עוקבים

יום ראשון, 14 בינואר 2018

א. סיפור של חורף

חצי שנה אחרי שנפרד משירה הבין אופיר שהוא נופל שוב לתוך תהום הדיכאון שארבה לו מאז הגיוס. למרות שהודה שהפרידה הייתה מוצדקת, ואפילו חש הקלה מסוימת בחודשים הראשונים, הוא לא הצליח להמשיך הלאה, לנער מעליו את העצבות ולפתח עניין בנשים אחרות. במקום לסובב את ראשו אחרי בנות יפות שגדשו את הרחובות, מענטזות על עקבים גבוהים בבגדי קיץ הדוקים, מנופפות שער מבריק וריחני ומשקשקות בעדיים צבעוניים הוא תר בעיניו אחרי מקומות גבוהים מספיק כדי להשליך את עצמו אל הקרקע הקשה, להתנפץ עליה ולסיים אחת ולתמיד את הכאב המציק הזה שעינה אותו.
כל זמן שהקיץ עמד בתוקפו והשמש איחרה לשקוע הוא הצליח להתמודד, אבל כשהקיץ החל מפנה את מקומו לאט לאט לסתיו ישראלי הפכפך, שעות האור התקצרו והשמש איחרה לזרוח כשל כוחו והוא פנה לעזרת הוריו שנחרדו עד עומק נשמתם והחישו אותו לרופא שאילץ אותו למלא שאלון ארוך מידי וחטטני מאוד, הכריז שהוא אובדני ואשפז אותו בבית חולים.
אחרי שהות של כמה חודשים במחלקה פסיכיאטרית עבר אופיר להתגורר בהוסטל לפגועי נפש כשהוא שמן יותר בכמעט עשרים ק"ג, שערו מסופר בתספורת איומה, וכולו רצוץ וחסר ביטחון מרוב שיחות עם פסיכולוגיים וניסיונות חוזרים ונשנים להתאים לו תרופה  פסיכיאטרית שתשפר את מצבו.
בהוסטל החל לחזור לאט לאט לעצמו, השיל במהירות עשר ק"ג מעודף המשקל שצבר בגלל השילוב של בטלה, דיכאון, והאוכל הנורא של בית החולים, נפטר מהתלות הנפשית בחוות דעת של פסיכיאטריים ופסיכולוגיים, גילה את תענוגות עישון הגראס ופיתח בוז וחשדנות כלפי הממסד הרפואי בכלל, וכנגד טיפולים נפשיים בפרט.
הוא שהה בהוסטל במשך שלוש וחצי חודשים רצופי סכסוכים קטנוניים, אי הבנות וקטטות מעיקות עם הצוות המטפל ועם החולים האחרים ולקראת שלהי הקיץ החם והמעיק מאס עד עמקי נשמתו בחיי הבטלה חסרי התוחלת, ובקשקשת הפסיכולוגית שכבר יצאה לו מכל החורים - כמו שסיפר להוריו שהמשבר המשפחתי גרם להם להתגרש סוף סוף אחרי שנים של חיי זוגיות מתוחה ורעה - ובעזרת אחיו הגדול ובן דודו שהתגייסו יחד לעזרתו מצא עבודה בבית מלאכה קטן שנזקק לעובד צעיר ונבון עם זוג ידיים חזקות וראש פתוח שלא פוחד להזיע ולהתאמץ.
המשכורת המסודרת והקבועה שנכנסה מידי חודש לחשבון הבנק שלו אוששה את עוז רוחו ומרדנותו של אופיר והוא נכנס לויכוח מר עם מנהלת ההוסטל שהחליטה להעיף אותו החוצה אחרי שנמצאו עקבות של גראס בבדיקת השתן שלו עקב מה שהיא כינתה - שימוש לא חוקי בסמים מסוכנים.
אופיר הרים טלפון נרעש לקובי, בן דודו, ושפך לפניו את מר ליבו, וקובי הרגיע אותו ובישר לו בשמחה שרק הבוקר ביקש ממנו ידיד ותיק שלו מישהו בשם אלון אזולאי, המכונה אלונזו, למצוא לו דייר שיעזור לו להשלים הכנסה.
"הוא גר בבית ממש שווה עם גינה ויחידת דיור נפרדת לאורחים, אבל מאז שצמצמו לו את המשרה והשותף שלו נסע לחו"ל הוא לא מצליח לשלם את שכר הדירה, ובמקום לעזוב הוא מעדיף להשכיר את הדירה בקומת העמודים לדייר משנה."
"קומת העמודים?" תהה אופיר בחשדנות.
"בעל הבית ניצל את החלל שהיה בין העמודים מתחת לבית וסידר שם יחידת דיור חמודה מאוד עם כניסה נפרדת ושירותים והכול." ביאר קובי,  "זו דירה חמודה וקומפקטית וממש לא יקרה." פיתה את אופיר שהיה לחוץ בזמן בגלל הדרישה התקיפה של אם הבית של ההוסטל שיתפנה משם מיד, והסכים לשכור את הדירה בלי לבדוק אותה קודם.
יום אחר כך העביר בעזרת אביו ואחיו את ארבעת הקרטונים שהכילו את כל חפציו לבית של אלון שקיבל אותו במאור פנים, הורה לו לקרוא לו אלונזו, כמו כולם, וכיבד אותו ואת אביו ואחיו בלימונדה קרה וטעימה שהכין מהלימונים שגדלו בבוסתן הקטן שהקיף את הבית.
"ממש יפה פה." התרשם גולן, אחיו של אופיר, "הנה, תראה אבא, חצבים." הורה באצבעו על שורה של שרביטים פורחים בקצה הגינה,  מתנודדים מעדנות ברוח השרבית.
"החצב פורח הסתיו אורח." אמר יוסי, אבא של אופיר, וניסה להסוות את דאגתו לבנו הצעיר בחיוך עליז.
"הסתיו אורח, הקיץ בורח." השלים אלונזו את החרוז, חייך חזרה אל יוסי ומזג לו עוד לימונדה משיבת נפש.
"הוא נראה גדול וחזק, אבל הוא רק ילד." שח יוסי לאלונזו, תוהה איך יסתדר בנו הצעיר והרגיש עם הגבר רחב הכתפיים והשחום שהשיבה שזרקה בשערו הקצוץ היוותה ניגוד מוזר לפניו החלקים מקמטים.
