עוקבים

יום ראשון, 14 בינואר 2018

א. סתם ציניקן

ואם אתה סתם ציניקן
בכל זאת זה צובט בלב.

"גם אם אתה סתם ציניקן..." שר מאור ברוב רגש, מרים את קולו כדי שיתגבר על קול המים הזורמים על גופו הבהיר והשרירי.
"אומרים ואם אתה, לא גם אם אתה," פתח עדן את דלת המקלחת והציץ פנימה, נהנה מהמראה המלבב שנגלה לעיניו, "ואם אתה מתכוון אלי זו סתם השמצה, אני לא ציניקן." הוסיף.
"אתה כן." דילג מאור לעברו ונישק אותו, מתעלם מהמים שזלגו מעורו החלק והרטיבו את עדן, "אבל אתה לא סתם." גיחך.
"אתה רטוב." רטן עדן והדף מעליו את מאור, "תתנגב." פקד עליו בזעף וסגר את דלת המקלחת. הילד הזה, הילד היפה, השמח והתמים הזה, מה הוא עומד לעשות איתו, עם המאור הזה שמתעקש להאיר פנים לעולם ולהתעלם מכל הרוע, הכיעור, השקרים והרשעות ששולטים ביחסי בני האדם בכלל, ובאלה של ההומואים בפרט?
מאור יצא מהמקלחת, מגבת לחה מלופפת סביב מותניו, וחייך אל עדן שישב מול המחשב שלו שקוע בהרהורים, "הנה, אני יבש, אפשר נשיקה עכשיו?"
"אתה לא אמור ללכת לסידורים?" הסתייג עדן ובכל זאת קם וניגש למאור ואפילו הקדים ונישק אותו קודם. הוא ידע שזו טעות ושהוא עומד להסתבך, אבל הצעיר יפה התואר הזה היה חמוד ושמח כל כך... מפתה כל כך... ריחני ומתמסר כל כך...  אז בסדר, בסוף זה ייגמר בכעסים ובשנאה, ויהיו צעקות ומריבות והאשמות כאלה או אחרות, ובעוד כמה חודשים הם בטח יפסיקו לרצות זה את זה ויהיו בגידות ונבזויות, ובקרוב הוא כבר לא יבין מה הוא מצא בטיפוס הדבילי הזה ובחיוך המטומטם שלו, אבל למה לא ליהנות כל זמן שהוא עוד מתרגש ומתלהב ממנו?
הוא משך מעל מותניו של מאור את המגבת, חושף בעונג את אברו העבה והישר שהיה בהיר ויפה כמו בעליו, והוליך אותו למיטה. מאור התפרקד עליה ברצון והושיט אליו את זרועותיו. הם התחבקו והתלטפו, מתנשקים ומתגפפים. מאור טיפל במסירות נלהבת באברו של עדן, מפנק אותו בפיו ובאצבעותיו, ואחר כך העלה עליו קונדום. הצעיר טרח להשיג קונדומים יקרים ודקים במיוחד כדי לא לפגום בתענוגו של שותפו למיטה, ועדן חשד שאם היה מתעקש מאור היה מוותר בפזיזות על קונדום רק כדי לרצות אותו. הוא ליקק את פי הטבעת הוורוד והנחמד של מאור, החדיר לתוכו לשון ואצבעות ואחר כך את אברו, נהנה מהניגוד בין עורו השחום לעורו הבהיר של מאור. החור החם של מאור כאילו שאב אותו לתוכו, מתהדק סביב אברו בלפיתה לחה, שניהם גנחו ונאנחו בהנאה, נעים בקצב אחד כנגד השני עד שמאור גמר ומיד אחריו גם עדן. הם נשארו לשכב צמודים ולהתנשק עוד כמה דקות עד שמאור נזכר שבעצם הוא ממהר לצאת לסידורים, נפרד בנשיקות מעדן המנומנם מעט, הבטיח לחזור עוד הערב ויצא.
עדן נשאר במיטה עוד חצי שעה ולבסוף קם באנחה והתיישב שוב מול המחשב. הייתה לו הרבה עבודה - מבחנים ועבודות לקרוא ולהעריך, הרצאות לכתוב, מערכי שיעור להכין. חופשת הקיץ תסתיים בקרוב, הימים התקצרו, בקרוב יהיה שעון חורף, הסתיו נגס בקיץ, מצנן אותו ומרכך את חומו. הגשם הראשון כבר ירד, מטנף את שמשות המכוניות ועוד מעט יעשה ממש קר והוא יצטרך להוציא את הפוך והסוודרים. הוא נפגש עם מאור בתחילת הקיץ ואז היה בטוח שגם הקיץ הוא יחליף כמה בחורים ואולי יהיה עם כמה במקביל כמו בשנה שעברה? ומה קרה לתכנית שלו לעשות שלישייה? הוא היה בטוח שהשנה הוא יצליח לארגן אחת כזו, אבל איך אומרים? החיים הם מה שקורה לך כשאתה מתכנן תכניות.
