מחיר החופש

מתן היה המתנה שלו מאלוהים. אורי היה בטוח בזה מהרגע הראשון שנפגשו, אם כי לא העיז להגיד את זה בקול עד שהם הכירו ממש טוב. בהתחלה הוא היה מאופק מאוד וחשב פעמים על כל מילה שיצאה מפיו. הוא כל כך פחד שהנס הזה, המתנה הזו מאלוהים, תתפוגג ותעלם והוא יוותר שוב לבדו בישימון הנורא של חייו עד שרק אחרי כמה חודשים הוא העיז להעלות את הרעיון של סוף שבוע משותף.

כמו תמיד בהיסטוריה הקצרה והדחוסה שלהם, מתן הפתיע אותו לטובה, לא רק שהסכים בהתלהבות, אלא גם גילה לאורי שהוא רצה בכך כבר מההתחלה.

"עוד בפעם הראשונה שלנו יחד פנטזתי על שינה משותפת אתך." התרפק על אורי שליבו התרחב מאושר על הנס הזה שקרה לו פתאום באמצע החיים.

"אתה, אתה פלא! אתה הנס שהתפללתי אליו כל ימי חיי." העיז לגלות למתן בסוף השבוע הראשון והחלומי שבילו בקפריסין. ושוב הדהים אותו מתן כשהבין מיד למה כוונתו. הוא לא צחק ולא לעג ולא קרא לו מתלהב רגשני, אלא נישק אותו נשיקה ארוכה וממיסה, והסכים שלפגוש את אהבת חייך בין השיחים בגן העצמאות הוא ללא ספק נס מדהים, בעיקר כשהוא נזכר בשנים הארוכות והמשמימות של פגישות עקרות ומשפילות, ובדידות חונקת שחוו שניהם.

במשך שנה שלמה הם המשיכו להיפגש פגישות חטופות ולגנוב סופי שבוע פה ושם עד שלא יכלו לשאת זאת יותר. הפור נפל אחרי פראג. מזג האוויר היה גשום וקר והם נכלאו במלון ובילו זה עם זה במשך ארבעים ושמונה שעות רצופות בלי שום הסחות דעת, ובמשך כל אותו הזמן לא השתעממו ולא רבו אפילו פעם אחת.

בלילה האחרון, בלי שום תכנון מוקדם, הם התחילו לדבר על העתיד. באותו לילה הם היו גלויים וחשופים כמו שלא העיזו להיות מעולם. כל אחד גילה לשני את רגשותיו, ולמרבה הפלא הם נשמעו כמו נשמות תאומות.

הסתבר להם ששניהם רצו נואשות לחיות יחד, לשניהם נמאס לשקר ולהתחמק ושניהם פחדו שהאהבה שלהם - הם אמרו אהבה והתכוונו לזה - תיפגע אם הם ימשיכו לחיות בנפרד.

"וזה לא רק הסקס." אמר אורי, שהיה כמעט בן ארבעים, ופחד ממה שיקרה בעוד עשר, חמש עשרה שנים, כשהילדים יעזבו את הבית והוא יאלץ לבלות את שארית חייו במחיצת אשתו המשעממת.

"אל תזלזל בסקס." צחק מתן שרק כעת, בגיל שלושים, גילה שלעשות אהבה זה דבר שונה לגמרי מאשר לזיין סתם. הוא נשכב לצידו של אורי וכיסה אותו בנשיקות, "אני מוכן לעשות הכל כדי שנוכל לחיות יחד." הודה ברגשנות, "אני שונא לקום בלעדיך בבוקר, מדכא אותי לראות את מברשת השיניים שלי בודדה על השיש. להיפרד ממך קורע אותי יותר מהטירונות בסיירת." כבש את פניו בחזהו של אורי שנעשה הרבה יותר שרירי ומוצק מאז שהתאהב והחל להתאמן בחדר כושר כדי שיוכל לעמוד בסטנדרדים של מאהבו הצעיר ממנו.

הם הביטו זה בזה במבטים רציניים וידעו שזהו, הם חייבים לעשות מעשה ויהי מה. "יש לך אומץ לספר לה עלינו?" שאל מתן, נשען על מרפקו, תולה מבט מעריץ באורי שהיה כל כך בוגר, נבון וחזק וגרם לו לחוש מוגן ואהוב.

אורי סיפר לו בכנות מכאיבה על אביבה, אשתו, ולא עשה לעצמו שום הנחות. הוא ידע עוד לפני שפגש אותה שזה לא זה, שהוא לא חושק בנשים, שבנות לא עושות לו כלום. בכל זאת, כנגד כל הסיכויים, קיווה, חשב שאיכשהו זה יהיה בסדר. בזמנו הוא לא ראה שום אופציה אחרת. פעם זה היה שונה. נכון, ההבדל בין שניהם הוא רק שמונה שנים, אבל במשך השנים המעטות האלו כל האווירה בארץ השתנתה, העולם נפתח.

אולי, אם הוא היה צעיר יותר, או אם הוא היה גדל במשפחה אחרת, או לכל הפחות במקום יותר מתורבת, קרוב יותר לתל אביב, אבל ככה זה כשאתה בן לעולים מרומניה שגרים בקריות. לפחות יש לו ילדים נהדרים שהוא מאוד אוהב. "גם זה משהו, לא?" שאל, ועיניו נמלאו דמעות.

רק ליד מתן הוא הרשה לעצמו לדבר ככה ולבכות קצת - זה היה משחרר בצורה נפלאה - מתן ליטף אותו באהדה וניחם אותו שזו לא אשמתו, שהוא ניסה והשתדל והיה בעל טוב, והוא אבא נהדר, וכיום המון אנשים מתגרשים, ובטח שאביבה תבין.

אורי הרי סיפר לו שהיא מעריצה את הסדרה "וויל וגרייס" וצופה באדיקות ב"סקס בעיר הגדולה" ונורא אוהבת את הכתיבה של יוסי אבני - יהיה שמו האמיתי אשר יהיה – זו לא היא שטענה שלא חשוב מה הנטייה המינית שלו, העיקר שהוא סופר טוב? והיא זו שרצתה ללכת לראות את מצעד הגאווה, ובטח הייתה הולכת עם החברות שלה לולא נועה הקטנה שחלתה פתאום וסירבה בכל תוקף להישאר רק עם אבא.

"כן, אתה צודק." אמר אורי, "אם הקטנה לא הייתה מקבלת פתאום חום..." ולא הוסיף שאבא לא העיז ללכת למצעד הגאווה במקום אמא, מפחד שיפגוש שם פנים מוכרות למחצה מהגן, ומבית קולנוע אחד שכבר נסגר מאז.

"לחיות בשקר זה דבר הרסני." סח למתן, "נמאס לי מהארון הזה. ארונות הם בשביל חפצים ואני לא חפץ, אני בן אדם. אני לא פושע! אני רוצה חופש ואני מוכן לשלם עליו הכול. אני אתן לה את הבית והמכונית ואת הילדים ודמי מזונות, ואבקש סליחה שהתחתנתי אתה למרות שידעתי, ואתנצל על הכל. אני ארד על הברכיים רק כדי שהיא תסכים לשחרר אותי." הבטיח לעצמו ולמתן.

"אתה באמת חושב שהיא תסכים?" שאל מתן שוב כשהם התכוננו בפעם האחרונה לשיחה הגורלית עם אביבה.

"אני בטוח שכן." הרגיע אותו אורי, "היא לא הטיפוס הנקמני שינסה להחזיק אותי בכוח. היא אישה עדינה ושמרנית. היא התחנכה בבית מסורתי ורק הילדים והבית חשובים לה, היא לא תעשה שום דבר לפגוע בהם. אני בטוח בזה. תפסיק לדאוג כל כך." הוא אמר את זה כל כך הרבה פעמים ובכל כך הרבה נוסחים עד שכמעט השתכנע בכך בעצמו.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה שגם אני אבוא?" חזר מתן ושאל בדאגה.

"לא מתוק. אני צריך לעשות את זה לבד, אבל תהיה בהיכון, אני אתקשר אליך מיד כשאוכל."

שעה אחרי שנפרדו הוא שב והתקשר למתן. "עשיתי את זה. היא יודעת הכול."

"זה היה קשה? היא בכתה?" חקר מתן בדאגה.

"לא. ממש לא. היא הבינה הכל מיד. לא היו בכי ולא סצנות. היא נשארה רגועה כמו מלפפון. לא האמנתי שהיא תהיה כל כך..." הוא השתתק באמצע המשפט ומתן חש שליבו יתפקע מרוב חרדה.

אורי נשמע מנותק ומבולבל בצורה מוזרה, הוא השתוקק לחבק אותו ולהביט בעיניו. "כל כך מה?" האיץ באורי במתח.

 "כל כך בשליטה", ניסה אורי להסביר. "טוב, היא לא הופתעה. היא הרגישה מזמן שיש לי מישהו אחר. היא לא טיפשה והיא מכירה אותי ממש טוב. כל הטיסות האלו לחו"ל... היא אולי תמימה, אבל לא סתומה. אתה יודע מה הדבר הראשון שהיא שאלה?" גיחך, "דבר ראשון היא שאלה אם אני עוזב אותה בגלל בחור או בחורה."

