ג. דראמה קווין

כמה ימים אחרי ההפגנה הוצגו התוכניות המשופצות, האדריכל שינה בזריזות את המבנה הפנימי של בית הכנסת והעביר לעזרת הנשים את חדרי הלימוד ואת ספרית בית הכנסת, מפנה את האולם המרכזי רק למתפללים.

הבמה וארון הקודש נותרו במזרח כמקובל אבל מולם השתרעו שני גושים של מושבים, אחד צפוני והשני דרומי, ובין שניהם מפריד מעבר חינני מעוטר קשתות צבעוניות.

כדי לחגוג את השלמת השלד של בניין בית הכנסת הזמינה אותנו עתליה לארוחת ערב חגיגית שערכה בביתה. היא גרה בבית דו משפחתי קטן ונחמד עם גינה, והשכנים שבבית הצמוד אליה היו מר וגברת גוטמן - זוג קשישים חביבים שהתרגשו מהריונה כאילו הייתה נכדתם.

שמעתי עליהם רבות מעתליה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו. ברגע שנכנסתי עם יובל הם נחפזו אלי, לחצו את ידי בחמימות, אמרו לי מזל טוב והבטיחו לי שיעזרו לעתליה ככל יכולתם.

"נעשה בשבילה כמה שאפשר למרות שאנחנו זקנים מידי בשביל לטפל בתינוק." אמר מר גוטמן, ואשתו העירה שאיזה מזל שיהל מבקרת לעיתים כל כך קרובות אצל עתליה ואפילו שוקלת ליתר ביטחון לגור אצלה בחודש האחרון של ההיריון.

הסכמתי איתם שזה מזל גדול והלכתי לברר עם עתליה על מה מדובר. 

עתליה הסמיקה וטענה בנימה מתגוננת שהיא ויהל התיידדו מאוד בזמן שהיא ניסתה להרות, שהקשר נמשך בצורה טבעית גם אחר כך, נוח להן מאוד זו עם זו, ואין שום רע בזה שהיא תגור עם חברה שתעזור לה, והיא לא מבינה מה הבעיה שלי בכלל, הרי זה לא שאנחנו בני זוג?

'הגברת מוחה יותר מידי' חשבתי לעצמי למראה התרגשותה מהשאלה התמימה שלי, אבל העמדתי פנים שאני לא מבחין בסומק שעל פניה, חייכתי אליה חיוך תמים, אמרתי שנהדר שהן בקשר כל כך טוב, אני ממש בעד, ואני מקווה שהן ימשיכו להיות חברות גם אחרי הלידה.

"למעשה אני שוקלת לעבור לגור עם עתליה אחרי שהתינוק ייוולד." אמרה יהל שהתגנבה מאחורי בשקט, "אני מקווה שאין לך התנגדות?" נעצה בי עיני חתול ירוקות ויפות.

"ממש לא, זה רעיון מצוין." הנהנתי בעוז, ונמלטתי משם.

אחר כך, כשהחזרנו את תולי הביתה, שוחחנו על הקשר המפתיע שהתפתח בין יהל ועתליה, תוהים למה ליהל אין בן זוג למרות שהיא אישה נאה מאוד, ומה בדיוק קורה שם בין שתי הנשים הללו?

אף אחד מאיתנו לא יכול היה לקבוע אם הן היו רק ידידות טובות, או שאולי יש שם יותר מכך. "יכול להיות שגם הן לא יודעות." שח יובל בתבונה, "לפעמים אנשים מתחילים את הקשר שלהם כידידים טובים ולאט לאט הם מתקרבים זה לזה ומגלים שהידידות הפכה לאהבה, דברים כאלה קורים כל הזמן."

"נכון." הסכים תולי, "אבל זה ממש לא עניינו, וחוץ מזה, לדבר עליהן ולנסות לנחש מה הן עושות כשהן לבד זה בבחינת לשון הרע." הוסיף, קצת בצדקנות.

"וגם משימה בלתי אפשרית, כי ממתי גברים מסוגלים להבין נשים." סיכם יובל את הדיון והחנה את המכונית.

בדיוק אז התחיל לרדת גשם, ויובל ניסה לשכנע את תולי להמתין איתנו עד שהגשם יפסק, אבל גולן הופיע עם מטריה, ופתח את דלת המכונית. פרץ של אוויר קריר צמרר אותי כשתולי אמר שלום, ותודה על ההסעה, ויצא מהמכונית היישר אל מתחת למטריה של גולן שחיבק אותו בחזקה.

הבטנו בהם בשתיקה, הולכים חבוקים מתחת למטריה, ידו של גולן חופנת את ישבנו הקטן והחטוב של תולי שכרך יד סביב מותניו, נישק את לחיו והתרפק עליו גם אחרי שהם נכנסו מתחת לגגון. גולן קיפל את המטריה וניער אותה, החזיר לתולי נשיקה ופתח למענו את הדלת.

הם נחפזו פנימה ולרגע אחד עוד ראינו שמץ מפנים דירתם - מסדרון עם שטיח צבעוני וקולב עמוס מעילים מוארים באור זהוב חמים - ואחר כך הדלת נסגרה והם נבלעו בפנים, משאירים אותנו בחושך ובגשם.

יובל התניע שוב את המכונית, העיר באנחה כבושה שהם בטח בדרך למיטה עכשיו וכדאי שגם אנחנו נעשה אותו דבר.

"בהחלט." הסכמתי, הנחתי לרגע את ידי על ירכו ואחר כך, לפני שהוא יגיד לי להפסיק להפריע לו לנהוג, משכתי אותה חזרה, נשענתי אחורה, עצמתי את עיני ולא פקחתי אותן עד שהגענו הביתה. 

ההיריון של עתליה ובניית בית הכנסת התקדמו בקצב אחיד והלידה הייתה צפויה להתרחש בדיוק באותו שבוע שבו התחייב הקבלן לסיים את העבודה.

יובל היה טרוד מאוד בגלל בית הכנסת, התרוצץ בגללו יום ולילה ובקושי היה לו זמן לבלות איתי, וגם עתליה הייתה עסוקה בענייניה ועשתה מאמץ גדול להספיק ולהכין את הכל לקראת הרך הנולד או הרכה, היא סירבה לדעת מה מין הילוד.

במקום להיעזר בי נעזרה ביהל ואני נשארתי לבד, טרף לרגשות הקיפוח והקנאה שתססו בתוכי ומיררו את חיי.

רק גולן שהתלונן על הזנחה מצידו של תולי העסוק עד למעלה מראשו בהשלמת בניין בית הכנסת הצליח להבין לנפשי. "כשפגשתי אותו הוא היה רק ילדון ביישן שבקושי פתח את הפה, ותראה אותו עכשיו, נעשה כזה מנהל גדול עד שבקושי יש לו זמן אלי." ניסה גולן להתבדח, אבל זיהיתי שגם הוא, כמוני, מרגיש מוזנח ומעט מריר.

"אני מבין אותך לגמרי, אבל זה רק עניין זמני, אחרי שבית הכנסת יחנך סוף סוף הלחץ עליו ירד." ניסיתי לנחם את שנינו.

"אני מקווה שאתה צודק." רטן גולן, ושאל אם אני יכול לאסוף אותו מבית החולים בעוד יומיים כי עליו לעבור מחר עוד ניתוח קטן.

"עוד ניתוח?" נבהלתי, "למה? חשבתי שהרגל שלך כבר בסדר."

"היא בסדר, אבל צריך להוציא ממנה מסמר אחד שמחבר את שתי עצמות השוק זו לזו, דחיתי את הניתוח כמה שאפשר, אבל הרופא לוחץ עלי ואומר שאי אפשר לחכות יותר כי אני כבר הולך חופשי והמסמר עלול להישבר. זה לא ניתוח רציני, רק יומיים אשפוז. אני אגיע לבד לבית החולים, אבל אני לא יודע איך אני אחזור הביתה אחר כך."

"אני אקח אותך." הבטחתי, "וגם אביא אותך לבית חולים ואשב אתך עד שתצא מהניתוח, אין מצב שתעבור אותו לבד גם אם הוא לא רציני."

"תודה." אמר גולן בהקלה, "באמת יפה מצידך, אני לא רוצה ללחוץ על תולי כי הוא עסוק נורא גם ככה, אבל באמת לא נעים להגיע לבד לניתוח." 

כפי שהבטחתי לקחתי את גולן לבית החולים, עזרתי לו עם תהליכי האשפוז וישבתי להמתין לו עד שיצא מחדר ההתאוששות. למרות שהרופא הבטיח לו שזה ניתוח קטן וההרדמה תהיה מקומית בלבד הוא זכר את הניתוח הקודם שלו - שהיה טראומתי מבחינתו - והיה מתוח מאוד.

לפני שהובל למרתף בו התקיימו הניתוחים הוא לחץ את ידי בחזקה וחשתי שכפו רועדת. "אם אני לא אצא חי תמסור לתולי שאני אוהב אותו." אמר וניסה לחייך, אבל פניו היו חיוורות ועיניו רחבות מפחד.

"נו, באמת, איזה דראמה קווין אתה גולן, אל תדבר שטויות, אתה תגיד לו את זה בעצמך כשתצא מהניתוח." הבטחתי ונישקתי אותו על מצחו לפני שגולגל משם והלאה.

בזמן שהמתנתי לגולן שיצא מחדר ההתאוששות הצלחתי לתפוס סוף סוף את יובל בטלפון. "נו, הוא יצא כבר מהניתוח?" שאל יובל בפיזור נפש, "מה שלומו?"

"הוא לא יצא עדיין ושלומו חרא, הוא פחד מאוד, וזה לא היה בסדר שרק אני ליוויתי אותו, תולי היה צריך להיות איתו." אמרתי בחריפות.

"אבל אנחנו מרכיבים עכשיו את הכיסאות." התגונן יובל, "אתה יודע כמה זמן רדפתי אחרי הנגר הזה שיבוא לעשות את העבודה?"

"מעניין את התחת שלי, הרגל של גולן חשובה יותר מהכיסאות המזדיינים של הבית כנסת המיותר הזה!" צעקתי, מתעלם ממבטי התוכחה שתקעו בי שני אברכים חסודים שקראו תהילים בזמן שחיכו לאבא שלהם שיצא מהניתוח.

"די להיות דראמה קווין כזו, זה סתם ניתוח קטן."

"אין דבר כזה ניתוח קטן, ניתוח זה ניתוח, וגולן פוחד ממנו וצריך את הבן זוג שלו שיתמוך בו, ואם כבר מדברים גם אני צריך אותך לידי מידי פעם, בזמן האחרון אתה מבלה יותר תולי מאשר איתי."

"בסדר, בסדר, אל תתעצבן, ברגע שהעבודה תסתיים..."

"העבודה שלך אף פעם לא מסתיימת, אם זה לא הבית כנסת זה תירוץ אחר, העיקר שתוכל להיות עם תולי, אתה לא מתבייש? הוא צעיר ממך בעשרים שנה ולא רואה אותך ממטר ואתה..."

"זה מספיק בן ציון." קטע אותי יובל בקול קר, "אתה עצבני ולחוץ בגלל הניתוח של גולן ואתה נסחף קצת, אני מבין, אבל זו לא סיבה לדבר שטויות, שתוק כבר."

"לא רוצה לשתוק וזה לא שטויות, זו האמת." צעקתי מנהמת ליבי, וסגרתי את המכשיר הקטן והכסוף, מתאפק לא להטיח אותו על הרצפה מרוב כעס.

איפה הימים הטובים כשיכולת לטרוק בכוח את השפופרת ולסיים שיחה בצורה דרמאטית, איך אפשר לעשות רושם עם מכשיר קטן ודקיק כמו הטלפונים הניידים של היום?

ניתקתי את הנייד וברחתי לשירותים. הסתגרתי בתא מסריח משתן ובכיתי קצת עד שנרגעתי, קינחתי את חוטמי, שטפתי פנים וחזרתי לחדר ההמתנה. לשמחתי האברכים כבר לא היו ויכולתי לשבת בשקט, מעמיד פנים שאני קורא עיתון, בזמן שהמתנתי לגולן.

הוא יצא סוף סוף, מחייך ורגוע, אמר שלא כאב לו בכלל ושנתנו לו זריקה עם חומר נהדר שגורם לו הרגשת ריחוף.

ברגע שהסניטר החזיר אותו למחלקה הופיעו תולי ויובל, לבושים עדיין בבגדי עבודה מאובקים, ופניהם אומרות חרטה והתנצלות. תולי חש למיטתו של גולן וכיסה את פניו בנשיקות, מתעלם מכמה אורחים אחרונים של המאושפזים האחרים שהביטו בו בחלחלה, ויובל נחפז לסגור את הוילון כדי להעניק לזוג מעט פרטיות, אחז בזרועי והוביל אותי למרפסת הקטנה והצרה שצפתה על הנוף של הר הכרמל, סוגר בקפידה את דלת הזכוכית מאחורינו.

"אנחנו צריכים לדבר בן ציון." אמר ונשען על המעקה בגבו אלי.

"אמרתי לך בטלפון כל מה שהיה לי להגיד." הכרזתי והתיישבתי על כורסה צולעת שנדחקה לפינת המרפסת.

"אני מבין שאתה מרגיש קצת מוזנח בזמן האחרון." המשיך יובל לנאום בלי להביט בי, "ואני מודה שהבית כנסת הזה מעסיק אותי מאוד בחודשים האחרונים, ואולי אני מגזים ומקדיש לעבודה יותר מידי זמן, אבל ההאשמות שלך דמיוניות לגמרי, מאז שאילן נסע לא נגעתי באף אחד חוץ ממך."

"אני יודע."

"אתה בן הזוג שלי, ואני נאמן רק לך," המשיך יובל לסנגר על עצמו, "אני לא מבין למה אתה מאשים אותי בהאשמות כל כך מגוחכות, בחיים לא נגעתי בתולי, מאיפה בא לך בכלל הרעיון הזה?"

"ממך יובל."

הוא הסתובב ונעץ בי מבט קודר, "ממני? למה אתה מתכוון?" היתמם.

"אל תהיה דביל יובל, אני לא עיוור, אני מסתכל עליך כל הזמן, ואני רואה מה עובר עליך."

"בנצי," רכן יובל מעלי, משעין את כפות ידיו על כתפי, "אין לי מושג מה ראית אבל אני נשבע לך ש..."

"אל תשבע, אני יודע שלא היית עם אף אחד חוץ ממני, הרי אתה עסוק כל הזמן בעבודה על הבית כנסת המנג'ס הזה, ובזמן הפנוי שלך אתה חולם על תולי. הלוואי והיית מזדיין איתו סוף סוף במקום לערוג אליו ולסבול בשקט, ואל תגיד לי שאני מדמיין, אני אוהב אותך יובל, באמת אוהב, ואני מרגיש מה עובר עליך, חבל שאתה לא מרגיש מה עובר עלי."

יובל קפא לרגע, מבטו תקוע בפני, ואחר כך עצם את עיניו, הניח לכתפי, התיישב על הרצפה לצידי והשעין את ראשו על ברכיו. "ניסיתי להיות זהיר, חשבתי שאף אחד לא שם לב." אמר חרש בקול עמום.

"אני חושב שחוץ ממני אף אחד לא שם לב." שיקרתי, יודע שאם אגלה לו שעתליה היא זו שהסבה את תשומת ליבי למבטים שהוא נועץ בתולי (היא בטח גם שיתפה את יהל במסקנותיה) הוא ירגיש עוד יותר רע. למרות שחשתי נבגד וכעסתי עליו הוא נראה לי אומלל כל כך עד שגם ריחמתי עליו 

"אני באמת אוהב אותך בנצי." אמר יובל אחרי שתיקה ממושכת, "אבל..." הוא נאנח, "אם נפגעת אני מבקש סליחה, אתה צודק אבל זה לא בשליטתי, אני נורא מצטער."

"זה בסדר." ליטפתי את שכמו, "לא קרה כלום."

"כן, נכון." הסכים יובל, "לא קרה ולא יקרה, הוא אוהב את גולן ואני אוהב אותך, וגם אם שנינו היינו בלי בני זוג לא היה קורה שום דבר כי הוא צעיר מידי, ובכלל לא הטיפוס שלי."

"כן, איזה מזל." הערתי במרירות.

"ומזל עוד יותר גדול שאף אחד לא יכול לקרוא את המחשבות שלי ולנחש על מה אני חולם." הסכים איתי יובל וקם, נתמך בברכי, "בוא הנה ג'ינג'י, תביא חיבוק." גרף אותי אליו.

הלוואי והיה לי די אופי וכוח רצון להתנגד לו, לדחוף אותו מעלי ולהגיד שהכול נגמר, אבל הגוף הבוגדני שלי שהתגעגע אליו מאוד, נצמד לגופו הגדול והחזק בהתלהבות, ומי יודע איזה עוד בושות הוא היה עושה לי אם תולי לא היה נוקש על הדלת ומפריע לנו.

"גולן נרדם והאחות רוצה שנלך." חייך אלינו תולי בביישנות מלבבת, "מחר בבוקר אני חוזר להיות איתו, ואם הכול יהיה בסדר אני אחזיר אותו הביתה עד הערב." הבטיח, "תוכל להסתדר בלעדי יובל?"

"כן, בטח, אין בעיות, עכשיו כשהכיסאות כבר במקום נשאר רק לחבר את החשמל ולתלות את הוילונות, אני אסתדר לבד." חייך אליו יובל בעידוד, וכשהגענו למכונית נתן לי את המפתחות, "תנהג אתה בנצי, אני עייף מידי." הכריז, התיישב לידי ונרדם בשלווה בעוד תולי מנמנם במושב האחורי.

אפילוג

יום לפני טקס חנוכת בית הכנסת החדש כרעה עתליה ללדת, לא הייתי לצידה בחדר הלידה, למעשה הגעתי לבית החולים רק אחרי שביתי הבכורה נולדה כי הלידה החלה בחצות, ויהל החישה את עתליה לבית החולים בכוחות עצמה, הייתה איתה בלידה והתקשרה לבשר לי שאני אבא רק בבוקר אחרי שהכול הסתיים.

"היית צריכה להעיר אותי." נזפתי בה.

"בשביל מה?" ענתה יהל בהיגיון, "מה היית עושה שם? הרי לקורס של הכנה ללידה לא רצית ללכת, אז במה היית מועיל?"

"זה לא שלא רציתי ללכת," התווכחתי (שיקרתי אבל אם היא הייתה מתעקשת הייתי מתאמץ ובא) "אבל השעות של הקורס התנגשו לי בשעות של החזרות על מסיבת סוף השנה ו..."

"אין בעיות, אני לא באה אליך בטענות." נחפזה יהל לפייס, "וחוץ מזה, תאמין לי שלא הפסדת כלום, יהיו לך עוד המון שנים להיות אבא, אני אמנם עוברת לגור עם עתליה וליאתי, אבל תמיד נשמח לעזרה ממך."

"ליאתי? ככה קוראים לה?" הופתעתי, "עתליה יודעת על זה?"

"כן, החלטנו על השם בדרך לבית חולים, אני מקווה שאתה לא מתנגד?"

"אה... לא, בטח שלא, ליאת זה שם נחמד מאוד, אני יכול לבוא עכשיו לראות אותה?"

"בטח, שלשתינו מחכות לך, ואחרי שתראה את הקטנה אני רוצה לדבר איתך."

הגעתי לבית החולים עם יובל שהתעקש לבוא גם כן למרות שידיו היו מלאות עבודה, וגיליתי מופתע שאימא הקדימה אותי וכבר הייתה שם, אוחזת את התינוקת החדשה בזרועותיה, מקשקשת איתה בשפת תינוקות וכולה זורחת מאושר.

לא יכולתי להאשים אותה, התינוקת שלי הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בימי חיי. קטנטונת ועדינה, אדמונית, מנומשת בטוב טעם ומושלמת מכל בחינה. התרגשתי כל כך עד שכמעט בכיתי – טוב, לא כמעט, בכיתי ממש, אבל כולם התעלמו מכך בנימוס.

"מה רצית להגיד לי?" שאלתי את יהל כשהלכנו יחד לסדר את הרישום של התינוקת בתעודת הזהות שלי.

"אני ועתליה רוצות לחיות יחד ולגדל יחד את הילדה." אמרה יהל בפשטות, "אני מתארת לעצמי שזו לא הפתעה גדולה בשבילך?"

"לא, האמת שלא." הודיתי, "ואני שמח שגם לעתליה יש מישהו, זאת אומרת מישהי, זאת אומרת שהיא... לא חשוב, את מבינה."

יהל הנהנה והמשיכה להביט בי, נראית לראשונה מאז הכרתי אותה נבוכה מעט. "מה הבעיה? מה קרה?" פחד פתאומי לפת את ליבי, "הכול בסדר עם ליאתי? יש משהו שלא סיפרתם לי?"

"לא, בטח שלא, אל תהיה היסטרי." נזפה בי יהל, "ליאתי מושלמת, אבל אתה לא חושב שחבל שהיא תגדל להיות בת יחידה?"

"לא יודע." היססתי, "עתליה ילדה רק לפני יום, את לא חושבת שקצת מוקדם מידי בשבילה לחשוב על עוד היריון?"

"אני לא מדברת על עתליה." אמרה יהל והסמיקה מעט, ממשיכה להביט בי במבט חודר.

"אז על מה את מדברת?" ניסיתי להבין.

"אוף! גברים... הכול צריך להסביר לכם, מה לא ברור פה? גם אני רוצה תינוק ואני רוצה אותו ממך כדי שלליאת יהיה אח או אחות ביולוגיים, אז מה דעתך?"

"אהה... אהה... אני... אני צריך להתייעץ עם הבן זוג שלי קודם, וגם עם אימא שלי, אז אהה..."

"אני בטוחה שהוא יסכים, וגם אימא שלך תהיה מאוד מאושרת מהרעיון." קרנה אלי יהל ושילבה את זרועה בזרועי, מחייכת אלי, וכמובן שהיא צדקה, כולם תמכו ברעיון וקצת אחרי יום ההולדת הראשון של ליאתי נולד לה אח שאימו הייתה יהל.

את הברית עשינו בבית, ואת המסיבה ערכנו בבית הכנסת החדש. הזמנו את כל הצוות והתלמידים של 'נווה אלונים' כמובן, וגם חברים ומכרים מכל רחבי הארץ. שלחנו הזמנה אפילו לגולן ולתולי שנעלמו לנו קצת מאז שחזרו לגור בתל אביב כי גולן קיבל הצעת עבודה שאי אפשר היה לסרב לה ותולי כמובן חזר איתו, שובר את ליבם של תלמידיו המעריצים.

הם הגיעו למסיבה עמוסים מתנות ואיחולים, נראים מאושרים מאוד יחד. הבטתי בתשומת לב ביובל שחיבק את שניהם ונישק את לחיו של תולי (שהשמין טיפה אבל עדיין נראה מצוין) ולא ראיתי שום דבר חשוד, ובכל זאת שאלתי אותו אחר כך, כשכולם הסתלקו ויכולנו לפרוש בשקט למיטה, אם הכול בסדר ואיך הוא מרגיש?

"קצת עייף." הודה יובל, "אבל מאוד מרוצה, לא ציפיתי שכל מי שהזמנו יגיע. היה קצת צפוף, אבל אני חושב שכולם נהנו מאוד."

"המסיבה הייתה נהדרת." הסכמתי איתו, "האמת, הופתעתי לראות שגם גולן ותולי הגיעו, חשבתי שהם יהיו עסוקים מידי, הם נראים ממש טוב, נכון?"

"גולן נראה נהדר, אי אפשר להאמין שרק לפני שנה הוא עוד גרר רגל, וגם תולי נראה מצוין למרות שהוא קצת השמין מאז שהוא התחיל ללמוד לתואר. הוא יושב המון ודוגר על הלימודים, אבל הוא נשבע לי שבקיץ הוא יחזור לחדר כושר, אתה יודע, חששתי שהם ייפרדו אחרי שהם יחזרו לתל אביב, אתה יודע איך זה שם... אבל נראה שהם עדיין מאוד יחד."

"כשיש אהבה אמיתית שום דבר לא יכול לקלקל אותה, אפילו לא מדינת תל אביב." הצהרתי, מרוצה משוויון הנפש בקולו של יובל.

"אפילו לא שני תינוקות צרחניים שבוכים תמיד כשאבא רוצה קצת זמן לעצמו." קנטר אותי יובל.

"אפילו לא." הצהרתי, חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהב אותו לנצח, והוא אמר לי שאני עדיין דראמה קווין, ושנינו נרדמנו, מחייכים.