אחרי יום העצמאות (או שאולי זה היה ל"ג בעומר?) הוא החליט לחגוג את תחילת הקיץ בביקור בחוף געש ולמרבה הפלא אותו הרעיון עלה גם במוחו של מאור, אבל איכשהו הוא הצליח ללכת לאיבוד בדרך ממגרש החנייה לחוף. עדן שהטיב להכיר את החוף ואת כל הדרכים אליו כיוון אותו למקום הנכון, הם התחילו לדבר ומאור הצליח להצחיק אותו ולסקרן אותו, ואחרי שפשט את בגדיו ונשאר בבגד ים זעיר גם להלהיט אותו, והשאר הוא היסטוריה.
"תודה, התאהבת בילד הזה." פסק שלומי, ידידו הוותיק, "בן כמה הוא בכלל?"
"בן עשרים וארבע." רטן עדן בחוסר רצון. בעוד חצי שנה ימלאו לו שלושים ושלוש שנים, הוא היה מבוגר ממאור בשמונה שנים וחמישה חודשים בדיוק, והוא לא אהב לחשוב על זה.
"שמונה וחצי שנים, לא נורא." פסק שלומי שכאילו קרא את מחשבותיו.
"אתה לטובתו או לטובתי?" הזעיף לעומתו עדן את פניו.
"לטובתך כמובן," כרך שלומי יד שרירית כבדה על כתפיו וטלטל אותו קלות במעין חיבוק גברי, "ויש לי הרגשה שהילד החמוד הזה יצליח לשחרר אותך מהקללה שרודפת אחריך מאז... אתה יודע, וסוף סוף תהיה לך זוגיות."
"אל תדבר שטויות שלומי, לא רודפת אחרי שום קללה, הסיבה היחידה שאין לי זוגיות היא כי אני לא מעוניין באחת כזו." הטיח עדן ברוגז, "ולמה שקרה אז, כשעוד הייתי ילד טיפש ומבולבל אין שום קשר לזה."
"כן, בטח." הצטחק שלומי בטוב לב, "שמענו עליך." יכול להיות שאם הם היו לבד הם היו דנים סוף סוף באותו אירוע מעיק שהתרחש לפני שנות דור כמעט, ארבע עשרה שנה אם לדייק, כשהוא היה באמת עוד ילד רזה ופעור שהמתין לגיוס וניסה למצות כל רגע מהחופש הגדול האחרון שלו. אחותו הגדולה התאהבה והביאה הביתה את החבר החדש שלה ועדן שהתאהב בו נפטר מהאשליה המנחמת שהוא רק מבולבל, מקסימום ביסקסואל שיחזור למוטב ברגע שייפגש בבחורה המתאימה, והבין ששלומי צודק והוא באמת הומו, אבל הם לא היו לבד ותמיר, בן זוגו הדביק של שלומי, חזר מהבר עם כוסות שתייה בשביל כולם. שלומי נחפז להוריד מעל כתפו את זרועו, לקח מתמיר את הכוס ונישק אותו, ואז מאור חזר מהשירותים והושיט לעדן את ידו והם הפסיקו לדבר וחזרו לחגוג ולרקוד. 

"אנחנו צריכים לדבר עדן." הכריז מאור והניח את הקפה שהכין על הדלפק במטבחו של עדן.
"לדבר על מה, ואיפה העוגה?"
"נגמרה, יש עוגיות שיבולת שועל."
"איחס, לא סובל אותן. מה זה הדברים האלה בתוכן, צימוקים?"
"לא, זה חמוציות, ותפסיק לנסות להתחמק."
"מי, אני?"
"כן, אתה. כבר שבועיים אני מנסה לדבר אתך ברצינות ואתה כל הזמן מתחמק, אבל היום זה כבר אמצע ספטמבר, אני חייב להודיע לבעל הבית אם אני מוסיף עוד חמש מאות ₪ ומחדש את החוזה, או שילך לחפש לו פראייר חדש."
"חמש מאות ₪? איזה מניאק!"
"לגמרי." נאנח מאור.
"אתה יכול להרשות לעצמך להוסיף את הסכום הזה?"
"רק אם אני ארד לארוחה אחת ביום."
"טוב, אז אין ברירה, תצטרך לחפש משהו אחר, אני בטוח שתמצא אחלה דירה בשלושת אלפיים לחודש, ואם תתפשר על שותף תוכל לשלם אפילו פחות."
"הבנתי." נקפצו פניו של מאור במרירות, הוא קם ושפך את הקפה שלא נגע בו לכיור, ויצא מהמטבח.
עדן בהה כמה שניות בקפה שלו, לגם לגימה קצרה, הדף מעליו את הכוס בתיעוב, קילל חרש מתחת לאפו והלך לחפש את מאור. הוא מצא את אותו בחדר השינה, עורם ערמות מבגדיו על המיטה. "אולי אתה יודע איפה התיק צד שלי? דחפתי אותו לאיזה מקום ואני לא זוכר לאן."
"מאור, תשמע..." הפציר עדן.
"אני לא מאמין, תראה כמה בגדים." התעלם מאור מהפצרתו, "כמה זמן אני מכיר אותך? שלושה, ארבעה חודשים? ותראה כמה בגדים צברתי אצלך."
"האמת שאנחנו יחד כבר כמעט חמישה חודשים, נפגשנו באמצע מאי." ציין עדן, "די כבר מאור, תפסיק עם זה, תקשיב לי."
