ה. אב הבית

6. אהבת אמת

אחרי השיחה עם ירון ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאילן יצור איתי קשר וחלף במוחי הרהור שאולי כדאי שאזהיר את בנצי שיש מצב שהאקס שלי יצוץ פתאום לביקור, אבל בנצי היה כל כך מוזר לפעמים, כל כך מתוסבך ואכול שנאה עצמית ופחדים...

למרות כל הכחשותיו, העמדות הפנים הזועפות שלו והניסיונות שלו להיות אדיש ושווה נפש כלפי היה לי ברור שהוא מאוהב בי, רק אהבה יכולה לגרום לבן אדם חכם כמוהו להתנהג כמו בת טיפש עשרה מוכת הורמונים. הייתי די בטוח שאם אלחץ עליו מספיק הוא אפילו ירהיב עוז בנפשו לצאת מהארון בפני אימו וסבתו השתלטניות שנהגו בו כמו בילד חסר אחריות, ואולי אפילו יצליח להתנתק מהן ולעבור לגור איתי, אבל האם אני באמת מעוניין בזה?

אם זה לא היה בנצי הרגיש והנפיץ ככספית אלא כל גבר אחר הייתי מתאר את היחסים שלנו כקשר בין שני גברים זורמים, אנשים בוגרים שמחבבים זה את זה, נהנים גם יחד וגם לחוד, ונותנים זה לזה מרווח נשימה, אבל על מי אני עובד? לא היה שום דבר זורם בקשר שלנו.

בן ציון קפלן היה כל דבר חוץ מזורם, הוא היה פולניה לחוצה, דראמה קווין מתוח ושביר שהיה יכול להתנפל עלי בזעם בבוקר בלי שום הסבר, לשתוק בזעף כל היום, להתנהג כאילו אני מנסה לאנוס אותו אם הייתי מציע שיישאר לישון איתי בלילה ולמחרת להגיע מוקדם בבוקר אחרי שאפה למעני עוגיות, לשים דיסק של מוצארט או שומן להתחנן שאסלח לו שהוא כלבה מרושעת כזו ולא לתת לי לקום מהמיטה עד שאבצע בו מעשים שאפילו המחשבה עליהם גרמה לי להסמיק ולהזיע מרוב מבוכה, ועוד להודות לי על הסימנים שהשארתי על גופו הצנום שהוא התעקש לתאר כשמן רופס ומכוער, למרות שכל אדם שעיניו בראשו היה מתאר אותו כגבר דק ועדין ובעל עור חרסינה ענוג שידי הגסות השאירו עליו כתמים אדומים.

בנצי המסכן, הוא שנא כל כך את ההומואיות שלו, הפנים כל כך חזק את הסלידה של אימו וסבתו מהסוטים האלה, חש כל כך מאוים מהרגשות שלו כלפי גברים, לא פלא שחששתי להפר את האיזון העדין שבו חיינו והיה לי נוח להיות איתו ככה, יחד ולא יחד, כמעט בני זוג, אבל לא ממש.

ידעתי שאת מה שקורה ביני לבינו אפשר לתאר רק כמצב חולני, לא בריא וחסר עתיד, אבל השלמתי עם זה בגלל שאני גבר חלש ושונא עימותים, טיפוס חסר אופי, חרמן ומדחיקן בזוי, וגם כי... כי אהבתי את הסקס איתו... אהבתי את הצורך שלו בשליטה, נהניתי להכאיב לו, יודע שזה חולני ושאני משקר כשאני אומר שעדיף אני מאשר סדיסט אמיתי שיפגע בו באמת, כאילו שאני לא פגעתי בו והכאבתי לו מספיק.

לא היה פלא שבנצי העריץ את חנוך לוין ואת השקפת עולמו הפסימית, המרירה והצינית של המחזאי הקודר הזה שתאמה בדיוק לזו שלו, ושחש הזדהות מלאה עם הדמויות הגרוטסקיות במחזות של היוצר הגאוני, הוא הרבה לצטט אותן לפעמים חשתי שהוא מתקשה להבדיל בינן לבינו. "אצלי בנדיבות נשפך רק הכיעור." אמר לי כששיבחתי את נדיבותו כלפי וכלפי הילדים, והתפעלתי מההשקעה העצומה שלו בבימוי ההצגה לפורים, השקעה של זמן וכסף שהיו מעל ומעבר למה שנדרש ממנו ובטח שהרבה יותר משווי משכורתו הדלה.

