קוראים

יום ראשון, 14 בינואר 2018

ד. סיפור של חורף

הם התעוררו למחרת בשעה מוקדמת מידי מקול רעם מתגלגל שאחרי בא פרץ של גשם אלים ורועש ובהתאמה מושלמת למזג האוויר הסוער בחוץ פצחו בריב.
אופיר התרגז על אלונזו שלא הוריד את המים ושהאסלה מסריחה כמו השירותיים הציבוריים של התחנה המרכזית, ואלונזו, שעצביו היו מרוטים בגלל הפגישה הלא צפויה עם האקס שלו, ושידע בסתר ליבו שאופיר צודק והוא עקר בית רשלן, ענה לו בגסות שזו הדירה שלו ושאם לא נאה לו שיעוף לכל הרוחות.
בבוקר קיץ חם ויבש אופיר היה מן הסתם אוזר די כוחות נפש כדי לקבל את דבריו של אלונזו כפשוטם ומסתלק, אבל ברק שהבזיק מבעד לחלון, ורעם מתגלגל ומבשר רעות שבא מיד אחריו מיתנו את הדחף שלו לצאת מהבית בסערה ולמצוא לו מקום אחר לגור בו, ובמקום לעזוב הוא הזכיר לאלונזו בעוקצנות שהבית לא שלו אלא של אמנון, ושהוא משלם שכר דירה בדיוק כמו אלונזו, ולקינוח ציין שהעובדה שהוא ישן עם אלונזו אין פירושה שהוא אמור לנקות את בית השימוש שלו.
"אז אל תנקה." רטן אלונזו בקצרה, ומשך את השמיכה מעל לראשו.
"אבל השירותים מסריחים." התקומם אופיר.
"אז מה, החיים עם עסק מסריח לפעמים." ענה אלונזו בשלווה מרתיחה.
"הם מסריחים רק אצל עצלנים שלא מנקים אחריהם את הטינופת שלהם." קצף אופיר שהיה פחות מנוסה מאלונזו במריבות זוגיות, ועוד לא למד שמי שמתרגז יותר הוא זה שמפסיד בסופו של דבר.
הם המשיכו לריב עוד כמה דקות עד שאפילו אופיר הבין שהם לא רבים בגלל הרגלי הניקיון של אלונזו. אופיר קלט פתאום שמה שגורם לו לעמוד באמצע הבית בבוקר קר וגשום כשהוא לבוש רק בתחתוניו מאמץ את מוחו במטרה להעליב, לפגוע ולעקוץ כמיטב יכולתו את האיש שהוא ישן איתו בחודשים האחרונים היא לא חוסר הרגישות שלו לאסלות מסריחות, אלא תחושת העלבון בגלל הצורה בה ניצל אלונזו את נוכחותו והפגין כלפיו חיבה פומבית רק כדי לעצבן את האקס שלו.
הוא השתדל לנסח את רגשותיו כלפי היחסים שלהם, המוזרים, הלא מנומקים והמטרידים, במילים חריפות שיבהירו לאלונזו עד כמה היחס הזה היה פוגע, לא צודק, וחסר הגינות, אבל משב רוח חורפי קריר חמק מבעד לחרכי החלון, נשב על גבו וצמרר את עורו, שיכך את זעמו ופגם בלהט טיעוניו ושיחק לידיו של אלונזו שחיכה בסבלנות רבת ניסיון עד שאופיר יתעייף ויירגע.
במקום להשיב לאופיר הזועם כגמולו, להסביר או להתנצל הוא העיר בנעימות שאפשר לדבר גם במיטה, לא צריך לעמוד באמצע החדר ולריב בקור הזה בלי בגדים, והרים את שולי השמיכה בהזמנה.
"אני לא רב." מחה אופיר שטון דיבורו הרך של אלונזו בלבל אותו ושיבש את זעמו, "אני בסך הכול מנסה..."
"נו, בוא תיכנס למיטה, אתה בטח קפוא." פיתה אותו אלונזו.
אופיר התפתה וחזר למיטה, אבל בהתחלה שכב נוקשה ולא מתפייס, מסרב להפשיר לתוך חמימות גופו של אלונזו המשיך להסביר לו עד כמה קשה לו להיות בן זוגו, ואיזה שינוי מזעזע עבר על חייו מהרגע שהתחיל לישון איתו, וכמה הוא כועס ופגוע מחוסר ההגינות שנוהג בו אלונזו, אבל לאט לאט, ככל שגופו התחמם יותר כך נרגע זעמו והוא הפסיק לקצוף ולהתמרמר ודיבורו הפך להיות מתון ושקט יותר.
רק אחרי שאופיר התעייף ונדם פצח אלונזו בדיבור, "אתה צודק לגמרי." הסכים בנחת, "במסיבה באמת לא הייתי בסדר, ברגע שבועז צץ שם פתאום איבדתי לגמרי את הראש, אתה בטח מבין כי זה בדיוק מה שקרה לך כשנפגשת פתאום עם שירה." צירף עקיצה קטנה להתנצלותו.
אופיר חש שההשוואה לא הוגנת, אבל לא ידע להסביר את תחושתו ולכן שינה נושא, "אתה עדיין מאוהב בבועז?" שאל, נזכר, נבוך, איך שתה והקיא באותו ערב ארור כשראה את שירה חבוקה בזרועות אחר.
"לא יודע, לא, בטח שלא, אבל אני לא יכול להיות אדיש כלפיו, היינו יחד כמה שנים טובות, פעם הייתי מאוהב בו מעל הראש, אני חושב שתמיד יהיו לי רגשות כלפיו."
"למה נפרדתם?"
"אין לי מושג, מבחינתי יכולנו להישאר יחד כל החיים, אבל אחרי כמה שנים נמאס לו, הוא התחיל להיות חסר מנוחה, משועמם, רצה לפתוח את היחסים לעשות שלישיות, לא יודע, ניסיתי להיות סבלני ומבין, לחכות שהוא יירגע, אבל אחרי שמצאתי אותו במיטה שלנו עם מישהו..." אלונזו נאנח כשנזכר באותו בוקר חורף  נורא. "זה קרה בדיוק לפני שנה, גם אז היה גשם וקר, ובגלל הגשם הייתה אצלנו הפסקת חשמל בעבודה וחזרתי הביתה מוקדם מידי... אחרי שראיתי אותו מזדיין עם בחור אחר לא יכולתי יותר, הפסקתי להדחיק את מה שידעתי כבר מזמן, שנמאסתי עליו, שהוא פשוט לא רוצה אותי יותר, ונפרדנו."
אופיר שדבריו של אלונזו נגעו בפצע שהותירה בו הפרידה משירה הסתובב וחיבק אותו בשתיקה, והם שכבו צמודים זה לזה, מנחמים בשתיקה אחד את השני.
"ולמה אתה ושירה נפרדתם?" הסב אלונזו את השיחה מעצמו לאכזבות הרומנטיות של אופיר.
"כי הייתי חרא כלפיה, אין לי מושג למה התנהגתי כלפיה כמו מפגר, אבל בסוף קרה מה שפחדתי ממנו תמיד, היא התעייפה ממני והפסיקה לאהוב אותי. אולי זה היה קורה גם אם הייתי מתאמץ להיות מר מושלם, אבל אני אף פעם לא אדע כי בחרתי להיות זבל של בן אדם ולהבריח אותה, ומה שבאמת אוכל אותי זה שאני יודע שהכול קרה באשמתי. הפסיכולוגית שלי אמרה שיש לי יצר הרס עצמי ורגשות אשמה וכאלה ובגלל זה הכשלתי בכוונה את הקשר עם שירה."
"ומה לדעתה הסיבה שאתה איתי?" התבדחה דעתו של אלונזו שלא רחש כבוד רב לפסיכולוגים.
"אהה... האמת ש... היא לא יודעת עלינו." הודה אופיר, נבוך מעט.
"היא לא יודעת שאתה מפשל עם התרופות ולא מקפיד לקחת אותן בזמן, והיא לא יודעת שאתה ישן איתי... מה עוד לא סיפרת לה?"
