ד. אב הבית

4. אל תדרוך לי על הרטוב

רק אחרי הבלגן עם משה קלטתי איזה תיק כבד זה להיות אחראי על ילדים בגיל כזה, ופתאום נכנסתי לחרדות.

נכון, זו הייתה רק שריטה, אבל בכל זאת... זו הבעיה עם נוער מתבגר, בגוף הם כבר חזקים כמו גברים, אבל השכל והדחפים שלהם הם כשל ילדים - מתכון לאסון.

למרות שבנצי התלונן שהוא נורא עייף ושנמאס לו התעקשתי להישאר עם הילדים עד שכולם התקלחו והתיישבו לצפות בכוכב נולד.

ניסיתי לצפות יחד אתם, אבל זה היה צעקני ומשעמם, ובהפסקת הפרסומות השנייה נשברתי, ואחרי שהזכרתי להם שוב, בפעם המאה, ששעת כיבוי האורות היא חצות, ושעליהם להזעיק אותי אם חלילה יקרה משהו לא צפוי ("די כבר ניג'ס!" צעק עלי אלכס בחוצפה) פרשתי לקרוון שלי.

להפתעתי מצאתי את בנצי לבוש רק בתחתונים כחולים דהויים שהידלדלו ממותניו הצרים, נתון בעיצומה של מתקפת ניקיון סוערת על הלכלוך. הוא כבר שטף את המקלחת עם כלור, קרצף את המטבח שהבהיק מניקיון, ואפילו הוריד את החלונות שעמדו שעונים על הקיר, שטופים למשעי, וכעת מירק את הבלטות עם סמרטוט לח שהדיף ריח אורנים סינטטי.

"מה אתה עושה?" שאלתי, נדהם מחריצותו המפתיעה.

הוא היה בגבו אלי ולא הבחין בי עד שעמדתי בפתח, והיה ברור שהפתעתי אותו כהוגן, הוא זינק ממקומו וטרק את הדלת בפני, משאיר אותי בחוץ. "כמעט גמרתי." אמר מבעד לסדק שנותר בדלת הסגורה, "חכה רגע, אל תדרוך לי על הרטוב." 

"מה חכה?" התרגזתי, "כבר עשר בלילה, אני מת מעייפות, מה עובר עליך?" הדפתי את הדלת בכוח, "תן לי להיכנס."

בנצי נכנע והניח לדלת, אבל ברח למקלחת, ועד שהגעתי לאמצע הסלון הוא כבר היה מבוצר בתוכה.

"שיט! שיט! שייסה!" שמעתי אותו מקלל בזעם מעבר לדלת הסגורה, "שכחתי את החולצה שלי בחוץ."

"אז מה?" התפלאתי, "מה הבעיה, כבר ראיתי גברים בלי חולצה, זה לא מה שישבור אותי."

"אתה לא מבין." ילל בנצי מעבר לדלת בתסכול. הוא נשמע כל כך מבויש ומדוכדך... אפשר לחשוב שתפסתי אותו מבצע איזו סטייה מגעילה.

"מה יש להבין, ומה אתה עושה שם בכלל?" פתחתי את הדלת בתנופה עזה וגיליתי אותו יושב, מכווץ על האסלה, מחבק את ברכיו אל חזהו ופניו כבושות בין זרועותיו השלובות, מסרב להביט בפני.

"מה קרה בנצי?" שאלתי, מנסה להביט בפניו. אלוהים, רק שלא יתחיל לבכות לי עכשיו.

"לך מפה." לחש בנצי, "בבקשה, צא מפה, אני לא רוצה שתראה אותי ככה."

"איך ככה? מזיע? זה בסדר, גם אני מזיע, ואפילו מסריח." אמרתי, פושט מעלי את בגדי המיוזעים.

"מה אתה עושה?" נבהל בנצי והרים סוף סוף את ראשו.

"מה נראה לך? מתקלח, אני מפנטז על המקלחת הזאת עוד מהצהרים." אמרתי, פשטתי את המכנסים והתחתונים בבת אחת ונכנסתי לגומחת המקלחת, מביט סביבי בפליאה, "איזה יופי ניקית את הקירות, עשית עבודה מצוינת בנצי, מי לימד אותך לנקות ככה?"

"אימא." אמר בנצי באומללות, "אכפת לך לא להסתכל עלי עד שאני אתלבש?" שאל בתחינה.

הסתובבתי, מפנה אליו את ישבני, "בסדר, למרות שאני לא מבין מה הבעיה שלך, הרי שנינו גברים."

"הבעיה היא הגוף המגעיל שלי." אמר בנצי, וכשהסתובבתי שוב לבחון את גופו גיליתי מופתע שהוא עטוף מכף רגל ועד ראש במגבת גדולה ומפוספסת שהניח על כתפיו.

"בחייך..." חייכתי, מפני שהוא נראה כמו מלך אמבטיה הזוי עם המגבת הצבעונית שגלשה על גופו הצנום כמו גלימה.

"תראה אותי." הקצפתי בסבון את בטני וחזי השעירים, "נראה לך סביר שאחד שנראה כמוני ימתח ביקורת על בחור רזה וחטוב כמוך?"

הוא הביט בי, אבל אני לא חושב שהוא שמע אותי כי שוב עלה על פניו אותו מבט חולמני ועורג, והייתה לי הרגשה שהוא נמצא בעולם אחר לגמרי.

"בן ציון." צעקתי וסגרתי את הברז, "היי! בנצי."

קריאתי עוררה אותו ומעין זעזוע חלף בגופו, הוא התנער, אמר שוב "שייסה..." במין קול אומלל שכמו בקע ממרתף, וברח החוצה, מניח לי להתנגב לבד.

חבל, דווקא בניתי על זה שהוא ינגב לי את הגב.

"למה ברחת?" שאלתי אחר כך, הרבה אחר כך, כשהתעוררתי פתאום וגיליתי אותו לצידי במיטה. "חשבתי שתעזור לי להתנגב." אמרתי במין ניסיון מגושם להתבדח.

"סליחה, אני מבקש סליחה." לחש בנצי בעליבות, ורק אז הבנתי שהתנועות שלו הן שהעירו אותי כי הוא לא רק בכה אלא גם אונן מתחת לשמיכת הפיקה הדקיקה שעטפה אותו.

"בנצי." הסתובבתי אליו, שוכב על צידי, גופי נוגע בגופו, והנחתי את זרועי על חזהו, "מה הבעיה? תסביר לי מה קורה." הפצרתי בו.

במקום להסביר הוא נצמד אלי בכוח מפתיע ומשך אותי אליו. על כורחי מצאתי את עצמי שוכב עליו בעוד הוא מתפתל תחתי, מחבק אותי בזרועותיו, והודף את אגן ירכיו הגרמי אל בטני.

"בנצי מה... מה אתה?" לא הצלחתי להשלים את השאלה כי פיו נצמד לפי ורגליו נכרכו סביב מותני.

"בבקשה... בבקשה... תן לי את זה." לחש נואשות, מתחכך בי, מושך אותי אליו, מבהיר לי בלי מילים, אבל מאוד בבירור שהוא רוצה שאשכב עליו בכל כובדי.

ניסיתי להיענות לו כמיטב יכולתי אבל הכול קרה מהר כל כך, ובמין קדחתנות כזו, ודמה יותר למאבק מאשר לסקס, למרות שבנצי הצנום היה ממש משקל נוצה לעומתי הוא היה היוזם של המעמד המוזר הזה ואני שחששתי למעוך אותי תחתי, ולא בדיוק הבנתי מה הוא רוצה ממני, ניסיתי לרצות אותו, חש מגושם ומטופש. עד שקלטתי מה קורה הוא כבר גמר ביבבה חנוקה, מתיז זרע על עורי החשוף, ואחר כך שכב לצידי, קפוא ואומלל, מתייפח חרש.

"נו, די." ליטפתי את שערו שהיה רך ודקיק כשערו של ילד קטן, "מספיק, אל תבכה, לא קרה כלום, אני מצטער בנצי, בבקשה אל תבכה."

ההתנצלות שלי הדהימה אותו כל כך עד שהוא הפסיק לבכות והתיישב, חושף לפני את גופו הרזה מידי. "אתה? אתה עוד מצטער? על מה אתה מצטער?" שאל בפליאה רכה.

"לא יודע." הודיתי, "אני עוד לא לגמרי ער בנצי, אבל אם שנינו באותה מיטה ואתה בוכה אחרי ש... ש... לא יודע, אם עשיתי משהו שגרם לך לבכות אני מבקש סליחה, לא התכוונתי."

"אתה לא צריך לבקש ממני סליחה." נזף בי בנצי במורת רוח, "אתה צריך לכעוס עלי, להעניש אותי שהערתי אותך והרגזתי אותך."

"אהה... להעניש אותך..." התחלתי להבין, "זה מה שאתה רוצה? אז למה לא אמרת?" משכתי אותו למטה, הפכתי אותו על גבו ונשכבתי עליו. "כולך עור ועצמות בן ציון." הודעתי לו, "אתה צריך להתחיל לאכול קצת יותר."

"אבל אני אשמין." מחה בנצי שנשמע הרבה פחות אומלל עכשיו כשתשעים הק"ג שלי העיקו עליו במלוא כובדם, והזין שלי התחפר בין גבעות ישבנו הצנום.

"שקט, אל תתווכח איתי." פקדתי עליו, "איפה הקונדומים שלך?"

"אין לי, בחיים לא קניתי קונדומים." אמר בנצי בפשטות, "ואם אתה רוצה לדעת אז בחיים עוד לא הייתי כל כך קרוב לגבר, ועוד בלי בגדים."

"בחייך." נדהמתי, והנחתי לו, מופתע מאוד. "אתה צוחק עלי בן ציון?"

"לא, חס וחלילה. אני מספר לך את האמת." מחה בנצי והדליק את המנורה הקטנה שהייתה תלויה מעל המיטה, "אני תמיד אגיד לך את האמת." הבטיח, מביט בי במבט מבוהל שנגע מאוד לליבי.

הוא נראה כל כך שביר ורזה, לא הבנתי אותו, אני אף פעם לא מצליח להבין את הבחורים האלו שמשתוקקים שינהגו בהם בגסות, ויכולים ליהנות ממין רק אם הוא כרוך בהשפלה ובכאב, אבל בגלל הצורה הדובית שלי הם תמיד נדלקים עלי ורוצים אותי כאדון. ככל שאני מתבגר יותר ככה הם מתלהבים ממני יותר, ומאז שאני לבד ואין לי בן זוג שאני יכול להשתמש בנוכחותו כתירוץ להדוף את חיזוריהם הם מציקים לי עוד יותר.

כל הנושא הזה מעיק עלי ומביך אותי מאוד, מצד אחד הם גורמים לי להירתע מהסטיות שלהם, ומצד שני הם גם מושכים אותי, ומגרים אותי, ומעוררים בי צד שאני לא אוהב, צד אפל ורע שגורם לי לפעמים להיות מרושע בצורה שמפחידה אותי מאוד.

"בנצי."אמרתי והנחתי יד על כתפו, מסובב אותו לעברי, "אנחנו צריכים לדבר."

"זה בסדר, אני הולך." קם בנצי מהמיטה בחיפזון, "סליחה, אני לא אטריד אותך יותר." הבטיח והחל נסוג לעבר הפתח, הולך לאחור ופניו אלי.

"לאן אתה הולך, פסיכי אחד, תחזור הנה מיד." פקדתי עליו, ולא הייתי מופתע במיוחד לראות שהוא מציית לי ונהנה מזה. "עכשיו תתחיל לדבר." נשכבתי שוב, מושך אותו אלי, וכיביתי את האור

"על מה אתה רוצה שאני אדבר?" שאל בנצי, שוכב בשקט לצידי, מניח לי ללטף את גופו. היה לו גוף רזה מידי מכוסה שער בהיר ודליל והוא נרעד כשנגעתי בזין שלו שהחל להזדקף שוב בתוך ידי.

"על עצמך, תספר לי עליך, בן כמה אתה?" שאלתי, חופן את אשכיו החלקלקים בכפי.

"אני בן שלושים וארבע." אמר בנצי, "ואני בתול כי אני... אני תמיד מתאהב בסטרייטים, אני... אני חושב שזה בגלל שאני פוחד."

"פוחד ממה?"

"ממה לא? פוחד מסקס, פוחד מהחיים, פוחד מעצמי."

"מעצמך, מה יש לך לפחד מעצמך?" התפלאתי.

"לא יודע." התנשף בנצי, וכבש את פניו בבית שחיי, נמרח עלי ברעבתנות, רועד כולו. "אני לא רק פחדן, אני גם חרמן נורא," הודה, "לפעמים אני כל כך רוצה זין עד שאני מרגיש שכולי בוער, זה נורא מפחיד אותי, וחוץ מזה אני גם פשוט מגעיל. שמן ושעיר, ורופס כזה ו..."

יותר לא יכולתי להבין כלום כי הוא החל למצוץ את פטמותיי, מדליק אותי ומחרמן אותי כל כך עד שלא ידעתי יותר מה קורה איתי. מעט מאוד מהגברים שבאו אחרי אילן ידעו איך לטפל בנקודות הרגישות הללו בגופי. אילן ידע מהרגע הראשון ותמיד היה משועשע מרגישותן הרבה, קרא להן כפתורי חשק נהנה להיווכח כמה קל לו לעורר אותי באמצעותן. בימים הטובים שלנו יחד הייתי מתלהב כל כך ממה שהוא היה עושה לי עד שהייתי יכול לזיין שוב, ושוב ושוב... לא הנחתי לו עד שהוא היה מבקש רחמים. מעולם לא מצאתי מישהו שהיה לי טוב יותר איתו במיטה. ניסיתי, אבל כל פעם נוכחתי לדעת מחדש שהוא היה מושלם בשבילי. זה לא הוגן – אף פעם לא גיליתי את זה לאיש - אבל תמיד הייתי חושב עליו ונזכר בו בזמן שנהניתי מסקס עם אחרים, ותמיד בפינה קטנה של מוחי נהגתי להשוות אותו אל אחרים, גם בפעם הראשונה עם בנצי נהגתי כך.

בנצי היה כמובן שונה מאילן בכל מובן, אבל בדיוק כמוהו גם הוא התלהב מהגוף שלי, ונהנה לטפל במסירות בפטמות שלי.

זה הדליק אותי כל כך עד שכמעט שכחתי שצריך לשים קונדום, ואם הוא לא היה מגיש לי אחד שמצא בתיק שלי (הוא הודה אחר כך שחיטט בחפצי, ביקש סליחה ועמד על כך שייענש, נהנה עד מאוד מהעונש) בטח הייתי שוכח לגמרי שיש איידס בעולם.

פתחתי את העטיפה והגשתי לבנצי את טבעת הגומי החלקלקה כדי להניח לו לצבור ניסיון מעשי. הוא הודה לי, לקח אותה בידיים רועדות מעט, וגלגל אותה על אברי בזהירות, התנצל מראש על חוסר ניסיונו, ומיד אחר כך הסתער על אברי, לוקח אותו לפיו החם בהתלהבות גדולה, כמעט נחנק, שוב התנצל, הבטיח להשתפר בעתיד, וסוף סוף נרגע מספיק כדי להגיש לי את ישבנו הלבן, קופץ את אגרופיו הקטנים והעדינים כמו מכין את עצמו נפשית למה שאני עומד לעולל לו.

אולי הייתי צריך להבין כבר אז שזה לא ילך, שאני ממהר מידי, אבל כשאני חרמן השכל שלי בתחת, וחוץ מזה איך יכולתי לדעת? מתי כבר יצא לי להיות בעשרים השנה האחרונות עם בתול צעיר וחסר ניסיון? הרי בימינו הם יודעים ומנסים הכול עוד לפני הצבא.

אמרתי לעצמי שאם אהיה זהיר ועדין, ואשתמש בהרבה לובריקנט הכול יהיה בסדר, ויצאתי לדרך, ואז, בעודי דוחק את כיפת הזין שלי לתוך פי הטבעת הורוד וההדוק שלו הוא התכווץ כולו, ילל כמו חתול מיוחם, קפץ מהמיטה, ערום לגמרי, וברח החוצה.

אולי הייתי צריך לרדוף אחריו, לחפש אותו, להרגיע אותו... אבל היה כבר נורא מאוחר והייתי ממש עייף ודי עצבני. בנצי הכיר את המקום טוב יותר ממני וממש לא היה בזין שלי להתלבש שוב ולהתחיל לחפש אותו במקום זר, בחושך. ולכן, אחרי שהמתנתי כרבע שעה, גברה עלי העייפות, נרדמתי וישנתי שנת ישרים עד עלות השחר.

"איפה היית, משוגע אחד." התעוררתי לפנות בוקר אחרי שהוא נגע בי מתוך שינה בכפות רגלים קרות.

"חיכיתי בחוץ עד שנרדמת ואחר כך חזרתי למיטה." לחש בנצי, "אתה כועס עלי יובל?"

פיהקתי. "כן, נורא כועס. בוא הנה אידיוט, אתה ממש קפוא." משכתי אותו אלי, אמרתי לו שוב שהוא רזה מידי, ושהוא חייב לי, ונשכבתי עליו במלוא כובדי.

הוא מצץ את פטמותיי ונאנח, רעד ושוב כרך את רגליו סביב מותניי ובכה כשגמר מעוצמת החיכוך של גופי באברו. הפעם גם אני גמרתי עליו ושנינו נרדמנו שוב עד שצלצול השעון המעורר של הנייד של בנצי העיר אותנו.  

