א. שאהבה נפשי

1. מצעד הגאווה

במשך כמה חודשים התקשיתי להשלים עם הפרידה מרפי, בניגוד לכל היגיון קיוויתי שבסוף הוא יתעשת, יבין שזו הייתה טעות ויחזור אלי. זו הסיבה שהתעקשתי להמשיך לגור בדירה שלנו ולא להכניס שותף למרות שהמשכורת שלי נאנקה תחת עולו של שכר הדירה הגבוה.

לבסוף טפחה המציאות על פני וכמו רבים אחרים פוטרתי. ידעתי שייקח לי זמן רב להשיג עבודה חדשה ולכן החלטתי להכניס לדירה שותף שיעזור לי לחסוך בהוצאות. לפני שפרסמתי מודעה בהומלס פניתי לנעמה – מכרה משותפת שלי ושל רפי שהצליחה ברוב תבונה ורגישות להישאר חברה של שנינו. היא בחורה מקסימה, מין פאג האג חמודה שפשוט מתה על הומואים -יש בנות כאלו בכל מקום ונעמה היא מהחביבות שבהן.

אני אוהב אותה מאוד, היא תמיד מצליחה לשפר את מצב רוחי ולהצחיק אותי ויש לה פתרון מקורי לכל בעיה ומצוקה. מסוג החברות שאי אפשר בלעדיהן.

ברגע שסיפרתי לה שפוטרתי ואני שוקל להכניס שותף לדירה היא מיד קפצה ואמרה שדבי, ידידה טובה שלה, מחפשת כבר שבועות רבים מקום מגורים באזור שלי ומה דעתי?

חקרתי אותה מי ומה היא אותה דבי, ונעמה נשבעה לי שהיא בחורה מקסימה, נעימת הליכות ושקטה. עולה לא חדשה מארה"ב שבאה ממשפחה דתית רפורמית ועם זאת אין לה שום בעיה עם הומואים, הנה, אחיה הומו והיא מקבלת את זה נפלא, ואפילו רבה עם הוריה בגללו.

מיד אמרתי בסדר, אין בעיות - מה עוד יכולתי להגיד? רק המחשבה על פרסום מודעה וראיון מועמדים הטילה עלי אימה ולכן הסכמתי על סמך מילתה של נעמה שקפצה משמחה, נישקה אותי והוציאה ממני הסכמה לספר לרפי שאני מובטל.

למרות שרפי גר אצל אביו אי שם באיזה חור צפונית לחיפה נעמה נשארה איתו בקשר ושוחחה איתו לפחות פעם בשבוע, ומידי פעם, בדרכה לטיול בגליל, היא עצרה אצלו וביקרה אותו, ואפילו הצליחה להתחבב על אביו.

אני מניח שהיא קיוותה שיום אחד נחזור להיות זוג ולכן טרחה לספר לרפי מה עובר עלי, גילתה לו בלי בושה שאני חי כמו נזיר, וניסתה להעביר גם לי מידע עליו, מידע שאני דחיתי בעקשנות כי לא ממש רציתי לדעת שהגבר שאהבה נפשי מתחזק בדת, מניח תפילין כל יום, הולך לבית כנסת, טובל כל ראש חודש במקווה, מחפש שידוך ואפילו חובש כיפה בשבתות ובחגים, ולא חשבתי שהיובש שהתנחל במיטתי הוא עסקו.

"זה לא שאני מצליח להתגבר עליו, אני סתם לא מוצא מישהו נורמאלי, ואני מסרב לסטוצים חסרי משמעות, בגלל זה לא היה לי סקס כבר מעל שבעה חודשים, אבל זו הבעיה שלי, זה לא קשור לרפי." רטנתי לעבר נעמה שצחקה, אמרה שאני חמוד, ונשקה אותי.

לא משנה כמה אני כועס וחמוץ, ולא מגולח נעמה תמיד מנשקת אותי בהתלהבות.

חוץ מאימא שלי היא הבחורה היחידה שלא מתרשמת מהפרצופים הזועפים שלי, מחבקת ומנשקת ואפילו צובטת אותי בתחת.

פאג האג כזו, אתם יודעים?

לחפש עבודה זו עבודה בפני עצמה. הייתי כל כך עסוק בדיכאון שלי ובדאגה למקור פרנסה עד שלקח לי בערך שבוע להבין שדבי, השותפה המושלמת, הגיעה עם נספח.

קלטתי אותו רק אחרי שסוף סוף קיבלתי תשובה חיובית שכן, התקבלתי, ואני מעכשיו עוזר אפסנאי למחסן החלפים במפעל אחד ששמו יישאר חסוי מטעמי חיסיון.

ברגע שבישרתי לה את החדשות הטובות דבי אמרה לי מזל טוב, נתנה לי נשיקה צנועה על הלחי ורצה להכין לי מילק שייק עם גלידת שוקולד משאירה את דלת החדר שלה פתוחה ואז ראיתי אותו.

הוא הגיח בזהירות מהחדר שלה, בחור רזה ובהיר, עור שזוף בצבע זהב, קוקו בלונדיני מטופח משתלשל על גבו, עיניים ירוקות יפות וחיוך מבויש. לחץ בעדינות את ידי ואמר לי כל הכבוד ומזל טוב.

"מי אתה?" נדהמתי.

"אני מיקי." הוא הודיע לי והסמיק טיפה, "אני אחיה של דבי."

אהה... האח ההומו! נזכרתי בשקט ביני לבין עצמי בדבריה של נעמה ובעודי מביט בו הרהרתי לעצמי שהוא ממש חמוד. צעיר מידי לטעמי, וגם בהיר מידי - אני חובב גברים שחומים כמו רפי - וגם קצת גבוה מידי לטעמי. בעיני, כל מי שיותר גבוה מהמטר שמונים ושש שלי הוא גבוה מידי, אני מעדיף אותם נמוכים ממני, כן, גם כמו רפי הנמוך ממני מעט, בדיוק כמו שצריך.

מיקי אמנם גבוה מידי לטעמי, אבל חמוד מאוד חשבתי בנדיבות, והעברתי עליו מבט, בוחן אותו מכף רגל ועד ראש כמו שהומואים עושים באופן אוטומטי כל פעם שהם נתקלים בגבר זר.

הוא הרגיש בזה והסומק שעל פניו העמיק. גם אני הסמקתי וחשתי מבוכה כשהוא הביט בי באותו אופן, מתעכב בצורה די גלויה על חלקים מסוימים במרכז גופי שמטעמי צניעות לא אזכיר כאן את שמם.

אם היינו כלבים בטח היינו מסתובבים אחד סביב השני, מריחים זה לזה את התחת ומיד יודעים הכול זה על זה בלי שום מילים מיותרות, אבל מאחר ואנחנו סתם גברים טיפשים ביצענו את המקבילה האנושית לרחרוח ההכרות הכלבי והחלפנו כמה מילים.

ככה התברר לי שלפני כמה ימים הוא רב עם ההורים וברח לאחותו הגדולה מנצל את העובדה שהיא שוהה רוב הזמן בדירתו של חבר מהסוג הדביק שאוהב לישון איתה בכפיות.

"אז מי שטף את הרצפה והכין עוגיות אתמול?" השתוממתי כשקלטתי שהוא גר איתי כבר כמה ימים, "אתה?"

מיקי הניד בראשו ושאל אם היה לי טעים.

"מאוד, תודה. אז כל הקרמים והבקבוקים, ואני לא יודע איך קוראים להם, הדברים הקוסמטיים האלו במקלחת, הם שלך?"

"הרוב." אמרה דבי שהציצה מהמטבח לראות איך אנחנו מסתדרים.

"לא נכון." מחה מיקי, "הרוב שלך דבי."

"אבל אתה משתמש בהם יותר ממני."

"אז מה, הרי בין כה סחבת אותם מאימא." השיב מיקי, והם צחקו יחד, ואז ראיתי כמה הם דומים למרות שדבי קיצרה את שערה למין שלף קוצני, דמוי מברשת, וצבעה אותו באדום, ומיקי טיפח רעמה בהירה.

"זה בסדר שאני אגור פה קצת?" הביט בי מיקי במבט מודאג אחרי שגמרנו לשתות ולחסל את העוגיות הטעימות שהוא אפה.

"בטח, אין בעיות, בכלל לא הרגשתי שאתה כאן." אמרתי בנדיבות שנבעה מבטן מלאה כל טוב, ומתחושת הרווחה על שמצאתי עבודה כל כך מהר. אמנם עבודה די קשה ולא משתלמת כמו העבודה הקודמת במשרד, אבל האמת שנמאס לי להיות תקוע מול מחשב כל היום, ולדעתי עדיף להיות מתוזז במחסן חלפי רכב מאשר להיות מובטל ולקבל דמי אבטלה.

אולי יש שיחלקו עלי, אבל אחרי שחתמתי בזמנו בלשכה ולא אהבתי את זה הייתי מוכן לעשות כמעט הכול כדי לא לחזור על החוויה.

מיקי חייך חיוך זוהר, אמר תודה, והתנפל על הכלים, מדיח אותם ביסודיות של עקר בית מנוסה. במשך כמה ימים הכול התנהל כשורה ובלי בעיות עד שפתאום קלטנו שעוד מעט מצעד הגאווה.

ביום חמישי בערב דנו בסוגיה, שוקלים אם כדאי לעשות מאמץ ולהיגרר למצעד הגאווה בתל אביב החמה והפקוקה, או להקדיש את אחרי הצהרים של יום שישי לשנ"ץ נינוח.

בהזדמנות הזו התברר לי עקב פליטת פה לא זהירה של דבי שהחבר חובב הכפיות שלה הוא בעצם בחורה. סוג של זאת אומרת, ושהן הולכות יחד למצעד והן אמורות להוביל בראש, רוכבות צמודות על האופנוע של החברה של דבי.

"גם אני רוצה לבוא אתכן." צייץ מיקי בהתרגשות, וחקר אם יש מצב שמישהי מהחברות של דבי ובת זוגה תרכיב גם אותו על אופנוע.

"אני די בטוח שאם תדחוס את התחת החמוד שלך למיני צמוד ותפזר את השערות לא תהיה לך בעיה לקבל טרמפ." צחקתי, ומיקי קיבל את הבדיחה הדי טיפשית שלי ברוח טובה, וצחק גם כן.

רק דבי נשארה רצינית, ואפילו נעלבה.

מיקי לקח ללב, אבל אני לא. מניסיוני נשים תמיד נעלבות מדבר זה או אחר ואין טעם להתרגש מזה.

אחרי שהיא גמרה להסביר לי כמה סקסיסטית, חסרת טעם ומבזה הייתה ההערה שלי התנצלתי מיד, אני תמיד מתנצל כשמדובר בנשים. כשזה נוגע למין היפה עדיף ישר להתנצל ולא להתווכח איתן, (ככה לימד אותי אבא).

דבי קיבלה בחן את ההתנצלות שלי ואז הטילה את הפצצה האמיתית ואסרה בתוקף על מיקי להגיע למצעד בטענה שההורים או אחד החברים שלהם עלול להסתכל על בטלוויזיה שבטח תשדר את המצעד, ואז הם יראו אותו, ואז יהיה אוי ואבוי...

"למה אוי ואבוי?" השתוממתי, "מה, הם לא יודעים שהוא הומו?"

"כן, אבל אחרי שאני עזבתי את הבית הם מתקשים לקבל את זה." השפילה דבי מבט אשם, "אני בת עשרים ושלוש אז אין להם ברירה, אבל כל זמן שמיקי עדיין קטין עדיף שהוא ישמור על פרופיל נמוך כי אחרת..."

"סליחה." קטעתי אותה, נדהם. "אמרת קטין?" נעצתי מבט חמור מאוד במיקי שקפץ מהספה, ברח מהר למטבח ודחף את הפנים שלו למקפיא מעמיד פנים שהוא איבד שם משהו.

הלכתי אחריו והנחתי יד על כתפו. "גמרנו את הגלידה אתמול." אמרתי לו בקול מאשים.

הוא סגר את הדלת, אבל נשאר עם הגב אלי, מסרב להסתובב, ושנינו עמדנו ככה, כמו טיפשים, מול המקרר הסגור, חושבים על מה שכן קרה אתמול על הספה בסלון שלנו, וגם על מה שלא קרה, ובעיקר על מה שכמעט קרה.

וזה המקום להבהיר שמה שכן קרה זה שמיקי ניצל את העייפות שלי משבוע העבודה הראשון, ובהכירו את החולשה שלי לעיסויים נמרח עלי בצורה פלילית, מעסה ונוגע ומחרמן.

הסכמתי לעניין המפוקפק הזה כי הייתי עייף וחרמן וכי אני גבר דביל שחושב עם הראש שבין הרגלים ולא עם השכל שאלוהים נתן לו.

האמת שהייתה לי כל הזמן הרגשה שזו טעות, שהוא צעיר מידי ועדיף לא להסתבך ככה עם מישהו שבעצם גר איתי, אבל הוא נורא רצה והיה חרמן וגם אני...

עדיף לא לחשוב מה היה קורה אם היו לי קונדומים בהישג יד ולא הייתי צריך להפסיק באמצע ולרוץ לחפש אותם במעמקי מגרת הגרביים, אבל  כנראה בזכות סבתא ז"ל (שהייתה צדקת) נעשה לי נס ודבי חזרה בפתאומיות, מפריעה לי לקטוע בפזיזות את התענית הממושכת שלי עקב הפרידה מרפי.

2. אקס גיי

"היית צריך להגיד לי מיקי." הנחתי יד על כתפו.

"לא הספקתי." הוא לחש, והסתובב, עומד קרוב מידי אלי.

"כן, בטח... בן כמה אתה ילד?"

"אל תקרא לי ילד, אני כבר בן שבע עשרה וקצת, וזה מעל גיל ההסכמה."

"אולי, אבל אני כבר בן שלושים, ואתה עדיין קטין."

"אז מה?" ניסה מיקי לנהום נהמת זעף גברית, ולא הצליח, ואם לא די בכך העיניים היפות שלו התמלאו דמעות.

"מה קורה אתכם בננים?" שאלה דבי ונכנסה למטבח.

"כלום." אמרנו בבת אחת, והתרחקנו זה מזה.

דבי לא התרשמה. "הוא רק ילד עידן." הזכירה לי בעדינות.

"אני יודע, חשבתי שהוא מבוגר יותר, סליחה דבי."

"מה סליחה? מה אתה מבקש ממנה סליחה? על מה סליחה? לא קרה כלום!" התפרץ מיקי ורצה לברוח החוצה, אבל דבי חסמה אותו.

"מיקיון חמוד, הוא בן שלושים, ואתה עוד לא בן שמונה עשרה, אתה לא חושב מתוק שעדיף שהקיץ תתרכז בבגרויות שלך." שאלה דבי את אחיה באנגלית וליטפה את הלחי שלו כמו אימא דואגת.

"תעזבי אותי." אמר מיקי בקול חנוק, וברח החוצה.

"הבטחתי להורים לשמור עליו." אמרה דבי, "אם הם יגלו שהוא הלך למצעד הגאווה הם ייקחו אותו חזרה הביתה ושוב יהיו מריבות וצעקות, והקטנים שוב יבכו..."

רק אז נודע לי שהשניים עלו לארץ מניו ג'רסי עם ההורים שלהם אחרי שהוריהם חזרו בתשובה ועשו עלייה ושיש להם עוד שלושה אחים צעירים יותר בבית שנולדו כבר בארץ. הצברים במשפחה שלהם הם כבר דוסים כשרים וההורים של דבי ומיקי חרדים מאוד להשפעה של האחים הגדולים על נשמתם הרכה והטהורה של הקטנים.

"אני אתקשר לטל להודיע לה שאני לא הולכת למצעד." החליטה דבי באומץ וניגשה לטלפון.

"תעזבי, לא צריך, בין כה וכה לא רציתי ללכת, אני אשאר עם הילד בבית ואשמור עליו."

"אתה?" דבי נעצה בי מבט חשדני מהסוג שנועצים בחתול שמתנדב לשמור על השמנת.

"אל תדאגי, אני אשמור עליו כמו אבא. אם תרצי אני אפילו אלמד יחד איתו למועד ב' של הבגרות במתמטיקה. נעשה תרגילים ומשוואות, נחשב לוגריתמים וסינוסים, ונשכח מהמצעד הזה, נשבע לך, את לכי ותעשי חיים עם טל והאופנוע שלה ואנחנו נשאר סגורים בבית."

דבי התלבטה קצת, ובסוף הסכימה, וככה יצא שבמקום לפזז במצעד הגאווה ניערתי את האבק  מהמתמטיקה שכבר הספקתי כמעט לשכוח, וכשרפי התקשר בצהרים להגיד לי שבת שלום (אחרי שלא דברנו מעל חצי שנה) ולברר מתי אני נוסע לתל אביב יכולתי להגיד לו בלב שלם ובתמימות גמורה שאני יושב בבית ומלמד מתמטיקה, ובכלל לא חולם להשתתף במצעד הגאווה הטמא.

באותה שיחת טלפון מפתיעה שבאה בעיתוי כל כך מוזר שאל רפי אם מותר לו לבוא לבקר אותי.

זו הייתה שאלה כל כך מוזרה והזויה עד שלרגע נשארתי בלי מילים מרוב הפתעה. "שאני אבין, אתה מבקש רשות לבקר אצלי?" חקרתי, לא בטוח שאני מבין כראוי את דבריו.

"נו, די, אל תהיה נודניק, אני יכול לבוא? יש לי סידורים בחיפה. יש מצב שאני אישן אצלך לילה אחד?" האיץ בי רפי שסבלנות לא הייתה אף פעם אחת ממעלותיו הטובות.

"בטח, תבוא, בכיף. למה לא? אין בעיות, למרות שחצי שנה לא זכרת שאני חי ופתאום אתה רוצה לישון אצלי אני אשמח לראות אותך."

"די כבר, עד מתי קרקוב?" צחק רפי כמו שהיה עושה תמיד כשהפולניות שלי הייתה מבצבצת פתאום, ושנינו השתתקנו בבת אחת וסתם הקשבנו אחד לנשימות של השני.

"סליחה שלא התקשרתי, אני יודע שזה לא היה בסדר, ורק שתדע שאני מתגעגע אליך בטירוף." שבר רפי את הדממה.

"אז למה אנחנו לא יחד?"

"כי אסור."

"מה אסור? למה אסור?" התרגזתי למרות שידעתי, וכבר רבנו על זה מספיק פעמים בעבר.

"אתה לא מבין כלום." נאנח רפי בעצב.

"כי אתה לא מסביר כלום." תקפתי חזרה למרות שזה לא היה נכון, הוא דווקא כן הסביר והסביר, ועוד פעם הסביר, ואני הבנתי, אבל עדיין לא הסכמתי.

"מה יש להסביר? הייתי חייב לחתוך ממך בגלל... בגלל... נו, די כבר עם זה עידן, עזוב, אם ירצה השם אני אהיה אצלך מחר בערב."

"ואם הוא לא ירצה?" שאלתי בלגלוג. לא יפה מצידי, אבל רפי יודע שאני שונא את הביטוי הזה - אם ירצה השם – ואני די בטוח שהוא אמר את זה כדי לקנטר אותי. "מה תעשה אם הוא ישלח לך מסרון שלא בא לו שניפגש שוב?" לגלגתי.

"עידן, די. מספיק." חתך אותי רפי, "אל תרגיז אותי שוב. להתראות." וסגר, משאיר אותי עם דמעות בעיניים וטלפון שותק ביד.

"מה קרה, מי זה היה?" שאל מיקי בסקרנות.

"האקס שלי."

"ההוא שחזר בתשובה ונעשה דתי?"

"אני חושב שהוא אף פעם לא הפסיק להיות דתי." נאנחתי.

"יש גם דתיים הומואים." העיר מיקי בטוב לב.

"רק אצל אשכנזים כמוך אפשר להיות גם וגם, לא אצל פרענקים. אמרתי, מנסה להתבדח, אבל זה לא היה משכנע.

אחרי השיחה עם רפי נתקפתי שוב דיכאון נוראי וכאילו חזרתי בבת אחת לתקופה הרעה של אז, אחרי שהוא הלך.

רפי הגיע במוצאי שבת, לשמחתי מיקי היה עסוק בלימודים לקראת המבחן בגרות בהיסטוריה ולא הציק לי. ישבתי מול הטלוויזיה בסלון וחיכיתי לרפי ובזמן שחיכיתי ראיתי סרט דוקומנטרי על ארגון בשם אקס גייז שנקרא תרופה לאהבה.

נכון ששם דברו על נוצרים, אבל חוץ מזה שהם דחפו את ישו הנודניק הזה לכל מקום, והיו צלבים בכל פינה, האקס גייז הזה היה בול 'עצת נפש' הם עצבנו אותי בדיוק באותה מידה

יכול להיות שלראות את הסרט המרגיז הזה דווקא לפני שרפי הגיע לא היה רעיון טוב כל כך, אבל אני אוהב את סרטים דוקומנטריים, וחוץ מזה לא היה לי כוח להחליף ערוץ וככה יצא שעד שהוא הגיע הספקתי לראות חלק גדול מהסרט המעצבן הזה וכבר הייתי על טורים, ואז הייתה דפיקה בדלת והוא נכנס.