"שאני מעשן חשיש לפעמים."
"אז בשביל מה אתה הולך אליה אופיר, לא חבל על הזמן שלך ועל הכסף של אבא שלך?"
אופיר שתק, נבוך, ומאחר ולא ידע איך להשיב לטענות הצודקות שהטיח בו אלונזו שלח יד לזין שלו, וככה הצליח הסיח את דעת שניהם מבעיותיהם בצורה מוצלחת מאוד שהעסיקה אותם עד שהגיע הזמן לקום.
מאחר וזה היה יום שישי הם לא היו צריכים ללכת לעבודה, אבל היו להם די והותר עיסוקים וסידורים שהעסיקו אותם עד הצהרים.
הם ניקו יחד את הבית, ואחר כך ניצל אלונזו את מזג האוויר שהתבהר ויצא לחצר, לגזום את הגדר החיה, ולגרף את העלים מהדשא, ואופיר עמד ובישל אוכל שיספיק להם לכל השבוע, והכין רשימת קניות למוצאי שבת, ובעוד הוא חוכך בדעתו אם כדאי לנקות את המקרר לפני שיצנח למיטה לשנת אחר צהרים של יום שישי - שהיא כידוע השינה המתוקה ביותר במשך השבוע - או שכדאי לדחות את זה לשבוע הבא, צלצל הנייד שאלונזו השאיר בבית.
אופיר לקח אותו במטרה להביא אותו לאלונזו, ובדרך הציץ וראה שהמצלצל הוא בועז אבל משל ברוחו ובלי להגיד מילה הגיש לאלונזו את המכשיר הקטן והרעשני, ופרש חזרה למטבח כדי לבחוש את המרק, עוקב דרך חלון המטבח הפונה לחצר אחרי אלונזו ששוחח עם האקס שלו שיחה ארוכה מאוד.
אופיר הבחין שבהתחלה היו פניו רציניות, ואפילו זועמות, אבל במהלך השיחה הוא הפשיר מעט, החל לחייך, וכשסיים אותה נראה כמעט עליז.
"מה יש לאכול?" שאל אחרי שסיים לדבר וחזר למטבח, "אני ממש מת מרעב."
"יש כל מיני דברים." ענה אופיר בחוסר אדיבות, כמעט בגסות, "לך לשטוף ידיים, ואל תסתובב לי בגרביים, תזרוק אותן לכביסה ותנעל נעלי בית." פקד בזעף על אלונזו שסירב להירמז ולשאול למה הוא כועס והמשיך לחייך ברוח טובה.
"כן יקירתי." התלוצץ, ולפני שהסתלק כדי למלא את מצוותו של אופיר הגניב נשיקה שובבה על עורפו. הוא חזר לבוש בבגדים נקיים, נעלי בית על רגליו, וידיו נקיות למשעי, התיישב וטעם מהמרק, שיבח את טעמו, וסיפר לאופיר ששקע בשתיקה קדורנית שזה עתה סיים שיחה ארוכה עם בועז.
"מה הוא רצה ממך?"
"רצה לגשש ולבדוק מה קורה איתי, ואם הדרך פנויה לחזור."
"ומה אמרת לו?" שאל אופיר והדף את צלחת המרק שלו מעל פניו.
"אמרתי שלא כמובן, למה, מה אתה היית אומר אם שירה הייתה רוצה לחזור אליך?"
"שירה הייתה מעדיפה להצטרף למנזר מאשר לחזור אלי." אמר אופיר שמראה פניו העליזות של אלונזו מילא אותו כעס נורא, ומאחר ולא היה מסוגל יותר להעמיד פנים שהוא אוכל קם והלך מהמטבח, הטיל את עצמו על הספה, והחל לתכנן בינו לבין עצמו את התאבדותו, עיסוק חולני שהוא התמחה בו בתקופה האיומה של הפרידה משירה ושהיה נסוג אליו כל פעם שמשהו בחייו היה משתבש שוב.
אלונזו סיים את המרק, שיצא באמת מוצלח מאוד, ואחר כך הלך לבדוק מה שלום אופיר. "נו, מה קורה אתך? למה אתה עצוב?"
"אין לי מושג למה, אבל רע לי לוני, בא לי למות."
"אל תדבר ככה, בוא, תאכל משהו." הפציר בו אלונזו שלא לקח יותר מידי ברצינות את הצהרותיו של אופיר, אולי כי שמע דיבורים בסגנון הזה מחברים רבים שלו שבסופו של דבר המשיכו לחיות ופה ושם גם התנערו מהעצב והצליחו להיות מאושרים.
"לא בא לי, אני..." החל אופיר לסרב ואז הנייד שלו צלצל פתאום, וזו הייתה אימו ששוב נדנדה לו שהיא מתגעגעת, ושאלה למה לא רואים אותו יותר?
"בסדר, אז מה דעתך שאני אבוא הערב?" קטע אופיר את הטרוניה האימהית שמרטה את עצביו.
אימו שמחה מאוד והם נדברו להיפגש בעוד כשעתיים לארוחת ליל שישי עם כל המשפחה, ושוב נותר אלונזו לבד בערב שישי.
דני התקשר קצת אחרי שאופיר יצא לבקר את אימו ואמר שהוא רוצה להודות לאלונזו שבא למסיבה שלו, לשאול מה נשמע ומה שלומו ושלום אופיר ולאחל לו שבת שלום.
"הכול בסדר." אמר אלונזו, תוהה מעט מה עובר על דני שמעולם לא התקשר אליו קודם בגלל סיבות כל כך קלושות, ובעצם עלה בדעתו, הם כמעט לא דיברו זה עם זה מחוץ לשעות העבודה, מה עובר על דני בזמן האחרון?
"נהניתי מאוד מהמסיבה למרות ההפתעה שבועז עשה לי."
"אני באמת מצטער על זה." שח דני, "התקשרתי לארי כדי לברר מה פתאום הוא עשה פשלה כזו והוא טוען שלא הייתה לו ברירה, בועז התעלק עליו ולא עזב אותו."
"מה זאת אומרת לא הייתה לו ברירה? תמיד יש ברירה."
"כן, אבל אתה מכיר את ארי, הוא תמיד מנסה לצאת בסדר עם כולם. בועז פשוט העמיד אותו בפני עובדה ולא היה לו נעים להגיד לו לא, אבל בסוף הכול יצא לטובה, בועז ראה שיש לך מישהו חדש... יש לך מישהו חדש? אתה ואופיר... אתם יחד כאילו?"
אהה! חשב לעצמו אלונזו, אז בגלל זה הוא התקשר.
"האמת דני שזו שאלה די קשה, כיום אני מרגיש שאנחנו יותר כאילו מאשר יחד."
"באמת?" ניסה דני להישמע מלא צער, "למה?"
"כי הנה, יום שישי בערב ואני יושב לבד בבית, איזה מזל שלפחות אתה התקשרת."
"ואיפה הילד?"
"הלך לבקר את אימא שלו."
"נו, טוב, אימא יש רק אחת." הצטחק דני, "אבל למה הוא לא לקח גם אותך איתו."
"יש להם איזה ארוחה משפחתית או משהו, גם אחיו והחברה שלו באים, וגם הבן דוד... מה יש לי לעשות שם?"
"אבל הוא לפחות הזמין אותך?"
"לא." הודה אופיר, "וגם אם היה מזמין לא הייתי בא, אבל הוא אפילו לא ניסה."
"אז מה באמת קורה בינו לבינך?"
"לא יודע, זה מסובך מידי להסביר בטלפון."
"אז אולי תסביר לי פנים אל פנים." הפתיע דני.
וואלה! חשב לעצמו אלונזו, דני? מי היה מאמין שדווקא דני... "אני אשמח מאוד." ענה בזהירות, "אבל אתה בטח עסוק."
"ממש לא, בזמן האחרון אני כמעט לא יוצא יותר בימי שישי, עברתי כנראה את הגיל לחגוג בלילות."
