ה. אלטר ואני

כמו כל עם ישראל גם אני ביליתי חג דביק ומשפחתי מידי עם קרובים רחוקים שהתעקשו להזמין אותי ואת אימא לבית שלהם בחיפה.

כנהוג בחגים אכלתי יותר מידי ובשאר הזמן ניסיתי להיות חברותי ומנומס ועניתי על כל מיני שאלות חטטניות ששאלו אותי אנשים שטענו שהם חולקים איתי גנים והם זוכרים אותי כילד קטן וחמוד.

למרבה הצער הם רצו לדעת עלי דברים שהם לא מעניינם, דברים כמו אם יש לי חברה, למה אני לא מתחתן, ומתי אני אעשה לאימא שלי קצת נחת?

בתמורה הייתי גם אני מנומס מאוד ושאלתי אנשים זרים למחצה שגם שמם נוימן למרות שאני לא זוכר שראיתי אותם או את בני זוגם מימי, וטוב שכך, מה שלומם, ואיך הילדים, והבריאות?

הם ענו מה שענו, לא זוכר מה, אבל אני זוכר ששמחתי לחזור הביתה בשלום, אם כי קצת שתוי, ובהחלט מלא ביותר מידי אוכל.

ישנתי עד שעת הצהרים והתעוררתי מזיע, עם פה יבש וכאב ראש. גיששתי אחרי סלאבה וגנחתי מיואש כשנזכרתי שהוא לא בבית. אחרי שהתגברתי על העדרו של בן זוגי, והשלמתי עם כך שיהיה עלי להכין לי לבד קפה, הסכמתי עם אלטר שאסור היה לי לשתות את היין האדום המפוקפק ההוא ונגררתי להתקלח.

אחרי מקלחת ארוכה הרגשתי קצת יותר טוב וישבתי לשתות קפה, ואז סלאבה התקשר, נשמע לחוץ נורא, כמעט מבוהל, ואמר לי שהוא מגיע בעוד שעה בערך עם איזה בן דוד שלו, ושאני אסדר הכול כמו שצריך.

"מה זאת אומרת כמו שצריך?" השתוממתי, מביט סביבי, הבית היה די מסודר לדעתי, בעצם ממש מסודר, אפילו נקי.

"יאני, אני מאוד מבקש ממך." אמר סלאבה בנוקשות מוזרה שרימזה שהוא לא לבד, "תבדוק שהכול אצלנו בבית מוכן, אני חושב שהבן דוד שלי יישאר לישון אצלנו הלילה."

"למה? אין לו בית?" שאלתי בנבזות, מתחיל להבין מה הוא בעצם רוצה.

"יש לו, אבל הוא רב עם אשתו, וכנראה שהיא לא תכניס אותו הביתה איזה יום יומיים."

"אז שילך למלון."

"פלורי, אני מבקש ממך." לחש סלאבה במצוקה, "אל תהיה כזה, תסדר הכול כדי שהוא לא ידע, בבקשה, זה חשוב."

"בסדר, אל תדאג." הבטחתי, מתאפק לא להגיד משהו נבזי שעמד על קצה לשוני, "למרות שלדעתי לא יקרה כלום אם..."

"אל תגיד את זה אפילו, הוא... הוא אחד ש..." סלאבה היסס קצת לפני שסיפר לי שהבן דוד הזה שלו ששינה את שמו ליניב כי השם יבגני לא היה ישראלי מספיק לטעמו, הוא אחד מאלו שתמיד מתרגזים ומתלוננים על מצעדי גאווה, ומתחלחלים מול חברי כנסת ואמנים שמצהירים שהם שייכים לקהילה הגאה, וכשהיה הרצח באוגוסט, בברנוער, הוא טרח לספר לכל מי שרצה לשמוע שהוא בכלל לא מזועזע, להיפך, ולדעתו הכול באשמת ההומואים האלה, והרוצח הוא בטח גם אחד מהם, או מישהו שהם פגעו בו מאוד, והם יכולים לבוא בטענות רק לעצמם.

"ומה אתה ענית לו על השטויות האלה?" שאלתי בחריפות.

"אני... אה... אני... טוב, אני חייב לסגור עכשיו יאני, נגיע בעוד שעה בערך, להתראות."

"להתראות." אמרתי לשפופרת למרות שהוא כבר בטח לא שמע, והלכתי לארגן הכול כדי שאורח שמסתובב לתומו בבית יחשוב שאנחנו ישנים בחדרים נפרדים.

החלטתי לסדר לסלאבה את המיטה בחדר האורחים, ולהגיד שזה החדר שלו.

היה עלי למהר ולהעביר חלק גדול מבגדיו לארון הריק למחצה בחדר האורחים, ולא לשכוח לסלק את הכפכפים שלו מחדר השינה שלנו, ואחר כך גם את ערמת החוברות עם הסודוקו שהוא אהב לפתור לפני השינה ואת מנורת הלילה שלו...

רצתי מפה לשם, מרגיש כאילו אני מארגן תפאורה להצגה שעומדת לעלות עוד מעט בדירה שלנו. למרות כול מאמצי החדר נראה עדיין ריק וחסר חיים, סקרתי אותו בביקורתיות והצטערתי שלא טרחתי אף פעם לתלות וילון על החלון, וכפיצוי העברתי לשם תמונה שהייתה תלויה בסלון, ואת השטיח שהיה פרוש בחדר השינה.

אם היה לי די זמן אולי עוד הייתי מספיק להניח על אדן החלון את העציץ שהיה במרפסת, אבל הם הופיעו פתאום, והיה עלי להניח לארגון התפאורה ולהתחיל בהצגה.

לחצתי את ידו של יניב, העליתי על פני חיוך נעים וניסיתי להראות מסביר פנים וידידותי באופן הכי סטרייטי שהייתי מסוגל לו.

סלאבה הציע שנלך לשבת על המרפסת, לתפוס קצת בריזה, ונעלם בחדר האורחים שלנו עם התיק שלו בטענה המפוקפקת שהוא רוצה להחליף בגדים. הייתי בטוח שמה שהוא באמת רוצה זה לבדוק שלא עשיתי איזה טעות איומה שתסגיר אותו וזה הרגיז אותי, אבל התאפקתי והמשכתי לחייך, מושיב את יניב על הכיסא הפחות חורק במרפסת ומסב את תשומת ליבו לנוף המקסים של בית הקברות שנשקף מעבר לנוף המהמם של רבי הקומות שצמחו בשנה האחרונה מול הדירה שלי.

הוא צחק, מבין מיד את חוש ההומור הציני שלי (נקודה לזכותו) ושנינו שקענו בשיחה נעימה, מדברים על השינויים הגדולים שהתרחשו בקריות בעשר השנים האחרונות, מוצאים שיש לנו דעות דומות על נושאים רבים, נהנים להסכים זה עם זה, להעלות זיכרונות מילדותינו שחלפה בערך באותם המקומות (התברר שאפילו למדנו באותה חטיבת ביניים אם כי הוא צעיר ממני בשלוש שנים) ובינתיים, תוך כדי שיחה, בחנתי אותו היטב, ונהניתי ממראה עיני. למרות שיניב לא היה הטעם שלי בגברים הוא היה בחור נאה מאוד ולא דמה בכלל לסלאבה. הוא היה רזה ונמוך יותר, בעל עיניים כחולות יפות ועור לבן וחלק, רק השיער שלו היה אותו שיער, כהה, חלק וסמיך.

"אתם בכלל לא דומים." אמרתי לסלאבה שנכנס למרפסת, לבוש במכנסים קצרים ובכפכפים.

"לא, למזלו של יניב הוא שייך לצד היפה של המשפחה, הצד של אימא, אני קיבלתי את הפרצוף המכוער מהצד של אבא." הצטחק סלאבה, לא מצליח להסתיר שמץ של מרירות, והביט בקנאה ביניב שהיה לכל הדעות בחור יפה.

נורא רציתי להתיישב על ברכיו, לחבק ולנשק אותו, למחות מעל פניו את ההבעה המתוסכלת הזו ולהגיד לו שהוא טועה, לדעתי הוא ממש בסדר, הוא בדיוק הטעם שלי, והוא בהחלט לא מכוער, אבל ברגע האחרון תפסתי את עצמי, התאפקתי והסתפקתי בכך שחייכתי אליו בעידוד והערתי שגבר אמיתי לא צריך להיות יפה מידי, יופי אצל גבר זה עניין מיותר, סתם בזבוז.

"נכון בהחלט." הסכים איתי יניב, ואחר כך הוסיף ואמר שאני בטח מדבר מניסיון ושבחור יפה כמוני כנראה מקבל כל הזמן הצעות מגונות מהומואים חסרי בושה.

נכון, קלעת בול, אבל לצערי אני לא מקבל מספיק הצעות, חשבתי, אבל כמובן שלא אמרתי כלום, רק חייכתי ומשכתי בכתפי, ואמרתי שבעבודה שלי יש בעיקר נשים ככה שאין לי שום בעיה עם חיזורים של הומואים חסרי מעצורים.

"למזלך." אמר יניב בהתמרמרות, "לצערי אני עובד בחברת סלולר ויש שם המון הומואים, כמעט רוב הגברים בחברות הסלולר הם מתחנגלים, ואלה, אין להם טיפת בושה. הם ממש נטפלים אלי, מטרידים אותי, באים אלי כל הזמן בהצעות שאלוהים ישמור... ודווקא הבנות שמעניינות אותי מתביישות ולא מעזות."

"אולי כי הן חושבות שגם אתה..."

"אין מצב." התעצבן יניב, "אל תגיד את זה אפילו בצחוק." הזעים את פניו, ואחר כך העביר יד גנדרנית בשערו השופע ואמר שמה שהוא צריך כדי להרגיע את הסוטים שמסתובבים אצלו בעבודה זו תספורת גברית קצרה כמו שיש לסלאבה.

