ג. נשבר לי

הלומד לקבל

שבועיים לפני שהורידו לי סופית את הגבס הנחית עלי מקום העבודה שלי הפתעה לא נעימה ולא חידש את החוזה שלי. הפחדנים האלו אפילו לא התקשרו לבשר לי את הבשורה הלא נעימה אישית אלא שלחו מכתב מודפס.

כמובן שהתקשרתי ומחיתי וכעסתי, אבל שום דבר לא עזר, בכוח אדם התעקשו באדיבות שאין לרגלי השבורה ולחופשת המחלה הארוכה שלי שום קשר לעובדה שאני נזרק מהעבודה.

זו אחת הבעיות בחוזה אישי, אתה מרוויח טוב כל זמן שאתה עובד, אבל ברגע שיש שינוי ולא רוצים בך יותר אפשר להשליך אותך בלי שום היסוס. יכול להיות שלרגל השבורה שלי לא היה שום קשר לכך שפתאום שירותי לא נדרשו, ויכול להיות שלא, מה זה משנה? עובדה שהם החליטו להיפטר ממני ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות נגד זה.

הייתי מודאג ומבוהל משינוי מעמדי ולא ידעתי איך לבשר לתולי שבבת אחת הפכתי מעובד מוערך שנהנה משכר גבוה ומבונוסים למובטל ולכן פשוט שתקתי.

אחרי כמה ימים של שתיקה שאל אותי תולי בוקר אחד על מה חלמתי הלילה.

"אין לי מושג, למה?"

"אתה בטוח שאתה לא זוכר?" התעקש תולי.

"לא, אני אף פעם לא זוכר את החלומות שלי, כנראה שהם לא חשובים כל כך, למה אתה שואל?"

"כי הלילה דיברת מתוך שינה."

"מי, אני? לא יכול להיות, בחיים לא דיברתי מתוך שינה." מחיתי.

"הלילה כן דיברת." עמד תולי על דעתו.

"מה אמרתי? אני מקווה שזה לא היה משהו מפליל." ניסיתי להתבדח.

תולי נותר רציני, "אמרת רק, 'לא, לא, לא...' ועשית פרצוף כזה..."

"איזה פרצוף?" חקרתי, חש משום מה בושה.

"אומלל כזה, מודאג, וגם הקול שלך היה נורא מסכן." הוא התיישב לצידי, צעיר וחסון, מדיף ריח טוב של נעורים ומשחת שיניים. "מה קרה גולן?" שאל בקול שקט והביט בי במבט מוזר, מבט מבוגר שהיה בו שמץ של רחמים.

"כלום." הסבתי את עיני מפניו, חש שאני מסמיק.

"אל תשקר לי, בבקשה גולן, אני מרגיש בלב שמשהו לא טוב קרה, בבקשה, תספר לי."

"אני רוצה שניפרד." פלטתי במהירות, ומיד נחפזתי לדדות משם אל המחשב שלי ולבדוק אם אתר 'דרושים' - אליו נרשמתי ברגע שהפנמתי שאני מובטל - שלח לי במשך הלילה הצעות עבודה חדשות.

תולי קם ונעמד מאחורי, מביט מעבר לכתפי במסך.

"לך מפה." כעסתי וכיביתי מהר את המסך, אבל לא הייתי זריז מספיק, הוא סובב אותי אליו וכרע על ברכיו מולי כך שפני היו בגובה פניו.

"אתה טיפש ושקרן, ואנחנו לא נפרדים." אמר רכות.

"אידיוט אחד, למה לך להישאר עם חבר מובטל, טיפש ושקרן?" שאלתי.

תולי משך בכתפיו ונישק אותי, "ככה, כי זה מה שבא לי." אמר וקם, מושך אותי אליו.

נשענתי על גופו והנחתי את ראשי על כתפו, "פחדתי לספר לך, לא רציתי להפחיד אותך."

"אני לא נבהל כל כך מהר, וחוץ מזה הרי תקבל פיצויים."

"כן, אבל הם יגמרו מהר מאוד אם נמשיך לחיות ברמת חיים גבוהה כזו, רק המשכנתא על הדירה הזו..." אחזתי בפניו העדינים בכפות ידי וניסיתי לחשוב איך חיי יראו בלעדיו, המחשבה הטילה עלי פחד.

"אין לי מושג מתי אני אמצא עבודה, אם בכלל, לטובתך עדיף שניפרד."

עיניו השחורות והגדולות נמלאו דמעות, "לא רוצה." אמר בעקשנות, "וחוץ מזה שכחת שיש לך תור לצילום סי. טי. בסוף השבוע? איך תגיע לבית חולים לבד?" שאל והדמעות החלו לזלוג על לחייו.

"אני אגיע במונית כי אני צריך להחזיר את המכונית מחר, היא לא שלי אלא של העבודה."

"באמת? לא ידעתי." קימט תולי מצח מודאג, "אולי קובי יוכל להסיע אותנו? אני אתקשר אליו."

"שלא תעז, אני לא רוצה לבקש טובות."

"אבל הוא חבר שלך, הוא ישמח לעזור לך גולן, אם הוא היה צריך אותך לא היית עוזר לו?"

"כן, בטח, אבל..."

"שום אבל." תולי הפסיק לבכות והדף אותי אל המיטה. צנחתי עליה, מגושם כמו שק תפוחי אדמה, חש זקן וחסר אונים. הוא נשכב לצידי ואחז בי, מפשיט מעלי את הפיז'מה ומסביר לי תוך כדי כך שאדם צריך לדעת לא רק לתת אלא גם לקבל.

"מעניין שדווקא אתה אומר את זה." גיחכתי כי תולי, למרות מאמציו, עדיין לא למד לקבל את הזין שלי.

"לא לזה התכוונתי." הסמיק תולי, "התכוונתי לזה שאתה צריך לדעת לקבל עזרה."

"אני מעדיף להסתדר לבד."

"כי אתה גאוותן, זו הבעיה שלך, בגלל זה שברת את הרגל, כדי שתלמד קצת צניעות וענווה."

"אתה בטוח? ואני חשבתי ששברתי את הרגל כי החלקתי במקלחת."

"אין מקריות בחיים, לא סתם החלקת במקלחת, זו לא הייתה תאונה אלא לקח שהיקום מנסה ללמד אותך." אמר תולי ברצינות של דתל"ש שויתר על אלוהים, אבל לא על האמונה שהיקום שלנו מנוהל בידי כוחות עליונים שמפקחים על האנושות כמו שהורים מפקחים על ילדיהם.

"תולי חמוד, אתה מדבר שטויות, אבל אני סולח לך כי אתה מתוק." הצטחקתי, ונישקתי אותו.

הוא נישק אותי בחזרה ועד מהרה שקענו בהתעלסות איטית ומתוקה שאמנם לא כללה חדירה, אבל הייתה מספקת מאוד.

אחר כך תולי הלך לעבודה ואני שקעתי בנמנום. התעוררתי רק אחרי שקובי התקשר לשאול מה שלומי ואיך אני מרגיש ובאיזה שעה בדיוק להגיע כדי לקחת אותי לעשות צילום סי. טי.

"לא צריך, אל תטריח את עצמך קובי, אני אקח מונית."

"אל תגיד לי מה לעשות, אתה נוסע איתי וזה סופי." פסק קובי.

"לא נעים לי שתפסיד יום עבודה בגללי."

"אני לא אפסיד כלום, נודניק, ותפסיק להעליב אותי, אתה חבר שלי ואני רוצה לטרוח בגללך."

"אני ממש מודה לך קובי, אבל..."

"שום אבל, סגרתי כבר הכול עם תולי, אני מסיע אתכם בבוקר לבית חולים, נוסע לעבודה וברגע שאתם מסיימים אתם מתקשרים ואני בא לקחת אתכם."

נשמתי נשימה עמוקה, אמרתי לעצמי להפסיק להיות אידיוט והסכמתי ואפילו אמרתי שוב תודה.

"בבקשה." אמר קובי במאור פנים ושאל אותי מה נשמע חוץ מזה.

"חוץ מזה שאני מובטל ונכה הכול בסדר." ניסיתי לשמור על ארשת פנים קשוחה.

"אתה לא נכה, דראמה קווין שכמוך, כולה שברת רגל, בעוד חודש, מקסימום חודשיים כבר תהיה לך עבודה חדשה ותשכח מהגבס."

"אני לא בטוח קובי, הרופא שבדק את הצילומים שלי התייעץ עם מנהל המחלקה ושניהם היו די מודאגים מהמצב. כנראה שיש בעיות עם הניתוח שעשו לי, הם חוששים שהשבר לא התאחה לגמרי ישר... היו אפילו דיבורים על עוד ניתוח... הרי סתם לא היו שולחים אותי לעשות צילום סי. טי."

"אל תדאג, בסוף הכול יהיה בסדר." ניחם אותי קובי, "כל זמן שהראש עובד שום דבר לא אבוד."

"קובי, מה יעזור לי שהראש שלי עובד אם לא נכנסת לי יותר משכורת לבנק? אתה יודע איזה משכנתא אני צריך לשלם?"

"אז תשכיר את הדירה ותלך לגור במקום פחות יקר, לתולי לא יהיה אכפת, הוא ילך אתך לכל מקום."

"גם לצפון?"

"לצפון?" הופתע קובי, "לאיזה צפון?"

"לצפון הארץ, המקום היחיד שענה לי היה איזה מפעל בחור שנקרא יוקנעם."

"למה חור?" מחה קובי, "יוקנעם זו עיירה מאוד נחמדה, נוף נהדר, הכול ירוק ויפה שם, ולא יקר כמו בתל אביב."