"לא יכול, אני עסוק, יש לי רק שבועיים למצוא מקום לגור, ובגלל שכמו אידיוט חיכיתי ודחיתי את החיפוש נגמרו כבר כל הדירות הטובות ונשארתי רק עם הבְרָרָה."
"מאור." חזר ואמר עדן בקול חרישי ומשך מידיו של מאור חבילת חולצות טריקו, "נו, די, תירגע רגע, תפסיק עם העצבים ותן לי לדבר."
"לא רוצה, אין לי זמן לזה, ואין לי מה להגיד לך, רק שתדע שהכל באשמתך."
"למה באשמתי, מה עשיתי?"
"לא חשוב, אם אתה לא מבין לבד אז לא צריך."
עדן גיחך, "אתה כזה כוסית לפעמים מאורי."
"יכול להיות," נעלב מאור, "אבל אם אני לא אסגר על עצמי מהר אני גם אהיה הומלס. נו, איפה התיק המזדיין הזה?"
"לא יודע, עזוב את התיק ותקשיב, הדירה שלי מספיק גדולה לשנינו ובמקום לבזבז סתם כסף עדיף ש... נו, מה? חשבתי שזה מה שרצית, שבגלל זה לא חיפשת דירה חדשה."
"נכון, אבל עכשיו אני כבר לא רוצה."
"למה?"
"ככה, תעזוב אותי."
"לא רוצה, מה תעשה לי?" אחז עדן בכתפיו של מאור והדף אותו לאחור, הפיל אותו על המיטה ונשכב לצידו, "נו, די מאורי, תפסיק להיות עצבן כזה, מצטער שלא הצעתי לך קודם, אבל תבין אותי, יש לי ניסיון ממש גרוע עם זוגיות, ואני פוחד שאם נתחיל לגור יחד הכל שוב יתחרבש לי, ואני ממש לא רוצה שזה יקרה לי עוד פעם, לא אתך."
"למה לא איתי?" הפסיק מאור להיאבק בעדן ואפילו הניח את ראשו הבהיר על כתפו.
"כי... כי אתה... כי ככה, למה אתה שואל שאלות טיפשיות? ורק תראה איזה בלאגן עשית פה."
"אני כבר מסדר הכל." קם מאור מהמיטה והחל להחזיר את הבגדים לארון, "תגיד, זה קשור איכשהו לקללה?" שאל, מציץ אל עדן מעבר לכתפו.
"אני רואה ששלומי שוב פתח את הפה הגדול שלו." רטן עדן, "אין שום קללה, זה סתם חוסר מזל, ובכלל, כמה הומואים אתה כבר מכיר שנמצאים בזוגיות אמיתית."
"אה... די הרבה בעצם, שלומי ותמיר למשל."
"חכה, הם יחד רק חמש שנים. נראה מה יהיה אתם בעתיד." המשיך עדן להחמיץ פנים, "קדימה, לך תתקשר לבעל הבית שלך להגיד לו שיחפש קורבן חדש. מתי אתה רוצה להעביר את הדברים שלך לפה?"
"ביום שישי, דיברתי כבר עם אחי, הוא הבטיח שהוא ייקח את הפז'ו מהגיס שלו ונוכל להעביר הכל בנסיעה אחת."
"נסיעה אחת? אתה בטוח?" פקפק עדן.
"כן, בטח. אין לי כל כך הרבה דברים, כל הדברים שלי פה חוץ מספרים וקצת בגדי חורף ואיזה קרטון אחד או שניים של כלי מטבח."
"ומה עם המחשב שלך, והשולחן מחשב, והמדפים של הספרים, ואוסף הנעליים והמגפיים שלך?" הצטחק עדן.
"אה, כן, זה גם. טוב, אז עוד קרטון אחד, מקסימום שתיים. אתה בטוח שאתה רוצה לגור איתי עדן, באמת? כי אם אתה מרגיש שהפעלתי עליך לחץ לא הוגן אז..."
"די, די כבר, אם לא הייתי בטוח לא הייתי מציע."
"בסדר." התפייס מאור ופניו שוב התבהרו ונראו יפות וקורנות כמו תמיד, "ואני רוצה שנתחלק בשכר דירה ובהוצאות."
"אהה.... האמת ש... לא סיפרתי לך את זה כי הנושא לא עלה אף פעם קודם, אבל האמת שאני לא משלם שכר דירה אלא משכנתא."
"באמת? אתה רוצה להגיד לי שזו הדירה שלך?" נדהם מאור, "אבל..." הוא הביט סביבו בפליאה, סוקר מחדש את דירתו המטופחת והמרווחת של עדן, "לא ידעתי שמורים בתיכון מרוויחים כל כך הרבה."
"הם לא, בכל אופן אני לא, אבל אחרי שסבתא שלי נפטרה התברר שהיא השאירה את הדירה שלה לי ולאחותי. אחותי ובעלה לא רצו לגור בקריות כי בועז בדיוק קיבל עבודה בתל אביב. הם הסכימו למכור לי את החלק שלה בדירה, ולמזלי הורי לקחו בשבילי משכנתא בתנאים טובים כי יש להם המון חסכונות בבנק וזהו, אני משלם בערך אלפיים ₪ בחודש ובעוד שש וחצי שנים הדירה תהיה לגמרי שלי."
"אחלה, אז כמה אתה רוצה שאני אשלם לך כשכר דירה?"