"בן כמה הוא?" שאל אלונזו, מנמיך את קולו כך שיהלום את קולו הרך של יוסי - גבר שמנמן ועייף למראה שמאז אשפוזו של אופיר והתמוטטות נישואיו קפצה עליו זקנה, ופניו העגלגלות וטובות המזג נחרשו קמטי דאגה.
"אופיר בן עשרים ושלוש, כמעט עשרים וארבע." אמר יוסי וסקר את אלונזו במבט שואל.
"אני מבוגר יותר ממנו בחמש עשרה שנים." נענה אלונזו לשאלה שלא נשאלה, "מספיק מבוגר להיות כמעט אבא שלו." חייך חיוך מרגיע אל יוסי חמור הסבר, "אל תדאג, אני אשגיח על הילד." הבטיח.
"הוא סובל קצת מדיכאון." הסביר יוסי בלחש, "בקיץ הוא מרגיש יותר טוב, אבל כשיש פחות שמש ופחות שעות אור הוא... הוא נעשה טיפה עצוב, ומאז שהוא נפרד מהבחורה ההיא... אני לא מאשים אותה כמובן, אבל..."
"הוא לוקח תרופות?"
"כבר לא, אבל אם הוא שוב ידרדר אז אולי... אני פשוט לא יודע... כל רופא אומר דבר אחר ויש כל כך הרבה סוגים של תרופות ולכל אחת יש תופעות לוואי אחרות... אני פשוט לא יודע מה יותר גרוע, התרופה או המחלה."
"את זה נצטרך להשאיר לאופיר להחליט." הרצין אלונזו, והניח יד מנחמת על כתפו השחוחה של האב המודאג, "אני מבטיח לשים עין על הילד." חזר ואמר בקול חרישי וחמים ששיכך מעט את מצוקתו של יוסי שהיו לו מספיק ודי דאגות בחיים גם בלי לחרוד למצבו הנפשי של בנו הצעיר. 

אלונזו קיים את הבטחתו והקפיד לדרוש בשלומו של הדייר הצעיר שלו כל בוקר, ואף הגדיל לעשות והזמין אותו לארוחת ערב, הזמנה שאופיר דחה בביישנות בתירוץ שהוא בדיאטה ונמנע בעיקרון מאכילת ארוחות ערב.
בהתחלה היו השיחות שלהם מנומסות וקצרות, מצוות אנשים מלומדה, אבל אחרי שבילו יחד אחר צהרים חם ומתיש אחד בניסיון לפרק לפני בוא הגשם את הנדנדה שעמדה ברחבה מול דלת דירתו של אופיר, ניסיון שצלח בסופו של דבר אחרי שהשניים שפכו זיעה לרוב והצחיקו זה את זה בהמצאת קללות יצירתיות לתפארת השפה העברית, הם הפכו לידידים והתחילו לחוש נוח יותר אחד במחיצת השני.
יום אחרי שפירקו יחד את הנדנדה הסוררת צנחו הטמפרטורות והיורה המטיר גשמי ברכה על האדמה הצמאה. רק אז התברר שהדירה בקומת העמודים לא מתאימה להתמודדות עם תהפוכות החורף הישראלי.
"אולי היה יותר טוב אם בעל הבית לא היה משדרג את המחסן הזה לדירה." נאנח אלונזו וניסה לגרוף במגב את מי הגשם שהציפו את הדירה הקטנה.
"זה כל כך מתאים למזל הדפוק שלי, עד שמצאתי דירה שאני יכול להרשות לעצמי היא מוצפת." גנח אופיר בתסכול והתעטש עיטוש לח שבישר שפעת מתקרבת, "כל מה שרציתי זה קצת פרטיות, והנה הכול מוצף..." עוד עיטוש אחד קטע את דבריו והוא קינח את אפו והתעטף בשמיכת הפוך שלו, שוקע בשתיקה נוגה.
"נו, די, זה רק קצת מים, לא צריך לעשות טרגדיה משיטפון קטן." ניסה אלונזו להצהיל את רוחו של אופיר נכה הרוח.
"אני כזה כישלון, לא הייתי צריך לעזוב את ההוסטל." גנח אופיר בקול בכייני שהרגיז את אלונזו שתיעב רחמים עצמיים גם אצלו, ועוד יותר אצל אחרים.
"די כבר עם זה ילד." כעס על אופיר, "תפסיק לילל ותעזור לי." דרש, משך מעל הגבר הצעיר את השמיכה והאיץ בו לאסוף את חפציו ולעלות למעלה.
אופיר שהשיל עוד כמה ק"ג ממשקלו מאז שעבר לדירתו החדשה התנער, סילק את השמיכה, ופשט את חולצתו הרטובה, חושף את פלג גופו העליון בפני אלונזו  והחל לחפש משהו יבש ללבוש.
הילד דווקא נראה די טוב, הרהר אלונזו - שגמר אומר שהוא התנזר מגברים זמן רב מידי - רק שלא יתחיל להתבכיין לי פה, נחרד והחל לאסוף בזריזות ספרים, דיסקים ופריטי לבוש חיוניים, דוחס אותם למזוודה ענקית שמצא מתחת למיטתו של אופיר.
בכוחות משותפים הצליחו השניים להעביר חלק נכבד ממלתחתו וחפציו של אופיר לקומה העליונה של הבית וסדרו למענו את הספה בסלון.
"עד שבעל הבית יחזור מחו"ל ויביא פועלים לתקן את הנזילה תוכל לישון פה." אמר אלונזו בנדיבות, וניסה לא לחשוב על גופו החשוף של אופיר שכמו הבהב בעירומו מול עיניו גם אחרי שאופיר עטה על גופו חולצה.
אופיר התיישב בכבדות על הספה ונאנח, "תודה אלונזו." אמר בעצב.
"אני יודע שספה הזו לא ממש נוחה, אבל היא לפחות יבשה." ניסה אלונזו להישמע מעודד ומסביר פנים, מזכיר לעצמו בפעם המי יודע כמה שאופיר סטרייט, ושאין שום דבר מגוחך, שובר לב ואידיוטי יותר מהומו שנמשך לסטרייט.
"לא נורא, אני לא מפונק." הבטיח אופיר, "המיטות בהוסטל היו יותר גרועות, אבל... אה... זאת אומרת..." הוא הסמיק מעט, ופיתח עניין מוגזם בדוגמת השטיח הנאה שהיה פרוש למרגלות הספה, "מה נעשה אם תרצה לארח אצלך מישהי?"
"זה לא יקרה." אמר אלונזו ביובש.
אופיר הרים אליו מבט תוהה, "למה לא? הרי אתה לא נזיר."
"אני לא." הסכים אלונזו בנחת, "אבל בנות... זאת אומרת נשים... בקיצור, אני לא בעניין שלהן וזהו." סיכם קצרות, כועס על עצמו שעדיין, עשרים שנה אחרי שיצא מהארון, הוא מגמגם כשוב עליו לחשוף את עצמו בפני זרים.
לרגע השתררה בין שניהם שתיקה נבוכה, ואז קפץ אופיר ממקומו ושינה בחיפזון נושא, מציע במפתיע להכין ארוחת ערב למארחו שהסכים בשמחה.
רק בסופה של ארוחת הערב המצוינת שבישל אופיר - שהיה טבח חובב נלהב וברוך כישרון - הם שבו לגעת בנושא המעיק שהביך את שניהם.
זה קרה בתום הארוחה כשאלונזו שיבח את אופיר על כשרון הבישול שלו והודה שהוא טבח גרוע, ועקר בית רשלן, מאשים בכך את אימו המרוקאית שפינקה אותו ולא הניחה לו להתקרב למטבח.
אופיר העיר בביישנות שהוא תמיד חשב שכל ההומואים מיטיבים לבשל והם מסודרים ונקיים כמו נשים, ובחיים הוא לא היה מנחש שגבר כמו אלונזו הוא...
אלונזו נכנס בחיפזון לדבריו ואמר שלא כל הנשים כל כך מסודרות, הנה אימא שלו למשל מבשלת לא רע, אבל היא בלגניסטית איומה.
"ואימא שלי דווקא מאוד מסודרת, אבל ממש לא מוצלחת במטבח, זו הסיבה שלמדתי לבשל, אחרת הייתי מת מרעב." צחק אופיר.
איזה חיוך יפה יש לו חשב אלונזו, ומיד שב ונזף בעצמו להפסיק להיות אידיוט חרמן והתחיל לפנות את הכלים מהשולחן.
"אז מה אתה עושה בקשר לסקס?" שאל אופיר, והתכופף כדי לסדר במדיח את הכלים שהגיש לו אלונזו, מקפיד לא להביט בפניו של מארחו.
"בזמן האחרון אני לא עושה הרבה, ואתה?" שאל אלונזו באומץ, ומיד התחרט על חטטנותו והזכיר לעצמו שאופיר רק ילד והוא בטח הרבה יותר ביישן ממנו.
"מאז שאני ושירה... מאז שהיא עזבה אותי אני בעיקר עושה ביד." הודה אופיר, והסמיק.
"גם אני." אמר אלונזו ונאנח, "אחרי שבועז הסתלק סופית אני... אני בסוג של פסק זמן מ..." כשהבין שהרחיק לכת בגילוי הלב שלו השתתק לשנייה, ואחר כך אמר לעצמו שעל הזין שלו, ולמה הוא עושה חשבון לילד הזה, והמשיך לדבר בגילוי לב, מסביר לאופיר שהוא אחרי מערכת יחסים ארוכה וקשה שנגמרה רע ולכן הוא החליט לנוח קצת מגברים, פחות או יותר.
"מה זאת אומרת פחות או יותר?" חקר אופיר, ומיד נבהל והתנצל ואמר שהוא מבקש סליחה שהוא כזה חטטן, אבל הוא תמיד חשב שהומואים לא עושים סיפור גדול מסקס ו... זאת אומרת... "טוב, עזוב, תשכח מהשאלות המפגרות שלי." ביקש ונמלט מהמטבח, מבוהל מעצמו.
אלונזו צחק חרש לעצמו למראה נסיגתו החפוזה של שותפו לדירה, אבל כשהצטרף לאופיר על הספה חזר והרצין כדי לא להביך את הצעיר ובמשך שאר הערב הם ישבו וראו יחד בכובד ראש ראוי את התכנית על רצח רבין, ושמחו לגלות ששניהם חושבים שכל הקונספירציות שנטוו סביב הרצח הנתעב מגוחכות להפליא וחסרות כל טעם.
אחר כך הם אמרו זה לזה לילה טוב ונרדמו כל אחד במיטתו, שבעים ורגועים, ומרוצים אחד מחברתו של השני. 

"ותגיד לבועז הזה שלך שהכול בגללו!" צעק אמנון על אלונזו במהלכו של נאום ארוך וממורמר בו פירט לפני אלונזו ואופיר למה קודם כל אסור לאופיר לחזור לגור בדירה למטה, ושנית כל למה צריך להגיד תודה ולברך ברכת הגומל שאופיר עדיין חי ולא שוכב מרוסק איברים ומעוך מתחת לקיר מתמוטט.
"למה בגלל בועז ולא בגלל הקבלן המעפן שלקחת?" שאל אלונזו באדישות (מעושה, אבל אמנון לא היה יכול לדעת את זה) שהעלתה את חמתו של אמנון כבד הגוף והקירח עד להשחית.
"כי האקס הנחמד שלך הוא זה שהביא לי את הקבלן הקעקער הזה, וזה בכלל היה הרעיון שלו להפוך את המחסן לדירה כדי שתוכלו להיפרד בלי שהוא יצטרך לעבור דירה."
זו הייתה הפעם הראשונה שאלונזו שמע על היוזמה הבוגדנית הזו של בן זוגו לשעבר והידיעה הזו נקבה חור של עצב שחור ומכאיב בליבו שטרם החלים מהפרידה מבועז.
"עכשיו אתה מבין למה הוא אקס, ואפילו לא מיתולוגי, סתם חרא אקס." הפטיר בזלזול ואפילו חייך למרות שמה שבאמת רצה היה לחבוט בפרצופו המדושן של אמנון.
"טוב, אז מה הולך לקרות איתי עכשיו?" התערב אופיר בשיחה.
הם נפנו והביטו בו, ספק נרגזים ספק מודאגים. "אתה תצטרך למצוא דירה חדשה." פסק אמנון, "כי עד שאני אוציא מהקבלן הרמאי הזה את הכסף ששילמתי לו ואבנה מחדש את הדירה שלך בטח תעבור שנה, אם לא יותר."
"מה, לחפש דירה חדשה עכשיו?" נבהל אופיר והביט מוטרד בחלון שם הידפקו גשמי ברכה על החלון, וליבו שקע בקרבו רק מעצם המחשבה על עצמו, על כל ארבעת הקרטונים שלו, עמוסי החפצים, משוטטים בחוץ בגשם, מחפשים קורת גג יבשה ובטוחה.
"או שתישאר לגור עם אלונזו." הציע אמנון שהויתור על חלק משכר הדירה שהניב הבית לא ערב לו כלל.
"אתה לא מתבייש אמנון? לא רק שזרקת את הילד מהדירה שלו אתה גם רוצה לקחת מממנו שכר דירה בשביל לישון על ספה דפוקה?"
"אני לא זרקתי אף אחד, זה הכול באשמת הקבלן הזה, הבן אלף שבנה הכול עקום ומתפרק, עדיף שהוא יישן על ספה בסלון שלך ולא מתחת לגג מטפטף ועוד יסתכן שייפול עליו קיר." התמרמר אמנון על חוסר הצדק, "אתה יודע מה?" פנה אל אופיר, "תעביר את הדברים שלך לחדר הקטן ואני מוותר לך על שכר דירה של חודשיים."
"איזה חדר קטן? אתה מתכוון לחדר ארונות הזה שאפילו המחשב שלי נחנק בתוכו?" מחה אלונזו.
אמנון פרש את ידיו במחוות אין ברירה והעווה את פניו בהתנצלות, "מה אני יכול לעשות?" אמר נוגות, "לקחת אותו לישון איתי ועם האישה?"
"ומה עם כל הרהיטים שיש למטה?" העלה פתאום אופיר עוד קושיה, "אם אתה הולך לשפץ את הדירה צריך להוציא אותם."
"טוב." נאנח אמנון במר ליבו, "אני אוותר לך על שכר דירה של שלושה חודשים אם תעביר הכול למעלה. תוכלו לסדר הכול בסלון ובמרפסת." הציע בנדיבות לאלונזו.
"באמת תודה רבה לך, זה מה שרציתי תמיד, להיות סבל ולגור עם שותף  במחסן מפוצץ מרהיטים." התרגז אלונזו.
אמנון רטן וגנח, וחזר והזכיר לאלונזו שהכול באשמת הבועז שלו, אבל בסופו של דבר ויתר גם לאלונזו על שכר דירה של חודש כדי שיואיל להניח לאופיר ולחפצים מהדירה למטה להתאכסן אצלו עד שיתוקן הנזק, מה שייקח אלוהים יודע כמה זמן, ובטח לא יסתיים לפני הקיץ, והלך לדרכו, ממורמר וכועס על גורלו האכזר של בעל בית שמשכיר דירות לפרנסתו.
"אין מצב שאני אצליח להכניס מיטה למקום הצר הזה." דחף אופיר את ראשו לחדר בו אחסן אלונזו את המחשב שלו, ואת קרש הגיהוץ לצד כמה קרטונים עמוסי ספרים שכבר שנתיים הוא מבטיח לעצמו לבנות להם כוננית, או לפחות לקנות אחת באיקאה.
"בטח שנצליח." טפח אלונזו בעידוד על שכמו של אופיר שהיה המום מגודל האסון שנחת עליו, "נוציא מפה את כל השמט'ס שלי ונסדר לך יופי של חדר."
"אני לא חושב שזה יצליח." אמר אופיר בפסימיות.
"קודם נעביר את הרהיטים מלמטה לפה ואחר כך נחליט מה לעשות איתם." הציע אלונזו ובעיני רוחו כבר ראה איך הוא מסדר יפה את ספריו על הכוננית שאמנון הביא מבית אחותו הגרושה ותקע בסלון הדירה למטה.
התברר שהפסימיות של אופיר הייתה מוצדקת, אמנם הכוננית מצאה לה מקום טוב באמצע הסלון של אלונזו ונראתה טוב עם כל ספריו מסודרים עליה לתפארת וגם לדיסקים שלו ולספרים ולדיסקים של אופיר נמצא מקום מרווח על מדפיה, אבל המיטה של אופיר נתקעה בפתח החדר ועד שלא פירקו אותה אי אפשר היה להכניס אותה פנימה וגם אחרי שהצליחו להכניס אותה פנימה ולהרכיב אותה חזרה התחוור להם שבגלל רוחבה אי אפשר לפתוח את דלת הארון.
"מה אני אעשה עם ארון שאי אפשר לפתוח?" התייאש אופיר שהיה עייף ונרגז ורעב מאוד.
אלונזו נאנח, משך בשתיקה בכתפיו, פירק שוב את המיטה ואחר כך החל לגרור לחדר את הקרטונים עם בגדיו של אופיר, מקלל בליבו את בועז ואת אמנון ואת החורף והגשם והקור ואת עצמו שיצא הומו דפוק, חרמן ובודד.
אופיר ראה שמצב רוחו של שותפו למאבק בתלאות הדיור שלהם קודר ואין לו פתרונות קסם ולכן הפסיק להתלונן ועזר לו כמיטב יכולתו. מותשים הם השעינו את המיטה המפורקת על הקיר, דחסו פנימה עוד כמה ארגזים וקרטונים עמוסים חפצים שונים ומשונים, ואחר כך פרשו מהעבודה, הכינו לעצמם כריכים מכל מה שמצאו במקרר והתיישבו לאכול אותם על הרצפה בסלון כי על הספה נחו המחשבים של אלון ואופיר שטרם נמצא להם מקום.
"מחר בבוקר נסדר אותם על השולחן מחשב שלי ליד הכוננית בסלון." תכנן אלונזו שהמנוחה והאוכל השיבו את רוחו, "ואז נארגן אותך בחדר הקטן, יהיה צפוף קצת אבל לא נורא, זה רק עניין זמני."
"ואיפה אני אישן הלילה?" שאל אופיר ופיהק, עייף מכל סחיבת הרהיטים וגרירת הקרטונים הכבדים.
אלונזו נאנח וקם, "על הספה, קדימה בוא נעיף מפה את המחשבים ונארגן לך מקום לישון."
"אין לי כוח." מחה אופיר, "עזוב, אני כבר אישן ככה, על השטיח."
"השתגעת? תקפא מקור, קום." פקד אלונזו על אופיר העייף, הושיט לו יד ומשך אותו לעמידה, "אתה יודע מה," נמלך בדעתו, "בוא, תישן הלילה אצלי, מחר כבר נחשוב מה עושים."
"איפה אצלך, במיטה שלך?" השתומם אופיר ופיהק פיהוק ענקי.
"כן, אל תדאג, היא גדולה מאוד, יהיה בסדר." הבטיח אלונזו ופיהק גם כן, התנצל שהוא נורא עייף, העיר שאיזה מזל שמחר יום שישי ויש להם את כל סוף השבוע לסדר הכול והציע לאופיר להתקלח ראשון, הצעה שהצעיר המותש קיבל בתודה.
אחרי שאופיר התקלח הוא נרדם חיש קל בצד שהיה פעם של בועז, ואילו אלונזו שהיה עייף לא פחות שכב ער חצי לילה, משגיח בקפידה שלא ייווצר שמץ של מגע בינו לבין הגוף הצעיר והחמים שהיה שרוע לצידו, רפוי ותמים, ומפתה מאוד.
לבסוף גברה עליו העייפות וגם הוא נרדם, והשניים ישנו שינה עמוקה, לא מודעים אחד לנוכחותו של השני עד שבבוקר הגיח אופיר מתוך ערפילי חלום ארוטי מהביל שפקד אותו ממש לפני עלות השחר, הסתובב על צידו והתרפק בישנוניות חושנית על גוף מוצק וחלק שנדמה לו כחלק מחלומו. ישן למחצה חיכך את זקפת הבוקר שלו כנגד ישבן שרירי, מלטף בחמדה בטן שטוחה וחלקה וגלש ממנה אל ערווה סבוכה, מתענג על הנוכחות האנושית החמימה במיטתו שהייתה ריקה זמן רב מידי.
במשך כמה שניות ישנוניות נענה אלונזו המנומנם לליטוף הנעים שנפסק בפתאומיות כשידו של אופיר נתקלה באברו הזקוף של חברו למיטה. שניהם התעוררו באחת, קלטו מיד איפה הם ומה הם עושים והתרחקו זה מזה, נבוכים ומבוישים.
"אני ראשון בשירותים." הכריז אופיר שהתאושש ראשון, ונמלט בזריזות מהמיטה. אחרי שסיים את ענייניו פנה הישר למטבח להכין קפה, משאיר מאחוריו את אלונזו שהתכרבל בשמיכה, טמן את ראשו מתחת לכר וקילל נמרצות את בועז, את הקבלן הרמאי, את אמנון הקמצן, ואת הזין המטופש שלו שלא מבדיל בין סטרייטים להומואים. 

מתוך הסכמה אילמת התעלמו השניים מאירועי אותו בוקר והתרכזו בפתרון מעשי של מצוקת הדיור שלהם. אחרי שהשלימו עם העובדה שאין מה לעשות, המיטה של אופיר מונעת את פתיחת דלתות הארון, הם החליטו להשאיר אותה נשענת על הקיר, סמכו כנגדה את המזרן, סדרו את בגדיו של אופיר בארון, והפכו את הסלון לחדר השינה הזמני של אופיר.
המחשבים אוחסנו בחדר השינה הקטן ונשארה השאלה מה לעשות עם הטלוויזיה?
"אכפת לך אם אני אקח אותה לחדר השינה שלי?" שאל אלונזו, "אני אוהב להירדם מול המסך." הודה, נבוך קצת מההרגל המוזר הזה שפיתח אחרי שבועז הסתלק במפתיע, משאיר אותו טרף לנדודי שינה.
"זה לא מפריע לך לישון?" התפלא אופיר.
"לא, בדיוק ההיפך, זה מרדים אותי, ועדיף טלוויזיה מאשר כדורי שינה."
"לא אכפת לי, אני בקושי רואה טלוויזיה, מעדיף לקרוא." אמר אופיר, קצת בשחצנות, אבל אחרי שאכלו ארוחת ערב חגיגית שהוא הכין לכבוד יום שישי הוא התיישב על קצה מיטתו של אלונזו, רק כדי לראות את יומן החדשות, ואחר כך התחילה סדרה ישראלית חדשה שהפתיעה אותו לטובה באיכותה, והוא נשאר לצפות בה, וכדי שלא יקפא מקור התכרבל בזהירות מתחת לשמיכה של אלונזו, שהתחיל לנמנם עוד בהפסקת הפרסומות הראשונה, וצפה בעניין בסדרה, שוכב בקצה המיטה, גבו אל אלונזו הישן. כשהיא הסתיימה הוא כיבה את הטלוויזיה, אמר לעצמו שעוד רגע הוא קם והולך למיטה שלו ונרדם.
לפנות בוקר הטמפרטורות צנחו ונעשה קר עוד יותר, ושני הגברים הרדומים צייתו לאינסטינקט קדום והצטנפו אחד כנגד השני, שואבים חמימות, ביטחון ונוחם אחד מגופו החם של רעהו. הבוקר האפרורי הלח והקר מצא אותם צמודים אחד לשני בתנוחת כפיות, זקפתו של אלונזו צמודה אל שיפולי גבו של אופיר וזקפת הבוקר של אופיר לפותה בכפו של אלונזו ששוב חלם חלום ארוטי על האקס שלו.
רק לקראת סוף החלום על בועז נסקה תודעתו הרדומה של אלונזו אט אט, מפלסת את דרכה בין ערפילי השינה לעבר ערות חלקית, וכמה שניות לפני שהגיע לשיא הוא כבר ידע שהוא לא מחזיק בזרועותיו את האקס שלו אלא גבר אחר, ובכל זאת לא הצליח להפסיק לנוע כנגד גופו הרפוי של אופיר שהתאים את עצמו אליו בצייתנות, ולא מחה גם אחרי שאלונזו פלט גניחת סיפוק, השעין את ראשו על כתפו והגביר את קצב השפשוף של ידו על הזין שלו. כל אותו זמן אופיר המשיך להעמיד פני ישן, ושכב בשקט בלי לרמוז שהוא חש בגבר הצמוד אליו, מתנשף ורוטט כנגד גבו, מענג במיומנות רבת ניסיון את הזין הזקוף שלו, והמשיך לשתוק גם אחרי שפלט באנקה חנוקה את זרעו על אצבעותיו של אלונזו שנישק בעדינות את עורפו לפני שקם בשתיקה והלך להשתין. אני חייב לדבר עם הילד, להרגיע אותו או משהו, היה אלונזו חושב לעצמו לפחות פעמיים ביום, ולעיתים גם יותר, אבל איכשהו הרגע המתאים לא הגיע אף פעם. בלי להיות ממש מודעים לכך שניהם התחמקו בתירוצים סבירים לגמרי מעימות ועשו הכול כדי לסור אחד מדרכו של השני.
מפגינים כושר תמרון ועיתוי מדויק הם הצליחו להעסיק את עצמם באלף ואחת זוטות של יום יום כדי שלא ישהו יותר משניה בודדת באותו חדר ולא יאלצו חלילה לשוחח על אירועי אותו לילה שטרד את מנוחתם.
הדבר הקרוב לדיון כן ונוקב התרחש בשבת בצהרים, כמה שעות אחרי האירוע המביך. זה קרה בחטף ובלי תכנון רגע לפני שאופיר הסתלק לאכול ארוחת שבת אצל אחיו הגדול.
את בוקר אותה שבת הוא בילה מול מסך המחשב שלו, כותב מיילים ומשוחח עם ידידים במסנג'ר, ובכל פעם שאלונזו עבר בסביבה היה נזכר במשהו דחוף שעליו להגיד למישהו ממכריו ומתעמק בדבקות במסך הנייד שלו או ברשימת הכתובות במסנג'ר, מצליח להימנע ממבטו של אלונזו שהבין בסופו של דבר את הרמז, השתקע בעיתון השבת והניח אותו לנפשו.
הסטטוס קוו הופר כשאופיר עטה על עצמו מעיל גשם, נעל מגפים, אחז במטריה ופנה לצאת החוצה. "רק שנייה אופיר, חכה רגע." השליך אלונזו את מוסף השבת ואחז בזרועו של אופיר שקיווה לחמוק בשקט מהבית.
"עזוב אותי!" נבח אופיר, הודף מעליו את אלונזו המופתע.
"נו, די, מה עובר עליך?" מחה אלונזו וניסה שוב לאחוז בזרועו, "למה בעצבים? אני רק רוצה שנשוחח קצת."
"לא רוצה, אין לי מה להגיד לך." משך אופיר בחזרה את זרועו, "ואל תיגע בי."
"אבל אופיר, תקשיב... בכל זאת, הרי... אני רק רוצה להסביר."
"אין לנו על מה לדבר ולא מעניינים אותי ההסברים שלך! מה שקרה זה שחלמתי שאני עם בחורה, עם החברה שלי אם אתה חייב לדעת, ומה שקרה אחר כך זה ש... זו הייתה סתם טעות, הכל קרה כי בעצם ישנתי, הייתי בתוך חלום ואז... לא משנה, מה שחשוב זה שהכול קרה בטעות ומתוך שינה."
"גם אני לא הייתי לגמרי ער כשזה קרה." הסכים אלונזו בתחושת רווחה מסוימת שהיה בה גם שמץ של אכזבה.
"לא נכון." סגר אופיר בפניו את פתח המילוט שפתח לעצמו, "למה אתה משקר? אני יודע שבסוף כבר היית מספיק ער כדי... לא חשוב, אני לא רוצה לדבר על זה יותר וגם לא לחשוב על זה, אני רק רוצה שתדע שאני לא הומו ושאם תיגע בי עוד פעם אתה מת, הבנת?" נהם בתוקפנות לתוך פרצופו ההמום של אלונזו.
נבוך ומושפל הניד אלונזו בראשו לאות הן, מחליט ברוב תבונה שעדיף לו לשתוק.
"בסדר," נחה דעתו של אופיר, "אני הולך עכשיו לאחי לאכול צהרים ואני אחזור רק אחרי שהשבת תצא, אז שתהיה לך שבת שלום." הכריז ויצא החוצה אל הגשם ששוב טפטף בחוץ, טורק בתקיפות את הדלת בפניו של אלונזו שנותר מאחור, מושפל ופגוע.
אחרי שהתאושש מהזעזוע שגרם לו העימות הלא נעים עם אופיר הזכיר לעצמו אלונזו שהוא הבוגר והמנוסה יותר מבין שניהם ושאין טעם להיפגע מדבריו של בחור צעיר ומבולבל, וחוץ מזה העניין היה יכול להיגמר בתביעה על הטרדה מינית, או גרוע מכך, בתלונה על אונס, ולכן, במקום להיעלב, יותר טוב שיגיד תודה ויודה שהוא נהג בחוסר שיקול דעת פושע, נגרר אחרי הזין שלו והגיב בטיפשות חרמנית של מתבגר. בן אדם בגילו אמור להבין שלא עושים דברים כאלו עם אף אחד, בעיקר לא עם שותפים לדירה מהזן הסטרייטי.
ההכחשה הגורפת של אופיר למה שהתרחש באמת באותן דקות הייתה מעליבה, אבל אם יניח בצד את רגשותיו הפגועים עליו להודות שאופיר צודק - במקרים מעורפלים מסוג זה ההדחקה היא המדיניות הכי טובה,
ובין כה וכה מה הטעם להתרגש מכל השטות המביכה הזו? הרי אין ספק שבקרוב אופיר יעזוב לדירה מוצלחת יותר, או שיידלק על בחורה חדשה שתשכיח ממנו את השירה ההיא, ואם יהיה לו מזל אולי גם זה וגם זה, בכל מקרה עדיף פשוט לשכוח מהעניין המטריד הזה ודי.
ובכל זאת, למרות נאום התוכחה הנבון שנאם בינו לבין עצמו, לא הצליח אלונזו להפסיק לחשוב על אותן דקות מתוקות וסודיות, משחזר בזיכרונו שוב ושוב את תחושת העונג הגנוב שהוא ידע ששניהם חשו, מתענג על זיכרון הרעד המסעיר שעבר באופיר כשגמר ועל האנחה החרישית שנפלטה מפיו כשהצמיד לעורפו נשיקה, אנחה שהוא פירש, כנראה שבטעות, כאנחת עונג  והכרת תודה.
יכול להיות שאני לבד כבר יותר מידי זמן? הרהר לעצמו, הגיע הזמן למצוא לי מישהו, להפסיק לחשוב על בועז ולהתאושש, החליט, וכמעט שהתיישב שוב מול אטרף לרענן את הכרטיס השכוח שלו, אבל היה כל כך קר, והוא היה עייף ומדוכדך מידי וכפות ידיו היו קרות כל כך... בסופו של דבר הוא בחר להתכרבל בפוך מול הטלוויזיה, להשתיק את קולה המנדנד, לאונן באיטיות מול אורה המהבהב ולשקוע אחר כך לאט בשינה.
מאז אותה שיחה הם הקפידו להמתין עד שהאחר גמר את עיסוקיו במטבח או מול המחשב וכך הצליחו לא להיתקל זה בזה במשך כמה ימים למרות שחלקו את אותו מרחב מחייה.
בשבוע שבא אחר כך מזג האוויר נעשה בהיר ושמשי, יותר לא ירד גשם, אבל השמש שקעה מוקדם וכבר בשבע בערב שרר בחוץ חושך מוחלט. למרבה הצער לאף אחד משניהם לא היה די זמן ליהנות מחמימות השמש החורפית הנעימה. עמוסים בסידורים ובעבודות הסיחו בהצלחה מרובה את דעתם זה מזה, שוקעים בהקלה בטרדות היום יום, עסוקים מכדי לחשוב אחד על השני. במשך כמעט שבוע הם היו נתקלים זה בזה במטבח בדרכם איש לעבודתו, מחליפים ברכת בוקר טוב זריזה ורבע משפט מנומס לפני שחפזו החוצה, חוזרים הביתה עייפים ורעבים, מותשים מכדי לחפור בעבר.
בערבים היה כל אחד מהם מסתגר בפינתו - אופיר היה יושב שעות מול המחשב, או משתקע בספר, ואלונזו הסתפק בעיתון או בנמנום מול הטלוויזיה - האירוע הקטן והלא משמעותי שקרה באותו בוקר שבת רחוק הלך והתכסה שכבות של שכחה והדחקה.
במשך כמה ימים חייהם התנהלו בשקט ובשלווה עד שבערב יום חמישי יצא אופיר לחגוג את יום הולדתו העשרים וארבע - שחל יומיים קודם - עם בן דודו ועם עוד כמה חברים משותפים. הוא שב הביתה בשתיים לפנות בוקר, מתפרץ פנימה בדהרה ומניח לדלת להיטרק ברעש מאחוריו, רץ לשירותים והקיא את נשמתו לאסלה, מעיר למחצה את אלונזו הישן שנתקף סלידה לשמע קולות ההקאה שלו.
אחרי שאופיר הוריד את המים אלונזו עצם את עיניו וניסה לשווא לחזור להירדם וכמעט שהצליח עד שרעש רם של כיסא נופל, קללות מגומגמות וקול חבטה מעורר דאגה הקפיצו אותו בבהלה ממיטתו החמה.
אלונזו הדליק את האור בפרוזדור ורץ לסלון, מגלה שם את אופיר שנכשל בחושך ונתקל בכסא, שוכב על השטיח, נאנק מכאבים. הוא הרים את הצעיר הגונח ובדק אותו, ולראשונה מאז העניין ההוא הביט ישירות בפניו.
"חטפת מכה ממש גועלית במצח." הודיע לו בנחת.
"מה אתה אומר?" סינן אופיר בציניות, וכשל שוב לשירותים להקיא עוד קצת.
"מה קרה אופיר?" הלך אחריו אלונזו, מודאג. "אתה בסדר?"
"כן, כן, סתם, שתיתי קצת יותר מידי." גנח אופיר, ושטף את פניו המיוזעות, "אני בסדר, לך לישון." מלמל ונשען אחוז צמרמורת על הקיר.
"יורד לך דם." בישר לו אלונזו, "שב רגע בשקט." סגר את מכסה האסלה והושיב עליה את אופיר שניסה להתנגד.
"נו, תרגיע, שב בשקט רק רגע." הצמיד מגבת למצחו המדמם, אוחז בו בזהירות.
"אל תגיד לי מה לעשות." ניסה אופיר להדוף אותו מעליו, "תעזוב אותי." גנח, מנסה לשמור בצורה מעוררת רחמים על שמץ מכבודו.
"עזבתי." מאס אלונזו בכפיות הטובה שלו והניח לו, "שיהיה לך לילה טוב." הוסיף בשמץ רשעות וחזר למיטתו.
הוא התרווח לו מתחת לשמיכתו החמה, הקשיב איך אופיר מתקלח, וכמעט שנרדם שוב כשאופיר, לבוש בחלוק מגבת, שערו הלח מדיף ניחוח שמפו, התיישב פתאום על מיטתו ושאל אם יש לו אקמול או משהו אחר נגד כאבים כי הראש מתפוצץ לו.
"יש במטבח, אני אביא לך." יצא אלונזו באנחה מהמיטה החמה והלך למטבח. מצא כדור אקמול, מילא כוס במים וחזר לחדר השינה, מגלה את אופיר שוכב פרקדן ומנמנם על מיטתו וחלוקו הצהבהב פתוח מעט, חושף טפח מגופו הערום.
אלונזו כבש גניחה וניער את כתפו של אופיר, "קום." פקד עליו, "קח את האקמול שלך ולך לישון."
אופיר התיישב בצייתנות, בלע את הכדור, שתה את כל המים, הניח את הכוס על שידת הלילה ונשא מבט מתחנן אל אלונזו, "אני מרגיש ממש חרא, אפשר להישאר פה הלילה?" שאל בנמיכות רוח של אחד שהתפכח מהר מידי.
"לא." אמר אלונזו בתוקף, "לך מפה."
"בבקשה, אני רק רוצה לדבר קצת." התחנן אופיר וחנק התייפחות.
"לדבר על מה?" נכנס אלונזו למיטה והתעטף בשמיכה עד סנטרו.
אופיר ראה בכך אישור להישאר, ניער מעליו את החלוק שהיה לח מעט וחמק מתחת לשמיכה החמה, מקפיד להישאר בקצה הצד של בועז ולא לגעת באלונזו ששכב מכווץ בצד שלו.
"פגשתי את שירה." התוודה חרש, "יצאתי לבלות עם הבן דוד שלי ועם עוד כמה חברים, הם הזמינו אותי לפאב לחגוג את היום הולדת שלי, היה ממש נחמד עד שפתאום שירה נכנסה עם בחור אחד..." הוא נאנק ומשך את השמיכה עד למעלה מראשו.
"בגלל זה שתית?" שאל אלונזו, מרשה לעצמו לחוש מעט השתתפות בצערו של שותפו הצעיר לדירה שהתנער במפתיע מהעמדת הפנים האדישה בה אחז כל אותו שבוע וחשף בעצמו פן רך ופגיע.
"כן, בדרך כלל אני שונא להשתכר, אבל היא... הם התחבקו ו..." אופיר לא הצליח יותר לעצור את דמעותיו, דמעות של ילד נעלב.
אינסטינקטיבית הושיט אליו אלונזו יד בניסיון לנחם אותו, וקפא כשאופיר התהפך על צידו ונצמד אליו, מתייפח על חזהו כמו ילד.
"די, די, יהיה בסדר." מלמל רכות, וליטף את גבו הערום של אופיר, מקלל את הזקפה חסרת הרחמים שלו שנתקעה בינו לבין הצעיר השקוע בצערו. הוא נהג לישון במכנסי התעמלות בלויים שברגע זה עמדו בקושי בלחץ הפתאומי, וחש נבוך ומודע לעצמו עד כאב.
ניסיונו להרגיע ולנחם את אופיר האומלל, שעדיין היה שתוי מעט, היה מגושם ומאולץ, וכל המעמד נראה לו מביך ומטריד, "אולי תלך למיטה שלך?" ניסה להדוף בזהירות את גופו של אופיר מחוץ למיטה, אבל לשווא, הבחור הצעיר והעייף שעבר זעזוע רגשי וגופני כאחת כבה כמו נר ונרדם בפתאומיות, וכל מה שאלונזו הצליח לעשות היה לסובב אותו על צידו כדי לפנות לעצמו מעט מקום.
לרגע עבר בו הרהור שאולי כדאי שילך לישון על הספה של אופיר אבל השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, היה קר וחשוך, והוא חיכה כל השבוע ליום שישי בטלני ועצל בו יוכל לישון עוד קצת בבוקר, והנה הילד הזה תקוע לו שוב במיטה, ערום ורפוי, עורו חלק וריחני, פניו רגועות עכשיו, שריטה מאדימה על מצחו ויהלומי דמעות תלויים על ריסיו... צריך ללכת לכבות את האור בפרוזדור הרהר לעצמו אלונזו, ובעודו חושב על כך נרדם גם כן והקיץ שוב אחרי שעתיים בגלל אופיר שהצמיד את ישבו החשוף לבטנו.
מנומנם הניח אלונזו את ידו על מותניו של אופיר וכמעט ששקע שוב בשינה כשחש את אופיר אוחז בפרק ידו ומושך אותה אל חלציו והתעורר בבת אחת. הזין של אופיר - שהוא לא תיאר לעצמו שיזכה שוב לגעת בו - כמו זינק אל בין אצבעותיו, זקוף וחלקלק. אופיר נאנח בהנאה כשאלונזו סגר עליו את אצבעותיו והחל מתנועע כנגד גופו, דוחק לעברו את ישבנו כך שהזין של אלונזו, שהזדקף גם הוא, התמקם בדיוק בין עגבותיו החשופות – בדיוק התנוחה שבה היו שבוע קודם, נזכר אלונזו בבהלה, "אופיר די עם זה." מחה, וניסה להתרחק מהגוף הלהוט הצמוד אליו.
"לא, לא די, תמשיך, אני נורא חרמן." נצמד אליו אופיר בעקשנות.
"אבל..."
"בבקשה... אל תפסיק..." התחנן אופיר, "זה כל כך נעים."
אלונזו אמר לעצמו שהוא עושה טעות אבל ידע בינו לבין עצמו שלא יפסיק ואמנם המשיך לחכך את אברו הזקוף על ישבנו של אופיר עד שגמר עוד לפני שהספיק לפשוט את מכנסיו. אחר כך הפך את הצעיר על גבו ומילא את פיו בזין שלו, מתענג על עוביו ועל טעמו, ולא הפסיק עד שאופיר גמר בתוך פיו באנחה רמה ואחר כך עוד הגדיל לעשות ובלע הכול בלי היסוס.
"וואו, זה היה... זה... סליחה שלא הזהרתי אותך שאני גומר, אבל זה היה כזה וואו... אף בחורה עוד לא מצצה לי ככה." התנשף אופיר.
"שתוק כבר אופיר, פשוט תסתום ודי."
"בסדר, אבל רק שתדע אלונזו שלמרות שזה היה מדהים זה לא אומר שאני הומו."
"אני יודע אתה לא הומו, אתה סתם גבר חרמן, הבנתי, עכשיו עוף מפה." פקד אלונזו והסיר את מכנסיו הקצרים שנקרעו עקב אירועי אותו בוקר, ניגב בהם את מפשעתו הלחה, שמט אותם אל הרצפה וחזר לשכב במיטה באנחה.
אופיר שהתעלם מדבריו התהפך על צידו והתרפק עליו בפינוק, דוחק לעברו את ישבנו.
"אופיר נו, די כבר." ניסה אלונזו למסוך תוקף בקולו.
"עוד מעט, רק רגע." מלמל אופיר, שוב רדום, ואלונזו שנזף בעצמו בתוקף להפסיק להיות אידיוט חסר אופי כרך את גופו סביב הגוף הצעיר והחמים, מחכך בעונג את לחיו על הרכות הקפיצית של שלף השער שהותיר הספר בקצה עורפו הרחב, נישק את העור הרך והענוג של כתפיו, השעין את מצחו על גבו ונרדם גם כן.

אין תגובות:

פרסום תגובה