"בקיצור, חור. יש לי ראיון עבודה אצלם בעוד שבועיים ואם אני אצליח להגיע לשם ואם יסכימו להעסיק אותי למרות שאני צולע אני כנראה אקבל את ההצעה שלהם כי אני לחוץ בכסף. תגיד, אם אני אלך לגור שם תוכלו לארח אצלכם את תולי עד שהוא ימצא דירה חדשה?"

"מה, אתם נפרדים?" נדהם קובי, "הוא לא אמר לי כלום על זה."

"כי הוא עוד לא יודע, אבל אין מצב שאני אגרור אותו לגור בחור ההוא."

"אז תשבור לו את הלב רק כדי שהוא יזכה להמשיך לנשום את האוויר המזוהם של תל אביב?"

"קובי, אתה לא מבין, יש לו פה עבודה ויש את הלימודים שלו, ויש לו משפחה כאן, אני יודע שהוא בקשר עם אחותו הגדולה ועם הבן דוד שלו שמנסים לפייס בינו לבין ההורים, איך אני יכול להפוך לו את כל החיים רק בגלל שאני אפס שלא יכול לשמור על מקום העבודה שלו?"

קובי נאנח וחזר ואמר לי שאני אידיוט, ושתולי אוהב אותי יותר מאשר את המגורים בתל אביב, והפציר בי לא לעשות שטויות.

"בסדר." הסכמתי לא לשנות שום דבר עד שיתברר מצבי הרפואי, ונפרדתי ממנו בתודה מכל הלב. 

"לא מוכן, בשום פנים ואופן לא! אין מצב שאני עושה עוד ניתוח." התפרצתי לדברי הרופא בגסות, מדהים אותו בהתנהגות הילדותית שלי.

האמת, גם את עצמי הדהמתי. עד לרגע הזה התנהגתי למופת למרות שהביקור בבית החולים היה נורא מעייף.

היה לי קשה לרדת במדרגות ולהגיע למכונית של קובי ועד שצנחתי על המושב לצידו כבר רעדתי מרוב תשישות. גם בבית החולים הכול הלך מאוד לאט, הייתה המון בירוקרטיה וכל דבר לקח המון זמן. בכל מקום היה תור וחיכינו שעות על גבי שעות עד שנכנסתי לצילום, וגם אחרי שסוף סוף נשכבתי על מיטת הסי. טי. טכנאית הרנטגן התרגזה וצעקה עלי דרך הרמקול כי לא הבנתי את ההוראות שלה למרות שזו לא אשמתי שמשהו שם היה מקולקל והקול שלה נשמע משונה ולא ברור, ובכל זאת, למרות כל התקלות וההמתנה הממושכת והנדודים המעייפים במסדרונות בית החולים נשארתי רגוע ושקט. לא התלוננתי אפילו כשהורידו לי את הגבס וזה כאב, ושתקתי בגבורה כשהרגל הכואבת שלי נדפקה בספסל מתכת קשה בגלל שתולי סובב את הכסא מהר מידי, אבל כשהרופא אמר שאולי יצטרכו לעשות לי עוד ניתוח והפעם הוא יהיה קשה עוד יותר - כאילו שהראשון לא היה רע מספיק – ואחר כך תיאר לי בקור רוח איך ישברו את העצם שכבר התאחתה, ובאותה הזדמנות גם ייקחו עצם מהאגן כדי להשלים את שיקום העצם השבורה שלי זה כבר היה יותר מידי.

המחשבה על עוד ניתוח ועוד הרדמה שברה אותי לגמרי. צעקתי שלא, אני לא מוכן, ואני לא יכול יותר, ואני תקוע בבית כבר למעלה מחודש ובגלל הסיפור הזה איבדתי את העבודה שלי ועוד מעט הבנק ייקח גם את הדירה שלי, ואין מצב שאני הולך לעוד ניתוח, פשוט אין מצב!

"זה בין כה וכה לא יעזור, עדיף לי כבר למות." הצהרתי וקמתי מלא קומתי מכסא הגלגלים שהיה קטן מידי ועקום ולא נוח, ומרוב כעס וסערת נפש שכחתי להיזהר ודרכתי על הרגל המסכנה שלי שעדיין הייתה קצת נפוחה. ההרגשה הייתה כאילו דרכתי על גחלים לוחשות, זה כאב ושרף כמו מכת חשמל, ואני צנחתי חזרה על הכסא, מבוהל שאולי גרמתי לעצמי נזק בלתי הפיך וכבשתי את פני בידי כדי להסתיר את הדמעות.

תולי הניח יד מנחמת על כתפי ושאל בקול רועד קצת אם הניתוח השני באמת הכרחי.

"לא יודע." הודה הרופא והתחיל להקליד משהו במהירות, "זאת אופציה, אבל עד שהוא לא יעשה פיזיותרפיה ויתחיל לנסות ללכת אף אחד לא יכול לדעת אם יהיה בזה צורך."

"אין צורך בעוד ניתוח כי הוא בין כה וכה לא יועיל, אני לא יכול ללכת, כואב לי נורא ואני בטח אשאר בכסא גלגלים כל החיים." אמרתי, מיואש. אף פעם לא הייתי מדוכא ומבוהל כל כך, אפילו במסע הכומתה בצבא לא הרגשתי כל כך על הפנים.

"נו, נו..." אמר הרופא בזעף, "לא צריך להגזים, ושלא תנסה יותר לדרוך על הרגל סתם ככה, זה עוד מוקדם מידי."

"מה מוקדם?" התקוממתי, "שברתי את הרגל לפני שישה שבועות ותראה איך היא נראית? כולה נפוחה וכואבת... זהו, אני נכה." פסקתי, וגל שחור וקודר של דיכאון שטף אותי בבת אחת. "אין טעם לנסות לתקן, כל מה שתעשו רק יזיק עוד יותר, אני בחיים כבר לא אזכה ללכת." התנבאתי, וברגע זה האמנתי בכך בכל ליבי, וכבר ראיתי את עצמי יושב על כסא גלגלים, לבוש בלואיי סחבות, נכה פתטי שפושט יד לנדבה כדי לא לרעוב, מגשים בכך את נבואתו של אבי שאם לא אתגבר על החולשה הזו של אהבת גברים אסיים את חיי חולה ובודד, בלי עתיד ובלי משפחה שתדאג לי.

הרופא נשף בקוצר רוח ואמר שאני מדבר שטויות, ואולי כדאי שאפנה לרופא המשפחה שייתן לי כדורים שירגיעו אותי, ואחר כך כשהוא מתעלם ממני כאילו הייתי איזה תשוש נפש חסר הבנה הגיש מרשם לתולי והסביר לו שרק שישה שבועות אחרי הניתוח מותר לי להתחיל לנסות לדרוך בזהירות ובהדרכת פיזיותרפיסט על הרגל השבורה, ועד אז אפשר אמנם לוותר על גבס, אבל כדי לתמוך ברגל עלי ללבוש מגף אורטופדי מיוחד שאפשר לקנות בקומה למעלה, המוכר כבר יסביר לי איך לקבל החזר מקופת חולים.

"מותר לו להסתובב קצת בבית?" שאל תולי.

"כן, ואפילו רצוי, כי לא בריא לשכב כל היום, אבל רק שלא ידרוך על הרגל, העצם עדיין לא חזקה מספיק." 

תולי גלגל אותי בשתיקה לקומה למעלה ושם קנינו את המגף הארור הזה שעלה הון ושרוב הזמן נח בפינת החדר כי בבית החולים נדבקתי ממישהו בשפעת, ובניגוד להוראת הרופא שכבתי רוב הזמן במיטה, משתעל ומנוזל, ושואל את נפשי למות.

מאחר והייתי מנוטרל מי שטיפל בכל היה תולי שפרסם מודעה להשכרת הדירה שלי, וסגר חוזה עם דיירים שתכננו להתחיל לגור אצלי בעוד חודשיים בדיוק.

"עד אז כבר בטח תרוץ, לא רק תלך." העיר תולי באופטימיות, ונאנח כשהסבתי מעליו את פני ומשכתי עלי את השמיכה כדי לא לראות את פניו המחייכים.

 דף חדש

נסענו לראיון העבודה שלי ברכבת לחיפה ומשם במונית. לאורך כל הדרך היה עלי ללכת מעט מאוד, רק כמה צעדים מפה לשם, אבל בכל זאת היה לי קשה מאוד. למרות המקל הנוח ששכרנו ביד שרה, והמגף האורטופדי שלי שהיה אמור להיות נוח יותר מהגבס התקשיתי מאוד לזוז, וכאבי הגב שנגרמו לי בגלל שבוע רצוף של שיעולים לא הועילו כלום.

כל הדרך הייתי קודר ושתקתי. גם תולי נדבק ממני, הזעיף פנים ומיעט בדיבור. רק כשהתרחקנו מחיפה והתחלנו במסענו צפונה התבהרו פניו והוא התחיל לחייך. "תראה איזה יופי." העיר, מסובב את ראשו לפה ולשם, מתפעל מהאוויר הנקי, מהרי הכרמל העטויים עצים ירוקים, ומהגבעות הנחמדות שהכביש התפתל ביניהן בחן, וכשראינו עדר כבשים לבנות גולש לוואדי מוריק הוא מחא כפיים כמו ילד שמח, ונראה כאילו שכח כבר את מה שקרה הבוקר במיטה שלנו.

ניסיתי לשתף פעולה ולהביע התפעלות, אבל אני לא טוב בהעמדות פנים, וזכר הזיון של הבוקר עדיין צרב אותי. כל פעם שנזכרתי בזיון החטוף ההוא התביישתי בעצמי ולא בגלל שזה קרה למרות שבכלל לא רציתי, ולא התחשק לי סקס, אלא בגלל שהסכמתי בשתיקה להניח לתולי לעשות בי כחפצו. השלמתי עם החרמנות שלו ולא דחיתי אותו מעלי כי פחדתי להגיד שלא בא לי. פחדתי שאם אסרב לו שוב הוא ייעלב ויכעס ולא ירצה לבוא איתי לראיון, ולכן שתקתי ושכבתי בצייתנות על בטני, ואפילו אמרתי אחר כך שזה בסדר שהוא גמר מהר כל כך, לא אכפת לי, למרות שזה לא היה בסדר, בכלל לא.

"גם אם לא תתקבל לעבודה אני רוצה שנעבור לגור פה." הכריז תולי בעליצות ואחז בידי בסתר המעיל שהיה מונח על ברכי מחשש שהנהג השתקן שלנו יבחין במעשיו ויבין שאנחנו לא סתם שני גברים שנוסעים ליוקנעם אלא בני זוג.

"חשבתי שאתה אוהב את תל אביב?" אמרתי והחמצתי פנים אל הנוף היפה.

"מה יש לאהוב שם? רק בתים ומכוניות, רעש וצפיפות, הכול יקר ואף פעם אין חניה, מי צריך את זה? תראה כמה יפה וירוק פה ואיזה שקט נהדר."

"ומה עם המשפחה שלך, לא תתגעגע אליהם?"

הוא משך בכתפיו, "מי שבאמת אוהב אותי יבוא לבקר אותי פה." אמר בנחת, והדביק את אפו לחלון כדי להיטיב לראות עץ אלה אחד גדול וענף שעמד מתריס על גבעונת עפר שניצבה באמצע הכביש.

"איזה יופי." הכריז בהתפעלות, "תראה איך הם שמרו על העץ למרות שהוא עומד ממש באמצע הכביש."

"ממש יפה." הסכמתי וליטפתי את אצבעותיו מתחת למעיל, מזכיר לעצמי שנכון, הוא לא היה כל כך רגיש הבוקר, אבל הוא מטפל בי במסירות המון זמן וכבר שבוע שלם לא היה לו סקס בגלל שהייתי חולה, ואסור לי לשכוח שהוא בחור צעיר ובריא וחרמן וכמה אפשר לדרוש ממנו להתאפק?

"הנה יוקנעם." הפר הנהג את שתיקתו, "זו המושבה, ושם למעלה העיר, ופה," הפנה את המכונית לנתיב צדדי ונכנס ליער אורנים ואלות צפוף וירוק, "אזור התעשייה עם המפעלים של ההיטק."

"נהדר." שמח תולי, "איזה מקסים וירוק פה."

בעזרתם של תולי והמקל שלי דידיתי לעבר הלובי של המפעל, ומשם, גונח מחמת כאבי הגב, נגררתי למעלית. 

תולי המתין לי בחוץ בזמן שנכנסתי לחדרו של המראיין וניסיתי להרשים אותו בקורות החיים שלי ובניסיון שצברתי במשך השנים תוך שאני מבטיח לו שבעוד שבוע, שבועיים גג, אני אחזור ללכת כאחד האדם.

הראיון היה קצר וענייני, והצלחתי לענות תשובות סבירות ואולי אפילו להרשים, אבל כל הרושם הטוב התקלקל כשיצאתי משם לאט, נשען על הקיר כמו נכה חסר ישע בעוד אני מחייך באווילות לעבר המראיין, והתמוטטתי על כסא בחוץ, מזיע מרוב מאמץ ומתח.

תולי נחפז אלי, שמח וטוב לב בצורה מרגיזה, והציג בפני צעיר אחד חבוש כיפה צבעונית שזקן דליל מעטר את סנטרו. "תכיר את יהושע." התרונן, "הוא למד איתי פעם בישיבה, וגם הוא עזב..." הוא בחן את פני מודאג, "אתה בסדר גולן?"

"כן, קצת עייף, לא נורא, שלום יהושע." ניסיתי להיות מנומס, ואפילו הושטתי יד ללחיצה.

"יהושע עובד במקום שנקרא נווה אלונים, זו מין פנימייה כזו לנוער בסיכון, והם מחפשים שם עוד מדריך, רצוי עם רקע דתי." הסביר תולי, נרגש, "ומה שהכי יפה זה שהם נותנים לעובדים ולבני זוגם לגור חינם בפנימייה."

"בני זוגם?" השתוממתי ובחנתי את הכיפה של יהושע שהייתה, איך לא ראיתי קודם, בצבעי הקשת.

"כן," הסמיק יהושע, "זו מין פנימייה ל... לצעירים ש... זה מקום ממש נחמד, הם לא משלמים כל כך טוב, אבל המדריכים והמורים מקבלים מגורים ואוכל והם מאוד נוחים עם... עם..." הוא הטיב את הכיפה שלו, "הם מאוד סובלניים שם, לא שופטים אף אחד ולא מנסים לשנות אף אחד." סיכם, "בא לכם לקפוץ לביקור?" הציע לנו בחביבות.

"כן, בטח!" התלהב תולי.

"אין לנו רכב." הזכרתי לו.

"זה בסדר, עוד מעט אב הבית של הפנימייה מגיע עם המכונית שלו לאסוף אותי." הסביר יהושע, ובלי שביקשתי ממנו אחז בזרועי בצד אחד, תולי אחז בי בצד השני, ובעזרת שניהם הגעתי בקלות יחסית לדלת הכניסה, ושם גיליתי את יובי, ידידי הוותיק, יושב בכיסא הנהג של סובארו חבוטה שכבר ידעה ימים יפים יותר, ומביט בי בהשתוממות. 

הסיפור שלי ושל יובי התחיל מזמן, כשהייתי בגילו של תולי כיום. הגעתי לתל אביב, חייל צעיר ולהוט שרצה לטעום את טעם החיים בעיר הגדולה ויובל היה אחד הגברים הראשונים שפגשתי.

הוא מאוד מצא חן בעיני אז, ואם הוא רק היה רוצה... לצערי הוא היה דלוק לגמרי על אילן בן זוגו, שלדעתי לא העריך כראוי את החבר המדהים שלו, אבל כמובן שיובל לא ראה את זה ככה ואני העברתי את תשומת ליבי לאחרים שהיו פנויים יותר, ובכל זאת תמיד נשארה לי בלב פינה חמה ליובל שהצליח להישאר ידידי למרות שסירב לסקס איתי.

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא נראה די מדוכא וסיפר לי שהוא ואילן נפרדו ושאילן נסע לארה"ב ומאז הוא פחות או יותר נעלם. לפני שנה בערך שמעתי מאיזה רכלן שיובל פוטר מהעבודה והוא לא גר יותר בתל אביב.  למרבה הבושה די שכחתי ממנו - רחוק מהעין רחוק מהלב וזה, והנה הוא לפני, נראה מצוין, קורן בריאות ונחת, ומחייך אלי חיוך גדול ושמח.

כשראה איך אני מדדה לאיטי למכונית זינק מהרכב ותמך בי בזהירות, מושיב אותי בעדינות במושב לידו בעוד הצעירים נדחקים למושב האחורי. כל הדרך לנווה אלונים הוא סיפר לי על עבודתו בפנימייה, ניחם אותי על פיטורי, וניסה להוכיח לי באותות ובמופתים שהכול לטובה ועדיף לי לעזוב את תל אביב, לפתוח דף חדש בצפון הארץ ולמצוא לי עיסוק מרתק יותר ומועיל יותר מעבודה בהייטק.

"אבל אני אוהב לעבוד עם מחשבים, אני נהנה לתכנת." מחיתי, "ואני גם אוהב את תל אביב, יותר מידי טבע עושה אותי עצבני."

מחאתי טבעה בין קריאות ההתפעלות של תולי מהנוף היפה והאוויר הצח ובין שבחיו של יובל לעבודת כפיים ולסיפוק שיש בחינוך בני נוער.

אף אחד מהם לא הקשיב לי כשטענתי שאני בעל ידיים שמאליות, שבני נוער מעצבנים אותי, ושאני נחנק מעודף אוויר צח.

סוף סוף הגענו לפנימייה שכראוי לשמה הייתה נווה מוריק, מוקף אלונים עבותים ושופע דשאים ופרחים. האווירה המנומנמת, הבתים הנמוכים, והשבילים המתפתלים בין המדשאות והערוגות הזכירו לי את הקיבוצים של פעם, מקומות יפים ומרגיעים אם אתם אוהבים דברים כאלה. מתאימים מאוד לבילוי חופשות, אבל פסולים למגורי אדם תרבותי.

הקוטג' של יובל ובנצי, בן זוגו (שעשה עלי רושם של בחור מתוח בצורה לא נעימה – מקרה מובהק של עצבנות עקב מנת יתר של אוויר צח), היה באמת נחמד מאוד במין אורח כפרי כזה, מעין צימר חביב, אבל עד מהרה התברר שאם תולי יתחיל לעבוד שם נקבל רק קרוון די קטן, וגם אותו יסכימו לתת לנו רק בתנאי שגם אני אסכים להשגיח כמה שעות בשבוע על בני הנוער ששרצו בנווה אלונים בהמוניהם, רעשניים ומעצבנים להפליא.

"ידוע לך מה חדש אצל אילן?" שאלתי את יובל חרש כשטיילנו בין ערוגות ורדים פורחים בעוד בנצי נסרח אחרינו, מנסה להעמיד פנים שלא אכפת לו שאני מתלחש עם בן זוגו.

"אילן בסדר גמור." ענה יובל בנחת, "חי בחיפה, נשוי, אבא לילדה חמודה, בנצי ואני מבקרים אצלו מידי פעם."

"נשוי? אילן נשוי?" התפלאתי.

"כן, סוג של... הוא ואשתו... יש להם מין הסכם כזה." הוא משך בכתפיו, "ככה נוח להם לחיות." סתם, ולא פירש. 

בדרך חזרה הביתה תולי היה נלהב ושפע תוכניות בעוד אני מקשיב לו בשקט, חושב לי חרש את מחשבותיי הפרטיות.

אחרי שעברנו את מחלף זיכרון הוא נרגע קצת, הבחין שאני שתקן מהרגיל ושאל מה דעתי. כשהערתי שהוא בונה מגדלים באוויר כי עדיין לא התקבלתי לעבודה הוא עיקם את פרצופו בחוסר רצון.

"אם זו לא תהיה המשרה ההיא בטח תמצא משהו אחר באזור."

"לא יודע, נראה." משכתי בכתפי, מסרב להתחייב.

תולי איבד את סבלנותו, מה שקרה לו בזמן האחרון לעיתים קרובות מידי, בעיקר כשלא נחפזתי להסכים לדעתו, והזכיר לי שבעוד חודשיים עלינו לעזוב את הדירה שלנו, ושכדאי שאתחיל להשלים עם העובדה שעלינו לעזוב את תל אביב ולחפש קצת יותר במרץ משרה באזור הצפון מפני שהוא נחוש להתחיל לעבוד בנווה אלונים, וכמה שיותר מהר יותר טוב כי עוד מעט מתחילה ההרשמה במכללת אורנים והוא נחוש ללמוד הוראה, ואיזה מזל שנווה אלונים קרובה כל כך למכללת אורנים המתמחה בהכשרת מורים.

"אם אתה רוצה להיות מורה זה בסדר גמור מבחינתי, אבל למה דווקא במקום המעפן הזה? מה בוער לך כל כך לגור בקרוון מסריח ולהתעסק עם כל הילדים המופרעים האלו?"

"זה לא מקום מעפן, נווה אלונים הוא מקום נהדר וייחודי, והם עושים עבודת קודש ממש. תפסיק להתפנק, הקרוון ממש בסדר יחסית לדירות שמשכירים בתל אביב לסטודנטים."

"כן, אבל..."

"נווה אלונים מוצא חן בעיני, ואין דבר שאני רוצה יותר מאשר לעבוד עם הילדים המופרעים האלה ולעזור להם."

"וואלה? אפשר לדעת למה?"

"כי גם אני הייתי פעם ילד כזה, ילד מופרע שלא מצא לו מקום והמשפחה שלו זרקה אותו מהבית. אף אחד לא עזר לי, התגלגלתי ברחובות ומי יודע מה היה בסופי אם לא היית מציל אותי."

הוא הסתובב ואחז בידי, "אני ממש ממש רוצה לעשות את זה." אמר בלהט, "אני מרגיש שזה היעוד שלי." הוסיף ברצינות שהמסה את הציניות התל אביבית הרגילה שלי וגרמה לי לחוש זקן, מקומט ועייף.

אמרתי לו שבסדר, אם זה מה שהוא רוצה נעבור לגור בנווה אלונים וכשאני מתעלם מעורפו של נהג המונית שהאדים לפתע רכנתי ונישקתי אותו ונפרדתי בלבי מחיי הקודמים. ידעתי היטב שפעם, לפני שרגלי נשברה, לפני שהפכתי למובטל פחדן וחסר ביטחון לא הייתי מוותר לתולי בקלות כזו, אבל זה היה פעם, ועכשיו זה עכשיו.

אפילוג

"אני לא יכול להאמין שלא תגור יותר בתל אביב." אמר תמיר שבא לעזור לי לארוז כי תולי היה חייב להישאר בנווה אלונים בגלל איזה עניין דחוף, ופער לעברי עיניים גדולות ומשתוממות כשסיפרתי לו איך עומדים חיי להיראות מעכשיו.

"לפחות נגור בדירה ולא בקרוון עלוב." ניסיתי להתנחם, "והאמת שדי יפה שם, הכול ירוק כזה, המון עצים ועשבים וכאלה... וגם האוויר מאוד צח ונקי." התאמצתי להוסיף נקודות זכות למקום מגורי החדש, "וחוץ מזה מאוד שקט שם, לא שומעים כמעט מכוניות, זה לא כמו פה שכל הזמן יש רעש וצפירות, אתה קם בבוקר ושומע רק ציפורים זורחות ושמש מצייצת."

"דביל." אמר תמיר, וניסה להתאפק לא לצחוק.

"אין פקקי תנועה, ואין בעיות חניה, והנסיעה מהדירה שלנו לנווה אלונים ממש קצרה, בקושי עשר דקות, אפשר גם ברגל אם רוצים."

"איזה אחלה זה שאתה יכול כבר ללכת ברגל." חייך אלי תמיר בעידוד, "תגיד גולן, כמה זמן אתה צריך לנסוע כדי להגיע לעבודה שלך בחור ההוא?"

"עשרים דקות בערך, והדרך לשם ממש יפה, שדות ירוקים מצד אחד, והנוף של הכרמל מצד שני, פשוט מקסים, ובגלל שאני עובד רק משרה חלקית יש לי זמן להתנדב ולהדריך ילדים מופרעים בעבודה על מחשבים, ולפעמים, אם יהיה צורך, הם ירשו לי להישאר שם בלילה כדי לשמור עליהם שהם לא ירצחו זה את זה, או יעשנו סמים, או משהו כזה."

"באמת? שומרים עליהם גם בלילה?" הופתע תמיר.

"בטח, אסור להשאיר אותם רגע לבד, הם צריכים השגחה סביב השעון, הדפוקים הקטנים האלה, תולי אומר שלחנך אותם זו זכות גדולה ועבודת קודש ממש, אני חושב שהוא בונה על זה שהעבודה שלו בנווה אלונים תכפר על החטאים שלו, ובזכותה, למרות שהוא הומו, הוא יצליח להציל את שנינו מאש הגיהינום." גיחכתי, למרות שמה שאמרתי היה בעצם די עצוב, אבל ממש לא בא לי להיכנס לזה באותו הרגע, היו לי תוכניות אחרות לשעות האחרונות שלי עם תמיר המתוק.

"למה יש לי הרגשה שאתה לא ממש משתגע על כל הסידור הזה?" הניח תמיר יד מנחמת על ברכי.

"אין לי מושג למה." רכנתי לעברו, והחלקתי יד מתחת לחולצה שלו, בודק אם משהו השתנה בו מאז הפעם האחרונה שהיינו יחד. "רזית קצת?" חקרתי.

"כן, אולי, אבל ממש קצת. אתה לא חושב שנורא מעצבן להתעמל ולעשות דיאטה?"

"לגמרי." הסכמתי, והתחלתי לפתוח את כפתורי החולצה שלו.

"אבל גולן..." ניסה תמיר להתנגד התנגדות סמלית ביותר.

"תשתקי כבר תמי ותביאי לכאן את התחת היפה שלך, רק אלוהים יודע מתי תהיה לי הזדמנות לזיין אותו שוב."

תמיר הצטחק וזינק עלי בהתלהבות ובמשך שעה אחת מתוקה ונהדרת הכול היה כמו פעם, לפני השבר.

אחר כך התקלחנו יחד, הייתי מודע היטב לעובדה שזו כנראה הפעם האחרונה שבה אני מתקלח במקלחת המעוצבת והיפה שלי שבקרוב מאוד יתקלחו בה אנשים אחרים ונעשיתי נורא עצוב.

"אבל בסוף המשבר הכלכלי המזדיין הזה יסתיים ואולי אז תוכלו לחזור חזרה לציוויליזציה?" ניסה תמיר לנחם אותי.

"אולי." אמרתי בספקנות והתחלתי להתנגב, נזהר היטב לא להחליק, "זה תלוי."

"תלוי במה?" חקר תמיר, מביט מודאג איך אני מקפיד להתיישב בזהירות על האסלה לפני שאני מעז לייבש את רגלי.

"במצב, בחיים, בתולי." הפטרתי בהשלמה.

"לא נכון, זה תלוי רק בך. אם לא תרצה לגור שם אז פשוט תחזור ודי."

"כבר עכשיו אני לא רוצה לגור שם תמיר, אבל מאחר ואני לא רוצה לאבד את תולי אז... ככה זה בחיים, בשביל זוגיות וביטחון צריך להתפשר ולוותר, אתה לא מתפשר ומוותר כדי לא לאבד את קובי?"

"כן." נאנח תמיר, "אבל אולי בכל זאת תבוא לפעמים לבקר אותי גולן?"

"בטח תמי, אני מבטיח לבוא מידי פעם." טפחתי על עכוזו הדשן, ואחר כך קמתי בזהירות רבה, וכשאני נתמך בשיש מצד אחד ובקיר מצד שני יצאתי מהמקלחת, התלבשתי והתחלתי לארוז את בגדי.

בעזרתו של תמיר הספקתי הכול בדיוק בזמן, ולמרבה התדהמה גם המובילים הגיעו כמעט בשעה שנקבעה, וחיש קל העמיסו את כל חפצינו למשאית, ואחרי שנפרדתי מתמיר מהדירה שלי ומחיי הישנים התקשרתי לתולי כדי לבשר לו שסיימתי הכול ושאני בדרך אליו, נכנסתי למכונית ויצאתי לדרך.