזה בידו.
הוא בלע את האוכל ולגם עוד לגימה מהמיץ. "למה אתה נודניק? אני אוהב
אותך, מה, אתה לא יודע לבד שאני אוהב אותך?" רטן.
"אז למה אתה לא אומר לי את זה אף פעם? למה אנחנו לא מדברים אף פעם על
עצמנו?"
"לא יודע על מה יש לנו לדבר, אני מצטער שאני מאכזב אותך עידן, אבל אני
לא צעיר יפה ורומנטי כמו מיקי המסכן, זכרונו לברכה."
"כן, שמתי לב." אמרתי, קצת בנבזות, והתחלתי לפנות את הכלים
מהשולחן.
"תגיד עידן, מה היה קורה אם הוא לא היה נהרג?" שאל רפי אחרי
שהפניתי אליו את גבי כדי להניח את הכלים בכיור. "מה היית עושה אם היינו
נפגשים כשהוא עוד היה חי?" שאל את גבי, "גם אז היינו... אתה יודע, אתה
חושב שגם אם הוא היה חי היית חוזר אלי?"
הסתובבתי, מופתע, והבטתי בו בפליאה, מעולם לא עלה בדעתי שהוא מהרהר לפעמים
במיקי. האם יכול להיות שהוא מקנא בגללו?
"ומה אם אשתך לא הייתה מתגרשת ממך, גם אז היית חוזר אלי?" עניתי לו
בשאלה על שאלתו.
"זו לא שאלה הוגנת." מחה רפי.
"והשאלה שלך כן הוגנת?"
"לא, אתה צודק, סליחה, אבל רק שתדע, הייתי מתחנן שתאהב אותי ושנחזור גם
אם הייתי עדיין נשוי."
"מתחנן על מה? אידיוט! אתה לא יודע שאף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך."
אמרתי, ומיהרתי למחות את הדמעות המטופשות שנקוו בעיני.
רפי קם וחיבק אותי, עוטף אותי בזרועותיו, "אפילו שאני מבוגר, ולא מגולח,
לא יפה וצעיר ואתאיסט כמו מיקי?" שאל בחוסר ביטחון נוגע ללב.
"כן, אפילו, וגם אם מיקי לא היה נהרג, אם רק היית מבקש הייתי חוזר אליך
מיד, בלי לחשוב רגע."
"באמת?" הופתע רפי ושוב התמלאו עיני דמעות של שמחה, וגם קצת
של עצב על השנים שבזבזנו לשווא כשלא היינו יחד.
"כן, באמת, ועכשיו בוא כבר למיטה, נעשיתי חרמן מכל הדיבורים האלה."
"אבל אני לא מגולח, וחוץ מזה עוד שמונה ימים יהיה תשעה באב ואתה יודע
שבתשעת הימים..."
"אוף אתך, רפי. בוא נעשה עסק, אני אצום אתך בתשעה באב אם אתה תוותר
לעצמך קצת על מנהגי האבלות שלך ותבוא למיטה. הולך?" דחפתי יד לתחתוניו.
"אין לך בושה, אפיקורס אחד?" צחק רפי, "אני מכיר אותך, אתה
תבטיח לי כל דבר רק בשביל סקס." משך מעלי את מכנסי.
"ואני גם אקיים, עוד תראה. נו, בוא כבר." משכתי אותו אחרי, הדפתי
אותו למיטה ונשכבתי עליו. "אתה באמת אוהב אותי רפי? נשבע לי שכן?"
"כן, כן, אוף! אתה זה שאהבה נפשי."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה