ב. נשבר לי

אתה שלי

התעוררתי למחרת עם גרון כואב ואף סתום. הרגשתי ממש חרא ונראיתי בהתאם. תולי לא ידע את נפשו מרוב דאגה, דחה את משמרת הבוקר שלו לאחר הצהרים, רץ להביא לי תרופות מקופ"ח והוסיף עליהם עוד סמי מרפא טבעיים מבית הטבע הסמוך - אמנם על חשבוני, אבל בכל זאת יפה מצידו - ולא נרגע עד שלא מדד את חומי, השקה אותי תה רותח עם דבש ולימון וגרב לי גרביים חמים.

"זה בסדר, זו סתם התקררות קלה תולי, אתה לא צריך להילחץ." ניסיתי למתן את הפעילות התזזיתית שלו סביבי – מאז שרגלי נשברה נעשיתי קצת עצבני וכמו סבתי ז"ל בשנים שלפני מותה בשיבה טובה לא סבלתי שדברים קורים מהר מידי.

"אני לא מבין איך חלית." המשיך תולי לדאוג, והניח את כפות ידיו הקטנות על כפותי - יש לי ידיים של דוב - בניסיון לחמם את אצבעותיי הקרות, "הרי אתה כל הזמן בבית, ממי נדבקת?" תהה.

לא הצלחתי להבין איך הגבר הצעיר שכפה את עצמו עלי הלילה בתקיפות כזו הפך לפתע לאימא פולנייה דאגנית, השינוי הזה מרט את עצבי. "לפעמים נעשים חולים בגלל לחץ נפשי ולא בגלל וירוסים." אמרתי בקרירות, "ואם תזכור מה עשית לי אתמול בלילה..."

תולי נרתע מעט, ואולי גם הסמיק קצת, אבל ידיו לא זזו מידי. "לא יכולתי להתאפק." אמר והשפיל מבט, ריסיו העבותים רוטטים בחינניות, מטילים צל ענוג על עורו. "זה כל כך טוב... אני לא מבין איך יכולת להתאפק כל הזמן." ואז נפקחו העיניים הכהות היפות וננעצו בעיני, "אולי אתה יכול להסביר לי איך התאפקת כשאני לא הסכמתי להזדיין אתך?" היתמם בקנטרנות, ועכשיו הגיע תורי להסמיק.

"זה בגלל תמיר? ככה נקמת בי תולי? לא מספיק ששברתי רגל אתה צריך גם להשפיל אותי?"

"ואיך אתה חושב שאני הרגשתי אחרי שקובי התקשר אלי וצעק שאתה בוגד ושהוא בחיים לא רוצה לדבר אתך?"

"למה הוא התקשר אליך?" נדהמתי.

"הוא לא התקשר אלי, הוא התקשר לנייד שלך, ובגלל שהיית בניתוח אני עניתי ו..."

"ענית לנייד שלי? כמה פעמים אני צריך להגיד לך שאסור לענות לנייד של אחרים." כעסתי.

"אבל אתה לא אחרים, אתה... אתה..." דמעות החלו לזרום על לחייו.

"מה אני?" שאלתי וניגבתי באצבעי את דמעותיו.

"אתה שלי! אני לא רוצה שתהיה עם אף אחד אחר."

"זה לא עובד ככה תולי, אתה לא יכול להתנהג ככה עם בני אדם."

"למה לא? מה אתה יכול לעשות לי?" טפח תולי קלות על הגבס שלי.

"אל תשכח שהרגל שלי תבריא יום אחד." הזכרתי לו ולחצתי בכוח על פרקי ידיו שכבר לא היו דקים וענוגים כל כך, אבל עדיין חלשים משלי.

עיניו נפערו לרווחה ואישוניו התרחבו. "ואז תזרוק אותי?" לחש באומללות וניסה לקום.

ברגע שהוא ניסה להשתחרר מידי הרפיתי ממנו (למרות הצורה המאיימת שלי אני לא מסוגל לכפות את עצמי על אף אחד, לא בנוי לזה) והוא נעמד והתרחק ממני, משפשף את ידיו, "מה תעשה אם אני אלך כבר עכשיו? מי יטפל בך אם תישאר לבד?" התגרה בי בחוצפה.

"לא יודע." הודיתי.

"אל תשכח שעכשיו אני החזק יותר, אתה תלוי בי עכשיו כמו שאני הייתי תלוי בך קודם."

"לא בדיוק." התווכחתי, "ואל תשכח שכשאני הייתי חזק יותר לא ניצלתי את זה לרעה, הייתי הוגן כלפיך נפתלי, ועכשיו אתה מחזיר לי רעה תחת טובה. גם אם אתה כבר לא דתי יותר זה עדיין לא בסדר, ההתנהגות הזו תרדוף אותך ויום אחד תצטרך לשלם עליה."

"הוגן? הוגן?" התרתח תולי, "בגדת בי עם התמיר השמן הזה? זה נקרא הוגן?"

"אתה לא הבן זוג שלי תולי, רק ילד שנתתי לו לישון אצלי, נכון שישנו יחד והכול, אבל אני אוהב לזיין ומה יכולתי לעשות אם אתה פוחד מזין בתחת העדין שלך? אל תשכח שיכולתי להכריח אותך, אבל אני לא כזה, לא בכבוד שלי לאנוס מישהו, במקום זה העדפתי ללכת לתמיר שרצה אותי."

"אז עכשיו אתה טוען שאנסתי אותך?" שפתיו של תולי רטטו מהלם כשקלט איך אני מפרש את הזיון ההוא, "תראה גולן, אולי נסחפתי קצת הלילה, לא ידעתי שזה כזה טוב ו... איך זה שפתאום נעשיתי אנס?"

"שאלה טובה." אמרתי ביובש וסובבתי אליו את גבי.

"אתה לא הוגן." הוא אמר, נשמע כאילו יפרוץ שוב בבכי, אבל הפעם הוא לא בכה, אלא נשם עמוק, התגבר ואמר בקול רגוע שהוא הולך עכשיו, ומיד אחר כך פשוט הסתלק לדרכו.

שכבתי שם כמה דקות, נאבק בבהלה שאיימה להשתלט עלי, סוקר את האפשרויות הדלות העומדות בפני - הייתי תקוע בחדר השינה עם גבס כבד וסבלתי כאבים כל פעם שניסיתי לקפץ על הרגל הבריאה. התפרים של הניתוח כאבו וגירדו, הגב כאב וחמור מכך, הרגל שלא נשברה נאנקה תחת הנטל הכבד שהוטל עליה. רק להגיע לשירותים הייתה משימה שהותירה אותי מותש ומתנשף זמן רב אחר כך.

אם לא די בכך לא היה לידי שום אוכל חוץ מכמה סוכריות דיאטטיות, וכדי להגיע למטבח היה עלי לרדת חצי קומה, משימה קשה מאוד ומפחידה שביצעתי בקושי, יושב על עכוזי ומחליק בזהירות מדרגה אחת אחרי השנייה, ואחר כך מתרומם בקושי על רגלי האחת ומדדה עם ההליכון עד למקרר. שיערתי שעד שיסתיים המזון בבית אצליח לשרוד איכשהו, אבל איך אגיע בעוד עשרה ימים למרפאה כדי להחליף את הגבס? ואיך אתקלח לבד? ומה אם אפול ו...

תפסיק להיות הומו פחדן כזה גולן, תיקח את עצמך בידיים, נזפתי בעצמי ונגררתי לאט לשירותים - איזה מזל שהתעקשתי להוסיף חדר שירותים לחדר השינה.

שתיתי קצת מים ובחנתי את עצמי בראי, נראיתי לא טוב, חיוור, מדובלל שיער ולא מגולח. השריטה המכוערת על סנטרי, שריטה שנגרמה בגלל שגירדתי את עצמי באלימות כשהתאוששתי מההרדמה האיומה טרם החלימה וגרמה לי להיראות כמו פושע נמלט. חשתי כמו אסיר, כלוא בתוך הגבס הארור הזה, בודד לגמרי וסקסי כמו חציל מקולף.

מספיק עם זה, תרגיע בן אדם, פקדתי על עצמי ושטפתי שוב פנים, מרחתי עליהן קרם לחות קריר שהרגיע מעט את עורי, וקיפצתי בכבדות חזרה למיטה, תוהה כמה זמן יחזיק מפרק רגלי הימנית מעמד בטרם יקרוס גם הוא.

שכבתי שם כמה שעות, בודד כמו כלב, לא מעז להתקשר לקובי ולתמיר, שואל את עצמי אם זה נורמאלי להרגיש שכף הרגל השבורה בוערת ומגרדת, תוהה כמה זמן אצליח לשרוד לבד, שואל את עצמי אם כדאי לי למחול על כבודי ולהתקשר לאחי הגדול או להורי, או אולי עדיף להזעיק אמבולנס? ובעיקר מצטער שפתחתי את הפה ולא השלמתי בשתיקה עם האקטיביות המפתיעה שגידל תולי בין לילה.

ואז חרקה דלת הכניסה, פסיעות קלות נשמעו במעלה המדרגות, ופתאום הופיע תולי בחדר והתיישב על המיטה, חיוור ואטום פנים.

"מה שלומך גולן?" שאל ונגע במצחי, "איך המרגש?"

"חזרת?" נגעתי כלא מאמין בפניו שהיו קרירות מהאוויר הצונן בחוץ, "חשבתי שעזבת אותי."

הוא משך בכתפיו, "רציתי לעזוב, הייתי בדרך החוצה, אבל..." הוא קם בלי להשלים את המשפט, אמר שהוא צריך ללכת לעבודה בעוד שעה וכדאי שקודם נאכל צהרים, ושאני אזכיר לו לעשות לי זריקה (בפקודת הרופא הוא הזריק לי כל יום זריקה לדילול הדם) לפני שהוא יוצא, וככה, בפשטות דילגנו על המריבה המכוערת הזו והמשכנו הלאה.

הוא חזר בלילה, האכיל אותי, לקח אותי להתקלח, ואחר כך, בעודי יושב על כסא הפלסטיק האדום שעליו התקלחתי התיישב מולי על האסלה וגילח אותי במיומנות מפתיעה, ניגב אותי ותמך בי בזהירות עד ששכבתי לבטח במיטה, ואז שאל אם אני רוצה עיסוי.

"עיסוי?" השתוממתי.

"לגב ולכתפיים. אני מרגיש שהשרירים שלך מתוחים נורא, בטח כואב לך."

"כן, קצת."

"קניתי קרם כזה לעיסוי, הנה, תראה." הוא דילג בקלילות מעוררת קינאה לתיק שלו ושלף בקבוק קרם. התיישב לצידי, עיסה את גבי וכתפי עיסוי מענג ביותר, ומשם ירד אל ירכי וחזר ועלה לישבני, ואחר כך נשכב לצידי, רוטט ומתלהב, ועשה את זה שוב.

הפעם זה כמעט לא כאב ובעצם... בעצם היה טוב. אחרי שגמרתי בכף ידו הקטנה והחמימה הוא רכן וליקק את הזין שלי והבטיח לי שברגע שאבריא אז גם הוא...

"אם אתה יכול גם אני יכול." אמר והתכרבל בין זרועותיי, "נהיה ורסטיליים, בזוגיות צריך שוויון, ככה הכי טוב."

"וואלה? ממי שמעת את זה?"

"מתמיר, הוא התקשר אלי היום לעבודה ושאל איך אתה מרגיש ומה שלומך, וביקש סליחה שהוא הלשין עליך. הוא אמר שהוא עשה את זה לא בכוונה, נפלט לו תוך כדי מריבה עם קובי. הוא וקובי הולכים להיפרד כי אחרי שהם חזרו מהחופשה הוא גילה שקובי בגד בו כל הזמן, בגלל זה לא היה להם סקס ו..."

"רגע, רגע, ממתי אתה ותמיר חברים כאלה טובים?"

תולי משך בכתפיו. "ככה יצא, הוא בחור די נחמד בעצם, קצת שמנצ'יק, אבל ממש חמוד, הוא חושב שאני צריך לספר לך את האמת."

"איזה אמת?" נחרדתי, "יש עוד משהו שאני לא יודע תולי?" אחזתי בסנטרו והבטתי בעיניו. "תספר לי." דרשתי.

"קודם תבטיח לי שלא תכעס."

"אני לא יודע אם אני יכול להבטיח דבר כזה."

הוא שתק, חושב על דברי, ובסוף התפשר על הבטחה שאני אשתדל לא לכעוס, ואחרי שהבטחתי להשתדל הוא גילה לי שבפגישה הראשונה שלנו הוא לא נתקל בי בטעות אלא עשה את זה בכוונה כדי שיהיה לו תירוץ לדבר איתי.

"אבל למה לא ניגשת אלי כמו שכולם עושים בגן."

"כי התביישתי נורא, כל כך רציתי ש... ש... למה אתה לא ניגשת אלי?"

"בכלל לא ראיתי אותך, וגם אם הייתי רואה... אל תיעלב, אבל אתה מאוד צעיר תולי, ובהתחלה גם נראית כמו ילד רזה כזה..."

"אבל עליתי במשקל מאז, אני מתאמן ואני אפילו הולך לחדר כושר, אני משתמש במנוי שלך, יורי מהחדר כושר אמר שזה בסדר, אגב הוא מוסר לך דרישת שלום ושתהיה בריא."

"תודה."

"אז אתה כועס?"

"לא חמוד, אני פשוט... לא יודע, אני עדיין בשוק מכל השינויים שקורים סביבי לאחרונה, מי ידע ששבר ברגל ישנה לי ככה את החיים?"

"גם אני שיניתי את החיים שלי." הזכיר לי תולי, "שינויים זה לא תמיד רע, לפעמים הם לטובה, הנה, הלילה נהנית, לא?"

"כן." היה עלי להודות, "נהניתי, אבל בכל זאת אין יום שבו אני לא מתעורר ומקווה שמישהו יחזיר לי את החיים הישנים שלי בחזרה."   

למחרת ישבתי מול המחשב גולש בין האתרים השונים בחוסר חשק, מציץ לפה ולשם ולא מצליח להתרכז שום דבר. תולי היה בעבודה ושוב הייתי לבד, משועמם ועצבני. הרגל כאבה לי למרות שהייתה מונחת על הדום שתולי הביא מהסלון והניח מתחת לשולחן המחשב, ואפילו ריפד בכרית כדי להקל עלי. היא כאבה בכל זאת, וגם הגב כאב וגם הרגל הבריאה, וידעתי שברגע שאוריד אותה היא תכאב עוד יותר... הגוף שלי שפעם היה מקור לגאווה ולהנאה גרם לי לאחרונה רק ייסורים.

מסקס עוד הצלחתי ליהנות, אבל לא היה לי תיאבון, התקשיתי להירדם, הייתי נרגן וקוטר, והצלחתי להעליב אפילו את תולי שכל כך התאמץ להקל עלי. מרוב עלבון וכעס על תלונותיי הבלתי פוסקות הוא נישאר לישון הלילה בסלון והתעקש לא לבלות איתי את הלילה למרות שהתנצלתי וביקשתי שיחזור.

האמת שהיה לי נוח יותר לישון לבד, אבל בכל זאת התגעגעתי לגופו החמים ולנוכחות המרגיעה שלו, נוכחות שהוא מנע ממני מרוב כעס על הביקורת שהעברתי על הבישול שלו.

בבוקר קמנו רגועים יותר, התפייסנו והוא הלך מרוצה לעבודה, משאיר אותי תקוע בחדר השינה, אסיר של הגבס והכאבים, חושש שעוד שבוע כזה יוריד אותי לגמרי מהפסים, ופתאום שמעתי את המפתח מקשקש במנעול ומישהו נכנס.

"תולי!" צעקתי, "זה אתה?"

"לא, זה אני." אמר קולו המוכר של קובי, שהופיע לפני, נבוך מעט, והניח את מפתחות הדירה שלי, שעד לאותו רגע שכחתי בכלל שנתתי לו אותם פעם, כשעוד היינו חברים, על השולחן.

"מה שלומך גולן?" שאל בהיסוס קל וחייך לעברי את חיוכו המוכר.

"נהדר, לא יכול להיות יותר טוב." אמרתי ביובש, "נהנה מכל רגע, מה, לא רואים?"

קובי התיישב על המיטה ופכר את ידיו בעצבנות. "תשמע גולן... תשמע..." הוא השתעל מעט מתוך עצבנות, ואחר כך ביקש שאסתובב לעברו.

הורדתי את רגלי הדואבת מההדום והסתובבתי אליו. "אז מה קורה יעקוב?"

"חרא." אמר קובי, "חרבנתי הכול."

"איך נודע לך שאני ותמיר..."

"הוא סיפר לי אחרי שחזרנו מהחופשה. אמרתי לו שאני רוצה שניפרד והוא התעצבן והתרגש נורא, התחלנו לריב ואז הוא שפך הכול."

"אתה בטח שונא אותי."

קובי הביט בי במבט אומלל, "כן." הודה, "אתה זבל גולן, חרמן ובוגד וגם חרא של חבר, אבל במקרה הזה זו הייתה בעיקר אשמתי."

"נכון." הסכמתי, "אתה לגמרי צודק, הייתי צריך להתאפק, אבל אז הוא היה מוצא מישהו אחר. עזוב, זה כבר סיפור ישן, אין טעם לדבר על זה עכשיו."

"כנראה שלא." הסכים גולן, הניח לרגע את כפו על ברכי - מחווה ביישנית, קצרה ומאופקת של חיבה - ואחר כך הסיר אותה, ובלי להוסיף ולדוש בעניין ידענו שנינו שזה סוף הברוגז ואנחנו שוב בסדר.

אחר כך הוא שאל מה קורה עם הרגל שלי ומתי אחזור שוב ללכת, והתנדב ביוזמתו לקחת אותי בעוד שבוע למרפאה להסרת הגבס ולצילום שיקבע אם הניתוח עלה יפה, ואם אאלץ להמשיך להיות מגובס.

הודיתי לו ואחר כך שאלתי שאלה שלא הייתי שואל פעם, לפני השבר. "תגיד קובי, למה בעצם הפסקת להזדיין עם תמיר?"

"זה מה שהוא אמר לך?" השתמט קובי ממבטי, "ואתה האמנת לו?"

"כן, והאמנתי לו גם כשהוא אמר שהוא אוהב אותך והוא לא רוצה שתיפרדו למרות שאתה לא רוצה יותר סקס איתו, אז למה הפסקת ללכת איתו למיטה?"

קובי משך בכתפיו, "אתה לא תבין."

"תנסה אותי."

לתדהמתי עיניו האדימו ונצצו מדמעות. "כי אני שונא להיות הומו." לחש, "אני... לא טוב לי ככה גולן, אני ממש שונא את זה, אני רוצה להתחתן עם אישה, להביא ילדים, להיות כמו כולם."

"איזה כולם?"

"כולם, כל המשפחה שלי, כל האנשים שגדלתי איתם, כולם, נו..."

"אבל קובי, כדי להתחתן ולהביא ילדים עם אישה אתה צריך..."

"אני יודע, בעזרת השם זה יהיה בסדר. תבוא לחתונה שלי?"

"רק אם שני החתנים ילבשו מכנסים."

"מה זה משנה? היא בחורה טובה, יש לה לב טוב, אמונה חזקה, ואני לא מרמה אותה חס וחלילה, היא יודעת עלי והיא אוהבת אותי למרות הכול, היא מנסה לעזור לי, להציל אותי."

"יפה מצידה, אבל..."

"אני יודע מה אתה רוצה להגיד, שלא צריך להציל אותי משום דבר, שאני בסדר כמו שאני, שברגע שאני אקבל את עצמי כהומו הכול יהיה בסדר, אבל אני לא יכול גולן, לא יכול ולא רוצה, אני מסרב, אני רוצה שיצילו אותי, שירפאו אותי מהדבר הזה."

"איזה דבר? מהאהבה שלך לגברים? אי אפשר, ככה אלוהים ברא אותך וזה אתה, וגם אם תתחתן ותקים משפחה ותצליח לשכוח את תמיר תמיד תרצה סקס עם גבר."

"לא נכון." אמר קובי בזעם, "אתה טועה, אפשר להתרפא, אם רוצים מספיק חזק אפשר, תראה שכן." וברח.

נחיה ונראה

כמה דקות אחר כך צלצל תולי, סיפר שתמיר וקובי החליטו סופית להיפרד, ושתמיר נורא מדוכא. הוא חושב שכדאי שהוא לא יישאר לבד הלילה, חיווה את דעתו ושאל אם הוא יכול להביא אותו לישון אצלנו.

"כן, בטח." אמרתי מיד, "אין בעיות, תביא אותו."

שמעתי מלמול חרישי ואחר כך להפתעתי תמיר לקח את הנייד, הודה לי ואמר שמאוד יפה מצידי, אבל הוא מרגיש שזה יהיה מוזר מידי, ושזה בסדר, הוא יסתדר לבד.

"אם קובי היה פה אז גם אתה יכול."

"קובי היה אצלך? למה? מתי?" נרעש תמיר.

"בא לראות מה שלומי, הוא הלך לפני כמה דקות. זה נכון שהוא הולך להתחתן עם אישה?"

"כן, ככה הוא אומר, נמאס לו להיות הומו, זה מגעיל אותו, הוא רוצה שניפרד ושנמכור את הדירה כי הוא צריך את הכסף בשביל להתחיל חיים חדשים." החל תמיר להתייפח.

"נו, די, תפסיק ליילל, זה לא יעזור, בוא אלינו ונדבר על זה בבית." 

הם הגיעו אחרי כשעה, ובזמן שתמיר סיפר לי על המריבה האיומה שלו עם קובי, מריבה שבה הם צעקו זה על זה, פתחו הכל ושפכו את כל הכעסים והטינות שצברו, מאווררים למוות את מערכת היחסים החנוקה שלהם, ומגיעים למסקנה העגומה שאין לה יותר עתיד, תולי הכין ארוחת ערב. אכלנו יחד בחדר השינה, ואחר כך הם פינו את כלי האוכל והשאירו אותי לבד, מקשיב להם משוחחים במטבח, מקשקשים בכלי האוכל, מצלצלים בסכום, מפעילים את המדיח, מחליפים הלצות ומתכונים, ואז נרדמתי.

התעוררתי לרגע כשתולי נכנס למיטה וחיבק אותי, ואחר כך שבתי ונרדמתי והתעוררתי שוב לפנות בוקר, מת להשתין. פעם, לפני השבר, הייתי פשוט קם, משתין וחוזר לישון, אבל היום... גונח חרש התיישבתי, הורדתי את הרגל המגובסת לארץ והמתנתי עד שפעימות הכאב יפסיקו - כל פעם ששיניתי את מצבה של הרגל השבורה היא כאבה, או גירדה, או גם וגם. לא יכולתי לשכוח אותה אפילו לשנייה אחת.

נגררתי בייסורים לשירותים, מדלג באיטיות על הרגל הבריאה שגם היא סבלה לאחרונה מאוד מהעומס, נתמך בנקודות האחיזה הרגילות שלי - המשקוף של חדר הארונות, השידה של הטלוויזיה, ההליכון שחנה מול השירותים ואז, סוף סוף, השיש בשירותים שסיפק לי בעזרת שרפרף הפלסטיק נקודת אחיזה נוחה כדי לצנוח על האסלה.

כן, מאז שגובסתי התחלתי להשתין בישיבה מפחד שאאבד שיווי משקל תוך כדי השתנה, וגם כי כאב לי לעמוד, גם לשבת כאב, אבל פחות.

אחרי שהורדתי את המים נשארתי לשבת עוד קצת, אוזר כוח למסע חזרה למיטה, ואז הופיע תולי, הושיט לי יד, משך אותי למעלה, עודד אותי להישען עליו - בהתחלה חששתי להעמיס עליו את משקלי, אבל לאחרונה עשיתי את זה יותר ויותר - ולקח אותי למיטה.

"רוצה כדור נגד כאבים?" שאל.

"לא, אני בסדר, רק חיבוק." שלחתי אליו יד, ואז שמענו את זה - קול יבבה חנוק וחרישי שבטח היינו מחמיצים אם היינו ישנים.

"תמיר המסכן." לחש תולי, "אני אגש אליו." החליט, נקרע ממני והלך לסלון. שמעתי אותם משוחחים חרש, קולו של תולי עדין וחמים ושופע הבנה, ושל תמיר חנוק וקטוע בגניחות וביבבות. ניסיתי לפענח את המילים ולא הצלחתי להבין כלום חוץ מקובי ועצוב נורא, ובסופו של דבר פשוט נרדמתי.

כשהתעוררתי בבוקר הצד של תולי במיטה היה קר, וקולות השניים בקעו מהמטבח, עליזים ורגילים לגמרי. הם הביאו לי ארוחת בוקר, השאירו לי די אוכל עד הצהרים והלכו לעיסוקיהם, וככה זה נמשך לאורך כל השבוע.

במשך היום הכול היה נורמאלי פחות או יותר, תמיר התרוצץ בין העבודה לבית אימו, שם אחסן את הכלבים שלו ושל קובי, הראה את הדירה לקונים, וניסה להחליט מה לשמור מחייו הישנים וממה להיפטר, והיה רגוע, הגיוני ונעים סבר, אפילו מבודח.

במשך היום הוא התמודד יפה עם הפרידה, דיבר על התחלות חדשות ועל משברים שהם הזדמנות לצמיחה והתחזקות, אבל בלילות היה מתעורר לפנות בוקר ומייבב לתוך הכרית שלו עד שתולי היה הולך לנחם אותו, ונישאר איתו עד הבוקר.

"אנחנו רק מדברים, ואולי טיפה מתחבקים." אמר תולי כשהעזתי לשאול אותו מה קורה. "הוא נורא מדוכא, אין לו חשק לסקס אם זה מה שמדאיג אותך, וגם אם היה לו זה לא יהיה איתי, אני צעיר ורזה וחלק מידי בשבילו, בעיניו אני ילד."

"היית פעם, אבל אתה כבר לא." החלקתי יד חמדנית על גופו, הוא היה חלק לגמרי משיער, אבל בהחלט כבר לא ילדותי - מדהים כמה מהר תפחו שריריו והתרחב גופו.

תולי נעתר לי ברצון ובהנאה, מתחשב בזהירות במגבלות שלי, ובכל זאת מצליח בגמישות נעורים לענג את שנינו. רק הסקס הצליח להשכיח ממני את מועקת הגבס המכביד, ומאחר ואני לא קנאי מטבעי ומעולם לא חשתי בעלות על אף אחד המחשבה שתולי עוסק מידי פעם בניחום פעיל של תמיר לא הפריעה לי, לא באמת. נכון, לא היה נעים להישאר בצד ולא להשתלט כדרכי על המצב, אבל למדתי בדרך הכואבת שיש יתרונות גם לפסיביות, אפשר לוותר על שליטה ובכל זאת ליהנות.

בלילה שלפני הביקור הבא שלי במרפאה - ביקור שבו יורידו מעלי את הגבס ויבדקו את מצבי - הייתי מתוח ונרגש והתקשיתי להירדם, וכשתמיר החל שוב ליילל חרש אחזתי בתולי בכוח ולא הנחתי לו לצאת מהמיטה.

"אני רק אגש אליו לרגע." ניסה תולי להשתחרר, "נו, עזוב, הוא צריך אותי."

"גם אני צריך אותך." התעקשתי, "היי, תמיר!" צעקתי, "אתה בסדר?"

תמיר לא ענה, אבל דמותו העגלגלה הופיעה בפתח חדר השינה. "בוא הנה." פיתיתי אותו והרמתי את שולי השמיכה, "כנס לפה ותביא לי חיבוק."

תמיר צלל למיטה ונמרח עלי, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שרגלי נשברה שחיבקתי אותו, וכמו תמיד התענגתי מאוד על המגע בגופו הרך ועל ההנאה הגלויה שלו ממני. הוא אף פעם לא היה ביישן, אבל הפעם הוא ממש התפרע, מתעלם מתולי שנסוג הצידה ורק הביט בנו בעיניים קרועות לרווחה. תמיר הבין מיד מה המגבלות הגופניות שלי והתאים את עצמו אליהן, ובמקום להיות תחתי, כמו תמיד, הושיב אותי, דחף כרית בין גבי לקיר והתיישב על הזין שלי, וכשתולי הפסיק להיות מאופק הצטרף אלינו והתחיל למצוץ לו הוא שוב ייבב, אבל הפעם מרוב תענוג.

עד שכולנו גמרנו - תולי גמר פעמיים, אחת מיתרונות הנעורים - התעייפנו מאוד. היה כבר לפנות בוקר ופשוט נרדמנו יחד, מותשים, וכשקובי נכנס לדירתי הוא מצא את שלושתנו שוכבים במיטה ערומים, גופותינו סבוכות זו בזו.  

"קובי, מה אתה עושה פה?" השתוממתי והורדתי בעמל רב את רגלי המגובסת על הקרקע, מזכיר לעצמי שוב שאסור לי לדרוך עליה. למרות שעברו כבר שלושה שבועות מאז שהטלתי עליה לאחרונה את כובד משקלי עוד לא התרגלתי לגבס וכל בוקר הייתי צריך להיזכר מחדש איך לקום מהמיטה.

הרגל פעמה בכאב כמו שקרה בכל פעם ששיניתי את תנוחתה, לפעמים כף רגלי בערה וצרבה כאילו בערו גחלים לוחשות תחת הגבס. לא יכולתי לשכוח אותה אפילו בשנתי וכל לילה חלמתי שאחרי שמסירים מעלי את הגבס מתגלה שרגלי נהפכה לגדם שחור ומצומק והרופאים מודיעים לי בסבר פנים חמור שאין ברירה, צריך לכרות אותה ולהתקין לי פרוטזה.

לא פלא שישנתי רע מאוד והייתי עצבני ומתוח.

"מה אני עושה?" סינן קובי בזעם, לוטש מבט פראי בתמיר שישן ערום, מקופל כעובר, ראשו חבוי מתחת לכרית וישבנו מתרפק על גופו הלבן של תולי שהתעורר לאיטו, "מה זאת אומרת מה אני עושה? לא קבענו שאני בא לקחת אותך למרפאה להוריד את הגבס?"

"אהה... כן, שכחתי, יפה מצידך קובי, אני מודה לך."

"כן, באמת יפה מאוד מצידך קובי." הסכים תולי והתיישב, מחכך את עיניו בכף יד אחת, ובשנייה מושך את השמיכה כדי לכסות את מערומיו של תמיר.

"אני חייב להתקלח." הצהרתי ונעמדתי בזהירות, נתמך בהליכון, "אתה בא תולי?"

"כן, בטח." זינק תולי ממקומו וסייע לי להגיע בשלום למקלחת. "מצטער קובי, זה ייקח לפחות חצי שעה, די מסובך להתרחץ עם הגבס הזה, תרגיש בינתיים כמו בבית." אמר באדיבות לקובי, שהמשיך להביט בזעם אין אונים באקס הערום שלו, וסגר בקפדנות את דלת המקלחת.

כבר היינו מתורגלים להפליא בתהליך המייגע של הרחיצה שלי, אני התיישבתי על כסא הפלסטיק וויסתי את זרם המים שלא יהיה חם מידי, בעוד תולי כורע מולי וקושר שקית ניילון סביב הגבס. זרם המים ורשרוש הניילון לא הצליחו לעמעם את המריבה העזה שפרצה בינתיים בין קובי לתמיר שהחלו לריב שנייה אחרי שנעלמנו במקלחת.

הסתבנתי בכוחות עצמי ואחר כך תולי שפשף את גבי בספוג רך וחפף את שערי בעוד קובי מטיח בתמיר שהוא שרמוטה מזדיינת, ותמיר עונה לו שהוא אידיוט וארוניסט ושיסתום כבר!

"תסתום אתה!" צעק קובי, כמעט בוכה מרוב זעם, קנאה, חוסר אונים ואומללות.

"לא רוצה, מה תעשה לי?" התגרה בו תמיר בקול רועד שנגד בצורה מוזרה את תשובתו החצופה. אחר כך השתררה שתיקה מוזרה ורק כשיצאנו מהמקלחת, לחים מעט, אבל נקיים הבנו מה פשרה, השניים שכבו על המיטה שלי, עטופים בפוך שלי והתנשקו כנראה, או אולי אפילו למעלה מזה, לא התעכבנו לבדוק. ברגע שהבחנתי במכנסים של קובי מושלכים על הרצפה נשענתי על שכמו של תולי ודילגתי בחיפזון לא מכובד למטבח, לא מאמין כמה מהר אני מצליח לרדת במדרגות שעד היום הפחידו אותי עד מוות. מסתבר שהסיכוי לראות את קובי במצב אינטימי היה מפחיד עוד יותר.

"מה נעשה?" לחש תולי במצוקה, "אם לא נצא עכשיו נאחר, שנפריע להם?"

"עדיף שלא, בוא ניסע בלעדיהם." נופפתי במפתחות המכונית.

"כן, אבל... אבל..."

"מה אבל? יש לך רישיון כבר כמעט שבועיים ויש לך אותי כנהג מלווה, מה עוד צריך?"

תולי שעד היום נסע רק ברחובות השקטים של העיר פחד קצת לנסוע למרפאת קופת חולים שנמצאה במרכז, אבל הרגעתי אותו שיהיה בסדר, נסתדר, ובכל מקרה זה עדיף על התמודדות עם הזוג שכבש את מיטתי. דילגתי לאיטי לרכב והתארגנתי בנוחיות והוא התניע בהיסוס, חייך לעברי חיוך חיוור, ואחרי ששאב עידוד מהבעת פני הבוטחת החל לנווט לעבר המרפאה.

בסופו של דבר הכול הסתדר, מצאנו חנייה בקצה מגרש החנייה של המרפאה ותולי הביא כסא גלגלים והסיע אותי בבטחה למרפאה. בתום המתנה לא ארוכה בחדר הרנטגן ועוד אחת אצל הרופא הוסר מעלי סוף סוף הסד הכבד שעינה אותי ורגלי החבולה והמצולקת נגלתה במלא הדרה, קצת רזה, קצת חיוורת, מעט שרוטה, ועם סיכות מתכת עקומות שאיחו את הצלקת המגלידה, אבל בהחלט הרגל שלי.

הרופא הסיר את הסיכות, העיר שהצלקת מחלימה יפה והצילום נראה מצוין, הבטיח לי שאחרי עוד חודש עם גבס הליכה אני אהיה כמו חדש, ושאל אם אני מעוניין בגבס פלסטי שעולה כסף, או בגבס הרגיל שהוא חינם?

"כמה כסף?" שאל תולי שנשאר כל הזמן לצידי, משגיח עלי בעיני נץ.

"ארבע מאות ₪ בערך."

"בסדר, אין בעיות." השיב תולי בלי להמתין לתשובתי, ועד שהספקתי להתעשת הוא הלך לשלם מכרטיס האשראי שלי שלקח מארנקי.

היו לי רק עוד כמה דקות ללטף את רגלי המסכנה ולהיפרד ממנה לשלום לעוד חודש בטרם שב הרופא וחבש אותה שנית, הפעם בגבס פחות מציק וכבד, ולפני שהספקתי להתעשת כבר הייתי בדרכי חזרה למכונית, הפעם ברגל, משעין את רוב משקלי על כתפו של תולי, מקפץ על הרגל הבריאה ומעז להיתמך קלות גם ברגל השבורה שהייתה כאילו מנותקת מגופי למרות שראיתי במו עיני שהיא עדיין מחוברת כהלכה.

"כואב לך?" חקר תולי בדאגה.

"לא, טוב, אולי קצת, אבל לא ממש, אני לא מבין למה אני מרגיש כאילו הרגל לא שייכת לי, באמת קשה להסביר, זו הרגשה מוזרה נורא." התאוננתי ולתדהמתי עלו פתאום דמעות בעיני. "כל לילה היו לי סיוטים שהרגל שלי נעשתה שחורה ורקובה וצריך לכרות אותה." גיליתי לתולי שליטף את ברכי באהדה והבטיח לי שהכול יהיה בסדר.

"והרופא אמר שאחרי שיורידו את הגבס לגמרי אני צריך לעשות פיזיותרפיה וזה בטח יכאב." המשכתי לייבב.

"לא נורא, אתה תתגבר, אני אעזור לך, הכול יהיה בסדר." כרך תולי זרוע מנחמת על כתפי ונישק את לחיי. "אנחנו נתגבר על זה יחד."

"ותישאר איתי עד שאני אבריא?" מחיתי את דמעותיי.

"בטח, מה השאלה? ואם תסכים גם אחר כך."

"באמת? גם אם אני תמיד אצלע ויכאב לי ו..."

"אתה לא תצלע, בעוד שנה לא תזכור בכלל את השבר, הכול יהיה בסדר." חזר תולי והבטיח, "אתה תבריא ונעשה טיולים ארוכים ברגל, ואפילו נלך לרקוד יחד אם תרצה."

"בסדר." הסכמתי, וחזיון רומנטי ומתוק שלי ושל תולי מטיילים על חוף ים ארוך וזהוב, הולכים יד ביד לאור השמש השוקעת באור ורוד וענוג, והשחפים צוללים מעלינו באוויר המלוח עלה בעיני רוחי. "נטייל ונרקוד."

"ויהיה לנו חתול." הוסיף תולי נופך משלו לחזון העתיד המשותף שלנו.

"מה פתאום חתול?"

"אני רוצה חתול, אני אוהב חתולים."

"אתה כזה הומו תולי, אתה יודע שהיה לי פעם חתול שקראו לו תולי?"

"כן, סיפרת לי. אני אוהב אותך גולן, אתה אוהב אותי?"

"כן, אני אוהב אותך מאוד, ואם תגיד לי מה עושים עם קובי ותמיר אני אפילו אקנה לך טבעות ואציע לך נישואים."

תולי נשך את שפתו התחתונה, מהורהר. "אני מוכן להתחתן אתך גם בלי טבעת." אמר, "אבל אני לא יודע מה לעשות עם קובי ותמיר, הבעיה ששניהם צודקים, אני מבין את שניהם, אבל אין לי מושג מה עושים."

"מה הבעיה? שייפרדו ודי." אמרתי, קצת בקוצר רוח. גבי כאב והשתוקקתי לחזור למיטה ולנמנם מעט. "אני עייף." פיהקתי, "היה לנו לילה מתיש ואני מת לישון. אם הם עדיין במיטה שלי אני מעיף אותם לכל הרוחות ושישברו לבד את הראש."

תולי לכסן אלי מבט ספקני, "נו, נו..." מלמל בלי להתרגש מאיומי, "נחצה את הגשר כשנגיע אליו." הוסיף וליטף את ירכי בתנועת הרגעה.

כשהגענו הביתה גילינו את השניים ממתינים לנו במטבח, נראים רגועים ושמחים, ומאוהבים מאוד.

"אז מה קורה אתכם עכשיו." שאלתי וקרסתי באנחה על הכסא, מרים את רגלי כלפי מעלה, בוחן את הגבס החדש והנוח שלי, ותוהה מתי אתחיל לשנוא גם אותו.

"החלטנו לחזור." בישר לי תמיר באושר, והתרפק על קובי שנישק את פדחתו וקם, מושך אחריו אותו אחריו.

"אנחנו הולכים לבטל את המכירה של הדירה ולקחת את הכלבים מאימא שלי." הודיע לנו בחיוך רחב.

"ומה עם... מה עם כל מה שאמרת לי שאתה..."

"שיניתי את דעתי." נכנס קובי במהירות לדברי, מונע ממני להזכיר לו מה הוא אמר לי רק לפני שבועיים.

"אבל..." נדהמתי מהשינוי המפתיע הזה.

"מזל טוב, נהדר, אני כל כך שמח!" התפרץ תולי לדברי, תוקע בי מרפק חשאי כדי שאשתוק, "אתם עושים את הדבר הנכון." השתפך, ונישק את תמיר, ואחרי היסוס קל גם את קובי המסמיק, ותוך כדי איחולים וברכות הצליח להזיז אותם לעבר הפתח ולשלח אותם לדרכם.

"אתה חושב שזה יחזיק מעמד?" שאלתי אותו, מתפעל מהקלילות החיננית בה הוא נע בחדר השינה, מסדר, מקפל, מארגן, מחליף כלי מיטה, והכול בתנועות מהירות ויעילות ובלי שמץ מאמץ. הוא יראה מדהים על רחבת הריקודים, ואחרי שאני אגיד לכל החברים הזבלים שלי שאנחנו יחד הם יברכו אותי, ודקה אחר כך ינסו לספר לי שהוא צעיר מידי בשבילי, וברגע שאסובב את הגב יעשו הכול כדי לגנוב אותו ממני...

"אנחנו צריכים לדבר עוד על כמה ענייני זוגיות תולי, על נאמנות ומונוגאמיה וכאלה." הודעתי לו, ונשכבתי מותש על המיטה.

"אני צריך ללכת לעבודה." התנצל תולי, "אולי נדבר אחר כך?"

"בסדר," אמרתי, "אבל בעיקרון כדאי שתדע שאני לא רכושני ואני לא עושה סיפור מאיזה סטוץ קטן פה ושם."

"אני יודע." אמר תולי והפסיק לחייך, "אבל אני כן." הבטנו זה בזה, מתנצחים במבטים, "ואני אולי קצת פחות אקטיבי לאחרונה, אבל אני עדיין אוהב לזיין." הוספתי בהנחה שדי ברמיזא...

תולי הנהן, "ברגע שתיפטר סופית מהגבס נעבוד על הפסיביות שלי." הבטיח, "ואחרי שנתגבר על הבעיה הזאת לא יהיה לך יותר תירוץ לבגוד." הוסיף חרש בעודו יוצא מהחדר.

"זה לא היה תירוץ!" צעקתי אחריו, "וחוץ מזה נראה אותך אחרי שנתיים שלוש של מונוגאמיות, אתה תדבר אחרת אז."

הוא שב ושרבב את ראשו דרך הדלת, "נחיה ונראה." שב ופרח חיוך על פניו, "ואגב אל תשכח לקרוא לי לשמור עליך שלא תשבור שוב רגל ברגע שקובי יחליט עוד פעם שהוא בעצם שונא להיות הומו ותמיר ירצה...

זרקתי עליו כרית והוא תפס אותה וזרק אותה עלי חזרה, אמר לי שוב שהוא אוהב אותי, ורץ לעבודה.