ג. אב הבית

3. חתום בנשיקה

קול צעדים כבדים נשמע על שלוש המדרגות שהובילו לקרוון, ואחר כך נקישה סמלית על הדלת הפתוחה. "נו, מה דעתך?" שאלה שרון ודחפה את ראשה פנימה.

"אהה... אני עוד לא בטוח." היססתי נוכח המבטים מצפים שהם תלו בי, "עוד לא דברנו על כל הפרטים." הבטתי בתחינה בשרון שהבינה מיד את הרמז.

"שלום בנים, תודה על העזרה שלכם." קראה, רומזת לצעירים להסתלק משם. הם דהרו החוצה בזה אחר זה, עידן פוסע אחריהם במאסף וטפח קלות בעידוד על שכמי בטרם יצא.

"אני יודעת שזה לא נראה משהו." אמרה ונאבקה בחלון שחרק במחאה בטרם נפתח, "אבל אחרי כמה שעות של עבודה המקום הזה יראה יותר טוב, אני אבקש מהילדים לעזור לך לנקות."

"ריקו התנדב לתת לי עצות בעיצוב." סיפרתי.

היא חייכה. "הוא משהו, הילד הזה, ואל תזלזל בעצות שלו, הוא לא רק חמוד, יש לו גם כשרון טבעי להפוך כל דבר ליפה יותר. אני צופה לו גדולות, תעשה מה שהוא אומר והמקום הזה יהפוך לבית חלומותיך."

"הוא קצת קטן בשביל להיות בית חלומות." הערתי.

"אולי, אבל הוא לגמרי בחינם." הזכירה לי שרון, "וזה כולל גם חשמל ומים וארנונה." הוסיפה ליתר הדגשה.

"ומה עם המשכורת?" שאלתי, מתחרט על פזיזותי, "גם היא באותו סדר גודל של הקרוון?"

שרון נאנחה. "בערך, אבל מצד שני שעות העבודה שלך יהיו גמישות מאוד."

"מה זאת אומרת גמישות?" שאלתי בחשדנות.

"זאת אומרת שהן יכללו את כל שעות היום וגם את הלילה." חייכה שרון, "נו, די." פקדה עלי, "תפסיק להיות מודאג כל כך, אני פה ואני אשגיח עליך, הכול יהיה בסדר, ועכשיו הגיע הזמן שתספר לי מה שלומך ואיפה אילן?"

"אני בסדר פחות או יותר, ואין לי מושג איפה אילן. למה, את יודעת איפה ליני?"

"בטח," הציצה שרון בשעונה בתנועה שלא השתנתה מאז שהייתה מכי"ת עסוקה ונמרצת, "עכשיו היא בטח בסופר, עושה קניות לארוחת הערב, ומתכוננת לתת לי מנה גדולה אם שוב אאחר לבוא הביתה."

"אני לא מאמין?" נדהמתי, "הייתי בטוח שתשאלי איזה ליני. אתן עדיין יחד?"

"בטח, למה לא? הרי אמרתי לך שהיא אהבת חיי."

"כן, אבל... אבל..." ליבי נצבט בכאב, "זה היה ממש מזמן."

"אני נשארתי אותו בן אדם, טוב, עם יותר נפח ופחות תלתלים, אבל בעיקרון אני אותו בן אדם שהייתי, ונדמה לי שגם אתה נשארת פחות או יותר אותו דבר." סקרה אותי בחיבה, "אנשים לא משתנים יובלי, לא באמת, הם נעשים קצת פחות פזיזים, קצת יותר כבדים, אבל בבסיס כולנו נשארים אותו דבר וטוב שכך כי אני עדיין מעוניינת שתקיים את ההסכם שלנו."

"איזה הסכם?" התפלאתי.

שרון זקפה את גבותיה בלגלוג, "אתה לא צעיר מידי ללקות באלצהיימר יובי, שכחת מה הבטחת לי לפני שנסעתי?"

שנים לא חשבתי על ההבטחה שנתתי לה ברגע אחד של רוך ורגשנות אלכוהוליסטית, אבל ברגע שהיא דיברה על זה נזכרתי, והתחלחלתי. "את לא רצינית שרון, היינו אז רק ילדים ובכלל... זאת אומרת... לא יכול להיות שאת רצינית?"

"אני כן יובל. הבטחת לי שברגע שארצה ילד הגנים שלך עומדים לרשותי, וחתמת את ההבטחה בנשיקה, אני זוכרת אותה טוב כי זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שנישקת אותי."

"הייתי שיכור." מחיתי, "ואם אני לא טועה גם את שתית לא מעט."

"כן, שתיתי, אז מה? אני אף פעם לא משתכרת." עמדה שרון בהדרת כבוד על שלה, "הבטחת לי ויש לי עדים, גם ליני ואילן היו שם ושמעו הכול. אילן הבטיח לליני שאם היא תרצה ילד הוא לרשותה, אם אתה מסכים, ואתה אמרת שאתה מסכים בתנאי שהוא ירשה לך לעשות איתי ילד, זוכר?"

"כן," הודיתי בעל כורחי, "אני זוכר, אבל זה היה ממש מזמן שרון."

"נכון, הסכימה שרון, "הייתי אז בת עשרים וארבע, והיום אני כבר כמעט בת ארבעים, וליני צעירה ממני רק בשנתיים. זו הסיבה שחזרנו לארץ, החלטנו שאנחנו בשלות להיות אימהות."

"בסדר, אין בעיות. תהיו אימהות, מה הבעיה לגשת לבנק הזרע?"

"בנק הזרע לא מתאים לי, אני רוצה לגדל ילד עם אבא, לא עם מבחנה." הכריזה שרון.

"אבל שרון... תסתכלי עלי, את באמת רוצה אחד כמוני בתור אבא לילד שלך? ומה עם הילד? איזה סיכוי יהיה למסכן הקטן עם הגנים של שנינו?"

"לבת שלי יהיו כל הסיכויים בעולם להיות חזקה וחכמה ומקסימה, ואולי אפילו יפה."הכריזה שרון.

"ואם ייוולד ילד?" העזתי לשאול.

"אני מבטיחה לך לאהוב אותו גם אם יהיה לו בולבול, למרות שאני בספק אם יש איזה זכר שיצליח לגדול בתוך הגוף שלי, אבל אולי אצל ליני זה כן יצליח."

"איך אצל ליני? אין לי מושג לאן נעלם אילן."

"לא נורא, גבר אחד יכול להפרות מאות נשים, ואולי עדיף שהן תהינה אחיות גם גנטית."

"את רוצה ש... ש..."

"כן." הנהנה שרון, "וזה לא רק מה שאני וליני רוצות, אתה בגילי ואני בטוחה שכמו שאני רוצה להיות אימא גם אתה רוצה להיות אבא."

"טוב, אני לא יודע, אני עוד צריך לחשוב על זה, אולי את צודקת." דחיתי את הדיון לאחר כך שקיוויתי שיבוא בעוד זמן רב מאוד. זה מה שאני עושה כשאני לא יודע איך להגיב, דוחה ומדחיק. "תגידי, זה לא מוזר שנפגשנו שוב, בדיוק כשהחלטת להביא ילד?" שיניתי נושא "כאילו, איזה מזל שפתאום נפגשנו?"

"למה אתה חושב שלמזל יש קשר לפגישה שלנו?" גיחכה שרון, "ככה אתה מכיר אותי? שאני אסמוך על המזל בנושא כזה חשוב?"

"אז הכול היה מתוכנן? שאלתי המום, וקצת נעלב. "בגלל זה אני פה?"

"תראה." הניחה שרון יד רכה להפתיע על זרועי, "זה לא שעשיתי לך תרגיל מסריח, באמת שלא, נכון שהתכוונתי לחפש אותך, אבל חשבתי לדחות את פרויקט ההיריון לאחרי החגים כי המקום הזה, הנווה המבולגן הזה, מעסיק אותי יום ולילה ומה שאני באמת  צריכה עכשיו זה אב בית רציני וחרוץ, אבל ברגע שהחבר של עידן הזכיר ממש במקרה שהוא מכר שלך... נו, טוב, זה היה צירוף מקרים כל כך מוצלח עד שכבר לא יכולתי להתאפק."

"אני לא מבין, את צריכה אב בית או אבא לילד שלך?"

"גם וגם." זרחה שרון לעומתי, "ומה רע לתפוס שתי ציפורים באבן אחת?"