"אני סיפרתי אותו." התפארתי, מתעלם מהפרצוף הקודר של סלאבה שלטש בי מבט נזעם.

"באמת, לא ידעתי שאתה ספר?" הביט בי יניב בהתפעלות מחמיאה.

"אני לא, לא באמת. לפני הצבא היה לי קצת זמן פנוי ועשיתי קורס ספרות סתם, בשביל הקטע, אבל אחר כך הבנתי שזה לא בשבילי, לא אכפת לי לספר פה ושם מכרים וחברים, אבל לא מתאים לי לגעת כל היום בשערות של אנשים שאני לא מכיר." הסברתי, ואחר כך רכנתי אל יניב והעברתי את ידי בשערותיו שהיו רכות ונעימות מאוד.

מעבר לכתפו ראיתי את סלאבה מזעים פנים במורת רוח, אבל יניב התמסר למגעי בלי התנגדות, ועצם את עיניו בעונג כשעיסיתי בקצות אצבעותיי את קרקפתו. ברגע זה החשד שניקר בי מרגע שראיתי אותו הפך לוודאות, וידעתי שחוץ משם משפחה זהה ושיער שחור וסמיך יש עוד דבר משותף בין האורח שלנו לבין בן דודו.

"קודם צריך לחפוף." הושבתי את יניב על כיסא במקלחת והנחתי מגבת על שולי הכיור.

"אם ככה עדיף שאני אוריד חולצה." פשט יניב את חולצתו, חושף גוף דק וחלק לפני שהניח את ראשו על המגבת ועצם את עיניו. תליתי את החולצה שלו על קולב, הרטבתי את שערו, יצקתי עליו שמפו והתחלתי במלאכה. הוא נאנח בסיפוק, מתמסר לאצבעותיי שעיסו את קרקפתו והזכיר לי שצריך גם מרכך, ובעוד אני עמל על פיזור המרכך בשערו הרטוב החל לחקור אותי, שואל מאיפה אני, במה אני עובד, ואיך נפגשתי עם סלאבה?

"סתם התחלתם לדבר במוסך ובסוף השכרת לו חדר?" השתומם בעוד אני שב ושוטף את שערותיו, ואחר כך מנגב אותן.

"אהה... כן... זאת אומרת... אנחנו... איכשהו יצא שהתיידדנו ו..."

אוף איזה נודניק הבן דוד הזה, תשנה נושא יאני כי אתה שקרן נוראי יעץ לי אלטר.

"תגיד, איך אתה רוצה שאני אסדר לך את השערות בצד, קצר או ארוך?" נחפזתי לעבור לנושא חדש.

"תעשה מה שבא לך." חייך אלי יניב חיוך כובש, "אני סומך עליך לגמרי." הודיע לי והניח את ידו על ברכי.

לרגע אחד ארוך עיני נפגשו בעיניו ואז הוא קרץ ואני הסמקתי. "אבל... אה..." נאלמתי דום מרוב מבוכה, לא שאני ביישן כזה, בכלל לא, אבל...

"סליחה, אני מת להשתין." נדחק סלאבה פנימה, ובלי שום בושה שלף את הזין שלו, השתין, ואחר כך הוריד את המים, סגר את מכסה האסלה, התיישב לו בנחת והתחיל לדבר עם יניב על הדודה ההיא, והבת דודה השנייה, ואחר כך הסב את השיחה לאשתו של יניב, חוקר אותו בלי בושה על מהות הריב המשפחתי שלהם.

"זה סתם ריב מטופש." התחמק יניב, "עשיתי שטות שהתחתנתי איתה, ההורים הזהירו אותי שאנחנו צעירים מידי, ושהיא לא מתאימה לי. לא שמעתי להם ועכשיו אני אוכל אותה."

"אז מה, עכשיו גם אתה רוצה להתגרש?" הביט בו סלאבה באכזבה, "כמה הייתם נשואים? בקושי שנה, אתם רק בהתחלת הדרך, אולי בכל זאת תנסה להתפייס איתה?" הפציר ביניב שמשך בכתפיו ואמר שלא מתאים לו להיות נשוי, זה גדול עליו ונמאס לו לתת כל הזמן דין וחשבון לאישה קנאית שבטוחה שהוא בוגד בה.

"ואתה לא?" חייך סלאבה בספקנות.

"מאז שאני איתה לא הסתכלתי על אף אישה אחרת." הצהיר יניב, "מה, אתה לא מאמין לי?" התלהט נוכח מבטו המפקפק של סלאבה.

"אני מאמין לך." התערבתי למרות שאלטר בעט בי, מזהיר אותי לא להתערב, והייתי קרוב מאוד להוסיף שאפשר לבגוד באישה גם בלי לערב נשים אחרות, אבל פתאום הנייד של יניב צלצל, משמיע מוזיקה מזרחית צורמנית ומרגיזה, והוא שלף אותו מכיס מכנסיו והחל מתווכח עם מישהי בשם דפי שרצתה שהוא יבוא הביתה לדבר, בעוד שהוא התעקש שלא מתאים לו עכשיו, ושהוא צריך זמן להירגע...