"אהה... אלף ₪?"
"השתגעת? זה מעט מידי, מה עם המים והחשמל והארנונה? בוא נסגור על אלף חמש מאות."
"בסדר." הסכים עדן שהשיחה על כסף הביכה אותו מעט, "מה שתגיד מאור."
"הנה, ככה אני אוהב אותך." שמח מאור וחיבק אותו, "אני יודע שמעצבן אותך שאני נמרח עליך, אבל אני באמת אוהב אותך עדן, ושים לב שאני מתאפק ולא שואל אם גם אתה אוהב אותי."
"שמתי לב, ואני מודה לך על האיפוק." הצטחק עדן, משועשע מהתנהגותו של מאור.
"תגיד עדן, הבועז הזה שנשוי לאחותך..." מאור היסס לרגע, בוחן את פניו של עדן שנאטמו לשמע דבריו, ובכל זאת המשיך לדבר, "יש לך איזה בעיה איתו?"
"כן, ואם לא אכפת לך אני מעדיף לא לפרט, זה סיפור ישן ומשעמם שקרה מזמן, בועז ומירי גרים עכשיו בבוסטון, לא ראיתי אותם כבר שנים ואני ממש לא מתגעגע, אז די כבר."
"בסדר, די כבר." הסכים מאור, "יאללה, בוא נקפוץ לסופר לעשות קניות אחרת לא יהיה לנו חלב לקפה מחר."
יום לפני יום הולדתו אימא של עדן התקשרה לבקש שיעזור לה עם המחשב שלה ששוב עושה לה בעיות, עדן נאנח אבל הסכים לקפוץ לבית הוריו ו"הפתעה!" צרחו כולם והסתערו עליו בנשיקות וחיבוקים. הם נראו מרוצים להפליא ומאור שכמובן ארגן הכל היה המרוצה מכולם. עדן הקפיד להיראות מופתע ושמח ולעניות דעתו הגיע לו לפחות אוסקר על העמדת הפנים המשובחת שלו, אבל אחרי שכל החברים והמכרים עזבו והוא נשאר עם מאור והוריו ועם שלומי ותמיר שהתנדבו לעזור לנקות ולסדר, מאור כרך סביב כתפו את זרועו נישק את לחיו וביקש סליחה.
"על מה? מה עשית?" התפלא עדן.
"עשיתי לך מסיבת הפתעה שלא ממש הפתיעה אותך, אני מקווה שבכל זאת נהנית."
"על מה אתה מדבר? ברור שהוא הופתע ונהנה." מחה תמיר.
"לא, הוא לא." העיר שלומי בקול שקט, כמעט בלחש, "אמרתי להם שתגלה ושמסיבות הפתעה זה לא הסגנון שלך, אבל הם כל כך התלהבו..." התנצל בפני עדן, "מתי גילית?"
"לפני כמה ימים התחלתי לחשוד, ואתמול כבר הבנתי ש... אבל המסיבה הייתה ממש נהדרת ונהניתי מאוד, באמת, אני ממש מודה לכם על המאמץ, ובעיקר לך אימא." חיבק את אימו שנכנסה ברגע זה בסערה למטבח, אביו משתרך אחריה.
"מה קרה?" העביר מאור את מבטו בין אביו לאימו וכל ההתרגשות והשמחה שחש התפוגגו באחת למראה פניהם הקודרות.
"למה אתה חושב שמשהו קרה?" התפלא תמיר.
"כי משהו קרה." ענה לו עדן בקוצר רוח. הוא ניסה, אבל מעולם לא הצליח לחבב את תמיר, בן זוגו הדביק והמסור של שלומי. שלומי נשבע לו שתמיר מאוד מעריך אותו ומשתוקק להיות ידיד שלו, ועדן רצה להחזיר לו באותו מטבע, אבל לצערו הבחור פשוט מרט את עצביו. רוב הזמן הוא הצליח להעמיד פנים שהוא ותמיר חברים טובים, אבל העמדת הפנים הזו כשלה מידי פעם והאמת נחשפה – תמיר היה חמוד ונראה מסור לשלומי אבל לדעתו היה טמבל שטחי ומרוכז בעצמו ועדן אף פעם לא הבין מה שלומי מצא באוחצ'ה הקטנה והמתחנחנת הזאת.
"עדן צודק חמוד." חייכה אימו חיוך חיוור לעבר תמיר - הוא התחנף אליה במרץ ותמיד שיבח את טעמה הטוב בבגדים ואת התבשילים שלה, והיא בתמורה חשבה שהוא ממש חמוד – "כרגע קיבלתי טלפון מאוד מדאיג ממירי, אחותו של עדן."
"מה הבעיה אצלה? שאל עדן והתיישב, "היא חולה או משהו?"
"לא, שום דבר כזה, היא... בועז והיא עומדים לחזור לארץ, הם... הם החליטו להתגרש."
"בגלל זה הם חוזרים לארץ, כדי להתגרש? אי אפשר להתגרש באמריקה?" שאל עדן בזעף.
"אני לא יודעת." הודתה אימו בפיזור נפש והתיישבה מולו, צונחת על הכיסא כאילו כוחותיה אפסו פתאום. אביו נחפז אליה והניח יד מגוננת על כתפה, "יהיה בסדר רותי." ניחם אותה, אבל גם הוא היה מודאג ומוטרד.
"מתי הם חוזרים?" שאל שלומי, ועל פי קולו עדן ידע שהוא עצבני, והיה בטוח שתמיר הדביל לא מבחין בכך.
"בשבוע הבא, הם כבר חיסלו את העסק ומכרו את הבית." ענתה אימו.
"מה עם ילדים, אין להם ילדים?" שאל תמיר בלי להרגיש שהוא זורה מלח על פצע פתוח.
"לא, אין להם." השיב אביו ביובש, "הם החליטו שהם לא מעוניינים בילדים."
"אהה... אני מבין." אמר תמיר שסוף סוף קלט שיש שאלות שעדיף לא לשאול, ונראה מבולבל מעט.
הוריו החליפו ביניהם מבט, הם לא הבינו ומעולם לא יבינו איך זה שביתם מסרבת להפוך לאם וללדת להם נכד. מילא עדן, לו אין ברירה, אבל למה מירי... למרות שלא אמרו מילה הם האשימו בסתר ליבם את חתנם בסירובה של ביתם ללדת ילדים, ונטרו לו שהרחיק אותה מהם לאמריקה הרחוקה
"בועז הזה, הוא ממש לא פופולארי במשפחה שלכם, וגם שלומי לא ממש מתלהב ממנו." העיר מאור כשהם היו סוף סוף לבד, שוכבים ערומים וחבוקים במיטתם הנוחה.
"לא, הורי לא מחבבים אותו, וחושבים שבאשמתו אין למירי ילדים, ושבגללו היא גרה בבוסטון ולא לידם."
"וזו הסיבה שגם אתה לא סובל אותו, או שיש לך עוד סיבות?"
"יש לי עוד סיבות." הודה עדן.
"בא לך לגלות לי או שקשה לך לדבר על זה?"
"קשה לי לדבר על זה אבל אנחנו יחד כבר כמעט שנה, הגיע הזמן שאני אספר גם לך."
"תודה, אני טועה או שגם שלומי יודע שיש לך בעיה עם בועז?"
"אתה לא טועה." נאנח עדן והתרפק על גופו החמים והמוצק של מאור, "תגיד, איך יצאת חכם כזה?"
"אין לי מושג, זה גנטי כנראה." הצטחק מאור.
"כנראה." הסכים עדן, קם מהמיטה, פשפש במגירת שולחן הכתיבה שלו ושלה ממנה אלבום ישן, "הנה, זה עותק של אלבום החתונה של מירי ובועז, הם הכינו כמה עותקים לכל המשפחה. הייתי צריך לשרוף אותו, אבל לא היה לי אומץ." הגיש את האלבום למאור שעלעל בו והתפעל מיופייה של הכלה והשתומם כמה ילדותיים נראו שלומי ועדן ואיזה גבר מהמם הוא החתן.
"כן." הסכים עדן בעצב, "הוא באמת מהמם, ולמרות שעברו כבר שתים עשרה שנה מאז הוא עדיין נראה מעולה."
"אחותך נראית לגמרי מאוהבת בו, והוריך נראים מאושרים מאוד. אולי תסביר לי מה הבעיה שלך איתו?"
"הבעיה היא שגם אני הייתי לגמרי מאוהב בו. הייתי בן שבע עשרה כשנפגשתי איתו, תלמיד י"ב חרמן ומבולבל שלא הבין מה הוא בדיוק, ואז נפגשתי עם בועז והכל התבהר."
"אבל לא יכולת לעשות כלום כי הוא היה עם אחותך." אמר מאור, משתתף בצערו.
"לצערי זה לא מדויק כי בהתחלה הוא לא היה ממש איתה, הם היו יותר ידידים כאלה, מירי בחורה יפה מאוד והיו לה המון מחזרים, היא יצאה עם כמה במקביל ולא מיהרה להתחייב, ועד שהיא החליטה שבועז הוא האחד שלה אני והוא..." זה היה מגוחך להרגיש ככה אחרי כל השנים שחלפו, אבל הוא עדיין חש את אותה צריבה מוכרת מאז בליבו, "אין טעם לפרט, בוא רק נגיד שהוא היה הראשון שלי ומאז לא ניסיתי יותר להיות במיטה עם בנות. הייתי מאושר איתו מאוד, אבל אחרי כמה שבועות של מה שאני חשבתי אז שהוא אהבת נצח מירי החליטה שבועז הכי מתאים לה, ופתאום הם הודיעו שהם מאורסים והתחילו לחפש אולם ודי. ג'י. ורק אז הבנתי שבזמן שלמדתי לבחינות הבגרות בועז חיזר אחרי אחותי, ומבחינתו הייתי רק שעשוע צדדי לא ממש חשוב."
מאור חיבק אותו, "אוי, חמוד שלי, סיפרת על זה למישהו?"
"רק לשלומי, אנחנו חברי ילדות. נפגשנו ביום הראשון שלנו בחטיבת הביניים ומאז לא נפרדנו, והוא הראשון שהודיתי בפניו שאני נמשך לגברים למרות שבהתחלה התעקשתי שגם בנות עושות לי את זה."
"ואתה ושלומי... אתם אף פעם לא..."
"ממש לא. שלומי? מה פתאום? הוא כמו אח שלי, וחוץ מזה, למרות שהוא אחלה בן אדם ואני אוהב אותו מכל הלב הוא ממש לא הטעם שלי, זאת אומרת, אל תבין אותי לא נכון, אין לי שום דבר נגד דובים, לא כל ההומאים צריכים להיות רזים וחלקים, מותר להם להיות שעירים ושמנים, אבל... אתה מבין?"
"כן, לגמרי. יכול להיות שאתה כזה בגלל שבועז הזה שבר לך את הלב ישר על ההתחלה."
"למה אתה מתכוון כזה, איך כזה?"
"כזה ציני ו... לא מתמסר כזה."
"מה לא מתמסר? אני גר אתך, לא?"
"כן, אבל אף פעם לא אמרת לי שאתה אוהב אותי למרות שאני יודע שאתה חולה עלי, וכל פעם שאני מראה לך חתונה של הומואים אתה מעיר הערות נבזיות."
"לא נכון, אני לא מעיר הערות נבזיות, ואני לא ציני, אני סתם ריאליסט, אבל בדבר אחד אתה צודק, אני באמת חולה עליך, ועכשיו בוא נישן כבר כי אני הרוס מעייפות."
"גם אני, יאללה בוא נישן."
"לילה טוב חמוד, ואה... תודה על המסיבה, אל תגלה לאף אחד אבל בסוף באמת נהניתי, ואפילו התרגשתי."
אימא של עדן התעקשה בתוקף שהם יבואו לקבל את פניה של מירי בשדה התעופה ועמדה על כך שקבלת הפנים תכלול שתי מכוניות. "הם יגיעו עם המון מזוודות ומגיע להם לשבת ברווחה ולא דחוקים בין מזוודות, וחוץ מזה יכול להיות שמירי תעדיף לא לנסוע הביתה יחד עם בועז, אל תשכחו שהם מתכננים להתגרש." אמרה ופניה לבשו את המבע הקפוץ ההוא שהזהיר את כל מי שהכיר אותה שעדיף לא לעמוד בדרכה.
"בסדר אימא." נכנע עדן, משלים עם כך שיהיה עליו להישאר ער כל הלילה ולקינוח לפגוש שוב את בועז.
"מותר גם לי לבוא?" התערב מאור.
"בטח," השיבה אימו, "אתה חלק מהמשפחה עכשיו." מאור ועדן החליפו מבטים מנצחים, הם חיכו זמן רב להצהרה הזו. בהתחלה הוריו של עדן היו מנומסים אבל מסויגים מאוד כלפי מאור. לפליאתו של עדן מאור לא נואש והתמיד להצטרף אליו לביקורים אצלם, מקפיד להביא תמיד מתנה קטנה ולהיות תמיד אדיב וקשוב ומקסים - אמנם התנהגות טבעית מאוד אצלו, אבל בכל זאת לא מובנת מאליה. עדן העריך מאוד את סבלנותו שהשתלמה בסופו של דבר. בכוח אישיותו החמימה והקסם האישי שלו הצליח מאור להמיס את ליבה של אימו, לחדור מבעד לביישנות הנבוכה של אביו ולהצטרף למשפחתם הקטנה.
המטוס איחר כמובן והם המתינו עד בוש עד שבועז ומירי הופיעו סוף סוף, דוחפים לפניהם עגלות עמוסות. כמו כל הנוסעים גם הם נראו מותשים ומבולבלים, אבל מירי נראתה רע במיוחד, פניה היפות היו לבנות כסיד, שערה הבהיר היה פרוע ושמנוני ועיניה היו שקועות בחוריהן. בועז פסע לצידה, אבל לא הביט בה ולא עזר לה לדחוף את העגלה הכבדה, ועדן חשב שהוא מתנהג כאילו אינו מכיר את אשתו מזה עשר שנים.
אימו התעלמה מבועז והסתערה קדימה מאמצת את ביתה אל חיקה, בוכה וצוחקת, מלטפת אותה בהתרגשות. בקושי הניחה לבעלה לחבק קלות את מירי ומיד פקדה עליו לדחוף את עגלתה הכבדה לעבר המכונית. "אני ואבא ניקח את מירי ואתם תיקחו את בועז." זרקה לעבר בנה ובן זוגו, ובלי להתייחס לבועז שעמד בצד בשתיקה קודרת, החישה את בעלה וביתה החוצה.
"שלום עדן, נחמד לפגוש אותך שוב." אמר בועז והושיט לעדן את כף ידו, מחייך אליו את חיוכו הבוטח והיפה בעודו מלכסן מבט אל מאור שחייך אליו חזרה והושיט לו את ידו ללחיצה, "אני מאור, אנחנו יחד." הבהיר, מחווה בסנטרו לעבר עדן, "לאן אתה רוצה שנסיע אותך?"
"לא יודע." אמר בועז והפסיק לחייך, "למלון אולי?"
"מלון? אז אתה ומירי באמת מתגרשים? אפשר לדעת למה?" חקר עדן בחוסר נימוס.
בועז הפנה לעברו חיוך קטן ועייף, "זה סיפור ארוך שאפשר לסכם במשפט אחד, היא רוצה דבר אחד ואני דבר אחר."