"כמה שקטן הטפטפן ככה גדול הפטפטן." העיר בציניות כשהתפעלתי מהיקף ידיעותיו, מהסבריו המרתקים על אופרות וקונצרטים של מוזיקה קלאסית ומהדרך המרתקת בה פרש לפני את השקפת עולמו הקודרת והצינית של לוין ששיקפה בדיוק רב את זו שלו.

ברגע נדיר של גילוי לב אמר לי בנצי שהוא מרגיש שהיחסים במשפחתו הם איומים וחולניים כמו במשפחות שחנוך לווין תיאר, והודה שהוא חש הזדהות עם הביוגרפיה של לווין שהיה כמוהו פולני, דור שני לשואה, ואיבד את אביו בגיל צעיר.

"אבל אבא שלך חי." הערתי.

"זה נקרא חי? עדיף שהיה מת." אמר בנצי, זועף כאילו הייתה זו אשמתו של אביו שלקה בשבץ מוחי שהותיר אותו משותק ומבולבל, וזקוק להשגחה מתמדת.

"לא הוגן מצידך לכעוס עליו, הוא חולה ונכה, זו לא אשמתו."

"אני יודע, אני כזה חרא... אני ואבא בדיוק אותו דבר." אמר במרירות, "גם אני לא ממש חי, אבל לא מצליח למות."

בנצי המסכן, ריחמתי עליו וכעסתי עליו, אבל כשניסיתי לעזור לו, לעודד אותו, לשפר את בטחונו העצמי ולהחמיא לו הוא דחה את המחמאות ואותות החיבה שלי, כועס כאילו ניסיתי לרמות אותו. חבל שהכול איתו היה כל כך מסובך ומפותל, עקום וחולני קצת, ועם זאת מושך כל כך... בעיקר אהבתי לראות את עצמי דרך עיניו המעריצות, בניגוד לאילן שראה אותי כמו שאני, הומו שעיר ומגושם, בנצי גרם לי הרגיש חזק ונפלא, גברי ותקיף, ובאורח מסתורי שטרם הצלחתי להבין הוא גרם לי להיות שתלטן ורשע, מחזק אצלי צד כוחני ואלים שמעולם לא בא אצלי לידי ביטוי כשהייתי עם אילן בעל האישיות החזקה והשפויה.

הוא גם עצבן אותי נורא לפעמים, וכשהוצאתי עליו את כעסי, פורק על גופו העדין את האלימות שלי הוא נהנה וחגג, ולעג לי כשניסיתי להתנצל.

לפעמים חשבתי שהוא כמו הפולנייה ההיא מהבדיחות, פשוט נהנה לסבול ולהתלונן, לגרש מעליו את כולם ואחר כך לשבת בחושך לבד ולהיות ממורמר על בדידותו. בהתחלה ריחמתי עליו ונזהרתי מאוד לידו, אבל עם הזמן נוכחתי לדעת שכוחו הוא בחולשתו ושבנצי חזק הרבה יותר מכפי שהיה נדמה לי בהתחלה.

חוץ מזה היה לו פה מטונף נורא ודעות מזעזעות על כל מי שלא היה אשכנזי משכיל כמותו. ההערות הגזעניות שלו החרידו אותי בהתחלה, וגם אחרי שהבנתי שהוא סתם מנסה לזעזע ולעצבן, והוא לא באמת חושב שצריך לסגור את כל הפרענקים במכלאות ולרסס אותם בחומר חיטוי כל פעם שיצאו החוצה, עדיין התעצבנתי עליו ועל חוש ההומור הכול כך לא פוליטיקלי קורקט שלו.

לאור אופיו ההפכפך והלא צפוי של בנצי מובן למה נרתעתי מלספר לו על אילן, מי יודע מה המשוגע הזה יעשה, בטח יתרגז וייעלב, יפגע וייבהל וינסה להסתיר את זה בכל מיני הצהרות מושחזות ונוטפות ארס, ואחר כך יגיע לעבודה אדום עיניים ומרושע, יבקש סליחה וייתן לי קופסת עוגיות שוקולד שאפה במו ידיו, וכשאנסה להודות לו יגיד שהוא שונא אותי ושנמאסתי עליו ושוב יפזר רמזים מעצבנים על התאבדות שיפחידו אותי, ויקלל את כל הגברים בכלל ואת ההומואים בפרט, ואחר כך שוב יתחרט ויגיד שאני המלאך שלו והוא סתם חרא מסריח...

מוזר איך דווקא אילן שעזב אותי גורם לי לנתח בצורה מעמיקה את אופיו של בנצי ואת היחסים המוזרים שלי איתו הרהרתי ולקחתי איתי את הנייד למקלחת מחשש אפספס את השיחה שלו שהייתי משוכנע שבוא תבוא, רק שזה לא יקרה ליד בנצי כי אז... באמת יובל, אתה בחור גדול וחזק ובנצי הזה סתם גמד עצבני... מה אתה פוחד ממנו?

ובכל זאת פחדתי ממנו קצת, מה שלא הפריע לי לרחם עליו וגם להתחרמן ממנו, וגם להתעצבן נורא בגללו וגם... יצאתי ערום ולח מהמקלחת והתחלתי להתלבש בחיפזון מול מפזר החום המשוכלל שנתן לי בנצי במתנה, דוחה בתנועת יד נרגזת את תודותיי.

בעודי לובש את תחתוני שמעתי מישהו עולה במדרגות אל הקרוון ומשכתי עלי בחיפזון את מכנסי, בטוח ששוב, כמו שקרה מאות פעמים בעבר, אחד החניכים הגיע כדי להזעיק אותי לתקן משהו שהתקלקל.

להפתעתי האלמוני דפק בדלת, ואפילו המתין לתשובה, מה קרה שפתאום החניכים של נווה אלונים נעשו מנומסים כל כך? תהיתי, בדרך כלל הם היו מתפרצים פנימה בצעקות, וגם אם איזה צדיק היה דופק בדלת הוא היה פותח אותה מיד אחר כך ובלי להתנצל ממהר לספר לי מה קרה ולדרוש שאבוא מיד לסדר את זה.

"מי זה שם?" שאלתי בחשדנות, "מולה, זה אתה?" הוא היחיד שהיה בו שמץ של הססנות מנומסת כשפנה אלי, שריד לחינוך האתיופי שקיבל בילדותו. 

"לא, זה אני." אמר קולו המוכר של אילן שפתח בהיסוס את הדלת ועמד בפתח, מביט בי, ספק מודאג ספק מחויך.

רגע אחד עמדנו ובהינו זה בזה, בודקים אחד את השני. הוא היה לבוש במעיל ג'ינס מרופד, מגפיים קצרים לרגליו וצווארו מוגן בצעיף. חשתי ערום כשעמדתי מולו יחף, חזי חשוף ועל גופי רק מכנסי טרנינג מרופטים.

עמדנו בשקט, נדהמים, ופתאום היינו חבוקים, זרועותינו כרוכות אחד על גופו של השני, צמודים זה לזה, פיו מגשש אחרי פי, ידי פורמות את כפתורי מעילו, גופי נצמד לשלו. דקה אחר כך כבר היינו ערומים על המיטה, טורפים זה את זה ברעבתנות.

"כל כך התגעגעתי אליך." נאנח אילן אחרי שנרגענו, "אני לא מבין איך יכולתי לעזוב אותך לכל כך הרבה זמן?"

"ואני לא מבין למה בכלל עזבת, ועוד בצורה מכוערת כזו." נזכרתי, באיחור רב, להתרגז עליו.

"גם אני לא מבין, כנראה שנתקפתי שיגעון זמני. היה לך קשה לבד?"

"מי אמר שהייתי לבד?" המשכתי להתמרמר, ובדקתי בגנבה את כפות ידיו, לא, אין שום טבעת.

אילן הבחין בכך כמובן, "הורדתי את הטבעת לפני שהגעתי, היא עצבנה אותי."

"מי, אשתך או הטבעת?" קנטרתי.

"נו, די, אל תהיה נודניק יובי. הסברתי כבר לירון שאלו נישואים פיקטיביים."

"והתינוקת שלכם? גם היא פיקטיבית?"

"לא." חיוך ענוג עלה פניו, "לִיאה היא הפתעה לא מתוכננת, אבל היא בהחלט לא פיקטיבית."

"והחסידה שהביאה אותה, מה איתה, פיקטיבית?"

הוא צחק, הסתובב על צידו, אחז בכוח בכתפי ופתאום היה עלי, פניו סמוכות לפני, אוחז כי בחוזקה, גופו מעיק על גופי, עיניו בעיני.

שכבתי בשקט, מתרגל למשקלו ונהנה ממנו. מבחינה גופנית אנחנו שווים, שנינו בערך באותו גובה ובאותו משקל, אבל למרות זאת אני חש תמיד שהוא חזק ממני, חכם יותר, בוגר יותר, מנוסה יותר. אין ספק שהוא בוטח בעצמו יותר ממני, והוא אף פעם לא מתחרט או מתנצל על מעשיו.

"ילד טיפשון שכמוך." אמר ברוך, ונישק את פי, "אתה כזה ילד לפעמים." נאנח, מעביר את ידיו בשערי, אוחז בי בכוח.

התמסרתי לנשיקה שלו, נמס תחתיו מעונג, איך יכולתי לחיות זמן רב כל כך בלי הנשיקות שלו, בלי הריח שלו, הגוף שלו, החיבוק כל כך מדויק שלו?

"אני אוהב אותך כל כך אילן." אמרתי, מודע לכך שזה לא צודק, שלא מגיע לו לשמוע את המילים הללו שבנצי מעולם לא שמע ממני. בנצי המסכן, כל כולו היה זעקה לאהבה, אהבה שדווקא בגלל הנואשות בה נזקק לה לא זכה לקבל מעולם, וגם אם יקבל לא ידע מה לעשות בה כי מאז היוולדו לא ידע אף פעם אהבה נדיבה וטבעית שבאה שלא על מנת לקבל פרס, בלי תנאים ובלי סיבות, אהבה חסרת הגיון, חמה ומתוקה כמו שאהבה אמיתית אמורה להיות.

למה לא אמרתי לו אף פעם את שלוש המילים הקטנות האלו? הוא בטח היה מגיב בלעג צורב אם הייתי מעז להגיד לו דבר כזה, בסתר היה שמח, אבל ממהר להכחיש ולהצהיר שהוא לא מאמין לי.

"גם אני אוהב אותך." אמר אילן כלאחר יד ובלי שום דראמה, סמוך ובטוח שהוא ראוי להיות נאהב. "סליחה שברחתי לך, אין לי מושג למה עשיתי את זה, אחרי שאבא מת הרגשתי שאני צריך זמן לעצמי, שאני חייב קצת חופש מהיחד שלנו."

"קצת חופש? נעלמת ליותר משנתיים." הזכרתי לו בשקט, בלי בכעס, קצת בפליאה, "ובינתיים החיים שלי המשיכו הלאה, וגם שלך."

"כן, גם שלי." הניח אילן ראש יקר ואהוב על חזי, והעביר את אצבעותיו על מותני וירכי, מחדש את היכרותו עם גופי בשלווה בוטחת, בלי חיפזון, כמו אדם השב לביתו אחרי חופשה ממושכת.

"בטח שמת לב שהשתניתי קצת אחרי שאבא מת, עברו עלי דברים... אני לא מבין בעצמי מה קרה, אולי התחרפנתי." העיר כבדרך אגב, ורק מי שהיטיב להכיר אותו כמוני ידע שההערה הזו מהווה מעין התנצלות.

"כן, שמתי לב. חבל שלא דיברת איתי קצת במקום להשתגע ולברוח." סיכמתי את התקופה הרעה הזו במשפט אחד קצר, מוותר מראש על כל התוכחות שניסחתי בזמנו כנגדו.

אילן קם ומשך אותי אחריו. "בוא נלך להתקלח, יש לך פה מים חמים?"

"בטח, לא חסר לי פה כלום. זה רק קרוון קטן, אבל מאוד מסודר."

"וגם נקי מאוד." סקר אילן בקורת רוח את המקלחת הקטנה שלי שהתהדרה בוילון פלסטיק הדור בדגי זהב מצוירים, מתנה מבנצי כמובן – "סתם משהו ישן שהתגלגל אצלנו בבית." אמר בזעף (היה לי ברור שהוא משקר) כשהביא לי אותו, דוחה מראש את הכרת התודה שלי - גם הניקיון והסדר ששררו אצלי היו מעשה ידיו.

אני, כמו רוב הגברים, די רשלן ולא ממש רואה את הלכלוך ואי הסדר בניגוד לבנצי האובססיבי לניקיון שדאג לנקות ולסדר את הקרוון כאילו היה מקום מגוריו.

"עזוב, עזוב, זה שום דבר." היה פולט בקוצר רוח כשהייתי מנסה למנוע ממנו לנקות, לסדר, להביא לי דברים, ולשרת אותי. לא פעם הוא היה מתגנב לקרוון בשעות שלא הייתי שם, שוטף ומסדר, מנקה ומצחצח כל פינה. אפילו את הגרביים והתחתונים שלי - שמספרם גדל מאוד מאז שהוא מינה את עצמו לאחראי על המלתחה שלי - הוא סידר בקפידה לפי צבעים, מארגן אותם בשורות כמו חיילים במסדר.

התקלחנו יחד, ואחר כך ניגבנו זה את זה, גולשים בקלות טבעית 

לאינטימיות הקודמות שלנו, מרגישים כאילו לא נפרדנו מעולם. תוך כדי התנגבות סיפר לי אילן איך החליט יום אחרי שנסעתי לחופשה בלעדיו, שהוא זקוק לשינוי, ופשוט הסתלק לו לאירופה, הסתובב לו קצת בעולם, ניקה את הראש, נח וחשב על חייו.

"את סילביה פגשתי אצל חברים של חברים." גילה לי, "היא מדברת קצת עברית כי גדלה בארץ, אבל עזבה בגיל צעיר. עבדתי באיזה פרויקט זמני ותכננתי לחזור אליך מיד אחרי שהפרויקט יסתיים, ובינתיים בילינו קצת יחד. ביום ההולדת שלה היא הזמינה אותי לאכול אצלה, אכלנו טוב, השתכרנו קצת,  ומפה לשם..." הוא משך בכתפיו, "אתה מכיר אותי, לפעמים בא לי לשבור קצת את השגרה עם נשים, והיא חמודה וסקסית מאוד... לשנינו היה ברור שזה סתם, שזה לא משהו משמעותי, ואז היא גילתה פתאום שהיא בהיריון."

"פתאום? איך היא נכנסה פתאום להיריון?" השתוממתי.

הוא חייך. "נו, טוב, אולי זה היה מתוכנן ואולי סתם מקרה, מי יודע? למי אכפת? ברגע שהיא הודיעה לי ידעתי שאני רוצה את הילד הזה. כל הזמן חשבתי שזה יהיה בן, ובסוף יצאה בת, לא חשוב, העיקר שיש לי ילד."

"אז מה אתה עושה פה?" שאלתי, "למה אתה איתי ולא עם אשתך והילדה?"

"יובי, אתה לא מבין, התחתנתי איתה רק כדי לקצר תהליכים בירוקרטים ולפשט עניינים, רציתי להישאר איתה עד שהילדה תהיה בת שנה לפחות ונישואים היו הדרך הכי פשוטה, חוץ מזה אנחנו גם ידידים טובים, אבל היא יודעת שאני מעדיף גברים, אני והיא זה לא סיפור אהבה, וחוץ מזה היא ידעה שאני רוצה לחזור בסוף לארץ רק שתכננו לעשות את זה יחד, אחרי שהילדה תגדל קצת, ואז..." הוא נאנח, "אז הלכתי לעשות ביטוח בריאות, ולפני זה שלחו אותי לעשות בדיקות, ופתאום התברר שיש תוצאה אחת לא טובה ועשיתי ביופסיה ו... "

"ו..." הבטתי בו מודאג, הוא נראה לי בריא לגמרי, שרירי ושזוף ובכושר. "מה יש לך אילן?"

"סרטן." אמר אילן והשפיל את מבטו כאילו התבייש בבשורות הרעות שבפיו, "יש לי סרטן ערמונית יובי. אני עוד לא יודע איך לטפל בזה בדיוק, יש כמה אופציות, אבל אני יודע שאני לא רוצה לעבור את זה לבד, בארץ זרה, אני רוצה להתייעץ עם רופאים שמדברים עברית, ואני רוצה שאתה תהיה איתי."

נרתעתי לאחור, מרגיש איך הדם אוזל מפני, "מה זאת אומרת איך לטפל? מה יש פה להחליט? אם זה סרטן אתה חייב לסלק אותו ומהר, איך אתה יכול לסבול בכלל את המחשבה ש... ש..."  נזכרתי במה שעשינו יחד רק לפני כמה דקות וראשי הסתחרר מרוב פחד - אני מודה, אני פוחד ממחלות, מתעב בתי חולים, אפילו לעשות בדיקות דם אני שונא.

כיום כולם פוחדים בעיקר מאיידס למרות שמאיידס אפשר להיזהר ואם לא תהיה פזיז וטיפש לא תידבק, אבל אותי סרטן מפחיד יותר כי סרטן הוא גזרה שאיש לא יודע מתי תכה בו ולמה, וגם אם תקפיד ותישמר ותעשה הכול כמו שצריך אתה עדיין עלול לחלות ולמות בייסורים קשים.

"אני לא מבין מה הבעיה בכלל? ברור שאתה חייב לעשות מה שהרופאים אומרים לך אילן, ולעשות את זה מהר. בשביל מה חזרת לארץ בכלל? למה לבזבז זמן על הנסיעה, לא עדיף לקבל טיפול באמריקה?"

"תלוי בשביל מי. בשבילי זה לא עדיף, בארץ יש לי ביטוח רפואי שלמזלי המשכתי לשלם גם כשלא גרתי כאן, ושם אני אצטרך לממן הכול לבד. אין לך מושג כמה הטיפול הרפואי יקר באמריקה. ניתוח וכמה ימי אשפוז ירוששו אותי לגמרי, ובארץ אני אקבל הכול חינם."

"כן, אבל בכל זאת, אמריקה..." גמגמתי.

"הרפואה בישראל ברמה מאוד גבוהה." עמד אילן על דעתו, "ומבחינה כספית ומוראלית עדיף לי בהחלט לעבור טיפולים בישראל, השאלה רק איזה טיפול."

"מה זאת אומרת איזה? כשיש סרטן אז קודם עושים ניתוח כמובן ואחר כך הקרנות, ואולי כימותרפיה, תלוי מה יחליטו הרופאים."

אילן חייך חיוך לעג מעוקם. "לפעמים אתה כזה ילד יובי, מה אתה יודע בכלל על המחלה הזאת?"

"מה יש לדעת, זה סרטן, צריך לנתח אותו מהר לפני שתמות ממנו." הפגנתי את בורותי.

אילן נשף בקוצר רוח. הידק את חגורת חלוק המגבת המרופט שלי על מותניו, התיישב מול המחשב, נכנס לגוגל, הקיש סרטן ערמונית ופתח בהרצאה. "קודם כל, דווקא במקרה של סרטן ערמונית אין צורך למהר, זה סרטן איטי מאוד, ובמקרים מסוימים עדיף פשוט לעזוב אותו במנוחה וזהו."

"לעזוב במנוחה?" נדהמתי, "אבל זה סרטן? באיזה מקרים עדיף לעזוב אותו?"

"במקרה שמדובר באדם מבוגר שניתוח רק יסבך את מצבו עוד יותר. לצערי זה לא המקרה שלי, רוב חולי סרטן הערמונית הם בני חמישים פלוס, או יותר, אבל בן אדם בגילי שעוד לא מלאו לו חמישים לא יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס הזה. לפני שחזרתי לארץ התייעצתי עם כמה מומחים וכולם מסכימים שאני חייב לעשות משהו לפני שהסרטן יפרוץ את גבולות הערמונית. השאלה היא רק מה?"

"ומה התשובה?"

"אין תשובה מוחלטת. בכל פעולה רפואית יש סיכון, הרופאים נותנים לך את האופציות, מסבירים מה הסיכויים ומה הסיכונים, אבל זה הגוף שלך והחיים שלך. החולה חייב להחליט לבד." וכאן הוא פצח בהרצאה מלומדת, מספר לי על שיטות אלו ואחרות שאף אחת מהן לא נשמעה נחמדה במיוחד.

"הרופא האחרון שפגשתי היה ישראלי לשעבר, בערך בגילי, ואיתו הרגשתי מספיק נוח כדי לשאול אותו מה הוא היה עושה במקומי, הוא אמר מיד שבמקומי הוא לא היה מסתכן והיה הולך על ניתוח."

"נו, את זה גם אני יכולתי להגיד לך, נכון שמפחיד לחשוב שמרדימים אותך וחותכים אותך, אבל המון אנשים עוברים את זה ומחלימים. תהיה לך צלקת, לא נעים, אבל אפשר לחיות עם זה, העיקר שתסלק את הסרטן הזה מהגוף שלך." חייכתי אליו חיוך מעודד, מקווה שאני לא נראה חיוור ומבוהל כמו שאני מרגיש.

"אני לא פוחד מהניתוח אלא מתופעות הלוואי." נאנח אילן.

"איזה תופעות לוואי?"

אילן מצא שרטוט צבעוני של בן אדם פרוס לשניים כמו תפוז לפני סחיטה. בשרטוט ראו את כל הבלגן המגעיל שיש לנו מתחת לעור. זיהיתי בקלות את הזין והאשכים, ואילן הצביע עם עיפרון על צינור הזרע ושלפוחית השתן. קצת לידם היה גוש קטן – בלוטת הערמונית.

"צינור הזרע עובר בתוכה." הסביר אילן, "ומאחר ואצל גברים הזרע והשתן זורמים דרך אותה אינסטלציה כל ניתוח של בלוטת הערמונית עלול להשפיע על מתן שתן."

עשיתי פרצוף נגעל שהוא התעלם ממנו בקור רוח והמשיך להסביר איך אחרי הניתוח הוא יאלץ להסתובב עם קטטר במשך כמה ימים, וגם אחר כך יחלפו כמה חודשים עד שהוא יצליח להתחיל לשלוט במתן שתן.

"מה זאת אומרת לשלוט?" נחרדתי.

"זאת אומרת שיברח לי פיפי, אני אצרך לשים פד סופג בתחתונים כדי למנוע פדיחות." ביאר לי אילן בסבלנות, "אבל חכה, זה עוד לא הכול, הפיפי זו רק חצי צרה, הבעיה היותר רצינית היא שלא יעמוד לי יותר."

"מה זאת אומרת לא יעמוד לך? למה לא?"

"ככה, כי בניתוח כזה תמיד נפגעים העצבים ששולטים על הזקפה. די בטוח שאחרי הניתוח לא יעמוד לי יותר בלי עזרה."

"איזה מין עזרה? סרטי פורנו וכזה?" שאלתי בטמטום.

אילן שב ונאנח. "לא יובל, לצערי זה לא כל כך פשוט, כשאני מדבר על עזרה אני מתכוון לעזרה רפואית."

"ויאגרה?"

"כן, או משהו דומה לזה. בכל מקרה כל הטיפול לשיקום האון המיני והשליטה על מתן השתן יוכל להתחיל רק שנה אחרי הניתוח, כי לוקח לגוף שנה בערך להתרפא אחרי טראומה של כריתה." 

"שנה זה לא נורא, ואחר כך תהיה בסדר?"

"אף אחד לא יכול לדעת, אבל מאחר ואני די צעיר ובכושר טוב רוב הסיכויים שלא יהיו לי בעיות מיוחדות עם השתן, אם כי כנראה שלא יהיו לי יותר זקפות ספונטניות, ובכל מקרה אחרי הניתוח הזרע שלי יהיה עקר." אמר אילן ביובש וקם ממקומו, "עכשיו אתה מבין?"

הנהנתי. "כן עכשיו אני מבין. אתה צריך להחליט מה יותר חשוב, לחיות או לזיין."

"בעיקרון זה נכון, אבל קצת פשטני, ובכל מקרה מתים לא מזיינים ובלי טיפול אני אמות." ציין אילן.

"כן, אבל מצד שני מה הטעם לחיות אם לא יעמוד לך יותר? אולי בכל זאת תוותר על ניתוח ותקווה שהסרטן לא יתפשט?"

"הלוואי ויכולתי, אבל לדעת הרופאים שבדקו את הביופסיה שלי זה מסוכן מידי..." הוא התיישב שוב ומולל בעצבנות את חגורת החלוק, "מסתבר שכמה שאתה צעיר יותר הסרטן שלך אגרסיבי יותר וצריך להילחם בו מהר וחזק יותר."

"איך עשו לך ביופסיה? זה כאב?"

"כאב בעיקר בכיס." חייך אילן בעצב, "אם אין לך ביטוח המחירים באמריקה פשוט מזעזעים ובמצב שלי אין לי סיכוי לקבל ביטוח. הבנתי שאם אני אמשיך שם בטיפול הרפואי אני אהפוך מהר מאוד למקרה סעד וגם אם יהיה לי מזל למות על שולחן הניתוחים לא יישאר לי כסף בשביל להוריש לילדה." 

"אתה לא תמות בניתוח." התקוממתי, "למה אתה מדבר ככה? אתה תעבור אותו כמו גדול ותהיה בסדר."

"כן, חוץ מזה שלא יעמוד לי יותר." הפטיר אילן נוגות, ונראה כל כך מדוכדך עד שהייתי חייב לחבק אותו.

אחר כך הכנתי תה, והוא סיפר לי איך עשו לו ביופסיה - דרך הרקטום אם זה ממש דחוף למישהו לדעת – ואיך החבר שהסיע אותו לשם והחזיר אותו הביתה הופתע לראות אותו הולך כרגיל אחרי הביופסיה, ונוסע הביתה מיד ובלי שום תלונות על כאבים, אבל כמה ימים אחר כך, כשהם היו במיטה אילן גילה דם בזרע שלו, מה שהפחיד את אותו בחור עד מוות, ומאז נעלמו עקבותיו.

"רגע." ניסיתי להבין, "אז הוא לא היה סתם חבר? ואיפה הייתה אשתך?"

אילן משך בכתפיו ואמר שבערך בחודש השישי להיריון הוא ואשתו התחילו לישון במיטות נפרדות, ולמרות שהם גרים יחד ומגדלים יחד את הילדה אין להם יותר סקס, ומאז שהיא יודעת שיש לו סרטן היא הפסיקה אפילו לנשק על לחיו, והוא די בטוח שהיא נשמה לרווחה כשהוא חזר לארץ.

"אני יודע שזה נשמע מגעיל מצידי שאני נזכר בך שוב רק עכשיו, כשאני זקוק לעזרה, אבל אני נשבע לך יובל שמהר מאוד הבנתי שלחיות עם אישה זה לא בשבילי וגם לה די נמאס ממני. אתה יכול לא להאמין לי, אבל תדע שגם בלי עניין המחלה הייתי חוזר, אתה מאמין לי?" הביט בי במבט מפציר שהביך אותי.

משכתי בכתפי. "מה זה משנה? אין טעם לחשוב מה היה אילו, עובדה שזה המצב, טוב עשית שחזרת."

"אז תעזור לי?" נעץ בי אילן מבט חרד שעורר בי רטט של רחמים וסלידה קלה, ועד היום אין לי מושג אם סלדתי מעצמי, או ממנו.

"בטח שאני אעזור לך." הבטחתי, וכרכתי יד על כתפו, "איזה שאלה?"

"תודה." אמר אילן בכובד ראש, "אני מאוד מעריך את זה." ונישק אותי, החזרתי לו נשיקה ואחר כך ישבנו חבוקים וצפינו מעט בטלוויזיה הקטנה שלי, שתינו עוד תה ואכלנו עוגיות, שוחחנו על דא ועל הא, החלפנו רכילויות על חברים ומכרים, ובסוף הלכנו לישון יחד, חבוקים.