בקושי הכרתי אותו, הוא גידל זקן שלא הצליח להסוות את העובדה שהוא השמין קצת, ולבש בגדים שמרניים כאלו... מכנס בד שחור וחולצה בהירה עם כפתורים.

כאילו שיש בתורה משהו נגד ג'ינס וטריקו!

ובכל זאת, למרות הבגדים המוזרים והזקן, והתספורת הקצוצה מידי, והכיפה השחורה המעצבנת זה היה רפאל, רפי שלי.

עמדנו והבטנו זה בזה רגע ארוך ופתאום היינו חבוקים. לא זוכר איך זה קרה, לא מבין איך פתאום הוא היה אצלי בידיים, צמוד אלי, רועד קצת כמו תמיד כשהוא נעשה חרמן, מועך אותי אליו בכוח.

"רזית נורא עידן." אמר והעביר את הידיים שלו על הגב והצלעות והמותניים שלי... השערות שהיו לו על הפנים דגדגו אותי בצוואר, והזין שלו דגדג לי את הבטן, ועכשיו גם אני רעדתי.

"רפי..." התחלתי להגיד, רציתי להעיר משהו על זה שהוא השמין, ומה זה הזקן הדבילי הזה, אבל אז הוא נישק אותי ויותר לא יכולתי להגיד כלום.

מה שקרה אחר כך נשאר קצת מעורפל אצלי... כנראה שהגענו לחדר השינה שלי, סגרנו את הדלת והתפשטנו... וכנראה שעשינו את זה מהר מאוד ותוך כדי התמזמזות מפני שאני לא ממש זוכר פרטים, וזה מה שקורה לי כשאני חרמן, הפרטים הקטנים נעלמים לי וגם השכל יורד לתחתונים...

מכירים את הפתגם הזה - כשהזין עומד השכל בתחת? אפשר לשים את הפרצוף שלי ליד הפתגם הזה בתור דוגמא.

אחר כך הזדיינו כמו ששני אנשים שהתגעגעו זה אל זה במשך כמה חודשים מזדיינים. עשינו את זה במרץ, ובלהט ובתשוקה וגם – בושה להודות - מהר.

כבר הרבה זמן לא גמרנו כל כך מהר.

"תראה מה אתה עושה לי?" הוא אמר אחר כך, צוחק על שנינו ומעך אותי תחתיו כמו שהוא יודע שאני אוהב.

"השמנתי נורא, נכון?" אמר במין התנצלות עצובה כזו. כשהוא לחוץ הוא משמין ואני בדיוק ההפך, מרזה. ככה זה אצלנו.

"עלית קצת במשקל." אמרתי, "אבל זה בסדר, אני אוהב אותך ככה."

"ואני לא אוהב שאתה רזה מידי." אמר רפי, ונישק אותי, ואחר כך קם ושאל איפה אפשר לזרוק את הקונדום המשומש.

"שמת קונדום?" נדהמתי, "בכלל לא הרגשתי, למה שמת קונדום?"

"מה למה? איזה מן שאלה טיפשית זו? מה, אתה לא יודע שצריך קונדום כדי לא להיכנס להריון?" התבדח רפי והתאמץ לחייך אלי.

לא חייכתי חזרה, כשאתה מכיר מישהו הרבה זמן אתה יודע מיד מתי הוא באמת צוחק, ומתי הוא עצבני ולחוץ, ורפי היה עצבני ולחוץ.

נשארתי רציני, וגם הוא הרצין ואחר כך הסתכלנו זה על זה בשקט עד שבסוף הוא השפיל עיניים ורטן שהוא רק רצה  להגן עלי, ומה אני עושה פרצופים, הרי נפרדנו?

"אני לא עושה פרצופים." מחיתי, למרות שכן עשיתי, עשיתי פרצוף חמוץ והוא לא פספס את זה.

"מה יש לך? למה אתה מתעצבן? אפשר לחשוב שאתה לא זיינת אחרי שנפרדנו?" התנפל עלי רפי אחרי שנפטר מהקונדום וחזר לחדר, נרגז מאוד משום מה.

"לא, לא זיינתי, מאז שהלכת עשיתי תענית סקס." הודיתי, "למה אתה כועס כל כך?"

"אני לא." שיקר רפי, "תגיד, מי זה הבלונדיני הזה שמסתובב בדירה חצי ערום שאל בתוקפנות, "הוא נראה לי קטין."

"הוא האח הצעיר של השותפה שלי לדירה. הוא לומד עכשיו לבגרות בהיסטוריה, והוא באמת קטין."

"הוא הומו?" חקר רפי, "היה לך משהו איתו? הילד הזה נראה לי מתחנגל שחבלז."

"עזוב אותו, אנחנו לא מדברים עכשיו על מיקי אלא עלינו." התעקשתי לחזור לנושא שעניין אותי.  "אני לא הייתי עם אף אחד מאז שנפרדנו, ואתה?"

רפי לא ענה שום דבר ברור, רק משך בכתפיו ורטן, ושינה נושא שוב ושוב, ובסוף סתם לי את הפה עם עוד סקס, אבל למרות שהוא התחמק מתשובה ברורה חשדתי בו שלמרות כל ההתחזקות ההומופובית שלו, והניסיון הפתטי שלו להיות סטרייט הוא זיין מהצד גם בישיבה, ואחרי שהוא הודה שהסידורים המסתוריים שלו הם בעצם בדיקת דם כבר הייתי בטוח.

"זה פשוט קרה." אמר רפי אחרי שהאמת נחשפה והשפיל מבט, מקרצף את הזקן שלו שגירד לו, ובטח היה לא נוח בחום הזה, "ואני לא רוצה לדבר על זה יותר, תעזוב אותי."

"בסדר." אמרתי וקמתי, "אני הולך להכין אוכל, בא לך משהו?"

הוא חייך. "כן." אמר, "תנחש מה אני רוצה?"

"חביתת זעתר עם גבנץ וזעתר." עניתי מיד.

חיוכו של רפי התרחב. "כל הכבוד לך שאתה זוכר מה אני אוהב." שיבח אותי, ולא הבין למה אני נעלב.

"באמת חשבת שאני אשכח?" הטחתי בו, ולפני שהוא הספיק לענות ברחתי להכין לו חביתה כמו שהוא אוהב, כמו שהיינו אוכלים תמיד אחרי הסקס, ואני עומד על כך שהדמעות שלי שהמליחו את החביתה זלגו בגלל הבצל, לא בגלל מה שהוא אמר.

הריח של החביתה הוציא את מיקי מהחדר שלו והוא הצטרף אלינו, הכיר -הפעם בצורה רשמית - את רפי שפגש עוד קודם בדרכו לשירותים עם הקונדום המשומש, ואחר כך הסכים לשבת איתי ולראות בשידור חוזר את הסרט, "תרופה לאהבה".

רפי הצטרף והסתכל גם כן, פניו הלכו וקדרו ככל שהסרט נמשך ולבסוף הוא נשבר, קם, קילל והלך למיטה.

הלכתי אחריו ונשכבתי לידו. "בכוונה שמת את הסרט המעפן הזה?" שאל.

"נכון." הודיתי.

"באמת לא זיינת מאז שנפרדנו?" חזר ושאל בפליאה.

"כן, למה זה מפליא אותך כל כך?"

"לא יודע. לא זיינת גם את המיקי הזה? הוא חמוד והוא חם עליך, ראיתי איך הוא מסתכל עליך."

"הוא ילד, אני מעדיף אותך."

"אני זקן ושמן."

"וסטרייט." הוספתי, והוצאתי את הקונדומים.

"מצחיק מאוד." רטן רפי, ופתח את העטיפה.

רק אחר כך דיברנו, והוא סיפר לי שכמעט התארס, אבל ברגע האחרון סיפר לבחורה על העבר שלו ("העבר השחור שלך איתי." תיקנתי במרירות) והיא חשבה כמה ימים ובסוף הודיעה לו שלא, היא לא רוצה אחד כמוהו, ונעלמה.

"כל הכבוד לה." אמרתי בשמחה לאיד שלא יכולתי להסתיר, ורפי שקלט אותי נאנח ואמר שהיא דווקא הייתה בחורה טובה, והיא מאוד מצאה חן בעיניו, והוא בטוח שהיא חבבה אותו, אבל אולי יותר טוב ככה, ואחר כך נרדמנו.

למחרת הלכנו יחד למרפאה, הוא עשה את בדיקת הדם שלו, הבטיח להתקשר ולספר לי מיד כשידע מה התשובה וחזר לישיבה.

אני מודה שבפינה קטנה של הלב קיוויתי שהוא יהיה חיובי. כן, אני יודע, זה היה רעיון ממש חולני, אבל הייתה לי תקווה שאם הוא יהיה חיובי הוא ישתחרר מעול הדת המכביד הזה שהרס לנו את החיים, יוותר על הרצון להקים משפחה ויפסיק לחפש כלה חסודה, ובזכות האיידס נוכל למצוא תרופה לאהבה שלנו.

3. שלילי

"בא לך לעזור לי ללמוד תיאוריה?" פנה אלי מיקי.

"האמת? לא, אין לי סבלנות."

"נו, בחייך, אל תהיה כזה, רק תשב איתי קצת." הפציר בי הנער, "אני צריך שמישהו יבחן אותי."

ישבתי איתו קצת ובחנתי אותו, מסמן את מספר התשובות השגויות.

"אתה צריך לעבור שוב על החומר, אם תיגש עכשיו תיכשל, שב ותקרא הכול שוב מחדש." פסקתי.

"אוף." עיווה מיקי את פניו החמודים, "איזה שעמום."

"אין ברירה, בלי לעבור תיאוריה אין טעם להמשיך ללמוד נהיגה."

"אני יודע. למה אתה עצבני כזה, בגלל החבר שלך?"

"הוא לא חבר שלי, הוא אקס."

"אבל אתה עדיין אוהב אותו, הוא אוהב אותך?" חקר מיקי בסקרנות.

"כן, אבל זה לא כל כך פשוט." התחמקתי בכבדות.

מיקי לא נתן לזה להפריע לו, "כמה שנים אתם מכירים?"

"כמעט חמש שנים."

"ולמה נפרדתם?"

"בגלל אימא שלו, כל זמן שהיא הייתה בריאה הכול היה בסדר, אבל אחרי שהיא חלתה הכול נדפק, מרגע שאבחנו אצלה סרטן הוא התחיל להיות שוב דתי, ואחרי שהיא מתה הוא עזב אותי."

"במותה ציוותה לכם את הפרידה?"

"משהו כזה."

"טוב, אין מה לעשות, זה נורא עצוב, אבל ככה זה, למה שלא תמשיך הלאה? יש עוד גברים בעולם, אני למשל."

"אתה רק ילד."

"אני כמעט בן שמונה עשרה." הזכיר לי מיקי, מתח את גופו הארוך מעבר לשולחן שהפריד ביני לבינו ונישק אותי.

"די חמוד," הסבתי את ראשי ממנו למרות שריחו ומגעו נעמו לי, "אין לי מצב רוח לזה."

"למה?"

"כי לא, כי אני מחכה לתשובה מרפי."

"תשובה על מה?"

"על משהו."

"משהו כמו בדיקת דם?"

"נעצתי בנער מבט חמור. "איך אתה יודע?"

"אל תתעצבן, זה היה סתם ניחוש מוצלח." הוא עבר מהכיסא עליו ישב לשבת לצידי, על הספה, הניח יד על עורפי, אמר שאני נורא מתוח והחל לעסות את גבי.

"יש לך ידיים טובות." נאלצתי להודות.

"תודה." הצטחק מיקי.

"אבל זה לא יעזור לך חמוד, אני לא במוזה, וגם אם הייתי אז..."

ואז צלצל הטלפון וזה היה רפי.

"יש לי שתי חדשות, אחת טובה, ואחת עוד יותר טובה, מה אתה רוצה לשמוע קודם?"

"את הטובה."

"אני שלילי."

"אחלה! נהדר, אני נורא שמח רפי."

"גם אני."

"והשנייה?"

"התארסתי במזל טוב."

"מה? למה אתה מתכוון התארסת? התארסת לבחורה?"

"כן, בטח. אלא למי חשבת? לבחור?"

"לא חשבתי. היא יודעת עליך?"

"כן, סיפרתי לה והיא בכל זאת מוכנה להתחתן איתי." לא הצליח רפי להסתיר את נימת הניצחון בקולו. הוא ממש חגג בגלל הנישואים הצפויים שלו.

"יפה מצידה." הערתי במרירות, "ולמה אתה מספר לי על זה?"

"כדי להסביר לך למה אנחנו לא יכולים להיפגש שוב, זה היה התנאי שלה, היא מסכימה שנתחתן בתנאי שאני לא אפגש אתך יותר לעולם."

"אני מבין." אמרתי לאיטי, מרגיש איך אבן כבדה מועכת את ליבי האומלל, "אז זהו, זה נגמר, אתה מוותר עלי לתמיד?"

"אני חייב עידני, אני באמת מצטער, אבל אין לי ברירה."

"זהו, שיש לך, אף אחד לא מכריח אותך."

"אני יודע, אבל תבין, אם אני רוצה להקים בית בישראל, להיות יהודי טוב, אני חייב לוותר על החלק הזה של החיים שלי, אתה מבין?"

"לא." אמרתי, קרוב לפרוץ בבכי, "אני לא מבין, אף פעם לא הבנתי מה דחוף לך כל כך להתחתן עם בחורה."

"אני יודע, אני מצטער, הלוואי וזה לא היה ככה, אבל ליהודי טוב ששומר מצוות אסור לעשות סקס עם גבר, ואם אני אמשיך להיפגש איתך אני... אתה יודע מה יקרה."

"כן." אמרתי, כובש בכוח את הדמעות שעמדו בגרוני, "שנינו נהיה מאוד מאושרים, לא יהודים טובים אבל אנשים מאושרים, אתה אולי תצליח להיות  יהודי טוב ולקיים מצוות פרו ורבו רפי, אבל תאמלל את שנינו."

"לא אני לא, אני שמח מאוד ואני מבקש שלא תהיה עצוב, תשמח בשבילי." דרש רפי.

"לא יכול, אני יודע שאתה חושב שאתה צודק ואני טועה, ולדעתך אני אלך לגיהינום ואתה לגן עדן, אבל מה שווה לך להגיע לגן עדן אחרי המוות אם  החיים שלך עכשיו הולכים להיות גיהינום? אני אוהב אותך רפי ואני יודע שאתה אוהב אותי ושנינו נסבול נורא בגלל השטויות הדתיות האידיוטיות האלה שתקעת לראש המפגר שלך."

"עידני די," הוכיח אותי רפי רכות, "אל תדבר ככה, בבקשה."

"אל תגיד לי איך לדבר." התפרצתי, ויותר לא יכולתי לעצור את הבכי.

הוא ניסה לנחם אותי, הסביר שהמשיכה שלו לגברים זה ניסיון שאלוהים מנסה אותו, ושהוא יעמוד בו בזכות התפילות והאמונה שלו, ובעזרת אימו שתשגיח עליו מלמעלה, ושהוא מקווה שיום אחד גם אני אזכה לכך ואחזור בתשובה, ונאנח כשקיללתי אותו, ואת עצת נפש, ואת כל הדוסים המפגרים האלו שגנבו לי אותו.

"אתה הומו, חתיכת דביל אחד, אין שום תפילה בעולם שתשנה את זה."

"אני כבר לא." הבטיח לי רפי בעקשנות רכה, "חתכתי מתוכי את החלק ההומואי כדי לפנות מקום לאלוהים, עכשיו אני בסדר."

"כן, בטח, עד ששוב תהיה חרמן."

"עידן, אני מבקש ממך, די, אל תדבר ככה." נזף בי, הרכות הסבלנית שבקולו מתחלפת בקשיחות עיקשת שהרתיחה אותי.

"ומה אם לא? מה תעשה לי?" התגריתי בו.

"אני אהיה חייב לנתק את השיחה." אמר רפי בקרירות.

"אז תנתק, למי אכפת." התפרצתי בזעם אין אונים.

שנינו שתקנו רגע, ממתינים אחד לצעדו של השני, ואז הוא אמר שהוא נורא מצטער והוא חייב ללכת, וניתק.

בהיתי רגע בשפופרת ואחר כך הטחתי אותה בזעם על הרצפה ופרצתי בבכי.

מיקי החזיר אותה למקום וניסה, נבוך, לגעת בכתפי, אבל אני הדפתי אותו וברחתי החוצה.

כל הלילה התרוצצתי ברחובות כמו משוגע, נסער, בוכה, אומלל ובסופו של דבר, עייף ויגע, חזרתי הביתה, התקלחתי ונכנסתי למיטה ערום, מגלה שם את מיקי שהמתין לי עד שנרדם.

"אל תגרש אותי." ביקש, "תן לי לחבק אותך קצת."

הייתי כל כך אומלל ומרוקן, לא היה לי כוח להתנגד ולדחות את הנחמה שהביא לי המגע בגופו הצעיר והבהיר. למה לא בעצם? אמרתי לעצמי, הוא מעל גיל ההסכמה והוא רוצה, אז למה לא?

את החודשים הספורים שחלפו עד הגיוס של מיקי בילינו יחד, דבי שילמה לי שכר דירה, אבל גרה אצל החברה שלה ומיקי גר איתי, ישן במיטתי, והניח לי ללמד אותו כל מה שידעתי על סקס בין גברים, ואחרי כל השנים עם רפי ידעתי הרבה.

אני מודה, עם הזמן נקשרתי אליו, הוא היה נער נעים הליכות וטוב לב ואני התרגלתי לחוש ההומור היבש שלו, לחביבותו ולהערצה שרכש לי מתוקף היותי בוגר ממנו. לא הפסקתי לכאוב את הפרידה מרפי, אבל נוכחותו העדינה והנעימה של מיקי לצידי הייתה נחמה גדולה ולמדתי להעריך את סבלנותו כלפי ולחבב אותו, כמעט לאהוב אותו.

לא ראיתי יותר את רפי וגם לא שוחחנו שוב, הוא ניתק קשר עם כולם, וחוץ מנעמה אף אחד מחברינו לא זכה להזמנה לחתונה שלו.

היא התלבטה מעט אם ללכת, אבל הסקרנות גברה עליה, ואחרי שנשבענו לה שלא נכעס, ושהיא יכולה ללכת ואין לנו בעיה עם זה היא הלכה לחתונה עם החבר שלה, וחזרה מוקדם, מדוכדכת ורעבה.

"הייתה חתונה מעפנית של דוסים." סיפרה, "הפרידו בין הנשים לגברים, היה מעט אוכל לא טעים, מוזיקה מעצבנת, הכלה הייתה מכוערת, הייתה לה תסרוקת של דודה והשמלה שלה הייתה פשוט זוועתית."

"ואיך רפי נראה?" שאלתי.

"שמן, שמח ודוס." ענתה נעמה בקיצור.

"שמח?" התפלאתי.

"כן, הוא חייך כל הזמן, ולא רק הוא, כולם שם היו שמחים בצורה נורא מעצבנת. אין לי מושג למה, היה משעמם, לא היה מה לאכול וכמעט שלא היה מה לשתותו והאולם היה ממש מכוער, אבל הם רקדו ושמחו וקפצו כמו משוגעים." היא הביטה בי, משתוממת, "יכול להיות שהם לקחו אקסטות לפני החופה?"

"אל תדברי שטויות נעמונת." הצטחק החבר שלה שהיה מותק של בחור, בלונדיני גבוה ויפה עם עיניים כחולות משגעות – "בזבוז משווע." העיר אחר כך מיקי, והתאכזב כשלא הראיתי סימני קנאה – "הם שמחו כי זו מצווה לשמח חתן וכלה, וחוץ מזה כולם בטח נשמו לרווחה והיו מאושרים שנפטרו משני הבעייתיים האלו."

"למה אתה מתכוון בעיתיים? רפי לא בעייתי." מחתה נעמה, "הוא הומו, אבל בהחלט לא בעייתי."

"את לא יודעת שבשבילם להיות הומו זה כן בעייתי?" הסביר החבר שלה, "ואני בטוח שבגלל זה הם דחפו לו את הדבע הזו, הרי בין כה וכה נשים לא מעניינות אותו, הוא בטח היה היחיד שהיה מוכן להתחתן איתה."

"היא לא הייתה כזאת נוראית." התאמצה נעמה להישאר פוליטקלי קורקט, "אז היא הייתה טיפה שמנמונת ועם תסרוקת גרועה, אבל היה לה חיוך נחמד, לא אשמתה שהשמלה שלה הייתה פשוט איומה."

"אז אשמת מי זה? בטח לא אשמתי, ובלי שום קשר לשמלה היא הייתה ממש שמנה והחיוך שלה היה מפחיד, מסכן רפי, היה לה חיוך של קרוקודיל רעב."

"אוי, אתם רעים, די, תפסיקו כבר." השתקתי אותם, ובאותו ערב הרשיתי לעצמי לשתות עד דלא ידע למרות שמחר היה יום עבודה.