"חשבתי שהיא רוצה אותך, ושאתה רוצה אותה, זה מה שאמרת לי לפני שהתחתנתם." תקף עדן במרירות שהפתיע גם אותו. הסיפור עם בועז היה סיפור ישן כל כך, הוא היה בטוח שהתגבר עליו מזמן והנה, ברגע שהוא נפגש שוב עם בועז הכל צץ מחדש.
"כן, זה היה אז, עכשיו היא רוצה תינוק."
"ואתה לא?" הופתע מאור שכבר בגילו הצעיר תכנן איך יהפוך יום אחד לאבא.
"לא!" פסק בועז, "ממש לא." הוסיף ליתר הדגשה, והחל להדוף שוב את עגלתו הכבדה והסרבנית לעבר היציאה, "אז איפה המכונית שלכם, או שאני אמור לתפוס מונית?"
אם מאור לא היה נדחף עדן היה אומר לבועז שייקח מונית ושיהיה לו בהצלחה, אבל מאור נחפז להציע לבועז הסעה, ועוד הגדיל לעשות והציע לו לישון אצלם בדירה עד שהוא יתארגן על עצמו.
בועז אמר תודה, וחייך שוב את חיוכו הקטן והעייף שהיה שונה כל כך מהחיוך הכריזמטי הרחב שלו שעדן הוקסם ממנו בעבר. הם הטעינו את מזוודותיו במכוניתם ונסעו הביתה.
עדן ומאור היו עייפים מאוד, אבל בועז טען שהוא ערני לגמרי, הסתובב קצת בדירה ושיבח את השינויים שעדן עשה, התפעל מחדר האורחים הנאה שהועמד לרשותו, ואחר כך התיישב מול הטלוויזיה בסלון והאיץ במארחיו ללכת לישון. "אני אהיה בסדר גמור, לכו למיטה." אמר, התרווח לו על הספה והתחיל לזפזפ.
השניים עשו כדבריו, אבל למרות שהיו עייפים מאוד התקשו להירדם. "תשמע, הוא גבר ממש מרשים." אמר מאור, "הוא השתנה מאוד באמריקה?"
"טוב, הוא התבגר קצת כמובן, בפעם האחרונה שנפגשנו הוא היה בן עשרים ושמונה ועכשיו הוא בן שלושים ושמונה, אבל האמת היא שהוא נשאר כמעט אותו דבר, לא השמין, לא הקריח, אפילו לא הלבין. האמת, הוא נראה ממש טוב."
"וגם הטעם שלו בבגדים מעולה." הוסיף מאור שבגדים ואופנה תמיד משכו את תשומת ליבו, "אני לא מבין איך אחותך מוותרת על גבר כזה."
"כנראה שיש לה סיבות משלה." השיב עדן ביובש, "ואני יודע שעכשיו היא לא נראתה משהו, אבל בדרך כלל היא אישה יפה וסקסית מאוד." סנגר על אחותו.
"כנראה שהייתה לה טיסה קשה," הסכים מאור בנדיבות, "ואולי היא בהיריון." הוסיף.
"אתה חושב ככה?" נדהם עדן, "למה? לדעתי היא דווקא רזתה, לא השמינה."
"משמינים רק אחרי החודש השלישי." הסביר מאור, "עד אז יש הרבה נשים שסובלות מבחילות ומרזות דווקא. בת כמה אחותך דרך אגב?"
"בת שלושים וארבע, כמעט חמש." הוא נאנח, "כבר לא ילדה וגם אני..."
"אתה בסדר גמור." נחפז מאור להבטיח לו, "מספיק לקשקש, בוא נישן כבר."
כשמאור ועדן קמו בבוקר הם גילו את האורח שלהם ישן מול הטלוויזיה הדולקת. ברגע שעדן כיבה אותה בועז התעורר בבהלה, ואחרי רגע של בלבול הניח לעדן להוליך אותו למיטתו, צנח עליה בבגדיו ונרדם שוב. עדן פרש עליו שמיכה קלה והלך לאכול ארוחת בוקר עם מאור.
הם השאירו את בועז הישן בדירתם, נעלו אותה, משאירים לו מפתח, והלכו איש איש לעבודתו. עדן ללמד בבית הספר, ומאור שכמעט סיים את לימודיו במכללה - היה עליו רק להשלים עוד כמה עבודות לפני שיקבל את התואר - מיהר למשמרתו כאחמ"ש במסעדה.
אימו של עדן המתינה עד שהוא יצא לחדר המורים להפסקה והתקשרה אליו, נסערת מאוד.
"מירי בהיריון." בישרה לו בחגיגיות, "בגלל זה היא נראתה כל כך רע, ובגלל זה היא מתגרשת. בועז רוצה שהיא תעשה הפלה והיא מסרבת בתוקף, היא החליטה שהיא מעדיפה להתגרש ולא לוותר על הילד."
"למה הוא לא רוצה ילד? את בטוחה שההיריון ממנו?" שאל עדן.
אימו פצחה במחאה חריפה וקולנית, נוזפת בו על חוסר הרגישות שלו ועל העלבון שעלב באחותו, ולא נרגעה עד שהוא התנצל. "אני לא מבינה למה הוא גר אצלך, יש לו די כסף לשכור לעצמו דירה או ללכת למלון." התלוננה, "אל תיתן לו לנצל אותך."
"אל תגזימי, הוא רק נחת בארץ והוא עוד סובל מג'ט לג, אני בטוח שאחרי שהוא יחזור לעצמו הוא יעזוב." ניסה עדן להרגיע את אימו, הבטיח שיקפוץ לבקר מיד אחרי העבודה והלך לשתות תה להרגיע את גרונו הניחר.
לשמחתו מירי נראתה הרבה יותר טוב. היא ישנה, חפפה את ראשה והתאפרה קלות, ושוב נראתה כמו אחותו הגדולה והזוהרת. אימו ואביו גילו טקט מפתיע והניחו לו לדבר אתה ביחידות. "אני מבין שמגיע לך מזל טוב חמודה." חייך אליה עדן, "באיזה חודש את?"
"מתחילה את הרביעי, הבטן כבר מתחילה לבלוט." מתחה אחותו את חולצת הטריקו הרפויה שלבשה, חושפת בטן מעוגלת קטנטנה, "לא רציתי לגלות לאימא, אבל מאז שאני נשואה לבועז עברתי כבר שתי הפלות, וזה לא היה הרעיון שלי, אם לא הייתי מקשיבה לו כבר היו לי שני ילדים, אחד בן שש ואחד בן ארבע." התמלאו עיניה הכחולות, היפות, בדמעות.
"אבל למה הוא לא רוצה שיהיו לכם ילדים?"
"כל פעם יש לו תירוץ אחר, הפלתי את ההיריון הראשון בגלל שעוד לא הסתדרנו כספית, ואת השני כי בדיוק התחלנו להרוויח טוב, ולא התאים לו להתעסק עכשיו עם ילד. ואני, כמו טיפשה, ויתרתי לו כל פעם מחדש, אבל די, זה נגמר, אני כבר לא ילדה, אמרתי לבועז שכמו שאני מכירה אותו הרגע המתאים לא יגיע אף פעם, ושלא ישכח שאני עוד מעט בת שלושים וחמש... השעון הביולוגי מתקתק, ואני מסרבת לעשות עוד הפלה, ואז יצא המרצע מהשק, הוא בכלל לא רוצה ילדים, הוא אף פעם לא רצה, הוא החליט שהוא אל-הורי, ואם אני מתעקשת על ילד הוא לא רוצה שנשאר נשואים, אתה מאמין שהייתה לו חוצפה להציע לי שאני אעשה שוב הפלה ואחרי שנתגרש הוא יממן לי הפריה מבנק הזרע כי מפריע לו לדעת שיש לו ילד?"
"למה?" תהה עדן, "וממתי הוא אל-הורי פתאום?"
"מסתבר שהוא תמיד היה כזה ואני זו שלא הבינה, ומפריע לו שאני אגדל את הילד שלו כי... כי... טוב, למרות שהוא אף פעם לא באמת הסביר יש לי השערות משלי, אבל עזוב, אין לי כוח להיכנס לזה."
"אני לא מבין למה, אם זה ככה, הוא התעקש לטוס אתך לארץ, למה הוא לא נשאר באמריקה?"
"כי העסק שבנינו הפסיק להרוויח, לא בגללנו, בגלל הכלכלה האמריקאית הדפוקה, והאמת שפשוט נמאס לנו, גם בלי ההיריון אני לא חושבת שהייתי שורדת עוד חורף אחד בבוסטון. רק אחרי שהחלטנו למכור ולעזוב גיליתי פתאום שאני בהיריון, מזל שמכרנו בזמן ויצאנו עם קצת כסף, אמרתי לבועז שלא ידאג, אני לא אבקש ממנו דמי מזונות והוא לא צריך לגדל את הילד, מצידי שלא יפגוש אותו אף פעם, רק שיכיר בזה שהוא אבא שלו, זה מספיק לי."
"והוא הסכים?"
"לא, הוא מסרב בכל תוקף ולא מוכן לשמוע לא, הוא בטוח שהוא עוד יצליח לשכנע אותי להפיל, כל זמן הטיסה הוא חפר לי על זה ועשה לי את המוות, הוא כל כך הציק לי עד שבסוף אחד הדיילים בא לשאול אם אני צריכה עזרה. למזלי זה השתיק אותו קצת." מירי עצרה לנשום, מחתה את עיניה הדומעות והמשיכה להשתפך, "אני ממש לא מבינה מה הבעיה שלו, זה לא שהוא היה אי פעם בעל אוהב ומסור, הוא בגד בלי סוף, ולא רק עם נשים אלא גם עם גברים, שתה ועישן ו.... לא חשוב, הוא אפילו ניסה לגרור גם אותי לטינופת הזו, וכשהייתי צעירה יותר הוא גם הצליח, אבל אחרי גיל שלושים פשוט נמאס לי, ההפלה האחרונה שברה אותי, נכנסתי לדיכאון נוראי והייתי צריכה טיפול נפשי וכדורים כדי לצאת ממנו ואז החלטתי שלא עוד, אני רוצה להיות אימא, אני רוצה משפחה ואני רוצה הביתה, לאבא ואימא, ואם לבועז זה לא מתאים אז שיחפש לו אישה אחרת, או גבר, מה שמתאים לו." 

אין תגובות:

פרסום תגובה