"מה עברת את הגיל? אתה רק בן ארבעים, לא שמעת שהחיים מתחילים בגיל ארבעים? שאני אקפוץ אליך או אתה אלי?"
"הדירה שלי הפוכה ומבולגנת נורא, עדיף שאני אבוא אליך." הציע דני ותוך כדי דיבור עשה סביב עצמו ריקוד ניצחון קטן ועליז שאלונזו לא היה יכול לראות כמובן.
"יאללה, בוא, אני מחכה לך."
לבוש ג'ינס הדוק ומחמיא התייצב דני אצל אלונזו נושא איתו בקבוק יין שנשאר ממסיבת יום ההולדת, ושקית בייגלך חמים וטריים שקנה בדרך. השניים התרווחו על הספה, אכלו ושתו, ריכלו וקשקשו, והתענגו מאוד אחד על חברת השני.
במאמצים משותפים עלה בידם להיזכר שהם נפגשו לראשונה כמעט לפני עשרים שנה באיזה תרגיל מילואים גדול, ומאז היו נתקלים זה בזה פה ושם במסיבות ובמילואים, עד שהתחילו, ממש במקרה, לעבוד יחד באותה חברה.
אחרי שהיין נגמר הם החליטו לצפות בטלוויזיה ועברו לשבת על מיטתו של אלונזו, נינוחים מאוד התעטפו בשמיכה צמרירית קלה, ושתויים מעט החלו לשוחח על ההווה - דני שב והעלה את הסתייגויותיו מהקשר בין אופיר לאלונזו שהודה שדני צודק, אבל מאחר והוא ואופיר בודדים, והם חולקים דירה, וקר לישון לחוד ובסך הכול נוח להם אחד עם השני אז...
"אלון, איך זה שאני ואתה... שלא יצא לנו אף פעם להכיר אחד את השני יותר טוב?" נכנס דני לדבריו.
"לא יודע." הודה אלונזו, "אולי כי אף פעם לא היינו פנויים במקביל? תמיד או שלך היה מישהו או שאני הייתי תפוס."
"יש כאלה שבעיניהם זו לא סיבה מספיק טובה." הצטחק דני.
"אני לא אחד מהם, אם אני עם מישהו אני איתו לגמרי."
"אפילו אחד כמו בועז?" תהה דני.
אלונזו נאנח, "לקח לי די הרבה זמן להבין שבועז לא מסוגל להיות מונוגאמי, היום הוא טוען שהוא התבגר, ושמעכשיו הוא יהיה נאמן, אבל מבחינתי זה כבר מאוחר מידי, אני לא מוכן לקחת את הסיכון."
"מה, הוא ניסה לחזור אליך?" נדהם דני, "מתי?"
"אתמול, הוא התקשר וניסה לשכנע אותי שננסה שוב."
"אני מקווה שאמרת לו לא."
"בטח, מה אתה חושב? נפנפתי אותו בלי לחשוב פעמיים."
"בגלל אופיר?"
"אה..." אלונזו היסס, "גם בגלל אופיר, אבל אני מקווה שלא רק בגללו."
"גם אני." אמר דני בכובד ראש, ואז במקום להסביר רכן לעברו, אחז בכתפיו ונישק את פיו נשיקה קצרה ולוהטת.
"דני?" נדהם אלונזו, "מה אתה עושה?"
"מה שרציתי לעשות כבר מזמן, הייתי צריך לפעול מהר יותר, אבל כמו טיפש חיכיתי שתתאושש מהסיפור עם בועז... אלון, אני לא יכול יותר, נו, תגיד משהו." ביקש דני והביט באלונזו במבט חודר, ממתין במתח לתשובתו.
"דני אני... אני... אני לא יודע מה להגיד, חבל שלא דיברת קודם."
"תמיד היה לי עיתוי מחורבן." אמר דני בעצב, והניח לכתפיו של אלונזו, "אני באמת מצטער."
"גם אני, תשמע, אף פעם לא חשבתי עליך בצורה כזו, אני... אני באמת לא יודע, חבל ששתקת עד עכשיו."
הם הביטו זה בזה - שני גברים בני אותו גיל בערך, אלונזו שחור עיניים, שחום, בעל גוף חזק ושרירי וראש עמוס תלתלים, ודני בהיר וצנום ממנו, פניו צרים ונבונים, שערו קצוץ ועיניו הכחולות ערניות ומלאות רגש. פתאום, אחרי שנים כה רבות של הכרות מצא אלונזו את עצמו מביט בדני מחדש, ומגלה שהוא אוהב את מה שהוא רואה, ולהפתעתו של דני רכן לעברו והחזיר לו נשיקה, ובעוד השניים מתחילים להכיר זה בזה צדדים חדשים, ולחקור אחד את גופו של רעהו, גילה אופיר צדדים חדשים ומפתיעים אצל בני משפחתו שהתכנסו בהרכב מלא בדירה ששכרה אימו אחרי הגירושין, ובעיקר הופתע לגלות שם את אביו.
"מה אתה עושה פה?" שאל וחיבק אותו בחמימות, אופיר היה קרוב מאוד לאביו ותמיד שמח להיות במחיצתו.
יוסי החזיר לו חיבוק חם, אמר לו שהוא נראה מצוין, וכמה טוב לראות את כל המשפחה שוב יחד.
"כל המשפחה?" הופתע אופיר, "למה אתה מתכוון כל המשפחה? ומי זו הבחורה הזו שדבוקה לגולן?"
"ארוסתו." קרן אביו בשמחה, "הם הולכים להתחתן וגם אני ואימא..."
"אבא ואני חושבים לנסות שוב." נכנסה אימו לדבריו, כמו שנהגה לעשות מאז ומתמיד.
אופיר שלח מבט מופתע לעבר אחיו שחייך והנהן לעברו באישור. אפילו קובי שאופיר היה קרוב אליו מאוד לא התנגד לאיחוד המשפחתי המפתיע הזה, ואופיר מצא את עצמו יושב עם כולם סביב השולחן, מרים כוס, לחיי שני הזוגות - הזוג הצעיר, והזוג הוותיק שעומדים להתאחד - ונאלץ לשמוע נאום נמלץ של דודו, אביו של קובי, שהספיק לשתות קצת עוד קודם בזכות הנישואים, ויתרונותיהם של חיי המשפחה המאושרים לעומת הרווקות הבודדה.
"ועכשיו תורך ותור קובי למצוא כלות נחמדות, להתחתן, להביא ילדים ולעשות קצת נחת להורים." סיים את נאומו וקרץ לעבר שני בני הדודים לפני שהתיישב לקול רעם מחיאות כפיים סוערות.
"זה ייקח עוד קצת זמן." ניסה אופיר להרגיע את הרוחות, "בגילי לא ממהרים כל כך להתחתן."
"אל תחכה יותר מידי זמן חס וחלילה, שלא תישאר בסוף רווק זקן כמו הבחור הזה שאתה גר אצלו, הבן של אזולאי, אני באמת לא מבין למה אף אחת לא תפסה אותו, הוא דווקא בחור נחמד." העיר יוסי בתום לב, ורק אז גילתה לו אשתו שאלון של אזולאי הוא הומו, וזו הסיבה שהוא לא נשוי.
"מה, באמת?" נדהם יוסי בתמימות, "את בטוחה? הוא בכלל לא נראה כזה, למה לא אמרת כלום לפני שאופירי הלך לגור איתו?" פנה בטרוניה לאשתו שהזכירה לו שבהתחלה אופיר גר בדירה נפרדת, ורק בגלל הגשם שהרס את דירתו הוא נאלץ לחלוק מקום מגורים עם הבן ההומו של אזולאי.
"נו, די, אבא, אז מה אם הוא הומו, זה לא מדבק." רטן גולן מנסה להרשים את ארוסתו בדעותיו המתקדמות, אבל הוא היה במיעוט, הדור המבוגר יותר חשב שעדיף שאופיר היה מוצא לו מקום מגורים אחר, ושעם כל הכבוד להומואים...
"ולא שיש לי משהו נגדם, הם לא יכולים לשלוט בזה, אבל יש אצלם כל מיני מחלות... יותר טוב שתיזהר ותמצא לך מהר מקום אחר." ייעץ הדוד לאופיר ואביו ואימו של אופיר, וגם קובי בן דודו הנידו בראשיהם בהסכמה.
אם הייתי באמת הומו הייתי קם עכשיו ומספר להם את האמת, חשב אופיר לעצמו, ובעצם למה שאני לא אעשה את זה? ממה יש לי לפחד? מה יכול להיות, מה כבר הם יעשו לי אם אני אגלה להם שאני ואלונזו לא רק גרים באותה דירה אלא גם ישנים יחד ואפילו מזדיינים? שאל את עצמו, ובכל זאת, למרות שידע בדיוק מה הוא רוצה להגיד המשיך לשתוק, ובמקום לענות להוריו בנאום תוכחה אמיץ שמח בסתר לבבו שלא הביא איתו את אלונזו לביקור המשפחתי הדביק הזה. 
בסוף הכינוס המשפחתי, אחרי שכל האוכל נאכל והיין נשתה, הסיע גולן את אופיר במכוניתו לביתו. בדרך חזרה הם שוחחו על הצעד המפתיע של הוריו שהחליטו להתעלם מהגירושים ולחזור לגור יחד.
"זה לא יחזיק מעמד." שיער אופיר, "אני לא מבין מה עובר על אבא, איך הוא שכח איך אימא מיררה לו את החיים?"
"אתה תמיד היית בצד של אבא." מחה גולן, "שכחת שגם הוא עשה לאימא את המוות עם הפסיב אגרסיב הפולני שלו."
"יכול להיות." סירב אופיר להסתבך בויכוח הישן ההוא, "הם מאוד שונים זה מזה וזו עוד סיבה למה הם לא צריכים לחזור."
"אני לא מסכימה אתך." התערבה ארוסתו של אחיו בקול רך, "אני לא יודעת מי אשם במריבות שלהם, "אבל לדעתי שניהם למדו לקח, הבינו שעדיף להיות יחד ולא לחוד, ושכדאי לנסות לתקן את הזוגיות שלהם מאשר לחיות לבד."
"בהחלט." הסכים גולן, "אין דבר יותר גרוע מאשר להיות בודד בלי משפחה, רחמנות על ההומואים שאין להם ילדים, נורא עצוב לראות איך הם מזדקנים לבד כמו כלבים."
"יש הומואים שמקימים משפחות ונולדים להם ילדים." מחתה ארוסתו של אחיו. 
"כן, אבל זה אף פעם לא נוח וטבעי כמו משפחות נורמאליות, כמו המשפחה שתהיה לנו יחד." השיב אחיו וליטף את ברכה של ארוסתו שחייכה אליו באהבה, ואופיר שהסכים איתו בסתר ליבו שתק ושמח כשהגיע הזמן לרדת מהמכונית.
"על סף הדלת הוא נפגש מופתע בדני שהיה בדרכו החוצה, ורק חצי תאוותו בידו, החליף איתו כמה מילות ברכה ונכנס הביתה.
"איך היה? בילית יפה?" שאל אלונזו ושמח שחוץ מכמה נשיקות וחיבוקים תמימים יחסית לא קרה שום דבר נוסף בינו לבין דני.
"כן, היה בסדר, אחי הולך להתחתן, והורי רוצים לחזור לגור יחד."
"יופי להם, מתי אחיך מתחתן?"
"רק בעוד חודשים, הם החליטו לחכות עם החתונה עד האביב כדי שהם יוכלו להתחתן בחוץ, אולי בחצר של ההורים שלה."
"רעיון נחמד, גם אני מוזמן?" שאל אלונזו.
"אהה... לא יודע." הופתע אופיר, "אתה בטוח שאתה רוצה לבוא לחתונה של אחי?"
"לא ממש, אבל אני רוצה לדעת מה קורה אתנו אופיר, אחיך בטח מצפה שתבוא עם מישהו, ומאחר ואתה ואני... הרי אנחנו יחד אז..."
