ב. דראמה קווין

אני לא יודע למה תמיד אומרים שבני אדם אף פעם לא משתנים, מניסיוני זה פשוט לא נכון, הזמן והחיים בהחלט משנים אנשים, אבל זה תהליך איטי מאוד.

אולי שינוי הוא לא הביטוי הנכון, אולי צריך להגיד שעם השנים אנשים מתרככים, נרגעים, מניחים לעצמם להסיר את המסכות והשריון שעטו על עצמם והרכות וטוב הלב שתמיד הסתירו מהעולם צפים מחדש על פני השטח. לעת זקנה אנשים מרשים לעצמם להיות יותר אמיתיים, חשופים כמו שהיו פעם, בילדותם.

זה בכל אופן מה שקרה לאימא, בילדותי היא הייתה אשת מדנים חדת לשון ורעת מזג, כאישה צעירה היא לא חסכה את שבט לשונה מאיש, כולל בני משפחתה הקרובים ביותר, כלומר אבא, אחי ואנוכי. שנים היינו נתונים למרותה, חוששים מהביקורת הדוקרנית שלה, מנסים להשביע את רצונה ולעמוד באמות המידה הגבוהות שלה, ונכשלים כל פעם מחדש, והנה דווקא אחרי שאבא נפטר סוף סוף מייסוריו ונקבר בסמוך לסבתא שמתה שנה לפניו משהו באימא נרגע והתרכך מעט.

למרות שהתנגדה בעוז לחתונתו של אחי ומצאה אלף אחד נימוקים נגדה היא הופיעה בחתונה, לבושה במיטב בגדיה, ואחרי החופה המרגשת היא אפילו חייכה מעט לעבר הוריה של הכלה שבכו מרוב אושר.

כל מי שעיניו בראשו שם לב כמובן להריונה של הכלה, ואולי בזכות ההיריון הזה אימא שתקה כשעברתי לגור עם יובל בנווה אלונים והניחה לזוג הצעיר לגור בדירת הקרקע בלי לקחת מהם שכר דירה.

ככל שתפחה כרסה של מיכל גיסתי ככה התחמם יותר יחסה של אימא כלפיה והן התקרבו זו לזו. עד החודש התשיעי אימא שכחה לגמרי את טענותיה כלפי החצופה שהפילה בפח את בנה המסכן - להלן אחי - שמעולם לא נראה מאושר ושמח יותר.

המהפך הושלם אחרי שאודליה הקטנה נולדה ואימא שלי הפכה מגברת ברזל לסבתא מתמוגגת. לא רק שהתעקשה לקנות בכספה חדר תינוקות יוקרתי ומפנק לנכדתה הראשונה, מבזבזת את הירושה שלי כאילו אין מחר על כל מיני הבלים יקרים שהיצורית מזילת הריר כלל לא מצאה בהם שימוש, אלא שגם נמלכה בדעתה והחליטה להתחלף עם אחי בדירות. היא תגור בדירה הקרקע והזוג הצעיר עם יורשת העצר יגורו למעלה, בבית הגדול, לא לפני שהוא יעבור שיפוצים כיד המלך, על חשבון אימא כמובן.

"בשביל מה שני אנשים וחצי צריכים בית של ארבע חדרי שינה?" מחיתי, מזועזע מהקלות בה ויתרה אימא על הבית בו גרה למעלה משלושים שנה.

"אל תקרא לאודליה חצי." נזפה בי אימא בחומרה, "וחוץ מזה הם צריכים את הבית יותר ממני, בעיקר עכשיו כשהם מנסים להביא לנסיכה שלי עוד אח."

חשבתי על אחי וגיסתי שוכבים ערומים על המיטה הישנה של הורי ומנסים ליצר עוד תינוק ונתקפתי סחרחורת. "בשביל מה הם צריכים עוד תינוק?" הזדעזעתי.

"לא טוב לקטנה להיות בת יחידה." הכריזה אימא, "וחוץ מזה מי אם לא הם? אתה הרי לא תביא לי נכד." אמרה וסקרה אותי במבט ביקורתי. כנראה שבני אדם לא באמת משתנים אלא רק מניחים, בתנאים מסוימים, לצדדים סמויים באישיותם לבצבץ החוצה, אבל בבסיסם הם נשארים אותו דבר.

במשך כמה חודשים המשכתי להתייחס אל אחייניתי הקטנה כאל יצור חסר מוח ואופי, סתם גורת אדם קטנה ויללנית שלא מסוגלת לעשות כלום חוץ מללכלך חיתולים, אבל הזמן חלף, הקטנה צימחה רעמת תלתלים אדמוניים, רכים כמשי, למדה לשבת ולזחול, ויום אחד נאחזה בברכי, נעמדה על שתיים, חייכה אלי חיוך מקסים, מעפעפת לעברי בריסים שכיסו עיניים כחולות מדהימות, ומיד אחר כך צנחה על ישבנה המרופד ופרצה בבכי מר.

"בנצי, תעשה לי טובה ותרים אותה." קראה גיסתי מהמטבח. הרמתי את היצורית הקטנה שהפסיקה מיד לבכות והחלה למשש את צווארון חולצתי. אחר כך פיהקה פיהוק מלבב, חושפת ניצן של שן אחד בודדה, הניחה את ראשה על כתפי ונרדמה, ידה לופתת את צווארון חולצתי.

מאז אותו יום הפסקתי לקרוא לה גורת אדם והתחלתי להתחנף אליה כמו שעשו כל שאר בני משפחתי, כולל יובל ומיקי הקטן שכבר הצהיר שהוא עומד להתחתן עם אודליה כשיגדל.

אחרי שנשביתי בקסמיה של אודליה התחלתי לשאול את עצמי למה אחי כן ואני לא? למה גם לי אין יצור קטן ואדמוני משלי שיישא אלי מבט אוהב ויקרא לי אבא?

"כי אתה צריך בשביל זה גם אימא." הסביר לי יובל בסבלנות כשהעליתי את התהייה בפניו.

"אולי ליני תרצה לעשות איתי ילד?"

"לא, ילד אחד מספיק לה, ואם היא תרצה עוד ילד היא תעשה אותו איתי." נעץ בי יובל מבט תקיף, "ילד זה לא רק כיף, זה גם הרבה מאוד אחריות, הוצאות ובעיות." הזהיר אותי.

"אני יודע, אבל... אתה חושב שאני אהיה אבא טוב יובל?"

"לא יודע." התחמק יובל, "תלוי."

"תלוי במה?"

יובל שקע בהרהורים, מנסה לחוות את דעתו בכנות, ובלי לפגוע בי יותר מידי."תלוי באימא של הילד, לדעתי תצליח להיות אבא טוב בתנאי שהאימא לא תדרוש ממך יותר מידי."

"אני יודע שאני לא מושלם, עשיתי המון טעויות ושגיאות בחיים, אבל אני לא חושב שאני כזה נורא, ואני גם יכול להשתפר עוד יותר."

"בסדר." ליטף יובל את כתפי בפייסנות.

"אתה סתם אומר, אתה לא רציני." נעלבתי.

"מה קורה אתך בזמן האחרון בנצי, למה פתאום כל כך דחוף לך להביא ילד? מה, אין מספיק ילדים בעולם?"

"כן, אבל אף אחד מהם הוא לא שלי." הטחתי, "לכולם יש ילדים, לך יש את מיקי, ולעידן יש את התאומים, אפילו לאחי הדפוק יש ילדה, רק לי אין."

"גם לשרון אין."

"רק כי היא לא רוצה."

יובל נאנח, "גם אתה לא רצית עד עכשיו, למה פתאום בא לך להיות אבא? אז מה אם אחיך הצליח, זה לא אומר שגם אתה חייב."

"אתה לא מבין כלום." צעקתי עליו ויצאתי החוצה לנשום אוויר צח. הסתובבתי בין בניני הפנימייה, כועס ומר נפש, מנסה להבין מה קורה איתי ולמה האבהות בוערת פתאום בעצמותיי ונתקלתי בהרשקו, מטייל עם הפינצר שלו שהיה לבוש סוודר חמוד כהגנה בפני קרירות הלילה.

"תגיד, לא בא לך לטייל עם ילד במקום עם כלב?" שאלתי.

הרשקו התיישב על ספסל והניח לכלב לקפוץ על ברכיו. "כשהייתי צעיר קצת יותר חשבתי על זה." הודה וליטף את ראשו החלק של הכלב, "אפילו ניסיתי לחפש מישהי שרוצה אבא לילד שלה בלי להתחתן, אבל מאז שאני עם פלוריאן ירדתי מהעניין."

"הוא הבן זוג שלך, לא הילד שלך." הזכרתי לו.

"אני יודע." חייך הרשקו, "ובהתחלה דווקא חשבתי שהוא כן יהיה מעוניין להיות אבא, אבל פלורי מתנגד לזה בתוקף, לדעתו הומואים לא צריכים להביא ילדים."

"למה לא?"

"כי בשביל להביא ילדים יש סטרייטים, וחוץ מזה גם ככה יש מספיק ילדים בעולם."

"פלורי סתם אגואיסט." התמרמרתי.

"בדיוק ההיפך, להביא ילד למשפחה של שני הומואים זו אגואיסטיות לשמה, וחוץ מזה, איך תטפל בילד, יש לך מושג כמה עבודה זה להיות אבא?"

"כן, יש לי, אבל חשבתי על סידור נוח יותר, משהו כמו הסידור בין ליני ליובל."

"זאת אומרת לתת לילד לגדול אצל אימא ולהיות אבא של סופי שבוע?"

"לא נכון, יובל רואה את מיקי כל יום, הם מגדלים את הילד יחד."

"ליובל יש מזל גדול עם ליני, אבל כמה נשים כמוה יש? ומה הוא יעשה אם היא תיפרד משרון ותחליט לחזור לקליפורניה למשל?"

"אל תדבר שטויות, זה לא יקרה, ומה תגיד על רפי ועידן שחיים יחד והם הורים לילדים?"

"הם הורים כי הם התחתנו קודם עם נשים, למזלו עידן גר עם אימא של הילדים שלו באותו בית, אבל הוא חייב לגור גם עם הבת זוג שלה, ורפי אולי אבא, אבל הוא רואה את הבנות שלו בקושי פעם בשבוע." ציין הרשקו בנחת.

המשכתי לברר מה דעתם של שאר הקולגות שלי על אבהות של הומואים וראשי הסתחרר משפע הדעות. בלי כוונה גרמתי אפילו לריב בין מיכאל לנמרוד. מיכאל טען בחום שהרעיון שהומואים יהפכו להורים הוא מגוחך ואין טעם לנסות לחקות את ההתנהגות של הסטרייטים, ואילו נמרוד הכריז שהוא תמיד רצה ילד, והוא לא מתכוון לוותר זכותו להפוך לאבא.

"ואיך בדיוק אתה מתכוון לעשות את זה?" שאל מיכאל, קצת בלעג.

"לא יודע עדיין, אבל כיום לא חסרות דרכים, אפשר להביא ילד עם אישה שלא רוצה להתחתן, או עם זוג לסביות למרות שמה שאני באמת רוצה זה להביא ילד עם פונדקאית, ככה הוא יהיה כולו שלי."

"שלך?" זקף מיכאל מבט נרגז בבן זוגו שנחפז לחייך בהתנצלות.

"שלנו." תיקן את דבריו.

"אבל תהיה לו אימא שתיתן לו חצי מהמטען הגנטי שלה, ומה תעשה אם הוא ירצה להכיר את הפונדקאית שלו אחרי שהוא יגדל?"

"אתה לא מבין מישה, הפונדקאית רק תיתן את הרחם שלה, הביצית תבוא מאישה אחרת, מישהי שתראה בערך כמוני ותישאר אנונימית, זה כמו תרומת זרע."

"וואלה? ובעיני זה לא מוצא חן, כל הרעיון נראה לי לא רק מגעיל אלא גם מסובך ויקר נורא."

"לא מסובך בכלל, אבל כן, יקר. בגלל זה אני רוצה שנעשה את זה רק בעוד כמה שנים, אחרי שנתבסס יותר כלכלית."

"אם ככה כדאי שתבחר לך מקצוע אחר כי בתור מורה בחיים לא יהיה לך מספיק כסף, וחוץ מזה אמרתי לך שאני נגד."

"כן, אבל מישה, תקשיב..."

"לא רוצה." התרגז מיכאל, "אמרתי שלא אז לא!"

עזבתי אותם מתווכחים והלכתי הביתה, שמתי מודעה בפורום של הורות גאה וקיוויתי לטוב. 

להפתעתי קיבלתי כמה תשובות מעניינות ובמשך זמן מה הייתי עסוק מאוד בפגישות עם נשים שכמהו לילד בדיוק כמוני.

חלקן היו סתם מטורפות, חלקן רצו רק זרע ומימון, אבל לא התלהבו לחלוק את הילד העתידי עם אביו, וחלקן, אלו שבאמת מצאו חן בעיני, פסלו אותי בגלל אלף ואחת סיבות - לא מצא חן בעיניהן שאני ג'ינג'י, שאני מורה, שאני גר בצפון, שאני מרוויח מעט מידי, ואחת כעסה כי אמרתי לה שחנוך לווין הוא המחזאי הישראלי הטוב ביותר במאה העשרים.

לא התייאשתי והקדשתי לעניין זמן רב, אפילו הבאתי את כל המועמדות הסבירות ל'נווה אלונים' כדי לפגוש את יובל ובמשך כל אותו זמן הייתי עסוק כל כך בבחירת אימא לבני עד שלא שמתי לב להתקרבות שחלה בין יובל שלי לבין תולי שהיה לא רק מדריך אהוב ונערץ אלא נעשה גם מורה לתנ"ך ולתושב"ע.

מי שפקחה את עיני הייתה דווקא עתליה, קרובת משפחה של גולן - בן זוגו של תולי - שהחליטה להביא ילד מחוץ לנישואים עם גבר שלא ירצה חלילה להתחתן איתה.

"היא לסבית?" חקרתי את גולן.

"ממש לא, עתליה היא א-מינית." הסביר גולן. 

"א-מינית, מה זה אומר?"

"זה אומר שאין לה עניין במין, כל הנושא של מין מעורר בה סלידה, אבל היא רוצה ילד, ועדיף עם הומו, ומה שטוב זה שהיא גרה לא רחוק, ושהיא משוגעת על תיאטרון ומעריצה את חנוך לווין."

"נשמע טוב, אני אשמח לפגוש אותה." אמרתי וכמה ימים אחר כך נפגשתי עם עתליה שמצאה חן בעיני מאוד. שבוע אחר כך הפגשתי אותה עם יובל, הפגישה נערכה בדירתם של גולן ותולי ועלתה יפה מאוד, התנהלה שיחה ערה ומאוד נהנינו, אבל כשליוויתי אותה למכוניתה העירה עתליה חרש שכדאי שאשים לב מה קורה בין תולי לבן זוגי.

"למה את מתכוונת?" נדהמתי, "הם חברים טובים, זה הכול, כולנו ב'נווה אלונים' חברים אם לא שמת לב."

"שמתי לב, וזה באמת נהדר, אבל יש לי הרגשה חזקה שיובל שלך דלוק קצת על תולי."

"לא יכול להיות, מה פתאום? תולי רק ילד."

"הוא צעיר, זה נכון, אבל הוא בהחלט לא ילד, הוא גבר צעיר ומרשים מאוד, ויובל לא מוריד ממנו את העיניים. אני במקומך הייתי דואגת." אמרה עתליה בביטחון מוחלט, והפליגה לדרכה, משאירה אותי פעור פה וחרד. 

שקוע בהרהורים חזרתי לדירתם של גולן ותולי ונכנסתי פנימה חרש, בלי שהם יבחינו שחזרתי. הם ישבו בסלון, גולן על כורסת הטלוויזיה, רגלו השבורה לשעבר שעדיין כאבה מורמת על הדום מרופד בכרית וכולו שקוע במסך המחשב הנייד שלו שהיה מונח על ברכיו. תולי ישב לצידו על מסעד הכורסא, ידו נשענת קלות על כתפו, מחלק את תשומת ליבו בין המסך של גולן לבין יובל שישב על הספה מולו, רכון לעברו של תולי, ידו מושטת וכמעט נוגעת בברכו. הוא ישב בחצי פרופיל אלי והבעת הכמיהה שזיהיתי בפניו מחצה את ליבי בכאב ישן - הוא מעולם לא הביט בי כך.

בבת אחת חזרתי לתקופה הרעה ההיא כשהוא חזר לאקס שלו, משאיר אותי לבד אחרי שכבר זכיתי להתחמם באהבתו, אמנם אהבה מסויגת ועל תנאי, אבל האהבה הראשונה שידעתי, האהבה היחידה בשבילי.

אחרי שהוא ואילן חזרו זה לזה משהו בי התמוטט ונשבר, ובבת אחת הידרדרתי להתנהגות מופקרת ומכוערת, משלים בכמה חודשים סוערים את כל תענוגות הבשר שמנעתי מעצמי עד אז. היו לי כמה כרטיסים בכמה אתרי היכרויות, נפגשתי עם עשרות גברים ולא החמצתי אף הזדמנות לזיונים, אפילו משה ומוני, תלמידי לשעבר, זכו להתארח במיטתי, ועד היום אני מסמיק ממבוכה כשאני נזכר בכך.

בזמנו אמרתי לעצמי שאחרי שחיכיתי יותר מידי זמן אני ממצה את עצמי, חוקר את המיניות שלי, ושאר הבלים מתיפייפים שנועדו להסתיר את האמת הלא נעימה - בניסיון להתגבר על ליבי השבור ועל הדרך אולי לנקום ביובל שנטש אותי באכזריות הפכתי להולל חסר מעצורים.

כעסתי עליו ושמחתי לראות אותו סובל ומושפל אחרי שאילן זרק אותו בפעם השנייה, ובכל זאת לא הפסקתי לאהוב אותו, וברגע שזה היה אפשרי חזרתי לזרועותיו, נוטש מאחורי את תקופת ההוללת שלי.

אולי זו הייתה טעות, אולי הייתי צריך למצוא מישהו אחר לאהוב, אבל לא יכולתי. למרות שהוא פגע בי כמו שאיש לא עשה מעולם לא יכולתי להפסיק לאהוב אותו.

מהרגע שנפגשנו ידעתי שיובל הוא אהבתי הראשונה והאחרונה, שאני יכול לחשוק באחרים, אפילו להזדיין איתם, אבל לאהוב אני יכול רק אותו.

הכאיב לי לראות אותו עורג לגבר אחר, גבר צעיר ויפה ששייך לאחר. הבעת פניו המוקסמת והמשתוקקת גרמה לי לחוש זעם, קנאה והזדהות מעורבבים יחד לבלי הכר.

"על מה אתה מסתכלים?" שאלתי וכולם הפנו אלי את מבטם והראו לי מאמר מעניין על חברה שהקים יזם זריז אחד שמסדר להומואים תרומת ביציות ואם פונדקאית, ואם משלמים לו מספיק אפשר לקבל תינוק נטול אימא שיהיה כולו שלך.

"אבל אתה לא חושב שכל ילד צריך גם אימא?" הבטתי בגולן שמשך בכתפיו ואמר שאם הוא כבר יביא ילד הוא מעדיף לגדל אותו לבד, בלי להתחשב בשיגעונות של אף אחת.

"אני לא מסכים." התנגד תולי, "לדעתי ילד צריך אימא ואבא, ואני לא מבין למה כל ההומואים רוצים פתאום ילדים."

"זה לא פתאום, הם תמיד רצו, אולי לא כולם ואולי לא בגילך, אבל כמעט כל גבר מגיע בסופו של דבר לשלב בחיים שהוא רוצה ילד."

תולי משך בכתפיו ואמר שיש לו מספיק אחיינים, ובכלל, יש די אנשים בעולם, לא כולם צריכים להיות הורים.

גולן חייך אליו, חיבק את מותניו ואמר לו שהוא עדיין ילד, ותולי התרפק עליו, גלש והתיישב על ברכיו, מפנה בזריזות את המחשב מדרכו, והשניים התנשקו בלי לשים לב שפניו של יובל מתכרכמות למראה הזוגיות הדביקה שלהם.

הוא אמנם חייך ואמר שהם מתוקים, אבל אני שמכיר אותו טוב ראיתי שההצגה שלהם מכאיבה לו, והתפלאתי איך לא הבחנתי עוד קודם שליובל שלי יש קראש על תולי הצעיר.

פעם אם רק הייתי חושד שהוא מעוניין במישהו אחר הייתי עושה ליובל סקנדל, צועק ומתרגז, זורק חפצים ומנסה לפגוע בו ולהכאיב לו כשם שהוא הכאיב לי, אבל התבגרתי והחכמתי מאז, או שאולי התרככתי? לא יודע. אולי פשוט הייתי עייף מידי בשביל לעשות סצנה? כך או כך בחרתי לשתוק ולהעמיד פנים שלא ראיתי כלום.

חזרנו הביתה כשאנחנו משוחחים על עתליה, על הפריות מבחנה ועל גידול ילדים, ובלילה הוא חיבק אותי כרגיל ואמר שהוא מקווה שאני אצליח להיות אבא, ואני החזרתי חיבוק, הודיתי לו ונרדמתי בזרועותיו כרגיל, מנסה להעמיד פנים שלא ראיתי מה שראיתי.

"אני לא יודעת, כל העניין הזה של א-מיניות נראה לי מוזר מאוד." העירה שרון כשהתייעצתי בה, "יכול להיות שהיא מסתירה בעיה נפשית שעלולה להתפרץ אם היא תהיה בהיריון."

"אז מה, לשלוח אותה להערכה פסיכולוגית? ומה אם היא לא תרצה? מה אם היא תיעלב ותוותר על כל העניין?"

שרון נאנחה ואמרה שהחיים הם לא חברת ביטוח, וגידול ילדים הוא עסק מסוכן מאוד, כל הורה יגיד לך את זה, ואם יש לי תחושה טובה בקשר לעתליה ואני רוצה מאוד להיות אבא אז כדאי שאלך על זה כדי שלא אצטער אחר כך, כשיהיה מאוחר מידי.

נפגשתי עם עתליה עוד מספר פעמים, שוחחתי איתה על חייה, ועל השקפותיה בנוגע לכל דבר תחת השמש, מנסה תוך כדי כך לברר בזהירות אם היא עברה אי פעם טיפול נפשי. לרוע מזלי היא הייתה די פיקחית, או שאני לא הייתי מתוחכם מספיק, והיא הבינה מיד מה אני מנסה לעשות.

"למה שלא תשאל אותי ישר אם ראיתי פסיכולוג?" תקפה, מביטה ישר בעיני.

"טוב, אני שואל." נכנעתי, "היית אצל פסיכולוג?"

"כן, אפילו אצל שניים, וכולם הסכימו שאני אינטליגנטית ושפויה, ולמרות שאני לא מעוניינת בסקס אני אדם יציב ומאוזן." היא חייכה בחמימות וטפחה קלות על זרועי, "אל תדאג, אני אטפל יפה בילד שלנו."

"בסדר, אני סומך עליך." החלטתי, "בואי נחתום חוזה, ואגב, את צודקת, ליובל יש קראש על הילדון ההוא."

"ומה אתה מתכוון לעשות בקשר לזה?" שאלה עתליה בדאגה.

"לא יודע, מה אפשר לעשות? אני בטוח שהוא לא בוגד בי, ושהוא לא אמר כלום לתולי שבטח לא חושד בשום דבר."

"יכול להיות שאתה צודק, שעדיף לשתוק ולחכות שזה יעבור מעצמו." הסכימה עתליה, והוסיפה שלפחות הצרות הרומנטיות האלו נחסכו ממנה.

"כן, אבל מצד שני את גם לא יודעת כמה זה נפלא לאהוב."

"זה לא נכון." מחתה עתליה, "אני אוהבת אנשים בדיוק כמו כל אחד אחר, אני רק לא רוצה שהם יתקעו בתוכי חלקים מהגוף שלהם. זה נראה לי מגוחך וחסר טעם, ואפילו מגעיל."

"ומה עם היריון, זה לא נראה לך מגעיל שתינוק יגדל לך בבטן?"

"התינוק יגדל ברחם שלי שמיועד לגידול עוברים, מה מגעיל בזה? אתה מכיר דרך אחרת להביא ילדים?" שאלה עתליה בהיגיון.

"לא." הודיתי. "ומה עם הנקה, תרצי להניק?"

"בטח, בשביל מה יש לי שדיים? חלב אם הוא הכי בריא, אני מקווה שאני אוכל להניק את הילד לפחות עד גיל שנה."

"ומה אם תיוולד ילדה?"

"גם אותה אני אניק." חייכה עתליה בקור רוח, "וגם אם יהיו תאומים אני אניק אותם, תפסיק לדאוג כל כך, יהיה בסדר."

הפסקתי לדאוג והכנתי בעזרת עורך דין ממשפחה חדשה חוזה הורות עם עתליה. החוזה היה פשוט והגיוני - המשמורת על הילד שייוולד תהיה של שנינו, ההוצאות והאחריות עליו יהיו משותפות, הוא יגדל אצל אימו, אבל זכותי לפגוש אותו פעמיים בשבוע, או יותר, אם אימו לא תתנגד, וכל סוף שבוע שני הוא ילון אצלי, אלא אם כן זה לא יסתדר מאיזה סיבה.

אחרי שחתמנו על החוזה הזמנו את כל ידידינו לארוחה חגיגית במסעדה כדי לציין את האירוע, וגם כדי לתת לכולם הזדמנות להכיר את עתליה. היא באה לבושה בשמלה נאה, שערה אסוף בקפידה, ופניה מאופרות בחן, ועשתה על כולם רושם מצוין. אפילו אימא ציינה שרואים שהיא בחורה הגונה ממשפחה טובה, ושהיא נחמדה, מנומסת ומחונכת, ובעלת שיניים טובות.

"את לא חושבת שהיא קצת מוזרה?" חקרתי בזהירות את אימא כשהחזרתי אותה הביתה.

"כן, אבל מצד שני מי מאיתנו לא מוזר? גם אתה מוזר ובכל זאת היא רוצה שתהיה אבא של הילד שלה." ענתה אימא בפיזור נפש שנבע כנראה מעייפות, או אולי מכמה כוסות היין ששתתה. "כנראה שזה משהו באוויר, או אולי בגלל האביב, אפילו יובל נעשה לאחרונה קצת מוזר." הוסיפה, ועצמה את עיניה. 

"למה את מתכוונת?" נחרדתי, "מה פתאום מוזר? מה מוזר בו?"

אימא משכה בכתפיה, "אולי אני טועה, מה כבר זקנה כמוני מבינה, אבל הייתה לי הרגשה שהוא נדבק לילד הדתי הזה, לחבר של הבחור שסוחב רגל."

"את מתכוונת לגולן? הוא שבר את הרגל לפני כמה חודשים והוא עדיין לא הבריא לגמרי, הוא עושה פיזיותרפיה ובעוד כמה שבועות הוא כבר יתחיל ללכת כרגיל, ויובל לא נדבק לתולי, הם מרכזים יחד את הפרויקט של בית הכנסת ויש להם המון סידורים לעשות, זה הכול."

"אם אתה אומר." נאנחה אימא והשעינה את ראשה על המסעד, התלוננה שראשה מסתחרר, שהיא רוצה לעשות פיפי, ולמה צריך בכלל בית כנסת ב'נווה אלונים'?

"צריך כי יש לנו לאחרונה המון תלמידים דתיים שרוצים מקום להתפלל בו."

"חשבתי שכל התלמידים שלכם הומואים, מה יש להם להתפלל? הרי אלוהים לא מרשה שיהיו הומואים?"

"בשום מקום בתנ"ך לא כתוב שאסור להיות הומו, כתוב רק ש... לא חשוב, יש גם הומואים דתיים אימא."

"לדעתי זה לא הגיוני." פסקה אימא.

"יכול להיות, אבל עובדה, ככה זה וזהו, הנה, הגענו הביתה, לילה טוב אימא."

"לילה טוב בנצי." ליטפה אימא את ראשי ליטוף נדיר, ורצה לעשות פיפי. 

בזמן שנאבקתי עם הפרויקט של הפיכתי לאבא התמודד יובל עם המשימה של הקמת בית הכנסת ב'נווה אלונים'. שנינו נתקלנו בקשיים לא מתוכננים שחייבו אותנו לגייס את כל כוחות השכנוע שלנו - הוא ניסה להסביר למנהל ההנדסי של המועצה האזורית למה פנימיית נוער להטב"י זקוקה לבית כנסת, בעוד אני מתמודד עם הקשיים של עתליה לעבור בדיקה גינקולוגית לפני שנתחיל במסע לעבר ההורות.

שנינו הצלחנו במשימה רק אחרי שגייסנו חברים לעזרה. יובל לקחת איתו את תולי לוועדת החריגים של מהנדס המועצה ונתן לו את זכות הדיבור, וראה זה פלא, הצעיר הביישן ורך הדיבור הצליח לשכנע את הבירוקרטים חמורי הסבר של המועצה שיש הומואים ולסביות דתיים שהיהדות מהווה חלק נכבד מעולמם הרוחני ושזקוקים למקום מיוחד להתפלל בו ולקיים בו את כל מצוות הדת, ולדרוש מהם ללכת לבתי כנסת מחוץ לפנימייה הוא חוסר צדק ופגיעה בזכויותיהם.

אני לעומת זאת הכרתי במגבלותיי כגבר שמעולם לא שכב פסוק רגלים ומושפל על כסא הגינקולוג וסבל מפשפוש חודרני באבריו האינטימיים, ואחרי מאמצים ובירורים הצלחתי לאתר בעזרת שרון מרפאה פרטית לפוריות שכל הצוות המטפל בה היה מורכב מנשים בעלות אג'נדה פמיניסטית.

מאחר וגברים לא היו רצויים במרפאה, רק הזרע שלהם זכה לעבור את סף הדלת, הפקדתי את כוס הפלסטיק הקטנה שלתוכה אוננתי בידיה של יהל, ידידה של שרון וליני שהתנדבה ללוות את עתליה ולתמוך בה רגשית, נפשית ומעשית בזמן שהיא תעבור הפריה

"היא מקסימה." השתפכה עתליה ברגשנות מפתיעה, "בחורה כל כך רגישה ועדינה, והאווירה במרפאה ממש נהדרת, מוזיקה קלאסית מרגיעה, צבעים רכים, המון כריות ופעמוני רוח, מרפאה נהדרת, ממש גן עדן לנשים.

"כריות, מוזיקה קלאסית ופעמוני רוח?" הבטתי בה מופתע, "זה מה שיכניס אותך להיריון?"

"לא, בטח שלא, אבל זה מקום מרגיע ונעים מאוד, ומה שהכי טוב זה שאני יכולה להיות בטוחה שאף גבר שתלטן לא יתפרץ פנימה יתחיל לחלק פקודות ויקלקל הכול בנוכחות שלו..."

"יש גם נשים שתלטניות שמחלקות כל הזמן פקודות." מחיתי, "שרון למשל, וגם אימא שלי, בעיקר כשהיא שוכחת לרגע שהיא סבתא."

"זה לא אותו דבר." התרעמה עתליה, "גם האישה הכי שתלטנית ואסרטיבית לא תתפרץ ותפריע לי באמצע משפט כמו שאתה עושה."

"סליחה," התנצלתי, "לא התכוונתי."

"אני יודעת שלא, הבעיה שאתם עושים את זה אוטומטית כי בגלל התרבות הפטריאכלית ששולטת בעולם אתם משוכנעים שהזין שלכם נותן לכם את הזכות להתנשא על כל מי שנולדה עם רחם." הכריזה עתליה, ונעצה בי מבט תקיף, "ואתה עוד בסדר יחסית, רוב הגברים גרועים יותר." בישרה לי.

"תודה רבה." אמרתי בענווה, כובש את זעמי, "מותר לשאול מה בדיוק עשיתם שם עם הזרע שלי?" שיניתי נושא.

"הקפאנו אותו." חייכה עתליה בחביבות.

"ומתי תפשירו אותו? מתי תתחיל הפרית המבחנה?"

"אז זהו, שהרופאה שמטפלת בי, אישה פשוט מקסימה, לסבית שחיה עם בת הזוג שלה כבר עשר שנים ויש להן תאומות מדהימות, חושבת שאין שום סיבה ללכת ישר על הפריית מבחנה, לדעתה אין סיבה שלא ננסה קודם את השיטה הטבעית."

"הטבעית?" פערתי פה, "אבל... אבל עתליה..."

היא צחקה, מבודחת מבהלתי, "אל תדאג, אתה לא צריך לעשות כלום, נתת זרע וזה מספיק, את השאר יעשה מזרק גדול מלא בזרע שלך וכמובן גם אימא טבע."

"וזה לא מפריע לך ש... ש... המזרק הזה... הוא יכנס לאן שאני חושב שהוא יכנס?" הסמקתי.

עתליה גיחכה, משועשעת. "זה לא הכי נעים, אבל יש דברים יותר גרועים. אני אשכב בחדר אינטימי על מיטה רכה ויהל תהיה לידי כל הזמן. הם חשבו על הכול וכול התהליך יתבצע בצורה מאוד נעימה."

"ומה אם זה לא יעבוד?"

"אז ננסה שוב. גם בטבע זה לא הולך תמיד בפעם הראשונה, אנחנו ננסה עד שזה יצליח, ואין שום סיבה שזה לא יצליח, הרופאה בדקה אותי טוב והגיעה למסקנה שהכול אצלי בסדר גמור ואין שום סיבה להציק לי עם הפרית מבחנה." חייכה עתליה בביטחון שהתברר כמוצדק כי באמת, כבר בניסיון השלישי ההפריה הצליחה.

עקב צירוף מקרים מוצלח קיבלנו באותו יום גם את התשובה החיובית מהמרפאה וגם את האישור על הקמת בית הכנסת.

באותו לילה, אחרי כמה שבועות מתוחים שבהם לא היה לנו כל כך חשק, חגגנו, אני ויובל, במיטה, בטוחים שהנה, הגענו אל המנוחה ואל הנחלה והכול ילך למישרים מעכשיו, אבל העתיד הוכיח שצרותינו רק התחילו.

עתליה התחילה לסבול מבחילות בוקר ביום בו הציג בפנינו האדריכל ששכרה שרון את שרטוטי בית הכנסת, ובעוד היא מתמודדת עם הקאות ומצבי רוח נוגים נערכה ברחבת הדשא שהשתרעה מול הבניין המרכזי של 'נווה אלונים' הפגנת מחאה סוערת.

ההפגנה הייתה צעקנית וצבעונית מאוד והיא כוונה כנגד התוכניות של בית הכנסת המיועד. האדריכל שהגה אותן נעלב מאוד משריקות הבוז שהופנו כנגדו, ואפילו שרון לא הבינה בהתחלה מה הבעיה, אבל עד מהרה התברר שקצפן של הבנות יצא כנגד עזרת הנשים שהייתה אמורה לשכון בגלריה שתשקיף על האולם המרכזי בו יתפללו כמובן הבנים.

שרון יצאה החוצה נעמדה מול קבוצת המפגינים שכללה בעיקר בנות והזמינה אותן לדיון פומבי.

"בית הכנסת יפה מאוד ומעוצב בצורה מקסימה." פתחה אמונה, דתלשי"ת שחורת צמה ועין, בנועם קול, "אבל המבנה הפנימי שלו לא מקובל עלינו, הוא מהווה עלבון לכל הנשים שיכנסו אליו."

"מה פתאום עלבון?" מחה האדריכל במבטא אמריקאי חזק, וניסה להסביר, כשהוא מגמגם מעט, שאין לו שום דבר נגד נשים.

"אז למה תכננת עזרת נשים קטנה וחבויה כזו? הצורה שבה מנסים להחביא אותנו בפינת בית הכנסת מנציחה את הניסיון לדחוק נשים מהציבור, אנחנו לא נקבל את היחס המפלה הזה בשום פנים ואופן." הצהירה אמונה בתוקף.

"אבל... אבל..." גמגם האדריכל, צעיר רזה, עגול משקפיים וענוג מבט.

"רק שיהיה לך ברור," התפרצה בחורה אחרת, בעלת קול רועם ושפע קעקועים, לתוך גמגומו האיטי, "אין מצב שנשב שם למעלה בשקט, אף גבר לא ידחוף אותנו לפינה של בית הכנסת. אני מתכוונת לשבת במקום טוב באמצע ממש מול החזן ואני לא מציעה לאף אחד לנסות להזיז אותי משם!"

"נכון! כל הכבוד! לא ניתן שיחביאו אותנו!" הסכימו שאר הבנות בצעקות.

"בנות, אני מבקשת, אנחנו מנסים לשוחח בשקט." ניסתה שרון להכניס מילה אך לשווא, הבנות הזועמות התעלמו ממנה, צעקו וצרחו, נופפו שלטים מאולתרים, ושרקו במשרוקיות.

רק סשה, שחקנית כדור סל מחוננת, גבוהת קומה, רחבת כתפיים ובעלת קול רועם הצליחה להרגיע את המהומה אחרי שנעמדה על כסא וצרחה על כולן לסתום כדי לתת לאמונה לדבר.

"אני מתנצלת בשם כולן על הרעש." אמרה אמונה וחייכה אל סשה ששלחה לה נשיקה באוויר, "אבל הבנות כועסות ובצדק, אנחנו דורשות שינוי בחלוקה הפנימית של בית הכנסת ולא נזוז מפה עד שדרישותינו יתמלאו."

"אני לא מבין למה אתן מתלוננות, רציתם בית כנסת וככה נראה בית כנסת, מה אני יכול לעשות?" מחה האדריכל.

"אתה יכול לחשוב קצת למשל במקום להעתיק מהסטרייטים בלי לחשוב." ענתה לו אמונה בחריפות, "מה הטעם להפריד בין נשים לגברים בבית כנסת שנועד להומואים וללסביות? ואם אתה כבר מתעקש להפריד בין זכרים ונקבות למה הבנות נדחקות לפינה והבנים מקבלים מקום טוב באמצע?"

"באמת, למה?" הפנתה שרון מבט זועף אל האדריכל המבוהל שמשך בחוסר ישע בכתפיו, התנצל והבטיח לתקן את המשגה.