קוראים

יום ראשון, 14 בינואר 2018

ב. שאהבה נפשי

4. חושב מחוץ לקופסה
"אז מה אתה מתכנן לעשות עם עצמך בזמן שאני אהיה בצבא?" שאל מיקי והניח את ראשו על ברכי.
העברתי יד על שערו הרך שנקצץ באכזריות לקראת הגיוס. "לא יודע." הודיתי.
"לא נמאס לך כבר מהעבודה המעפנית שלך?" שאל מיקי בתמימות חשודה והחל מעביר אצבע דקה ועדינה על הצד הפנימי החשוף של ירכי.
"אתה יודע שכן." עניתי, "אבל..." והשתתקתי, מופתע מהמיומנות שהפגין מיקי הצעיר והכול כך תמים למראה. איך הוא למד מהר כל כך איפה לגעת בי ואיך לגרום לי לאבד את שיקול הדעת?
"אבל מה?" זחלו אצבעותיו הנבונות מתחת לתחתוני, מחוללות שמות באזורים רגישים שמפאת הצניעות לא אנקוב בשמם.
"מה עם העבודה בתכנות? לא בא לך לחזור להייטק?" שאל בכובד ראש בעוד ידיו משתובבות בחוצפה על גופי.
"לא כל כך." גנחתי ופישקתי מעט את רגלי, מהדק את כפות ידי אל עורפו.
הוא נרמז מיד וחייך חיוך שטני מלא תום כשמשך את התחתונים שלי עד לברכי תוך שהוא ממשיך לבצע בי את זממו במיומנות דייקנית.
"אתה צריך לחשוב מחוץ לקופסא." הודיע לי, והחל מפעיל עלי את לשונו הזריזה, המחוספסת חמימה, מחרמנת, מטריפה...
"לחשוב? לא חושב שאני יכול עכשיו." גמגמתי, בעטתי את התחתונים המיותרים מעל לקרסולי והסתערתי על מיקי שקיבל את ההתנפלות שלי כמו גבר ואף השיב לי כגמולי מנה אחת אפיים.
חזרנו לדבר רק שעה אחר כך. כבר היה מאוחר ואני הייתי מנומנם ורפוי, רציתי רק לישון, ולכן הקשבתי בלי להתווכח למיקי שפסק, נמרץ וערני להכעיס, שלדעתו אני צריך ללכת ללמוד הוראה.
"הוראה? למה אתה חושב שכדאי לי להיות מורה?"
"כי מאז שנפגשנו אתה כל הזמן מלמד אותי כל מיני דברים, ואני חושב שאתה מוצלח מאוד בזה, יש מעט מידי מורים טובים בעולם, ואתה ממש מעולה, חבל שלא תנצל את היכולות שלך."
"תודה רבה לך על המחמאות חמוד," פיהקתי, "אבל אני לא חושב שיש איזה מקום בעולם שבו מורה שילמד ילדים את מה שאני לימדתי אותך יצליח להישאר מחוץ לבית סוהר, ולמרות מה שרואים בסרטי פורנו אני לא בטוח שאני אוהב לשבת בכלא."
"אידיוט! אני לא מדבר על זה." אמר מיקי, וכדי להבהיר את כוונתו חפן את אשכי בכף יד קרירה ובטוחה, "אני מדבר על לימודים חוקיים, תדע לך שרק בזכותך הוצאתי ציון עובר במתמטיקה למרות שאני שונא את המקצוע הזה, ועל זה שעברתי בפעם הראשונה תיאוריה כי עזרת לי ללמוד, ועוד לא אמרתי לך תודה על הציון מגן הנהדר שקיבלתי בזכותך באזרחות, המקצוע הכי מאוס בעולם." חתם את נאומו בנשיקה מוכיח לי באותות ובמופתים שהוא מוכן להודות לי כבר עכשיו.
"אבל אני רק... אני סתם..." הדפתי אותו מעלי בעדינות, וביקשתי שידחה את התודה שלו לבוקר. " אני לא חושב שהצלחת בגללי, אני רק ישבתי לידך והסברתי לך דברים שזכרתי מבית ספר, עברת את המבחנים בהצלחה כי אתה חכם וחרוץ ויש לך זיכרון טוב וסבלנות. מאוד נהניתי ללמד אותך מיקי, גם לימודים רגילים וגם... אתה יודע."
"אני יודע." הצטחק מיקי והתכרבל בזרועותיי בנחת.
"אתה גם בחור ממש חמוד מיקי." גיליתי לו, אוזר אומץ להגיד לו מה שהייתי צריך להגיד כבר מזמן, "ואני די בטוח שאחרי שתתגייס תכיר המון בחורים אחרים, תחגוג ותתנסה איתם ותשכח אותי, ואני רוצה שתדע כבר עכשיו שזה בסדר גמור מבחינתי, אני לא מצפה ממך לשום דבר, אני יודע שאתה צעיר מאוד ובטח רוצה לטרוף את כל העולם וככה זה צריך להיות, רק תזכור תמיד לשים קונדום ותבוא לבקר אותי מידי פעם, כשיהיה לך זמן."
מיקי שתק במשך כמה שניות שתיקה מבשרת רעות, נותן לי זמן להתחרט על פרץ גילוי הלב המיותר שלי ואז הדליק את האור, משך מעלי ברשעות את השמיכה ועשה לי סצנה שאף דראמה קווין מנוסה לא הייתה מתביישת בה. הוא בכה וכעס ונעלב, והוכיח אותי בלשון חריפה ובוטה מאוד על הציניות והאווילות שלי.
ניסיתי להתנצל, אבל כבר היה מאוחר מידי, הוא לא הניח לי לישון עד שגילה לי את דעתו הכנה על התנהגותי המגעילה, על העלבון שהטחתי באופיו, בנאמנותו ובאהבתו הכנה אלי, וסיים בבכי קורע לב שגרם לי להרגיש כמו תולעת בזויה.
אכול בושה וחרטה על דברי הבוטים, וגם מבוהל משפע הרגש והדמעות שלא הורגלתי בהם (רפי היה מעדיף למות ולא לבכות ולהשתפך ככה), שבתי והתנצלתי, ביקשתי סליחה, הודיתי שאני אידיוט גס רוח, דביל שלא מבין שום דבר מהחיים שלו, וקינחתי בהבטחה שכן, אני אלך להירשם ללימודים בסמינר למורים, ועד שהוא יסיים את הצבא ונוכל להיות שוב יחד אני אהיה מורה בישראל.
רק אחרי שגמרנו לתכנן את העתיד המשותף שלנו לפרטי פרטיו  - החלטנו שאחרי הצבא הוא ילך ללמוד בטכניון, אבל עוד לא היינו סגורים מה בדיוק כדאי לו ללמוד - נרדמנו יגעים ועייפים, וישנו חבוקים כל הלילה.
שלוש שנים אחר כך התברר לי למרבה התדהמה שכל התכניות שמיקי תכנן לפני הגיוס אכן התגשמו - עד שהוא השתחרר סיימתי את לימודי בהצלחה וגיליתי, מעט מופתע, שמיקי צדק, אני טוב בזה ואפילו אוהב את ההוראה וכנראה שנועדתי להיות מורה. מיקי מצידו התמיד לשמור איתי על קשר הדוק גם כששירת בצבא, למרות כל הפיתויים הוא חזר תמיד הביתה לזרועותיי, ואחרי שפשט את מדיו הבנתי שבעצם אנחנו זוג, ואפילו זוג עם ותק.
"אמרתי לך שזה מה שיהיה." חייך אלי מיקי בשביעות רצון אחרי ששוחרר בכבוד, בדרגת סמל ראשון, משירות צבאי רגוע ונטול אירועים בחיל אוויר.
"לא אמרת, צעקתי עלי ובכית והיית ילד מפונק ומעצבן." קנטרתי אותו.
"רק בגלל שהיית גועלי וציני ופגעת בי." הזכיר לי מיקי, "אבל לא כעסתי עליך באמת, ידעתי שאתה לא מתכוון לזה באמת ואתה סתם מדבר שטויות בגלל האקס הבוגד שלך ששבר לך את הלב וגרם לך לאבד זמנית את האמון באהבה."
"כן, יכול להיות." גמגמתי, והתחמקתי ממבטו, נבוך. לא יאמן ששלוש שנים אחרי שנפרדנו, שלוש וחצי אפילו, עדיין המחשבה על רפי גרמה למדקרת כאב בליבי. מיקי היה כל כך חמוד ומתוק, נאמן ואוהב ומסור. אפילו ביני לבין עצמי התביישתי להודות שטרם נרפאתי מגעגועי אל רפי.
"שלום חמוד." התפרצה דבי לדירה שלנו והסתערה בחיבוק על אחיה, "איך זה להיות שוב אזרח?"
"מדהים." חיבק אותה מיקי בחזרה, ואחר כך רכן ושתל נשיקה זהירה על לחייה של שולי, החברה של אחותו.
"מזל טוב מיקי." אמרה שולי בביישנות, ונגעה נגיעה חטופה בכתפו – התחליף שלה לחיבוק – "כבר החלטת מה אתה הולך ללמוד?"
"אני עדיין מתלבט." הודה מיקי, "ובינתיים אני לומד לפסיכומטרי, למזלי יש לי מורה פרטי צמוד." קרן לעברי.
"איזה מזל יש לי שפגשתי את מיקי, אני מסתכל עליו לפעמים ולא מאמין שהבחור המדהים הזה עדיין רוצה אותי." גיליתי לשולי אחר כך, כששטפנו יחד כלים בעוד דבי ומיקי מטיילים בחוץ עם הכלבה העצבנית של הבנות, מדברים מן הסתם באנגלית על הוריהם המתנכרים, ואולי אפילו מתגעגעים אליהם בשקט, רק בינם לבין עצמם.
"האמת שגם אני חשבתי שאחרי כמה חודשים בצבא... הוא הרי כל כך צעיר ויפה... גם אתה בטח חשבת שזה מה שיקרה."
"כן." הודיתי, ונתתי לשולי את התבנית שתנגב אותה. "ואני מתאר לעצמי שפה ושם, כשהוא נשאר לעשות תורנויות בבסיס היו לו גם אחרים, אבל איכשהו הוא תמיד חזר אלי, אני עוד לא בטוח למה, אבל אני שמח על זה מאוד."
"וזה שאולי הוא היה גם עם אחרים לא הפריע לך?" שאלה שולי והסמיקה קצת בעודה מנגבת את התבנית ביסודיות.
"לא, מה פתאום? לפני שהוא התגייס דיברנו על זה והוא יודע שמבחינתי זה בסדר." אמרתי בסלחנות, מעמיד פנים שאני לא חש במבוכה שגרם לה גילוי הלב שלי.
כמו לרוב הנשים גם לשולי היו דעות שונות לגמרי מגברים על נאמנות וסקס, אבל היא לא הייתה תמימה. בגיל שלושים שולי כבר ידעה איך מתנהל העולם מחוץ לתא הזוגי האוהב שלה ושל דבי, ומה ההבדל בין לסביות להומואים, ולכן הרשיתי לעצמי להגיד לה מה באמת חשבתי, ידעתי שהיא תבין ולא תשפוט אותי.
לא תמיד הרגשנו כל כך נוח זה עם זו, בהתחלה שולי הייתה מאוד מסויגת כלפי, כמעט עוינת, לקח לי זמן להבין שזה לא אישי, שהיא מתקשה לחוש נוח עם גברים, ולקח לה זמן לסלוח לי על שאני גבר ולהבין שאפשר לבטוח בי גם אחרי שחטאתי חטא בל יכופר וקראתי לה שולמית - שמה המקורי שהיה שנוא עליה בתכלית - אבל עם הזמן התרגלנו זה לזו.
רק אחרי שאבא חלה גיליתי מי היא באמת, נוכחתי לדעת שברגעי משבר שולי היא סלע איתן, ידידה נאמנה שאפשר לסמוך עליה במצבים קשים.
היא עמדה לצידי כשאבי נפטר תוך כמה חודשים מסרטן כבד, עוזרת לי ולאימא ביעילות שקטה, מגלה שכל ישר, אסרטיביות יעילה כלפי רופאים מתנשאים ובתי חולים מבלבלים שהטילו אימה עלי ועל אימא, וגם כישרון טכני מפתיע ומועיל מאוד.
למרות ששולי הייתה אישה קטנת קומה ועדינה למראה היו לה כפות ידיים קטנות וחזקות, גוף צנום ושרירי, חזה שטוח, שיער קצוץ בחומרה, תווי פנים חדים ופשוטים, ובעת הצורך גם לשון חריפה ובוטה.
היא ודבי נפגשו קצת לפני שדבי באה לגור אצלי, ומאז, למרות שחלפו כבר כמעט ארבע שנים, הן נותרו מאוהבות ומסורות זו לזו באורח מעורר קנאה.
אצלן לא היו סטוצים וקראשים על אחרות, וגם לא מאבקי כוח מטופשים כמו אצל גברים.
גם שולי וגם דבי שנותקו ממשפחותיהן בגלל אורח חייהן נקשרו מאוד לאימא שלי, שאחרי שאבא נפטר פרחה בבת אחת פריחה מאוחרת ומכמירת לב, מפצה את עצמה על כל השנים בהן חיה בצילו של אבא, כפופה לרודנות האכזרית שלו, ולתובענותו האנוכית שגרמו לכל ילדיו לברוח ממנו מיד כשבגרו.
עד שאבא הלך לעולמו אחי ואחיותיי המבוגרים ממני כבר חיו במרכז הארץ עם משפחותיהם, שקועים בחייהם ובעסקיהם, ורק אני נשארתי לטפל באימא אחרי שהתאלמנה. ברגע שאבא לא היה יותר בתמונה התפוגג האיסור שאסר עלי ליצור איתו ועם אימא קשר עד שאפסיק להיות הומו, אימא השלימה בלי מחאות עם אורח חיי, פיתחה חיבה עזה למיקי ולאחותו ושוב חזרתי להיות הבן האהוב שלה.