נבוך ומושפל הוא לא הצליח להשלים את המשפט, והם הביטו זה בזה בשתיקה עד שאופיר השפיל ראשון את עיניו, אמר שהוא לא קיבל עדיין הזמנה, ובכלל, מוקדם מידי לדבר על זה, והוא עייף ורוצה לישון, והם נרדמו אחד לצד השני בלי להתחבק כמו תמיד.
למחרת בבוקר הם התעוררו כמו תמיד עם זקפה, ובשתיקה מנוכרת ויעילה ניצלו אחד את גופו של השני כדי לפרוק זה על זה את החרמנות שצברו במשך הלילה ואחר כך קמו והלכו לעבודה, נפרדים במנוד ראש קריר, בלי חיבוק ובלי נשיקה.


אפילוג
בחודשים שבאו אחר כך הם הלכו והתרחקו זה מזה בהדרגה, וככל שמזג האוויר החורפי הלך והתחמם כך הם בילו פחות ופחות זמן יחד. הם
אמנם המשיכו לישון זה עם זה, והיה גם סקס, בעיקר בבקרים, אבל רגשות החיבה והתשוקה שחיממו אותם כל החורף התפוגגו לאט לאט.
אלונזו החל לבלות יותר ויותר מזמנו הפנוי עם דני, שהמשיך לחזר אחריו בסבלנות, ולא ניסה להסתיר את ההתקרבות שלהם מאופיר, שמצידו התיידד מאוד עם המזכירה החדשה שהגיעה למפעל, ויום אחד, קצת לפני פורים, הוא שאל את אלונזו אם הוא יכול להביא אותה לישון אצלו אחרי מסיבת פורים שבטח תסתיים מאוחר בלילה, ואלונזו השיב לו באדישות שאין בעיות, הוא בין כה וכה תכנן לצאת לבלות בפורים עם דני ולהישאר לישון אצלו אחרי הבילוי.
לפני שיצאו מהבית למסיבות פורים נפרדות חיבק אלונזו את אופיר ונישק את לחיו בחיבה, אמר לו להיזהר, לבלות יפה ולא לעשות שטויות, ואופיר החזיר לו חיבוק ואמר, "בטח, וגם אתה אלונזו, תשמור על עצמך." ולרגע הם נצמדו זה לזה בחוזקה, ואחר כך נפרדו והלכו כל אחד לדרכו, וזו הייתה הפעם האחרונה שהם נגעו זה בזה בצורה כזו.
מיד אחרי פסח החלו החמסינים של עונת המעבר, אבו ראמי החל לשפץ את הדירה והרעש והאבק היו בלתי נסבלים, אופיר עבר לגור שוב עם הוריו, ומשם עבר כבר לגור בדירתה של חברתו החדשה שהייתה חמודה וצעירה ובניגוד לשירה העריצה אותו והשתוקקה להתחתן איתו – במשך כל החתונה של גולן היא חשבה רק איך החתונה שלה ושל אופיר תהיה יפה ומפוארת יותר - ואילו אלונזו עבר לגור עם דני בדירתו הקטנה, ושנה אחר כך הם שכרו יחד דירה גדולה יותר ואפילו דיברו על חתונה בקנדה, מה שגרם להתרגשות רבה בין הקולגות שלהם במשרד.
בסופו של דבר הם ויתרו על הטיסה לקנדה והסתפקו בטקס מקסים שערכו על שפת הים בליל ט"ו באב, ומאז הם חיו יחד בשלווה ובאושר, מאושרים ואסירי תודה שמצאו זה את זה, ורק לפעמים, כשהיו מתכרבלים יחד בלילות חורף קרים דני היה מקנטר מעט את אלון (הוא לא אהב לקרוא לו אלונזו והכינוי הישן ההוא התפוגג לאיטו ונשכח) בגלל הריבאונד ההזוי שהיה לו פעם עם בחור סטרייט, ואלון היה מחייך בפיזור נפש ומרגיע אותו שזה לא היה רציני, סתם סיפור של חורף.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה