ג. אלטר ואני

"פלורי? אין פה פלורי, יש לך טעות גברת." אמר סלאבה באדיבות לשפופרת הטלפון, וכמעט סגר. מזל ששמעתי אותו וזינקתי עליו בדיוק בזמן. חטפתי ממנו את הטלפון ברגע האחרון וברחתי איתו לחדר השינה. "אימא, זו את? למה את לא מתקשרת לנייד שלי?" כעסתי עליה.

"כי איבדתי את הטלפון שלי, ורק שם יש לי את המספר שלך, אני חושבת שמישהו גנב לי אותו." התלוננה אימא בקול הבכייני הזה שאני שונא, ומיד התפנתה לחקור אותי מי זה שענה לטלפון שלי.

"לא חשוב, זה סתם אחד." אמרתי, ואפילו שהגב שלי היה מופנה לסלאבה - שנעמד בפתח חדר השינה והקשיב בלי בושה - יכולתי לחוש שהוא לא אוהב את התשובה שלי.

"אימא, באמת... אף אחד לא גנב לך את הטלפון. מי יגנוב את הענתיקה הזו?" רטנתי, "בטח איבדת אותו באיזה מקום בבית, תחפשי טוב, אולי תתקשרי אליו?"

"חיפשתי כבר." כעסה אימא, "ואני לא מתקשרת אליו כי אני לא זוכרת את המספר שלו, חשבתי שאולי אתה תוכל להתקשר."

"טוב, רק רגע, אני מתקשר. לא, אל תנתקי, חכי איתי על הקו, ובכל מקרה את חייבת לרשום על דף את כל הטלפונים שלך, שיהיה לך גיבוי אם הוא באמת ילך לך לאיבוד, בסדר?"

"בסדר, בסדר פלורי, אל תכעס."

"אני לא כועס, אבל בבקשה אימא, אל תקראי לי יותר פלורי, את יודעת שאני שונא את השם הזה."

"אז איך לקרוא לך?" התלוננה אימא, "אתה שונא את השם העברי שלך ואתה שונא את השם הרוסי שלך, בסוף תגיד שגם את אימא שלך אתה שונא, אולי לקרוא לך מר נוימן? או שגם זה לא טוב?"

"אימאאאאא... די." התרגזתי, "מספיק, שקט עכשיו, תקשיבי, אני מתקשר לנייד שלך, את שומעת אותו?"

היא לא הייתה צריכה לענות, אפילו דרך הטלפון שמעתי את המנגינה הטיפשית שהיא בחרה כרינגטון - אגם הברבורים של צ'ייקובסקי, לא פחות - התברר שהנייד הסורר שלה נעלם אי שם בתא פנימי בתיק שלה. אחרי שהיא שלפה אותו משם והכול בא על מקומו בשלום, ציפיתי שהיא תנתק את השיחה ותלך לענייניה, אבל אימא החליטה שדחוף לה יותר להמשיך ולחקור אותי מי ענה לטלפון שלי.

"קוראים לו סלאבה." הודיתי לבסוף, והעפתי מבט חטוף לעבר סלאבה שישב על הכורסא שלו, ההיא מהעור, משתמש בחוצפה רבה בבידרמאייר שלי כהדום, ידיו שלובות מאחורי עורפו, מבטו נעוץ בי וחיוך קנטרני מרחף על פניו.

"ומה סלאבה עושה אצלך?"

"יושב על הכורסא שנתת לי, הוא ממש אוהב אותה. טוב אימא, אני ממש ממהר עכשיו אז..."

"פלוריאן, תפסיק לנסות להתחמק, מי זה הסלאבה הזה שענה לי?" נדנדה לי אימא בטון אימהי חקרני, הדבר היחיד שמרגיז את אלטר עוד יותר מהסטיות שלי בסקס.

"אחד, חבר... סוג של... סתם..."

"אז למה הוא עונה לטלפון שלך?"

"כי הוא צלצל?"

"פלוריאן!" צעקה אימא, נרגזת עכשיו, "הוא גר איתך?" ניחשה.

"כן, הוא... כן, הוא גר איתי." נשברתי לבסוף.

"ומתי אני אראה אותו?"

"לא יודע, למה לך לראות אותו?"

"למה שאני לא אראה בחור שגר עם הבן שלי?"

"כי... כי..."

"תן לי אותו לטלפון."

"לא רוצה."

"תן לי אותו מיד, אני רוצה לדבר איתו."

"על מה יש לך לדבר איתו?"

"מה אכפת לך, תן לי אותו לטלפון." חזרה אימא על דרישתה, נשמעת  פתאום כמעט כמו בבושקה שלי, האימא שלה.

"לא רוצה." מחיתי, אך לשווא, כי סלאבה הצליח איכשהו לנחש מה אימא רוצה ופשוט תלש מידי את הטלפון, ולנגד עיני הנדהמות ניהל עם אימא שיחה קצרה וחביבה שבמהלכה היא סיפרה לו שפלורי שלה בחור נחמד, אבל עדין ורגיש מאוד, הפצירה בו לדאוג לי שאוכל מספיק, שאעשה חיסון נגד שפעת, ועוד כהנה וכהנה... בקיצור, עשתה לי בושות איומות וכרגיל הביכה אותי עד בוש.

אחרי ששיחת האימים ההיא נגמרה הייתי מוכן לקפוץ מהחלון, או לחילופין לתלות את עצמי מהנברשת.

"זה היה רעיון של אימא שלך, להחליף את השם פלוריאן בנרקיס?" שאל סלאבה בסקרנות בתום השיחה עם אימא שהסתיימה בחמימות רבה מידי לטעמי.

"לא, של סבתא. היא הייתה הציונית במשפחה, רצתה שיהיה לי שם עברי יפה, בגן זה עוד איכשהו עבר, אבל בבית ספר... עדיף שלא תדע."

"היית ילד כאפות?"

"סוג של, עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה." הטלתי את עצמי על המיטה וכיסיתי את ראשי בכרית.

סלאבה התיישב לצידי והניח יד על כתפי, "בגלל זה אין לך בכלל חברים?" שאל בטון מבין ורחום שעצבן אותי להשחית.

"למה אין לי חברים?" התקוממתי, "יש לי הרבה חברים." שיקרתי, "הנה, כולם בעבודה חברים שלי."

"כן, אבל אין לך חבר'ה כאלה שאתה מכיר שנים, אנשים שמכירים אותך עוד מבית הספר, לזה אני מתכוון."

"חבר'ה כמו הערסים האלה שאתה שותה איתם בירה, והולך איתם לראות כדור רגל ולשחק פוקר ולדבר על בחורות?" שאלתי ברשעות, מתכוון לחברים ההם שהוא הקפיד לבלות אתם כל כמה ימים, אבל מעולם לא סיפר להם עלי, ובטח שלא הזמין גם אותי להכיר אותם. ראיתי אותם רק דרך החלון כשהם היו מצפצפים לו מלמטה, ואוספים אותם לאחד הג'יפים היומרניים שלהם, למרות שלא פגשתי אותם מעולם פנים אל פנים הכרתי אותם היטב, פגשתי חבר'ה כמותם בבית הספר ובצבא ותיעבתי אותם כמו שהם תיעבו אותי.

"אתה מתכוון לחבר'ה האלה שלך שאתה מספר להם הכול אבל בכל זאת הם לא יודעים שאתה..." הקמט הזה בין גבותיו העמיק ומבטו התקדר ואלטר הכניס לי מרפק ופקד עלי לסתום ולכן במקום להגיד מה שרציתי פלטתי רק, "לא חשוב." מתחמק וסתמתי.

למרות שעצרתי באמצע המשפט זה הספיק כדי להשתיק אותו. הוא נשכב לצידי, גבו אלי ושתק המון זמן לפני שאמר לאט שאולי החברים שלו לא שווים הרבה, אבל זה עדיף על להיות בכלל בלי חברים, כמוני.

"אם אתה אומר." סיננתי בזעף, "וחוץ מזה יש לי חברים, לא הרבה ולא רעשניים כמו החברים הדפוקים שלך, אבל יש לי."

"באמת, מי?"

"לא חשוב, אתה לא מכיר אותם."

ושוב שתקנו במשך כמה דקות מעיקות, ואז סלאבה שאל איך קראו לי באמת בבית ספר.

"ביסודי קראו לי נרקיס הקוקסינל, וצחקו עלי המון, וגם הרביצו ו... ו... היה לי חרא שם. אחר כך, בחטיבת הביניים עברתי לבית ספר אחר, רחוק, ושם אמרתי לכולם שקוראים לי יאן וזה היה כבר יותר טוב."

"אבל בטח היה כתוב ביומן..."

"לא היה, טיפלתי בזה."

"איך?"

"סבתא הייתה אז כבר מאוד חולה, ולאימא לא היה ראש לדאוג לרשום אותי לבית ספר, החלטתי ללכת להירשם לבית ספר בחיפה, רחוק מהקריות, לא אמרתי לאימא כלום, נרשמתי לבד ואחר כך הלכתי לדבר עם המנהלת. הסברתי לה שיש לי בעיה עם השם שלי, ולמזלי היא הבינה, ואפילו נתנה לי כמה עצות טובות כדי שיותר לא יקראו לי הומו."

"וזה עזר?"

"קניתי ג'ינס מכוער ולבשתי את החולצות המגעילות של התלבושת האחידה ונעלי התעמלות שחורות, וכל החופש הגדול עשיתי אימונים מול הראי... הסתפרתי ממש קצר והשתדלתי מאוד להיות יותר... יותר כמו שצריך, אבל האמת שזה לא כל כך עזר, למזלי היו לי שם כמה חברות טובות שעזרו לי... יחסית היה בסדר, בתיכון היה יותר גרוע כי נפגשתי שם עם כמה שהכרתי ביסודי, חטפתי הרבה, אבל עד אז כבר גדלתי קצת וגם למדתי להחזיר... זה היה מזמן סלאבה, לא בא לי לדבר על זה יותר." הפצרתי, "די, היה רע, אבל נגמר ודי כבר." חתמתי את הנושא.

"ואיך היה בצבא?" המשיך סלאבה להציק לי.

"השנה הראשונה הייתה סיוט, ואחר כך העבירו אותי לבסיס אחר, וגם שם היה סיוט, אבל מסוג אחר." סיכמתי בקצרה את שלוש השנים שלי בצבא ההגנה לישראל.

"מה זאת אומרת מסוג אחר?" תהה סלאבה.

"סלאבה, בבקשה, מה זה החפירות האלו? מספיק, די כבר, עזוב." התמרדתי וליתר ביטחון שיניתי נושא, "תגיד, מה אימא שלי רצתה ממך?"

"סתם, להכיר אותי, היא נשמעת אישה נחמדה."

"נכון, היא אישה נחמדה, וגם נראית טוב לגילה, אבל בתור אימא היא לא שווה יותר מידי."

"דווקא נשמע שהיא די דואגת לך."

"כן, בטח..."

"לפחות היא יודעת עליך." נשמע שמץ קנאה בקולו.

"גם אתה יכול לספר להוריך."

"לא, אני לא יכול, ואגב, אשתי הסכימה סוף סוף לגט. כנראה שיש לה מישהו חדש שרוצה לקחת אותה לחו"ל, כל הזמן היא ביקשה דחיות ושלום בית ועכשיו פתאום בוער לה לעשות הכול מהר."

"אז זה טוב, לא?"

"כן, אני מתאר לעצמי שכן." אמר סלאבה בפקפוק.

"אתה לא נשמע שמח."

"אני שמח."

"אתה לא נשמע ככה, מה הבעיה?"

"עכשיו, אחרי שנתגרש, ההורים שלי ינסו לשדך לי מישהו חדשה."

"יופי לך, תעשה חיים, אני מאחל לך שבסיבוב השני יהיה לך יותר מזל."

"כבר יש לי." אמר סלאבה, הניח יד על כתפי והפך אותי אליו, "אתה הסיבוב השני שלי."

"איך אני יכול להיות? במקרה שלא שמת לב, אני לא אישה."

"כן, שמתי לב." אמר סלאבה, משך אותי אליו וטמן את פניו בכתפי, "ובכל זאת אתה הסיבוב השני שלי, אבל אל תכעס עלי חמוד, אני לא יכול לספר להם דבר כזה, אני פשוט לא יכול, אם הייתי כמוך אז לא הייתה לי ברירה, אבל למזלי אני נראה כמו שאני נראה אז... אתה מבין?"

"כן, בטח שאני מבין. אתה חושב שאני אידיוט?"

"לא, בטח שלא, אתה הבחור הכי מתוק וחכם ויפה וחמוד שאני מכיר, ואני... אני נורא שמח שאנחנו יחד, אני יודע שיש לי מזל עצום שאתה סובל אותי פלורי."

"אל תקרא לי ככה, אני שונא את השם הזה."

"וגם כשאני קורא לך יאני אתה עושה פרצופים, אז איך לקרוא לך?"

"אל תקרא לי, אני כבר אבוא לבד."

"מצחיק מאוד." הוא הרים את ראשו מכתפי והביט בי, מודאג.  "נו, די חמוד, למה אתה כועס עלי? כי הייתי נחמד לאימא שלך? מה, זה לא טוב?"

"עזוב את אימא, זה פחות חשוב, אבל מה יהיה איתנו סלאבה? מה יקרה אחרי שאשתך תקבל גט סופי ותסתלק? תתחיל לחפש אישה שנייה?"

"לא, בטח שלא, אל תדבר שטויות."

"אז מה תגיד להוריך כשהם ישאלו מתי תתחתן שוב?"

"לא יודע, אני אחשוב על משהו."

"כדאי שזה יהיה משהו טוב, כמה זמן תוכל לגור עם שותף לדירה ולא לצאת עם בנות? אם לא תיזהר הם עוד יתחילו לחשוד שאתה הומו." עקצתי אותו.

סלאבה נאנח ופניו התקדרו, "אתה לא מבין." אמר, "אין לך מושג איך הם."

"אתה טועה, יש לי. אמרתי לך, אני לא אידיוט."

"אתה בטח חושב שאני פחדן, וגם לוזר ואפס."

"לא אמרתי את זה."

"אבל זה מה שאתה חושב עלי."

"לא, מה פתאום, זה לא נכון."

"זה כן, אני פחדן, אני יודע." למרבה חרדתי עיניו נמלאו דמעות, "עד שפגשתי אותך לא העזתי להגיד אפילו לעצמי שזה מה שאני."

"אתה מצטער שנפגשנו?"

"לא, חס וחלילה, אבל אני מצטער שהייתי גועלי אליך בהתחלה. זה לא היה בכוונה, רציתי לעשות עליך רושם של קשוח, בגלל זה התנהגתי כמו דביל, סליחה."

"אל תדבר שטויות, אהבתי את זה."

"כן, אני יודע, שמתי לב." הוא חייך, "אני סתם פחדן, אבל אתה מופרע על כל הראש."

"אני לא סתם מופרע, אני סוטה." תיקנתי אותו, ונשכבתי עליו, "סוטה שאוהב פחדנים גועליים."

"כן, למזלי." הסכים איתי סלאבה, וחיבק אותי.

"ולמזלי." הסכמתי איתו, ונישקתי אותו בחזרה.

הוא החזיר לי נשיקה, ואחר כך הפשטנו זה את זה ושקענו בהווה שלנו, מנסים למחוק בעזרתו את העבר שלי ואת העתיד שלו, וזו גם הייתה הפעם הראשונה מאז שהתחלנו להיות יחד שהעזתי לחשוף לפניו קצת מהסטיות שלי ולבקש שיהיה יותר קשוח איתי.

הוא הפתיע אותי לטובה כשהבין כמעט בלי שום הסברים מה בדיוק אני צריך, ולא רק הבין אלא גם נהנה לתת לי את זה, שומר עלי בזהירות שלא אסחף יותר מידי, מושך אותי חזרה כשהגזמתי לדעתו.

"יכולתי עוד." אמרתי לו אחר כך.

"לאט לאט, לא צריך לעשות הכול בבת אחת, יש לנו זמן."

"יש לנו? אתה בטוח?" הרמתי אליו מבט ספקני.

הוא נישק אותי ברוך, "תסמוך עלי חמוד, אני כבר אסדר את זה, יש לנו את כל הזמן שבעולם, נשבע לך, ועכשיו תישן, אני אשגיח עליך."

לך תסמוך על גברים, אמר שהוא ישמור עליך ונרדם עוד לפניך, לגלג אלטר שצץ לו פתאום כשעמדתי מול הראי ובחנתי את גופי הערום, מרוצה מהסימנים שידיו של סלאבה הותירו על עורי הבהיר.

על אלטר לא ראו כלום כמובן, כי הוא, כדרכו תמיד, לא חלם להתפשט, הפעם הוא היה לבוש חליפה שחורה, אלגנטית, וענוב עניבת פפיון בצבע אדום כהה.

למה הפפיון? שאלתי.

סתם, כי בא לי. ענה בהבעה מסתורית, לא כואב לך, הסימנים האלה?

כן, קצת, אבל זה כאב נעים.

אתה ממש חולה נפש, העווה את פניו בסלידה, לדעתי אתה צריך ללכת לטיפול נפשי.

רק בתנאי שתבוא איתי.

אני שפוי לגמרי, ענה אלטר בהדרת כבוד, אתה המופרע, אפילו המוסכניק שלך כבר עלה על זה, ואם כבר מדברים, מה פתאום סיפרת לו על הילדות שלך וכל זה?

לא יודע, זה פשוט עלה בשיחה.

מזל שלא סיפרת לו עלי.

הייתי די קרוב לזה, כשהוא התחיל להציק לי שאין לי חברים כמעט שגיליתי לו שאתה חבר שלי, אבל אז...

מה אז?

נזכרתי שאתה בעצם חבר דמיוני ועדיף לא לחשוף אותך.

אני לא דמיוני, נעלב אלטר, זה שרק אתה רואה אותי לא אומר שאני לא קיים.

וואלה? ואתה עוד קורא לי מופרע? אתה יודע מה אלטר? אולי אתה צודק ואני באמת צריך ללכת אתך לטיפול נפשי?

שתוק כבר, אידיוט, לך לישון עם הארוניסט הפחדן שלך, אתם באמת מתאימים זה לזה.

נכון, בזה אתה דווקא צודק. הודיתי, וכיביתי את האור כדי לא לראות יותר את הפפיון המטופש שלו. חזרתי למיטה, התכרבלתי בזרועותיו של סלאבה שחיבק אותי מתוך שינה, ונרדמתי. 

כל פעם שחשבתי על מרינה – המיודעת להיות גרושתו של סלאבה – דמיינתי אותה כאחת מאותן נשים המהוות השראה לדראג קווינס מוחצנות – גברת דשנת ישבן עם שדיים ענקיים ויותר מידי תכשיטים תלויים על כל אברי גופה, מעכסת לה על עקבים גבוהים, פניה מאופרות בכבדות, שער הבלונד הצבוע שלה מסודר בתסרוקת מוגבהת חושפת שורשים שחורים – אין לי מושג למה החלטתי שהיא נראית ככה, סלאבה מעולם לא הראה לי תמונה שלה ולמרות הצרות הרבות שהיא גרמה לו הוא המעיט מאוד לדבר עליה.

כל פעם שניסיתי להבין למה בדיוק תהליך הגט מתארך ומסתבך כל כך הוא היה מתחמק מתשובה. היה לי רושם שכל הנושא מעורר בו עצבנות ואי נוחות, ומאחר ושאפתי להנעים את חייו כמיטב יכולתי לא הצקתי לו והנחתי לו לחמוק מתשובות ברורות.

בסופו של דבר הושלם תהליך הגט המיוחל ואחרי טקס ברבנות שסלאבה תיאר כפרימיטיבי ומשפיל הוא הוכרז כגרוש, ועוד באותו יום יצא לחגוג את מעמדו החדש בבילוי עם חבר מרעיו.

"חברים הזמינו אותי לפאב בחיפה כדי לחגוג את הגט." סיפר לי בעודו מחליף בגדים, "הם לא יודעים שאני ואתה... הם חושבים שאתה מכר שלי מהצבא ואני סתם משכיר אצלך חדר." אמר, מתרכז בנעילת נעליו משתמט מלהביט בעיני.

"אחלה, תבלה יפה." כפיתי חיוך על פני.

"לך לישון ואל תחכה לי, אחרי שנגמור לבלות אני בטח אשאר לישון אצל אלכס, הודעתי בעבודה שאני לוקח מחר יום חופש."

"רעיון מצוין." הכרזתי, ממשיך לחייך למרות שלא חשתי עליז כלל.

סלאבה הרים אלי את מבטו ובחן אותי בחשדנות, "מה כל כך מצוין בו, למה מצוין? אתה רוצה להיפטר ממני?"

"לא, אני לא רוצה להיפטר ממך, אבל עדיף שלא תגיע הביתה שיכור."

"מה שיכור? ראית אותי אי פעם שיכור?" נעלב סלאבה, "ואל תבנה על זה שאני לא אגיע הלילה, אני עוד לא בטוח שאני אשאר ללון אצל אלכס, יכול להיות שאני בכל זאת אחזור הביתה."

"איך שבא לך, רק אל תנהג שיכור."

"אל תדאג, אני אף פעם לא משתכר." הצהיר סלאבה, "וחוץ מזה אני לא לוקח איתי את הרכב, באים לאסוף אותי."

"יפה מצידם, תבלה יפה ואל תשכח לשים קונדום." הפטרתי באדישות, ונכנסתי למטבח לרחוץ כלים.

"אתה כזה דביל פלורי." התרגז סלאבה, "אז מה אם אני יוצא בלעדיך? אתה לא מכיר אותם, תאמין לי שאם היית בא לא היית נהנה מכל העסק הזה."

"למה לא?" שאלתי, והתחלתי לקרצף מחבת משומנת, משקיע בה את כל תשומת ליבי.

"כי... כי... זה מין פאב כזה עם בחורות ו.. אתה לא תאהב את זה."

"העיקר שאתה תהנה."

"אוף אתך." התעצבן סלאבה, ועשה פרצוף נעלב למרות שלא עשיתי או אמרתי שום דבר מעצבן, ויצא בטריקת דלת, צועק לי שלום ולהתראות תוקפני לפני שהסתלק.

אל תתרגז ותעזוב כבר את המחבת המסכנה הזו, עוד תעשה בה חור, יעץ לי אלטר, נו, די, אתה סתם לוקח ללב.

מה סתם? אתה דביל או מה? לא שמעת איך הוא דיבר אלי? מה כבר עשיתי לו? דיברתי יפה ואיחלתי לו בילוי נעים, אני לא מבין למה הוא התנפל עלי?

כי הוא מרגיש אשם ובצדק, איזה טיפוס, אני לא מבין, מה אתה עושה איתו?

שתוק כבר אלטר, תפסיק להיות פולנייה, עזוב אותי.

הלוואי ויכולתי, ברצון הייתי מסתלק והולך לבלות עם סלאבה והחברים שלו בפאב הזה, בטח יש שם בנות יפות ושתייה, ואולי אפילו חשפניות...

חשפניות? נו באמת, זה רק מראה מה אתה יודע על פאבים.

אפשר לחשוב שאתה יודע יותר.

אני יודע שאני לא אוהב אותם, זה מספיק. תעזוב אותי, אני הולך לישון.

הלכתי לישון מוקדם מידי וישנתי רע מאוד, ולמחרת קמתי לבד ונעצבתי לראות את הצד הריק שלו במיטה. מפליא כמה מהר התרגלתי לזה שהוא מתעורר איתי כל בוקר, היה משונה להיות בבית בלעדיו. הלכתי לעבודה עצוב ועצבני וכל הבנות שעובדות איתי (אני עובד במחלקת גרפיקה בסוכנות פרסום ורוב הקולגות שלי הן בנות) שאלו מה קרה ואם אני חולה, ולמה אני לא מחייך ושמח ומספר בדיחות כמו תמיד?

אמרתי שכואב לי הראש ונדמה לי שיש לי התחלת שפעת או משהו, וכעונש על השקר שלי הייתי חייב לשתות את כל כוסות התה שהבנות המודאגות הכינו לי...

בסוף באמת חטפתי כאב ראש ואחרי ארוחת הצהרים הודעתי שאני חושב שיש לי חום ואני הולך הביתה. לאכזבתי סלאבה טרם חזר ולמרות שנורא רציתי אלטר התעקש שאני לא אתקשר אליו ואפילו לא אשלח מסרון.

אבל למה לא? התווכחתי.

כי הוא שונא נודניקיות מתעלקות, השיב אלטר בזעם.

אבל אני דואג לו, הצקתי, ואז דפק מישהו בדלת. רצתי לפתוח ולפליאתי עמדה בפתח בחורה אחת דקה ובהירה. שערה הבלונדיני היה אסוף ברישול בקוקו, והיו לה עיניים כחולות בהירות שהיו נראות טוב יותר אם היא הייתה צובעת את הריסים הבהירים מידי שלה במסקרה. למרות לבושה המרושל ופניה העצובות היא הייתה אישה צעירה ודי נאה, אפילו יפה, אם היא רק הייתה מתלבשת יותר טוב ומתאפרת קצת, או לפחות מחייכת. יש אנשים שממש לא יודעים להפיק מעצמם את המיטב, וכשמדובר בנשים צעירות שיש להן פוטנציאל זה ממש מתסכל, בעיקר אנשים כמוני שיש להם חוש אסתטי מפותח.

היא בהתה בי מופתעת בפרצוף עגום וחיוור ואני החזרתי לה מבט דומה.

"את מי את מחפשת?" שאלתי.

"את סלאבה, הוא גר פה?"

"כן, אבל הוא לא נמצא עכשיו בבית."

"מתי הוא חוזר?"

"בדרך כלל אחרי הצהרים, אבל היום הוא לקח חופש, אין לי מושג מתי הוא יחזור, מי את?"

"אשתו, זאת אומרת אשתו לשעבר, אנחנו גרושים, התגרשנו אתמול ורציתי... חשבתי... "

"אז את מרינה." הפסקתי את הגמגום שלה, מופתע עד כמה היא הייתה שונה מכפי שדמיינתי.

"כן, הוא סיפר לך עלי? הוא בטח אמר עלי דברים איומים."

"לא, זאת אומרת, הוא בעצם... הוא דיבר עליך מעט מאוד. בואי, תכנסי, רוצה לשתות משהו, אולי לאכול? את נראית קצת עייפה, מה דעתך על קפה?"

היא נכנסה אחרי והתיישבה במטבח נבוכה ועצבנית, שתינו קפה ומרינה סיפרה שהיא עומדת לעזוב בקרוב את הארץ, והיא קיוותה שעכשיו, אחרי שכל עניין הגט הוסדר סוף סוף, היא תוכל לדבר עם סלאבה בלי שעורכי דין וקרובי משפחה יפריעו.

"אתה בטח מתפלא על מה יש לנו לדבר?"

"אה, כן, קצת, אבל בטח יש לכם, בכל זאת הייתם נשואים כמה שנים."

"שלוש שנים, ויצאנו קודם כמעט חצי שנה. הוא לחץ שנתחתן מהר לפני שיגייסו אותי לצבא."

"באמת?" השתוממתי, "חשבתי שאת זו שלא רצתה להתגייס."

"זה מה שהוא סיפר לך? טוב, אולי פחדתי קצת מהטירונות וכל זה, אבל עכשיו אני מצטערת, עדיף שהייתי משרתת בצבא." היא הביטה סביבה והעירה שהדירה מאוד נקייה ומסודרת, ושהיא מקווה שסלאבה לא משאיר לי את כל העבודה כמו שעשה כשהיה נשוי לה.

משכתי בכתפי, נבוך קצת, והשתמטתי מתשובה, אבל זה לא עצר אותה מלספר לי שבעלה לשעבר ציפה שהיא תעשה הכול בבית, ושהיחסים שלהם התחילו להתקלקל ברגע שהיא רצתה שהוא יעזור קצת ולא יהיה אגואיסט כזה. "וחוץ מזה רק אחרי שהתחתנו הוא נזכר פתאום שהוא לא רוצה ילדים... אולי בגלל זה במיטה הוא..." לחייה החיוורות הוורידו, "לפני החתונה הוא אמר שהוא מכבד אותי ושומר עלי, ואחר כך הוא פחד שאני אכנס להיריון. אז בשביל מה התחתנתי? רק כדי לנקות ולסדר לו את הבית?"

"טוב, מישהו צריך לעשות את זה." הערתי בנימוס, וחטפתי בחזרה נאום פמיניסטי זועף שאולי היה נכון וצודק, אבל הופנה לכתובת הלא נכונה. שתקתי והקשבתי לה בהכנעה, מתאפק לא להגיד לה שהיא נראית יפה יותר כשהיא כועסת. היא עוד הייתה עלולה לראות בהערה הזו הטרדה מינית או משהו למרות שזו הייתה האמת. הכעס הדגיש את תווי פניה העדינים וגרם לעיניה לזהור. בתוספת עוד קצת שפתון ומסקרה היא הייתה נראית נפלא.

"ובסוף התייאשתי ושאלתי אותו אם לא היה עדיף שבמקום אישה הוא ייקח עוזרת בית שגם תבשל לו קצת כי נדמה לי שאני מיותרת וחזרתי לאימא שלי." פירטה לפני מרינה את האירועים שסיימו את נישואיה.

נבוך מגילוי הלב שלה תקעתי את מבטי בכוס וקיוויתי שהיא תסיים לשתות ותלך כבר, ולשמחתי זה מה שקרה. היא קמה, אמרה שהיא חייבת לחזור הביתה כי עוד מעט החבר שלה מגיע לקחת אותה לבילוי. הוא לא יודע שהיא הלכה להיפרד מהאקס, ומפני שהוא באמת אוהב אותה ומקנא לה היא מעדיפה שהוא לא ידע, ורק בעמדה על הסף העירה בעוקצנות שעד עכשיו היא רק חשדה, אבל עכשיו, אחרי שראתה אותי, היא כבר יודעת בדיוק למה היא גרושה.

"למה?" שאלתי בתמימות.

"כי," היא סקרה אותי מכף רגל ועד ראש במבט לעגני, "כי למרות שאני נראית בדיוק כמו שסלאבה אוהב, בלונדינית רזה עם עיניים כחולות חסר לי זין." והסתלקה בגב זקוף וגאה שנועד להסתיר כמה פגועה ונעלבת היא חשה.

שלא תעז לספר לו שהיא באה לפה, הזהיר אותי אלטר.

"למי, לסלאבה?"

לא, לאליהו הנביא, בטח שלסלאבה, התעצבן אלטר. מסכן, הביקור של מרינה זעזע אותו קשות, ומיד אחרי שהיא הלכה הוא התעקש לרוץ לראי להשוות את עצמו אליה.

תרגיע, אתה הרבה יותר יפה ממנה, עקצתי אותו.

"מה אתה משווה בכלל, היא בחורה ואני גבר.

ובכל זאת...

מה בכל זאת?

יכולת לשכנע אנשים בקלות שהיא אחותך, יש לכם אותו צבע עור ואותו צבע שיער ואותו מבנה גוף.

לא בדיוק אותו מבנה גוף.

נו, כן, בסדר, אתה יודע למה אני מתכוון. מעניין למה חשבתי שהיא שמנה עם חזה גדול?

למה? כי אתה דביל, זה למה, מה שבאמת מעניין זה למה היא באמת באה לפה.

שמעת אותה, כדי להגיד שלום.

ולבדוק ולרחרח, חצופה שכמותה.

היא לא נראתה חצופה, היא נראתה עצובה ודי מסכנה. כל עניין הגירושים בטח לא היה לה נעים כל כך, אני מקווה שמי שהיא חיה איתו עכשיו יתייחס אליה יותר יפה.

גם אני.

ולא יזיק לה להתחיל להשתמש באיפור ולהתלבש קצת יותר יפה, חבל שאני לא יכול לייעץ לה קצת בנושא הזה.

כן, באמת חבל.

"פלורי, איפה אתה?" התפרץ סלאבה פנימה, "לאן נעלמת, יש לנו אקמול בבית? הראש מתפוצץ לי, בחיים אני לא יוצא יותר לבלות עם אלכס והחברים שלו."

"למה? לא נהנית?"

"לא, שתיתי יותר מידי וישנתי ממש חרא על הספה המגעילה שלו. הגב שלי הורג אותי והחברה שלו גמרה לי את כל המים החמים. לא יכולתי להתקלח ואני מת להתרחץ." הוא פשט מעליו את בגדיו והשליך אותם על הרצפה, יודע שאני אאסוף הכול, אכבס ואגהץ ואסדר בארון. "אולי תסבן לי את הגב?" הציע.

התפשטתי ונכנסתי אחריו, סיבנתי לו את הגב ושאלתי איך היה ואם הוא בילה יפה.

הוא נהם משהו לא ברור והחל לסבן אותי בחזרה, זה היה נעים ובמקום להתעקש על תשובה מפורטת הסתפקתי בסקס פרוע ולח במקלחת, ואחר כך נשכבתי לצידו במיטה, מודה שגם אני ישנתי רע בלעדיו.

כמה שעות אחר כך קמנו, מלאי מרץ וחרמנים, ושוב היה סקס, פחות רטוב הפעם כי היינו במיטה, אבל לוהט וסוער לא פחות, ואחר כך הוא העיר בבת צחוק שאם היה עומד לו כל הזמן עם אשתו כמו שעומד לו איתי, הם בטח לא היו מתגרשים.

"אבל בכל זאת היה לכם קצת סקס, לפחות בהתחלה, לא?" חקרתי בזהירות.

"כן, בטח, היה אבל..." הוא נאנח, "בהתחלה חשבתי שמשהו לא בסדר אצלי, שאולי אני כבר זקן מידי וצריך לקחת ויאגרה."

"מה זקן? אתה עוד לא בן ארבעים, תאמין לי, אם יש מישהו שלא צריך ויאגרה זה אתה."

"כן, כשאני אתך אני לא צריך, אבל איתה... איתה זה היה אחרת, לא שלא רציתי, רציתי אותה מאוד, אבל הזין שלי... הייתה לו דעה משלו, ברגע שהיא הייתה מתפשטת הוא היה נופל."

"כי היא הייתה מכוערת ושמנה עם צלוליטיס וציצים נופלים?"

"לא בטח שלא, נראה לך שאני אתחתן עם אחת כזו? מרינה בחורה יפה ולא שמנה בכלל, אבל היה בה משהו שכנראה הפריע לו, הייתי מתחיל בסדר ובאמצע פתאום הוא היה מתרכך ונופל."

"באמת מוזר, קדימה עצלן, קום, היום תורך להכין ארוחת ערב."

"לא נכון, תורך."

"איך זה שתמיד תורי?"

"כי ככה אמרתי."

"זה נראה לך הוגן?" מחיתי, אבל לא יכולתי להתאפק ובכל זאת חייכתי.

"לא, אבל ככה זה אצלנו, יאללה, קום ואל תשכח שאני רוצה גם טוסט עם החביתה, וגם תה." 

כמה ימים אחרי הביקור של מרינה הוא חזר הביתה מהעבודה, נסער מאוד, ומיד התנפל עלי. "למה לא סיפרת לי?" החמיר לעומתי פנים מאשימות.

"מה לא סיפרתי?"

"שאשתי הייתה פה?"

"אתה מתכוון גרושתך?"

"אתה יודע בדיוק למי אני מתכוון." גער בי סלאבה, "מה פתאום נפגשת אתה מאחורי הגב שלי?"

"אני לא, היא באה לפה כדי לדבר אתך, לא איתי."

"לא היית צריך להכניס אותה. על מה דיברתם?" ידו לפתה בכוח את כתפי, "מה סיפרת לה?" טלטל אותי בחוזקה.

"כלום, לא סיפרתי לה כלום." גמגמתי, מבוהל, "למה אתה מתעצבן? זו לא אשמתי שלא היית בבית."

"לא היית צריך לתת לה להיכנס." פסק סלאבה וסוף סוף הרפה ממני.

"למה לא? למה זה מפריע לך?" שאלתי, מתרחק ממנו בזהירות.

"ככה, כי זה מפריע לי. מה היא סיפרה לך עלי?"

"שלא היית בעל מוצלח כל כך." העזתי להגיד, ומיד הצטערתי על כך כי הוא שוב התרגז.

"אז כן דיברתם עלי, ידעתי שאני לא יכול לסמוך עליך, חתיכת מלשין שכמוך, בוגד." הוא דחף אותי בכוח, מפיל אותי על הספה. רגע עמד מעלי, כועס וחזק, פניו הזועמות מכווצות בתרעומת, הקמט בין גבותיו עמוק ופסקני, עיניו כהות ורעות, קודחות את פני בחשדנות, ואחר כך הסתלק. שמעתי אותו פותח את הדלת בתנופה, טורק אותה אחריו ברעש ואחר כך את קול צעדיו מרעים במדרגות עד שנעלם, משאיר אותי רועד ואחוז בחילה.

אמרתי לך שהוא שרוט, אמרתי או לא אמרתי? חגג אלטר בתוך ראשי.

כן, אמרת. היה עלי להודות. שמת לב שבכלל לא התחרמנתי מההתנהגות שלו? אולי הפסקתי סוף סוף להיות סוטה דפוק כזה?

אולי, מצד שני אולי פשוט היית מבוהל מידי?

ובצדק, הוא לא שפוי, יש לך מושג למה הוא התעצבן כל כך?

אני יכול רק לנחש, אולי הלחיץ אותו שבת הזוג הקודמת שלו ובן הזוג הנוכחי שלו נפגשו בלי הפיקוח שלו?

כן, יכול להיות, אני חושב שהוא היה לא רק עצבני אלא גם מבוהל.

נו, טוב, אפשר להבין את זה, תארך לעצמך ששביט היה פוגש אותו פתאום ומספר לו מה היה איתך בצבא.

רק זה היה חסר לי.

וסך הכול תודה שהיא אמרה עליו דברים די מביכים, מה פתאום היא סיפרה לך איך לא עמד לו איתה וכאלה? הוא בטח מכיר אותה טוב והוא מתאר לעצמו שהיא לכלכה עליו כהוגן.

כנראה שאתה צודק, אבל עדיין זו לא סיבה להכאיב לי, תראה מה הוא עשה לי בכתף הערתי, בוחן את כתפי החבולה.

חשבתי שאתה נהנה מזה?

לא הפעם, פחדתי מידי, וגם נעלבתי.

בצדק, יהיה לך סימן כחול.

לא נורא, עד החתונה זה יעבור, אתה חושב שהסיפור שלנו נגמר אלטר, שהוא כועס כל כך עד שהוא ייפרד ממני?

לא יודע, אתה רוצה להיפרד ממנו?

לא יודע, אולי, לא, לא רוצה, אבל זה לא תלוי בי, או שכן? לא יודע.

הבטנו זה בזה, הוא היה רגוע וקר מזג כרגיל, לבוש בחליפה האפורה שלו וענוב עניבה שחורה סולידית. אני הייתי חיוור ופרוע ומבולבל, איזה מזל שהוא תמיד איתי, מקור של נחמה ושלווה בים של ספקות וחוסר ודאות.

תגיד לי מה לעשות, דרשתי.

לארוז את כל הדברים שלו, להשאיר אותם מחוץ לדלת ולהחליף מנעולים.

אתה לא רציני?

לגמרי, אבל כמו שאני מכיר אותך בטח לא תעשה את זה.

אהה... לא, אני לא חושב, וחוץ מזה איפה אני אמצא מנעולן בשעה כזו?

אז לפחות לך לאימא, תישן אצלה הלילה.

היא תרצה לדעת למה וממש לא בא לי לספר לה.

אז תמציא משהו.

אוף, לא בא לי, עזוב אותי, אני עייף.

אלטר הביט בי בצער, משך בכתפיו ושתק. ידעתי שהוא חושב שאני אידיוט וששוב הסתבכתי והסכמתי איתו, אבל לא ידעתי מה לעשות בקשר לזה ולכן התפשטתי, נכנסתי מתחת לזרם המים החמים והמנחמים, עשיתי מקלחת ממושכת ומרגיעה ואחר כך התכרבלתי במיטה עם ספר טוב וניסיתי ללכת לאיבוד בתוכו.

זה לא עבד, קראתי שוב ושוב את אותו הדף, מתקשה להתרכז, ולבסוף כנראה שהתנמנמתי כי התנערתי פתאום כשהוא התיישב במפתיע על המיטה, מזעזע אותה ואותי.

"סלאבה? זה אתה?" הדלקתי את האור שסנוור אותי, מגלה שכבר אמצע הלילה ואני מת להשתין.

"הערתי אותך? סליחה, אני קצת... אני... שתיתי קצת, תישן, תישן." אמר סלאבה בקול רם מידי, צנח פרקדן על המיטה והתחיל לנחור בקול.

עד שחזרתי מהשירותים גיליתי שהוא שוכב באלכסון על המיטה, ידיו פשוטות לצדדים, ואם לא די בכך הוא גם סחב לי את השמיכה. 

אולי הייתי עושה מאמץ להתכרבל לצידו ולהירדם איכשהו, אבל לא די שהוא נחר בקולי קולות הוא גם הסריח מאלכוהול וזז ללא הרף, מקמט את הסדין. משכתי את הכרית שלי מתחת לזרועו והלכתי לישון בחדר השני. לא היה לי שם סדין וגם השמיכה הייתה דקה מידי, אבל הייתי עייף מאוד ולכן פיניתי מהמיטה את ערמת הבגדים שהמתינו לגיהוץ, הוספתי גם את כיסוי המיטה לשמיכה, ואיכשהו, למרות התלאות, נפלה עלי תרדמה.