קוראים

יום ראשון, 14 בינואר 2018

א. אב הבית

1. לא אוהב קיץ
בעברית המילה קיץ באה מהשורש קץ, וכך יאה לדעתי, מהיום בו עמדתי על דעתי אני מתעב את השמש הקיצית הקופחת על ראשי וצורבת את עורי, ומתמלא עצב למראה הצמחייה הירוקה והרעננה של האביב שהופכת לאורך חודשי הקיץ הארוכים והחמים ליבשה, צהובה קוצנית ומאובקת.
מעולם לא קרה לי משהו טוב בקיץ, אני שונא את העונה הזו, רק בעיות ואסונות, צרות וכאבי לב - ומאלה היו לי בחיי מלא חופניים - התרגשו על ראשי בקיץ.
זה התחיל בילדותי, בחופש הגדול שחל אחרי הבר מצווה שלי, באותו קיץ ארור שחל אחרי סיום בית הספר היסודי גיליתי שאני מקבל זקפה כל פעם שאני הולך עם חברי לבריכה, והבנתי לחרדתי שבניגוד להם שהתרגשו ממראה נערות חשופות למחצה אני מתרגש ומתייחם מגברים חשופי חזה, ובעיקר מהמציל השחום והשרירי שהסתובב כמו טווס בבגד ים זעיר, אדום ומבריק ולטש מבטים חומדים בנשים בלי להבחין במבטים ששלחתי אליו בגניבה, ובלי לדעת כמובן שהוא מככב בחלומותיי שנעשו לפתע סוערים ולחים, ומבישים מאוד.
מאז אותו קיץ זכור לרע התחלתי לתעב את החופש הגדול, ובניגוד לכל חברי שחיכו בקוצר רוח לסוף הלימודים אני התענגתי דווקא על החורף, על הקור, הגשם והרוחות, ושמחתי להתעטף במעילים ובצעיפים, פוחד מהרגע בו יהיה עלי להיחשף על שפת הבריכה או על חוף הים.
עם השנים גדלתי ובגרתי, פיתחתי שרירים ושליטה עצמית, וכבר לא הייתי נבוך כל כך כמו בנערותי מהזקפות הספונטניות שתקפו אותי, אבל עדיין תיעבתי את הקיץ, ועד היום אני מעדיף להתחבא בבית, בקרירות המזגן מאשר להזיע בחוץ.
גם את אילן, אהבת חיי, הגבר היחיד שהייתי מוכן לצאת למענו מהארון - מזעזע בצעד הזה את משפחתי השמרנית - פגשתי בחורף, באוניברסיטה כשהלכתי למסיבת חנוכה ביום הולדתי שחל בנר הראשון של חנוכה.
נפגשתי איתו כששנינו הושטנו יד לאותה סופגנייה, אצבעותיי נגעו בשלו, עיני נפגשו בעיניו, שנינו חייכנו וויתרנו הדדית על הסופגנייה ואז הוא אמר, "קח אותה, היום הרי יום ההולדת שלך."
שאלתי איך הוא יודע והוא משך בכתפיו, צחק והתעקש שאקח את הסופגנייה למרות שטענתי שזה יום ההולדת העברי שלי, לא הלועזי שחל כמה ימים אחר כך, ואחרי שנגסתי בה ביקש שאפצה אותו על הויתור ואלך איתו לסרט ביום הולדתי האמיתי.
הסכמתי מיד ואכן, נפגשנו שוב ביום ההולדת האמיתי שלי, הפעם רק אני והוא, בלי חבורה של סטודנטים רכלנים סביבנו, ואז התגלה לי שהוא ראה אותי עוד בתחילת שנת הלימודים, בירר עלי קצת והלך לטכס הדלקת הנרות ההוא רק בתקווה לפגוש בי.
"איזה מזל שהלכתי." שמחתי, והמשכתי לשמוח על שנפגשנו והתאהבנו ונעשינו זוג למרות שלגור איתו לא היה תמיד קל, והיו הרבה קשיים ובעיות מצד הורי, בעיקר אימא, ומצד הוריו, בעיקר אבא שלו, והיו שיחות טלפון זועמות, ושתיקות מביכות, וכל מיני חתונות ושמחות משפחתיות אחרות שלא הוזמנו אליהן.
אני, סוציומט שכמוני, דווקא שמחתי, אבל אילן התעצב אל ליבו, ואפילו נעלב ונפגע, ועשה מאמצים גדולים להתקרב אל משפחתו ולהתפייס אתם.
אני התאמצתי פחות, הנחתי לזמן לעשות את שלו והוא, כדרכו של הזמן, באמת עשה, ולטקס סיום התואר שלי הורי התייצבו בסך, נישקו וחיבקו אותי ולחצו את ידו של אילן המאושר, ועד שהדירה ששכרנו יחד הייתה מוכנה אפילו גרנו אצלם כמה שבועות.
אחר כך היו כמה שנים טובות ונעימות מאוד. גרנו יחד בבית קטן וחביב במקום כפרי מנומנם, עבדנו והרווחנו כסף לרוב, בקיץ נסענו לחופשות באירופה, ועוד נשאר די כסף לפינוקים ובילויים. רכשנו מכונית ואופנוע וגידלנו חתול, ואפילו דברנו על הבאת ילד לעולם באמצעות אם פונדקאית, או אולי לסבית שתרצה להביא ילד עם אבא ולא עם מבחנה? הכול היה אפשרי אז, היינו צעירים ויפים, העולם היה פתוח לפנינו ועם אילן לצידי גם הקיץ המגעיל היה פחות מאיים, בעיקר כשביליתי את החלק הגרוע ביותר שלו בשוויץ או באוסטריה, ואז, עשר שנים אחרי שהתחלנו לגור יחד, נאלצנו לקצר את החופשה המסורתית שלנו בטוסקנה היפה – שהינו שם עם זוג חברים בווילה מקסימה שהשקיפה על נוף ים תיכוני מרהיב ביופיו - כי אבא של אילן חלה פתאום. רק אז אימו ושתי אחיותיו הנתעבות ובעליהם גסי הרוח החליט שהם זקוקים לאילן, הזעיקו אותו לעזרה וקטעו את החופשה הנחמדה שלנו.
אילן התייצב מיד לצידם ושנה שלמה סעד את אביו החולה, התרוצץ איתו בבתי חולים, רץ מרופא לרופא, מטיפול אחד למשנהו, ונשא באורך רוח הטפות מוסר משפחתיות והצקות מעליבות מהן ומהגיסים שלו, אבל לא ממני, אני שתקתי למרות ששנאתי כל רגע מאותה שנה איומה וחשבתי שעדיף היה להניח לזקן לחיות בשקט את מה שנותר מחייו ולא להריץ אותו מטיפול חסר תועלת אחד לשני.
לבסוף, אחרי שנה זוועתית ורצופת קשיים ואכזבות גם הם ויתרו, לקחו אותו הביתה למות בשקט במיטה שלו והמשיכו בחייהם, ורק אילן המסכן שלי המשיך לבקר אצלו, להתקשר יום יום ולשבת איתו בכל רגע פנוי, צופה בחוסר אונים איך אבא שלו, הגדול והחזק, ראש המשפחה אשר על פיו יישק כל דבר מצטמק והולך, נעשה מגבר בגברים לקשיש מבולבל וחסר אונים עד שלבסוף הלך לעולמו, רזה צהוב ומצומק, ונקבר בסוף הקיץ, ביום חמסיני, חם ואביך אחד שאחריו שום דבר בחיינו לא חזר שוב לתקנו.

את גסיסתו האיטית של אבא של אילן ליוויתי מרחוק, צופה בה מהצד, מצטער בצערו של בן זוגי, ומרחם על כורחי על אביו החולה ועל אימו האומללה ובעיקר על אילן שלי שמשום מה חש אשם בכל הסבל הזה שהביאה מחלת האב על כולם.
על פי בקשתו של אילן הייתי בלוויה של אביו, אם כי לא עמדתי לצידו כשקרא בקול שבור את הקדיש, וגם בשבעה נכחתי קצרות מאוד, בא לביקור ניחומים חפוז שנקטע בגלל ההתלחשויות הארסיות של דודים ודודות זעפניים שתקעו בי מבטים זועמים ומאשימים ומלמלו בינם לבין עצמם משפטיים של מורת רוח וזעזוע צדקני.
הזקנים המרירים האלו לא הטרידו אותי כלל, צפצפתי עליהם צפצוף אחד ארוך, אבל אילן הבין לרוע מזלו כל מילה מהפולנית השורקנית שלהם והיה נבוך ואומלל כל כך בגללם עד שלמענו עזבתי בחיפזון את הבית בלי שהספקתי אפילו לחבק אותו, מתנחם בכך שהוא יחזור אלי בתום השבעה והכול יהיה שוב כמו קודם.

אחרי השבעה הוא אמנם חזר הביתה, זה אבל מאז שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה פעם. ראשית, הוא התעקש להמשיך לא להתגלח עד תום השלושים, ואם לא די בכך התחמק מלגעת בי ולישון איתי בתירוצים שחם נורא, והוא דוקר והוא באבל, ולא בא לו.
אולי הייתי צריך להתמרמר ולעורר שערורייה כבר אז, אבל שתקתי והשלמתי עם כך בסבלנות ומתוך כבוד ואהדה לאבל שלו. עד תום השלושים הוא ישן במיטה נפרדת ונמנע ממני, וגם כשנפטר סוף סוף מהשלף המכוער הזה שהסתיר את פניו היפים המשיך לנהוג בי ריחוק וקרירות.
עמדתי בכך כי עד אז מזג האוויר כבר הצטנן מעט, והלילות כבר לא היו כל כך חמים, וכנראה שגם החרמנות הטבעית שלו עשתה את שלה ושוב היה סקס ואפילו ישנו יחד, אבל זה כבר לא היה זה. הוא נותר קודר ומסוגר, דיבר איתי מעט וקצרות, והקדיש את רוב זמנו ומרצו לטיפוח הקבר של אביו במקום לטיפוח הזוגיות הנטושה שלנו.
בחורף, כמה חודשים אחרי שאילן התייתם מאביו, איבדתי את סבלנותי והתחלתי להתמרד, רציתי אותו כמו שהיה קודם, חמים ואוהב ומחבק, רציתי שיחמם את רגלי, שיחבק אותי סתם ככה, מרוב אהבה, לא רק מחרמנות, יחזר אחרי ויאהב אותי, ויניח לי לאהוב אותו, ובעיקר שיפסיק לשהות זמן רב כל כך אצל אימו.
"למה אתה צריך לישון אצלה כל כמה ימים? אני בקושי רואה אותך בזמן האחרון ואני מתגעגע." התלוננתי, וניסיתי לחבק אותו.
הוא הפך אלי את גבו והזכיר לי שאימו בודדה, ועכשיו, כשהיא אלמנה, היא זקוקה לו יותר מתמיד.
"אבל יש לך אחיות וגיסים? למה הם לא עוזרים לה?"
"כי להם יש ילדים שצריכים אותם, רק אני רווק בלי משפחה."
"אתה לא רווק." מחיתי, "וגם אני צריך אותך."
"אתה לא ילד, ואני כן רווק, אני לא נשוי."
"אבל אתה חי איתי, אנחנו בני זוג כבר עשר שנים, אני מרגיש נשוי לך, אתה לא מרגיש ככה?"
אילן רטן משהו לא ברור וביקש שאהיה סבלני ואפסיק להציק.
"כמה זמן אני צריך להיות סבלני?" התמרמרתי, "הייתי סבלני כל זמן שאבא שלך היה חולה, והייתי סבלני גם אחר כך, אבל די, נגמרה לי הסבלנות, אתה נוגע יותר במצבה שלו מאשר בי, מאז שהוא נפטר אף פעם אין לך זמן אלי, אני מרגיש בודד ומוזנח."
"לא נכון." מחה אילן, "אתה מגזים." וסירב לדון יותר בנושא, אם כי במשך כמה חודשים אחרי אותה מריבה חשתי שהוא מבין מעט יותר לנפשי, משתדל לפצות אותי ולהיות קצת יותר חביב אלי, ורווח לי.
הוא אמנם המשיך לטפח את קבר אביו ולשהות הרבה אצל אימו, ובכל זאת יחסית המצב השתפר מעט, ועד בוא הקיץ הרגשתי שזהו, עברנו את המשבר, ואפילו החמאתי לעצמי על שפתרתי את הבעיה בטוב, בדיבורים ובסבלנות ובלי מריבות, ואז הגיע הקיץ ומיד אחרי שבועות שוב החלו בעיות.
הוא סירב לצאת איתי לחופשת הקיץ המסורתית שלנו, ביטל בהינף יד את הרעיון שנתחיל לחפש אם לילד שנביא יחד, וככל שהתקרב יום השנה הראשון למות אביו שקע במין קדרות אילמת וזעפנית שכנגדה הייתי חסר אונים.
מיד אחרי יום האזכרה הראשון למות אביו של אילן נסעתי בלעדיו לחופשת קיץ קצרה ואומללה בספרד. מאחר ואילן סירב לבוא, משתמט בתירוצים קלושים ומכעיסים, נסעתי עם זוג חברים שלנו לבלות בעיירת נופש ציורית בספרד שנודעה לתהילה ברחבי קהילות ההומואים של אירופה באווירה החופשית שלה ובמסיבותיה.
כולם חגגו ורק אני הסתובבתי עצוב ומתגעגע על החוף היפה, בוהה בגברים יפי התואר והחרמנים שנאספו לשם מכל קצוות תבל, מזיע בשמש הקופחת, מתאמץ לא להישרף ומצטער שעזבתי את הארץ למקום חם בלי מיזוג אוויר ומאווררים, חושב ללא הרף על אילן שסירב בתוקף לבוא איתי בטענה שאימו זקוקה לו ואין לו מצב רוח לחופשה.
למרות כל מאמצי לא הצלחתי להשיג אותו בנייד ולספר לו כמה אני מתגעגע ומצטער שנסעתי בלעדיו, וכששבתי סוף סוף הביתה, כמה ימים לפני המועד הצפוי, גיליתי מופתע שאילן על כל חפציו נעלמו מהבית.
רק בערב, אחרי שצלצלתי, נרעש וכועס לכל מכרינו שנעשו פתאום שתקנים ושומרי סוד, הוא הואיל בטובו להתקשר, אמר לי שאפסיק להציק לכולם ואבין שזהו, שנגמר, אני והוא כבר לא, ודי לבלבל את המוח לכל החברים שלנו, הגיע הזמן שאשלים עם הפרידה שלנו בצורה מכובדת.
"אבל למה?" צעקתי, "בגלל שנסעתי בלעדיך? אבל אמרת שזה בסדר."
"לא, מה פתאום, זה שנסעת בלעדי היה רק הקש ששבר את גב הגמל." אמר אילן, מושך את המילים באיטיות כבדה ששברה את ליבי
"מה קש? על איזה קש אתה מדבר? מה קרה לך?" צרחתי, עייף, מתוח ואומלל בצורה בלתי נסבלת, "למה עזבת בלי לדבר איתי קודם? מה עשיתי?"
"כלום, לא עשית כלום, וגם אם היית עושה זה לא היה משנה שום דבר." ענה אילן באדישות, "חשבתי שאתה מבין בעצמך שזה נגמר ושלא אכפת לי יותר ממך, לא אמרתי כלום כי חשבתי שזה ברור מאליו."
"טעית, זה לא ברור." אמרתי והתחלתי להתייפח, "איך יכולתי להבין בעצמי אם לא הסברת לי שום דבר?"
"נו, די, תפסיק." אמר אילן בקוצר רוח, "מספיק עם זה יובל, תפסיק להיות הומו כזה." הוסיף בשאט נפש מחריד וסגר את הטלפון, מניח לי להתמודד לבד עם מה שחשבתי אז שהוא הקיץ הגרוע ביותר בחיי.
לצערי טעיתי, הקיץ שבא אחריו היה גרוע יותר.

נכון, מאז שהבנתי שאני הומו, בן אדם פגום ומאכזב שאף פעם לא יהיה גאוות המשפחה ולא יביא נחת להורי כמו אחי הגדול, לא עבר עלי קיץ מחריד ושובר לב יותר מהקיץ הזכור לרע בו נפרדתי מאילן, אבל אפילו שברון הלב שלי עקב הפרידה ממנו התגמד מעט לנוכח הצרות שנחתו עליו בקיצים שבאו עלי לרעה אחר כך.
זה התחיל עם מותו של החתול שלנו שהיה עלי להרדים אחרי שחלה באיידס חתולים, אפשר היה לתת לו תרופות, אבל הן היו יקרות מאוד והן לא היו מרפאות אותו, רק מאריכות מעט את חייו הסביר הווטרינר שהמליץ על הרדמה.
מאחר ובדיוק אז עמדתי לעבור דירה למקום אחר, רחוק ככל האפשר מהבית שבו גרתי עם אילן, ואילן כמו להכעיס נעלם פתאום ואי אפשר היה להשיג אותו לא הייתה לי ברירה, הרדמתי את החתול ושבור לב עקרתי לעיר אחרת ולעבודה אחרת, מנסה לשנות את חיי ואת מזלי.
במשך כמה חודשי חורף נעימים הייתה לי הרגשה שאולי הצלחתי. העיר הגדולה שפעה גברים, ואני פתחתי כרטיס באטרף, עשיתי לי חברים חדשים, יצאתי אתם למסיבות, התהוללתי וחגגתי בכל מאודי בניסיון לרפא את ליבי השבור ולהשכיח את געגועי, אבל כששוב הגיע קיץ חם ולח, פרץ לפתע משבר כלכלי עולמי ובבת אחת איבדתי גם את עבודתי וגם את התקווה לחיים חדשים.
למרות הכול המשכתי להיאבק ולנסות אך לשווא. בניסי ניסים שרדתי עוד שנה אחת בעיר ללא הפסקה, חי בדירה קטנה ומגעילה, מתקוטט עם שותפים בלתי נסבלים, מתפרנס מחסכונותיי ומעבודות מזדמנות, ומחזיק מעמד איכשהו לאורך חורף שחון ומדכא.
אחרי שהחורף תם הגיע עוד קיץ אחד, חם ונורא, ורק אז שמעתי מחברים משותפים שאילן עזב בחשאי את הארץ והוא שוהה כבר מעל שנה בארצות הברית, אצל בן דוד שלו, והכול התמוטט לפתע.
בעודי מנסה לעכל את הבשורה שהוא עזב בלי להגיד שלום ושזה כואב כל כך כי לא התגברתי עליו עדיין איבדתי שוב את מקום העבודה המזוויע שלי - שבין כה וכה רציתי לעזוב - ופתאום התברר לי שכלו כל הקיצים, אין לי יותר כסף, כל הרזרבות שלי אזלו וגם כוחותיי תמו. בקיץ האחרון שלי בתל אביב נכנעתי, לא היה לי יותר כוח להילחם, הייתי מותש כפי שלא הייתי מימי ולחלוטין אובד עצות.

כשפגשתי שוב את רפי זה היה ממש ברגע האחרון, היה לי אז רק עוד שבוע לעזוב את הדירה השנואה עלי ולא ידעתי לאן אפנה ומה אעשה.
נראה היה שכל הדרכים נחסמו בפני, פתאום התברר לי שלמרות שעוד לא מלאו לי ארבעים נעשיתי זקן מידי לשוק העבודה שזלזל בגילי ובניסיון שלי והעדיף צעירים רעבים ולהוטים יותר ממני.
ביום בו הבנתי שאני כבר לא צעיר ומבטיח ישבתי במטבח הדירה החמה ומוכת הג'וקים שלי, לגמתי לאט לאט את בקבוק הבירה האחרון שנותר במקרר ותהיתי מה אני עומד לעשות עכשיו, אחרי שאפילו הפתרון הדחוק של חזרה לבית הורי נחסם בפני מפני שהם עברו לדיור מוגן שלא יסכים לאחסן גם אותי.
מה עדיף, שאלתי את עצמי, להיות הומלס או לגור אצל אחותי ובעלה, ההומופוב השעיר, ששונא אותי בכל ליבו?
ואז צלצל הטלפון שלי שעמד להיות מנותק בעוד פחות משבוע, ועל הקו היה ידידי הוותיק - רפאל בן הרוש.
רפי היה אחד החברים היחידים שנותרו לי מהשירות הצבאי האומלל שלי. למעשה הוא היה החבר היחיד כי אף אחד ביחידה בה שהיתי שלוש שנים מבאסות כמכשירן וחשמלאי רכב לא אהב אותי, ואני לא אהבתי אף אחד מהם. אני מניח שהסיבה הייתה שהם חשו, למרות שהייתי אז בארון, שאני שונה מהם, שאני אחר, ובלי להבין בדיוק למה הם תיעבו אותי, ובתמורה אני פחדתי מהם ותיעבתי אותם חזרה. בגלל השנאה והבוז שרחשו לי הסתבכתי בשטויות ובמריבות ובסופו של דבר הגעתי לכלא הצבאי, ושם פגשתי את רפאל.
ישבנו יחד רק שלושה שבועות ובזמן הקצר הזה הוא לימד אותי לשחק שש בש, להתגונן כשתוקפים אותי, למצוץ זין כמו שצריך, ולהפסיק להתבייש בעצמי.
יכול להיות שאם היינו נשארים בקשר הייתי מניח לעצמי להתאהב בו, אבל אחרי השחרור כל אחד מאיתנו נשלח למקום אחר, ורק שנה וחצי אחר כך, אחרי שכבר היינו אזרחים, חזרנו ונפגשנו. עד אז כבר היינו תפוסים, אני עם אילן והוא עם עידן היפה שלו. מאז שמרנו על קשר רופף, לא היינו ממש חברים קרובים, אבל איכשהו דרכינו חזרו ונפגשו שוב ושוב, ובכל פעם שנפגשנו גילינו שאנחנו ממשיכים לחבב זה את זה.
אני זוכר כמה הזדעזעתי לשמוע בשלהי קיץ אחד, אחרי שחזרנו מחופשה נפלאה בשוויץ, ממכר משותף שרפי חזר בתשובה והתחתן, ושעידן שנראה כל כך מאוהב בו בזמנו מצא לו כבר בחור חדש, צעיר הרבה יותר.
"לנו זה לא יקרה, נכון?" שאלתי את אילן אחרי שסיפרתי לו מה קרה לרפי ולעידן, מתרפק עליו בקרירות הסתווית הנעימה.
"לא, בטח שלא." הוא הבטיח לי, וחיבק אותי מלטף את גבי בכפותיו החמות תמיד, מעתיר עלי נשיקות ואהבה, "אנחנו תמיד נישאר יחד ותמיד נאהב." נשבע לי.
נזכרתי בשיחה ההיא תוך כדי החלפת ברכות שלום עם רפי, ועצמתי את עיני בכוח כדי לא להניח לדמעות להציף אותן בזמן שרפי סיפר לי שהוא גרוש עכשיו, והוא שוב חי עם עידן.
"אז חזרתם? ומה עם הבחור הזה שעידן היה איתו?"
"הוא נהרג עוד לפני שהתגרשתי, תאונת דרכים."
"אוי, זה נורא ואיום."
"כן." הסכים איתי רפי, "זה באמת נורא, אבל הוא הספיק להכניס להיריון בחורה אחת, חברה של אחותו, ואחרי שהוא מת נולדו לה ממנו תאומים. מאחר וגם אחותו נפצעה קשה מאוד באותה תאונה והיא נכה ולא מתפקדת עידן והחברה שלה מגדלים יחד את הילדים."
"באמת? איזה יופי, ממש נהדר, ומה אתך רפי, יש לך ילדים?"
"כן, גם לי יש שלושה ילדים, ולמזלי אני וגרושתי ביחסים טובים ואני רואה אותם כמעט כל יום. ילדים זו באמת שמחה יובי, לא סתם אומרים את זה."
"כן, ככה שמעתי." הערתי ביובש, ומצמצתי חזק כדי למנוע מהדמעות לגלוש.
"אתה בסדר יובי? שמעתי שאתה ואילן כבר לא."
"כן, נכון, אני... אנחנו... אני לבד עכשיו."
"ושמעתי שאתה מחפש עבודה, זה נכון?"
"כן, אני מובטל ובקרוב אני גם אהיה הומלס." אישרתי במין עליצות משונה של כלאחר ייאוש.
"אז אפשר להציע לך עבודה?" חקר רפי בנימוס.
"בהחלט כן."
"אבל זו עבודה בתחום שונה מאוד ממה שעסקת בו עד כה, זה משהו מיוחד."
"מיוחד? למה אתה מתכוון מיוחד."
"זה לא לטלפון, אפשר לבוא אליך להסביר?"
"עדיף שלא רפי, הדירה שלי היא אזור מוכה אסון, גם חמה, גם מלוכלכת וגם שורצת ג'וקים. מזל שאני צריך לעזוב אותה בעוד שבוע."
"לעזוב לאן? יש לך כבר מקום חדש?"
"לא. מזל שקיץ עכשיו, מהשבוע הבא אני כנראה אצטרך לישון על ספסל בשדרת רוטשילד."
רפי גיחך. "אני רואה שנשארת אותו ליצן שהיית יובי, זה טוב, תצטרך הרבה חוש הומור בעבודה החדשה שלך."
קבענו פגישה ותוך שעה הייתי ישוב בבית קפה לא רחוק מדירתי, מביט ברפי ובעידן - שנשאר יפה גם אחרי כל השנים שחלפו - ומגלה מה עומדת להיות העבודה החדשה שלי.
"את זה שאני הומו אתה כבר יודע." סיפר לי רפי, מביט בי במבט רציני, "אבל אף פעם לא סיפרתי לך שאני גם דתי. פעם חשבתי שאני צריך לבחור, או שאני אהיה דתי ונשוי לאישה, או שאני אחיה כמו הומו ואשכח את הדת, אבל טעיתי, אפשר גם וגם." הוא הניח יד על ברכו של עידן שהנהן וחייך אלי, "אני דתי עכשיו, אבל חי עם גבר, ואני לא אגיד שזה קל, אבל עובדה שאני מסתדר למרות שאני דתי ועידן הוא אפיקורס להכעיס."
"לא להכעיס, סתם חילוני מצוי." הצטחק עידן, "אבל ברוך השם, לאט לאט אני מתחזק." הוסיף בבדיחות הדעת.
"סבלתי הרבה וגרמתי גם הרבה צרות וכאבי לב לעידן עד שהגעתי למסקנה שאני לא חייב לוותר על שום דבר, ושאין שום סיבה להיות יהודי טוב ואזרח הגון ונורמטיבי למרות שאני הומו." רכן רפי לעברי, "וכיום, אחרי שהצלחתי לעבור את זה בשלום, אני רוצה לחסוך את הדרך הקשה הזו מאחרים, אני רוצה שצעירים שמוצאים את עצמם במצב שלי יוכלו לקבל תמיכה וימצאו בית חם שייתן להם תמיכה ומקום, ולא יפחדו שההורים שלהם יזרקו אותם מהבית והם יתגלגלו לרחוב אחרי שהם יצאו מהארון."