הוא קם ראשון, התקלח בזריזות וברח החוצה בלי להגיד מילה, ורק אחר כך גם אני קמתי, התנהלתי, מנומנם עדיין, דרך שגרת הבוקר הרגילה של צחצוח וגילוח ומקלחת, והגעתי בדיוק בזמן לארוחת הבוקר. 

רק כמה חודשים אחר כך, אחרי שהשגרה המוזרה הזו של מעין סקס התקבעה לה מבלי משים ביני לבין בנצי (שהצליח לקמבן לנו לפחות לילה אחד יחד, ולפעמים אפילו שניים או שלושה אם כי אף פעם לא ברצף) קלטתי כמה מופרע ומוזר, אפילו חולני, הקשר הסודי שלנו.

גם כשהיינו לבד בקושי דיברנו זה עם זה, הוא אף פעם לא הצליח להניח לי לחדור אליו למרות שרצה בכך מאוד, התעקש שנשמור על הכול בסודי סודות, נוהג בי במעין עוקצנות זועפת במשך היום, בעוד שבלילות הוא היה מתרפק עלי, מנשק את כל גופי, ובוכה בזרועותיי אחרי שהיה מגיע לסיפוקו, אבל מתכווץ כשניסיתי להחזיר לו חיבה וללטף אותו, הודף אותי מעליו, תובע ממני שאכאיב לו, ומספר לי כמה הוא מתעב את עצמו, ועד כמה הוא שואל את נפשו למות בגלל שהוא יצור מכוער וראוי לבוז ולשנאה.

5. הכנה לחיים

מי יודע כמה זמן העניין המוזר הזה עם בנצי היה ממשיך לולא התקשר אלי יום אחד ירון, אחייני הצעיר, וגילה לי, נרגש מאוד, שאבא שלו נפגש עם אילן, האקס שלי, שבא למשרדו והתחנן לפניו שיגלה לו לאן נעלמתי. "איך אתה יודע מה אילן אמר לאבא?" שאלתי, נאחז במשקוף מפני שראשי הסתחרר פתאום וחששתי ליפול.

"כי אילן לא האמין לאבא שאמר שהוא לא יודע איפה אתה והתקשר אחר כך אלי וביקש שאני אספר לו ואני ריחמתי עליו וגיליתי לו. אתה כועס עלי דוד יובל?"

החרדה והתחינה בקולו הילדותי עדיין של ירון הרגיעו את הבזק הזעם שחשתי לשמע הבשורה על הופעתו המחודשת של אילן בחיי, זעם שפחד והתרגשות התערבבו בו בצורה מבלבלת מאוד.

לא היה לי מושג אם אני שמח או כועס, מבוהל או פוחד, ולא רציתי לדעת מה אני חש, העדפתי להרגיע את ירון במקום לחשוב על האקס שלי.

כן, אני יודע, זו לא שיטה מוצלחת לפתור בעיות, אבל כזה אני, מדחיקן סדרתי, וכנראה שבגילי אני כבר לא אשתנה.

"אני לא כועס חמוד," אמרתי במתק שפתיים. "תספר לי מה בדיוק אילן אמר לך ירוני." ביקשתי.

"שהוא חזר לארץ לא מזמן, שהוא רוצה לראות אותך, שיש לו משהו חשוב לספר לך ושאין לו מושג לאן נעלמת ואף אחד לא רוצה לספר לו, והוא גם זכר שיש לי בר מצווה והביא לי משחקי מחשב מדליקים במתנה." הוסיף הילד שהיה מכור לעיסוק המוזר של הריגת חיילים וירטואליים על גבי מסך המחשב. הוא יופתע כהוגן כשיתגייס ויגלה שבחיים זה הרבה פחות קל ונעים להיות חייל.

"מאוד יפה מצידו, זאת אומרת שנפגשת איתו?"

"כן, הוא בא לבית ספר ונתן לי את המתנה." הודה ירון.

"איך הוא נראה?" שאלתי בסקרנות שלא יכולתי לכבוש.

"בסדר, שזוף כזה ו... לא יודע, נראה כרגיל חוץ מזה שיש לו שערות ממש קצרות עכשיו, וטבעת נישואים."

"טבעת נישואים?" השתנקתי, "אתה בטוח?"

"כן. הוא הראה לי אותה ואמר שהוא נשוי לאישה אחת, ושיש להם תינוקת חמודה, אבל לי היא לא נראתה חמודה, סתם קירחת, מקומטת ובלי שיניים."

"מי, אשתו?"

"לא, טמבל. אשתו דווקא בסדר, קצת זקנה, אבל די כוסית, ועם ציצים ענקיים ושערות בלונדיניות גולשות כאלה, אבל אולי זו פאה, לא יודע."

"הוא בא עם אשתו והתינוקת לראות אותך?" חקרתי בזהירות.

"לא, בטח שלא, אשתו חיה בכלל באמריקה." קצרה רוחו של ירון, "אבל הוא הראה לי תמונה ואמר שהם נשואים ב... ב.. נו, לא זוכר איך קוראים לזה, בכאילו כזה."

"בנישואים פיקטיביים?"

"כן, זהו."

"מנישואים פיקטיביים אין ילדים ירון."

"למה לא? וחוץ מזה מאין לך שהתינוקת שלו? וגם אם היא שלו אולי הם עשו אותה בהפריה מלאכותית כמו שאתה ושרון מתכוונים לעשות?"

"מאיפה אתה יודע מה אני ושרון מתכוונים לעשות?" נדהמתי מהידע הרב שהפגין הילד.

"שמעתי את אבא ואימא מדברים." ענה לי ירון בקור רוח, "וחוץ מזה אל תשכח שאני כבר לא ילד קטן יובי, אני יודע איך נולדים ילדים."

"כן, נכון, לפעמים אני שוכח שאתה כבר גדול." נאנחתי.

"כי אתה כבר בקושי בא לבקר אצלנו." הוכיח אותי ירון, והוסיף שגם אילן נדהם לראות עד כמה הוא גדל, וגם אילן חקר אותו איך אני נראה, ומה שלומי, ואם יש לי מישהו?

"אני ארצח אותו." התעצבנתי, והפעם לא היו לי ספקות, באמת כעסתי על האקס חסר המעצורים שלי, הוא הכיר את ירון מאז שהוא היה תינוק וזה היה ממש לא בסדר לנצל ככה תמימות של ילד שבטח בו ולחקור אותו עלי.

"אל תדבר שטויות." המשיך ירון להפגין בגרות מפתיעה, "ואל תדאג, לא סיפרתי לו כלום על בנצי."

"אין מה לספר על בנצי ירון. אמרתי לך את זה כבר, אנחנו סתם ידידים שעובדים יחד באותו מקום."

"אז למה הוא בא אתך לבר מצווה שלי ורקד אתך?"

"הוא בא כי הזמנתי אותו. והזמנתי אותו כי לא רציתי לשבת לבד, וגם כדי לעשות צרבת לדודה בלומה, והוא רקד איתי כי הוא היה שיכור בגלל שגם דוד יענקל'ה ניסה לעצבן את דודה בלומה ולכן הוא מילא כל הזמן את הכוס של בנצי בוודקה."

"אז למה גם סבתא אמרה שלדעתה הוא מאוהב בך?"

"אז אמרה, סבתא שלך, שתהיה בריאה, בקושי רואה משהו גם עם המשקפיים החדשות שלה."

"ובכל זאת היא ראתה שהוא מאוהב בך, ושהוא רזה מידי, ושיש לו טעם טוב בבגדים. היא ישר אמרה שרואים שהוא ממשפחה טובה."

"איך רואים?"

"לפי הנימוסי שולחן שלו."

"סבתא מדברת שטויות, אני חושב שהיא נעשתה סנילית בזמן האחרון."

"יובל, איך אתה מדבר? מי חינך אותך?" הזדעק ירון במבטא פולני, מבצע חיקוי מוצלח של דודה בלומה - הדרקון המשפחתי שלנו - זה הצחיק אותנו והרגיע את המתח שהשתרר בין שנינו.

"אז מתי אתה מתכוון להיפגש איתו?" שאל ירון במעשיות אחרי שהפסקנו לצחקק.

"איך אני יכול להיפגש איתו אם אין לי מושג איפה הוא נמצא עכשיו?"

"הוא בחיפה." גילה לי ירון בשמחה, "הוא גר בדירה של סבתא של אשתו שנמצאת עכשיו בבית אבות, ויש לו את מספר הנייד שלך יובי. אם הוא יתקשר תיפגש איתו?"

"לא יודע." אמרתי כי באמת לא ידעתי.

"ומתי אני יכול לבוא שוב לבקר אצלך? משה אמר שאני יכול לבוא מתי שיתחשק לי, וריקו אמר שהוא ילמד אותי לצייר ויעשה לי תספורת יפה." "אם אבא ואימא ירשו לך אתה יכול לבוא בחופש פסח."

"אם תבקש מהם הם ירשו, תבקש מהם?"

"כן, בסדר." הפטרתי בפיזור נפש, חושב על אילן.

"תבטיח." דרש ירון.

"אני מבטיח, אבל אתה צריך להביא תעודה טובה ירוני." נזכרתי מי פה המבוגר ומי הילד.

"בסדר, אל תדאג." קצרה רוחו של ירון שהיה מאז ומעולם תלמיד טוב.  "מה אתם עושים בפורים?" שאל בסקרנות.

"הצגה של חנוך לווין."

"גם אתה משחק בהצגה?"

"חס וחלילה, אני העוזר במאי."

"ומי הבמאי? בנצי?"

"כן, בטח. הרי הוא המורה לדראמה."

"ומי השחקנים?"

"כולם, לכולם יש תפקיד בהצגה, ואין תפקידים קטנים, כולם חשובים." חזרתי באופן אוטומטי על המשפט שבנצי שינן לתלמידיו בערך שלושים פעם ביום.

כמו כל משתתפי ההצגה גם ירון לא התרשם מהקלישאה השחוקה ההיא. "בטח ריקו הוא השחקן הראשי." שיער ברוב תבונה.

"לא, השחקן הראשי הוא גיגי, ריקו הוא השחקנית הראשית."

ירון שהכיר היטב את הנפשות הפועלות צחק ואמר שהוא בטוח שריקו נראה נהדר בשמלה, והפציר בי לצלם הכול ולשלוח לו את הקובץ במחשב.

"אין לי מושג איך עושים את זה." הודיתי בבושת פנים.

"משה יודע, תבקש ממנו." הורה לי ירון שידידות עזה נרקמה בינו לבין משה. אחייני בא לבקר אצלי בחופשת החנוכה, הגיע ליום אחד, התלהב ונשאר כמעט שבוע ובמשך הזמן הזה נפשו נקשרה בנפשו של הנער כבד הגוף שהתייחס אליו כאל אחיו הצעיר.

למרות הבדלי הגילים שניהם מצאו מיד שפה משותפת ונעשו חברים טובים. "אני אוהב אותו כאילו שהוא אחי הקטן." גילה לי משה באחת משיחת הלילה שהיינו מנהלים מידי פעם כשהייתי עובר בין החדרים בלילות, בודק שכולם במיטות, ישנים ונושמים.

מאחר ומעולם לא הצלחנו להשיג תקציב לשומר לילה לקחתי על עצמי את תפקיד השומר למרות ששרון טענה בתוקף שאף גנב לא יבזבז את זמנו על הפנימייה שלנו כי ידוע לכל שאנחנו תפרנים ואין מה לגנוב אצלנו.

נהגתי לבצע את הסיורים הללו אחרי חצות כשכולם כבר ישנו שנת ישרים, רק משה שסבל מנדודי שינה שאף אחד לא ידע איך להתגבר עליהם היה מלווה אותי, אם כי כמו שרון גם הוא היה בטוח שאין בכך טעם. "אפילו הגנבים הכי עלובים, ההומלסים המסכנים שגונבים אופניים משומשים כדי לממן לעצמם עוד מנת סם, יודעים שפה גרים הומואים והם פוחדים לגנוב מאיתנו כי הם חושבים שכל ההומואים חולי איידס." טען בסיפוק.

"לדעתי הם פשוט פוחדים מאלכס וממוני." אמרתי.

"מוני בסדר גמור." נחפז משה להגן על הבריון החדש שלנו שהיה מגודל ומפחיד עוד יותר מאלכס, "אם לא מרגיזים אותו הוא ממש נחמד, אם כבר אז פוחדים ממך."

"ממני, מה פתאום ממני?"

משה צחק, טפח על שכמי, החניף לי שאני בריון ושרירי ומפחיד, והפציר בי לתת לו את המפתח לחדר הכושר - צריף רעוע עם אופני כושר, אוסף משקולות מרוטים ושני סטפרים חורקים שתמיד התפרקו באמצע אימון והיה צריך לחזק להם כל פעם מחדש את הברגים - לקח לי כמה ימים להבין שזה לא שהוא נעשה חובב ספורט פתאום, אלא שהוא נפגש שם עם מוני, ומאחר ושניהם היו מעל גיל שבע עשרה, ושניהם קיבלו תשובה שלילית בבדיקות האיידס ששרון התעקשה לבצע לכולם, אפילו לריקו שעשה הצגה שלמה עד שהניח לרופא לקחת ממנו דם, ומאחר וגם אני וגם שרון ידענו שהם יבצעו זה בזה את זממם בכל מקרה, החלטנו שעדיף כבר שהם יהיו במקום מוגן וסגור, בעיקר בחורף, ולכן נתתי לו את המפתח בלי ויכוחים, והוא תמיד החזיר לי אותו בבוקר בחיוך תודה מדושן עונג.

זה קרה כמעט מבלי משים, אבל איכשהו תפקידי כאב הבית התרחב והתפתח ולפתע מצאתי את עצמי מתפקד כחלק מהצוות החינוכי של נווה אלונים, ועיקר עבודתי החינוכית היה בהדרכת החניכים ששרון מינתה לתורני תחזוקה.

גם פרוספר הטבח שלנו צורף לצוות החינוכי ולימד את התורנים שהתחלפו בסבב לבשל חוץ מזה היו לנו בפנימייה גם תורני ניקיון וגננות, ותורן טיפול בפינת החי.

עד סוף שנת הלימודים כל אחד מהבוגרים שלמדו בכיתה י"ב למד לבשל מעט, לעשות תיקונים קלים בבית, לנקות ולטפל בגינה ובבעלי חיים. שרון קראה לזה הכנה מעשית לחיים, והנערים והנערות שלנו נהנו מאוד מההכנה הזו שהייתה מן הסתם מעניינת יותר מסתם לימודים בכיתה. אולי זו הסיבה שכל נער או נערה שזכו לענוד את תג תורן התחזוקה חש מורם מעם ולהתמנות לתורן תחזוקה הפך להיות עניין נחשק מאוד למרות שלמעשה זו הייתה עבודה די מבאסת שכללה לעיתים קרובות מאבק בכיורים סתומים, באסלות שבורות, בביובים מוצפים וגם בסתם חלונות שבורים, פחי אשפה סדוקים, דלתות חורקות, ידיות תלושות ושאר מפגעים שהם עניין יום יומי בכל מקום שיש בו בני נוער נמרצים ומוצפי הורמונים.

הם היו מתישים הילדים האלו, כל ילד היווה אתגר מרתק, לכל אחד מהם היה סיפור משלו, כל אחד היה עולם ומלואו, והם תמיד הצליחו להפתיע אותי מחדש, לרגש אותי, להצחיק אותי, ולפעמים גם להרגיז אותי.

גיליתי שלהיות אב בית זו עבודה קשה ורבת תהפוכות שחייבה אותך להיות ערני ומוכן להפתעות במשך כל שעות היום והלילה. המשכורת לא הייתה משהו, אבל אף פעם לא השתעממתי, ותמיד הרגשתי בר מזל שעברתי עוד יום בשלום ובלי שיקרה אסון נורא לאף אחד ומאז בואו של מוני הגדול ובלקי שלו זה לא היה מובן מאליו כלל וכלל.

מוני הגיע אלינו כמה ימים אחרי החגים, כשכבר נעשה ממש קריר בלילות. הוא היה נער גבוה, גבוה אפילו יותר ממני, בעל גוף רחב מאוד, שרירי ומכוסה כתובות קעקע. הייתה לו פדחת מגולחת למשעי, פנים קפוצות בזעם, ועיניים זקנות שצבען הכחול חיוור היה כמעט אפור. מוני הסתובב ברחובות מגיל צעיר מאוד, התפרנס מגניבות ומזנות, והיה לו על גופו החזק אוסף של צלקות שיכלו להספיק לפלוגה שלמה של לוחמים ותיקים. הוא היה בוגר בהרבה משבע עשרה שנותיו ולא התאים כל כך לפנימייה שלנו.

הסיבה היחידה בגללה הוא הסכים לשבת בשקט בכיתה, ולהעמיד פני חניך מין המניין הייתה בלקי, הכלב שלו, שהיה היצור היחידי בעולם שאהב אותו. בתמורה מוני גילה כלפיו רוך ונאמנות והתייחס אליו כאל ידיד, וביחד הם שרדו כמה שנים ברחוב, תומכים זה בזה, עד שהנער הותקף על ידי כנופיה אלימה והובא פצוע לבית החולים יחד עם כלבו שנפצע גם כן.

העובדת הסוציאלית שבית החולים הזעיק כדי לפתור את הבעיה חיבבה גם היא כלבים והחליטה שטוב יהיה להניח להם להישאר יחד וככה הגיע מוני לנווה אלונים. כדי לשכנע אותו לבוא איתה היא הבטיחה לו בפזיזות שבנווה אלונים ירשו לו לגור עם כלבו ולטפל בחיות המחמד של פינת החי - שני אוגרים, ארנב אחד, ומספר חתולים שמנים וחצופים – ומאחר ומוני היה חובב חיות מושבע ותמיד השתוקק לרכב על סוס פיתתה אותו העובדת הסוציאלית בהבטחה שאולי בקרוב נקבל גם סוס לפינת החי.

"יהיה לך פה טוב מוני, וגם לבלקי יהיה פה טוב." הבטיחה לו, הניחה את תיק הקרטון הדק עם מסמכיו המעטים על השולחן במשרדה של שרון ונסה על נפשה, משאירה אותנו עם מוני ובלקי המגודלים והכועסים שבהו בנו בתוקפנות כמצפים מאיתנו לרע מכל.

אפילו שרון הרגישה מעט חסרת ביטחון מול הצמד המאיים הזה, בנצי התחבא מאחורי עידן שנאלם דום מרוב פחד והחל לבצע נסיגה לעבר הדלת, ורק אני נתקעתי במקום והמשכתי להביט בעיניו הקשישות של מוני. הסיבה היחידה שלא נסוגותי לעבר הדלת עם בנצי ועידן הייתה הפחד שהכלב יתנפל עלי אם רק אזוז - זה קרה לי פעם בילדותי ומאז אני פוחד מכלבים גדולים וכועסים ובעלי שיניים חדות ולטושות בזעף.

גם אחרי שמכוניתה של העובדת הסוציאלית נעלמה מעבר לשער בענן אבק המשכנו לעמוד ולהביט זה בזה, ובמשך רגע ארוך מידי התקיים במשרדה של שרון מאזן אימה שותק שהופר כשמשה פתח בתום לב את הדלת כדי לבשר לנו שסוף סוף הגיעה מכונית האספקה, ולשאול מי בא לעזור לו להוריד את שקי האורז, הסוכר וארגזי הירקות, כי לפרוספר, הטבח החרוץ שלנו, יש כאבי גב נוראיים עוד מהפעם הקודמת, ולבנות קשה, והוא צריך עזרה... ואז, תוך כדי דיבור מהיר ונמרץ, נתקלו עיניו במוני ובכלב שלו, וחיוך שמח הפציע על פניו העגולות.

"איזה חמוד." הכריז, ורכן אל הכלב שהיה חמוד בערך כמו כלבם של בני בסקרוויל הזכור לרע. "אפשר ללטף אותו?" שאל את מוני שהביט בו נדהם, כשואל את עצמו אם השמנצ'יק הזה שמצמיד את התואר חמוד לבלקי שלו הוא סתם עיוור, או אולי לוקה בשכלו? 

משה החזיר לו מבט מחויך ומלא תקווה ומוני הניד לאיטו בראשו, "כן, אפשר, אבל תיזהר."

משה ליטף בזהירות את ראשו הגדול של בלקי שקיבל את אותות החיבה הללו בהדרת כבוד, הטה לעברו של משה את ראשו כנוטה לו חסד ואפילו כשכש בזנבו קלות.

"אתה נראה לי מספיק חזק לעזור עם האספקה." פנה משה אל מוני בחביבות רגועה אחרי שהחליט שבלקי שבע ליטופים.

"אני לא סבל." נהם מוני בזעף.

משה חייך וגילה לו שפרוספר מכין פנקייק טרי ממש בזה הרגע כדי לצ'פר בו את עוזריו המסורים, והבטיח שיהיה גם סירופ מייפל אמריקאי להמתיק את המעדן.

"בלקי לא אוהב מתוק, וזה גם לא בריא לו." אמר מוני בקול פחות זועף.

"ובשר הוא אוהב?" חקר משה בעניין, "יש לנו חבילה שלמה של נקניקיות שהתאריך שלהם נגמר, אבל הריח שלהם די בסדר."

"את זה אני אתן לבלקי להחליט לבד." אמר מוני ונתן לי את התיק שלו, צ'ימדאן צבאי מרוט עם כתובות ברוסית - אלכס אמר לי אחר כך שהוא מתבייש לתרגם לי מה כתוב שם בדיוק (מה שבאמת הדהים אותי כי אלכס לא היה מהביישנים) - הזכיר לי שהוא ובלקי ישנים יחד באותו חדר והלך אחרי משה כדי לעזור לו לפרוק את האספקה, ובלקי פוסע אחריהם כמו שומר ראש דרוך.

"איפה אני אשים אותו?" שאלתי בייאוש את שרון.

שנינו ידענו שהייתה רק עוד מיטה פנויה אחת בחדר שהכיל די בצפיפות את גיגי, אלכס, ריקו ומולה, ולא ראיתי איך אפשר לדחוס לשם גם את הכלב, וחוץ מזה ריקו התעקש לישון עם סאקי, החתול הסיאמי שלו, ושניהם, גם ריקו וגם החתול היו בטח מתים מבהלה אם היה עליהם לחלוק חדר עם כלב אימתני כמו בלקי.

האמת, גם אני לא הייתי מתלהב מהרעיון

"אולי נשים אותו לישון בבודקה של השומר?" הציע אלכס שבא לברר מי זה הטיפוס החדש הזה שהגיע עם כלב.

"אבל היא ממש קטנה, ואין שם מיטה, ומה אם נקבל בסוף תקציב לשומר? איפה נשים אותו?" דאגתי.

"אפשר להכניס לבודקה את המיטה הריקה שעומדת אצלנו בחדר, ומי צריך שומר כשיש לנו את המפלצת השחורה הזו?" פתר אלכס את הבעיות בזריזות.

הבטנו בשרון שפסקה שאלכס צודק וזה הפתרון היחיד, אלא אם כן אני מתנדב לארח את מוני וכלבו בקרוון שלי? הוסיפה בבדיחות דעת.

"אל תחשבי על זה אפילו." נבהלתי, ופקדתי על אלכס לעזור לי להביא את המיטה הריקה לבודקה.

הוא צחק ממני כשנשאנו יחד מיטת הסוכנות המגושמת והכבדה שעד אותו רגע שמשה כמקום האחסון של ציוד האמנות של ריקו, והעיר בחוצפה שאם מוני היה נשאר לישון אצלי זה היה מחסל את חיי המין שלי ושל בנצי.

"אל תדבר שטויות." כעסתי.

"בחייך, אל תהיה פולניה כזאת יובי, כולם יודעים שהג'ינג'י חולה עליך ושהוא מוכן לריב אפילו עם סבתא שלו ולסכן את הירושה שהיא הבטיחה לו רק כדי להישאר לישון איתך, איך הוא במיטה? טוב לך איתו?"

"אלכס!" צעקתי, נרגז, ושמטתי את המיטה הכבדה על הקרקע. "שתוק כבר, זה לא עסקך, גם אני לא שואל אותך מה אתה עושה עם גיגי." התפרצתי ומיד, למראה הבעת העלבון הנדהם שעלתה על פניו שסמקו מבושה, התחרטתי על דברי הפזיזים, ידעתי יפה שלא הייתי צריך להתפרץ עליו, אבל הייתי נרגז ועצבני, גם בגלל הבריון המפחיד הזה שדחפו לנו לפנימייה, וגם בגלל שכבר שבוע שלם לא היה לי סקס כי אימא של בנצי נסעה לטיול בחו"ל, וסבתו סירבה בתוקף להישאר לבד בבית, וכשהצעתי בתום לב ערב קודם שאבקש מעידן להחליף אותי ללילה אחד, ואבוא לישון אצלו הוא סירב בגסות, אמר לי שאני אידיוט והסתלק הביתה ומאז לא דיברנו.

כן, היו גם ימים כאלו בפנימייה, ימים שבהם שאלתי את עצמי מה אני עושה פה, בלי חיים ובלי אהבה, מתרוצץ כל היום בגלל כל הילדים הדפוקים האלו - ועכשיו גם בתוספת כלב מפחיד שעלי לדאוג לו למקום לינה - ימים בהם שכחתי שיש דברים שאסור לאב בית סבלני וחינוכי להגיד אף פעם, בטח לא לנער מתבגר שעוד לא החליט מה הוא בכלל, ולכן ביקשתי מיד סליחה והתנצלתי.

"זה בסדר, לא חשוב." הפטיר אלכס אבל פניו נותרו חתומות, והוא שתק שתיקה רועמת והמשיך לשתוק ולהתעלם ממני כל אותו יום למרות שידעתי היטב שלא היה דבר אהוב עליו יותר מאשר לפרק ולהרכיב דברים, לפשפש בכלי העבודה שלי, להפוך לי את המחסן, ותוך כדי כך לשוחח איתי על כל נושא שעלה באותו רגע בדעתו.

זה לקח כמה ימים, אבל בסוף הכול הסתדר, אלכס התפייס וחזר לדבר איתי, ומוני היה שבע רצון מהבודקה שקיבל למרות שלא הייתה בה מקלחת, והתעקש לישון על מזרן בלבד. את שלד המיטה הוא החזיר בעזרת משה ואלכס חזרה לחדר הבוגרים, לשמחתו של ריקו שהיה זקוק לה כדי להניח עליה את אוסף דפי הציור והמכחולים שלו.

מוני ישן בבודקה של השומר, לא מוטרד מהקור של החורף הגלילי, השתמש רק בחצי מהשמיכות שערמתי על מזרונו, התקלח במקלחת של הבוגרים, הניח לשערו לגדול מעט והתרגל אלינו עד כדי כך שהצליח לכבוש את אכזבתו כשבמקום סוס קיבלנו רק חמור קטן ופיקח.

אחרי כמה חודשים אפשר היה להגיד שהוא השתלב בנווה אלונים טוב מהמצופה, לא ממש למד, אבל קרא הרבה ספרים, טיפל במסירות בחיות, ובתמורה לאספקת מזון לבלקי אסר עליו לרדוף אחרי החתולים השמנים והיה לי לעזר רב במשימות מיוחדות כמו הקמת הבמה להצגת פורים - שעיקרה היו קטעים ממערכונים פרי עטו המושחז של חנוך לווין ז"ל שבנצי העריץ בכל ליבו וציטט בכל הזדמנות - וגילה תושייה רבה כשעסקנו בהקמת קרוונים חדשים כדי שנוכל לעשות הפרדה בין החניכים הצעירים לבוגרים.

שרון השיגה תרומה שנועדה להתקנת חדר כושר וגם בזה עזר לי מוני  רבות, נלהב מהמכשירים שקיבלנו חינם וגם מהצריף השוודי עצמו שהפך למקום הבילוי החביב עליו בשעת היום וגם למקום המפגש שלו עם משה שנצמד אליו מהיום הראשון לבואו אלינו, והפך להפתעתנו לידידו ולאיש סודו של מוני, ואחר כך גם לבן זוגו.

"למה הם לא נפגשים בבודקה?" שאלה שרון כשגיליתי לה, נבוך מעט, מה השימוש שעושים השניים בלילות בחדר הכושר.

"אני חושב שבגלל הכלב, אולי הם לא רוצים להפריע לו, או שאולי הוא מפריע להם?" שיערתי, אבל מעולם לא מצאתי די עוז בנפשי לשאול את מוני על חיי המין שלו. הסתפקתי בכך שגם הוא וגם משה נראו מרוצים אחד עם השני - מוני כמעט חייך פעם כשמשה טפח על כתפו - והנחתי לזה.