קוראים

יום ראשון, 14 בינואר 2018

א. מתחיל מחדש

"לא עדיף שקודם תמצא משהו אחר לפני שאתה ממהר לעזוב את העבודה הקבועה שלך?" שאל שביט שהיה הראשון ששמע על החלטתי להחליף מקום עבודה ומגורים, "ולמה אתה צריך גם לעבוד דירה? מה רע לך פה?"
"אני זקוק לשינוי." אמרתי, שומר לעצמי את דעתו של אלטר שכחלק מהשינוי אני צריך גם להתרחק משביט וחבר מרעיו.
"גיוון כאילו?" קימט לעומתי שביט את מצחו בדאגה.
"כן, למה לא? גם אתה מגוון כל הזמן אז למה אני לא?"
"לא עדיף להחליף בחורים מאשר דירות? זה פחות מעייף והרבה יותר כיף."
"מתאים לך לחשוב ככה." אמרתי בעוקצנות, "אבל אני שונה ממך."
"אני יודע שאתה שונה ממני פלורי." אמר שביט בקול רך שעם קצת רצון טוב אפשר היה לדמיין שיש בו מעין חרטה מסויגת, אולי אפילו סוג של התנצלות, "אבל ככה החיים יותר מעניינים, לא?"
משכתי בכתפי והמשכתי לעבוד במרץ על שיפוץ קורות החיים שלי שלמרות כל מאמצי לא נראו מרשימים במיוחד.
"אתה בטח רוצה לעבוד לתל אביב." הניח שביט יד על כתפי, מפריע לי להתרכז בהקלדה, "ואני מבין אותך, אבל אל תשכח שהדירות והחיים בכלל נעשו נורא יקרים במרכז, וחוץ מזה מה יהיה עם אימא שלך?"
הבטתי בו, מופתע, "ממתי אתה דואג לאימא שלי? מה לך ולה? אתה בקושי מכיר אותה."
"באשמתך." נזף שביט.
"לא, באשמתך." התעקשתי להעמיד דברים על דיוקם.
"טוב, לא משנה, רק אל תשכח שהיא לא נעשית צעירה יותר, לא יהיה לה קשה אם תגור רחוק ממנה?" העלה שביט על פניו הבעת דאגה צבועה שלא הלמה אותו כלל.
"לא, ומה אתך, לך לא יהיה קשה?" התחכמתי.
שביט עיווה את פניו ואמר שבחורים באים והולכים, הוא מקבל את החיים כמו שהם ויודע שאין טעם לרדוף אחריהם... אם נמאס לי ממנו הוא מבין והוא לא מתכוון להציק לי, הבטיח.
"שביט, די. נמאס לי מהבוס שלי, לא ממך, אולי מספיק להיות רגשי כזה? מה קורה לך?"
"כלום." אמר שביט בזעם, וכיבה לי בלי רשות את המחשב, ובלי להתחשב במחאותיי גרר אותי לבלות בפייגלע כי לטענתו אני יושב יותר מידי בבית והגיע הזמן שאתאוורר קצת.
בדרך דיברנו על סלאבה. למרות מורת הרוח שלי שביט המשיך להיות ידיד שלו גם אחרי נישואיו, ואפילו קיבל הזמנה לחתונה שלו, שקל ללכת, אבל בסוף נמלך בדעתו ולא הלך מטעמי התנגדות עקרונית לחתונות דתיות, ועם זאת לא הפסיק להצטער שהפסיד את מראהו של סלאבה לבוש חליפה וחבוש כיפה עומד מתחת לחופה ושובר כוס. תוך כדי שיחה על סלאבה והחתונה שהוא לא נכח בה הוא הודה בחצי פה שהוא זה שעודד את סלאבה להתחתן.
"למה עשית את זה?" התרגזתי, "הרי ידעת שאני לא אוכל להמשיך להיות איתו אחרי שהוא יתחתן?"
שביט חייך חיוך אלכסוני, ספק מבודח ספק מריר, משך כתף ואמר שיש המון נשואים שבוגדים מהצד באישה עם גבר, ולמה רק אני עושה סיפור?
"ככה!" צעקתי, ואם הוא לא היה נוהג אני חושב שהייתי אפילו מנסה להרביץ לו, "עשית את זה בכוונה, רצית להפריד בינינו." האשמתי אותו.
"אל תגזים." הפטיר שביט ביובש, מעמיד פנים שהוא מתרכז בנהיגה ולא ממש מתייחס לכעסי (אבל הוא היה מתוח ועצבני מאוד, הבחנתי בכך בקלות), "לא סחבתי אותו בכוח לחופה, רק הסברתי לו את הדעות שלי על זוגיות בין הומואים וגם נתתי לו דוגמאות."
"את מי מעניינות הדעות המגעילות והדוגמאות הדפוקות שלך?" צעקתי, מתוסכל.
"כל הדוגמאות שהבאתי היו מהחיים, והדעות שלי נכונות פלורי, נכונות לגמרי למרות כל הצדקנות הרומנטית שלך."
"צדקנות רומנטית." נשפתי בבוז, "מאיפה שלפת את הביטוי האידיוטי הזה?"
"מהשרוול." צחק שביט שרוחו הטובה שבה אליו, החנה את המכונית לא רחוק מהפייגלע, ומרוצה מאוד מהתשובות המחוכמות שלו וממקום החנייה הטוב שמצא רכן ונשק על לחיי, ואחר כך חזר והסביר לי שסלאבה המסכן אף פעם לא היה מצליח להיות מאושר באמת עם גבר, אפילו אם זה אחד כמוני, ועדיף לו ככה, לחיות בגלוי עם אישה וילדים ולהביא נחת ואושר להוריו ואם זה אומר שבשביל זה הוא צריך לבגוד פה ושם בסתר עם גברים אז לא נורא...
"למה אתה מתכוון אחד כמוני?" התפרצתי בזעם להסברים המרגיזים שלו ששמעתי יותר מידי פעמים בעבר.
שביט נאנח, ושאל אם אנחנו הולכים שוב לדבר על הנושא הזה, כי באמת, נמאס לו כבר מהחפירות בנושא הנדוש הזה...
"למה אתה מתכוון? איזה חפירות? ומתי דיברנו על זה פעם?"
"יכול להיות שדיברתי עם מישהו אחר, לא אתך, אבל מה זה משנה? אני מתכוון לחפירות על אוחצ'ות כן או לא, ועל סוגי הומואים וכל זה..." ענה שביט בקול משועמם שנועד לעצבן אותי, והצליח. כעסתי עליו כל כך עד שהתנפלתי עליו, נרגז ונעלב, וניסיתי להרביץ לו, בלי הצלחה.
שביט חזק וכבד ממני בהרבה, ומנוסה מאוד בטיפול בבחורים כועסים. מהר מאוד מצאתי את עצמי מעוך תחתיו במושב האחורי של הג'יפ שלו, אליו נגררתי בעל כורחי, פני צמודים למסעד, מכנסי מופשלים למטה, חולצתי מתרוממת למעלה, ידו מפשפשת בתחתוני בעוד הזין שלו מתחפר באחורי.
זה היה כמעט אונס, אבל רק כמעט כי לא באמת התנגדתי. נכון לא ממש רציתי לעשות סקס במושב האחורי של הג'יפ של שביט, אבל עובדה שלמרות שפי לא היה חסום לא צעקתי, ובעצם שיתפתי פעולה, נאבק איתו בשתיקה ולא ממש בתוקף עד שגמרתי בכף ידו החמה, ועוד הגדלתי לעשות וחיכיתי בסבלנות עד שגם הוא יבוא על סיפוקו, ואפילו עזרתי לו להתנקות ולהסתדר אחרי שהכול נגמר, אבל כשניסה לנשק את פי הסבתי את ראשי וסירבתי.
"נו, די פלורי, אל תהיה פולנייה." רטן שביט ברוח טובה, והתעקש לאוחז בכף ידי הסרבנית, וככה, יד ביד, נכנסו יחד לפייגלע.
כמה דקות אחר כך הוא כבר דיבר וצחק עם החברים מהמועדון שלו, משאיר אותי לבד בפינה. ישבתי שם קודר ומשמים עד שפולי החמוד הביא לי פינה קולדה כמעט לא אלכוהולית ושאל אם אני מרגיש טוב. "לא כל כך." הודיתי, מביט בחיבה בפניו הנעימים, שואל את עצמי למה לי אין לי בן זוג כל כך נחמד וטוב לב.
"אתה נראה עצוב, מה קרה חמוד?" חקר פולי בדאגה.
רציתי להגיד משהו קליל ולא מחייב, אבל כמעט מבלי משים מצאתי את עצמי מפרט לפניו את תסכולי מהעבודה, ואת ההרגשה שלי שמיציתי את מקום מגורי.
"זה בגלל הפרידה מסלאבה, עדיין לא התאוששת ממנה." חיווה פולי את דעתו, וליטף בחיבה אבהית את שערי.
"אולי." נאלצתי להסכים, ולמרבה הבושה היה עלי לעפעף במהירות כדי למנוע מהדמעות לזלוג.
"אל תכעס עליו." הפציר פולי, "אל תשכח מאיזה משפחה הוא בא, ואיזה חינוך הוא קיבל. מסכן שכמוהו, הוא אף פעם לא ירגיש טוב בשום מקום, חבל שאי אפשר לחיות היום כמו שחיו היוונים הקדמונים, היה להם סידור מצוין שהיה מתאים מאוד לאנשים כמו סלאבה."
"איזה סידור."
"סידור הגיוני מאוד, הבן אדם חייב להתחתן, להביא ילדים ולהיות ראש משפחה, אבל אם בא לו מותר לו לזיין מהצד בנים צעירים, כולם יודעים וזה מקובל לגמרי, וברגע שהבחור נעשה מבוגר מידי לטעמו הוא נותן לו מתנה יפה ומחליף אותו בצעיר אחר."
"ומה האישה אומרת? זה לא מפריע לה?"
"למה שזה יפריע לה? מה אכפת לה מה הגבר עושה כל זמן שיש לה ילדים ובית ובעל שמפרנס אותה. היא לא צריכה שטויות רומנטיות, בשביל מה זה טוב? כל זמן שהיא נשואה ואימא היא מרוצה."
"ומה אם הוא מתאהב בצעיר שהוא מזיין ולא רוצה להיפרד ממנו?"
"לא יודע." הודה פולי, "אני לא חושב שהיוונים הקדמונים היו מתאהבים כמונו, הם גם לא עשו עניין גדול מסקס, בטח שלא בין גברים, וממש לא עניין אותם מי מזיין את מי. כל זמן שגבר הביא ילדים מאשתו החוקית ודאג להמשיך את הדור הבא הוא עשה את שלו, לאף אחד לא היו טענות על בגידה ושטויות כאלו."
"אבל בטח לא היה נעים להיות אישה אז, וגם לא אוחצ'ה כמוני." הערתי, מרגיש עוד יותר עצוב ומדוכדך.
"כנראה שלא." הסכים פולי בצער, וכדי להסיח את דעתי מהדיכאון שדבריו גרמו לי שאל אם כבר מצאתי עבודה חדשה.
"עוד לא." הודיתי, "וגם מחיר הדירות כיום הוא לא משהו... אין לי מזל, תמיד כשאני רוצה לקנות המחיר עולה, וכשאני רוצה למכור המחיר יורד."
"אבל למה שתמכור, למה שלא תשכיר את הדירה שלך?"
"ואיפה אני אגור?" שאלתי.
פולי סקר אותי מלמעלה למטה, ואחר כך ההפך, ושאל אם שמעתי על מקום שנקרא נווה אלונים.
"נדמה לי שכן, זה מין פנימייה או משהו, לא?"
"כן." הסכים פולי בכובד ראש, "בעיקרון זו פנימייה לבני נוער בסיכון, אבל יש שם רוב גדול מאוד של נוער להטב"י שנזרק מהבית, אני מכיר קצת את שרון, המנהלת, ולפעמים היא שולחת לי מתלמדים שרוצים ללמוד להיות ברמנים... חלקם אפילו די בסדר... רוב הילדים שם לא הולכים לצבא, בעיקר לא הטרנסג'נדרים, אבל צריך לדאוג להם וללמד אותם מקצוע כדי שיוכלו להתפרנס אחרי הלימודים, אני ותומי מנסים לעזור כמה שאפשר. מין תרומה לקהילה."
"זה יפה מאוד מצידכם ונהדר שיש מקום כזה, אבל מה זה נוגע לי?"