"אהה... אני... אני לא יודע. תראי שרון, זה לא שאני לא רוצה להביא יום אחד ילד, האמת שאני מאוד רוצה, אבל... אהה..."

"מה, מה הבעיה? אל תגיד לי שאתה רוצה לחכות עם הקמת משפחה עד שתתגבר על ההומואיות שלך?" התבדחה דעתה של שרון.

"אל תהיי רעה שרונה," נזפתי בה, מכנה אותה בשמה המקורי שהיה שנוא עליה, וזכיתי בתמורה לצביטת חיבה מכאיבה למדי בישבני.

"אל תתחצף ילד." הורתה לי בחומרה, והושיבה אותי על הספה המרופטת שעמדה מתחת לחלון המשרד שלה. "מה הבעיה?" שאלה, מביטה בעיני באופן הישיר הזה בו נהגה בי תמיד, גורמת לי לחוש כאילו היא קוראת אותי לפני ולפנים.

חוץ משרון רק סבתא ז"ל הייתה מסוגלת לגרום לי לחוש שקוף לחלוטין, וסבתא נפטרה עוד כשהייתי ילד קטן, ומאז איש, חוץ מאילן, לא טרח  להתבונן במתרחש בתוכי. שנים רבות מידי נשארתי תעלומה בעיני כל העולם, כולל אני עצמי.

"תמיד קיוויתי שאני ואילן... חשבתי ששנינו יחד... אני יודע שזה אידיוטי, הוא עזב לפני שנתיים, אבל אני עדיין נורא מתגעגע אליו, וחוץ מזה אני תפרן, ויש לי הרגשה שהמשכורת שאני אקבל ממך לא תשנה את המצב."

"אתה צודק." נאנחה שרון, "אבל המשכורת שתקבל לא תבוא ממני אלא מהעמותה שמפעילה את נווה אלונים, וגם אני לא מקבלת מהם יותר מידי כסף... לא נורא, כסף זה לא הכול בחיים."

"נניח שלא." הסכמתי, "אבל..."

"מספיק." פקדה שרון והניחה יד מצווה על ברכי, "לא נדבר על זה יותר עד שהנושא יהיה רלוונטי, מה שדחוף עכשיו זה להביא את המקום המסכן הזה למצב סביר עד תחילת שנת הלימודים."

"בסדר." הסכמתי חש שניצלתי ברגע האחרון.

היא שלפה ערמת דפים מודפסים שהיו מסתבר חוזה ההעסקה שלי והגישה לי אותם, ובעודי מרפרף עליהם בחוסר סבלנות – רק לעורכי דין יש כוח להבין טקסט כל כך משמים וסתום - וחותם על הקווים המקווקווים המיועדים לכך הסבירה לי שרון שנווה אלונים היה במשך שנים הוסטל לילדים בסיכון, אבל בגלל ההפרטה שהתרגשה לאחרונה על מדינתנו הוא הועבר לניהולה של עמותת יהודים טובים מאמריקה שרצו לתרום כספים למטרה ראויה. מסתבר שיו"ר העמותה הנדבנית הזו הוא ממש לא במקרה סבא של ליני שהחליט שהקמת מעון לנוער להטב"י במצוקה הוא המטרה הראויה ביותר לבזבז עליה את כספי הירושה שהוא לא רוצה להוריש לבניו, וכך התגלגלו הדברים שהסבא הקשיש של ליני, שיצא מהארון בגיל המופלג של שישים ומשהו, הפך להיות הפטרון והמממן של 'נווה אלונים'.

"את בטח צוחקת, סבא של ליני הומו?" נדהמתי.

"כן." הנהנה שרון, "ולמרות שהוא כבר בגיל הזהב הוא אחד האנשים הכי צעירים ונמרצים שאני מכירה. מיד אחרי שהוא התאלמן הוא יצא מהארון, רב עם כל המשפחה שלו עוד לפני שגמר לשבת שבעה על אשתו, ניתק קשר עם כולם חוץ מליני ועבר לגור בפלורידה עם החבר שלו שהתגרש למענו מאשתו. יש לו טונות של כסף והשאיפה שלו היא לבזבז את כולו כדי שיוכל אחרי מאה ועשרים להוריש לילדים שלו רק דולר סמלי אחד."

"זה לא כל כך יפה מצידו." אמרתי בצדקנות מתחסדת, מתקשה לכבוש את חיוכי.

שרון נופפה יד מבטלת באוויר, משקשקת בעליצות בצמידיה, "אל תדאג להם, כולם מסודרים טוב ולאף אחד מהם לא חסר כסף, סבא מוריס פשוט נהנה לעצבן אותם, בשנות החמישים הוא התחתן כמו ילד טוב עם בת השכן כי הוא ידע שאם הוא יעז לגלות להוריו את מי הוא באמת אוהב הם ינדו אותו מהמשפחה, אבל היום הוא שם זין על מה שיחשבו עליו, והוא מצטער על הזמן שבזבז ורוצה לעזור לילדים שנמצאים במצב שהוא נמצא בו בזמנו."

"הוא נשמע בן אדם מאוד מיוחד." אמרתי בדיפלומטיות.

שרון קרנה משמחה, "הוא באמת כזה, אני בטוחה שאתה תאהב את סבא מוריס וגם את דייב, החבר שלו. הם הבטיחו לבוא לבקר בארץ אחרי שהילדות שלי ושל ליני ייוולדו."

"ומה אם ייוולדו לכן בנים?" העזתי לשאול.

"נחצה את הגשר כשנגיע אליו." הדפה שרון את שאלתי, הפכה את ערמת הדפים והורתה לי לחתום פה, ופה, וגם פה, ולהזדרז כי אין לנו את כל היום.

"אבל לפחות תסבירי לי על מה אני חותם." מחיתי בעודי חותם בצייתנות.

"אתה חותם על חוזה העסקה סטנדרטי לגמרי." הרגיעה אותי שרון, "חוץ ממשכורת יש לך ביטוח וחיסכון לפנסיה, מקום מגורים ושלוש ארוחות ביום, ובתמורה אתה מתחייב לתחזק את המקום על פי הוראות ההנהלה, לעשות תורנויות כמו שאר הצוות החינוכי, ולא לעשות שום דבר לא מוסרי, או סוטה כל זמן שאתה חלק מהצוות של המוסד."

"למה את מתכוונת לא מוסרי?" נחרדתי.

"אני מתכוונת שאסור לך להתעסק עם אף אחד מהילדים, אתה חייב להקפיד על זה גם אם מדובר בבנים מעל גיל ההסכמה." הבהירה לי שרון ופרצה בצחוק למראה הבעת התדהמה שעל פני. "למה אתה מופתע כל כך? כבר היו דברים מעולם, אתה יודע שנגד אב הבית הקודם הוגשה תלונה במשטרה ואם הוא לא היה בורח מהארץ היו עוצרים אותו לחקירה?"

"למה, מה הוא עשה?" שאלתי, ועורפי החל להזיע מחמת המבוכה.

"התעסק עם הבנות, ודווקא עם הצעירות יותר, בנות העשר."

לשמע דבריה הרגשתי שפני מחווירים ושרון לחצה את ידי בין כפותיה בניסיון אימהי לחזק את רוחי, והסבירה שזה קרה עוד לפני זמנה, כשהיו בנווה אלונים ילדים ממש צעירים ושהמנוול הסוטה נתפס עוד לפני שהספיק לגרום נזק. מאז אותה שערורייה הוחלט לפרק את המקום והוא עמד נטוש ונעזב עד שסבא מוריס והעמותה שלו הצילו אותו, ועלינו מוטלת החובה להפוך אותו לנווה חמים ובטוח לנערים ונערות צעירים, ולזכור שגם אם הם נראים מגודלים וקשוחים הם עדיין ילדים בודדים וחסרי בית ואנחנו מהווים בשבילם משפחה חליפית.

"אני מבטיח לך," מצאתי שוב את קולי, "שאין לי שום עניין מיני בקטינים, וחוץ מזה אני בטוח שאין סיכוי שמישהו מהם יתעניין בי בצורה כזאת, וגם אם כן... טוב, זה פשוט חולני... ואני מעדיף לא לחשוב על זה." סיכמתי את הנושא בפסקנות.

"אני יודעת." גיחכה שרון, "הרי אני מכירה אותך, זו הסיבה שרציתי שתצטרף לצוות שלי, ואל תחשוב שהעבודה שלך תהיה רק טכנית ושכל היום רק תתקן ברזים דולפים וכסאות שבורים. מעכשיו אתה חלק מהצוות של המחנכים בנווה אלונים. גם אם אתה לא מודע לזה אתה מהווה בשביל החניכים שלנו מודל לחיקוי ולכן אני סומכת עליך שכל זמן שאתה גר פה לא תעשן ולא תשתכר, ולא תעשה חס וחלילה סמים."

"מה עם סקס?" שאלתי, מודאג קצת, כי בכל זאת, להיות לא רק שרת אלא גם דמות חינוכית זה עוד סביר, אבל מעולם לא תכננתי שבמסגרת העבודה שלי יהיה עלי להפוך לנזיר.

"עדיף אם היה לך בן זוג קבוע כמו שיש לי ולעידן." אמרה שרון, מהורהרת, "אבל מצד שני אף אחד לא מושלם... ברור שיש לך זכות לחיים פרטיים..." היא בחנה אותי בעיון, "יש מצב שאולי אילן שלך יחזור פתאום לארץ?" שאלה בסקרנות.

"גם אם זה יקרה הוא בטח לא ירצה שנהיה שוב יחד." שיערתי בעצב, "וחוץ מזה אין לו מושג איפה אני עכשיו." 

"טוב, עוד נראה בקשר לזה." אמרה שרון, קצת בקוצר רוח, וקמה, "בינתיים בוא נחליט שיש לך כמובן זכות לעשות מה שאתה רוצה בזמנך החופשי בתנאי שלא תעשה שום דבר לא חינוכי או מביך בעליל בלי להזהיר אותי מראש."

"בסדר." הסכמתי. לא הייתי בטוח שאני יודע בדיוק למה היא מתכוונת, אבל השיחה עצבנה אותי והעדפתי לעבור לפסים מעשיים יותר. לכן נפרדתי משרון והלכתי לבדוק את המחסן שהיה אמור להוות את ממלכתי הפרטית. כצפוי הוא היה מבולגן ומלוכלך, ותוך כדי ניסיון לעשות בו סדר, לאסוף את כלי העבודה הפזורים לתוך ארון פח מחליד ולסדר אותם במקומם ניסיתי להיזכר בכל הדברים הלא חינוכיים והמביכים בעליל שביצעתי בחיי.

לא נדרש ממני זמן רב עד שהגעתי למסקנה שאני אדם צפוי ומהוגן עד שיממון. נכון, בנעורי הייתי פזיז מעט, אבל לא כל כך מקורי וחוץ מכמה מסיבות פרועות - שהתרחשו לפני כמעט עשרים שנה - בהן נהגתי בטיפשות והשתכרתי, עשיתי מעצמי צחוק ולבסוף הקאתי את נשמתי בשירותים, ועוד פעם מביכה אחת שבה עישנתי חשיש כהכנה לאורגיה שלא התרחשה לבסוף כי כן, שוב עשיתי מעצמי צחוק והקאתי בשירותים, לא עשיתי שום דבר מביך, או אפילו ראוי לגנאי כלא מוסרי, בטח שלא אחרי שהתאהבתי באילן שהיה מהוגן ומרובע עוד יותר ממני, אם זה בכלל אפשרי.

שקוע בזיכרונות משמימים למדי מימי נעורי הרחוקים מאוד עבדתי בחריצות עד הצהרים, ואז דפק בנצי הג'ינג'י על הדלת הפתוחה למחצה ושאל אם אני רעב.

"אני מת מרעב." הודיתי.

"אז בוא לאכול, אבל תתרחץ קצת קודם." הורה לי, "אתה ממש מטונף."

הוא צדק, באמת הייתי מלוכלך ובנוסף גם הזעתי כהוגן, ולכן פשטתי את חולצת הטריקו שלי ושטפתי את פני וידי כמיטב יכולתי בכיור החלוד שעמד בפינה. מעל הכיור היה תלוי ראי סדוק ומוכתם, ובבואתי נשקפה מבעדו, מעוקמת מעט ומאוד לא מחמיאה. העברתי יד לחה על שערותיי שהיו מאובקות ופרועות והערתי שאני חושש שאני מתחיל להגיע לשלב המעציב שבו יש לי יותר שיער על החזה מאשר על הראש.

לא שציפיתי לתשובה על ההערה שלי מבנצי שהסתובב כה וכה במחסן, בוחן את הסדרים החדשים שניסיתי להכניס בו, אבל קול הנהימה החנוק שבקע מפיו הפתיע אותי מעט, ועוד יותר נדהמתי לראות מבעד לראי את עיניו בוהות בי במבט עורג.

הסתובבתי אליו, בטוח שרק בגלל הראי הדפוק הזה אני מדמיין את הבעת החרמנות החולמנית נשקפת אלי מפניו הצרים והמנומשים של בנצי שקיבלו גוון ורדרד מדאיג מעט - בגלל השהייה הממושכת בשמש או בגללי?

לרגע הזוי אחד נפגשו עיני בעיניו הלטושות ושנייה אחר כך הוא הסתובב בזריזות חשודה, מפנה אלי את גבו, ופסע לעבר הדלת, מעיר שהוא נורא רעב וכדאי שנמהר אם אנחנו רוצים אוכל חם. הוא הקפיד להמשיך ולהפנות אלי את גבו הצר עד שהגענו לחדר האוכל והתיישבנו לאכול.

חדר האוכל והמטבח שכנו בצריף שוודי צר וארוך מחופה גג רעפים דהויים ומרוצף בלינוליאום ירוק ומוכתם. מאחר ורוב הצוות והחניכים היו בחופשת קיץ והמטבח היה סגור קיבלנו את האוכל בחמגשיות אלומיניום ארוזות בארגז קל קר שהגיע אלינו באדיבותה של חברת קייטרינג מקומית.

האוכל דווקא לא היה כל כך גרוע, אבל הוא לא היה מספיק חם, וכפיצוי השתייה הקלה שסופקה לנו יחד עם החמגשיות לא הייתה קרה דיה.

"מחר, על הבוקר, יבואו פועלים לרצף את המטבח ואת חדר האוכל." סיפרה לנו שרון, "ועד סוף השבוע יגיעו התנורים החדשים. אני מקווה שעד השבוע הבא יחזירו לנו את המקררים שנשלחו לשיפוץ, ויתקינו את המזגנים שהזמנתי."

"את בטוחה שמערכת החשמל תוכל להתמודד עם כל הציוד הזה? יש פה לוח תלת פאזי?" שאלתי.

"אין לי מושג." הודתה שרון, נבוכה מעט, "איך בודקים דבר כזה?"

"הולכים ללוח ומסתכלים, איפה הוא?"

שרון הביטה בחוסר אונים בעידן שהביט אובד עצות בבנצי שמשך בכתפיו והביט בי. החזרתי לו מבט והבחנתי שלעיניו יש גוון חום זהוב מקסים, ששפתיו דקות ועדינות ומשורטטות בחן, ויש לו עצמות לחיים גבוהות ואלגנטיות, כפות ידיים עדינות וקטנות, ושהוא מסמיק כמו ילדונת כשאני נועץ בו מבט.

"טוב, בטח יש באיזה מקום שרטוטים של כל קווי המים והחשמל של המקום הזה." אמרתי בקול מעודד, ולשמחתי אלכס התערב בשיחה והעיר שהוא בטוח שהמסמכים שאני מדבר עליהם נעולים במחסן, בארון שבפינה, והוא די בטוח שהוא יצליח לפתוח אותו גם אם המפתח שלו נעלם, "ואם לא אז תמיד נוכל לשבור את הדלת." הוסיף גיגי במעשיות.

מיד אחרי האוכל הלכתי לחפש את תכניות החשמל והמים של נווה אלונים, מניח לגיגי ולאלכס להשתרך בעקבותיי.

נעזרים במברג דק ובמהדק מעוקם הצלחנו לפתוח את דלת ארון המסמכים, ואכן מצאנו שם כמה תיקי קרטון מאובקים עם כל השרטוטים הנחוצים, ולצידם בקבוק וודקה ריק למחצה, וערמת קונדומים שפג תוקפם. נזכרתי בהוראותיה של שרון ובאקט חינוכי השלכתי את הקונדומים לפח האשפה ורוקנתי את הוודקה לכיור, מתעלם מהבעת הצער שעלתה על פניו של אלכס, ופקדתי על הבנים למיין ברגים ומסמרים לקופסאות נס קפה ריקות.

הם לא התלהבו מהמשימה ולכן המשכתי להיות חינוכי ואיימתי לגרש אותם החוצה ולהסגיר אותם לידי בנצי אם לא יצייתו לי ולקינוח הודעתי להם שאני מתכנן לפרק אותם במכות אם הם יתחילו לריב שוב.

במקום להתרגש ממני הם צחקו לי בפנים, הודיעו לי בחוצפה שאני לא מפחיד אפילו את סבתא שלהם עם השטויות האלה, אבל להפתעתי צייתו לי והתיישבו למלא את הוראותיי בחריצות ובעוד הם עובדים, ושותקים לשם שינוי, המשכתי לחטט ולגלות מציאות מעניינות.

התברר שאב הבית הקודם היה לא רק סוטה מין מגעיל אלא גם אספן כפייתי, רוב הדברים ששמר בארון הנעול היו חסרי ערך וחלקם גם מביכים. השלכתי המון ניירת ישנה ומיותרת שכללה קטלוגים של אופנועי ים וטרקטורונים שנערות חשופות נהגו בהם, חוברת שחוקה מדפדוף של לבני נשים זנותיים שנערות דקיקות מידי דגמנו בגולמניות וצרור של עיתוני זימה בלויים שהכילו תמונות מתועבות של נשים ונערות בשלבים שונים של עירום. אחוז תיעוב השלכתי הכול לזבל, מקווה שבזה הסתיימו ההפתעות ששליתי מהארון.

"איחס, איזה גועל." אמר ריקו שצץ במפתיע במחסן, בחן במיאוס את הפח ומשם פנה לשולחן והחל לחטט בלי רשות במסמכים שמצאתי ראויים לעיון נוסף. "הנה מפה של נווה אלונים." הפתיע אותי, ופרש מפה ששרטט לפני שנים רבות איזה מהנדס עלום שם.

"המקום הזה ממש עתיק." אמר בפליאה, והראה לי את התאריך על המפה שהוכיח שהיא שורטטה בשנת 1990.

"לא כל כך עתיק." מחיתי, "בדיוק בשנה הזו התגייסתי לצבא."

"נו, טוב. גם אתה די עתיק." הצטחק הנער, "אבל במצב די טוב יחסית לגילך." הוסיף בחביבות.

"אל תהיה חוצפן ריקו." נזף בו בנצי ששב והופיע במחסן.

"כן, כן, אני יודע, והדרת פני זקן." התפקע ריקו בצחוק רענן, סוחף אחריו גם את גיגי ואלכס.

"מספיק עם זה ילדים." התרגז בנצי, והביט בי במבט מתנצל.

"זה בסדר בנצי." הרגעתי אותו, והנחתי יד על כתפו, מבחין בסיפוק שפניו המנומשים מוורידים שוב והמבט החרמני חולמני הזה מערפל שוב את עיניו, "אני לא לוקח ללב. תגיד, יש מצב שנמסגר את המפה ההיסטורית הזו?"

"מה פתאום שנשקיע כסף בדבר המסכן והמרוט הזה?" התקומם בנצי. "אפשר לצלם אותה, לעשות לה הגדלה ולצבוע אותה, אני יכול להוסיף לה גם ציורים של העצים ושל הקרוונים שנוספו מאז, זה לא יעלה הרבה, נוכל להפוך אותה לפוסטר נהדר." התלהב ריקו, מביט בבנצי במבט מפציר.

"בסדר." אמר בנצי באנחה ונתן את המפה לריקו, "קדימה, רוץ לשרון, היא נוסעת עוד מעט לסידורים בקריה, תתפוס איתה טרמפ, תצלם את המפה ותחזור יחד איתה. אני לא רוצה שתסתובב לבד ברחובות."

ריקו הסתלק לדרכו בריצה, משאיר אותנו להתמודד לבד עם הבלגן של המחסן המאובק. בעזרת בנצי ושני הצעירים שגילו חריצות ורצון טוב הצלחתי לארגן יפה את המחסן והייתי מרוצה מכמות העבודה שהספקתי לעשות עד ארוחת הערב.

אחרי האוכל גייסנו את כל הילדים לעזרה ובכוחות משותפים הוצאנו את כל הרהיטים מחדר האוכל וערמנו אותם ברחבה לפני הבניין הראשי. אחרי שכיסינו אותם ביריעת ניילון החלטנו שעבדנו מספיק בשביל יום אחד, שלחנו את הצעירים לחדריהם לעסוק בענייניהם ועשינו סיור משותף בכל נווה אלונים. שרון ואני סקרנו את כל המתקנים בעוד בנצי פוסע בעקבותינו, נושא פנקס גדול ועט, ורושם את ממצאינו בקפדנות.

אחרי סיור ארוך ומעייף התברר שלמרבה המזל יש לנו לוח חשמל תלת פאזי שנראה על פניו תקין למדי, אבל נצטרך להחליף ניאגרות בשירותים של חדרי הבנות, לשפץ את מערכת ההשקיה, לצבוע הכול, לתקן רשתות קרועות, ידיות תלושות, שבילים מתפוררים, חלונות רעועים, דלתות חורקות ועוד כהנה וכהנה. די מהר התברר שהיה בנווה אלונים די והותר עבודה שתספק לי תעסוקה עד לקיץ הבא

"בסדר." אמרה שרון ונאנחה, "ברור שלא חסרה פה עבודה, אבל גם מחר יום, ואני חייבת לזוז עכשיו או שליני תתעצבן עלי שוב." היא הפנתה מבט אל בנצי, "אני יודעת שנמאס לך לישון פה בן ציון, אבל גם עידן חייב לצאת מפה לפעמים, והייתי מעדיפה שיובי לא יישאר לבד ביום הראשון שלו."

רק אז הם גילו לי שיש בנווה אלונים חוק בל עבור – אסור להשאיר את המקום בלי השגחה של מבוגר אחד לפחות, וזה כולל את כל שעות היממה, לא רק את שעות היום אלא גם את הלילה.

עד היום נגזר על התורן שנשאר להשגיח על המקום בלילה לישון על הספה במשרד של שרון, ועקב כך סבלו התורנים מנדודי שינה ומכאבי גב. מתברר שאחת המשימות העיקריות שלי הייתה ללון במקום ולפטור בכך את הצוות מהתורנות הלילית המעיקה.

"לפי התקשי"ר של משרד החינוך צריך שתהיה בלילות השגחה של לפחות מבוגר אחד על כל חמש עשרה ילדים מעל גיל ארבע עשרה." הסבירה שרון, "אני מקווה שעד תחילת שנת הלימודים נקבל עוד קרוון ונארגן חדר תורנים מסודר ליד שער הכניסה, ואולי נוכל לקבל גם תקציב לשכור שומר לילה שיסייר בין הקרוונים, אבל בינתיים, בחופשת הקיץ, המקום פועל רק חלקית, ואנחנו שומרים פה לבד."

"אני בטוח שאני אסתדר." אמרתי באופטימיות פזיזה, "חוץ מאלכס וגיגי כולם נראים לי ילדים טובים, וגם שני הפרחחים האלה עושים בעיקר רעש, אבל הם לא כל כך נוראיים."

"בכל זאת אני מעדיף לא להשאיר אותך לבד." אמר בנצי בנחישות.

"אבל אתה שונא לישון על הספה." הזכיר לו עידן.

"ואימא שלך לא אוהבת שאתה ישן מחוץ לבית ומשאיר אותה לבד עם סבתא." הוסיפה שרון בשמץ לגלוג.

"אימא שלי תחזיק מעמד בלעדי." אמר בנצי בזעף ותקע בשרון מבט מרושע שהצחיק אותה.

"הוא יכול לישון בקרוון שלי, יש שם מספיק מקום לשנינו." התערבתי בויכוח העוקצני, מבחין ששני הכתמים האדמדמים שפרחו דרך קבע על עצמות לחייו של בנצי התפשטו על כל פניו ובעוד הוא מודה לי בנימוס על הצעתי הנדיבה הגדילו הכתמים לעשות וגלשו במורד צווארו הדק, חוצים בקלות את עצמות הבריח הבולטות שלו ונעלמים במפתח חולצתו, חולצת בד מקושטת אפליקציות צבעוניות שהוא, כפי שגילה לי אחרי שהבעתי התפעלות ממנה, עיצב ותפר במו ידיו על מכונת התפירה הישנה של סבתו.