בינתיים סיימתי את התספורת ויניב קם, עצבני בגלל התוכחות שנשפכו עליו בשטף מתוך הנייד שלו, לקח את חולצתו והלך למרפסת,

"מה קרה, למה אתה אדום כזה?" שאל סלאבה בחשדנות.

"אני לא אדום, סתם נדמה לך." השתמטתי והתחלתי לטאטא את קווצות השער השחורות מהרצפה.

"מה עשיתם לפני שנכנסתי?" המשיך סלאבה לחקור אותי.

"חפפתי לו את הראש."

"על מה דיברתם, הוא שאל עלי, אתה חושב שהוא חושד?"

"לא, וגם אם כן אז מה, גם הוא בקטע."

"לא נכון." נדהם סלאבה, "מה פתאום... מאיפה אתה מביא את זה?"

"תאמין לי, אני לא סתם ממציא. הבן דוד ההומופוב שלך בוגד באשתו, אבל לא עם נשים, כנראה שזה משהו משפחתי אצלכם."

סלאבה התמלא כעס ואמר לי בתוקף שאני טועה, ושהוא אמנם לא חיכה עד שקיבל גט לפני שהתחיל לזיין אחרים, אבל כל זמן שהוא חי עם מרינה הוא לא בגד בה, הוא שונא בוגדים ולא מוכן לקבל התנהגות כזו אצל אף אחד, וכאן אחז בחזקה בפרק ידי, מועך אותו בכוח, ושאל אם יבגני ניסה לגעת בי.

"לא בדיוק אבל..."

"אני אהרוג אותו." התפרץ סלאבה, וניער אותי בכוח.

"אל תהיה דביל, הוא סתם חרמן קטן, וחוץ מזה למה אתה כועס עליו? הרי הוא לא יודע שאנחנו יחד."

"אמרת לו משהו עלי?" שאל סלאבה במתיחות והדף אותי אל הקיר, מביט בפני במבט חשדני וקשה. זה היה מחרמן, אבל גם מרגיז, ובעיקר מעליב.

"לא הספקתי להגיד כלום כי מיד נכנסת והתחלת להשתין." הזכרתי לו, "וגם אם לא היית נדחף פנימה לא היה קורה שום דבר, ולא בגלל הארוניות האידיוטית שלך אלא כי אני לא בוגד, ומעליב אותי שאתה בכלל רומז ש..."

"סלאבקה אני ממש מצטער, אבל אני חייב לברוח." התפרץ יניב לתוך הריב שלנו, "היא בוכה ועושה סקנדלים נוראיים, לא תאמין, אבל היא מאיימת להתאבד... נשים, אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן."

"למה אי אפשר בלעדיהן?" התערבתי, "אני מסתדר מצוין בלי נשים, מספיקה לי אימא שלי."

אחרי היסוס של שנייה יניב החליט להתייחס אל דברי כאל בדיחה ואמר בחיוך שאם כל הנשים היו נפלאות כמו אימא שלו העולם היה הופך לגן עדן עלי אדמות, אבל למרבה הצער זה לא ככה, וסך הכול אשתו לא בחורה רעה, רק לחוצה קצת, והוא אוהב אותה מאוד, אבל הוא חייב לחנך אותה קצת, להכניס בה קצת דרך ארץ גרוזינית כדי שתהיה אישה טובה ולא תתפוס עליו תחת.

"נמשיך לדבר על זה בהזדמנות." לחץ בחום את ידי, טפח טפיחת חיבה על כתפו של סלאבה ששתק בזעף, אמר תודה ולהתראות, וברח.

"נו, טוב, לפחות לא נצטרך לישון בנפרד." אמרתי בקלות דעת אחרי שהדלת נטרקה מאחורי גבו.

"לצערך." העיר סלאבה במרירות

"מה פתאום לצערי? למה אתה מדבר שטויות? נו, די סלאבה, מספיק, למה אתה כועס עלי?"

"לא יודע." אמר סלאבה בקול אומלל, התיישב על הכורסא שלו, תמך את ראשו בכפות ידיו ואמר שכואב לו הראש ונמאס לו, והוא לא יכול יותר ככה, אין לו כוח יותר.

אני שונא לראות אותו ככה, במצב רוח מדוכדך כזה. הבאתי לו כדור נגד כאב ראש ועשיתי לו עיסוי לעורף, ואחר כך לקחתי אותו למיטה ופינקתי אותו, וניחמתי, והוספתי גם מסאג' לכפות הרגליים, וחזרתי ואמרתי לו כמה אני מת עליו, וחולה עליו, ולא יכול בלעדיו, ובסופו של דבר נרדמנו אחד בזרועות השני, רגועים ומפויסים. 

בערך חודש אחר כך, כשכבר כמעט שכחתי את יניב ואת ההבטחה שלו לבוא לבקר הוא צץ אצלנו שוב, מלווה בבחור צעיר ושחום עם מבטא ערבי קל וחיוך ביישני. הציג אותו כרפיק, ידיד שלו, שאל אם אני מוכן לספר אותם והוסיף שהוא ישלם לי.

"באמת שאין צורך, אני אוהב לספר אנשים." מחיתי, אבל יניב התעקש, ובעוד אני חופף את שערו המתולתל והמבריק של רפיק, מנסה להתעלם ממבטו של יניב שננעץ בי בלי בושה הוא סיפר לי שאשתו סוף סוף בהיריון, אבל יש לה בחילות ודימומים ולכן היא שוהה השבוע אצל הוריה.

"אז מה, אתה נמצא לבד בבית, עצוב וגלמוד בלי האישה?" שאלתי, תוהה תוך כדי כך אם הבליטה בין ירכיו המוצקות של רפיק באמת גדלה מרגע לרגע או שזה פרי דמיוני המפותח מידי.

"אני בלי האישה, אבל אני לא לבד, רפיק גר אצלי ודואג שלא יהיה לי עצוב." גיחך יניב, והניח יד בוטחת על אותה בליטה שעוררה את תשומת ליבי, מועך אותה קלות.

רפיק גנח חרש ועצם את עיניו, נהנה ממגעו של יניב.

"ככה," אמרתי, לא ממש מופתע, "נחמד מאוד, ולמה אתה מספר לי את זה?"

"כי גם אני וגם רפיק מתים על בחורים בהירים ויפים כמוך, ושנינו ממש רוצים לעשות שלישיה, וחשבתי..." הוא שתק לרגע שתיקה רבת משמעות, "אם אתה זוכר התחלנו משהו נחמד רגע לפני שהבן דוד שלי נכנס והפריע... חשבתי שתרצה להמשיך, והפעם גם עם רפיק, מתאים לך?"

"אהה... אני... לא, אני לא יכול, יש לי חבר ואני... לא מתאים לי, מצטער."

"באמת? יש לך מישהו?" הופתע יניב, "אז למה אתה גר עם סלאבה? אל תגיד לי שאתה מביא לפה את החבר שלך, אי אפשר לעשות שום דבר כשהגרוזיני הכבד הזה נמצא בסביבה."

"אל תגזים, הוא לא כזה נוראי, האמת, הוא דווקא די בסדר, נוח לי איתו."

"בחייך, אני מכיר אותו מאז שהיינו ילדים, הוא נולד זקן, תמיד הוא עייף וכבד ורציני כזה... לא פלא שאשתו ברחה ממנו. אם הוא ידע שאתה בעניין של גברים הוא בטח ירביץ לך או משהו."

"אני לא דואג, החבר שלי בארון ו... אה... אנחנו נזהרים, זה בסדר, אבל החבר שלי נורא מונוגאמי וקנאי פחד, וגם אני... תשמע, אם תשים תמונות שלכם באטרף, שני בחורים יפים כמוכם, אני בטוח שתוכלו לחגוג בגדול."

"כן, אתה צודק, אבל בכל זאת... הוא סקר אותי במבט עורג, "ממש בא לי עליך, יפה שלי." אמר ברוסית, שלהפתעתי הייתה די טובה, וליטף את ישבני, "אתה בטוח שאתה לא רוצה לבוא?" ניסה שוב.

למרבה המזל סלאבה שהחליט להקדים את שובו הביתה נכנס פנימה ולא הייתי צריך לענות. כמה דקות אחרי שהוא נכנס יניב הודיע שבעצם הוא ממהר לאיזה מקום ופרח החוצה, גורר אחריו את רפיק השתקן, משאיר אותי לבד עם סלאבה הקודר שהביט בי במבט חשדני וזועף, ולא השתכנע מהסברי שסך הכול סיפרתי את השניים, ושהבחור השני הוא רק ידיד של יניב, ושכל מה שמעסיק אותו בימים אלו זה ההיריון של אשתו שמרגישה לא טוב ו...

אתה מדבר יותר מידי, זה נשמע לא אמין, עדיף שתשתוק, יעץ לי אלטר בתבונה.

הקשבתי לעצתו והשתתקתי, וגם סלאבה שתק, וככה עבר עלינו ערב שתקני וקודר, עד שלבסוף, אחרי שסלאבה הפך אלי את גבו במיטה וסירב לחבק אותי נשברתי וסיפרתי לו הכול.

"זהו, זה כל מה שקרה." סיכמתי, "ואם אתה לא מאמין לי אז לא, נמאס לי לבקש סליחה על דברים שלא קרו."

"אני מאמין לך." אמר סלאבה, הסתובב אלי סוף סוף וחיבק אותי, ואתה לא צריך לבקש סליחה, מי שצריך להתנצל זה אני."

"למה, מה עשית?"

הוא שתק והחל לנשק אותי, מעביר את שפתיו על צווארי וכתפי, בדרך כלל פעולה כזו הייתה מסיחה את דעתי, אבל לא הפעם.

"מה עשית סלאבה, למה אתה צריך להתנצל?" הדפתי אותו מעלי, "הזדיינת עם מישהו?" חקרתי, מרגיש איך גוש כבד של כעס וחשד מתחיל להתגבש בתחתית קיבתי.

הוא הניד בראשו לאות לא.

"נו, אז על מה אתה מדבר?"

"על זה שבגללי אתה צריך להיות בארון, ושאתה לא יכול לעשות מה שמתחשק לך ולבלות לך בכיף."

"מה שמתחשק לי זה לגור אתך, ולאהוב אותך, ואני עושה את זה וטוב לי, וגם אם לא היינו יחד לא הייתי עושה שלישיה עם שני הטמבלים האלה, עברתי את הגיל לדברים כאלו, וחוץ מזה הם בכלל לא הטעם שלי."

"באמת?" הציץ סלאבה בפני, "אתה בטוח?"

"בטוח לגמרי, אני לא רואה אף אחד חוץ ממך סלאבה, נשבע לך."

"טוב, גם אני, אני רוצה רק אותך." הוא משך אותי אליו בחזרה, וחזר לנשק אותי. 

במשך כמה חודשים נעימים היינו מאושרים מאוד יחד ודבר לא העיב על חיינו השלווים עד שפתאום החליט שביט, האקס המיתולוגי שלי, ליצור איתי שוב קשר

הוא טרח להתקשר אלי באחר צהרים חורפי ונעים אחד, קצת לפני חג החנוכה, ואחרי ששמע שאצלי הכול טוב בישר לי שהוא נמלך סוף סוף בדעתו והחליט שהוא לא רוצה לחיות באירופה אלא בארץ, ומה דעתי שניפגש שוב?

תגיד לו שישכח מזה! צעק אלטר בבהלה.

האמת שכן רציתי לראות אותו, אבל בגלל אלטר עניתי לשביט בנימוס קריר שאני מברך אותו על חזרתו לארץ, ואני מקווה שהוא מרגיש טוב.

"אתה יודע מה קרה היום, לפני עשר שנים?" שאל אותי שביט אחרי שהתעשת מחוסר ההתלהבות שלי.

"אהה... לפני עשר שנים? זה היה בסוף המאה שעברה, כולם פחדו מבאג אלפיים וחשבו שמי יודע מה יקרה כשהתאריך ישתנה לאלפיים." נזכרתי וחייכתי לעצמי לזכר אותם ימים בהם כולנו היינו תמימים הרבה יותר. בסוף שנת 1999 נותרו עוד כמה חודשים לסיום השירות הצבאי שלי וקיוויתי שבגלל הבאג המפחיד הזה שכולם רעדו בגללו לא תפרוץ פתאום איזה מלחמה, או יתרחש איזה ברוך אחר שידפוק לי את השחרור.

"אהה... נזכרתי, בדיוק אז נפגשנו בפעם הראשונה, הגעת לבסיס בדיוק כשעשינו חזרות לטקס הזיכרון לרצח רבין ו... מה, כבר עברו עשר שנים מאז? לא יאומן, איך הזמן רץ."

"דוהר ממש." נאנח שביט, "אתה כבר בן שלושים יאני?"

"כן." אישרתי, "ואני זוכר שאתה בן שלושים ושלוש, מה שלום אשתך?"

"דניאלה בסדר גמור, אבל אנחנו כבר לא נשואים. התגרשנו לפני שנה, אחרי שהילד נולד הבנו שזה לא זה ונפרדנו."

"אני באמת מצטער." אמרתי בכנות, "לפחות יש לך ילד."

"כן, לפחות." אמר שביט בחוסר התלהבות והוסיף בקול רך שאני צדקתי, הוא לא בנוי לנישואים, בטח לא עם אישה.

"אבל אמרת שדניאלה היא משהו מיוחד, שלאישה כמוה חיכית כל החיים, שאתה מזהה אותה מגלגולים קודמים שלך, שרק איתה אתה מרגיש חופשי, שהיא הנשמה התאומה שלך." חזרתי בפניו על כל מה שאמר לי אז כשהסביר לי למה אני מודח ממקומי בחייו.

"כן, בזמנו חשבתי ככה, אבל טעיתי, זאת אומרת, אני עדיין מאוד אוהב אותה, מאוד אפילו, הרי היא אימא של הילד שלי, אבל אחרי שעברנו לגור בגרמניה דברים השתנו, ואחרי שהיא ילדה את תומי היא פתאום נעשתה כל כך שונה... אני לא חושב שאישה יכולה להיות נשמה תאומה של גבר."

"ואני חושב שכל העניין הזה של נשמות תאומות הוא קשקוש אידיוטי, וגם הקטע הזה של גלגול נשמות... אני לא ממש מתחבר לזה שביט."

"אני יודע, לא חשוב, תגיד, יש מצב שנוכל להיפגש?" שאל שביט בענווה שזעזעה אותי. פעם הוא פשוט היה פוקד עלי להגיע אליו בלי לברר אם זה מתאים לי, דברים באמת השתנו.

"אהה... אני... כן, בטח. רק כדאי שתדע שיש לי מישהו, אנחנו גרים יחד."

"יופי, אני שמח לשמוע." אמר שביט בטון חמצמץ.

"אתה לא נשמע שמח." ציינתי.

"לא נכון, אני מאוד שמח." התעקש שביט, "מקנא נורא, אבל שמח. תגיד, גם איתו אתה... אתה יודע, גם הוא ואתה... נו, אתה יודע."

תגיד לו שאין לך מושג על מה הוא מדבר, דרש אלטר בתוקף, תוקע בי מרפק תובעני, ותזמין אותו לביקור בערב כשסלאבה בבית, אסור לך להיות איתו לבד.

"זה היה ממש מזמן שביט, שנינו התבגרנו מאז, אני כבר לא אותו בן אדם שהייתי פעם." התחמקתי מתשובה ברורה.

"לא כל כך הרבה זמן, עזבתי רק לפני חמש שנים ואני זוכר שאז אמרת שאתה מרגיש שאתה שייך לי ושתחכה לי לנצח." הזכיר לי שביט את הערב הנורא ההוא בו נפרדנו.

"ואתה אמרת שאתה לא מסכים ולא רוצה, שאתה משחרר אותי לדרכי."

"כן, עוד טעות. הייתי צריך לקחת אותך איתי."

"נו, באמת, איך יכולת? מה דניאלה הייתה אומרת."

"כן, אני מתאר לעצמי שאתה צודק." נאנח שביט, "אבל בכל זאת..."

"מה בכל זאת?"

"למרות שאז התכוונתי למה שאמרתי ובאמת רציתי לפתוח דף חדש עם דניאלה אף פעם לא הצלחתי באמת לשכוח אותך יפה שלי, לא האמנתי שאני אתגעגע אליך כל כך." לחש שביט.

"גם אני התגעגעתי מאוד, לקח לי שנים להתגבר עליך." הודיתי, ואחר כך  שתקנו שנינו במשך רגע ארוך, נזכרים במסכת היחסים הממושכת שלנו שהייתה רצופה תהפוכות  - מריבות ופרידות דרמאטיות, לצד התפייסויות מרטיטות לב.

מהרגע שנפגשתי עם שביט לא היה לי רגע אחד של שלווה. ערגתי אליו מהרגע בו נפגשו עיני בעיניו השחורות ולא היה מאושר ממני כשהוא נישק אותי סוף סוף. לצידו ידעתי רגעים של התעלות נפש ואושר גדול אבל גם ימים רבים של בכי, עלבון וסבל רב. יחסו אלי היה מלכותי ושווה נפש כל כך עד שלא יכולתי לעמוד בפניו, הערצתי אותו בכל ליבי והשתוקקתי להתמסר לו בגוף ובנפש, הייתי מוכן לשאת הכול רק כדי להיות איתו, אבל הוא מעולם לא החזיר לי נאמנות ואפילו לא התאמץ להסתיר ממני שאני רק אחד מרבים ומרבות שחלפו במיטתו.

סבלתי סבל עז מהקנאה שהסבה לי התנהגותו בכל זאת לא יכולתי לוותר עליו, הוא שלט בי כאילו נועד לכך מבטן ומלידה, מכאיב ומשפיל, אבל גם מענג ומרומם. אף אחד לא הצליח לממש את הפנטזיות הכי פרועות שלי בצורה כה מושלמת, לטלטל אותי לגבהים מסחררים, לגרום לי לשכוח את עצמי לגמרי, ומיד אחר כך להטיל אותי לתהומות של השפלה ויגון.

מהפעם הראשונה שלנו יחד השתעבדתי לו לגמרי, רציתי להיות שלו בגוף ובנפש, הייתי מוקסם מיופיו השחום, מהזין הנפלא שלו, מגבריותו הבוטחת, ומהדרך האדישה ושוות הנפש בה משל בי, לוקח כמובן מאליו את מסירותי ואת נאמנותי המוחלטת, משתמש בגופי לתענוגותיו, אדיש לגמרי לסבל שגרם לי.

אחרי שהוא נסע עם דניאלה היפה לגרמניה הייתי שבור לרסיסים וזמן רב לקח עד שהצלחתי להתעשת. במובן מסוים מעולם לא חזרתי להיות אותו אדם שהייתי בעבר, ואולי טוב שכך.

מאז לכתו אבדתי את תמימותי ונעשיתי זהיר והרבה יותר מחושב, למדתי לשלוט טוב יותר בתשוקות שלי, הבנתי שהן עלולות לסכן אותי, ולמזלי מאז שהוא עזב אותי לא פגשתי יותר אף אחד שגרם לי לסבול כל כך.

כפיצוי לאובדנו של שביט נכנס אלטר לחיי, צץ בתוכי באורח פלאי, משמש לי חבר ויועץ, תומך ומעודד, ומזהיר אותי כל פעם שחשב שאני עלול להיפגע שוב.

הסבל שעברתי בגלל שביט גרם לי לחשוב על עצמי ועל חיי ולנסות להבין למה אני כזה, ולמה לכל הרוחות אני תמיד מוצא את עצמי מאוהב בגברים שיש להם, בצד הנטייה ההומואית שלהם, גם משיכה לנשים.

אחרי שחקרתי ולמדתי תיאוריות קוויריות והתעמקתי בספרי פסיכולוגיה שדנו במיניות האנושית החלטתי שהסיבה לכך היא שהגברים אליהם אני נמשך נמצאים קרוב מאוד לקו המפריד בין הומואים לסטרייטים ולכן הם נמשכים חלקית גם לנשים, בעיקר בגיל צעיר כשהם לא סגורים עדיין על הנטייה המינית שלהם.

על פי הספרות המקצועית - וגם מהניסיון שלי בחיים ובאטרף – מסתבר יש הרבה גברים מהסוג הזה שמגדירים את עצמם כסטרייטים, חיים חיי משפחה נורמטיביים עם נשים, מגדלים אתם ילדים ואפילו נכדים, ורק מידי פעם מוצאים להם איזה גברבר לזיון חפוז. רובם אפילו מאושרים למדי עם נשותיהם, שחלקן יודעות ושותקות, וחלקן מעדיפות לא לדעת על חייהם הכפולים של בעליהן, וכל זמן שהם מקפידים לא להיתפס, או להתאהב בגבר, הם חיים באושר עד זקנה ושיבה.

למרבה הצער אני חושק דווקא בסוג הזה של גברים, ולמזלי הטוב, או הרע גם הם נמשכים אלי דווקא בגלל שאני עדין ונשי יחסית אליהם, אבל עדיין מספיק גבר כדי לספק את הצד ההומואי שלהם.

כאילו, לא מספיק שאתה הומו אתה תמיד נתקע עם הטיפוסים הדו מיניים האלו, התמרמר אלטר, מסרב להבין שיש דברים שפשוט אי אפשר לשנות, דברים כמו משיכה מינית לטיפוס מסוים שצריך להשלים אתם בלי לחפש צדק ויושר ושאר הבלים שאין להם שום קשר לסקס.

"איך זה שלא מצאת אישה אחרת במקום דניאלה?" שאלתי את שביט בסקרנות.

זכרתי היטב את נאומיו הנלהבים בזכות חיים עם אישה, לטענתו גבר יכול לחיות בזוגיות רק עם אישה כי הנשים נועדו מטבע בריאתן להשלים גברים, ולכן שני גברים לא יכולים להיות מאושרים יחד לאורך שנים.

"אז מה איתי? למה אני נועדתי?" שאלתי בזמנו, אומלל מאוד מדבריו שנשמעו כל כך הגיוניים, ולכן מדכאים פי כמה.

"לזיונים?" שיער שביט באכזריות, והוסיף, מתעלם מכאבי שאם היינו באמת תרבותיים כמו היוונים והרומאים הקדמונים היינו מתנערים מההשפעה המזיקה של התרבות היהדונוצרית, וכל גבר היה מתחתן עם אישה כדי להוליד ממנה ילדים, ומחזיק מהצד גברים צעירים, או נשים, כטוב בעיניו, לגיוון חיי המין שלו.

"אני בטוח שהיית אוהב מאוד את הסידור הזה." הודיע לי בחיוך, וחפן את אשכי, מועך אותם בכוח.

"הייתי מאושר לגוון את חיי המין שלך כמה שתרצה, אבל בתנאי שאני אהיה היחיד שלך, לא איזה בידור צדדי כשאשתך עסוקה." אמרתי, פגוע מאוד, אבל הוא לא טרח להקשיב אלא משך אותי אליו בשערותיי, העמיד אותי על ברכי וסתם את פי בזין שלו.

אין ספק שחיי היו פשוטים וקלים יותר אם לא הייתי מקולל בקללת המונוגאמיה הזו. כשאין ברירה אני עושה סטוצים כמו כולם, אבל מטבעי אני לא אוהב להחליף כל הזמן פרטנרים לסקס, והנטייה הזו הולכת ומתגברת אצלי עם הגיל. ברגע שאני מתלהב ממישהו אני מפסיק לראות אחרים, אני רוצה רק אותו ומעדיף להתגעגע ולסבול ולא לפנות לאחרים, אבל אני מצפה שהוא ישיב לי באותו יחס, ונפגע וסובל אם הוא מפרש את מסירותיי חסרת התנאים כרישיון לבגידה.

אמרתי לשביט שאני אשמח לראות אותו שוב, אבל אני בזוגיות עם גבר אחר, ואני מקווה שהוא מבין וזוכר שאני לא בעניין של בגידות.

"עוד לא התבגרת מהשטות הזו?" רטן שביט בקוצר רוח, נשמע לרגע כמו שביט הישן והשחצן של פעם.

"לא, ממש לא. להפך." עניתי בתוקף.

"בסדר." אמר שביט בהשלמה, "לא נורא, ניפגש כידידים, אז איפה אמרת שאתם גרים ואיך קוראים לחבר שלך?"