"הם תמיד זקוקים למורים מקצועיים, ואתה הרי מעצב גרפי ויודע לעבוד עם כל מיני תוכנות מחשב גרפיות וכל זה, ומאחר ואתה גם הומו הם בטח ישמחו מאוד לקבל אותך בתור מורה."
"אבל... אבל אני לא יודע כלום על הוראה ו... איפה זה בכלל, הנווה אלונים הזה?"
"בצפון, קצת אחרי חיפה, מקום טיפה נידח, אבל יפה מאוד, נוף מקסים ואוויר צח, והכי חשוב, הם נותנים למורים שרוצים לגור שם דירה, וגם תוספת למשכורת."
"באמת? איזה מין דירה?"
פולי משך בכתפיו ואמר שאין לו מושג, אבל כנראה שזו דירה די סבירה כי הוא לא שמע אף אחד מתלונן על סידורי המגורים במקום, נכון, על המשכורת ועל התלמידים וגם קצת על המנהלת הוא שמע תלונות, אבל לא על המגורים, ובכל מקרה למה שלא אתקשר לברר? דחף לידי את מספר הטלפון של שרון, המנהלת של נווה אלונים, וכבר למחרת התקשרתי והתברר שכן, הם באמת צריכים מישהו עם ניסיון בעיצוב ובגרפיקה שילמד את התלמידים להפעיל מקינטוש ולהשגיח על חדר המחשבים ויש להם סידורי מגורים למורים שמעוניינים בכך ולא רק שהם חינם אלא גם מקבלים בעבורם תוספת קטנה למשכורת.
יום אחר כך, מתעלם ממורת הרוח של הבוס שהחמיץ לעומתי פנים, לקחתי לי יום חופש והטרחתי את עצמי לנווה אלונים לברר מתי אוכל להתחיל לעבוד שם כמרכז מגמת העיצוב והגרפיקה הממוחשבים. 
לי ולאלטר יש סידור נוח מאוד, הוא לא מתערב במה שאני עושה במיטה עם גברים, ובתמורה אני מניח לו להיות אחראי על הקטעים הרשמיים והבוגרים יותר בחיי, קטעים כמו פגישות חשובות וראיונות עבודה.
זו הסיבה לכך שהנחתי לאלטר לתפוס פיקוד ולהחליט מה אלבש בפעם הראשונה שלי בנווה אלונים – חולצת בד חלקה ושמרנית עם כפתורים ומכנסים שחורים תואמים, ואפילו ז'קט מחויט דק שפשטתי מיד כשיצאתי ממשרדה של מנהלת נווה אלונים.
אלטר פיקח על השיחה שלי עם שרון המנהלת והשגיח שאעשה עליה רושם חיובי ורציני, והמשיך להשגיח עלי גם כשהסתובבתי בפנימייה, הז'קט המטופש הזה תלוי באלגנטיות על זרועי והקשבתי רוב קשב להסברים של עידן שהיה אחראי עד אותו יום על מחלקת המחשבים למרות שהוא העדיף ללמד תנ"ך, ספרות ולשון, ולא הבין כלום בעיצוב גרפי.
בהדרכתו ראיתי את אולם הספורט החדש, את המדשאה הגדולה וערוגות הורדים המקיפות אותה, את חדרי הכיתות ומגורי התלמידים ולבסוף את מגורי הצוות שנקראו שכונת הקוטג'ים והיו מופרדים משטח הפנימייה במשוכה גבוהה של שיחי יסמין ורוזמרין. אחרי שעברנו שער מתכת נאה שהיה קבוע במרכז המשוכה הגענו אל קבוצת קוטג'ים נחמדים עשויים עץ שהיו פזורים בין עצי אלון עבותים, מחוברים זה לזה בשבילים מתפתלים מרוצפים אבן אדמדמה.
"איזה יופי." אמרתי, "כל כך ירוק ונקי, ממש כמו באירופה."
"נכון." חייך עידן, "למרות שהקוטג'ים הם תוצרת ארצות הברית, מתנה מתורם נדיב שהוא במקרה סבא של בת הזוג של שרון, אבל בגלל עצי האלון השכונה הזו נראית קצת אירופית, מוצא חן בעיניך?"
"כן, מאוד. כמה עולה השכר דירה?"
"חינם." חייך עידן, "המגורים הם חלק מתנאי ההעסקה של המורים, אבל אם אתה רווק תצטרך לחלק קוטג' עם שותף."
"ומה אם יהיה לי בן זוג גבר ולא אישה?"
עידן צחק ואמר שאין בפנימייה אפליה, ולמעשה הגברים שנשואים לנשים הם במיעוט בנווה אלונים, והוסיף בשמחה שכשהוא אומר רווק הוא מתכוון למי שאין לו בן זוג, או בת זוג בלי קשר למינם של הזוגות.
"ומה אתך, אתה רווק?" התעניינתי, מציץ בו בסקרנות. הוא היה צעיר ונאה, וטיפה התאכזבתי לשמוע שכן, הוא חי כבר כמה שנים עם בן זוגו למרות שרשמית הוא נשוי לבחורה שגם היא חיה עם בת זוג... "יש לנו סידור קצת משונה, אבל לדעתנו הוא מוצלח מאוד, בהזדמנות, כשיהיה לי זמן, אני אספר לך את כל הפרטים."
"אם שרון תקבל אותי לעבודה."
"אל תדאג, אני מכיר אותה, כבר התקבלת." בישר לי עידן, "אם רק תסכים." הוסיף בנימוס.
בטח שכן, תגיד לו שכן. האיץ בי אלטר, המקום הזה מוצא חן בעיני.
הוא קצת נידח, הסתייגתי.
נו, אז מה? אפשר לחשוב שאתה איזה חיית מסיבות, תראה כמה ירוק ויפה ושקט פה, ותוכל להשכיר את הדירה שלך... נו, תגיד כן. נדנד אלטר כמו ילד.
החיפזון מהשטן, קודם נראה את החדר שיתנו לי. המשכתי להסס ולהתלבט.
התברר שלרווקים הקצו שני קוטג'ים, באחד גרו המורה להתעמלות והעובדת הסוציאלית (שנולדה כגבר והפכה עם הזמן לאישה לסבית לחש לי עידן בסוד) ובשני גר המורה למתמטיקה, גבר שמנמן וביישן שהציג את עצמו כמשה הרשקוביץ, אבל כולם קראו לו פשוט הרשקו.
