ב. אלטר ואני

בימים בהם המתנתי לסלאבה שישוב העסקתי את עצמי בעיקר במריבות עם אלטר ובהתאפקות לא לעסוק בסקס, אפילו לא באוננות.

צומננות, ככה אני קורא לתקופות הללו, והשיא שלי באליפות הצומננות הפרטית שלי הוא שבועיים, אם כי אולי זה לא נחשב כי הייתי אז צעיר מאוד, בדיוק בתום השירות הצבאי. זה קרה מיד אחרי שהשתחררתי משירותי בחיל האוויר בשלישות - הייתי סתם פקיד קטן ולא נחשב, אבל למרות שיכולתי לא השתמטתי והתגייסתי ובמשך כל אותן שלוש שנים לא עשיתי נזקים ולא הסתבכתי בצרות - יותר ממה שהרבה אחרים יכולים להגיד על השירות שלהם. שהיתי אז בבית הורי, ממתין להתפנות הדירה ששכרתי, ובדיוק אז התארח אצלנו איזה קרוב משפחה שאשתו זרקה מהבית בגלל סיבות עלומות שאף אחד לא הבין.

לתדהמתי הרבה גיליתי שאני נמשך אליו בטירוף למרות שהוא היה מבוגר ממני בכמה שנים טובות ולמרות קרבת המשפחה שלנו.

מצד אחד זה היה טוב כי זה השכיח ממני את הקראש המטורף למפקד שלי בצבא - רודף שמלות ידוע והומופוב קולני ובוטה - ומצד שני זה היה נורא כי הרגשתי סוטה ומגעיל גם בגלל שהוא היה קרוב משפחה, קרבה רחוקה, אבל בכל זאת, וגבר נשוי, וגם בגלל...  

אם אני לא טועה זה לא מה שהפריע לך, הוא היה קרוב רחוק מאוד יאני, מה שהכי הפחיד אותך אז היו בעיקר הפנטזיות שלך לגביו, והקנאה המטורפת באשתו שבאה לבקר אותו מידי פעם עם הילדים. הזכיר לי אלטר, שכמובן לא טועה אף פעם.  

נו די, אל תציק, זה קרה לפני יותר מעשר שנים, למה לדבר על זה בכלל? 

אתה התחלת, וחוץ מזה, לדעתי הצלחת להתאפק כל כך הרבה זמן בעיקר כי פשוט לא הייתה לך אז שום פרטיות, התאפקתי כי פחדת שיתפסו אותך על חם, לא כי היית גיבור כזה. 

לא נכון. 

כן נכון. 

טוב, אז כן נכון, עזוב אותי, מה חשוב מה קרה אז? 

חשוב כי זה מוכיח שהסטייה שלך זה משהו שמתפתח עם הזמן, שנעשה יותר ויותר חמור עם הגיל, אני באמת מודאג מה יהיה אתך בעוד עשרים שנה. 

בעוד עשרים שנה אני אהיה מבוגר יותר ומכוער יותר, וגם אתה, אז שתוק כבר ותעזוב אותי. 

אבל כבר עברו שלושה ימים, אתה כולך פקעת עצבים יאני, ומאז שמושון התקשר אתה פשוט בלתי נסבל.

לא, אתה בלתי נסבל. 

כי זה לא יפה, מה שאתה עושה לו, עד שהוא הצליח לשכנע את אשתו לנסוע לנופש בלעדיו אתה אומר לו לא? 

אשתו זו הבעיה שלו, לא שלי, וחוץ מזה מה אני יכול לעשות שלא בא לי עליו?  

אבל... 

די כבר אלטר, לא רוצה אותו, אמרתי לו את זה עוד לפני שנה והוא ממשיך להציק, הוא מבוגר ממני בשלושים שנה, הוא נשוי חזק ופוחד מאשתו, והוא כל כך בארון עד שהקולבים כבר צומחים לו מהגב, לא רוצה אותו.  

לא רוצה את מושון, ולא רוצה לעשות ביד, ולא רוצה אטרף, ולא רוצה ללכת לגן, אז מה אתה כן רוצה?

אתה יודע מה אני רוצה. 

יאני, אל תהיה ילד, זה לא יקרה, הוא בטח התפייס עם אשתו, או מצא לו איזה כוסית לוהטת או... למי אכפת? הוא לא פה, נכון? רק אתה כאן, יושב לבד כמו אידיוט ומתאפק. 

למה לבד? גם אתה פה. 

נו, טוב. אני לא נחשב. 

נכון, אז סתום ותן לי מנוחה. 

ברצון, אבל זה אתה שלא נותן לי מנוחה.

לא נכון.

כן נכון. 

וכן הלאה וכן הלאה, עד שאחרי שישה ימים רצופי ויכוחים ומתחים הופיע סלאבה ערב חם אחד בפתח דירתי ושאל במין זעף כבוש, שנועד להסתיר את מבוכתו, אם הבירה שלו עדיין אצלי.

"מה אתה חושב?" אמרתי, מחייך חיוך ענקי שלא הצלחתי לכבוש ומשכתי אותו פנימה, מתאפק לא לחבק אותו, "שאני אתן למישהו אחר לשתות את הבירה שלך?"

הוא שתק והתיישב בכבדות במטבח, ואני מזגתי לו כוס מאחת הפחיות שהוא השאיר אצלי, הבאתי גם בייגלה מלוחים ומיץ מנגו בשבילי, התיישבתי מולו ושאלתי אם הוא התגעגע אלי.

"לא." אמר סלאבה בקול קודר, "הייתי עסוק עם הצרות שלי."

"אז למה באת?" שאלתי בעלבון.

"הייתי צמא." הוא ענה, הניח את הכוס שהספיק לרוקן ופתח את המכנסיים, "בוא הנה." משך אותי לעברו.

אתה, אל תגיד מילה. הזהרתי את אלטר - שבין כה וכה שותק כמו דג ומקפיד לעצום עיניים ולסגור אוזניים בנסיבות כאלו - ירדתי מולו על הברכיים, שלפתי את הזין שלו ומילאתי בו את פי, מתענג על כל רגע.

"חכה, צריך קונדום." נזכר סלאבה פתאום, אחרי שכבר היה כמעט קרוב לגמור.

"לא חשוב." המשכתי במלאכה.

הוא תפס אותי בשערות ומשך חזק, "כן חשוב." התעקש.

"אבל גם בפעם הקודמת..."

"אם רק היית יודע איפה הייתי מאז הפעם הקודמת..."

הרמתי אליו מבט וראיתי שהקמט החרוץ בין גבותיו עמוק מאוד, ויש לו גם התפצלויות קטנות לימין ולשמאל, סימן רע מאוד.

"איפה היית?"

הוא משך בכתפיו, ופתאום קם והתחיל לסגור את מכנסיו, אבל עדיין עמד לו וזה לא הלך.

"איפה היית סלאבה?" שאלתי, וקמתי גם כן.

"במכון ליווי." אמר סלאבה בקול נמוך, מבויש, והלב שלי התכווץ מכאב.

"אני מבין." אמרתי, הסתלקתי לחדר השינה, נשכבתי על המיטה, חיבקתי את הכרית ורציתי למות.

אחרי כמה שניות הוא בא אחרי, נשכב לצידי, וחיבק אותי. "אני יכול להסביר?" שאל בקול מעוך ואומלל.

"מה יש להסביר? הסברת כבר הכול, וחוץ מזה, למי בכלל אכפת? אתה לא חייב לי כלום."

"אני יודע, אבל אני רוצה לדבר, אפשר?"

עשיתי כן עם הראש והוא הסביר לי שהוא גר עכשיו אצל הוריו שמשגעים אותו שיתפייס כבר עם אשתו, ויעשה להם נכדים, והוא כולו מבולבל ולא יודע כבר שום דבר, ואחרי שהיא באה אליהם כדי לדבר איתו שוב פרצה מריבה איומה שבמהלכה היא הטיחה בפניו שהוא לא גבר, שהוא סתם סמרטוט עלוב, מוסכניק מסכן ותפרן, ושנמאס לה ממנו, ולמרבה הבושה גם הוריו, וגם אחיו וגם כל השכנים מסביב שמעו כל מילה, והוא פשוט לא יכול היה לסבול יותר, והלך להשתכר עם חברים. הם רצו לעודד אותו ולקחו אותו למכון ליווי כדי לרומם את רוחו ו...

"שמת קונדום?"

"כן, בטח. היא שמה לי אבל..."

"לא רוצה לשמוע פרטים, תעשה לי טובה ותשתוק."

"בסדר."

שכבנו זה לצד זה ושתקנו.

"אתה רוצה שאני אלך?"

"תעשה מה שאתה רוצה."

"מה שאני רוצה זה פשוט לנוח, לעצום את העיניים ולישון קצת בשקט."

"מה, פה?"

"כן, פה, אתך, אפשר?"

הסתובבתי וחיבקתי אותו, והוא אותי, ואחר כך התפשטנו, מודים זה בפני זה שלא ישנו טוב מאז שנפרדנו בפעם הקודמת ונשכבנו לנו מתחת לשמיכה בחיבוק כפיות נעים ומפנק, ורגע לפני שנרדמתי וישנתי שינה ארוכה ומרעננת עלה בדעתי שזו הפעם הראשונה מאז ילדותי שאני מרגיש כאילו הגעתי הביתה והכול בסדר. 

התעוררתי אחרי שעתיים של שינה עמוקה וטובה, מה שהעיר אותי, לאט לאט ובנעימות, שולף אותי בעדינות מהחלום היה לחץ עדין שהלך והתגבר על האזור המאוד רגיש אצלי שנמצא בערך במקום שבו הגב נגמר ומתחיל הישבן, ועד שקלטתי שהדבר הזה שנלחץ אלי, חם ופועם וחלקלק הוא זין עומד, באו גם נשיקות עדינות על העורף, ויד חמה ומחוספסת גיששה על החזה שלי, צובטת ומועכת בעדינות את הפטמות... זה היה כל כך נעים להתעורר בצורה כזו, כמו להחליק מעדנות לתוך חלום ארוטי שלשם שינוי לא נגמר בדיוק כשאתה מתחיל להתלהב, כמו שזה קורה בדרך כלל, אלא ממשיך עוד ועוד והופך באורח פלאי וקסום למציאות.

נלחצתי אליו, נרגש, בעוד הדופק שלי מתגבר, והדם זורם מהר יותר בגופי, מתרכז בזין שלי שהתחיל להזדקף. גם הנשימה האיטית של השינה התגברה ונעשתה מהירה יותר, וכבר הייתי לגמרי ער, וכמעט שהסתובבתי אליו, כשפתאום נשמע הצלצול המעצבן של הנייד שלו, (לשלי יש צלצול מעצבן לא פחות, אבל הפעם זה היה שלו), וקטע הכול.

רציתי להגיד, אל תענה, עזוב, אבל הוא כבר התנתק ממני וענה ברוסית בעלת מבטא גרוזיני כבד שהצליח למעוך את כל המוזיקליות הנפלאה של הרוסית.

איחס, לחש לי אלטר שעד לאותו רגע שכחתי לגמרי מקיומו - זה אחד הדברים הטובים בו, הוא לגמרי א-מיני המסכן, וכל פעם שיש קצת לחלוחית של סקס באוויר הוא נאלם דום - עדיף כבר שהוא ידבר בעברית.

שתוק, מי שאל אותך? נזפתי בו, מאוכזב על הופעתו, כי אלטר - כמו הסיגריה שאחרי, (שאני אגב לא מעשן, כי אני בכלל לא מעשן) - מופיע רק אחרי שהסקס נגמר, ומאחר ואצלי הוא בקושי התחיל... אני לא מבין מה היה לו דחוף לצוץ ולהתחיל להעביר ביקורת בדיוק עכשיו, אז מה אם אנחנו מבינים רוסית, אם גידלה אותך בבושקה רוסיה אתה מבין רוסית גם אם אתה לא רוצה להבין, ואתה מרגיש לגמרי ישראלי ובכלל, עלית לארץ כשעוד היית בחיתולים וכל מה שאתה רוצה זה להתנתק מכל העניין הרוסי הדביק והמאוס הזה, וכל פעם שאיזה עולה חדש מבולבל מנסה לקשקש אתך ברוסית אתה עונה מיד בחוצפה צברית שאתה לא מבין רוסית, ובכל זאת אתה כן מבין, ובשעות דחק גם יכול לגמגם כמה מילים במבטא אסיאתי חצצי שאימא אומרת שהוא עושה לה כאב ראש ומכאיב לה באוזניים.

אימא המסכנה, המבטא של סלאבה בטח היה גורם לה מגרנה. 

כל דבר בישראל גורם לאימא מגרנה אלטר, ואני מבקש ממך לא להזכיר אותה כשאני במיטה עם גבר אחר, מספיק רע שאתה נתקע פה בינינו.

זה לא אני, זו היא שנתקעה.

מי, אימא?

לא דביל, אשתו, ואל תגיד לי שאתה לא מבין עם מי הוא מדבר, כי אני תמיד יודע מתי אתה משקר.

אי פעם שיקרתי לך אלטר?

כן, לא זוכר בדיוק מתי, די מזמן, אל תעשה את זה יותר.

אוף, סתום.

"נו, די, מספיק כבר מרינה!" הרים סלאבה את קולו בזעם, ואפילו הכניס אגרוף  גדול וזועם לקיר, מפחיד אותי ומרטיט אותי כאחת. "לא רוצה ודי!" סגר את המכשיר והשליך אותו בהתקף כעס על הרצפה. "נשים!" אמר ברשעות, ונשם נשימה עמוקה שגרמה לחזה שלו להתרומם - זה היה כל כך סקסי – "הן יכולות להוציא אותך מדעתך." הכריז. 

ואז הוא נזכר בי פתאום והסב אלי את תשומת ליבו, "זו הייתה אשתי." הסביר.

"אני יודע, אני מבין רוסית." הודיתי, בעצם זה היה אלטר שהודה, בדרך כלל הוא שותק ומדבר רק אלי, אבל הפעם, משום מה, הוא נדחף לשיחה, החוצפן הזה.

"חשבתי שאתה צבר." אמר סלאבה אחרי שנייה של שתיקה נדהמת.

"כן, בעצם אני צבר, כמעט, אני מדבר רוסית רק בגלל בבושקה..."

"כן, בבושקה." נאנח סלאבה, "היא רק שומעת גירושים ומתחרפנת, ואימא כמובן מקשיבה רק לה ומתעלמת ממני, ואבא, הוא בכלל..." הוא הניד בידו בתנועת ביטול שמחקה את אבא שלו מהתמונה ונאנח.

"לי בכלל אין אבא, אחרי כמה חודשים בארץ הוא הסתלק חזרה, שנים שלא שמענו ממנו."

"חבל שאבא שלי לא עשה אותו דבר." שב סלאבה ונאנח.

מופתעים קצת הבטנו זה בזה, מרגישים כאילו רק עכשיו גילינו באמת אחד את השני. "אז מה, בעצם שנינו רוסים?" סיכמתי.

"אני מגרוזיה." התעקש סלאבה לדייק.

"אז מה? אני מבלרוס, ואימא בכלל מאוקראינה, אבל פה אנחנו רוסים."

"מה רוסים?" מה התעצבן סלאבה, ושוב נקפץ אגרופו הגדול, אבל הפעם לא חבט בשום דבר, "הגעתי לפה בגיל חמש, אני לא זוכר שום דבר מגרוזיה, והרוסית שלי ממש עלובה, גרועה עוד יותר מהגרוזינית."

"אז למה דיברת רוסית עם מרינה?"

"כי היא כזאת... כזאת... היא רק כמה שנים בארץ, באה ממוסקבה ולא נאה לה לדבר עברית, התחתנה איתי רק כדי לא ללכת לצבא, היא לא מודה בזה, אבל זו האמת, מה שהיא באמת רוצה זה לנסוע מפה לאירופה, חולמת לגור בשוויץ או באוסטריה, הטיפשה הזו."

"אז שתיסע לה לאירופה, בשביל מה היא צריכה אותך?"

"בשביל שיהיה מי שישלם את החשבונות שלה ויסחב לה את המזוודות."

"כמה זמן אתם נשואים?"

"שלוש שנים. בהתחלה היה דווקא די נחמד, היא בישלה וניקתה, והייתה נחמדה, אבל לאט לאט..."

"מה לאט לאט?" שאלתי, ונשכבתי בחזרה על המיטה. סלאבה נשכב לצידי והחל להחליק בעדינות את ידו על גופי, מהחזה אל המותניים ומשם אל הירכיים.

"איזה עיניים יפות יש לך." לחש וסתם לי את הפה בנשיקה, נשיקה עדינה, מרפרפת מגששת בהתחלה, ואחר כך קצת יותר חזקה ויותר תקיפה, ועוד ועוד... במקביל גם הליטופים שלו נעשו חזקים יותר, מסעירים יותר... לא זוכר איך זה קרה בדיוק, אבל מצאתי את עצמי שוכב עליו הפוך, מפנק את הזין שלו בפה שלי, מניח לו ללטף ולגעת, למצוץ ואפילו לנשוך קצת... ההתלהבות שלי הדליקה גם אותו, התפלשנו לאורך ולרוחב המיטה, אחרי שהתאפקתי כל כך הרבה זמן באמת לא היה לי משנה מה עשינו, העיקר לחוש את המגע, הריח והטעם שלו.

השמיכה נפלה, הסדין התקמט ונעשה לח מזיעה, ואחר כך מזרע, ואחרי שגמרתי בפעם השנייה גם מהדמעות שלי.

"מה קרה?" נבהל סלאבה, "הכאבתי לך?"

"לא, אני סתם... זה סתם..." ברחתי למקלחת, נעמדתי מול הראי ונעצתי מבט בוחן באלטר שנראה אגב בדיוק כמוני - טוב אנחנו משתמשים באותו גוף - ושאלתי אותו, אובד עצות, מה אני עושה עכשיו?

למה אתה שואל אותי? מאין לי לדעת?

אלטר, בחייך, אני לא יכול לבד, תראה אותי, כולי רועד, אני פוחד ומתרגש ולא מסוגל לחשוב בהיגיון. נו, תגיד לי מה לעשות.

עם גברים הכי כדאי לשתוק, יעץ לי אלטר, לא ללחוץ ולא לעצבן, לא להציק והכי חשוב, להאכיל אותם טוב, לחייך הרבה, ולדאוג שתמיד יהיה מה לשתות. קלטת את זה? לשתוק, לחייך, לדאוג למקרר מלא, ולא להיות נודניק, ובמקרה שלך יאני הכי חשוב זה לא להגיד שום דבר על אתה יודע מה, את זה תשאיר לאחר כך.

ואם אחר כך לא יבוא?

אלטר צחק. זוכר את הפעם הראשונה שלכם?

איך אפשר לשכוח דבר כזה?

זה יבוא, תהיה בטוח שזה יבוא, לא סתם נדבקת דווקא אל הגרוזיני השעיר והמכוער הזה, זה יבוא, אבל תהיה סבלני ותן לו להתחיל, תאמין לי, הסבלנות משתלמת.

אבל אין לי סבלנות, מחיתי, אני רוצה... אתה יודע מה אני רוצה.

כן, אני יודע, ובכל זאת תתאפק, תאמין לי, זה ישתלם לך.

אבל...

אין אבל, לך ותאכיל אותו עכשיו, ולא יזיק גם לך לאכול משהו, יש לך עיניים כחולות ויפות, אבל חוץ מזה כולך עור ועצמות.

עכשיו אתה סתם כלבה מרשעת.

וצודקת, אל תשכח צודקת, נו, לך כבר.

שטפתי את הפנים, תליתי עליהם חיוך ויצאתי. סלאבה שכב במיטתי ונמנם, כמעט ישן,

כיסיתי אותו בשמיכה והלכתי להכין חביתה. ברגע שהיא הייתה מוכנה הוא הופיע במטבח ושאל אם נשארה בירה.

מזגתי לו והוספתי גם חביתה בפיתה, ירקות וטונה, ובזמן שאכלנו פטפטתי איתו בחביבות ושאלתי איזה מוזיקה הוא אוהב, ואיזה סרטים, ואיפה הוא עשה צבא? ומה הוא מעדיף, ים או בריכה? כלבים או חתולים? כדור רגל או כדור סל? שח או שש בש?

לא אני ולא אלטר הופתענו לגלות שהוא חובב מוזיקת רוק וסרטי פעולה, שירת בגולני והוא מעדיף ים וכלבים, וחושב כמובן שכדור רגל וטניס זה לנקבות ולהומואים, ושח זה לחננות, ושש בש מעצבן אותו, הוא מעדיף לשחק פוקר. לקרוא הוא אוהב בעיקר את בלייזר, זה מצחיק אותו, אבל גם סתם עיתון טוב, בעיקר מוסף יום שישי של ידיעות אחרונות. לספרים אין לו סבלנות, למי יש ראש לכל מיני מעשיות סבתא שלא היו ולא נבראו, אבל אם יש ספר היסטוריה מעניין הוא מוכן להשקיע בו מאמץ.

אחר כך האוכל נגמר, וגם הבירה, והוא אמר שהיה לו נעים מאוד, אבל הוא חייב ללכת עכשיו.

"גם לי היה נעים." חייכתי אליו כמו ליידי. בפנים צרחתי, אבל אלטר סתם לי את הפה והורה לי לא לנדנד, והפעם לשם שינוי נשמעתי לו, וכפרס זכיתי מסלאבה לחיבוק ונשיקה, והבטחה שהוא יצלצל בקרוב.

ויותר אני לא אראה אותו, ניבאתי, קודר, בשעה שרחצתי כלים.

אתה טועה, אמר אלטר בנחת, וכמו תמיד הוא צדק. 

סלאבה בא אחרי יומיים, ושוב היה סקס. אחר כך אכלנו יחד (הוא הביא בייגלך ענקיים וטריים עם זעתר) והוא סיפר על תהליכי הגירושין מאשתו, ואיך הוריו מטריפים את דעתו, וכמה קשה למצוא דירה נורמלית באזור הזה... ושוב סתם אלטר את פי בכוח ולא הרשה לי להציע לו לעבור לגור איתי והתמיד בזה עד הפעם הרביעית או החמישית בה נפגשנו. עד אז כבר הרגשנו ממש נוח זה עם זה, ידענו אחד על השני הרבה דברים, עשינו סקס בכל פינות הדירה שלי, בעיקר בחדר השינה ובמקלחת, הלכנו לסרט וראינו יחד טלוויזיה ואפילו הספקנו לריב על השלט - אלוהים אדירים, כמה שהכדור רגל הזה משעמם, אם לפחות השחקנים היו בחורים יפים, או לכל הפחות לא היו יורקים כל הזמן על הדשא - וסלאבה כבר הספיק לשאול אותי בפרצוף חמוץ לאן אני הולך דווקא ביום חמישי בערב ולמה אני לא יכול להיות איתו?

לשמחתי הרבה הוא נראה ממש עצבני כשאמרתי שאני נפגש עם חבר ותיק ולא גיליתי לו שאני לוקח את אימא לביקור אצל רופא העיניים שתמיד מטפטף לה טיפות שמטשטשות את ראייתה ולכן היא מתעקשת שאני אלווה אותה. (אז שיקרתי קצת, אז מה? למען מטרה טובה מותר להגמיש קצת את האמת ולכנות את רופא העיניים הקשיש של אימא ידיד ותיק).

ורק אז, רק אחרי שהחזרתי את אימא הביתה וישבתי אצלה קצת לשמוע את הטרוניות שלה על הקאווליר החדש שלה, (ככה בבושקה קראה לאידיוטים ההם שנגררים אחריה, מזילי ריר ומתנשפים), ומצאתי את סלאבה מסתובב עצבני מול הדירה שלי, הרשה לי אלטר לשאול אותו אם הוא רוצה לישון אצלי לילה שלם.

התשובה הייתה חיובית, ולמחרת בבוקר, אחרי סקס בוקר סוער במקלחת, בעודנו מחסלים יחד ארוחת בוקר מפנקת ועתירת קלוריות, זרקתי לו כבדרך אגב את הרעיון שאולי יהיה לו נוח יותר לגור אצלי עד שהוא יגמור סופית עם עניין הגט. הוא אמר כן בשמחה מתלהבת, הודה לי ונישק אותי, וככה יצאתי בעיניו נסיך אמיתי, נדיב ונחמד וגדול מהחיים וקיבלתי את הגבר שרציתי כשותף למגורים בדירתי. הפעם, לשם שינוי, היה עלי להודות שלפעמים גם אלטר המעצבן צודק – הסבלנות משתלמת.

עד שלא גרים עם מישהו, ממש גרים איתו, לא מכירים אותו באמת. אף אחד, אפילו לא אלטר, לא יכול להתווכח עם העובדה הזאת. ברגע שסלאבה נחת בדירה שלי עם כמה קרטונים מלאים בספרים, נעלים, משקולות ועוד כמה צרורות מסתוריים, ושתי מזוודות עמוסות ג'ינסים וטריקו, לא הבנתי מה זה באמת לחלק את החיים שלך עם עוד בן אדם.

"השארתי לאישה את הכול חוץ מהדברים האישיים שלי." הסביר לי, קצת בעצבנות, והביט סביבו כאילו זו הפעם הראשונה שהוא נכנס אלי.

"אין בעיות, נסתדר." ניסיתי להרגיע למרות שהעצבנות שלו דבקה גם בי.

"אני יודע ואתה אחלה בן אדם יאני, אבל דבר ראשון לפני שאני מתארגן אצלך אנחנו צריכים להכין חוזה." פסק סלאבה והתיישב על כורסת הטלוויזיה הישנה מהעור שסחבתי מאימא שלי, משום מה היא התחבבה עליו מאוד.

"חוזה? כאילו, ממש חוזה עם עורך דין?" תהיתי, והתיישבתי מולו על כורסת הענתיקה מעץ דובדבן שמצאתי זרוקה ברחוב. למרות התנגדותו של אלטר (שהתבייש נורא בשבילי) גררתי אותה הביתה, ליטשתי את העץ הכהה ומרחתי אותו בלכה עד שהבהיק, וברגע שהיה לי די כסף ריפדתי אותה מחדש בספוג משובח והלבשתי אותה בבד קטיפה אדום כהה. הרפד ממש התלהב ממנה, ליטף את העץ היפיפה, אמר שזה בידרמאייר מקורי ולא בונים יותר רהיטים באיכות כזו, ולמרות שהתאכזב לשמוע שאין לה שולחן תואם הוא אפילו רצה לקנות אותה ממני.

מובן שסירבתי, רק טיפש יחליף בכסף כורסת בידרמאייר מקורית ויפה כל כך שמשדרגת בהידור הקלאסי שלה את כל הסלון וגורמת לי להרגיש כמו נסיך כשאני מתיישב בה. יכול להיות שככה סלאבה מרגיש בכורסת הטלוויזיה המרופטת של אימא, אולי בגלל זה הוא בכלל הסכים שנגור יחד? עלה פתאום הרהור מציק בראשי.

"לא צריך עורכי דין." הפריע סלאבה להרהורי, "כולם רמאים וחבורת עלוקות מוצצות דם." הוסיף בזעף (שהיה מובן לחלוטין בהתחשב בעינויי הדין שעורך הדין של האקסית שלו הסב לו) "התכוונתי שנעשה מן... מן... לא יודע איך קוראים לזה, מן הסכם כזה?"

"זיכרון דברים?" הצעתי.

"בדיוק." אמר סלאבה, מרוצה שנמצא לו הביטוי המתאים, "נכתוב כמה כללים על דף נייר ונחתום עליהם כדי שהכול יהיה ברור ופשוט, לא צריך לערב אף עורך דין."

"נכון, לא צריך." הנהנתי בהסכמה, הבאתי דף נייר ועט, שמתי את הדף בין שנינו והבטתי בסלאבה שהביט בי, "נו," אמרתי ונתתי לו את העט, "תתחיל לכתוב."

"אבל זו הדירה שלך, תתחיל אתה." סירב סלאבה לקחת את העט.

"אני לא יודע על מה לכתוב, חוץ מהכורסת טלוויזיה לא עולה לי שום דבר בראש."

"מה הבעיה בקשר לכורסה?" לפת סלאבה את משענות הכורסה המרופדות עור חום, שחוק מעט, "מפריע לך שאני יושב עליה?"

"ממש לא, האמת שאף פעם לא אהבתי אותה, תמיד זממתי להעיף אותה."

"לא, אל תעשה את זה, אני אוהב אותה." מחה סלאבה, "היא ממש נוחה."

"בסדר, אני לא אזרוק אותה, אבל אולי כדאי לרפד אותה מחדש? אולי בקטיפה או משהו בסגנון הזה?"

"לא." פסק סלאבה בתקיפות, "בשום פנים ואופן לא קטיפה, זו כורסת עור וככה היא צריכה להישאר, אתה יודע מה, אני אקנה אותה ממך."

"מה תקנה? זו סתם כורסה ישנה שאימא שלי העיפה מהבית, אם אתה כל כך אוהב אותה היא שלך, מתנה ממני, בסדר?"

"בסדר." צחק סלאבה, "ורק בגלל שאתה כזה נחמד אני לא אגיד כלום על הכורסה המפונפנת שלך."

"הכורסה שלי לא מפונפנת." נעלבתי, "היא כורסה נהדרת ואיכותית מעץ דובדבן משובח, והיא לא רק נוחה מאוד היא גם בידרמאייר קלאסי, אני אוהב אותה."

"בסדר." הניח סלאבה יד מרגיעה על זרועי, "אל תתעצבן, אני סתם צוחק אתך, בוא הנה." משך אותי אליו והושיב אותי על ברכיו, מחכך את פניו בשקע כתפי, "אני דוקר אותך?"

"כן." נמרחתי עליו בהנאה, מתענג על מוצקות גופו החזק, "אבל אל תפסיק, אני אוהב את זה." ביקשתי, ודחפתי יד מתחת לחולצתו, מלטף את החזה השרירי והשעיר בידי ומחכך את ישבני בבליטה המפתה שהחלה מזדקפת בין ירכיו.

"אוי, אתה כזה חמוד." נאנח סלאבה, "וכזה מתוק." נגס קלות את צווארי, "איזה עור רך וחלק יש לך." משך מעלי את בגדי, מתענג על כל פיסה חשופה מגופי, "ומה עם הזיכרון דברים?" נזכר פתאום ברגע הכי פחות מתאים, מיד אחרי שהלבשתי עליו קונדום.

"אחר כך." נהמתי בקוצר רוח, והתחלתי לתמרן את עצמי על ברכיו במטרה להשתפד עליו.

הוא לפת את מותני ועזר לי, וברגע שהזין המפואר שלו נבלע בתוכי כל עניין הזיכרון דברים פרח ממוחותינו והתרכזנו במה שחשוב באמת - לגמור יחד. למרות כל מאמצינו לא הצלחנו, אבל היה כיף לנסות, ואחרי שהתעייפנו החלטנו שמחר הולכים כבר סוף סוף לעשות בדיקת דם כדי שנוכל להיפטר מהקונדום המעיק הזה, ומפה לשם כל עניין ההסכם והכללים נשכח. 

כמה ימים אחר כך, אחרי שכבר סידרתי את כל החפצים שלו במקום - והצלחתי תוך כדי כך להיפטר מרוב חולצות המזל הסמרטוטיות שלו (אמרתי לו שהן אבדו בזמן האריזה) ואפילו עלה בידי לשכנע אותו להחליף את הכפכפים השחוקים החביבים עליו במשהו פחות זוועתי בטענה שעליו לנעול כפכפים עם סוליה אנטומית כי אחרת יכאב לו הגב - פתאום הוא אמר לי, בזמן שתיית קפה הבוקר, רגע לפני שפנינו איש לעבודתו, שהוא הכניס לי לחשבון אלפיים ₪.

"למה?" נדהמתי.

"שכר דירה והוצאות." השיב, הניח את הספל שלו בכיור, ולקח את הצידנית הקטנה והחמודה שקניתי לו בשביל לארוז לו את האוכל לעבודה. "איפה המפתחות והארנק שלי?" שאל, כמו בכל בוקר.

"כרגיל, בקערה בכניסה." עניתי כמו שאני עושה תמיד, "ובאמת תודה רבה לך סלאבה, זה ממש יפה מצידך, אבל אלפיים ₪? אתה לא מגזים?"

"אתה כזה מסודר." שתל סלאבה נשיקה על לחיי במקום לענות לי לעניין, "וגם הסנדוויצ'ים שאתה מכין לי לעבודה ממש טעימים, אתה מפנק אותי בטירוף, מאוד נעים לי לגור אתך."

"תודה, אבל אלפיים ₪? איך הגעת לסכום עצום כזה?" התעקשתי להתעלם מהמחמאות שלו - שחיממו את ליבי - ולהבין מה הסיפור.

"בדקתי את חשבון הבנק שלך באינטרנט, ועשיתי חשבון פשוט." ענה לי סלאבה בעודו נועל את נעליו.

"איזה חשבון? אני לא מבין."

"נדבר בערב." התעלם סלאבה משאלותיי והניח את ידו על ידית הדלת וכמעט פתח אותה.

"לא, נדבר עכשיו." הנחתי יד על כתפו ועצרתי אותו, "תסביר לי איזה חשבון עשית, ואיך הצלחת להיכנס לחשבון שלי?"

"בקלות, אתה שומר את הסיסמא מתחת למקלדת, נכנסתי לחשבון שלך, בדקתי לך את החשבון של הכרטיס אשראי, ראיתי כמה אתה מוציא על אוכל חשמל ומים, וכמה אתה משלם משכנתא, חילקתי בחצי ויצא אלפיים ₪, פשוט לגמרי."

"כן, אבל... אבל... לא ככה רציתי."

"אז איך רצית?" שאל סלאבה והניח לידית הדלת, הסתובב, שילב את ידיו על חזהו ונשען על הדלת, מביט בי במבט אפל וחשדני.

פתאום הייתי קרוב לדמעות, ושום דבר מאזהרותיו של אלטר שהפציר בי לסתום את הפה ולהניח לזה לא עזר, "רציתי ש... ש..."

"שאני אגור פה על חשבונך, אתה תשלם הכול, תשרת אותי ותבשל ותנקה ותמיד תוותר לי ותיתן לי להחליט ולקבוע הכול?"

"לא הכול." מחיתי רפות, "אני לא מרשה לך לעשן בבית."

"באמת תודה רבה לך, יפה מצידך, למה אתה בכלל מרשה לי לעשן?"

"כי אני לא יכול להגיד לך מה לעשות, מה אני, אשתך?"

סלאבה פרץ בצחוק. "אם היית אשתי לא הייתי מסובך עכשיו בגירושים." הוא רכן אלי ונישק אותי שוב, "אל תרגיז אותי או שאני אכניס לך עוד חמש מאות ₪ לחשבון." איים עלי בצחוק, אמר לי שוב שנעים מאוד לגור איתו ושאני חמוד גם כשאני מתווכח איתו, ונמשיך עם זה בערב, הוסיף צביטה בישבני והסתלק.

אני לא מבין מה אתה מתעצבן? נזף בי אלטר, כל פעם שהוא ניסה להגיע אתך לאיזה הסדר התחמקת, במקום לדבר איתו התחלת להתעסק איתו ולהסיח את דעתו עם סקס, אז מה עוד הוא היה יכול לעשות?

כן, אבל...

אבל מה? מה בדיוק מפריע לך? שהוא הסתכל בחשבון בנק שלך? הבן אדם ישן אתך, מזדיין אתך, משתין באסלה שלך, ודווקא החשבון בנק מפריע לך? אפשר לחשוב שיש לך מה להסתיר?

אין לי מה להסתיר, בטח שלא ממנו, אבל...

באמת, אין לך? לגלג אלטר, או שאולי סיפרת לו על הסטיות שלך כשלא הייתי בסביבה?

הוא כזה מרגיז לפעמים, האלטר הזה...

הייתי מספר לו ברצון, הבעיה היא שאתה תמיד בסביבה, אי אפשר להיפטר ממך.

וזה המזל שלך, אידיוט. אם הוא היה יודע מה אתה באמת רוצה שהוא יעשה לך הוא היה מעדיף כבר לחזור לאשתו, רק בזכותי, בגלל העצות שנתתי לך הוא חושב שאתה חמוד ומדהים ונעים לו אתך.

אתה באמת חושב שנעים לו איתי אלטר?

אני לא חושב כלום, ממתי אני חושב? אני סתם יושב לי בצד ומסתכל על החיים שלך, ומה שאני רואה זה שכשאתה מתנהג כמו בן אדם נורמאלי, בערך, אתה מקבל יחס דומה והכול בסדר, כמה חבל שזה לא מספיק טוב לך ואתה תמיד מתעקש לעקם הכול.

עוד לא עיקמתי כלום.

באמת? אז למה אתמול בלילה ביקשת ממנו ש...

סתום, לא עסקך מה עשינו במיטה, וחוץ מזה הוא אהב את זה, ראית איך הוא נהנה.

נהנה ונבהל.

זה כל הכיף.

לא בעיניו יאני, הוא בחור נורמאלי, בן אדם פשוט ורגיל, ואתה... אתה מסובך כמו חולץ פקקים.

אני יודע, זו לא אשמתי, התאפקתי כל כך הרבה זמן, וחוץ מזה אלטר אתה יודע שאני באמת אוהב אותו, מאז שראיתי אותו לא הסתכלתי על אף אחד אחר, רק הוא בראש שלי...

וגם בתחת שלך.

"כן, גם, ואני רוצה שגם הוא... אתה חושב שיש סיכוי שהוא יאהב אותי?

הוא כבר אוהב אותך, טיפש.

למרות שאני דפוק ומתוסבך וסוטה?

הוא עוד לא יודע את זה, חושד קצת, אבל לא בטוח.

הלכתי לראי והסתרקתי בפיזור נפש, מביט בעצמי בדאגה, מנסה להבין למה אני כזה דפוק, ולמה מפריע לי שסלאבה מנסה להיות הוגן איתי ולהתחלק איתי בהוצאות.

כי אתה לא מצליח להבין, אידיוט אחד, שאהבה לא צריכה להכאיב, וחוץ מזה אתה גם שתלטן נוראי.

מי, אני? מה פתאום? בדיוק ההפך, אני רוצה שהוא ישלוט עלי, אני רוצה לעשות בשבילו הכול, לשרת אותו, ולפנק אותו, ולשלם עבורו ו...

בעל המאה הוא בעל הדעה, הפסיק אלטר בקוצר רוח את השתפכותי, ולמזלו של סלאבה שלך הוא מספיק חכם להבין את זה ולהתעקש שבנושא של הכסף תהיה חלוקה שווה, והוא צודק, אני מבקש שלא תתווכח איתו בנושא הזה, אני לא מעז לתת לך עצות מה לעשות במיטה, ובין כה וכה לא תקשיב לי, אבל בעניין הזה תסמוך עלי, ככה עדיף.

בסדר, נכנעתי - בסוף הרי אני תמיד מוותר לו - אבל מטופש להגיד שאני שתלטן כשאני בדיוק ההפך.

לא נכון, סוטה שכמוך, אתה לא, אחרת לא היית מנסה לקבוע הכול ולשלוט בכל, אבל הפעם יאני תפסת לך אחד שהוא עקשן בדיוק כמוך, אני באמת סקרן לדעת איך העניין הזה ייגמר.

גם אני, אני רק מקווה שזה לא ייגמר בבכי.

אני לא בטוח, שים לב שאתה כבר מתחיל להרוס הכול, וזו זכותך יאני, אלה החיים שלך, אבל לפחות אל תשקר לעצמך ותגיד שאתה מסכן ואין לך מזל ותמיד דופקים אותך ומסדרים אותך כי זה פשוט לא נכון, אתה זה שמקמבן הכול כדי שזה יצא ככה ותהיה לך סיבה ליילל אחר כך.

יכול להיות שאתה צודק, אבל עם סלאבה זה לא יהיה ככה.

נכון, איתו זה לא יהיה ככה כי הוא עקשן מידי, ואני לא אתפלא אם בסוף, בגללך, הוא יחליט שלא מתאים לו להיות עם גבר, והוא יחזור לנשים.

אלטר, אתה לא חושב שדיברת מספיק, לא חפרת לי די ליום אחד? תסתום כבר.

בסדר, אני סותם, נעלב אלטר, ותודה לאל שתק לאורך כל אותו יום.

השתיקה הממושכת שלו הייתה הקלה גדולה אם כי בעקבות הנאום הארוך שלו לא יכולתי לחשוב יותר על שום דבר אחר מאשר על הסטיות שלי, כמו שהוא קרא לזה, ואיך דפקתי בגללן את כל היחסים שהיו לי עד כה, רק כדי להוכיח לעצמי שאני צודק ואהבה זה דבר שצריך לכאוב ולהיגמר רע.