שולי מעולם לא דברה על משפחתה שנידתה אותה בגלל היותה לסבית וגם דבי ומיקי התרחקו מאוד מהוריהם שעברו לגור בירושלים ונעשו עם הזמן חרדים אדוקים, אימא מילאה אצלם את מקום ההורים החסרים ויחד עם הבנות ועם מיקי שהצטרף אלינו כל פעם שהיה יכול היינו באים לאכול אצלה בשבתות, יוצאים איתה לטיולים, מתקשרים אליה כל יום לשאול לשלומה, מהווים זה לזה מעין משפחה תחליפית חמה ומחבקת. 
"אתם כל כך חמודים יחד." התמוגגה נעמה שבאה איתנו למצעד הגאווה בחיפה, נושאת איתה את בנה הפעוט, "חבל שלא כל ההורים מתייחסים ככה לילדים הגאים שלהם." האירה פנים לאימא, והניחה לה לקחת את הילד החמוד שלה.
אימא זרחה מנחת כשהקטן חייך אליה ומרט את שערותיה, נראית פתאום צעירה הרבה יותר משבעים שנותיה.
"אימא שלך כל כך השתנתה בזמן האחרון, היא התאוששה בצורה מדהימה מאז שאבא שלך נפטר." העירה נעמה בטוב לב.
"כן, היא הרבה יותר מאושרת עכשיו, האמת נעמה שאבא שלי עשה לכולנו טובה כשהוא מת סוף סוף, הוא היה בן אדם קשה מאוד, לא היה נעים לחיות איתו ולשמחתי מאז שהוא נפטר אימא יצאה לחופשי." אמרתי בגילוי לב, "חבל שהיא לא עזבה אותו מזמן, הוא מירר לה את החיים." הוספתי בכנות מרעננת.
נעמה נאנחה וליטפה את ידי באהדה לאות שהיא מבינה. "תראה כמה שהיא מאושרת עם הילד, חבל שאין לך ילדים, רואים שהיא משתוקקת להיות סבתא." העירה.
"יש לאחים ולאחיות שלי ילדים." הזכרתי לה.
"אבל הם כבר גדולים, והם גרים רחוק. למה שלא תביא ילד עם דבי?"
"עם דבי?" נדהמתי, "למה עם דבי?"
"כדי שמיקי יעשה ילד עם שולי, וככה הכול יישאר במשפחה." אמרה נעמה בפשטות.
"רעיון מצוין." אמר מיקי אחרי שסיפרתי לו, צוחק, על הרעיונות המשונים של נעמה.
"מה פתאום שתעשה ילד? אתה עוד בעצמך ילד."
"אבל אני בוגר מאוד לגילי." הצהיר מיקי, "ואימא שלך מתה להיות סבתא לתינוק חמוד, וגם אתה בשל לגמרי להיות אבא."
"אחרי שהתאמנתי עליך אני בטח אהיה אבא מושלם." התבדחתי, "אני רק מקווה שלא תקנא כשאני אטפל בתינוק ולא בך."
מיקי זינק ממקומו והתיישב עלי, גמיש וחזק, רציני מאוד לשם שינוי, אחז את פני בכפות ידיו ונעץ מבט חודר בעיני. "עידן, תכניס לעצמך לראש, אני כבר מזמן לא ילד, ואתה לא אבא שלי, אף פעם לא היית, אתה החבר שלי, המאהב שלי, ובן הזוג היקר והמעצבן שלי, אתה גם המשפחה שלי והבית שלי. מאז שנפגשנו חלמתי איך נגדל יחד ילדים. ואם דבי ושולי יהיו האימהות שלהם זה יהיה פשוט נהדר."
"אבל..." התחלתי, ושם עצרתי, כי לא ידעתי אבל מה. זאת אומרת כן ידעתי, אבל לא היה טעם להגיד את זה לאיש, אפילו לחשוב את זה לא היה טעם מפני שרפי, הגבר היחיד שאיתו רציתי להקים משפחה ולגדל ילדים, העדיף לחיות עם אישה, ולפי דיווחיה של נעמה, היחידה שהייתה איתו בקשר רופף, הוא כבר היה אבא לשני ילדים, חי לו חיים משפחתיים שלווים, נושם את האוויר הקדוש של צפת, לומד ועובד ומקיים מצוות בשמחה ובאושר בלי לחוש שום געגועים לחייו הקודמים.

5. בין שני עולמות
עשר שנים מאז שנפגשנו לראשונה בשירותים מלוכלכים, מצחינים משתן והומים מאדם של איזה פאב רעוע ששכן בבניין מוזנח על גבול יפו תל אביב - כיום יש שם מסעדה מפונפנת, או אולי חנות ירקות אורגניים? לא יודע, שנים שלא הייתי בתל אביב – שבתי להיפגש עם רפי.
גם הפעם זה קרה בשירותים מלוכלכים, מסריחים והומים מאדם, אבל הפעם אלו היו השירותים של משחקיה לילדים, ורוב האנשים שרעשו סביבנו היו בערך בגובה מטר ואפילו למטה מזה, וחלקם גם בכו - שיפור לעומת הפעם הקודמת שבה הם היו אמנם גבוהים יותר, אבל קיללו בלי בושה, התגפפו ונגעו זה בזה בלי בושה, או הקיאו מרוב שכרות - ובכל זאת גם הפעם קרה אותו נס מופלא, ברגע שעיני נפגשו בעיניו העולם סביבנו כמו הוריד הילוך, התעמעם ונמוג ברוב התחשבות למעין רקע קלוש ולא ממש חשוב, ורק אנחנו נותרנו ממשיים, מביטים זה בזה, ומרגישים שהנה, הגענו הביתה, ואפשר להתרווח ולנוח, סוף סוף הכול בסדר.
"אבא, אבא!" צרח אלון ומרט את שולי חולצת הטריקו ידועת הסבל שלי שרק הבוקר, כשיצאנו מהבית, הייתה נקייה ומגוהצת. אחרי כמה שעות של בילוי עם הילדים שניגבו עלי את ידיהם ואת פרצופיהם חולצתי הפכה לסמרטוט מקומט שאין לו תקנה.
"מה אלוני?" אמרתי, מוריד את עיני מרפי ומפנה את מבטי אל הילד שדמיונו למיקי נעשה בולט עוד יותר אחרי שנפטר מהמוצץ והחיתולים והפך מתינוק בכיין לילדון יפה תואר, נמרץ ונבון.
"תראה, לא ברח לי פיפי בכלל." הכריז אלון, "נכון שאני כבר גדול?"
"אתה הגדול מכולם." שיבחתי אותו, מרים אותו לכיור כדי שישטוף את ידיו ומביט מבעד לראי המרובב שתלה מעל לכיור ברפי שעמד מאחורי, מביט בי בשתיקה.
באורח פלא הוא נראה שוב דומה לרפי של ימי נעורינו - רזה ושטוח כרס, פניו מגולחים ושערו קצוץ - רק כשיצאנו החוצה, אני אוחז בידו של אלון, ורפי נושא על כפיו ילד קטן וביישן בשם שלומי, הבחנתי בשיבה שזרקה בשערו וברשת הקמטים העדינים שטווה הזמן סביב עיניו.
שלומי החביא את פניו בשקע כתפו של אביו, מציץ בי מהמחבוא הבטוח ההוא שפעם היה רק שלי, והבחנתי שעיניו זהות לעיני אביו - עיניים שקדיות, כהות ועמוקות.
"כרגיל, הבנות מתעכבות." הכריז אלון בשמחת ניצחון, מחייך את חיוכו המבודח של מיקי.
"בנות עושות הכול יותר לאט." לחש שלומי בביישנות.
"נכון, אבל זו לא אשמתן שהן עושות פיפי בישיבה." אמר רפי בטון חינוכי, הוריד אותו לקרקע וביקש ממנו להגיד שלום יפה לחבר של אבא.
"שלום." אמר שלומי ונצמד לרגליו של רפי, מעיף מבט חיישני אל אלון שהיה בוגר ממנו בערך בשנה, והרבה פחות ביישן.
"שלום" ענה לו אלון, "אני אלון." הודיע, "וזה אבא שלי." הציג אותי, מורט שוב את שולי חולצתי, "אנחנו מחכים לאימא ולאחותי שיעשו פיפי, אבל לוקח להן המון זמן, בוא נלך לעשות בינתיים פזלים." הציע לשלומי.
שלומי הציץ לעבר רפי שחייך והנהן, "כן, לך, אני ועידן נחכה פה לבנות."
הילדים פרחו להם בריצה לעבר עמדת הפזלים שנראתה כאילו סופת טורנדו השתוללה בה זה עתה, והסתערו עליה באושר, מוסיפים עוד קצת לבלגן הכללי.
"שלומי חמוד מאוד, ונורא דומה לך." אמרתי אחרי שתיקה קצרה ונבוכה.
"גם אלון חמוד." העיר רפי, "לא כל כך דומה לך, אבל חמוד."
"הוא הבן של מיקי, זוכר את מיקי?"
"כן, בטח, הבחור האמריקאי ההוא שנמרח עליך אז, כשנפרדנו."
"נפרדנו, באמת? עד כמה שאני זוכר אתה זרקת אותי."
"הייתי חייב, הסברתי לך." הוא הפנה את מבטו מהילדים אלי וסקר אותי מכף רגל ועד ראש, "אתה נראה טוב." אמר, קצת בעצב, "לא להאמין שעברו כבר עשר שנים."
"נכון." הסכמתי ושנינו נאנחנו יחד, אבל לפני שהספקנו להגיד עוד משהו הסתערו על רפי שתי ילדות שמנמנות, לבושות מכנסי ג'ינס קצרים וחולצות טריקו ורודות תואמות, ודרשו כסף לגלידה. דקה אחר כך הגיעו מיכל ושולי. "איפה אלון?" צעקה מיכל, "איבדת אותו!" האשימה אותי, ידה הקטנה לפותה בכוח בידה של שולי.
"הילדה עדיין בטראומה מהפסטיגל." אמרה שולי באנגלית, מרמזת לבהלה שתקפה את משפחתנו הקטנה כשאלון נעלם לכמה דקות מפחידות בתור לפסטיגל.
"לא נכון!" צעקה מיכל, מבינה באורח פלא את האנגלית שלנו, ובלי עזרה מצידי איתרה את אחיה התאום ודהרה אליו.
"הנה שלומי, הוא בפזלים!" צעקה הקטנה מבין בנותיו של רפי, ורצה גם היא לעמדת הפזלים.
"אמונה לכי בבקשה עם רבקה." ביקש רפי בנחת, "את תשגיחי עליה ואני אלך לקנות לכן גלידה."
"גם אני רוצה גלידה!" צרח אלון ששמיעתו הפכה חדה להפתיע ברגע שהיה מדובר בממתקים.
"גם אני." צעקה מיכל, "גלידת שוקולד עם סוכריות!" הוסיפה.
"שולי, תכירי, זה רפי, הוא ידיד ותיק שלי, כבר שנים שלא נפגשנו." הצגתי את השנים זו בפני זה.
שולי חייכה בנימוס ושאלה את רפי איפה אשתו.
"גרושתי." תיקן רפי, "היא לא באה איתנו, היא עייפה, נשארה לנוח בבית."
"אתם חברים ותיקים?" חקרה אותנו שולי כשעמדנו בצייתנות בתור הארוך והמתעקל לפני מזנון המשחקייה, וחנקה פיהוק.
"כן, ותיקים מאוד. נפגשנו מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא." קימצתי בהסברים, "את נראית עייפה שולי, אולי תלכי לשבת? אני אביא לך קפה."
"רעיון טוב." הסכימה אשתי והלכה לשבת מתחת לשמשייה עליזה, מפוספסת לבן ירוק, מיותרת לגמרי בחלל הענקי של המשחקייה המחופה גג רשת רחב.
"בטח שמו את השמשייה הזו בתור תפאורה, כדי שאנשים יכנסו לאווירה של חופש." הערתי.
"גם כן חופש, עם ילדים אף פעם אין חופש אמיתי." התלונן רפי, "היא האימא שלהם?" הסיט בחדות את נושא השיחה.
"של מי? של התאומים? כן, בטח."
הוא נעץ בי מבט חודר, "ומיקי האבא? אז למה הם קוראים לך אבא?"
"כי אני נשוי לאימא שלהם ואני האבא היחיד שהם מכירים."
"ומה עם מיקי? איפה הוא?"
"מיקי נהרג בתאונת דרכים עוד לפני שהם נולדו." ביארתי בקצרה, והסתובבתי מהר, מפנה אליו את גבי כדי שלא אצטרך לראות את ההבעה שלבשו פניו לשמע הבשורה.
עברו למעלה מארבע שנים מאז שמיקי נהרג, ומאז ראיתי יותר מידי פנים של חברים ומכרים שלנו משתנים לשמע הבשורה האיומה, לובשים הבעות של תדהמה, מבוכה, רחמים, אימה, והייתה אפילו אחת שפרצה בצחוק היסטרי שהתחלף מיד בבכי נורא... היה לי  די והותר מזה.
רפי עיכל בשתיקה את הבשורה ולא אמר מילה עד שקנינו את הגלידות והקפה.
ברגע שהגלידות נקנו הילדים שכחו את הפזלים ובאו אלינו בריצה, התיישבו מול שולי, צוהלים ושמחים, וליקקו אותן בתיאבון. שולי החלה לשוחח אתם, מחייכת למראה הבנות מלאות החיים והעליזות שהיו עגלגלות ומתוקות כמו שתי סוכריות ורודות, אחת קטנה והשנייה קטנטונת.
שקועה בילדים ובקפה שלה שולי הנהנה בפיזור נפש כשהנחתי יד על כתפה ואמרתי שאני ורפי יוצאים לכמה דקות החוצה להתאוורר קצת.
בחוץ הייתה חורשת איקליפטוסים דלילה מצלה על כמה שולחנות פיקניק דביקים. בלי להביט זה בזה פסענו אל השולחן המרוחק ביותר, התיישבנו אחד מול השני, הבטנו זה בזה והמתנו לראות מי ישבר ויתחיל לדבר ראשון.
"קודם אתה." אמר רפי לבסוף בקוצר רוח, מוכיח לי שיש דברים שאף פעם לא משתנים והוא עדיין פחות סבלני ממני, "למה אתה נשוי ללסבית הזאת ומגדל איתה ילדים של גבר אחר?"
"אמרתי לך, כי הוא מת, נהרג בתאונת דרכים עוד לפני שהם נולדו."
"איך הוא הצליח להכניס אותה להיריון?" הרים רפי את גבותיו בהבעת תמיהה.
"בהפרייה מלאכותית. שולי הייתה הבת זוג של דבי, אחותו. אם אתה זוכר היא הייתה אז השותפה שלי לדירה, הכרתי אותה אחרי שעזבת אותי ודרכה הכרתי את מיקי. התכנון היה שהן יכנסו להיריון ממני וממיקי, וכולנו נגור יחד עם אימא שלי בבית הענקי שאבא בנה, נשפץ אותו ונגדל כולנו יחד את הילדים."
"ואימא שלך הסכימה עם זה?"
"בטח, היא זאת שהציעה שנגור איתה. היא ודבי מאוד חיבבו זו את זו, האמת שכולם חיבבו את דבי המסכנה, אפילו עכשיו, כשהיא במצב כזה כולם אוהבים אותה."
"באיזה מצב? איפה היא?"
"מאושפזת במוסד כזה של פגועי מוח, שולי מבקרת אצלה כל שבת שנייה או שלישית, לפעמים עם הילדים. ההורים שלה באים בימי שלישי כי הם חרדים ולא נוסעים בשבת,זה המזל שלנו כי ככה אין סיכוי שניתקל בהם, בגללם התחתנו, הם יודעים שאלון ומיכל הם של מיקי, דבי ספרה להם ועוד בברית המילה של אלון הם התחילו לרמוז שבעצם הילדים צריכים לגדול אצלם, אחותו הקטנה של מיקי שאז הייתה רק בת שמונה עשרה, וכבר נשואה ובהריון, אמרה שהיא תשמח לגדל אותם..." נאנחתי כשנזכרתי באותה ברית מילה סיוטית שאחריה ניתקנו לחלוטין את הקשר עם הוריהם של דבי ומיקי.
"דבי ומיקי נהרגו אחרי שנסעו לבקר את ההורים שלהם ולספר להם שהם עומדים ללדת להם נכדים, פרצה מריבה ענקית, ההורים שלהם כעסו וצעקו והם הסתלקו משם מאוד נסערים, הם הבטיחו שיספרו לנו הכול ברגע שיחזרו הביתה אבל בגלל האסון הם לא הספיקו, התאונה קרתה בדרך חזרה... מיקי נהרג במקום, דבי דיממה ואיבדה את ההיריון. היא נשארה בלי הכרה כמה שבועות וגם אחרי שהיא התעוררה היא לא חזרה להיות אותו בן אדם שהכרנו... היא חיה, אבל רק בערך, לא ממש מכירה אף אחד, יושבת בכסא גלגלים, בקושי מדברת, צריך להאכיל אותה כמו תינוקת."
"יש סיכוי שהיא תבריא?" שאל רפי.
"לא חושב, שולי עדיין מקווה, וגם ההורים שלה... קשה להם לוותר עליה. מטפלים בה שם יפה, עושים לה פיזיותרפיה וכל מיני עיסויים, וההורים שלה וכל המשפחה שלה ושל מיקי מתפללת עליה, אבל לדעתי... לא חושב שהיא תחזור אי פעם לעצמה, אולי עדיף שהיא גם הייתה מתה."
"אל תגיד את זה, אסור לאבד תקווה."
"כן, זה גם מה שההורים שלה אמרו כל הזמן, כמה חודשים אחרי האסון עוד שיתפנו אתם פעולה, עשינו יחד את ההלוויה וביקרנו יחד אצל דבי, אבל אז שולי ילדה והם באו לברית והתחילו להגיד שהתאומים נורא דומים למיקי ושעדיף שהם יגדלו בבית עם אבא ואימא נורמאליים... זה היה נורא, כל כך נבהלנו, שולי התחילה לסבול מסיוטים שחוטפים לה את הילדים ולא הפסיקה לבכות... והעורך דין אמר שלמרות שאין להם סיכוי גדול לקבל את הילדים יהיה טוב יותר אם נתחתן כדי שאף אחד לא יוכל להגיד שהילדים לא גדלים בבית נורמטיבי. לא רציתי להתחתן וגם שולי לא, אבל אימא שלי הייתה נורא בלחץ, היא הייתה שבורה בגלל מיקי ודבי ונורא פחדה לאבד את הקטנים... הייתה תקופה נורא קשה, ובסוף פשוט העמדנו חופה והתחתנו וזהו."
"ואיפה אתם גרים עכשיו?"
"אצל אימא שלי, כמו שתכננו. אימא עדיין שומרת את התכניות שעשינו אצל האדריכל, רצינו לחלק את הבית לשתי יחידות דיור, אחת לבנות ולילדים, ואחת לי ולמיקי."
"ואיפה אימא שלך הייתה אמורה לגור?"
"בקומת המרתף, לפני שאבא נפטר הוא סידר אותה יפה מאוד, הוסיף כניסה נפרדת ומטבחון, ותכנן להשכיר אותה לסטודנטים. אימא בטח תעבור לשם באיזה שלב, אבל בינתיים הילדים עוד קטנים ואימא גרה איתנו, חדר לידם. אני לא יודע איך היינו מחזיקים מעמד בלעדיה, נורא מעייף לגדל תאומים, ושני אלה, שיהיו בריאים, איזה מרץ יש להם, אני אוהב אותם מאוד, ילדים זה שמחה וזה, אבל נורא קשה לגדל אותם."
"אולי, אבל לתת לגבר אחר לגדל את הילדים שלך עוד יותר קשה." העיר רפי בשקט.
"למה אתה מתכוון גבר אחר?" הושטתי את ידי ונגעתי באגרופו שהיה מונח על השולחן מולי, כובש גל של געגועים שעלה מתחתית בטני והציף אותי כולי.
הוא נרעד ממגעי, "עידני, אנחנו לא לבד." מלמל, והעיף מבט סביב. למרבה המזל כולם העדיפו לשבת בפנים, במזגן, לא ראינו איש והרשינו לעצמנו ללטף בחטף אחד את ידו של השני.
"נורא התגעגעתי אליך, גם כשהכל ביני לבין אשתי היה כאילו בסדר עדיין התגעגעתי." אמר רפי חרש.
"גם אני, לא שלא אהבתי את מיקי, אבל... למה התגרשת רפי?"
"כי היא לא רצתה אותי יותר. אחרי שהבנות נולדו אבא נפטר ואחר כך פיטרו אותי. היינו במצב כספי על הפנים אז נסענו לגור עם הוריה בצרפת. אני עבדתי עם אבא שלה בחנות, והיא נשארה בבית והשתעממה נורא למרות שהיא שוב נכנסה להריון. היה לה היריון קשה ואחרי שהקטנה שלנו נולדה היא נכנסה לדיכאון כזה... איבדה המון משקל, הפסיקה לטפל בילדים ובבית, ובסוף הלכה לפסיכולוג, ואחרי כמה חודשים החליטה שדי, היא לא רוצה יותר להיות דתית, לא רוצה להיות נשואה לי, רוצה להיות שוב חילונית. לא רציתי להתגרש, רציתי שנישאר יחד, ולכן חזרנו לארץ והלכנו לייעוץ זוגי, עשיתי הכול כדי להציל את הנישואים שלנו, אפילו הורדתי את הכיפה והזקן, אבל זה לא עזר."
הוא ניסה לחייך ועבר לדבר בנימה צינית מלגלגת, מי שלא הכיר אותו כמוני היה חושב שהוא משועשע, אבל אני ידעתי שזו רק הצגה והוא כואב מאוד את התפרקות משפחתו, "די מהר הסתבר שאשתי הצדקת יכולה לסבול אותי במיטה שלה רק בעזרת השם, ברגע שאלוהים יצא מהבית שלנו סר חיני מלפני אימא של הילדים שלי, לא יכולנו להפסיק לריב, ובסוף נפרדנו."
"ומה איתה עכשיו?"
"בסדר גמור, היא חיה עם אחד, דווקא בחור די נחמד, גרוש עם ילדים. חילוני גמור, אני מקווה שהיא מאושרת איתו, כי איתי היא לא הייתה מאושרת."
"בגלל זה הפסקת להיות דתי? בגלל שאתה גרוש? אז עכשיו אתה שוב חילוני והומו?"
רפי נאנח. "כן, אולי... לא יודע, מה שאני יודע זה שפעם היה לי בית ומשפחה ומסגרת ועכשיו אני תקוע לבד בין העולמות ולא יודע יותר מי אני."
אחזתי בכף ידו בשתי ידי ולחצתי אותה ברוך, "אבל אני יודע, אתה הגבר  שאהבה נפשי." 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה