עוקבים

יום ראשון, 14 בינואר 2018

א. דראמה קווין

אף פעם לא האמנתי בפתגם השחוק הזה שהאהבה מגיעה רק אחרי שאתה מפסיק לחפש אותה, אבל עובדה, שנה אחרי שארי הודיע לי שלא, אין מצב שנוכל להיות ידידים, לא כי אני הומו, עם זה הוא עוד מסוגל להשלים, אבל מטריד אותו לדעת שאני מוצא אותו מושך ולכן הוא מעדיף שלא נהיה בקשר, נואשתי לגמרי מאהבה והשלמתי עם הבדידות שכנראה תהיה מנת חלקי לנצח, הופיע יובל.
הוא לא בקטע אמרתי לעצמי מיד כשראיתי את פניו הרכים והנעימים ואת עיניו הטובות, עיני כלבלב נוגות שלא התאימו לגופו הגדול והחזק. תראה איך הוא לבוש, תראה איך הוא זז, אין מצב שהוא בקטע חזרתי ושיננתי לעצמי, מזהיר את עצמי לא לעשות את זה שוב לעצמי, לא לחזור ולהתאהב בגבר שרק הרעיון על גברים מחזיקים ידיים מעורר בו חלחלה, או גרוע מכך, צחוק, ואז הוא פשט את החולצה שלו כדי להתרחץ קצת וזה היה סופי, מצאתי את עצמי עומד כמו אידיוט, לוטש מבטים בכתפיים הרחבות המדהימות הללו, בחזה השעיר המושלם שלו ובפטמות הגדולות והאדומות האלה ושאלתי את נפשי למות...
אני בטוח שהוא הרגיש שאני מסתכל עליו במבט רעב והתפלא, ובטח נגעל קצת, אבל שתק בנימוס, ואולי סתם היה אדיש, או רעב, או שאולי היה משועמם?
לך תדע מה עובר לסטרייטים האלו בראש... אתה שוב נכנס לסרטים נזפתי בעצמי, אם לא תיזהר זה שוב ייגמר רע, תפסיק עם זה, די כבר בן ציון, מספיק פקדתי על עצמי וישבתי על ידי כדי לא להתחיל לכרסם שוב ציפורניים.
אני חושב שסך הכול, בהתחשב בנסיבות, הפגנתי בגרות ואיפוק, ובמיוחד אני גאה בעצמי שהייתי יעיל ומועיל, הגבתי לעניין, עשיתי רשימות מסודרות ונשארתי ממוקד כל הזמן למרות שלא יכולתי להוריד את העיניים מהעורף הרחב והחזק שלו שהעלה בי הרהורי זימה לוהטים ומביכים מאוד.
אחרי שצלחתי את המכשול הזה בכבוד תכננתי לשוב הביתה כרגיל לעוד ערב משמים ובטוח עם אימא וסבתא, אבל רגע לפני ששרון נכנסה למכונית שלה היא החליטה פתאום, בבוגדנות נשית אופיינית, שאי אפשר להשאיר את אב הבית הטרי שלנו לבד, ושאני זה שצריך לשמור עליו. כן. דווקא אני מכל האנשים בעולם.
ויובל דווקא היה מתוק ומנומס, ואמר שזה בסדר, הוא יסתדר, ואחרי ששרון התעקשה הוא הציע לי לישון איתו כדי שלא אסבול מהספה האיומה של שרון, מה שהוכיח כמובן שאני צודק, הוא לא בקטע ואני אידיוט, וכל העניין יגמר שוב בבכי ובהתמוטטות עצבים, או אולי, אם אלוהים ירחם עלי, במוות שיסיים סוף סוף את הבדיחה הגרועה הזו שהיא חיי.
אחר כך כולם נסעו ונשארנו לבד, הוא ואני והחוליגאנים שמיד התחילו עם התעלולים שלהם. אני יודע שאני אמור להיות דמות חינוכית ואבהית, ולהוות בשבילם מודל לגבריות וכל שאר הקשקושים הפדגוגיים האלה, אבל האמת היא שהם מפחידים אותי פחד מוות, לא רק אלכס הבריון, ההומופוב האלים, האלכוהוליסט בפוטנציה - טוב, מה כבר אפשר לצפות מרוסי - והעזר כנגדו, הפרענק החלקלק הזה גיגי, אלא אפילו ריקו הקטן והיפה מפחיד אותי, בעיקר בגלל שהוא מסתכל עלי במין חיוך ערמומי כזה, וכמובן שהבנות מפחידות אותי עד מוות, גם בגלל שהן נשים בהתהוות, ונשים הן כידוע עם מפחיד, ערמומי ורוחש רעות ומזימות, וגם בגלל שרובן חזקות ואלימות יותר ממני. אפילו מולה האתיופי שאני לא מסוגל לבטא את שם משפחתו המסובך ושמתבייש לענות לי כשאני מדבר אליו מפחיד אותי, כי למרות שהוא נראה מבוהל ולא מזיק לך תדע איזה מזימות אפלוליות הוא חורש בליבו השחור?
כן, אני יודע שאני נשמע גזען, פרנואיד ולא חינוכי, ומאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל אני פוחד מהם ושונא אותם כמעט כמו שאני שונא את עצמי, וגם מקנא בהם, כי למרות שהם עלובי נפש וחסרי תקווה, ובטח יגמרו את חייהם בגיל צעיר, עניים, שיכורים ומסוממים ואולי גם חולי איידס, ובחיים לא יהיה להם גרוש על התחת, הם לפחות חופשיים ואין להם עול של הורים על הראש, בניגוד אלי שיש לי אימא וסבתא חיות מאוד, ואבא משותק שהוא חצי מת, ואח פסיכוטי שהוא חי למחצה.
מה פלא שאני כזה? אפילו בלי הסטייה המגעילה שלי די רק בחצי מהנטל הזה כדי להטריף דעתו של כל אחד.
גיגי ואלכס התחילו כמובן לריב ולנסות להרוג זה את זה ואיכשהו הם הצליחו לדחוף את משה השמן שנפל במלוא כובדו על כסא וחטף ממנו שריטה עמוקה ישר במצח. כל הבנות התחילו לצרוח וריקו החוויר, אמר שהוא הולך להתעלף, ומיד התמוטט בזרועותיו של אלכס שצרח על גיגי שהכול באשמתו, העביר לזרועותיו את גופו הרפוי של ריקו, ואחר כך התנפל על משה המיילל ונזף בו להפסיק לצרוח כמו הומו מתחנגל.
זה היה כזה בלגן מגעיל, ברצון הייתי עוצם עיניים ומתעלף גם כן, אבל בניגוד לריקו אותי אף אחד לא היה נושא על כפיים, ולכן הסתפקתי בזה ששלפתי את ארגז העזרה האחרונה ונתתי אותו לאב הבית החדש.
"תודה בנצי." אמר יובל בשלוות נפש מפליאה והדף הצידה את אלכס שבלי להפסיק לקלל ברוסית שוטפת הידק לראשו המדמם של משה מגבת מטונפת.
יובל חבש בזריזות מפליאה את השריטה של משה המסכן ותוך כדי כך הורה לגיגי ולאלכס להשכיב את ריקו על השולחן ולהרים את רגליו למעלה מראשו.
"למה?" שאל גיגי ושמט את ריקו על השולחן, "מה זה יעזור?"
"זה יזרים לו דם למוח." לחש מולה האתיופי ובתנועה אבירית פשט את חולצתו, קיפל אותה והניח אותו מתחת לראשו המתולתל של ריקו, ואחר כך אחז בקרסוליו והרים את רגליו למעלה, מביט בריכוז בפניו היפים. כמה שניות אחר כך החלו לחייו החיוורות של ריקו להווריד מעט ועפעפיו רטטו ככנפי פרפר. "תתעורר ריקו." ליטף האתיופי בתנועה זהירה את לחיו של הנער יפה התואר שפקח את עיניו, חייך אליו, "תודה מולה." לחש והתיישב בזהירות, נתמך על כתפו של מולה שנראה עוד יותר שחור לצד ריקו הבהיר.
"בסדר אמר יובל בסמכותיות, הדביק עוד פלסטר אחד על מצחו החבול של משה ומשך אותו על רגליו, "עכשיו כולם מרגישים בסדר, אני מקווה, ולפני שתלכו לישון אני רוצה שאלכס יתנצל בפני גיגי ומשה, ויבטיח להפסיק להגיד מילים מכוערות כמו מתחנגל והומו.
"אין שום דבר מכוער במילה הומו." אמר גיגי בהדרת כבוד שגרמה לליבי להחמיץ מקנאה, "זה רק הדביל הזה שהופך אותה לקללה." נעץ מבט זועם באלכס שקפץ את אגרופיו בתסכול ושתק.
"גיגי צודק." אמר מולה וכרך זרוע דקה ושחורה על כתפיו של ריקו שהניח את ראשו על כתפו ושאל את אלכס מה יש לו נגד הומואים?
"הם מגעילים." פסק אלכס, "סוטים ומגעילים, שונא אותם."
כולם שתקו חוץ מיובל שהעיר בנחת שיש מיליוני הומואים בעולם ואת רובם אלכס לא מכיר כלל, וחלקם בטח אנשים טובים שלא ראויים לשנאה.
"אותי הם מגעילים, מגעיל אותי מה שהם עושים אחד עם השני." חזר אלכס ואמר בעקשנות, " הם חולי נפש וצריכים טיפול, גבר צריך להיות גבר ולא להתנהג כמו אישה."
"יש כל מיני סוגי גברים, ולכולם יש מקום אלכס." אמר יובל ברוך, "ואם גברים נשיים מגעילים אותך זו הבעיה שלך, לא שלהם, שלא לדבר על זה שיש הרבה מאוד הומואים שהם מאוד גבריים."
"כמוך?" שאל משה ששתק עד כה, נראה מכוער עוד יותר מהרגיל עם התחבושת שהייתה כרוכה על ראשו הגדול מידי.
"כן, כמוני." אמר יובל בפשטות, בלי להבין שבזה הוא סותם עלי סופית את הגולל. 

רק אל תתחיל לדמיין שהוא אוהב אותך, הכול, רק לא זה. אסור לחשוב עליו טובות, אסור להרגיש כלפיו רגשות, פשוט אסור. מה שצריך לזכור תמיד זה שהוא משתמש בך כדי לפרוק חרמנות, שיהיה לך ברור, ברגע שמשהו טוב יותר יזדמן בדרכו אתה תעוף כמו טישו משומש, כל זמן שתזכור את זה תהיה בסדר.
אז מה אם הוא לקח אותך לפגוש את המשפחה שלו ואפילו רקד אתך לעיני כולם, זה סתם... זה לא נחשב כלום, ואם כבר מדברים על זה אני עדיין לא מאמין שעמדתי באמצע רחבת ריקודים הומה אדם, (טוב, לא ממש באמצע) ורקדתי, ועוד עם גבר.
לא, לא סתם עם גבר, עם יובי האהוב, היקר, הטוב והחמוד כל כך, יובי, הגבר היחיד שנגע לי לא רק בלב אלא גם בגוף ... המלאך שלי שאף פעם לא פגע בי, עדיין... נכון, עד היום הוא עוד לא הכאיב ולא השפיל, אבל בואו נהיה מציאותיים, זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה ולכן אני חייב להקשיח את עצמי, לרסן את הרגשות שלי ביד ברזל, לא לתת לו בשום פנים ואופן להיכנס לי ללב. הוא לא כמו האחרים, הוא רגיש וטוב, כמעט מלאך, אבל גם זה לא יעזור, זה יגמר רע, כמו תמיד, ולא תוכל להאשים אף אחד חוץ מעצמך קפלן, אתה יודע שלא.
היום עברתי על קטעים שכתבתי ביומן מאז שהכרתי את יובי וניסיתי להבין למה אני מתנהג ככה כלפיו, ממה אני פוחד? למה אני לא נותן לו לגעת בי באמת? אני יודע שהוא שונה, שהוא לא יפגע בי, לא ישפיל ולא יתעלם ולא יכאיב, אז מה הבעיה שלי? למה אני מרחיק אותו ממני למרות שאין לי בעולם איש יקר ממנו?
אני חושב שאפשר להגדיר את מה שאני סובל ממנו כאוטו הומופוביה, רק ככה אני יכול להסביר את ההתנהגות הדפוקה שלי בכלל ואת היחס הנורא שלי ליובי בפרט.
וחוץ מהשנאה העצמית שלי, מחוסר הרצון שלי לפרגן לעצמי קצת אושר בחיים יש גם כמובן את הפחד הנורא שלי מאימא ומסבתא, הפחד שהן יגלו ואז ... אז... לא יודע מה בדיוק יקרה כשהגרוע מכל יתרחש, אבל אין לי ספק שהן ימותו מהבושה בגלל שיש להן הומו במשפחה ואני אושלך לרחוב בחוסר כל.
נכון, חוץ מאבא ואחי שהם יותר צמחים מבני אדם אני קרוב המשפחה היחיד שלהן שעדיין מתפקד, היורש הטבעי של כל רכושן, וחוץ מכמה דודניות רחוקות שאף פעם אין להם זמן וחשק לבקר הן בודדות לגמרי בעולם, אבל אין לי ספק שאם הן ידעו הן יעבירו את כל הרכוש שהן צברו, כל הכסף שסבא השאיר, כל החסכונות והפיצויים מגרמניה שסבתא רשמה על שמי בצוואה, הכול יועבר מיד לבית מחסה לכלבים תועים, לחתולים נכים, או ליתומים חולי צרעת באפריקה, לא משנה למי, רק לא לידיים של סוטה מתועב כמוני, והכי עצוב זה שהייתי מוותר בשמחה על כל הרכוש והכסף המשפחתי הרב שלא נחוץ לי כלל רק כדי שיובי יאהב אותי, מה שכמובן לא יקרה לעולם כי הוא עדיין מאוהב באקס שלו.
זו הסיבה שאני זקוק לכסף הזה, כדי שיהיו לי חסכונות לעת זקנה, שיהיה לי כסף לשלם למישהו שיטפל בי כשאהיה זקן, בודד וחולה, בלי משפחה ובלי חברים. 
אני יודע שבעיניו אני סתם ברירת מחדל, טיפוס מאוס שנדחק למיטה שלו, יובי הטוב, אין לי מושג איך הוא סובל אותי, הוא בטח עושה לי טובה מרוב רחמים, או חרמנות, או אני לא יודע למה... אולי כי הוא עדיין לא קלט מי אני - הומו שמן, רופס ומגעיל, עם נשמה מכוערת עוד יותר מהגוף שלו.
יובי, יובל אהוב, יקר ויפה שלי, גבר סקסי ומקסים שלי, שליט נשמתי, גופי וליבי, מה אני אעשה אחרי שתזרוק אותי? איך אני אוכל לנשום בלעדיך? עכשיו כשאני יודע כמה טובה ומתוקה היא האהבה אפילו המוזיקה של מוצארט הנערץ שלי תאבד את כוחות הנחמה שלה, מלכת הלילה וחנוך לווין ביחד לא יצליחו למשות אותי מהתהום שאני אפול לתוכה אחרי שתשליך אותי מעליך.
עוד לא עזבת אותי וכבר אני מת מגעגועים אליך, אנא אפנה בלעדיך? איך אתה סובל אותי, את הקנאה המכוערת שלי, את הנשמה השחורה והרעה שלי?
כשאני רואה אותך מניח יד על כתפו של ריקו היפה ומחמיא לו על כישרונו, מחייך אל אלכס וגיגי ומודה להם על העזרה שלהם, מתבדח עם מוני המפחיד שנעשה עדין ושקט לידך אני כל כך מקנא בהם, כל כך שונא את הילדים המסכנים האלה שזקוקים לתשומת הלב שלך, ואחר כך שונא את עצמי וממשיך לסבול כשאתה מקדיש מזמנך בנדיבות כזו לאחרים. אני אומלל אפילו כשאתה מלטף את בלקי הכלב.... מעניש אותך בשתיקות זועמות שאתה לא מבין, בורח הביתה במקום לישון אתך למרות שכל לילה בלעדיך הוא סבל כל כך גדול עד שאני מקווה לפעמים לקום בבוקר ולגלות שאני מת במקום להמשיך לסבול. 
אני שונא את עצמי על שאני אוהב אותך אהבה כל כך דוקרת ורעה ומכוערת, איזה מזל שאתה לא מבין מי אני באמת... כמה מרגיז שאתה לא מבין... איך אתה יכול לחיות לך את חייך בשקט, נהנה להתגבר על מכשולים, לא פוחד מכלום, מחייך אל כולם בתמימות כזו ובטוח שגם אני טוב כמוך... גבר טיפש שכמוך, למה אני אוהב אותך כל כך? כמה זמן יעבור עד שאני אתחיל לסבול ממך? 
כשריקו בא לספר לי במין גמגום מבויש, שלא הצליח להסתיר את העליצות שתססה בו לשמע החדשות, שהלילה ישן אצל יובי גבר אחר – "אני ממש מצטער בנצי." הוסיף במבט מושפל, ותוך כדי כך הציץ בי בסקרנות שהוא היה צעיר מכדי להסתיר - זה אמנם כאב לי נורא והרגשתי פגוע ונבגד, אבל בשום פנים ואופן לא הופתעתי.
אני לא תמים, אני יודע איך העולם עובד, אני לא אחד ששומרים לו אמונים, לא מישהו שאוהבים באמת. מהרגע הראשון ציפיתי שזה יקרה ובמובן מסוים הבגידה של יובי היוותה הקלה, חיכיתי כל הזמן שזה יקרה ועכשיו כשסוף סוף גם הנעל השנייה נפלה ידעתי שאוכל למחוק ולרמוס את האהבה האידיוטית הזו ליובי, ולהשתחרר סוף סוף.
עדיף להרוג את התקווה כשהיא עוד קטנה, אמרתי לעצמי, לך אליו מיד ותעשה הכול כדי לסיים את הסיפור יפה ובצורה מכובדת, ושלא תעז לבכות קפלן, אני מזהיר אותך, תשמור על הכבוד שלך ואל תעשה בושות.
הקשבתי לעצמי רוב קשב, התפעלתי מקור הרוח ומהנחישות שלי, ומיד אחר כך עשיתי הכול הפוך, לא הלכתי אליו ולא דיברתי איתו עד שהוא אילץ אותי, וכשזה כבר קרה ישר בכיתי, עשיתי בושות וחוללתי סקנדלים, מוכיח לעצמי שוב שאני אדם עלוב, בושה למין האנושי, ואז, כדי להוסיף חטא על פשע, הודיתי שאני אוהב אותו ומקנא באקס שלו.
להגיד לו את זה היה רע מספיק ולכן לא העזתי להודות שלא רק שקינאתי באילן אלא גם שנאתי אותו מאוד, ואפילו שמחתי שהוא חולה. אני בחיים לא אודה בזה, אבל למרות שהעמדתי פנים שאני משתתף בצערו של האקס של יובי בסתר ליבי איחלתי לו למות ואז נפגשנו אצל שרון וליני והכול השתנה.
אני לא אגיד שהתחלתי לחבב אותו אחרי הפגישה הראשונה, ואפילו לא אחרי השנייה, אבל קל יותר לשנוא מישהו בצורה תיאורטית וקשה מאוד להתמיד בכך אחרי שמכירים אותו ומדברים איתו על מוצארט, ועל חליל הקסם, ומחליפים דעות על זמרות אופרה והביצועים שלהם לאריה של מלכת הלילה, וחוץ מזה גם אם אילן היה באמת הנבזה המרושע שרציתי שהוא יהיה הוא בכל זאת היה האקס של יובי, הגבר שיובי חי איתו כמה שנים ואהב מאוד והרי לא יכולתי לדרוש מיובי שלא יעזור לחבר שעומד בפני ניתוח כל כך קשה שגם אם יציל את חייו ישאיר אותו אימפוטנט.
טוב, על מי אני עובד, לא הפסקתי לקנא גם אחר כך, אחרי שהכרתי את אילן, אבל כשהקשבתי לו, פעור פה, מצטט מתוך מחזות של חנוך לווין מנסה להיות ציני ושנון בתקווה שיוכל להסוות את הפחד שלו ממה שצפוי לו (עלי, פחדן מבטן ומלידה הוא לא עבד, הרגשתי מיד שהוא עושה הצגות) התחלתי להבין מה יובי מצא בו, ולאט לאט, מתוך שלא לשמה באתי לשמה, ובקיצור, למרות הכול ואף על פי כן נעשינו סוג של ידידים ו... פנים אל פנים הכול מסתבך ונעשה פחות ברור וקרה מה שקרה. אני לא רוצה לספר על זה יותר שום דבר, זה עניין פרטי לגמרי שקרה בין שלושה גברים שהיו מתוחים ומבוהלים ורצו להירגע קצת, זה הכול. מספיק עם זה, די, אף אחד לא יצליח להכריח אותי לגלות מה עשינו בלילה האחרון לפני הניתוח של אילן.
די אם אגיד שזה היה סקס וזה קרה בצורה ספונטנית, בלי תכנון מראש, ובגלל שהיינו קצת מסטולים ומאוד רגשניים .... נו, די, זה היה רק סקס, סך הכול סקס, מחוות פרידה שלנו לאילן לפני הניתוח וגם פנטזיה ישנה שרדפה אותי הרבה זמן... הערב לפני האשפוז של אילן היה הזדמנות מצוינת להגשים את מה שחלמתי מזמן ולהשתחרר סוף סוף מהפחד שלי מסקס אמיתי.
אני לא יודע למה הצלחתי לעשות את זה דווקא אז, אבל עוד כשהייתי ממש צעיר חלמתי להיות עם שני גברים ש... די, לא רוצה לחשוב על זה יותר, ובטח שלא לכתוב את זה ביומן, הרי אם אימא תקרא פה פעם היא... לא חשוב, העיקר שזה קרה והיה נפלא ומרגש ומחרמן... כל כך חבל שזה כנראה לא יקרה שוב. אפילו בזמן שישבתי עם יובי וחיכיתי לאילן שיצא מהניתוח חשבתי כמה חבל שלא אזכה שוב לשכב בין שניהם באותה מיטה, כולנו ערומים, נוגעים אחד בשני בלי בושה ובלי מעצורים, מעמידים זה לזה את הזין ואחר כך... אילן המסכן, מעניין מה בדיוק עושים שם במרפאה לשיקום האון המיני ואם זה יעבוד גם עליו ואם לא אז אולי יובי יסכים שנעשה את זה עם גבר אחר?
אחרי הכול אני רק בן שלושים וארבע ואחרי כל כך הרבה שנים שהתאפקתי והתביישתי ופחדתי מאימא ומסבתא ומעצמי אני אמות אם אני לא אזכה לקבל שוב זין בתחת... מעניין אם האח הערבי החמוד הזה שמסתכל עלי ככה הוא גם...
יש לי הרבה מאוד טענות ומענות נגד המטען הדפוק שקיבלתי מהבית, חוץ מגנים פגומים, נטולי תואר והדר, גוף רזה וחלוש, נמשים ושערות ג'ינג'יות קלושות ונטייה מינית שאני לא מצליח להתגאות בה על אף כל מאמצי, הם גם שרטו לי את האופי והרסו לי את החיים, אבל הם לפחות לימדו אותי להסתיר את רגשותיי ולהעמיד פנים שהכול בסדר גם כששום דבר לא.
יש המון מגרעות לחינוך הפולני, אבל אחרי שגדלת אצל אישה כמו אימא שלי אתה מסוגל לחייך ולהישאר מנומס בכל מצב, גם כשהלב נשבר וכולך רותח מרוב צער והשפלה אתה שומר על פאסון.
וככה הרגשתי כשיובי בישר לי, עוטה על פניו הבעת השתתפות בצער מזויפת, שמעכשיו הוא ואילן שוב יחד - כאילו שקודם הם היו לחוד – שאילן לוקח תרופות ששיקמו לו את האון המיני ושהם חזרו לקיים יחסי מין, ושמעכשיו הם רוצים להיות מונוגאמיים ובבקשה שלא אבוא אליו יותר למיטה כי הקטע שלו איתי נגמר.
הקשבתי בשקט, חייכתי, ואפילו אמרתי לו מזל טוב ואיזה יופי, והמשכתי להתנהג כאילו כלום, כאילו אני לא אוכל את הלב ולא סובל ומקנא, ומתייסר ומפנטז בלילות בודדים במיוחד איך אילן מת בייסורים כמו חנוך לוין ז"ל, או, כשאני במצב רוח פחות קטלני, שהוא סתם מסתלק לו לאשתו ולילדה שלו, ויובי חוזר אלי אומלל וסובל, ומבקש סליחה ומתחנן שאתן לו עוד הזדמנות, כורע לפני על ברכיו ומתנצל שהתייחס אלי כמו אל ברירת מחדל, ואני מסרב ו... על מי אני עובד? אני מוכן למכור את הנשמה שלי כדי שהוא יסתכל גם עלי במבט האוהב והמעריץ הזה שבו הוא מסתכל על אילן, או שלפחות הם ייתנו גם לי קצת... קצת אהבה, קצת חמימות, שישתפו גם אותי ויתנו גם לי קצת...
לא! שילכו לעזאזל, אני שונא אותם, את שניהם, שונא גברים, שונא סקס, שונא עוד יותר הומואים, שונא את כולם, שימותו, הסוטים הרקובים האלה, שכולם יחטפו איידס וינשור להם הזין, אמן!
אבל שקודם יתנו גם לי קצת... 
"אני ממש שונא קיץ." אמר יובי שוב פעם, כמו שהוא אומר לפחות פעם ביום מאז שהתחיל להיות ממש חם, "שונא את החום הזה, ושונא להזיע, ממש שונא את זה."
"אם אתה כל כך שונא קיץ למה אתה מסתובב בחוץ באמצע היום?" נזפתי בו, "לא יקרה כלום אם תחכה לערב לפני שתצא שוב החוצה."
"יש דברים שלא יכולים לחכות." ענה יובי בהדרת כבוד, "וכאב הבית מוטלת עלי אחריות לתקן הכול מהר ככל האפשר." הוסיף בכובד ראש.
"גם באמצע אוגוסט? בשיא החום? תיזהר שהאחריות שלך לא תחטוף כוויה מהשמש." לגלגתי עליו, הוא כזה צדקן כשדובר בעבודה שלו, קשה לי להתאפק ולא לעקוץ אותו קצת.
"ואתה תיזהר שהתחת שלך לא יחטוף ממני פליק." החזיר לי יובי בהבעת פנים מאיימת ששנינו ידענו שהיא לא אמיתית (וגם אם הייתה לא הייתי נבהל, כי הרי לא מאיימים על זונה בזין).
"אוי, אני ממש פוחד ממך." צחקתי, ונתתי לו כוס מיץ, ואחרי שהוא שתה הכול בלגימה אחת עזרתי לו להוריד את החולצה הרטובה שלו ונתתי לו עוד כוס.
"למה אתה רטוב כזה?" התפלאתי וישר העפתי את החולצה לכביסה.
"היה פיצוץ בצינור של הברזייה בחצר האחורית, כל קיץ אותו סיפור." התלונן יובי.
"יכולת פשוט לסגור את השיבר ולתקן את זה בערב."
"אבל אז הייתי משאיר את המקלחות של הבנות בלי מים, אי אפשר לעשות דבר כזה באמצע אוגוסט." אמר יובי שבאמת לוקח את העבודה שלו יותר מידי ברצינות, "מה זו המוזיקה הזו?" שאל, ומשך מעליו את המכנסים עם התחתונים ביחד, השאיר אותם על הרצפה כמו השלומפר שהוא, וצנח על הספה, פורע לי את הכריות שסידרתי רק הבוקר.
"כרמן של ביזה, ושוב אתה מבלגן לי הכול." נזפתי בו.
"אז אני מבלגן, אז מה? יש דברים יותר חשובים מסדר וניקיון, לחיות למשל." הצטחק יובי, אחז בפרק ידי ומשך אותי אליו, ולא הרפה עד שכרעתי בין ברכיו, רוכן מעל הזין שלו שהזדקף לעברי בשמחה.
בזמן שיובי הוכיח לי שיש דברים יותר חשובים מסדר וניקיון, דברים כמו סקס למשל, שפכה באוזנינו מריה קאלאס האלוהית את ליבה, ובאמצעות הרמקולים המשובחים שלי הזהירה אותנו מסכנותיה של האהבה, ולמרות שיובי בחיים לא יודה בזה אני בטוח שגם הוא למד להתענג כמוני על השילוב המדהים של סקס ואופרות.
"זה מה שאני אוהב לראות ולשמוע כשאני עושה ביד." גיליתי לו בזמן שעמדנו והרכבנו יחד את מיטת הנחושת היפה שלי בחדר השינה החדש שלנו.
"לא מספיק שאתה פיינשמעקר בן ציון, אתה גם סוטה." אמר לי אז וחזר על ההאשמה הזו עוד פעמים רבות אחר כך, מה שלא הפריע לו ליהנות הנאה מרובה מהסטיות שלי, למרות שבהתחלה הוא צחק נורא כשגיליתי לו שסרט כחול עם פס קול של אופרה הוא לדעתי השילוב המושלם והמחרמן ביותר בעולם.
"אני באמת לא מבין איך אני מסתדר אתך?" תהה בצדקנות מעצבנת (לפעמים הוא מזכיר לי קצת את אימא שלי).
"תפסיק להתלונן, מי עוד חוץ ממני יוכל לסבול בלגניסט כמוך?" עניתי, קצת נעלב, "למזלך אחי חזר לגור בדירת הקרקע עם החברה שלו ולי לא הייתה ברירה אלא לבוא לגור אתך בקוטג' כי אחרת היית מבלגן ומלכלך אותו כמו שעשית לקרוון המסכן שלך."
"היה לי טוב בקרוון שלי." מחה יובי, "הוא היה קטן וחמים ונחמד מאוד."
"ומה, פה לא נחמד?" העברתי מבט סביבי, נהנה שוב מהבקתה הכפרית המקסימה ששרון הביאה מאמריקה.
כל עשרת הקוטג'ים היו מתנה לנווה אלונים מסבא של ליני לכבוד הולדת נכדו מיכאל, בנם של ליני ויובי שכולם קראו לו מיקי ופינקו בצורה מזעזעת. למרות הכול הוא גדל להיות ילדון חמוד ומתוק, ואפילו אימא שלי - שהתנדבה להיות סבתא מאמצת שלו - חייכה כשהוא היה מתנפל עליה בנשיקות.
סדרנו את הקוטג'ים בשתי שורות וקראנו להם מגורי הצוות וכול אנשי הצוות של נווה אלונים נהנו מאוד לגור בהם. הם היו עשויים עץ מייפל בהיר, מעוצבים בחן רב בעיצוב כפרי מקסים שהשתלב נפלא בנוף הגלילי, ושיוו לנווה אלונים מראה מהודר ונעים לעין.
כדי שתהיה לנו קצת פרטיות יובי טיפח סביבם משוכת שיחי רוזמרין ויסמין וכל הזמן התלונן שהוא היחיד שגוזם אותה ולמה אף אחד לא עוזר לו? אבל גם כשעזרו לו הוא תמיד מצא סיבות להתלונן שלא עושים ככה, אלא ככה... הוא נשמע לפעמים כמעט כמוני כשהוא מנסה לעזור לי לסדר את הבית ובמקום תודה מקבל ממני הוראות וקיטורים.
אולי זה נכון שבני זוג שחיים יחד הרבה זמן מתחילים להיות דומים? 
מאחר ורוב המורים של נווה אלונים גרו בקוטג'ים לא היה יותר צורך בתורנויות הלילה, והקרוון הישן של אב הבית הפך רשמית למחסן לחפצים ישנים, למרות שמן המפורסמות הוא שמידי פעם זוגות חרמנים מתגנבים לשם לכמה דקות של פרטיות, אבל לא נדבר על זה עכשיו כי רכלנות היא מידה מגונה ויש לי די והותר מידות מגונות גם ככה, כמו שיובי טורח להזכיר לי מידי פעם, בעיקר כשהוא חושד בי שאני שוב מסתובב באטרף, ואז אני נעלב וטוען שאני רק קורא שם בבלוגים ובסקרים, ומזכיר לו שהוא נפגש מידי פעם עם האקס הנשוי שלו, אילן, והוא מתרגז ושואל למה אני עושה מזה עניין, הרי גם אני בא לאותם מפגשים ויודע שרוב הזמן לא קורה שם כלום, חוץ מהפעמים שכן, אבל על זה כבר באמת לא כדאי שאני ארחיב את הדיבור כי יש גבול, ואחרי הכול אני קודם כל מורה ומחנך, והוא אב הבית, ואנחנו הרי דמויות חינוכיות וכל זה.... 
ובכל זאת, חשוב לי לציין שמה שאנחנו עושים בפרטיות חדר השינה שלנו, ושל עוד אנשים, זה לא עסקו של אף אחד, וחוץ מזה מה רע בלהיות פיינשמעקר וסוטה? לי זה דווקא מתאים מאוד, וכנראה שגם ליובי, כי אחרת הוא לא היה מזמין אותי לחלוק איתו קוטג' ואפילו מציע לי שנחתום על ברית זוגיות. בעיקרון הסכמתי להצעה שלו, אם כי אני עדיין שוקל אם כדאי לחתום בשקט ופרטיות או לספר לכולם ולעשות מסיבה גדולה מההסכם שלנו כדי לגרום קצת נחת לאימא... נראה, אולי אחרי שהחברה של אחי תלד בשעה טובה ותהפוך את אימא לסבתא גאה?
כן, אני מודה, אני קנאי, הקנאה רוחשת בי כמו תולעת עקשנית שמכרסמת אותי מבפנים. היא לא ישנה אף פעם, ואני מתקשה להתמודד עם הרגש המכוער והמיותר הזה.
כל פעם שמגיע ל'נווה אלונים' מורה חדש אני מיד בודק מה קורה איתו ועם יובל, בוחן אותם בקפידה כדי לדעת איך הם מסתדרים, עומד ללא הרף על המשמר, לא מרשה לעצמי לנוח אפילו לרגע.
אני ויובל חיים יחד כבר שנתיים וחצי, אחד הזוגות הכי יציבים וייצוגיים בצוות של 'נווה אלונים', ויחד עם שרון מנהלת הפנימייה וליני בת זוגה ואימו של מיקי החמוד, הבן המתוק של יובל, אנחנו מהווים את חוט השדרה של הפנימייה, ואת זה לא אני אמרתי אלא המפקח מטעם משרד החינוך על נוער בסיכון. הוא הכריז עלינו ככאלה במהלך הנאום הנמלץ שנשא בטקס הנחת אבן הפינה לאולם התרבות החדש שלנו.
הטקס נערך לקראת סוף שנת הלימודים והתכנון היה לסיים את בניית האולם עד תחילת שנת הלימודים הבאה. המפקח הביט ישר אלי ואל יובל כשאמר שצוות המורים המעולה של 'נווה אלונים' הוא חוט השדרה של המקום והוא מהווה דוגמא לכך שגם זוגות של הומואים ולסביות יכולים לנהל חיים שלווים ונורמאליים ושהוא מאושר שזכה להיות במעמד הזה שיהפוך את 'נווה אלונים' לאחת הפנימיות הייחודיות והמוצלחות ביותר בצפון הכריז בעודו מביט במבט חודר ביובל שבכלל לא הקשיב אלא בחן בספקנות את דגם הקרטון הקטן והנחמד של אולם הספורט שהכינו תלמידי המגמה לאמנות לפי התוכניות של האדריכל.
"אם המבנה הזה יהיה מוכן עד סוף החופש הגדול אני צנצנת." ניבא בקול קודר אחרי שהמפקח הסתלק סוף סוף וכולנו יכולנו לחזור לעצמנו הרגיל והיום יומי.
"אבל האדריכל אמר שזה מבנה טרומי מיוחד שתוכנן במיוחד להקמה מהירה." הזכרתי לו, "והקבלן נשבע שבתחילת שנת הלימודים הוא מוסר לנו את המפתח." הוספתי.
"כן, בטח... הוא רק לא אמר בתחילת איזה שנת לימודים." העיר יובל בספקנות, וכרגיל הוא צדק, כמו תמיד במקרים כאלו היו עיכובים ותקלות ואי הבנות ואת המפתח קיבלנו, אחרי מריבות וצעקות, רק בפורים, וגם אז רק בפסח הכול היה באמת גמור, אבל כיום יש לנו אולם תרבות מפואר שאפשר להעלות בו הצגות ולעשות חזרות בלי להפריע את מנוחת השכנים. בקומת הקרקע שלו יש סטודיו לריקודים וחדר מוזיקה משוכלל עם תופים ופסנתר, ובמרתף יש אולם גדול שמיועד לסדנאות יצירה בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת – פיסול, ציור וצילום, ולאחרונה רכשנו אולפן הקלטות קטן שמיועד לתלמידים שחשקה נפשם להפוך לזמרים.
"רוב התלמידים שלנו מאוד יצירתיים ובית הספר מעודד אותם להתבטא בצורה מקורית ולהתנסות בכל סוגי האמנות בלי שום הגבלות וצנזורה." נהגתי להתפאר בפני מבקרים ספקניים שבאו לבקר בפנימייה ולראות אם היא מתאימה לילדים הבעייתיים שלהם.
תמכנו בחום ביצירתיות של התלמידים למרות שכמה מההורים נהגו לעקם את פניהם כשגילו שאנחנו באמת לא מגבילים אף צורת ביטוי, נועזת ככל שתהיה, ומניחים לתלמידים לצייר, לצלם או לפסל גם אחד את השני בעירום.
לא נרתענו גם כשאחת האימהות חוללה שערורייה קטנה כשגילתה שהדוגמן לשרטוטי הערום המקסימים של בנה היה מיכאל יפה התואר - המורה הצעיר לפסנתר. היא הייתה מזועזעת מהרישומים הנהדרים של גופו החטוב של מיכאל שרשם בנה, אבל שרון הרגיעה אותה שמדובר רק באמנות טהורה, ואחרי שיחה עם מיכאל ונמרוד בן זוגו (שלדעתי שווה הרבה יותר ממיכאל, אבל זה רק אני והטעם הפרטי שלי) היא הסכימה להשאיר את הילד המוכשר שלה בפנימייה, מצד שני יכול להיות שמה שבאמת עזר היו האיומים של ארקאדי שיתאבד אם יחזירו אותו לבית ספר רגיל, קשה לדעת במקרים כאלה.
לדעתי גם מיכאל ונמרוד הם אחד הזוגות מעוררי ההשראה בבית הספר, לא רק בגלל שהם צעירים ויפים בצורה יוצאת דופן אלא כי הם גם מוכשרים להפליא ומאוד מסורים זה לזה. מיכאל לא רק מורה מעולה אלא גם יפה בצורה לא חוקית ממש, ואם לא די בכך הוא גם פסנתרן מוכשר ובחור סבלני ונעים הליכות ואהוב על כולם.
אחרי שעלה חשד שהוא היה בעברו הלא כל כך רחוק נער ליווי התחוללה שוב שערורייה קטנה וסוערת ומיכאל שאחד מהאבות של התלמידים שלנו הלך והלשין עליו כמעט שהתפטר מהעבודה, אבל שרון עמדה לצידו כסלע איתן, ואחרי ששאלה בעוקצנות את האב הנסער האם הוא בטוח במאה אחוז שתמונתו של המורה לפסנתר שלנו, מוזיקאי מוכשר ומורה נערץ שחי עם בן זוג קבוע כבר כמה שנים, הופיעה באתר של נערי ליווי? ואחר כך נעמדה מלא קומתה ונעצה בו מבט כחול וחודר האב התקפל והשתתק.
אחרי שהוא הלך מיכאל הודה שכן, האיש צודק וזה נכון, ויכול להיות אפילו שהוא היה קליינט שלו, אבל הוא כבר לא זוכר כי היו כל כך הרבה... ודמעות עלו בעיניו היפות כשהציע לעזוב את הפנימייה.
"השתגעת?" נזפה בו שרון, "התלמידים שלך יעשו לי מרד אם תעזוב, ועוד באמצע השנה, לא בא בחשבון שתלך."
"כן, אבל..." גמגם מיכאל, הסמיק ונראה עוד יותר יפה מהרגיל.
"ואל תשכח שיש לך חוזה מישה." הזכירה לו שרון, "ויש לך תלמידים שאוהבים אותך."
"לחלק גדול מאיתנו יש עבר שאנחנו לא גאים בו, זו לא סיבה לא לחנך תלמידים, בדיוק ההפך." אמר מוני, אחד התלמידים הוותיקים שלנו שחזר אחרי הצבא ל'נווה אלונים' וכיום הוא המורה לספורט, כשמוני מדבר כולם מקשיבים, ודי להביט בצלקות ובקעקועים המעטרים את גופו כדי להבין שהוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר.
גם אחרי העידוד של שרון ומוני מיכאל עוד התלבט קצת, אבל עתירה נרגשת ורוויות דמעות של התלמידים והתלמידות שלו - הבנים בכו, הבנות דיברו וצעקו - שאיימו לפצוח בשביתת לימודים שכנעה אותו להישאר, וכולנו שמחנו מאוד, אפילו אני שבהתחלה קינאתי עד דמעות בצעיר היפה הזה שבילה שעות רבות עם יובל, מתייעץ איתו בנוגע לחלוקה הפנימית של חדר המוזיקה, ומחליף איתו דעות מלומדות על אקוסטיקה ושאר ענייני תחזוקה ובניה של כיתות הלימוד שלו.
זו הייתה תקופה קשה מאוד אצלנו, אילן, האקס של יובל שהפך לידיד טוב של שנינו, בדיוק עזב ללמד בבאר שבע, ואימא עברה ניתוח בגב בגלל חוליה שזזה... הבחור היפה מידי הזה שנמרח על בן הזוג שלי היה הדבר האחרון שהייתי צריך.
לילה אחד יובל איחר לחזור הביתה כי בילה שעות רבות אצל מיכאל ונמרוד ואני לא יכולתי יותר והתפרצתי, התחוללה מריבה נוראית, היו צעקות ודמעות, כלים מנופצים ודפיקות דלת תיאטרליות, וכשיובל סירב להתרגש וצחק מהחשדות שלי ניסיתי אפילו להכות אותו.
הוא החזיר לי והעניין נגמר בסקס פרוע מאוד מהסוג שמצריך כמה ימים להתאושש ממנו, ומאז אותו לילה לא נשכח הבטחתי לא לעשות לו יותר סצנות ולהפסיק לקנא. לצערי יכולתי לקיים רק חלק מההבטחה, המשכתי לקנא כי לא יכולתי אחרת, אבל לא עשיתי יותר סצנות, לא רציניות בכל אופן. פה ושם עקצתי אותו קצת, רק שלא יחשוב שאני לא משגיח עליו, אבל הכול במידה ובלי לדפוק דלתות ולשבור כלים.
במשך כמה חודשים הייתי בטוח שזהו, הגעתי אל המנוחה והנחלה והכול רגוע אצלנו, ואז צץ פתאום גולן ב'נווה אלונים', יושב לצידו של יובל, ואפילו נשען עליו כדי לצאת מהמכונית. אני שונא שמישהו נוגע בבן זוגי, בעיקר אם אותו מישהו הוא גבר גדול וקשוח מהסוג שגם אני נמשך אליו, והעובדה שהוא סוחב רגל ומנצל את צליעתו כדי להיתמך בכתפו של יובל שלי מעוררת את קנאתי עוד יותר.
אחרי שיובל הציג את גולן כידיד ותיק שלו מתל אביב נכנסתי לאטרף של קנאה וחשדות, ומיד אחרי שגולן והחבר השקט והביישן שלו נסעו שוב עשיתי ליובל סצנה גדולה וסוערת.
הפעם יובל לא צחק אלא כעס עלי מאוד, ובמשך לילה שלם רבנו מריבה קשה ומכוערת על הקנאה שלי, ועל חוסר האמון שלי בו, ועל איך זה שאני לא סומך עליו ונלחץ כל פעם שהוא פוגש במקרה מכר ותיק.
"אל תתפלסף לי, הזדיינת איתו או לא?" תבעתי לדעת בזעם, מניח לאופי הג'ינג'י שלי להתפרץ.
"בטח שלא, דביל, הייתי אז עם אילן, כבר אמרתי לך מאה פעם, אף פעם לא בגדתי באילן, כשאני עם בן זוג אני רק איתו."
"שקרן, בי כן בגדת." שב ועלה בי העלבון העתיק ההוא.
"כי לא היינו אז יחד." התגונן יובל באי נוחות והשפיל מבט וקול, אות לכך שהקטע הלא ברור הזה של התחלת הקשר שלנו שעד היום לא סגרנו כראוי עדיין גורם לו אי נוחות. נכון, גם אני עשיתי אז המון שטויות וטעויות, אבל גם הוא לא היה ממש בסדר.
"ועכשיו אנחנו כן יחד, באמת יחד?" שאלתי בשקט, מתבייש פתאום במהומה שהקמתי. כנראה שאני מתחיל סוף סוף להתבגר, ובאמת הגיע הזמן, הרי בקרוב ימלאו לי ארבעים.
"בטח שכן, איזה שאלה טיפשית." אמר יובל בהקלה, קם וחיבק אותי ולקח אותי למיטה.
שוב נגמרה המריבה בסקס, אבל הפעם בסקס עדין ופחות סוער, כי לא רק אני מתבגר אלא גם יובל, וכיום שנינו קצת פחות נמרצים ממה שהיינו פעם, וזה בסדר, העיקר שנרדמנו חבוקים, חשבתי לעצמי לפני שנרדמתי בשלווה בלי לדעת איזה כאבי לב וצרות עוד צפויים לי בעתיד. 

אין תגובות:

פרסום תגובה