ג. מתחיל מחדש

"רק שלא יקבלו לנו התקפת לב." הזעיף בנצי את פניו למראה הרשקו שהרים משקולות בהדרכתו הצמודה של יובל.

"אני בטוח שיובל משגיח עליו טוב." התנשפתי על ההליכון, החמסין של עונת המעבר העיק עלי מאוד ולכן פשטתי את חולצתי תוך כדי הליכה, מנגב בה את פני וחזי.

בנצי שנגרר אחרינו לחדר הכושר, חוזר ומזהיר אותנו שעשיית ספורט היא עסק לא בריא וחדר כושר הוא פשוט סכנת נפשות, בעיקר לגברים שעברו את גיל שלושים וחמש, הביט בשניים שהזיעו והתחרו זה בזה במבט עוין.

"הכול באשמתך." רטן.

"אני? מה פתאום אני? זה היה רעיון של הרשקו." התגוננתי.

"כי הוא מתאמץ להתחטב בגללך, מה שאני לא מבין זה למה יובי נגרר לשטות הזו."

"כדי לשמור על כושר ולעשות עליך רושם." קפצתי מההליכון וטפחתי על בטנו השטוחה, "לא כולנו נולדנו חטובים ויפים כמוך בן ציון." התבדחתי.

"מי שמדבר על חטובים ויפים." הזעיף בנצי את פניו לעומתי, "הרשקו היה תמיד שמנמן ומוזנח וזה לא הפריע לו, אבל מאז שהגעת לכאן כולם יוצאים מדעתם, כל הכושר הזה עוד יהרוג לי אותו, יש לך מושג כמה קשה להשיג מורה טוב למתמטיקה? אני מזהיר אותך יפיוף, אם הרשקו מתפגר לנו פה בגלל כל המאמצים המיותרים האלה אתה תמלא את מקומו גם אם זה יהרוג אותך."

"ומי ימלא את מקומו של יובל אם הוא יחטוף התקף לב?"

בנצי דחק לצלעותיי את מרפקו המחודד, מכאיב לי ברשעות. "שתוק!" פקד עלי ופניו המנומשים סמקו מזעם, "אין מצב שיובל יקבל התקף לב, אני לא מסכים, אני צריך אותו בריא וחזק."

"אהה... אם אתה צריך אותו אז הכול יהיה בסדר." קנטרתי אותו.

"טיפש, מאז שאתה מסתובב לנו פה, מתאמן כל הזמן בלי חולצה, שום דבר כבר לא בסדר... מה יש לך? למה אתה חייב להשוויץ לנו פה כל הזמן עם הגוף שלך?" התנפל עלי בנצי בהתקף כעס, ולרגע חשבתי שיכה אותי.

"בנצי, די, מה עובר עליך?" נבהלתי, עד כה היה לי רושם שהוא בקושי מבחין בנוכחותי. אמנם שמעתי הרבה על התקפות הכעס הסוערות של המורה לדרמה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מתפרץ ולא הבנתי למה הוא כועס דווקא עלי ומה עשיתי רע.

ככל שניסיתי לפייס ולהרגיע אותו ככה הוא כעס עלי יותר, למזלי יובל הבחין בויכוח המתלקח ביני לבין בן זוגו, עזב את הרשקו וחש אל בנצי הכועס, כרך סביבו את זרועותיו וגרר אותו החוצה, מתעלם מהקללות ומההאשמות הפרועות שהג'ינג'י העצבני הטיח בו.

הרשקו הפסיק להתאמן ועמד, בוהה בשניים בעצב עד שהם נעלמו בקוטג' שלהם, ואז פנה אלי ואמר שהוא מצטער, הוא יודע שאני לא אשם, אבל בנצי נורא רגיש וקנאי, וחבל שבאתי אתם לאימון.

"אבל מה עשיתי? למה הוא התעצבן עלי?" שאלתי בעלבון, חש גם שמץ של אשמה לא הגיונית שהתקשיתי להסביר. הרי שמרתי בקפידה את המחשבות הלא טהורות שיובל עורר בי ביני לבין הכרית שלי. מרגע שפגשתי בו לא עשיתי שום דבר שהיה עלי להתבייש בו חוץ מלחלום עליו, אין ספק שאפילו בנצי יבין שאני לא יכול לשלוט בחלומות שלי... אפילו אלטר כבר הפסיק להציק לי בגללם.

"הוא חושב שאני ויובל... זה ממש לא נכון, למה הוא חושב ככה?"

"כי הוא בנצי, ואתה אתה."

"אבל..."

"די, די, אתה לא אשם בכלום, אל תיקח ללב. בא לך לחזור הביתה ולעשות איתי אמבטיה מפנקת?"

"כן, בטח, ומה נעשה אחר כך?"

"לא יודע, מה בא לך?"

"תנחש?" חייכתי ופניתי ללכת הביתה והרשקו, שאיבד הרבה ממשקלו בחודש האחרון ונעשה הרבה פחות מגושם, הולך בעקבותיי, קליל ונמרץ, מחייך גם כן. 

יום אחרי ההתפרצות של בנצי ישבתי למעלה בחדרי הישן שמאז שהתחלתי לישון עם הרשקו הפך להיות חדר העבודה שלי ובדקתי עבודות.

הרשקו היה במטבח, שוטף כלים. שמעתי את צלצול הפעמון ופתיחת הדלת, הרשקו אמר, "שלום יובי. מה שלומך?"

יובל ענה לו משהו לא ברור והם נכנסו למטבח. ניסיתי להתעלם ולהמשיך לעבוד, אבל הקולות הגבריים שבקעו מלמטה הסיחו את דעתי, לא הבנתי אף מילה, שמעתי רק מלמול והבחנתי שככל שהשיחה התמשכה קולותיהם נשמעים רמים וזועפים יותר.

ניסיתי להתרכז בעבודתי ולא לצותת, אבל הסקרנות ניצחה ולמרות שאלטר הזעים את פניו לעומתי וקרא לי חטטן ורכלן יצאתי מחדרי והתגנבתי חרש במורד המדרגות, מנסה להעמיד פנים שאני לא הסקרן שאני אלא שסתם נתקפתי צימאון פתאומי.

כשנכנסתי למטבח מצאתי את השניים עומדים זה מול זה כמו שני תרנגולים מוכנים לקרב, הרשקו היה זועם ופגוע ויובל נבוך ומתנצל - היה ברור שנפל דבר וששניהם מתאפקים בכל כוחם לא להתפרץ.

"מה קרה?" שאלתי, חש שבטני מתכווצת מחרדה.

"כלום, שום דבר, סתם... רק באתי לשאול משהו... אני כבר זז." פנה יובל לעבר הדלת.

"רק רגע, אל תלך, אתה יכול להגיד ליאן כל מה שאמרת לי, אין לי בעיה עם זה." אחז הרשקו במרפקו של יובל, מונע ממנו לצאת.

"עדיף שלא." משך יובל את זרועו מלפיתתו של הרשקו, "עשיתי טעות, לא הייתי צריך להגיד את זה, אני מתנצל משה, חבל שפתחתי את הפה."

"למה? מה אמרת לו?" פניתי אל יובל שניסה לשווא לצאת החוצה.

"הוא אמר," התפרץ הרשקו, נסער מאוד, והידק את לפיתתו על זרועו של אב הבית, "שאתה צעיר ויפה מידי בשבילי, שאני עושה מעצמי צחוק ושאני מגזים לגמרי עם הדיאטה והחדר כושר, ובקיצור, ששוב התחרפנתי!"

"לא אמרתי את זה." הסמיק יובל.

"כן אמרת." הרעים הרשקו, וטלטל אותו קלות.

"נו, די כבר משה, עזוב." הצליח יובל לחלץ סוף סוף את זרועו השבויה, "למה אתה מתעצבן כל כך, "בסך הכול רציתי להזהיר אותך ש..."

"שמה? שאני קופץ מעל הפופיק? שאני מגזים? שזה ייגמר בבכי?" נבח הרשקו שאלות לתוך פרצופו הנבוך של אב הבית.

"נו, באמת משה, די, תפסיק, סליחה, לא רציתי לעצבן אותך, למה אתה מסלף הכול?"

"אני מסלף? אני? ומה אתה עושה? למה לא מגיע לי להיראות קצת יותר טוב להפסיק להיות בטטה? אז מה אם אני כבר לא ילד? אני לא בן אדם? לא מגיע לי לאהוב, לזיין, לשמוח? זהו, תקעת אותי בתפקיד המורה הקשיש והמשעמם למתמטיקה ושם אני צריך להישאר כל החיים?"

"בטח שלא, מה פתאום? זה לא מה שאמרתי, בכלל לא, דווקא יפה שאתה שומר על כושר ועושה ספורט והכול אבל..."

"אבל מה? מה מפריע לך? אתה מקנא שאתה תקוע עם הג'ינג'י הקריזיונר שלך ואני ישן עם בחור צעיר ויפה?" התריס הרשקו, זועם ופגוע כל כך עד שדמעות חרון מילאו את עיניו שהאדימו בלהט הויכוח.

"אני לא מקנא." מחה יובל, "מצידי תעשה מה שאתה רוצה ושיהיה לך לבריאות, ואתה," פנה אלי, נרגז פתאום, "שלא תעז לפגוע בו, היו לו מספיק צרות בחיים, ואל תחשוב שאם אתה ילד יפה ובלונדיני יש לך זכות..."

"די, די, תעזוב אותו." חש הרשקו להגנתי, "מספיק, שתוק כבר יובל, גם ככה דיברת יותר מידי, עדיף שתלך."

"אני מסכים אתך בהחלט." הסכים איתו יובל ופנה לדרכו, טורק את הדלת אחריו.

אחרי לכתו צנח הרשקו על הכסא, מותש מהויכוח. "חשבתי שהוא חבר שלי." כבש את פניו הסמוקות בכפות ידיו.

"הוא חבר שלך." התיישבתי לצידו והנחתי יד על כתפו, "חבל שנעלבת, אני בטוח שהוא דיבר מתוך דאגה, לא היית צריך לצעוק עליו, למה הוא התכוון שהיו לך מספיק צרות בחיים?"

הרשקו נאנח. "כשבאתי לכאן, לנווה אלונים, לא הייתי במצב הכי טוב, סיפרתי לך כבר, לא?"

"כן, סיפרת לי שהייתה לך התמוטטות עצבים."

הרשקו הסיר את כפות ידיו מפניו והביט בי מבויש, "האמת שניסיתי להתאבד אחרי שגיליתי שבחור אחד שהייתי מאוהב בו בגד בי." אמר חרש כאילו התוודה על חטא נוראי.

ליטפתי את כף ידו וחיפשתי משהו חכם ומנחם להגיד, לא מצאתי כמובן, אני אף פעם לא יודע מה אומרים במקרים כאלו, אולי כשאהיה זקן וחכם אדע.

"גם הוא היה הרבה יותר צעיר ממני," המשיך הרשקו לדבר, ועצם את עיניו, "וגם הוא היה בלונדיני כמוך. ידעתי שאין לזה סיכוי, אבל הוא היה כל כך יפה..." הוא שב ופקח את עיניו שהיו מלאות דמעות, "אני טיפש, אני יודע."

"אתה פוחד שגם אני אבגוד בך, ששוב תתמוטט?"

הרשקו בחן את כפות ידיו, הופך אותן פנים ואחור, מקפיד לא להביט בפני. "לא. יובי חושב שאם אני מקפיד על דיאטה ועושה כושר זה סימן שאני הולך להתאהב ולעשות מעצמי שוב צחוק בגלל ילד שחצן, אבל מה שהוא לא מבין זה שזה היה אז, למדתי את הלקח שלי וכיום אני חכם יותר. בגילי אני כבר לא אתמוטט בגלל אף אחד ולא משנה כמה הוא יפה ועם מי הוא מזדיין."

"אני לא ילד שחצן ואני לא נוהג לבגוד בבני זוג שלי." אמרתי בקרירות שנועדה להסוות את העלבון שחשתי.

"יופי לך, אבל אני לא הבן זוג שלך, אני סתם אחד שגר אתך באותו בית ומזדיין אתך כשמתחשק לו אז אל תכניס לעצמך רעיונות לראש ואל תתחיל להרים את האף, זה שאני מתאמץ להיראות טוב ושומר על עצמי זה לא בגללך, זה בגללי." פלט הרשקו בקול שטוח וקר, וכדי לא לפגוש במבטי הביט בדבקות בשולחן ובכפות ידיו, ואחר כך התעמק בקיר שמולו מתעלם מאנקת ההפתעה שנפלטה מפי לשמע נאומו.

היה ברור שהוא פוגע בי רק כי הוא רק מנסה להגן על עצמו, אבל בכל זאת חשתי כאילו הוא חבט בבטני בלי אזהרה מראש. "זה לא הוגן." מחיתי אחרי שהצלחתי שוב לדבר. "אני מבין שנפגעת פעם, אבל זה לא הוגן להוציא את זה עלי." אמרתי במאמץ לשמור על כבודי.

"אתה צודק, אבל מה לעשות? החיים לא הוגנים." קם הרשקו ממקומו, "לא הוגן שאני כבר בן ארבעים וחמש ויש לי כרס ושערות באוזניים ואתה רק בן שלושים ויש לך עור חלק ועיניים כחולות, ולא הוגן שאני לא יכול לחשוב על שום דבר חוץ ממך למרות שאני יודע שבחיים לא תאהב אותי, זה לא הוגן, אבל ככה זה בחיים, ועכשיו תעשה לי טובה ולך מפה, אני רוצה להיות קצת לבד."

במקום לחזור לעבודות שהמתינו לי יצאתי מהבית והתחלתי ללכת. נווה אלונים הוא מקום די קטן, אבל יש סביבו שטח גדול של שדות ומטעים ששבילי עפר מתפתלים ביניהם. יצאתי דרך השער האחורי והתחלתי ללכת באחד משבילי העפר, חושב על השיחה עם הרשקו, ואחר כך על שיחות רעות אחרות שהיו לי בחיי עם גברים אחרים שהכרתי ואהבתי. נזכרתי בשיחות הרעות שהיו לי עם שביט ששבר את ליבי בפעם הראשונה, ובוויכוחים עם סלאבה שחשבתי בזמנו שהוא אהבת חיי, והנה עכשיו הרשקו שמשום מה הייתי בטוח שאיתו אני בטוח מכאב לב הולך גם הוא בדרכם ומכאיב לי סתם, בלי סיבה.

תפסיק להיות דרמאטי כזה התרגז אלטר ששונא ללכת, בעיקר בטבע, מכאיב לך? אפשר לחשוב, מה הוא כבר אמר? אז מה אם הוא קרא לך ילד שחצן? מה כבר קרה?

מה? לא שמעת איך הוא דיבר אלי? הוא נורא העליב אותי.

שמעתי, שמעתי, שטויות, לא תמות מזה.

אבל זה היה נורא נבזי מצידו לדבר איתי ככה, וגם בנצי היה ממש גועלי כלפי, אני לא מבין מה עשיתי להם?

מה, אתה מפגר או מה? אתה קיים, זה מספיק.

זה לא הוגן.

נו, אז מה עוד חדש? לא שמעת מה הרשקו אמר? החיים לא הוגנים.

ממנו ציפיתי ליותר.

זו הבעיה שלך, אתה תמיד מצפה ליותר מידי מאנשים, מתי תבין שכולם בני אדם בדיוק כמוך ושכולם מפחדים וטועים, בדיוק כמוך.

אני לא פוחד.

שקרן.

שתוק כבר אלטר, תעזוב אותי.

ברצון, אבל אני לא יכול, תגיד, דביל אחד, יש לך מושג לאן אתה הולך?

אני סתם מסתובב.

אני רואה, אבל איך תחזור?

ומה אם לא בא לי לחזור?

נו, באמת, נעשה קצת קריר ועוד מעט יחשיך, וחוץ מזה אני גם ממש רעב, אתה לא?

לא. שתוק כבר נודניק.

אני אולי נודניק, אבל אתה מפגר, בגללך הלכנו לאיבוד.

לא נכון.

כן נכון. אין לך מושג איפה אתה ואיך לחזור, תעמוד רגע בשקט, תסתכל מסביב ותודה שאני צודק.

נעמדתי מתחת  לעץ אלון אחד רחב צמרת ועבה גזע שעמד שם עוד מימי האימפריה העותמנית, הבטתי כה וכה והבנתי שאלטר צודק, הלכתי לאיבוד.

אני ממש עייף וכואבות לי הרגליים התבכיין אלטר, אולי תשב קצת ותנוח.

אבל עוד מעט יהיה חושך.

וזו סיבה עוד יותר טובה למה עדיף שתשב בשקט ותחכה שימצאו אותך.

מי ילך לחפש אותי?

לא יודע, מישהו בטח יבוא. נו, בחייך, שב קצת, אני הרוג.

התיישבתי בצילו של העץ, השענתי את גבי על הגזע החמים והמחוספס ועצמתי עיניים. השמש התחילה לשקוע, מזג האוויר היה קריר ונעים והשקיעה הייתה ממש יפה. אם לא הייתי רעב וצמא, וקצת מודאג כי לא היה לי מושג איך לחזור הייתי נהנה מהטיול.

רגע לפני שנעשה ממש חושך שמעתי רעש של מנוע ופתאום הופיע ג'יפ קטן ומאובק במעלה הגבעה שבתחתיתה ישבתי, וגלש באיטיות עד שהגיע אלי ונעצר.

הנהג היה יובל. הוא קפץ בזריזות החוצה וחש אלי, "אתה בסדר?" שאל בחרדה מופרזת שנראתה לי מעט מטופשת.

הנהנתי, קמתי וטיפסתי באיטיות לתוך הג'יפ.

"נורא דאגנו לך, פחדנו שקרה לך משהו, הנה, תשתה, אתה בטח מיובש." הגיש לי יובל תרמוס מלא מיץ קר והתקשר להרשקו, "מצאתי אותו משה, הוא בסדר גמור, רוצה לדבר איתו?"

הרשקו כנראה רצה כי יובל הושיט לי את הנייד שלו. "לא רוצה, אין לי מה להגיד לו." לחשתי בבהילות ודחיתי את המכשיר.

"רק תגיד לו שאתה בסדר." התעקש יובל.

לקחתי ממנו בחוסר רצון את הנייד ואמרתי הלו.

"אתה בסדר?" חקר הרשקו בקול לחוץ.

"כן, בטח, למה לא?"

"למה נעלמת ככה, ממש דאגתי לך."

"לא נעלמתי, אמרת לי ללכת אז הלכתי."

"כן, אבל... לא התכוונתי יאן, אם נפגעת אני מתנצל."

"בסדר."

"טוב, אז... אז אתה חוזר?"

"זה תלוי ביובל, לא בי, הוא הנהג."

"תן לי אותו." קצרה רוחו של הרשקו.

הגשתי ליובל את הנייד שלו ומזגתי לי עוד כוס מיץ.

"כן, בטח שאני לוקח אותו חזרה, תרגיע כבר, תודיע לכולם שהאבדה נמצאה ולך תכין ארוחת ערב, הוא בטח רעב, ביי משה."

"מה זאת אומרת תודיע לכולם? מי עוד מחפש אותי?"

"מי לא?"

"מה, גם התלמידים?" נבהלתי.

"את זה השארנו לשלב ב', בינתיים רק בנצי ועידן מתרוצצים בשטח בתקווה למצוא אותך לפני שאיזה חזיר בר יאכל אותך."

"אתה צוחק? אין פה חזירי בר."

"דווקא יש, אבל הם די פחדנים, ועד כמה שאני יודע הם לא אוכלים בשר, אבל התנים כן."

"תנים? אתה לא רציני."

"לגמרי."

סקרתי בפקפוק את פניו והחלטתי שאני לא מאמין לו, "שטויות, אף פעם לא שמעתי שתן פגע בבן אדם, אתה סתם עובד עלי יובל."

יובל צחק וטפח קלות על שכמי. "כן, קצת." הודה, "אבל תעשה לי טובה ואל תברח ככה עוד פעם."

"לא ברחתי, סתם הלכתי לטייל."

"אז בפעם הבא שתלך לטייל תיקח אתך צידה לדרך ומפה, ועדיף שלא תלך לבד, אתה לא מכיר את השטח ודי קל ללכת פה לאיבוד."

"כן, שמתי לב."

הוא נאנח, לקח ממני את התרמוס והבריג בקפידה את המכסה שלו. "אם נעלבת ממה שאמרתי אני מבקש סליחה." אמר, מתעסק עם המכסה.

"בסדר."

"אתה בטוח? אתה לא נשמע ממש בסדר."

"אני לא, אבל עזוב, זה לא חשוב."

יובל הניח לתרמוס והרים אלי את מבטו. "אין לי שום דבר נגדך יאן, אתה בחור נחמד ו... אה... אתה ממש בסדר והכול, אבל הרשקו חבר שלי ואני דואג לו."

"אני מבין, באמת. נו, די כבר, בוא ניסע הביתה, אני מת להתקלח."

עד שהגענו כבר היה חושך, בנצי הנהן לעברי במבט קודר, אמר שאני בטח רעב והסתלק עם יובל. עידן חייך אלי, אמר שטוב שחזרתי בשלום ונסע הביתה, לרפי שלו, משאיר אותי עם הרשקו שהביט בי בחיישנות ושאל בהיסוס אם אני רוצה לאכול מיד או שאני מעדיף להתקלח קודם.

אמרתי שאני מעדיף להתקלח לפני האוכל ועליתי למקלחת, עד שירדתי למטה, חפוף ורענן, הרשקו כבר הכין תה והגיש לי חביתה, סלט וטוסטים.

"אני יודע שהגזמתי לגמרי." פתח ואמר אחרי שסיימתי לאכול והתחיל לפנות את השולחן, "ותאמין לי שאני ממש מצטער, ואם תרצה לעבור לישון שוב בחדר שלך אני בהחלט אבין."

"זה מה שאתה רוצה שאני ואתה... שאנחנו... אתה רוצה שנהיה שוב כמו בהתחלה?"

"לא, בטח שלא, מה שאני באמת רוצה זה שתשכח מה שאמרתי קודם."

"אני לא חושב שאני יכול, אבל אולי אתה יכול להסביר לי מה קרה לך שהתנפלת עלי ככה?"

"לא התנפלתי..." התחיל הרשקו ואחר כך התחרט, "לא, זה לא נכון, כן התנפלתי, אבל... תראה יאן," הוא רכן לעברי ולקח את ידי בכפותיו, "אתה יודע איך אומרים, מי שנכווה ברותחים נזהר בצוננים. חטפתי המון כוויות מגברים, ואני כבר לא צעיר כמו פעם, אתה יכול להבין למה אני פוחד?"

"כן, בטח, ואל תחשוב שרק אתה... גם אני..." הרגשתי שדמעות עולות בעיני, "לפעמים אני חושב שאני מגנט לדפוקים ולשרוטים, או שאולי זה אני שמתמגנט אליהם? לא יודע, אבל אף פעם הקטע הזה של אהבה לא הצליח לי, כמה שניסיתי לא יצא לי להיות מאושר באמת עם מישהו."

אוי, אוי, אוי, ממש רחמנות עליך, לגלג עלי אלטר בגיחוך זדוני, לא מתרשם בעליל מההשתפכות שלי.

הרשקו שהיה הרבה יותר רגשן ונחמד מאלטר הושיט לי את זרועותיו בהבעת חרטה ואני נפלתי לתוכן בשמחה, נישקתי אותו והנחתי לו לקחת אותי למיטה ולעשות הכול כדי לפצות אותי ולגרום לי לשכוח את העלבון שעלב בי.

באותו לילה נרדמנו יחד, מותשים ומאושרים, ואת בדיקת העבודות של התלמידים סיימתי רק למחרת. 

הרשקו ואני המשכנו כמובן לישון יחד, ועם הזמן הרשקו נירגע קצת מהדיאטה, מיתן את פעילותו הספורטיבית, והתחיל לבטוח בי כמעט לגמרי.

גם אני התחלתי להרגיש באמת בבית בנווה אלונים, החלומות המבישים על יובל נפסקו כמעט לגמרי ואפילו בנצי התרגל לנוכחותי והפסיק להביט בי בחשדנות, מידי פעם הוא אפילו היה מחייך לעברי.

במשך כמה חודשים הכול נראה בסדר גמור, שגרתי לגמרי, כמעט משעמם, עד שערב אחד סלאבה התקשר אלי ושאל אם שביט אצלי, ואם הוא לא אז אולי יש לי מושג לאן הוא היה יכול להיעלם?

"אין לי מושג, לא דיברתי איתו מאז שמצאתי אתכם יחד בחדר השינה שלי, מה קרה? למה רבתם?"

"מאין לך שרבנו?"

"מה, לא רבתם?"

"כן, רבנו."

"למה?"

"מה זה משנה?"

"נו, די סלאבה, זה אני, פלורי, מה קרה?"

סלאבה גנח. "עזבתי בגללו אישה וילד, רבתי עם כל המשפחה שלי, הורי בקושי מדברים איתי, חוץ ממנו אין לי אף אחד בעולם ובסוף הוא עושה לי תרגיל כזה ונעלם."

"יש לך אותי סלאבה."

"כן, ממש... כמה פעמים נפגשנו מאז שאני איתו? אתה אפילו לא מתקשר אלי יותר, ואני לא מאשים אותך, מגיע לי."

"נו, די, מה קרה? למה רבתם?"

"בגלל הילד."

"איזה ילד?"

"סתם ילד אחד שממלצר בפייגלע, הוא..."

"לא, אל תספר לי, תן לי לנחש לבד, הוא צעיר, רזה, חלק ופסיבי, יש לו שיער בלונדיני ועיניים כחולות..."

"מאין אתה מכיר אותו?" הפסיק אותי סלאבה, נדהם.

"לא מכיר אותו, בחיים לא ראיתי אותו, אבל תיארתי לעצמי שיש אחד כזה או שאחרת לא הייתם נשארים יחד."

"איך נעשית חכם כזה פלורי?"

"איך אתה חושב? אל תשכח כמה שנים אני מכיר את שביט, תמיד היה לו איזה ילד שהוא החזיק מהצד, פעם זה הייתי אני, אחר כך היו אחרים. זוכר את אריאל? אצל שביט תמיד יש איזה אריאל בסביבה. מה, חשבת שהוא יוותר עליו בגללך?"

"לא, אבל... אתה לא מבין."

"דווקא כן, זה אתה שלא מבין." התעצבנתי.

"טוב, די כבר, תפסיק לצעוק עלי פלורי, מספיק רע לי גם ככה."

"אני יודע, סליחה, רוצה לבוא לבקר אצלי כדי להירגע קצת?"

לדעתי זה לא רעיון טוב התערב אלטר, אבל זה כבר היה מאוחר מידי.

סלאבה התפייס והודיע שהוא ישמח מאוד לראות אותי, ועוד באותו ערב הוא הופיע אצלנו, נושא תיק קטן על שכמו, לחץ את ידו של הרשקו ונתן לי חיבוק ונשיקה.

"אתם נראים ממש נהדר." החמיא לנו, ידו כרוכה על כתפי, סוקר בהתפעלות את הרשקו שהתחטב ורזה מאז שסלאבה ראה אותו לאחרונה.

"רואים שהשקעת בעצמך." אמר בהתפעלות, והוסיף, בצדק, שגם לו לא היה מזיק לעבוד על עצמו קצת.

לא אמרתי כלום, אבל בליבי חשבתי שהוא צודק. החיים עם שביט לא הטיבו עם סלאבה. היה ברור שהוא הזניח את עצמו לאחרונה, חבל שהוא שכח שגבר בגילו יכול להידרדר מהר מאוד אם לא יקפיד על דיאטה מתאימה וביקורים סדירים בחדר כושר.

"אני יודע, אני יודע, השמנתי קצת." אמר בבת צחוק נבוכה, והחליק בכפו על כרסו שתפחה, "יותר מידי אוכל מוכן ויותר מידי בירה."

"אתה גם נראה עייף מאוד." הערתי.

"אני לא נח מספיק, מבלה הרבה בסופי שבוע... אני צריך מישהו חמוד כמוך שישגיח עלי." הצטחק סלאבה ואצבעותיו התחפרו במותני.

"שביט הוא לא אחד שיודע להשגיח על בני אדם, גם על עצמו הוא לא משגיח טוב." הסכמתי בזהירות, וזזתי הצידה, מנתק ממנו מגע.

כל שמץ של כעס שחשתי כלפיו בעבר התפוגג, סלאבה המסכן - כל חייו היה מישהו שטיפל בו והשגיח עליו, קודם אימא שלו ואחר כך אשתו, וגם אני טיפחתי אותו ודאגתי לו, ופתאום הוא צריך להסתדר עם אגואיסט כמו שביט שלא יעלה בדעתו לשים לב שבן זוגו עייף וצריך פינוק, או דיאטה, או תספורת טובה.

"אתה צריך להסתפר." הערתי, "מה דעתך לעשות מקלחת מרעננת ולתת לי לספר אותך?"

"ברצון." אמר שביט וחייך אלי בשמחה, חייכתי אליו בחזרה, אבל מאחורי גבו הבחנתי שהרשקו מעווה את פניו בחוסר רצון.

הרשקו לא היה קנאי מטבעו, אבל היה ברור שהוא חש מאוים מעט במחיצת סלאבה והאמת, זה די החמיא לי. "אולי נראה קודם ערב חדש? לא ראיתי חדשות כל היום." אמר הרשקו והדליק, כדרכו בכל ערב, את הטלוויזיה.

בניגוד אלי הרשקו הקפיד להתעדכן כל יום בנעשה בארץ ובעולם, אני מתעניין פחות בחדשות - פוליטיקה מטילה עלי שממון - אבל אני נהנה להביט בבחור החמוד שקורא את תחזית מזג האוויר, ואילו סלאבה אדיש לחלוטין לחדשות, רק ספורט מעניין אותו בטלוויזיה, אבל מאחר ובאותו ערב היה צריך להיות איזה דרבי חשוב הוא התיישב איתנו, דוחה את המקלחת שלו.

אחרי הקשקשת הרגילה על מעללי הממשלה והכנסת עלה כתב הפלילים ובישר בארשת פנים חמורה על פרשייה חמורה מאוד של ניצול קטינים ומעשי שחיתות באזור הצפון. בהינו בו נחרדים בעוד הוא מספר לנו בקול קודר שהמשטרה עצרה כמה חשודים בניצול מיני של נערים צעירים ושיש צו איסור פרסום על זהותם, הם עצורים כעת, המשטרה חוקרת אותם ועדיין רב הנסתר על הנגלה.

"בן כמה בדיוק היה המלצרון הזה שרבתם בגללו?" שאלתי את סלאבה שפניו קיבלו גוון אפור.

"לא יודע," גמגם, "אבל הוא בטח היה לפחות בן שמונה עשרה, אחרת פולי ותומי לא היו שוכרים אותו לעבוד אצלם."

"יש לך את הטלפון שלהם?" חקרתי.

הוא נד בראשו לשלילה, "לא, רק של הפייגעלה, אבל בשעה כל כך מוקדמת בטח עוד סגור שם."

"רגע, יש לי את המספר של פולי בנייד." נזכרתי.

"למה?" שאל הרשקו בחריפות, "בשביל מה אתה צריך אותו?"

"אני לא צריך, סתם יש לי אותו." התגוננתי, נבוך קצת, "לא יודע למה שמרתי אותו, מאז שהגעתי לנווה אלונים לא דיברתי איתו, הוא בטח החליף מספר."

"תנסה בכל זאת." ביקש סלאבה.

ניסיתי ולהפתעתי פולי ענה מיד, פולט הלו בקול מתוח וחרד שרימז לי שמשהו נורא קרה.

"פולי, זה יאן, מה קורה?"

"מי, איזה יאן?" שאל פולי בפיזור נפש עצבני, "לא מכיר אף יאן."

"פולי, תתרכז, זה אני, פלוריאן, האקס של סלאבה ושביט, מה העניינים, מה שלום תומי?"

"אה... פלורי." נאנח פולי אנחת רווחה, "מה שלומך חמוד? יש לך מושג איפה סלאבה?"

"הוא פה, לידי, הכול בסדר אצלך?"

"לא, שום דבר לא בסדר, עשו אצלנו חיפוש והפכו הכול, תומי עצור לחקירה במשטרה, יש צו סגירה על הפייגלע... כולם בהיסטריה... תמיד חששתי שיהיו לנו צרות בגלל הקומה השנייה, חבל שצדקתי."

"אבל למה? מה הבעיה?"

"המועדון המסריח הזה של ימי חמישי, זו הבעיה, הם והסמים שלהם, וכל הבלגנים שהם עשו."

"אבל בחדשות אמרו משהו על קטינים וניצול מיני... העסקתם קטינים?"

"כמובן שלא." נחרד פולי, "בשום פנים ואופן לא."

"יכול להיות שמישהו מהמלצרים שלכם רימה אתכם ונתן לכם תעודת זהות מזויפת?"

"אני לא יודע פלורי, תומי היה אחראי על שכירת עובדים, אני יכול לדבר עם סלאבה?"

נתתי לסלאבה את הנייד שלי. "זה פולי, הוא רוצה לדבר אתך."

"מה קורה פולי?" שאל סלאבה, הקשיב במצח מקומט בזעף לתשובה ואחר כך, פניו קודרות מאוד, אמר שהוא מקווה שהעורך דין יצליח לעזור, ואז קם ויצא מהסלון, התיישב במטבח והתלחש ממושכות עם פולי.

החלקתי את כפי לכפו של הרשקו שהעביר את מבטו בפליאה ממני אל סלאבה, הוא לא הבין שום דבר מהמתרחש, אבל חש שאני זקוק לתמיכתו וחיבק אותי.

סלאבה חזר, נתן לי את הנייד ואחר כך צנח על הספה וכבש את פניו בכפות ידיו. "אכלנו אותה." אמר והוסיף עוד כמה קללות שגרמו אפילו לי להסמיק.

"אולי כדאי שתשיג עורך דין." הניח הרשקו יד מנחמת על כתפו.

"כן, אולי..." נאנח סלאבה, "אני רק מקווה שלא יעצרו אותי, זה יהרוג את ההורים שלי."

הוא נשאר אצלנו כמה ימים ואם זה היה תלוי בו בטח היה מעביר את כל הזמן בשתייה ולא יוצא מהבית, אבל רצה הגורל והרכב של שרון - וולוו קשיש ושבע ימים – סירב להתניע ויובל ביקש מסלאבה שיבוא לעזור לו להזיז את הגרוטאה.

סלאבה הצליח להפיח חיים במנוע המושבת, ומפה לשם הם התיידדו, וסלאבה תיקן לעיני החניכים המתפעלים שלנו עוד כמה מנועים סרבניים, גורם ליובל ולשרון להשתעשע ברעיון של הקמת מוסך כדי לתת פתרון תעסוקתי לתלמידים שמקצועות כמו ספרות, עיצוב אופנה ובישול לא משכו את ליבם.

בינתיים שוחרר שביט מהמעצר, התקשר וביקש מסלאבה לחזור הביתה. בהתחלה סלאבה לא כל כך רצה, והם רבו קצת בטלפון, אבל בסופו של דבר התפייסו וסלאבה נפרד מאיתנו בחיבוקים ובתודות ונסע לדרכו. 

היו הרבה דיבורים והשערות בנוגע לפרשה ההיא,  האשמות ותירוצים הושמעו ואחר כך הופרכו, אבל בסופו של דבר אף אחד לא נשפט ולא נענש והפייגלע שב ונפתח למרות שצו איסור הפרסום לא הוסר ואף אחד לא יודע עד היום מה באמת קרה שם.

אמנם המועדון הפרטי של ימי חמישי נסגר, אבל הפייגלע לא ניזוק מכך, להפך, הוא זכה לפרסום רב בגלל הפרשה וגם אחרי שהיא החלה להישכח היו אנשים שהטריחו את עצמם להגיע מתל אביב כדי לצפות בהופעות הדראג המפורסמות של הפייגלע, וגם ערבי הקריוקי שארגן תומי זכו לפופולאריות רבה. 

חצי שנה אחר כך התפרסמה במוסף השבת של עיתון ידוע כתבת תחקיר על התרבות ההומואית בארץ. הכתבה כללה סקירה מלומדת על התרבות הקווירית בארץ הקודש, פרק מרתק על אטרף ועל השפעת האינטרנט על חיי המין של ההומו הממוצע במאה העשרים ואחת ורשימה של פאבים ובתי קפה ידידותיים לקהילה שעוטרה בתמונה נאה מאוד של הכרוכית הוורודה על כל צוות המלצרים והמלצריות שלה, כולל חנות הספרים הצמודה אליה. היו שם גם כמה משפטים זהירים על פרשיית ניצול הקטינים - שלפי טענת העיתונאי השתוקקו שינצלו אותם וזייפו את גילם כדי לא להרתיע את מנצליהם התמימים - ועוד מספר תמונות צבעוניות שבאחת מהם נראה סלאבה  כשהוא אוחז במברג ולבוש בחולצה עם הלוגו של המוסך בו נפגשנו לראשונה. מתחת לתמונה היה כתוב שבניגוד למה שמקובל לחשוב חלק גדול מההומואים לא נראים נשיים ועדינים כלל ולמרבה הפלא לא כולם הם מעצבי אופנה, ספרים ומלצרים, רבים מהם עובדים בעבודות גבריות למהדרין ואיש לא יכול לנחש שהם הומואים.

בהיתי המום בתמונה שבטח צולמה עוד לפני שהכרתי את סלאבה – הוא נראה בה צעיר ורזה – וקיוויתי שהוא לא קרא את הכתבה.

תקוותי נכזבה, במוצאי שבת הוא התקשר אלי ושאל בקול שבור אם הוא יכול לבוא אלינו לכמה ימים.

"מה קרה?" נחרדתי, "זה בגלל התמונה שלך? מאיפה העיתון השיג אותה?"

סלאבה נאנח, "אני חושב שמאשתי, היא אף פעם לא סלחה לי שעזבתי אותה בשביל גבר."

"ומה ההורים שלך אומרים?" חקרתי, מודאג.

"אני לא רוצה לדבר על זה." אמר סלאבה, נשמע כאילו הוא על סף בכי.

"בחייך, זה סתם עיתון מטופש, מי בכלל קורא את הדברים האלו?" ניסיתי לנחם אותו.

"הקולגות שלי במוסך קוראים." אמר סלאבה חרש וסגר.

הוא הגיע אלינו במכונית שלו שהייתה מלאה בכל חפציו ובישר שנפרד סופית משביט. "האמת שהקשר שלנו לא חזר לעצמו אחרי המעצר שלו, אבל עכשיו, כשגם במוסך יודעים עלי..." הוא גנח, "אין לי יותר כלום, לא אהבה, לא עבודה, לא בית... לא די שהלכה לי המשפחה והפרנסה עכשיו גם הכבוד שלי בזבל."

"מה, בגלל שעכשיו כולם יודעים שאתה הומו? אז מה, למי אכפת?"

"לי אכפת." התיישב סלאבה על הספה מדוכדך, ותקע מבט עצוב ברצפה.

"לפחות עכשיו אתה יכול להפסיק לשקר לכל העולם כמו יניב שמרמה את אשתו ואת המשפחה שלו ומת כל הזמן מפחד שהם ידעו עליו." ניסיתי לעודד אותו וחיבקתי את כתפיו השפופות.

"עזוב אותי." התנער ממני סלאבה בזעף, "כל הצרות שלי בחיים התחילו מאז שפגשתי אותך." נהם, "שתוק ותביא לי משהו לשתות."

"זה לא נכון." מחיתי, "זו לא אשמתי שאתה הומו, ונפרדת מאשתך הראשונה עוד לפני שפגשת אותי."

"אל תריב איתו עכשיו, אתה לא רואה שהוא עצבני." העיר הרשקו בתבונה והביא לו בקבוק וודקה.

סלאבה חיסל אותו מהר מידי, ואחר כך התחיל לבכות ולקלל את עצמו ואותי ואת נשותיו... הנחנו לו להתאבל כמה ימים על חייו הקודמים עד שנמאס לו לשתות ובוקר אחד הוא קם פיכח, נכנס למשרד של שרון והציע לה לעבוד בנווה אלונים כמורה למכונאות רכב.

שרון הסכימה בשמחה ואחרי כמה חודשים התהדר נווה אלונים בסדנת רכב בניהולו של סלאבה שלא חדל להתפלא מכך שחלק גדול מחניכיו הן בנות, ושהן מפליאות במלאכתן בדיוק כמו הבנים, כפי שגילה לי בתימהון. 

רק אחרי שסלאבה עבר לגור עם ניר, המורה להתעמלות החטוב והמסוקס, והוריד בהשפעתו את הכרס, גילה לי הרשקו שהוא פחד שאני וסלאבה נחזור זה לזה.

"טיפש אחד." נישקתי אותו, "אני מקווה שלא אמרת לו כלום."

"דווקא כן אמרתי." הודה הרשקו, "לא רק שאמרתי אלא גם איימתי עליו שאני ארביץ לו אם הוא ייגע בך, אבל היינו די שיכורים אז, אני לא חושב שהוא זוכר משהו, אחרת הוא בטח היה מספר לך."

או שלא, העיר אלטר שחייב תמיד להגיד את המילה האחרונה, והוסיף שעכשיו הוא מבין למה סלאבה החליט לוותר עלי ולעבור לגור עם ניר (שנדלק עליו מהרגע שראה אותו) ואיזה מזל שהכול נגמר ככה ואני חי סוף סוף עם בן אדם רציני שלא מעודד את הסטיות המגעילות שלי כמו גברים אחרים שהוא מעדיף לא להזכיר את שמם.

כן ממש מזל אמרתי וניסיתי לחייך אל אלטר. זה היה חיוך די מזויף, אבל אלטר היה שקוע בסידור הפפיון המטופש שלו - אדום עם נקודות כחולות כהות - ולא הבחין בכך.

אולי עדיף ככה, אחרי גיל מסוים יש סטיות שיותר טוב שיישארו בדמיון בלבד כמו שמוכיחה הפרשה של המועדון בקומה השנייה של הפייגלע שנשארה תחת צו איסור פרסום עד עצם היום הזה.