"ואמרת לה?"

"כן, בטח. אמרתי לה מיד שאני מאוהב בך. היא נשארה כל כך רגועה עד שבהתחלה חשבתי שהיא בהלם, אבל לא. היא בכלל לא..." קולו של אורי גווע שוב כפי שהיה קורה לו לפעמים כשהיה שוקע במחשבות.

"אז מה קורה עכשיו?" העיר אותו קולו החרד של מתן משרעפיו.

"היא רוצה לפגוש אותך מתן, היא לא מוכנה לדון בפרידה עד שהיא לא תראה אותך ותדבר אתך. אתה מוכן לבוא?"

מתן הגיע במהירות שיא אל הבניין המפואר שהשקיף אל הנוף המהמם של מפרץ חיפה. אורי סיפר לו שהפנטהאוז הוא מתנת חתונה משותפת של הוריו והורי אביבה, ומאז שנקנה, לפני כעשר שנים, הכפיל את ערכו, אבל מתן שנא את המקום. הוא חש שהחלונות הענקיים מתבוננים בו בגינוי כהורס משפחות מתועב. ליבו הלם במהירות כשהמתין למעלית שתיקח אותו למעלה, הוא כבר היה שם בעבר, כשאביבה נסעה עם הילדים לביקור אצל הוריה, אבל ברגע שנכנס פנימה חש כל כך לא במקום בדירה המעוצבת בה שיכן אורי את החלק המשועבד של חייו - החלק שהוא עמד להשתחרר ממנו בקרוב - עד שהם מיהרו להסתלק חזרה אל דירתו הקטנה והמרופטת בהדר. רק שם, בדירת הרווקים השכורה והמהוהה, חש כמו בבית.

כעת לא הייתה לו ברירה, הוא יאלץ לפגוש פנים אל פנים באביבה שאורי דיבר עליה תמיד בחיבה מגוננת כעל אשתו הקטנה וחסרת הישע, מציין לא פעם שנשא אותה לאישה בבתוליה. במיוחד הוא התאמץ לא לחשוב על הילדים – נועה, דניאל וירדן הקטנה – אותם דמיין תמיד כמין העתקים קטנים של אביבה, כאילו היו שייכים רק לה ולא לאורי שלו.

אורי המתין לו בפתח, קצת חיוור אך שולט בעצמו. הם נכנסו יחד, פוסעים כתף אל כתף, תומכים זה בזה לקראת המבחן הנכון להם. אביבה המתינה להם במטבח הנוח והחמים, יושבת מול כוס תה צמחים וצלוחית עוגיות. היא לחצה בנימוס את ידו של מתן המופתע שלא תיאר לעצמו קבלת פנים כל כך חייכנית וביתית. משום מה חשב עליה תמיד כעל אישה שחרחורת, רזה וחדת תווים, אבל היא הייתה שמנמנה, מתולתלת, עגולת פנים ובעלת עיני תכלת צחקניות, והזכירה לו את מורתו האהובה מכתה א', ולא, כפי שדמיין תמיד, את קרואלה דוויל האיומה.

אורי סיפר שהיא אוהבת לבשל ולקרוא, שהיא אם טובה ומורה מסורה, בת וחברה נאמנה. כשראה אותה, יושבת במטבחה וממתינה להם, לא התקשה כלל להאמין בכך.

בתחילה הם ישבו מולה מתוחים כמו נאשמים מול שופטת, אבל לתדהמתם היא לא האשימה, לא אותם ולא אף אחד אחר. במקום לעשות סצנות רוויות דמעות, היא חייכה אליהם ברוך והניחה את מרפקיה על השולחן, רוכנת כלפיהם באימון. היא שתתה מהתה הריחני ודברה בתבונה ובפתיחות מפתיעה על הנישואים שלה ושל אורי. אביבה הודתה שחשה עוד בהתחלת הקשר שלה עם אורי שחסר שם משהו, שאין להט, אין התלהבות. בשנים הראשונות היא חשבה שזה בגללה, בגלל האיפוק והשמרנות שלה, היא באה ממשפחה מסורתית והייתה חסרת ניסיון ותמימה מאוד, אבל עם הזמן היא השתנתה, נפתחה לרעיונות מודרניים יותר וניסתה בלי הצלחה להעמיק את הקשר והאינטימיות עם בעלה.

"רק בגלל המאהב הראשון שלי הבנתי שזו לא אני, זה אתה" פנתה לבעלה.

 "מאהב?" נדהם אורי, "את אביבה?"

היא גיחכה, "כן, זה קרה שלושה חודשים אחרי הלידה של דניאל. אתה זוכר שהלכתי לחדר כושר? סיפרתי לך על המדריך הצעיר והנחמד שלי. הוא היה הראשון. אחריו היו עוד כמה, לא כל כך הרבה כמו שהיו לך, אבל די הרבה. כמובן שאצלי הם החזיקו יותר זמן. אולי בגלל שלא פגשתי אותם בגן או באולם הקולנוע?" חייכה בחביבות אל פרצופו הנדהם של בעלה, "או שאולי זה רק עוד אחד מההבדלים בין סטרייטים להומואים?"

מתן החל לצחוק חרש, מנסה להסוות בלי הצלחה את צחוקו בשיעול, סוחף אחריו קודם את אביבה ואחר כך גם את אורי. הצחוק שינה הכל, האווירה המתוחה התרככה. הם צחקו, שתו קצת יין, ופתאום הכל נעשה פשוט ונוח. הם עברו לסלון, השתרעו בנוחיות על הספה המרופדת ונפתחו כלפיה, מספרים לה על האהבה שלהם, מרגישים כאילו הם מדברים עם חברה טובה ולא עם אישה נבגדת. ואז, כשהיו רגועים לגמרי, שרועים זה לצד זה על הספה, בעוד היא יושבת בנוחיות על הכורסא מולם, היא זרקה עליהם את הפצצה שלה.

"טוב אז מה נעשה עכשיו?", שאלה וחייכה בתום. הם חייכו אליה חזרה כמו שני מטומטמים ואורי מיהר להבטיח לה שלא יהיו שום בעיות. אלו יהיו גירושים ידידותיים. היא תקבל הכל, הדירה המכונית וכמובן הילדים, בצירוף דמי מזונות ו…

"ואם אני לא מעוניינת?" שאלה חרש.

"לא מעוניינת במה?"

"בשום דבר. לא בדירה הענקית היומרנית והקרה הזו, לא במכונית המפוארת וזוללת הדלק, לא בדמי המזונות הנדיבים שלך ולא בילדים שלך." הצהירה בשלווה אל מול פניו הנדהמות, "ואורי חמוד, אל תדאג, אני בטוחה ששלושתם שלך. תמיד הקפדתי מאוד על אמצעי מניעה וכשהחלטתי לעשות את ירדן הפסקתי ליתר בטחון את הקשר עם דייב ויוני ונשארתי רק עם ליאור." היא חייכה אל מתן שהביט בה בעיניים קרועות לרווחה. "ליאור היא החברה שלי ובינינו, אם משווים אותה לבנים, אז... נו טוב, לא ניכנס לזה, אבל אני בטוחה לחלוטין שירדן היא מאורי." חייכה אליהם חיוך מונה ליזה ענוג, ולקחה לה עוד עוגייה. "מה שאני מנסה להגיד בנים הוא שלא בא לי להיות הגרושה האמיצה שמגדלת לבד שלושה ילדים בגלל שבעלה ההומו שהתחתן איתה רק כדי לא לוותר על ילדים, מצא סוף סוף את אהבת חייו." סיכמה את נאומה.

"אז... אז מה את מציעה?" גמגם אורי.

"או! קיוויתי שתשאל." ניערה אביבה את תלתליה. "אז ככה, אני מציעה שאתה ומתן תישארו כאן עם הילדים ואני אסתלק."

הם בהו בה בשתיקה, המומים מכדי לדבר, והיא המשיכה בשלווה, "בגלל זה רציתי שגם מתן יבוא. רציתי לראות איזה מין אדם הוא ואני שמחה לראות שהוא ממש בסדר. יש לך טעם טוב אורי". "תודה." ענה אורי בנימוס אוטומטי, בעוד מוחו קולט לאיטו שאשתו המשעממת והביישנית הפכה במשך השנים לזרה בעלת סודות, בדיוק כמוהו.

"אבל... אבל אביבה!" נזעק מתן, "הם הילדים שלך, את לא תתגעגעי?"

"אני אבוא לבקר אותם כל הזמן כמובן. הדירה של ליאור לא רחוקה ומידי פעם, אם זה לא יפריע לליאור, אקח אותם אלי, ואתם חמודים שלי תגורו כאן, בדירה היקרה והגדולה הזו. תיהנו לכם יחד מהנוף הנהדר של המפרץ, תנקו יחד מאה חמישים מטר מרובע של קרמיקה איטלקית, תטפלו בשלושה ילדים מפונקים שלא יתנו לכם לנוח לא ביום ולא בלילה. יחד תוכלו להכין להם אוכל שהם אף פעם לא יהיו מרוצים ממנו, תלכו לאסיפות הורים טיפשיות, למסיבות ימי הולדת מנג'סות ולטיולי כיתה מעצבנים עם עשרות ילדים מנוזלים ובכיינים. תעשו תורנות מי יכין איתם שיעורי בית ומי יסיע אותם הלוך ושוב לחוגים ולחברים. בימי שישי תוכלו ללכת יחד לאימא שלך לארוחות הערב האיומות שלה ובשבתות תיקחו את הילדים למושב של הורי ותסבלו כל הדרך כשהם יריבו במושב האחורי. בבוקר תיהנו יחד כשנועה תקיא על ירדן ודניאל יצבוט את נועה וכולם יבכו יחד ויצטרכו להחליף להם שוב בגדים. לא נורא אם תאחרו לפעמים לעבודה, נכון מתוקים?" חייכה בחביבות מפחידה, "לי זה קורה כל הזמן. תסבירו שזה בגלל הילדים. זה מה שאני אומרת תמיד."

הם הזדקפו על מושבם והביטו בה בחרדה כשהמשיכה לתאר להם את ההווה שלה, שעמד להפוך לעתידם. "וכשתחזרו מותשים מהעבודה תתחילו יום עבודה חדש בבית. אני מבטיחה לכם שתמיד תמצאו מה לנקות ולסדר, רק ההתעסקות בכביסה וגיהוץ ייקחו לכם כמה שעות טובות כל יום, שלא לדבר על ניקוי שלוש מקלחות ובתי שימוש ומטבח ענקי. ואל תשכחו לצחצח כל שבוע את כל החלונות הענקיים של הסלון אחרת לא תוכלו ליהנות מהנוף." היא חייכה במתיקות כשפסעה אל חדר השינה הראשי, רומזת להם לבוא בעקבותיה.

השניים השתרכו אחריה כמו נידונים למוות אחרי התליין, מקשיבים חסרי אונים לשטף הבלתי פוסק של מטלות ומשימות שפירטה לפניהם. "אני לא אקח שום דבר חוץ מהבגדים שלי." הבטיחה, "אני משאירה לכם את מיטת עץ הדובדבן הנהדרת הזו." הצביעה על מיטת עץ כהה עמוסת פיתוחים. "ואל תשכחו לנקות בשמן רהיטים את הפיתוחים בראש המיטה, אחרת יראו כל גרגר אבק." אורי ניסה לדבר, אבל היא שיסעה אותו, "זה בסדר אורי, אני כבר לא כועסת שהכרחת אותי לקנות את המיטה הזו רק בגלל שהיא מצאה חן בעיני אימא שלך, זה עבר לי. אני בטוחה שאתם תבלו בה יותר טוב ממני." קרצה אליהם בשובבות והחלה לארוז את בגדיה. "אגב מתן, אורי הרגיל את הילדים לבוא למיטה בבוקר כדי לשתות בה את הקקאו שלהם. אם אתם אוהבים לעשות סקס בבקרים או סתם לישון תתאפקו, אני די בטוחה שעד גיל שמונה עשרה המתוקים הקטנים יגמלו מהמנהג הזה." הצטחקה לעצמה, "ואל תשכחו לשאוב את המזרון ולהפוך אותו כל חודש ו..." וכך היא המשיכה עוד ועוד, אורזת את חפציה תוך המטרת הוראות לניקיון, ולטיפול בבית, וברהיטים, ובילדים, ובקניות ובכביסה.

הם הביטו בה בשתיקה קרועת עיניים, המומים ומבוהלים מכמות האינפורמציה שהומטרה עליהם. "וכמובן שיש לנו ועד בית." נזכרה כשכבר עמדה ליד הדלת, "אורי חמוד, השנה אני נבחרתי ליושבת ראש ועד הבית ולכבוד הוא לי להעביר אליך את התפקיד. אתה אמור לאסוף כסף לצביעת חדר המדרגות ולניקיון המעלית והמקלט. ואל תשכח שצריך לעשות משהו עם המים שמצטברים שם כל חורף. אני בטוחה שתסתדר נשמה, אתה כל כך מוכשר. ביי חמודים, ד"ש לילדים!" ופרחה משם אל החופש, משאירה בכלוב הזהב שלה את זוג האוהבים החדש שיאלצו להסביר לשלושת הסוהרים הקטנים שלהם למה אבא ישן באותה מיטה עם איש אחד שלא דומה בכלל לאמא.

שמור     בטל