"אני אשמח מאוד אם תחליט לעבוד פה." אמר לי, ולחץ את ידי, מסמיק קצת, "נעים פה מאוד והעבודה מרתקת, אבל קצת עצוב לי לגור לבד."
"הילדים לא עושים לך בעיות?" שאלתי, כי הוא לא נראה כמו מישהו שיכול להשתלט על כיתה מלאה מתבגרים מרדניים.
"כן, קצת, לפעמים." הודה הרשקו והסומק על פניו העמיק, "אבל הם ילדים טובים." נחפז להוסיף, "ואם הם מגזימים יש לי תמיד עזרה משרון, או מיובל."
"מי זה יובל?" שאלתי.
"אב הבית שלנו." הסביר עידן, "שרון אולי המנהלת, אבל בלי יובי המקום הזה יתפרק, בלעדיו שום דבר לא יעבוד כמו שצריך ובנצי יתחרפן."
"מי זה בנצי?" תהיתי.
"המורה שלנו לדראמה," עיווה עידן את פניו, "ג'ינג'י עצבני, ודראמה קווין בזכות עצמו."
"בנצי מורה מצוין והוא מסור מאוד לתפקיד שלו." מיהר הרשקו לתקן את הרושם הרע שהייתי עלול לקבל מדברי הכפירה הליצניים של עידן, "והוא גם מומחה גדול למחזות חנוך לווין."
"אתה מתכוון מעריץ פנאטי שלו." גיחך עידן, אבל לא היה שמץ של זדון בחיוכו, ומיד אחר כך מיהר והבטיח לי שבנצי הוא אמנם ג'ינג'י שאוהב לעשות מידי פעם סצנות, "אבל מה כבר אפשר לצפות משחקן מתוסכל שנעשה מורה לדראמה? וחוץ מזה הוא באמת מורה מעולה, בלעדיו אף תלמיד לא היה מצליח לעבור בשלום את הבגרות בלשון."
"חשבתי שאתה המורה ללשון?"
"כן, אבל אני שונא את זה, אני מעדיף ללמד ספרות, ואני גם לא מפחיד מספיק כדי לשכנע את התלמידים המופרעים שלנו לשבת ולשנן הטיות פועל וחוקי תחביר, אבל לא נורא, אני לא מאבד תקווה, אולי עם הזמן גם אני אזדקן ואהפוך לטיפוס מפחיד." הצטחק עידן, "נו, אז מה החלטת?"
"חכה, שרון עוד לא הציעה לי כלום."
"היא תציע." הבטיח עידן, ואכן, אחרי שאכלנו כולנו יחד ארוחת צהרים שחלקה הגדול הוכן על ידי התלמידים (יש תורנות חדר אוכל הסביר עידן בלחש וכולם לומדים לבשל כחלק משיעורי הכנה לחיים) זימנה אותי שרון שוב למשרדה, אמרה שבין כל המועמדים אני עשיתי עליה את הרושם הכי טוב - אלטר התנפח כולו מגאווה - ומה דעתי להתחיל מהשבוע הבא?
"אהה..." היססתי מעט וכמעט שאמרתי שאני רוצה לחשוב על זה קצת, (רציתי להתייעץ עם שביט ועם אימא, ואולי גם עם פולי), ואז נפתחה הדלת וגבר אחד, מגודל ורחב כתפיים, נכנס פנימה וחייך אלי חיוך פזור נפש לפני ששאל את שרון אם יש לה זמן בשבילו.
"כן, רק רגע יובל, מיד אני מתפנה אליך." המשיכה שרון להביט בי במבט שואל, מצפה לתשובתי.
אמרתי שכן, אין בעיות, אני אשמח מאוד, ולחצתי את ידה, ורק אני ואלטר יודעים שרק בגלל נוכחותו המרשימה של יובל נחפזתי כל כך להחליט לעבור לגור ולעבוד בנווה אלונים.
אתה לא נורמאלי, נזף בי אלטר כשדהרתי במכוניתי חזרה הביתה, בקושי היית בנווה אלונים רק כמה שעות וכבר החלטת שאתה עובר לגור שם, אז מה אם הבחור הזה מצא חן בעיניך, זו סיבה?
לא, בטח שלא, אין לו שום קשר להחלטה שלי. שיקרתי.
אלטר התעצבן והזכיר לי שהבטחתי לא לשקר.
אני לא משקר.
פלוריאן נוימן! כעס אלטר, נו, באמת, מתי תבין שלשקר לי זה כמו לשקר לעצמך, נדלקת על האב בית הזה, תודה.
בסדר, אבל זה סתם קראש קטן ולא משמעותי התגוננתי.
אלטר הזעים פנים ומלמל לעצמו שאני אידיוט, ניבא לי שאני אף פעם לא אפסיק להיות הומו מתלהב, והוסיף בלגלוג עוקצני שגיל שלושים הוא גיל מבוגר מידי בשביל קראשים פתאומיים, אבל אחר כך נרגע ואפילו עזר לי לשכנע את אימא ואת שביט עד כמה המהפך הזה בחיי הוא רעיון הגיוני ומוצלח. 

דבר ראשון הודעתי בעבודה שאני עוזב והבאתי עוגות ומיץ לכבוד היום האחרון שלי שם, ונפרדתי מכולם. רק הבנות הצטערו, הבוס החדש אפילו לא טרח ללחוץ את ידי, שייחנק הבן זונה!
במשך כל סוף השבוע התארגנתי לקראת העבודה החדשה, פרסמתי מודעה להשכרת הדירה, העברתי חלק מהדברים שלי לאימא, זרקתי המון חפצים מיותרים, ואת מה שרציתי לקחת איתי ארזתי בקופסאות קרטון ששביט ופולי עזרו לי להכניס למכונית שלי.
גם סלאבה התקשר ואיחל לי בהצלחה, וכשאמר לי לנהוג בזהירות ולשמור על קשר. הוא נשמע עצוב כל כך עד שבסוף ניחמתי אותו, הבטחתי לשמור על קשר ואפילו הסברתי לו איך בדיוק מגיעים לנווה אלונים אם במקרה יזדמן לו לעבור בסביבה ויהיה לו זמן לבקר אותי.
"כמה ארגזים יש לך, איך תפרוק את כל הדברים האלו?" דאג שביט, והוסיף שהיה בא איתי לעזור לי להתארגן, אבל אין באוטו שלי מקום לעוד נוסע, וחוץ מזה בדיוק בשבוע הבא הוא יהיה נורא עסוק ואין לו זמן.
"יהיה בסדר, כבר יהיה מי שיעזור לי." חייכתי אליו, נישקתי אותו ונסעתי משם אל חיי החדשים בנווה אלונים.

כל הדרך לנווה אלונים - פחות משעה של נסיעה איטית ורגועה מאוד - חפר לי אלטר במוח, מנחית עלי הוראות ופקודות, מלחיץ אותי בטירוף עם האזהרות החמורות שלו, משנן לי שוב ושוב שהחיפזון מהשטן, שאני כבר לא ילד, ומזכיר לי בפעם המאתיים שאימפולסיביות זה פאסה לגמרי, בעיקר אחרי גיל שלושים ו...
"נו, די כבר אלטר, מספיק, מה אתה עצבני כזה? מה עובר עליך?
אני פשוט מודאג.
ממה יש לך להיות מודאג? עוד לא קרה כלום ואתה כבר לחוץ, למה אתה נכנס תמיד לסרטים?
אלטר הטיב את עניבתו - עניבה אפורה, מפוספסת פסים דקיקים בכחול כהה - והזכיר לי בעגמומיות שאם הסיפור עם נווה אלונים לא יעלה יפה אני אשאר לא רק מובטל אלא גם חסר בית.
הדירה עוד לא הושכרה הזכרתי לו.
אם המתווך המתלהב ההוא צודק והדירה שלנו כזאת מציאה אז עד סוף השבוע כבר יגור בה מישהו.
אני מקווה שכן, המשכורת בנווה אלונים די עלובה, לא יזיק לי לקבל עוד הכנסה.
אבל מה אם תחליט שלא מתאים לך להיות מורה ותצטרך לעזוב את נווה אלונים? מה תעשה אז?
אהה... אני תמיד יכול לחזור לגור אצל אימא.
חס ושלום, התחלחל אלטר.
אם ככה אז אולי אני אוכל להתעלק לכמה זמן על הדירה של שביט?
רק לא שביט, עדיף כבר להיות הומלס.
מה יש לך נגדו?
לי? שום דבר, השאלה היא מה יש לך בעדו?
אתה כזה פולנייה אלטר, וחוץ מזה למה שאני לא אצליח בנווה אלונים? אני לא כזה אפס כמו שנדמה לך.
אני יודע יאני, אתה בחור נחמד ומוצלח מאוד והכול, אבל לא אהבתי את החלום הזה שהיה לך הלילה על אב הבית.
איזה חלום? היתממתי כמו דביל.
פלוריאן! כמה פעמים ביקשתי ממך להפסיק לשקר לי?
אה... החלום ההוא? עזוב, בחייך, סתם חלום חרמנות אידיוטי, אני בקושי זוכר אותו, למה אתה עושה עניין מכל שטות?
העתיד המקצועי שלך הוא לא שטות, אולי בעיניך כן, אבל בעיני הוא חשוב מאוד, חשוב יותר מהסטיות והקראשים המטופשים שלך על גברים תפוסים, ואני דורש ממך להבטיח לי להתנזר מסקס בחודשים הראשונים שלך בנווה אלונים.
אתה צוחק? חודשים, מה אני, נזיר?
בסדר, אז לא חודשים, שבועות.
על כמה שבועות אנחנו מדברים פה?
לא יודע, תלוי, פשוט... הוא נאנח, פשוט תזכור שלפעמים עדיף להתאפק קצת ושכדאי להפעיל שיקול דעת לפני שפותחים את המכנסים.
גם אם נורא עומד לי וזה לוחץ?
בעיקר אם זה לוחץ.
אתה כבד שזה פשוט מכה אלטר.
אני יודע, אבל זה לטובתך פלורי.
 די, די, תפסיק להיות מדכא כזה, תראה כמה יפה פה.
באמת יפה, נאנח אלטר והמשיך להיות מודאג ומדכא.
התעלמתי ממנו והחניתי את המכונית שלי מול הקוטג' שיועד לי למגורים, ולשמחתי הרשקו יצא החוצה, מחייך חיוך רחב, לחץ את ידי בחום, והזעיק חיש קל את יובי שהגיע עם חבורה של נערים מיוזעים בבגדי ספורט. בהדרכת אב הבית היעיל שלנו הם פרקו בזריזות מדהימה את כל הקרטונים בהם ארזתי את חיי והניחו אותם בערמה מסודרת בחדר השינה החדש שלי, איחלו לי בהצלחה והסתלקו באותה זריזות נמרצת בה הגיעו.
"אם תצטרך עזרה רק תגיד." טפח יובל בחביבות על כתפי, הזכיר לי שארוחת הצהרים תהיה בשעה אחת והסתלק גם הוא.
"איזה יופי." שמחתי, "לא תיארתי לעצמי שתהיה לי עזרה יעילה כזאת."
"כן, יובי חושב תמיד על הכול." הסכים הרשקו, שותפי החדש, והגיש לי כוס מיץ קר, "אני לא יודע מה היינו עושים בלעדיו. עם איזה ארגז אתה רוצה להתחיל?"
עד ארוחת הצהרים היו כל חפצי מסודרים יפה בארון, והקרטונים קופלו בקפידה והונחו במכולת המחזור המיועדת לכך.
"מי אמר שכבר סתיו, אני מת מחום." התלוננתי ופשטתי מעלי את חולצת הטריקו הלחה מזיעה, "יש לי זמן למקלחת זריזה הרשקו?"
"כן בטח." חייך הרשקו בעצבנות, ופניו הרכים, העגלגלים ובהירי העור הסמיקו מאוד.
"אחלה." חייכתי אליו ופשטתי את מכנסי, משועשע ממבוכתו הגלויה למראה פלג גופי העליון החשוף.
הוא קפץ ממקומו בבהלה, עצבני כמו בתולה מזדקנת, "טוב, אז... אני, אה... אני..." גמגם, ונס על נפשו, נבוך עד כאב עוד לפני ששמטתי מעלי את תחתוני. הוא היה כל כך מסכן עד שזה כבר הפסיק להיות מצחיק. מה הבעיה שלו? תהיתי, הוא כבר בטח בן ארבעים, לא יכול להיות שהוא לא ראה אף פעם  גבר ערום?
אידיוט, נשף אלטר בבוז, עד כמה דביל ומרוכז בעצמך אתה יכול להיות נרקיס?
מי, אני, למה? ומה פתאום אתה קורא לי נרקיס?
כי השם הזה מתאים לך, טיפש אחד, מה אתה מתפשט לו מול הפרצוף? אתה לא רואה שהוא דלוק עליך?
לא, איך יכולתי לדעת? וחוץ מזה... טוב, הרי אנחנו הולכים לגור יחד אז... מאין לך שהוא... אתה סתם ממציא אלטר.
אני לא, ואם אפילו אני שמתי לב לזה שיש לו קראש עליך אז תאמין לי שזה נכון.
טוב, מה אני יכול לעשות?
כלום, תעמיד פנים שאתה לא מרגיש ותתפלל שזה יעבור לו. 
בשבועות שבאו אחר כך לא התקשיתי לעמוד בדרישותיו הנוקשות של אלטר, נווה אלונים שנראה על פניו כמקום פסטורלי שלא קורה בו שום דבר היה למעשה ביצה קטנה וסוערת מאוד, רוחשת יצרים, מזימות, תשוקות, דמעות וצחוק, צער ושמחה, ושפע של בעיות, חלקן גדולות וחלקן קטנות, חלקן מצחיקות וחלקן שוברות לב.
מרגע שהגעתי לשם הייתי עסוק כל הזמן, בחיים לא עלה בדעתי כמה מעייפת ומסובכת עבודתו של מורה. הופתעתי לגלות שלימוד חבורת מתבגרים שוצפי הורמונים ועמוסי בעיות איך להפעיל תוכנת פוטושופ פשוטה הוא עיסוק שממלא את כל היום ולפני שהבנתי מה קורה גיליתי שהמקום המנומנם לכאורה הזה פשוט שאב אותי לתוכו. אם סלאבה לא היה מתקשר מידי פעם לשאול לשלומי ומוסר דרישות שלום משביט הייתי שוכח בכלל שיש עולם מחוץ לנווה אלונים. 
"תגיד לי מזל טוב." דרש שביט בטלפון אחרי שלא שמעתי ממנו מילה במשך יותר מחודש.
"מזל טוב." אמרתי בפיזור נפש בעודי עובר על עבודות הבוסר של תלמידי. במבט ראשון הן לא היו משהו, אבל הילדים האלו לא ידעו שום דבר על גרפיקה לפני שהגעתי, ותראו אותם עכשיו?
גם אם הייתי אבא שלהם לא הייתי גאה יותר.
"פלורי, מה עובר עליך? אתה מקשיב לי?" התלונן שביט בתובענות.
"אני שומע כל מילה."
"אז למה לא שומעים ממך כלום בזמן האחרון, לאן נעלמת לי?"
"לא נעלמתי, אני פה כל הזמן, אבל אני נורא עסוק שביט." 
"ואתה לא מתגעגע אלי?" דרש שביט, "יש לך מישהו חדש?"
"אל תדבר שטויות, אני עסוק אומרים לך."
שביט צחק, הודיע לי שסוף סוף הוא קיבל העלאה במשכורת ולכן הוא עומד לעשות מסיבה ואני מוזמן.
"מתי המסיבה?" שאלתי בחשדנות, "מי עוד יהיה?"
"המסיבה ביום שישי הזה, ויבואו כל מיני... זו הפתעה, חלק אתה מכיר וחלק עוד תכיר. אל תדאג, יהיה שמח, תתייצב אצלי בשישי בצהרים, הקונדומים עלי."
"אבל אני בתורנות ביום שישי הזה."
"אז תתחלף או משהו." פקד עלי שביט, "אני סומך עליך פלורי."
"טוב, אני לא יודע..." היססתי לכאורה, אבל פתאום נזכרתי כמה זמן לא חגגתי, וכמה זמן לא ראיתי את שביט, וכמה ימי שישי ביליתי בבדיקת עבודות של תלמידים ובתכנון מערכי השיעור לשבוע הבא.
"אני אחליף אותך." אמר הרשקו ששטף כלים, גבו אלי, אבל שמע כל מילה שאמרתי ומין הסתם הבין כל מה שלא שמע. 
"אז אתה והבחור הזה, השביט הזה, הוא הבן זוג שלך כאילו?" שאל הרשקו אחרי שחזרתי, מפוהק ומותש, מסוף השבוע בדירתו של שביט.
"לא." צנחתי תשוש על הספה, "הוא רק... הוא סוג של יזיז." הסברתי, וביקשתי משהו חם לשתות כי גרוני כואב.
הרשקו זינק למטבח ושב חיש קל עם כוס תה בדבש ועוגה.
"גם עוגה? אתה מפנק אותי." חייכתי אליו.
הוא משך בכתפיו והסמיק, "חשבתי שתחזור רק מחר בבוקר." העיר.
"קלקלתי לך תוכניות? כי אם כן אז אני יכול ללכת לישון בקראוון, או אצל יובי ובנצי." הצעתי אם כי רק המחשבה שעלי לקום מהספה החרידה אותי, מזמן לא הייתי כל כך עייף.
"לא, מה פתאום, אל תדבר שטויות." נרעש הרשקו, ופניו קיבלו גוון של עגבנייה בשלה, "אז איך היה, בילית יפה במסיבה?" שאל בנימוס ולקח ממני את הכוס הריקה.
נאנחתי, ובמקום לענות העדפתי להתכופף ולהיאבק בשרוכי נעלי שהתעקשו להסתבך לקשרים מעצבנים.
"לא נהנית?" הסיק הרשקו מהאנחה שלי.
"לא ממש, והאמת שזו הייתה יותר אורגיה ממסיבה." מרטתי את השרוך העיקש.
"אורגיה?" נדהם הרשקו, "אתה צוחק?"
"לצערי לא, ומה שהכי גרוע זה שכולם חגגו חוץ ממני כי שביט חשב שזה יהיה נורא מצחיק להזמין לא רק את האקס שלי שהוא ארוניסט לחוץ ונשוי, אלא גם את הבן דוד שלו שגם הוא... עזוב, אין לי כוח לדבר על זה."
"למה הוא חשב שזה מצחיק?"
"אני לא יודע, אבל הוא צחק כל הזמן, אולי בגלל שהוא היה מסטול, אני דווקא לא צחקתי, וגם סלאבה ויבגני, הבן דוד שלו שכיום קוראים לו יניב, לא צחקו... מצד שני אולי זה כן מצחיק ששני בני דודים הומואים ונשואים לא יודעים זה על זה? יכול להיות שכן, אבל הם בכל זאת לא צחקו."
"אז מה הם כן עשו?"
"הם גרוזינים, מה הם יכלו לעשות? שתו את כל האלכוהול שהיה שם ובסוף הקיאו ונרדמו."
"אז מי עשה את האורגיה?"
"אל תדאג, היו שם מספיק בחורים שנשארו ערים."
"ובכל זאת, לא נראה שנהנית כל כך." העיר הרשקו, כרע על ברכיו לפני והתיר בזריזות את הפלונטר שעשיתי עם השרוכים.
"נהניתי, בטח שנהניתי." התעקשתי, מנסה לחייך, ואחרי שנתמכתי בכתפו של הרשקו קמתי לאט ודשדשתי בגרבי למקלחת.
הוא הלך אחרי, נבוך, והסב את עיניו כשתלשתי מעלי את בגדי המסריחים מעשן סיגריות, אבל בכל זאת נשאר בפתח המקלחת, משגיח עלי כששטפתי מעלי את זוהמת המסיבה הזוועתית של שביט.
"אתה בסדר?" שאל אחרי שיצאתי מהמקלחון ערום ונוטף מים, מגשש בעיניים עצומות אחרי המגבת.
"כן, תודה. אני פשוט הרוס מעייפות ויש לי כאב ראש איום, איפה המגבת הזאת?"
"הנה, כאן, בוא לפה, אני אעזור לך." הניח הרשקו את המגבת על כתפי.
"תודה משה, יפה מצידך, אני יודע שאני בלתי נסבל לפעמים, ובטח הרסתי לך את התוכניות... אני רוצה שתדע שאני מאוד מעריך את זה." הצהרתי ועשיתי ניסיון חלשלוש להתנגב.
"שטויות, מה פתאום בלתי נסבל? איזה שטויות..." גמגם הרשקו והרגשתי שידיו רועדות כשהשתלט על המגבת, הוציא אותה מידי חסרות התועלת, וניגב את גבי וכתפי.
"אתה הרוס לגמרי. בוא, אני אקח אותך למיטה." כרך סביבי את המגבת הלחה והוביל אותי לחדר השינה.
החלקתי בעזרתו מתחת לשמיכה הדקה מידי - לאחרונה נעשה קריר בלילות - ורגע לפני שהסתלק בצניעות מהחדר תפסתי את פרק ידו ושאלתי אם לא מגיעה לי נשיקת לילה טוב.
הרשקו קפא, מבוהל ומבולבל, ואלטר שירד למחתרת ברגע ששביט נשף עננת עשן מריחואנה מתוק בפני, ונכנס לסוג של קומה כשיניב ורפיק נתקלו בסלאבה ובי מתנשקים כאילו אין מחר במטבח של שביט, קפץ החוצה, נרגז, ואמר לי לא להיות אידיוט.
סתום, אמרתי לו, ומשכתי אלי את הרשקו. הוא נפל עלי, עגלגל ורך, מזיע ושופע התנצלויות מגומגמות, רועד ומבולבל, ובכל זאת חרמן עד כאב.
"משה, מספיק. אם אין לך משהו אינטליגנטי להגיד אז תשתוק ותמצוץ לי." פקדתי עליו, ורק כשכרע על ברכיו בין ירכי, מגשש בלהיטות מגושמת אחרי הזין שלי נזכרתי שבדיוק במילים האלה פנה אלי שביט בפעם הראשונה בה הרהבתי עוז לגעת בו.
"לא צריך קונדום?" שאל הרשקו בלחש מבויש אחרי ששלף את הזין שלי מקפלי השמיכה והחליק עליו בלהיטות באצבעות שמנמנות ומזיעות.
"בעיקרון כן, צריך." הסכמתי, "אבל מאחר ולא עשיתי כלום אצל שביט וגם הרבה מאוד זמן קודם לא... ומה אתך הרשקו?"
"אני... אני..." נבעת הרשקו, "אני לא... אני... "
"מה אתה?"
"לא חשוב." אמר, ומילא את פיו בזקפה שלי, ולהפתעתי, למרות מבוכתו וגמגומיו וכל ההתנהלות הבתולית והנבוכה שלו הוא גילה מיומנות מפתיעה, וכשהזהרתי אותו שאני גומר עוד רגע וניסיתי להתרחק ממנו הוא התעקש לאחוז בי ובלע הכול בהנאה גלויה, ואחר כך השתטח לצידי, שותק.
"ומה אתך הרשקו?" הנחתי יד על בטנו העגלגלה וגיששתי לעבר חלציו.
"אני בסדר." קפץ הרשקו מהמיטה, שוב מבוהל.
"מה בסדר? אבל... נו, לאן אתה בורח, בוא הנה משה."
"עזוב, לא צריך, אתה עייף." מחה הרשקו, אבל נכנע והתיישב שוב בשולי המיטה. "אפילו לא נישקתי אותך." אמר בעצב.
אל תענה לו, תישן, תעצום עיניים ותשתוק, עוד מעט תירדם, הפציר בי אלטר.
שתוק, יא בוגד מסריח! עניתי לו בזעם, התיישבתי ונישקתי את הרשקו על מצחו.
מגע שפתיי בעורו כאילו הפשיר בו משהו, הוא השמיע מעין התייפחות מיוסרת, נצמד אלי וכיסה את פני בנשיקות לחות ולא מדויקות שגרמו לי לחוש כאילו חילזון גדול זוחל עלי.
הדפתי אותו מעלי בעדינות והוא הפסיק מיד, מגמגם שאני נורא יפה, ושהוא מבקש סליחה, אבל הוא אוהב אותי... הוא יודע שזה לא במקום, אבל הוא כל כך אוהב אותי...
בין הנשיקות, ההתנצלויות והגמגומים הצלחתי לגעת בו ולהבחין שהוא כבר גמר ושבתוך תחתוניו הלחים מתחבא זין קטן ושמנמן כמוהו.
אחר כך השתלטה עלי העייפות ובאמת נרדמתי, מודע רק למחצה להרשקו שישב על הרצפה למרגלות מיטתי, משעין בזהירות את קצה מצחו על ירכי וממלמל משהו שהיה ספק התנצלות, ספק תודה.  
שמור     בהתעוררתי בבוקר המחרת, ראשי כואב ופי יבש, ולמרבה ההקלה גיליתי שאני לבד במיטה. זו לא הייתה מיטה זוגית, רק מיטת שלושה רבעים, מה שנקרא מיטת נוער ששני אנשים שקרובים זה לזה יכלו להסתדר בה ברווחה, עם סלאבה או עם שביט הייתי יכול להרגיש בה נוח, אבל עם הרשקו?
אין מצב.
יופי, בשביל למצוץ לך הוא מספיק טוב, אבל לא בשביל לישון איתך? ממתי הפכת לזבל כזה נוימן רטן אלטר בתוך ראשי.
הסלידה שגרמתי לו חרכה אותי כמו צרבת. אלטר רחמנות, די, אני יודע שהייתי זבל, אבל...
אבל מה? בטח תתחיל לספר לי עכשיו שאלו היו נסיבות מיוחדות ושהיו לך סיבות וש...
אתה יודע שכן, בדרך כלל אני לא כזה, אבל אתמול היו לי סיבות, הרי אני לא באמת זבל...
די, מספיק, קום. לך תצחצח שיניים טוב ותתקלח, ואחר כך תצחצח שוב. מסריח לך מהפה כאילו בלעת גוויה דרוסה של חתול, ואחרי שתהיה פחות מסריח לך לחפש את הרשקו ותבקש ממנו סליחה.
לא התווכחתי הפעם. אני יודע מתי עדיף לשתוק וזו בהחלט הייתה אחת הפעמים בהן להחריש ולציית הייתה האופציה הטובה יותר.
אחרי ששוב הרחתי וכמעט נראיתי כמו יצור אנושי ירדתי למטבח ומצאתי שם את הרשקו, יושב מול כוס קפה ובודק דפי עבודה של תלמידים.
"בוקר טוב." אמר לי בקול נעים ורגוע, "איך אתה מרגיש הבוקר יאן? רוצה קפה?"
"כן, אל תקום, אני אכין. מה שלומך משה?"
"בסדר גמור." אמר הרשקו, "טיפה לחוץ כי אתמול לא הספקתי לבדוק הכול, אבל הבוקר קמתי ממש מוקדם, עוד דקה אני מסיים."
"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר." אמרתי והתיישבתי מולו עם כוס הקפה שהכנתי לעצמי.
הוא הרים אלי מבט שהתקשיתי לפענח. היו לו עיניים חומות עגמומיות שקצותיהן נטו כלפי מטה ולכן גם כשחייך - וזה קרה מעט מאוד - מבטו נראה עצוב. התקשיתי לקבוע אם הוא נראה עצוב יותר מהרגיל הבוקר.
"הרשקו, תקשיב." הנחתי יד זהירה על פרק ידו וטיפה נעלבתי כשהוא משך אותה אליו בחטף כאילו אצבעותיי צרבו את עורו.
"מה הבעיה, אתה כועס עלי?"
"עליך? מה פתאום? אתה רק ילד, מה יש לי לכעוס עליך?"
"אני לא ילד." נעלבתי, "אני כבר בן שלושים, כמעט שלושים ואחת, למה, בן כמה אתה?"
"כמעט ארבעים." אמר הרשקו ביובש, השפיל מבט לדף העבודה שלפניו וסימן עליו בחריצות עוד קווים אדומים.
"באמת?" התפלאתי, וכמעט שהוספתי שחשבתי שיותר. האמת, הייתי בטוח שהוא בן חמישים, אם לא למעלה מזה, אבל ברגע האחרון עצרתי את עצמי. "טוב, לא משנה מה הגיל שלנו, רק רציתי... רציתי... זאת אומרת, בקשר למה שקרה הלילה..."
"אני באמת מעדיף לא לדון בזה." אמר הרשקו בקרירות וקם, "היית שיכור ואני... אני הייתי אידיוט, בוא נשכח שזה קרה."
"אבל... אבל..." גמגמתי, תוהה למה אני לא חש הקלה, הרי הוא עשה בשבילי את העבודה, ממש הוציא לי את המילים מהפה, אני צריך לשמוח אז למה אני מאוכזב?
כי אתה הומואית קטנה ומפונקת, עקץ אותי אלטר, והרשקו אולי ויאז'ה שמנה ושעירה ונראה עשר שנים מבוגר מהגיל שלו, אבל הוא גבר ואתה סתם אוחצ'ה קטנה ובכיינית.
"אז למה אמרת שאתה אוהב אותי?" המשכתי לדבר ומיד התחרטתי, עדיף שהייתי שותק, אבל אלטר כל כך עצבן אותי...
אתה תמיד מתרגז כשאני אומר לך את האמת, מעניין למה?
שתוק, יא זבל!
מי שמדבר!
"הייתי חרמן." הפריע הרשקו למריבה שלי עם אלטר, "ואתה יודע איך זה גברים, הזין עומד והשכל בתחת, סתם דיברתי, לא התכוונתי לזה."
"באמת?" קמתי גם כן ונעמדתי מולו, מביט ישר בעיניו, איך לא שמתי לב עד עכשיו כמה הן רכות ועצובות?
הוא עצם אותן ונשך את שפתו התחתונה המלאה בכוח, "כן, באמת." לחש.
נו, די, תעזוב אותו כבר, תהיה פעם אחת בחייך בן אדם. התרגז עלי אלטר.
התעלמתי ממנו והנחתי יד על כתפו של הרשקו. "תשמע משה..." התחלתי והשתתקתי כשהבחנתי, קצת מזועזע, שריסיו של הגבר שעומד מולי, מאובן מרוב שליטה עצמית, לחים מדמעות.
"מה יאן? מה רצית להגיד?"
"רציתי לבקש סליחה, זה הכול. לא הייתי צריך... זה לא היה בסדר מה שקרה הלילה, אני ממש מצטער, יש לי המון תירוצים וסיבות, אבל בכל זאת  זה היה ממש לא בסדר, סליחה."

"אני מבין, סלחתי. בוא נשכח מזה בבקשה." נשבר הרשקו, התנתק ממני וברח החוצה, חונק קול התייפחות יבש ומחריד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה