ז. אלטר ואני

"משהו לא בסדר עם הילד הזה." אמר לי סלאבה אחר כך, כשכבר היינו בבית, שוכבים מכורבלים בתנוחת השינה שלנו, מוכנים להירדם.

"איזה ילד?" שאלתי, מנומנם.

"היפה הזה, החבר החדש של שביט."

"לי הוא נראה בסדר גמור."

"כי לא הסתכלת עליו טוב, היית עסוק מידי עם פולי."

"מה עוד יכולתי לעשות, אתה הסתכלת כל הזמן על אריאל, על מי עוד נשאר לי להסתכל?" קנטרתי אותו.

"פולי הוא החבר של תומי שיפרק אותך לגורמים אם תיגע בו, וחוץ מזה כדאי שתדע שהוא נשא איידס."

"לא ידעתי." נדהמתי, "לא שתכננתי לגעת בו, סתם צחקתי אתך, אתה בטוח שיש לו איידס? לי הוא נראה ממש בסדר."

"כי הוא רק נשא, והוא דואג לעצמו והכול... הוא באמת מוצא חן בעיניך פלורי?"

"כן אבל רק כי הוא בן אדם נחמד, והוא אף פעם לא ניסה... אתה יודע... הוא פשוט נחמד ונעים לי לדבר איתו, זה הכול, מה, אתה מקנא?"

"כן, קצת, אבל רק בגלל שאתה כזה יפה." אמר סלאבה באבירות, והוסיף בחיפזון שהוא בוטח בי לגמרי, אבל מאחר והוא סתם גרוזיני שעיר ומכוער ואני יפיוף כזה אז... 

"דביל אחד." אמרתי בחיבה, ונלחצתי אליו קצת יותר.

הוא נישק אותי, מחליק יד כבדה וחמה על מותני, ואמר לי שהוא מאושר איתי מאוד, ושיש לו מזל שאני מוכן לסבול אותו, ואחרי שאישרנו זה לזה שהכול בסדר איתנו נרדמנו, רגועים ובטוחים ביחד שלנו. 

כמה ימים אחר כך קפץ סלאבה בדרך מהעבודה לדירה של שביט כדי לסדר לו את המדיח שנזל, הייתה שם איזה בעיה עם האינסטלציה או משהו, וחזר הביתה מודאג.

"האריאל הזה, הבחור החדש? אתה יודע שהוא גר אצל שביט." בישר לי.

"נו, אז?"

"הוא סתם גר שם, לא עובד, לא לומד, אפילו לא מנקה ומסדר אחריו, בטח שלא מבשל, יושב כל היום בבית ומחכה לשביט שיחזור מהעבודה וייקח איתו לבילויים."

"ומה הוא עושה בינתיים, עד ששביט חוזר?"

"מעשן גראס, רואה טלוויזיה, מדבר בטלפון, ישן." סלאבה העלה הבעת גינוי צדקנית על פניו, היא הלמה אותו מאוד. "שאלתי אותו למה הוא לא מנקה קצת, אולי מבשל או משהו, והוא צחק ממני, אמר לי לא להיות כבד."

"בן כמה הוא לדעתך?"

"לדעתי הוא בקושי בן עשרים. צבא הוא לא עשה, הוא לא מסתדר עם מסגרות, ככה הוא אמר, והוא לא עובד כי הוא עוד לא החליט מה מתאים לו לעשות, סתם חי לו על חשבונו של שביט ומתבטל."

"כן, אבל הוא נורא יפה."

סלאבה העווה את פניו במיאוס, "יופי זה דבר שבורח מהר, בעיקר אם אתה לא שומר עליו. הוא לא יישאר יפה עוד הרבה זמן אם הוא ימשיך להתנהג ככה, הוא לגמרי דפוק, הילד הזה, אני לא מבין מה שביט עושה איתו."

"נו, באמת, מה יש פה להבין? מה, אתה לא יודע מה הם עושים?" קרצתי אליו, "רוצה שאני אדגים לך?"

במקום לצחוק סלאבה החמיץ פנים ואמר לי בחומרה שבן אדם בגילי צריך להיות קצת יותר רציני, ושהגיע הזמן שאני אפסיק להיות ליצן כזה.

לרגע הוא נשמע בדיוק כמו אלטר במצב רוח רע במיוחד.

"מה, אסור להתלוצץ קצת?" נעלבתי.

הוא נהם משהו, אמר שאין לו תאבון, והלך להתקלח, ואת שאר הערב בילה מול הטלוויזיה, חמוץ פנים. 

ככה זה התחיל, לנגד עיני הוא השתנה, נעשה מרוחק וקודר, בילה המון זמן בעבודה, עשה שעות נוספות שמשום מה לא התבטאו בתלוש המשכורת שלו, ובילה זמן רב עד להפתיע במחיצת שביט והבשר הטרי שלו בטענה שיש להם בדירה כל מיני בעיות עם החשמל והצנרת ושאר סיפורי סבתא.

מידי פעם כשהייתי מתלונן הוא היה עושה מאמץ להתנער לחזור לעצמו הרגיל והחביב, לפנק אותי להתייחס אלי, לתת לי הרגשה שהוא עדיין אוהב אותי, אבל זה היה מאולץ ולא משכנע, אפילו אלטר הסכים שמשהו פה לא בסדר.

הכי גרוע זה שהוא הפסיק לדבר על שביט או על היפיוף שלו, אפילו כשהוא חוזר מהדירה שלהם הוא לא מספר עליהם כלום, גיליתי לאלטר ששתק, נבוך, ולא ידע איך להתמודד עם הבעיה.

מידי פעם הייתי הולך לבקר איתו אצל שביט ואריאל, או שהם היו באים אלינו, אבל אז הכול היה בסדר, סוג של בסדר, לא בסדר אמיתי אלא מעין הצגה שהם העלו לפני... זה היה מאוד משכנע, הם היו ממש טובים, המון פעמים הייתי משוכנע שאני סתם מדמיין ונדמה לי, ואז אחד מהם היה נכשל במבט לא זהיר, בתנועה פזיזה, ושוב הייתי מתמלא חשדות שלא ידעתי איך להסביר.

זו הייתה תקופה איומה, כל פעם שחשבתי על זה הרגשתי טיפש ומעורער, ושנאתי את זה. לא ידעתי מה לעשות – להקשיב לתחושות שלי שצעקו שמשהו פה מסריח או להירגע ולהיות הגיוני ולהפסיק לחשוד כמו פרנואיד?

רגע אחד הייתי בטוח שכן, שלושתם מסתירים ממני משהו, ויום אחריו הייתי משוכנע שאני סתם הוזה, שהכל בסדר, יש לי בן זוג שאוהב אותי ומסור רק לי, ויש לנו זוג חברים שאחד מהם הוא האקס שלי, וגם הם אוהבים ומסורים זה לזה, וגם אם לא, אז מה זה עסקי לכל הרוחות, ולמה אני לא מתעסק בבעיות שלי?

זה נסחב ככה כל הקיץ שהיה חם ומעיק ולח ומעצבן נורא. הכול היה כאילו בסדר, אבל כל כמה ימים סלאבה היה נעלם פתאום אחרי העבודה לכמה שעות, לפעמים ליותר, כשהוא מספק לי תירוץ לא סביר שפחדתי לחקור יותר מידי, ואחר כך שוב היה חוזר להיות אותו סלאבה טוב ומתוק ושוב...

ואז נפגשתי לגמרי במקרה עם פולי. שנינו שוטטנו בקניון, עוברים חסרי מנוחה מחלון ראווה אחד לשני. הוא אמר שהוא צריך נעלים חדשות ואני שיקרתי שאני מחפש מתנה לאימא שלי, אבל הייתה לי הרגשה ששנינו חיפשנו בין החנויות המעוצבות והאנשים חסרי המנוחה משהו שאי אפשר לקנות בכסף.

אתה עם ההרגשות שלך, התעצבן אלטר שתמיד נעשה נרגן וחסר סבלנות בסוף הקיץ, מתלונן על מזג האוויר, מקטר על החום והלחות בחוץ, אבל שונא את הקרירות המלאכותית של המזגנים. רק במקלחת, מתחת למים הזורמים הוא היה מרגיש טוב, אבל מאחר והוא לא הצליח לשכוח שהכינרת מתייבשת... אלטר המסכן...

"אני פשוט שונא קניונים." התלונן פולי, "יש פה יותר מידי אנשים ויותר מידי חנויות, והניאונים האלה עושים לי מגרנה, בוא, אני אקח אותך למקום קצת יותר ידידותי לבני אדם." פיתה אותי, וככה הגעתי לנווה מדבר צונן ושקט שנקרא 'הכרוכית הוורודה'.

חוץ מבית הקפה הכי הומואי בצפון הייתה שם גם חנות ספרים מהסוג החביב עלי, חנות אמיתית, ולא שוק ספרים, ואחרי שוטטות מענגת בין המדפים העמוסים קניתי בשביל אלטר המאושר את התרגום החדש של 'מגילות סן מיקלה' של מונתה, ואחר כך ישבנו על כוס קפה ופרוסת עוגת תפוחים טרייה ודיברנו.

התחלנו לשוחח על ספרים ועל הומואים, על חופשות בכלל ועל טיולים באיטליה בפרט, ואז, לאט לאט הוא ניווט בעדינות את השיחה לדיבורים על יחסים ומונוגאמיה, על גברים וזוגיות, ועל...

"פולי, די כבר, אני לא ילד, תפסיק לרמוז ותגיד ישר מה אתה רוצה לספר לי." נכנסתי לדבריו בחוסר סבלנות.

הוא נאנח וביקש שלא אכעס עליו, הוא רק השליח, ואם זה היה כל אחד אחר חוץ ממני הוא היה שותק, אבל הוא מחבב אותי, ואחרי שבחרתי לקנות את הספר המקסים של מונתה למרות שקראתי את הנוסח הישן הוא מרגיש שאני נשמה אחות שלו ו...

"סלאבה בוגד בי עם שביט או עם אריאל?" קטעתי אותו בגסות.

פולי האדים מעט והשפיל מבט, ממולל את המפית הוורודה שלו שהייתה מקושטת בציורים של שטרודל מסולסל, "עם שניהם." אמר ונאנח, ואחר כך הרים אלי מבט ואמר שבצעירותו גם לו קרה דבר כזה, לא בדיוק, אבל בערך ו...

"ומה?" שאלתי, מועך במזלג את שאריות העוגה שלי.

"זה כואב נורא, אני יודע, אבל מתגברים על זה, בסופו של דבר מתגברים על הכול."

"אתה בטוח?" שאלתי, וסוף סוף התחלתי להתייפח.

הוא הגיש לי ממחטה, "כן, אני בטוח." אמר ברוך, ולקח אותי הביתה.  

בדרך הביתה ישבתי בשקט, מנסה לחשוב יחד עם אלטר איך להתמודד עם המצב. הפעם הוא לא היה לי לעזר רב, לאורך כל התקופה האחרונה הוא טען בתוקף שאני מגזים ומדמיין ושמרוב שטוב לי נעשיתי דראמה קווין מפונקת ועכשיו הרגיש מבולבל ונבוך והעדיף לשתוק.

גם אני ישבתי ושתקתי, בוהה בחלון בלי לראות לאן בדיוק פולי מסיע אותי, ורק כשהוא עצר במגרש חנייה מתחת לבנק, די רחוק מהדירה שלי, קלטתי שהוא טעה בדרך וזה מה שאמרתי לו.

"לא טעיתי." אמר פולי בנחת, "עצרתי פה כי רציתי לשכנע אותך בשקט לא לעשות לסלאבה סקנדל."

"אם סקנדל לא נראה לך רעיון טוב אז מה כן? להתעלם, לשכוח מה שסיפרת לי? אולי פשוט לזרוק אותו מכל המדרגות ודי?"

פולי חייך והעיר בדיפלומטיות שקשה לו לדמיין אותי זורק מישהו מכל המדרגות, בטח לא את סלאבה.

"למה, כי הוא יותר בריון ממני? אתה חושב שאני פוחד ממנו?" התרתחתי, שופך על ראשו של פולי החף מפשע את כל הזעם שהתחיל לגעוש בתוכי.

פולי הניח יד מרגיעה על ברכי, "תרגיע." הורה לי, "תפסיק להתרגש ותתחיל לחשוב."

"לחשוב על מה? על איך הוא מזיין מהצד, איך הוא ישן איתי באותה מיטה ולא מתבייש לשקר לי ולבגוד בי?"

פולי נאנח ואמר שזוגיות, בעיקר בין גברים, זה תמיד עניין מסובך מאוד, ובעיקר לבן אדם כמו סלאבה שמתקשה להשלים עם הזהות המינית שלו.

"הוא מזכיר לי מאוד את בן זוג הקודם שלי." סיפר לי, "גם הוא היה בארון עד גיל די מבוגר, וגם אחרי שכולם ידעו שהוא ואני יחד ההורים שלו לא הצליחו אף פעם להשלים עם ההומואיות שלו. הם כל הזמן קיוו שיום אחד הוא יתיישר ויתחתן ולא הפסיקו ללחוץ עליו."

"בגלל זה נפרדתם?"

"לא, לא בגלל זה, ואולי בעצם כן..." הוא שקע בהרהורים ופניו החייכנים בדרך כלל נעשו עגומים מאוד, "לצערי אני אף פעם לא אדע את התשובה לשאלה הזו."

"למה לא? אתם לא מדברים יותר? אולי בכל זאת תתפייסו יום אחד?"

"לא נתפייס כי הוא מת, נהרג בתאונת דרכים."

"אוי... אני ממש מצטער."

פולי נאנח. "זה קרה לפני כמעט עשר שנים, וזה עדיין כואב." גילה לי, "ומה שהכי מעיק עלי זה שבפעם האחרונה שהייתי איתו רבנו כי הוא שוב בגד בי... הוא היה בחור סוער מאוד, הומו, אבל מאצ'ו, הוא אף פעם לא השלים באמת עם המשיכה שלו לגברים ואף פעם לא הצליח להירגע מספיק כדי להיות מונוגאמי."

"אז אתה חושב שסלאבה בוגד בי כי הוא הומו בארון?" התפרצתי. "איזה מין תירוץ דפוק זה?"

פולי חייך נוגות, "תירוץ די עלוב, אתה צודק, אבל לצערי לגברים קשה לשמור על נאמנות, ולהומואים זה קשה עוד יותר. לא יודע למה, אולי כי הם יותר מסובכים עם עצמם והם נוטים יותר לברוח לכל מיני פתרונות לא מוצלחים כמו לזיין בחורים צעירים, לשתות ולקחת סמים?"

"סמים?" הפסקתי אותו, נחרד, "איזה סמים?"

פולי משך בכתפיו, "תלוי מה באופנה ומה זמין להם, עד כמה שאני יודע מדובר בעיקר בשילוב של וודקה וחגי, זה מה שהולך היום."

"חגי... אתה מתכוון לחגיגת? אבל זה לא ממש סם לא חוקי."

"זה שאפשר לקנות אותו בפיצוציות לא אומר שהוא חוקי." אמר פולי בפנים חמורות, "והבעיה שלמרות שהוא סם קל יחסית הוא עלול להוביל לדברים יותר קשים וממכרים."

"לעזאזל, הטיפש הזה, ואתה יודע מה הכי מעצבן אותי? מרגיז אותי שכולם חוץ ממני ידעו, כולם בטח צוחקים עלי."

"אף אחד לא צוחק עליך, ולא כולם יודעים, יודעים רק כמה אנשים שעובדים בפייגלע."

"אבל... למה בפייגלע?"   

פולי העווה את פניו בחוסר רצון והודה שלפעמים יש מסיבות בקומה השנייה של הפייגלע, מסיבות פרטיות שבהן גברים מבוגרים מארחים בחורים צעירים, ושלאחרונה סלאבה השתתף בכמה מהמסיבות האלו.

"מסיבות? אתה מתכוון אורגיות?"

"סוג של..." הודה פולי, מתפתל בחוסר נוחות, "תבין, מדובר במועדון פרטי לחברים בלבד, בעל הבית של הפייגלע משכיר להם את הקומה השנייה ומוכר להם משקאות. אני ותומי מביאים להם את השתייה ומספקים להם שירותי ניקיון, אבל אנחנו לא ממש אחראים למה שקורה שם." הוסיף בשמץ התנצלות. 

"סלאבה ושביט חברים במועדון הפרטי הזה? מתי הם נפגשים? כל כמה זמן?" הפגזתי אותו בשאלות.

"הם נפגשים בדרך כלל בימי חמישי בערב, ולאחרונה שביט נעשה הרוח החיה במועדון. שם הוא גם פגש את אריאל, סלאבה מגיע בערך פעם בחודש, אולי פעמיים, לא יותר, ולפי מה שסיפרו לי הוא יותר מסתכל מאשר עושה." הוא משך בכתפיו, נבוך מעט, "יש כאלה כמו שביט ואריאל שעושים, ויש את האחרים שנהנים יותר להסתכל עליהם מהצד."

"רק פעמיים בחודש? אבל... טוב, הם בטח נפגשים גם במקומות אחרים, אולי בדירה של שביט."

"אולי? לא יודע." משך פולי בכתפיו, "אתה צריך לדבר עם סלאבה, אני יודע שזה לא קל יאן, אבל אני בכל זאת מייעץ לך להתאפק ולדבר איתו בשקט, לא לצעוק, לא להתרגז, לא להאשים, רק לדבר בנחת ולנסות להבין מה מעיק עליו."

"מה מעיק עליו? מה אכפת לי מה מעיק עליו, על הבוגד הזה, מה בקשר למה שמעיק עלי?"

"אני מבין טוב מה מעיק עליך, גם אני עברתי את זה פעם." ניסה פולי לנחם אותי והזכיר לי שוב לא לעשות את הטעויות שהוא עשה. "סלאבה מתנהג ככה כי הוא במצוקה, ואם תכעס עליו רק תוסיף לה, תנסה להיות רגיש ומבין ולא לעשות לו את המוות."

"במצוקה? הוא במצוקה? ומה עם המצוקה שלי?" התבכיינתי. "לא מתאים לי להיות רגיש ומבין." התמרדתי כנגד התפקיד שפולי הטיל עלי. "למה אתה חושב שהוא במצוקה, איזה מין מצוקה?"

"לא יודע, אבל יש לי מין הרגשה כזו... אם לא תשאל לא תדע." התניע פולי את המכונית והסיע אותי לדירה שלי, נפרד ממני בחיבוק מהיר ובנשיקה ידידותית על הלחי ונסע לדרכו, משאיר אותי להתמודד לבד עם הבלגן. 

לשם שינוי סלאבה היה בבית, ואפילו לא צפה בטלוויזיה, סתם שכב על הספה ונמנם. כשנכנסתי הוא התיישב וחייך אלי את חיוכו הרגיל והחמים, ואני מודה שהתפתיתי לחייך אליו חזרה ופשוט לשכוח הכול למען ערב רגיל ונעים בלי מריבות והאשמות, סתם ערב משעמם וחסר ייחוד, אבל אז הוא שאל איפה הייתי ולמה אני חוזר כל כך מאוחר ומה קניתי?

"לא קניתי כלום בסוף, אבל נפגשתי עם פולי ושוחחתי איתו."

"פולי, הברמן של הפייגלע? חשבתי שעבר לך הקראש עליו." התלוצץ סלאבה.

אני נשארתי רציני, "אין לי שום קראש עליו סלאבה, רק שוחחנו, תנחש על מה?"

"על מה?" שאל סלאבה והשתרך למטבח, נמנע מקשר עין איתי.

"על מה שקורה בימי חמישי בקומה השנייה של הפייגלע."

סלאבה קפא לרגע ואחר כך הסתובב אלי, "הוא סיפר לך על המועדון ועל מה שקורה שם?"

"כן."

"אני מקווה שאתה לא מתכוון להתחיל להתרגז ולהגיד שאני בוגד ושקרן?"

"למה לא? הרי זה מה שאתה?"

"בחייך פלורי, די, תחסוך את זה ממני, משנינו, הלכתי למועדון עם שביט בעיקר כי רציתי לנוח קצת, להשתחרר, לא בשביל לזיין."

"אז לא זיינת את אריאל?"

הוא משך בכתפיו באדישות, "תלוי, איך לפעמים."

"כן או לא?" תבעתי תשובה ברורה.

"אם הייתי מספיק חרמן ובא לי אז כן, למה לא? זה רק סקס, גם שביט וגם  אריאל מבינים את זה, גבר צריך להתפרק לפעמים, אין לזה שום קשר אליך."

"לא, באמת? אין לזה שום קשר אלי? אז למה לא לקחת גם אותי להתפרק במועדון?" התרסתי.

הוא צחק. "כי זה לא מתאים לך פלורי, קודם כל אתה לא שתיין כל כך טוב, וחוץ מזה עדיף שלא תיגע בחגי, זה לא ימצא חן בעיניך, בבית יהיה לך יותר טוב."

"באמת יפה מצידך שאתה דואג לי." אמרתי, וסוף סוף פרצתי בבכי, מתוסכל מהקלילות בה התייחס לכל העניין.

במקום לנחם אותי, או לפחות להתנצל, סלאבה גילה סימני קוצר רוח ורוגז, וכששאלתי אותו איך הוא היה מרגיש אם אני הייתי עושה לו את זה הוא התעצבן נורא והתחיל לצעוק עלי שנמאס לו, שהוא עייף מכל העניין הזה, ולמה אני נטפל אליו כל הזמן.

"אני נטפל אליך?" נעלבתי, "מה פתאום אני נטפל אליך? ואולי אתה יכול להסביר לי למה אתה צועק עלי, וממה בדיוק נמאס לך?"

"מהכל, גם מהחיים שלי, וגם מכל ההומואיות הזו שאני תקוע בה." רטן סלאבה בזעם.

"אני לא מבין." אמרתי, הפעם בשקט, כי התעייפתי מצעקות, ובאמת לא הבנתי על מה הוא מדבר, "תסביר לי מה הבעיה?"

הטון השקט שלי באמת הועיל וסלאבה הפסיק לצעוק, התיישב מולי והסביר לי בשקט שהוא לא יכול יותר לעמוד בזה, שהוא נקרע בין החיים איתי לחיים האמיתיים שלו ו...

"החיים האמיתיים שלך? למה אתה מתכוון חיים אמיתיים?" שאלתי, מרגיש איך הלב שלי מתכווץ מרוב כאב כי הוא, הלב שלי, כבר הבין לפני למה סלאבה מתכוון.

"אל תעשה פרצוף מסכן כזה." דרש סלאבה, "אני מתכוון שעם המשפחה ובעבודה אני מרגיש טוב עם עצמי, אתם אני גבר אמיתי שיכול להסתכל בעיניים לכל אחד ולא להתבייש, ואתך... אתך אני הומו דפוק שישן עם גבר אחר וחי איתו באותו בית כמו... כמו הומו."

"ובגלל זה אתה הולך לקומה השנייה של הפייגלע? כי אתה לא מרגיש נוח להיות הומו?" תהיתי, מנסה, למרות העלבון והכאב, להבין מה עובר עליו.

"לפחות שם זה רק סקס, סתם סקס וזהו, אבל אתך... אתך זה... זה לא נורמאלי.

"לא נורמאלי? למה לא נורמאלי?"

"כי אתה מנשק אותי כמו בחורה, ואומר לי שאתה אוהב אותי, ומשחק אותה אשתי למרות שיש לך זין... אל תיעלב פלורי, אבל זה... זה מגעיל, כל הקטע הזה של שני גברים שגרים יחד כמו זוג נשוי זה פשוט לא טבעי."

"אנחנו יחד כל כך הרבה זמן ורק עכשיו נזכרת שזה מגעיל ולא טבעי?"

"לא רק עכשיו, זה תמיד הרגיש לי משונה כזה... כמו סטייה מביכה... לפחות במועדון אני שותה, מתמסטל, לפעמים מזיין, לפעמים סתם מסתכל ועושה ביד, ואחר כך שוכח מזה כמו ששוכחים סרט פורנו, אבל אתך... אתך אני מרגיש ממש הומו, ואני שונא את זה... לא נוח לי להיות כזה, נמאס לי להתבייש כל הזמן מעצמי."

"אני מבין." אמרתי בקרירות שהפתיעה אותי, מרגיש כאילו מרוב אומללות קפאתי מבפנים, "אז מתי אתה עוזב?" שאלתי במעשיות.

"עכשיו." אמר סלאבה והתחיל לבכות, "סליחה פלורי, אני ממש מצטער שזה נגמר ככה, למרות כול מה שאמרתי אתה יודע שאני אוהב אותך מאוד, באמת שכן, אבל... אבל..."

"אבל מה?"

"אבל בחיים האמיתיים שלי אני נפגש גם עם בחורה אחת, מישהי שדודה שלי שידכה לי... גם היא מהעדה שלי, אלמנה עם ילד שנורא רוצה אבא לבן שלה, רוצה להקים משפחה, וגם אני רוצה... רוצה אישה וילד ומשפחה."

"בחיים האמיתיים... אני מבין." אמרתי וליבי נחמץ מכאב, "ומה תעשה בקשר לסקס? תלך למועדון ותזדיין עם אריאל השרמוטה?"

"כן, כנראה... הייתי מעדיף להיות אתך, אבל אתה בטח לא תסכים." הוא הרים אלי מבט אומלל, "או שאולי כן תסכים?" שאל בקול רווי תקווה.

הנדתי לאות לא, ושנינו הבטנו זה בזה, מיואשים.

"סליחה פלורי, באמת חשבתי שאני אוכל, נורא רציתי לצאת מהארון, לחיות אתך בלי להתבייש, להרגיש גאה, לקבל את עצמי, אבל אני לא מסוגל, אני באמת מצטער."

"גם אני." אמרתי, והלכתי לארוז את הדברים שלו, ומיד אחרי שהוא יצא מהבית נכנסתי לאטרף וחידשתי את הכרטיס שלי שהיה מוקפא כל זמן שסלאבה גר איתי.

קמתי באמצע הלילה עם כאב ראש איום ועיניים שורפות מבכי וניגשתי למחשב שהשארתי פתוח ומחובר. היו לי המון הודעות, קראתי אותן בסלידה, איך שכחתי כמה אני שונא את השיטה המגעילה הזו? רוב הפניות היון בסגנון המקובל – מה מחפש? ממוקם? אק/פס? וגם סתם היי! הרוב היו בצירוף תמונות מהסוג שאף פעם לא סבלתי, תמונות של גברים שחשבו שהאיברים המוצנעים שלהם מלמדים עליהם יותר מהפנים שלהם. ההודעה של שביט בלטה בין כולן כמו יהלום אמיתי בין שברי זכוכית – פלורי, חתיכת אידיוט שכמוך! – הוא כתב באופן הישיר והבוטה בו נהג לדבר אלי פעם – לפחות תכבה את המחשב כשאתה לא לידו, וכדאי שתעדכן את התמונות הישנות שלך או שכל הפדופילים באתר יתנפלו עליך.

תראו מי שמדבר על פדופילים? עניתי, סגרתי את המחשב והלכתי להתקלח ולצחצח שיניים.

רבע שעה אחר כך, בעוד אני מנסה להתאפס על עצמי עם ספל קפה,הוא הקיש על דלתי.

פתחתי והוא הסתער פנימה, הדף אותי אל הקיר ומעך את פי בנשיקות, לוחץ את גופו אל גופי, ידיו חולפות על עורי בלטיפות אלימות שפעם היו מדליקות אותי בטירוף והיום סתם הכאיבו.

"עזוב, די כבר." הדפתי אותו מעלי, "לך ממני, פסיכי אחד."

הוא היה חרמן ולהוט מכדי להקשיב והייתי צריך לדחוף ברך למפשעה שלו כדי שיבין את הרמז ויניח לי.

"אבל למה? מה קורה אתך?" נעלב, אבל עזב אותי.

"אין לי מצב רוח, וגם כואב לי הראש." אמרתי, ולמרבה כעסי הוא פרץ בצחוק, הודיע לי שאני פולנייה מבטן ומלידה, וגרר אותי לחדר השינה, הטיל אותי על המיטה ונשכב לצידי, אוחז בי כאילו פחד שאברח.

"נו, די שביט, תעזוב אותי." מחיתי ועשיתי ניסיון חלשלוש להשתחרר.

"לא רוצה." הידק שביט את ידיו סביבי ונישק את צווארי.

"נו, די, עזוב, באמת כואב לי הראש." מחיתי וסובבתי את ראשי לעברו, מביט בפניו ומבחין בזעזוע קל שגם הוא לא נראה משהו, "אתה בסדר?" שאלתי, "איפה אריאל?"

שביט משך בכתפיו, "מבלה אי שם, מה אכפת לי?"

"אתם לא יחד כאילו?"

הוא גיחך. "ממש לא, הוא גר אצלי, עדיין, אבל זה פחות או יותר הכול."

"אבל..."

"פלורי, באמת... למה אתה דביל כזה?" קצרה רוחו של שביט.

"אני דביל? ומה אתה? בגללך אני שוב לבד."

"לא בגללי, וחוץ מזה אתה לא לבד, אני פה."

"כן, ממש..."

שביט נאנח והניח את ראשו על כתפי, "אתה מוכן לשתוק רגע יאן ולתת לי לדבר?"

"תדבר כמה שבא לך, אבל כדאי שתדע מראש  שאני לא מאמין לאף מילה שלך."

"למה לא? מה נראה לך? שאני שקרן?"

"כן, ורמאי, ובן זונה ומניאק."

הוא שתק רגע, מעכל את דברי, "אתה ממש כועס עלי, מה? אפשר לדעת למה?"

"בגלל סלאבה."

"אבל למה? בחיים לא נגעתי בו."

"יפה מצידך, אבל שלחת את השרמוטה שלך שתפתה אותו."

"זה לא נכון." נעלב שביט, "ותפסיק לקרוא ככה לאריאל, הוא לא שרמוטה, והוא גם לא שלי, אף אחד מאיתנו לא אשם שהחבר שלך נדלק על אריאל."

"לפחות יכולתם לספר לי."

"בשביל מה? מה זה היה נותן לך?"

"לא יודע, אבל לפחות עכשיו לא הייתי מרגיש כזה טיפש."

"עזוב יאן, אז הוא נדלק לרבע שעה על כוסון צעיר וחרמן, נו, אז מה? משטות כזו אתה עושה עניין וזורק אותו מהבית?"

"לא זרקתי אותו, הוא הלך לבד, חזר להורים שלו, בין החיים איתי והביקורים במועדון שלך היה לו עוד זמן לשחק את הסטרייט שמחפש שידוך, בקרוב הוא מתחתן עם מישהי, אלמנה עם ילד שגם היא גרוזינית."

"וואלה?" התרשם שביט, "באמת? אז בסוף הוא חזר לארון, איזה מסכן."

"הוא מסכן, ומה איתי? אני לא מסכן?"

"לא, לא כמוהו, סלאבה המסכן... בשביל מה הוא היה צריך את זה?"

"לא יודע בדיוק, אבל הכול קרה באשמתך שביט, בגלל שלקחת אותו למועדון הדפוק שלך הוא החליט שלהיות הומו זה חרא של חיים ועדיף להיות כמו כולם ולחיות חיים אמיתיים עם אישה."

"נו, באמת, איזה שטויות אתה מדבר!" התרגז שביט, סובב אותי אליו ונישק את פי, אמר לי שאני צריך להתגלח ונישק אותי שוב. "התגעגעתי אליך נורא." אמר בעדינות מפתיעה, ונישק אותי שנית.

"כן, ממש..." מלמלתי בציניות, מנסה להישאר אדיש לנוכחותו, אבל הידיים נמשכו כמו מאליהן לגעת בו, והזין שלי פיתח פתאום דעה עצמאית משל עצמו והזדקר, נלחץ אל בטנו.

"סוף, סוף." נאנח שביט בהקלה, "התחלתי לחשוש שאתה לא אוהב אותי יותר."

"אני לא אוהב אותך יותר, זה סתם סקס." הצהרתי, והוא צחק ונשכב עלי, מועך אותי תחתיו. "שקרן." אמר בחיבה, אבל כשפרצתי בבכי הניח לי מיד, הביא לי טישו ונשכב לצידי, מחבק אותי בעדינות, מלטף ומנחם, ונשאר איתי עד למחרת בבוקר כשהתעוררתי, עדיין שבור לב ואומלל, אבל לפחות לא לבד. 

מוזר, כל זמן שהייתי עם סלאבה פנטזתי על שביט ללא הרף, מכניס אותו בלי רשותו לכל זיון שלנו, משתף אותו בדמיוני הפרוע בחיי המין שלי גם כשאוננתי (ובחודשים האחרונים שלי עם סלאבה נאלצתי לפנות לפתרון הזה פעמים רבות מידי) וגם כשסלאבה הואיל בטובו להקדיש לי מזמנו, אבל ברגע שהוא הפסיק להיות הזיה ארוטית והתגשם, בשר ודם, במיטתי, נרתעתי.

"אתה משגע אותי." רטן שביט בקוצר רוח, ובכל זאת נשאר, מחזר אחרי בסבלנות, מתעקש לישון איתי ולבלות איתי את כל זמנו הפנוי.

"ומה עם אריאל, זה לא מרגיז אותו שאתה אצלי כל הזמן?"

"למה שזה ירגיז אותו? הרי בין כה וכה אנחנו לא עושים כלום חוץ מדיבורים? למה זה צריך להפריע לו?"

"אולי הוא מתגעגע אליך?"

"לא חושב שיש לו זמן, לא עם כל הגברים שרודפים אחריו." הצטחק שביט בשאננות, "אתה מתגעגע לסלאבה?" חקר.

הנהנתי, כובש את הדמעות שעלו בעיני, והוא קילל והלך למטבח להכין שם עוד איזה תבשיל פרי דמיונו הפרוע. לאחרונה הוא גילה את תענוגות הבישול והתחיל להשתלם בתחום היצירתי הזה, משתמש בי כשפן הניסיונות שלו. לפעמים יצאו לו מאכלים טעימים להפליא, ולפעמים אפילו החתולים המורעבים ביותר בשכונה סירבו לגעת בתבשילים שהוא רקח.

"עשיתי שטות שעזבתי." גילה לי, "אבל מצד שני, אם לא הייתי עושה את זה הייתי אוכל את עצמי כל החיים ומצטער שלא העזתי לנסות."

"ואיך זה היה? להיות נשוי לאישה?"

"לא רע, לפחות בהתחלה, אבל אחר כך, אחרי שנה בערך התחלתי להתגעגע נורא לגברים, ובעיקר אליך."

"כן, בטח..." אמרתי בספקנות, ובכל זאת לא יכולתי לא להרגיש רטט של אושר לשמע דבריו.

כמה ימים אחר כך התעוררתי פתאום באמצע הלילה, מרוגש מאוד מחלום על סקס שלשם שינוי לא כלל את סלאבה, וגיליתי ששביט לא לידי.

התיישבתי והבחנתי שהמקלחת אמנם חשוכה למחצה – רק האור הקטן של חדר הכביסה דלק -  אבל המים זורמים. חצי ישן קמתי והצצתי פנימה וגיליתי את שביט, עומד מתחת למים ומאונן. הבטתי מוקסם בכף ידו שהקציפה סבון סביב הזין הזקוף שלו וגנחתי מרוב חרמנות.

הוא שמע אותי, סגר את הברז והושיט אלי את ידו, "בוא אלי פלורי." לחש.

שמטתי מעלי את מכנסי הפיג'מה והתנפלתי עליו, מורעב. נרדמנו שוב רק לפנות בוקר, שמחים שמחר יום שישי ולא צריך ללכת לעבודה, ויצאנו מהמיטה רק במוצאי שבת.

טיפש אחד, למה הזדיינת איתו? נזף בי אלטר שהיה שתקן מאוד בזמן האחרון, עכשיו, אחרי שהוא קיבל מה שהוא רצה, הוא ילך ולא תראה אותו יותר.

"עכשיו, אחרי שקיבלת מה שרצית תלך ואני לא אראה אותך יותר?" שאלתי את שביט שעמד ערום והתגלח בקפידה.

הוא חייך ומרח קצת קצף על קצה אפי, "מה זו השאלה הפולנית הזו?" גיחך.

"לא יודע, אני פשוט רוצה לדעת מה יהיה איתנו בעתיד."

"אין לי מושג פלורי, מה אתה רוצה שיהיה איתנו?"

"אני רוצה שיהיה מה שאתה רוצה, יש לך מושג מה אתה רוצה?"

"כן, בערך, אבל אני רוצה שקודם אתה תגיד."

"לא, אתה."

הבטנו זה בזה ופתאום פרצנו בצחוק.

"מה זה משנה מה נגיד, בין כה וכה תמיד יש בחיים הפתעות וסיבוכים." סיכם שביט את הדיון, פינה לי את המקלחת כדי שאוכל להתכונן ליום העבודה החדש, והלך להכין ארוחת בוקר לשנינו.

אני מתגעגע לסלאבה.

סלאבה... סלאבה... מעניין למה השם הזה נשמע לי מוכר? לא, רק רגע, אל תזכיר לי, אני מיד אזכר לבד... הנה, נזכרתי, סלאבה זה לא הגרוזני השעיר הזה שהתחתן עם אלמנה פלוס ילד ועכשיו עובד על הילד השני שלה ומידי פעם, כשהוא שיכור, מתקשר לפה לבלבל לי את המוח?

מצחיק מאוד, הוא אולי גרוזני שעיר, אבל הוא מתגעגע אליך וגם אני מתגעגע אליו, הוא חמוד.

ונשוי.

יותר טוב נשוי מבוגד.

אם אתה מתכוון לשביט אלטר אז...

בטח שאני מתכוון לשביט, למי חשבת שאני מתכוון, לאפיפיור?

עזוב אותי אלטר, שביט הוא שביט, אין טעם להתרגז בגללו.

אני לא מתרגז, למה אתה חושב שאני מתרגז? רק אמרתי שאני מתגעגע לסלאבה החמוד.

אני מבין אותך, גם אני מתגעגע אליו לפעמים, אבל אין בזה טעם, הוא עשה את הבחירה שלו, אני רק מקווה שטוב לו ושהוא יפסיק להתקשר אלי כל פעם שהוא שותה יותר מידי .

איך יכול להיות לו טוב אם הוא נשוי לאישה?

אז מה אם היא אישה? זו לא אשמתה שהיא נולדה ככה, אולי היא אישה נחמדה?

אמרתי שאני מאשים אותה? אני לא מאשים אותה, העולם זקוק גם לנשים, אבל הוא איתה כבר שנה שלמה, ואתה עם השביט הזה, הבוגד שממשיך להיות חבר במועדון ימי חמישי של הפייגלע, שביט שלא רוצה שתגורו יחד ושיש לו לפחות שלושה כרטיסים פעילים באטרף ו...

מספיק עם זה אלטר, אתה מציק לי.

אני מציק לך? אתה מציק לי!

אני? מה עשיתי לך?

החלפת את סלאבה החמוד בשביט הבוגד.

סלאבה החמוד והנשוי, ולא סתם נשוי אלא נשוי שעומד להיות אבא, ולא החלפתי אותם, הם התחלפו לבד.

יכולת לעצור את זה.

איך? להוציא אותו מהארון? אולי להתפרץ לחתונה שלו ולספר לכולם שהוא הומו?

גם זו אפשרות.

נו, באמת, אתה מדבר שטויות.

אתה יכול לפחות לדבר איתו כשהוא מתקשר אליך.

מה יש לי לדבר איתו? הוא נשוי, הוא חי עם אשתו.

ואתה חי עם שביט.

לא, אני חי אתך, שביט מבקר פה לפעמים, כשיש לו זמן פנוי.

לפחות תגיד לו שיפסיק להיות עם אחרים.

לא רוצה, זה פתטי וזה לא יעזור, הוא כזה ודי.

אז תמצא לך גבר אחר, מישהו מתוק ונאמן, לא בוגד סדרתי ולא ארוניסט נשוי, גבר שפוי ונורמאלי.

גבר שפוי ונורמאלי לא מזדיין עם גברים, הוא מחפש אישה ובונה לה בית, עושה אתה ילדים, ומביא נחת להורים שלו.

אלא אם כן הוא הומו.

אם הוא הומו הוא לא נורמאלי, ובטח שלא מתוק, וגם אם בניסי ניסים הוא יוצא הומו נורמאלי ומתוק, הוא לא נאמן.

טוב, אני רואה שאי אפשר לדבר אתך בהיגיון. בוא, נעזוב את הנושא הזה ונדבר על משהו אחר.

איזה משהו אחר?

על העבודה למשל.

מה בקשר לעבודה? מה הבעיה שלך עם העבודה שלי?

העבודה בסדר, אבל הבוס החדש לא מוצא חן בעיני, ומה שיותר גרוע, גם אתה לא מוצא חן בעיניו.

מאין לך?

אני מרגיש את זה, הוא שונא הומואים יאן, הוא שונא גם רוסים, אבל הומואים הוא שונא עוד יותר.

בעיה שלו.

לא חמוד, בעיה שלך. אתה לא מרגיש איך הוא מחפש אותך כל הזמן? הוא מסית את כולם נגדך, בודק אותך, מעיר לך בלי סוף, לא הרגשת שהוא מסתכל עליך במבט עקום?

כן, הרגשתי, אז מה? אני שם זין עליו ואני מציע לך לעשות אותו דבר.

לא יכול. הוא יוצר אווירה עוינת בעבודה וזה מטריד אותי ופוגע בתפקוד המקצועי שלי.

תגיד אלטר, ממתי נעשית רגיש כזה? זה לא התפקיד שלי, להיות הרגיש?

בעיקרון כן, אבל מאז שאתה תקוע עם השביט שלך נעשית קהה ואטום, זה בסדר, אני מבין אותך, זו הדרך שלך להתמודד עם החולירע הזו, אבל הקהות הזו התפשטה גם לשאר התחומים בחייך וכאלטר אגו שלך, החלק הרציונאלי והמגונן באישיות שלך התפקיד שלי הוא להסב את תשומת לבך לליקויים בתפקיד הרגשי שלך ו...

אלטר די עם ההתפלצנות הזו, מספיק, חפרת לי בשכל.

הנה, לזה אני מתכוון שנעשית קהה.

אני אולי קהה, אבל לא אידיוט, אני יודע ששביט מזיין גם אחרים, ושהבוס החדש הוא הומופוב וגזען, ושהחיים שלי בזבל. אני לא צריך אותך שתספר לי את זה.

אז בשביל מה אתה צריך אותי? ואל תגיד שאתה לא צריך אותי כי אתה כן, אתה צריך אותי פלוריאן, אחרת לא הייתי פה, אז בבקשה, תסתכל לי בעיניים ותגיד לי מה לעשות.

אני אמור להגיד לך מה לעשות? זה לא התפקיד שלך?

זה התפקיד של שנינו, אנחנו צריכים לשבת יחד ולחשוב על פתרון.

הרמתי את הראש והסתכלתי עליו, הוא נראה מודאג מאוד וההופעה שלו הייתה פרועה בצורה מוזרה – עניבת המשי האפורה שלו הייתה פרומה, החולצה הלבנה מקומטת וגם השערות לא מסורקות יפה כמו תמיד.

אני יכול להיפרד משביט ולהתחיל להיפגש שוב עם סלאבה, הצעתי בהיסוס.

אבל הוא נשוי. הזכיר לי אלטר.

כן, אבל הוא עדיין חמוד והוא אוהב אותי.

אלטר נשף בבוז ולא טרח לענות.

אני יכול להיפרד משביט ולחפש מישהו חדש, ניסיתי שוב.

מה, פה, בקריות? אני חושב שמיצית את הביצה הזו נרקיס, וחוץ מזה לאן שלא תפנה תמיד תיפגש בשביט, ואתה יודע איך זה ייגמר.

כן, אני יודע. אמרתי בטון חרמני ומתגעגע שגרם לאלטר להזעיף את פניו ואחר כך להדק את העניבה שלו במורת רוח ולהחליק בקפדנות על שערו הפרוע לפני שהעיר לי בחמיצות שהגיע הזמן שאלך שוב לעשות בדיקת דם כי מה שקרה במסיבה האחרונה אצל שביט עם אריאל ורפיק...

גם רפיק היה שם, אתה בטוח?

כן, גם רפיק היה שם נרקיס, והאמת, אני מופתע שהצלחת לתפקד אחרי כל מה ששתית. גם אם לא חטפת איידס או איזה משהו נבזי אחר הכבד שלך בטח לא אוהב את מה שאתה מעולל לו.

ואני מופתע שהצצת, חשבתי שאתה מעדיף לא לדעת כלום על חיי המין שלי.

בעיקרון אתה צודק, אבל איזה ברירה אחרת יש לי? הרי מישהו חייב להשגיח עליך כשאתה שותה כמו חזיר ומזדיין עם כל ארחי פרחי משתרמט שעובר בסביבה.

שביט שומר עלי.

אלטר נחר בבוז, כן, שביט, ממש...

טוב, אז מה אתה מציע אלטר? מה אני יכול לעשות?

להחליף עבודה ודירה, ובעיקר חברה.

אתה רציני?

לגמרי, אתה תקוע במקום הזה יותר מידי שנים, הגיע הזמן לזוז.

רגע ארוך עמדנו והבטנו זה בזה, הוא רציני וכבד ראש, ואני מבוהל, מהסס, מתלבט, שוקל לכאן ולכאן, ובסופו של דבר מסכים שכן, הגיע הזמן לזוז ולחפש מקום אחר אבל בכל זאת...

ומה יהיה עם הדירה שלי? אני אוהב אותה.

יאני, אל תהיה ילד, הדירה שלך היא רק קירות, זה הכול, העיקר שיש לך את עצמך ואותי.

כן, אתה צודק, אבל...

אני יודע שאתה פוחד, גם אני, אבל תסמוך עלי, יהיה בסדר. משנה מקום משנה מזל, ועד עכשיו לא היה לך הרבה מזל במקום הזה. אולי במקום אחר יהיה טוב יותר, אם לא תנסה לא תדע.

בסדר אמרתי לבסוף באי רצון, אולי אתה צודק, ננסה, מה כבר יכול להיות? והלכתי לחפש לעצמי עבודה חדשה בביצה אחרת.