"יש את בית דרור." הזכרתי לו.
"כן, אבל בית דרור הוא בתל אביב, והוא לחילוניים. יש גם ילדים דתיים שגרים רחוק מהמרכז וגם להם צריך לעזור, ויש גם..." הוא נאנח ובחן את כפות ידיו, "יש הרבה נערים שחיו יותר מידי זמן מחוץ למסגרת, ילדים שכבר סבלו הרבה, שעברו דברים לא טובים, הם זקוקים לעזרה ולתמיכה ממבוגר אחראי שישגיח עליהם שלא ידרדרו."
"לעזור לילדים שהידרדרו לרחוב זה סיפור מסובך ויקר מאוד." אמרתי.
"נכון." הסכים רפי, "ולשמחתי יש תורמים, ויש עזרה מהממשלה, ויש אפילו מקום, אבל חסר לנו אב בית."
"אב בית?" השתוממתי, "מה זאת אומרת אב בית?"
"אב בית אומר פשוטו כמשמעו, בן אדם בוגר, רציני ואחראי שיגור במקום, ישגיח שכל העניינים הטכניים יתנהלו כמו שצריך, שהמקום יהיה נקי ומסודר, שכולם יתנהגו בצורה ראויה, שידע לתקן ברז דולף ותריס שבור, ויבין מה זאת אומרת להיות צעיר הומו מבולבל, ואולי מדוכא, מישהו שיהיה כמו אבא לילדים האלה."
"אבל רפי, תשמע רפי... אני... אין לי מושג בחינוך, אני הנדסאי מחשבים, חשמלאי ומכשירן לשעבר, אני בן אדם טכני שלא מבין כלום בחינוך ובעזרה נפשית לנוער."
"אני יודע, זה בסדר. בשביל תמיכה נפשית וחינוך יש לנו עובדות סוציאליות, מורים ופסיכולוגים, אבל חסר לנו מישהו כמוך, בן אדם שיש לו ידיים טובות וגישה לנוער."
"גישה לנוער? לי יש גישה לנוער?"
"כן." פסק רפי, "אתה בחור רגיש עם גישה טובה לבני אדם ומה שהכי חשוב, אתה צריך עבודה ומקום לגור בו. יש לך בעיה לעבור לגור בצפון?"
"לא. לא ממש, אבל בכל זאת, על איזה צפון בדיוק אנחנו מדברים?"
"קצת צפונה מחיפה, מקום יפה, כפרי כזה, שקט ורגוע. זו מין פנימייה כזאת, הכול כבר מוכן, יש כבר ילדים שגרים שם, ויש מורים ועובדות סוציאליות, רק אב בית חסר להם. אתה מוכן?"
"כן, בטח. למה לא? כל דבר טוב יותר מלהיות הומלס, ומה בדיוק הקשר שלך למקום?"
"עידן הוא הקשר שלי. הוא עובד שם כמורה. אני רק אחד מהמתנדבים במקום."
"ממתי אתה מורה?" השתוממתי, מביט בפליאה בעידן שחייך ומשך בכתפיו בחן, "אחרי שרפי ואני נפרדנו הלכתי ללמוד הוראה וגיליתי שאני טוב בזה, אני אוהב ללמד, וכשפתחו את הפנימייה מיד הצעתי מועמדות והתקבלתי, ואחר כך סחפתי גם את רפי להתנדב ולעזור בהקמת המקום... דבר הוביל לדבר והנה אנחנו פה, מחפשים אב בית. זו עבודה קשה מאוד, אי אפשר להתעשר ממנה, אבל היא נותנת המון סיפוק."

וגם מקום מגורים, חשבתי לעצמי בלב בעודי מהנהן, ומסכים להתחיל ממחר להיות אב הבית של פנימיית 'נווה אלונים'.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה