2. מה כבר רציתי?

3. כי כך ברא אותך הטבע

בניגוד אלי מקס הוא לא איש של בוקר, אני מתעורר בקלות רבה, פוקח את עיני, משתין, שוטף פנים, מצחצח שיניים ומיד אני מוכן לפעולה, בעוד שהוא רוטן וגונח, מתהפך על משכבו עוד ועוד, מזעיף פנים וגורר רגלים גם אחרי שתי כוסות קפה חזק.

אני מעריץ את מקס וחושב עליו רק טובות, אבל מעדיף לא לפגוש בו בשעות כאלו, אי לכך כשהתעוררתי בבוקר לצידו חמקתי חרש מהמיטה, הכנתי לי כוס קפה והסתלקתי הביתה.

רק נכנסתי ומיד הסתער עלי צלצול הטלפון. הרמתי, בטוח שזו אימא ששוב מרגישה לא טוב או אולי אבא, אבל זה היה יוני, זועף ונמרץ כולו, תוסס עדיין מהלילה שרק עכשיו נגמר אצלו.

"איפה היית?" צעק עלי, "למה הנייד שלך לא זמין? גם במסנג'ר אי אפשר להשיג אותך! ישנת בבית? ישנת בכלל?"

"ישנתי קצת, אבל לא בבית." השבתי בזהירות רבה. כשיוני מתחיל להתנהג כמו שפן של אנרג'ייזר סימן שהיה לו לילה מלא פעילות וסמים, ואני מעדיף לשקול היטב את מילותיי כשאני מדבר איתו בנסיבות הנפיצות הללו.

"אל תגיד לי ששוב הלכת לדוב הרוסי שלך?"

"מקס לא דוב וכבר הרבה שנים הוא לא רוסי." מחיתי.

"אתה כזה פתטי." התיז יוני בבוז.

"ואתה כזה חיקוי דהוי של בראין מ'הכי גאים שיש' שבא לי לבכות." השבתי בזעם וסגרתי את הטלפון. מובן ששנייה אחר כך הוא שוב התקשר ושוב התקוטטנו מעט, ושוב נאלצתי להסביר לו שאין מצב שאני מגיע לתל אביב בחול המועד כי אני טס מיד אחר כך לחו"ל ועלי להתכונן ולארוז.

"נו, באמת, מי אורז שבוע שלם?" צחק יוני, "בוא כבר להתאוורר בעיר ללא הפסקה. יש יריד חולצות טריקו, תוכל לקנות לך כמה חולצות שוות שלא תיראה כמו קיבוצניק באירופה."

"אני לא אוהב את תל אביב וחולצות שוות יש גם בחיפה."

"אתה לא מכיר בכלל את תל אביב. כמה פעמים היית פה בכלל?"

"מספיק פעמים כדי לדעת שאני לא אוהב את תל אביב."

"בחייך גולי, בוא, תגור אצלי, תכיר אנשים נחמדים, נעשה יחד קניות. אם תבקש יפה אני אפילו אטריד אותך קצת מינית. מה דעתך?"

"לא יודע."

"נו, גולי, בחייך, בבקשה בוא, אני מתגעגע אליך נורא."

"טוב, בסדר, אני אנסה." אמרתי בלשון רפה, ויוני שפירש את דברי כהבטחה לבוא צחק ממני, קרא לי סבתל'ה ואמר שהוא כבר רץ להחליף במיוחד בשבילי את כלי המיטה שלו.

אחרי שנפרדתי ממנו נשמתי עמוק, נכנסתי לאתר של הרכבת, גיליתי שבחול המועד יש המון רכבות נוספות לכבוד נופשי החג, והחלטתי שהפעם אני נוסע ברכבת ישירה לתל אביב, מקסימום, אם גם הפעם אני אחטוף התקף בהלה באמצע הדרך אני אמשוך את הידית הזו של עצירת חירום. תמיד רציתי לעשות את זה ואין ספק שהתקף פאניקה שגורם לך להרגיש כאילו אתה עומד למות זו סיבה מצוינת לעצירת חירום.

כל מה שנותר לי כעת זה להסביר לקוראים למה אני מתחיל לדאוג בגלל התקפי פאניקה כל פעם שמישהו מזכיר את תל אביב.

נו? באמת? למה? ולמה אף אחד לא יודע על מה שקרה לי פעם בתל אביב?

התשובות רבות וסבוכות, אבל בוא נגיד שאני בעיקר מתבייש ונבוך ולא רוצה לחשוב על הלילה ההולל ההוא שביליתי במיטתם של שני בחורים זרים שפגשתי במועדון גייז אחד, שכבר נסגר מאז, וששכנעו אותי, צעיר תמים וטיפש שכמוני, לבוא איתם לדירתם. זה היה לילה ששינה את חיי ומאז אני לא אוהב את תל אביב, ועוד פחות מכך את תושביה, התל אביבים הפוזאיסטים האלו שחושבים שהם חכמים ושווים יותר מכל אחד אחר.

מצד שני אני באמת צריך לקנות קצת בגדים ואני גם קצת מתגעגע ליוני ובל נשכח שהלילה הגורלי והמפחיד ההוא התרחש לפני כמה שנים טובות ואולי בכל זאת הגיע הזמן להתגבר על עצמי ולעשות מאמץ?

נחיה ונראה. 

"תיסע, תיסע," אמר מקס כשהתייעצתי בו, "מה יש לך לשבת בבית כל חול המועד?"

"אני לא אוהב את תל אביב ואתה יודע למה."

"זה קרה לפני שלוש שנים. לא חל על הסיפור הזה כבר חוק ההתיישנות?"

"האמת שזה קרה לפני ארבע וחצי שנים ולא, כל זמן שאני לוקח תרופות ולא יכול לזיין בלי קונדום אז לא."

"אתה אפילו לא יודע אם הם עשו את זה בכוונה."

"הם עשו את זה בכוונה, אני בטוח בזה."

מקס נאנח. "חשבת פעם על טיפול נפשי גולי? כיום כמעט כל אחד הולך לפסיכולוג, האמת שזו כמעט חובה ללכת, משוגע מי שלא הולך."

"אתה לא הולך."

"אני זקן מידי ועני מידי לשטויות האלו, אבל אתה..."

"כן, אני ממש רוטשילד! אוף, שתוק כבר!"

"בסדר. אני שותק."

"אולי תבוא איתי מקס? אם תהיה איתי בתל אביב הכל יהיה בסדר."

"לבוא איתך? מה איבדתי בתל אביב? לא אוהב את המקום הזה, הוא שטוח מידי ולח מידי."

"שטוח זה טוב ובאפריל עוד לא לח מידי."

"אתה יודע מה גולי? אני לא אבוא אתך, אבל אני אשלח אתך מלווה."

"את מי?"

"אחד, מכר שלי שעוד לא פגשת, הוא בחור מוכשר מאוד, שרוט לגמרי, אבל מצחיק מאוד."

"איך הוא נראה?"

"לדעתי בסדר גמור חוץ מזה שהוא רזה מידי, אבל תמיד היה לי טעם משונה, עובדה שאני חושב שאתה בחור ממש שווה."

"כי אני באמת בחור שווה, דוב זקן שכמוך."

מקס צחק ואמר שאפי יתקשר אלי עוד מעט ונוכל לנסוע יחד לתל אביב וככה יהיה לו סוף סוף קצת שקט והוא גם לא יצטרך לדאוג כל כך לשנינו כי הוא בטוח שנטפל יפה אחד בשני. 

אפי התקשר אחרי הצהרים, הציג את עצמו בנימוס כאפרים לרנר והסביר שהוא שמע ממקס שאני זקוק להסעה לתל אביב.

"הסעה?" התפלאתי, כי לא להסעה בדיוק הייתי זקוק אלא... לא יודע לבד למה, אולי למלווה?

"אני צריך מישהו שינהג במכונית בזמן שאני מצלם." התפרץ קולו של אפי – קול טנור נעים אך בעל אינטונציה הומואית בעליל – למחשבותיי.

"אתה צלם?"

"כן, מקס לא סיפר לך?"

"לא. הוא אמר רק שאתה בחור מוכשר מאוד ומצחיק מאוד."

"ולי הוא אמר שאתה בדיוק הטעם שלי ושהוא יוריד לי את הביצים אם אני לא אתנהג אליך יפה."

"באמת? אז אם ככה כדאי שתתנהג יפה, לא?" הערתי בחביבות ושנינו צחקנו בנימוס וקבענו להיפגש בצומת הצ'ק פוסט, בחנייה של מרכזית המפרץ, ממש מול קניון לב המפרץ.

"איך אני אזהה אותך?" נמלאתי דאגה.

"אני שמן, קרח, מכוער ולובש בגדים של אוחצ'ה שלא מתאימים לגילי."

"באמת? אז למה מקס אמר שאתה רזה מידי ונחמד ובקושי בן שלושים ומשהו, ומה זה בכלל בגדים של אוחצ'ה?"

"מקס צריך ללכת לבדיקה אצל אופטומטריסט." פסק אפי בקוצר רוח, "שמעתי שעם לייזר אפשר לעזור כיום אפילו לקשישים בגילו, ובגדים של אוחצ'ה זה משהו שאי אפשר לפספס, ואם גם אתה לא רואה טוב אז תשתמש בחוש הריח שלך." שילח בי דוגמא עוקצנית לחוש ההומור הפתלתל האופייני כל כך לתל אביבים – אני מקווה שעכשיו כבר ברור למה אני לא סובל אותם.

"אה, אז יש לך גם ריח של אוחצ'ה?" נסוגותי לתפקיד הטמבל הפרובינציאלי שלא מבין שצוחקים ממנו – הדרך היחידה שלי להתגונן מפני חוכמות צורבות מהסוג שאפי הפיק מפיו בקלילות מעוררת קנאה.

"לא, אני סתם מסריח." הוא ירה לעברי תשובה ספוגת שנאה עצמית שאפילו ההומור התל אביבי המתוחכם שלו לא הצליח לרכך, וסגר את הטלפון, משאיר אותי פעור פה מתדהמה.

קשיש או לא מקס צדק – הבחור הזה באמת היה שרוט. 

אי אפשר למצוא חן בעיני כל העולם ומי שינסה יגלה בסוף שכולם שונאים אותו, לכן אני אף פעם לא מנסה להיות מה שאני לא. יש אנשים שהמראה שלי עושה להם את זה בגדול, ויש כאלו שנשארים אדישים. מי שהסגנון שלי מוצא חן בעיניו בסדר, ומי שלא, חבל מאוד, זה מה יש.

"אתה יהלום לא מלוטש." אמר לי בזמנו יוני, וניסה ללטש אותי, אבל התייאש באמצע ועזב אותי ככה, מלוטש למחצה.

לכן, למרות שאני לבוש בפשטות לא מתוחכמת זו לפחות פשטות קלאסית, נטולת אביזרים המוניים כמו גורמטים מזהב או בגדים מצועצעים, ולמרות שאני לא יודע לשתות או לעשות סמים אני לפחות מודע לכך ומקפיד לא להתבזות בהקאה על עצמי או בעשיית שטויות כמו לרקוד עם התחתונים על הראש בציבור עקב אכילת איזה כדור לא מזוהה שחירפן אותי.

אני לא מנסה להעמיד פני חכם גדול, אבל אני יודע לדפוק כמו שצריך מסמר בקיר, או להחליף מהר גלגל מפונצ'ר.

אם אתם רוצים ציטוטים מכל מיני משוררים אניני טעם אני לא הכתובת, וגם בפילוסופיה אני חלש, אבל אני מוכן תמיד לסחוב ספה כבדה, או להזיז פסנתר ממקום למקום למרות שאני עצמי מוזיקלי כמו בול עץ ולא מבין שום דבר במוזיקה קלאסית.

למרות שאני בספק אם יש שם למעלה מישהו שבאמת אכפת לו מה אנחנו אוכלים ולאן כל אחד דוחף את הזין שלו אני מעדיף לאכול אוכל כשר, ולא לשפוך רוטב שמנת על הבשר שלי. אני מודע לכך שאני מפסיד ושכל העסק הזה של שמירת כשרות הוא בעצם סוג של הפרעת אכילה, אבל ככה נוח לי, ואני לא הולך עם הראש בקיר, לא בנושא הזה ולא בשום נושא אחר.

גם חיצונית אני לא מהטיפוסים שמסובבים אחריהם את הראש. אני נראה טוב, אבל אני לא יפיוף מנקר עיניים. קופץ לעיתים למכון כושר, אבל לא מגזים, שומר על כושר, אבל לא בהיסטריה.

כן, יש לי קצת שער על החזה ואני מניח שאם אשקיע כסף וזמן במכון לייזר אוכל להיות חלק לגמרי, אבל אני מחבב את עצמי כמו שאני, לא מוכן לטרוח יותר מידי. אני מרוצה מעצמי כפי שאני, לא מתייסר מול המראה ולא מנסה לקפוץ מעל הפופיק כדי להשיג דברים שהם מעל לכוחי.

אולי יהיו כאלו שיסמנו אותי כלוזר חסר אמביציה וינודו לי שאני לא מנסה לשפר את עצמי, אבל הם טועים, אני בהחלט מנסה להתקדם ולהשתפר בנושאים שחשובים לי - קורא הרבה, לוקח קורסים באוניברסיטה הפתוחה, מתעניין במה שקורה בעולם, חושב הרבה ובהחלט שומר על בריאותי, אבל הכול במתינות, בלי להיות אובססיבי ובלי להגזים.

ולכן, בהיותי האדם הסולידי והמתון שהנני, הדבר הראשון שעלה בדעתי כשראיתי את אפי לרנר היה - בוא'נה הגזמת!

לפחות הוא צדק כשטען שאזהה אותו ממבט ראשון. אי אפשר היה לא לזהות אותו, הוא בלט במגרש החנייה האפרורי כמו פרח חמנייה בשדה קוצים. מה עלה לכל הרוחות בדעתו של מקס כשחשב שאני והטיפוס הססגוני הזה נתיידד?

ניגשתי אליו והושטתי יד ללחיצה. הוא לחץ אותה בהתלהבות וחייך בעודו סוקר אותי מכף רגל עד ראש בלי לנסות להסתיר את מבטו הבוחן. היה לו חיוך משונן ומבט בהיר ומחודד שתאם את גופו הדק והזוויתי. בגדיו היו אולי בולטים פחות בתל אביב. אבל כאן, בין אנשי חיפה והקריות המעודכנים פחות במשוגות האופנה, הוא משך מבטים, חלקם לועגים חלקם מתפעלים

"החולצה שלך מדהימה." אמרתי בכנות, כי היא באמת הייתה מדהימה. מלאכת טלאים מורכבת של בד וחרוזים עיטרה אותה, מרכיבה את המילים – כי כך ברא אותך הטבע – בתוספת קישוטים ועיטורים מרהיבים.

"באמת?" שאל בביישנות לא צפויה, "מוצא חן בעיניך? עיצבתי ותפרתי אותה לבד." ופתאום, בלי אזהרה, הרים את המצלמה שהחזיק בידו כסוסת הציפורניים - מצלמה דיגיטאלית קטנה - וצילם אותי, מסנוור את עיני בפלש.

"היי." מחיתי, "תזהיר אותי קודם שאני אדע לשים משקפי שמש."

"רוצה משקפיים?" שלף אפי מתיקו - תיק עור מסוגנן שהיה תלוי ברישול אלגנטי על כתפו - משקפיי שמש יקרים למראה, התקרב אלי, נעמד על קצות אצבעותיו, הרכיבן על חוטמי ואז צילם אותי שוב מספר פעמים בעוד אני עומד נבוך, מחייך חיוך טיפשי, מרגיש מרופט ולא מעודכן לנוכח הופעתו המדהימה, הרגשה שחשתי תמיד כשהייתי בתל אביב.

"המשקפיים מאוד יפים." הערתי רק כדי להגיד משהו.

"רוצה אותם? קח, הם שלך." אמר בקלילות והושיט יד להחליק על שרוול חולצתי כאילו כדי לישר קמט, אבל זה היה מעין ליטוף ושנינו ידענו זאת.

"לא." נחרדתי והסרתי אותם במהירות, "הם נורא יקרים. אני לא יכול לקחת אותם ממך." 

אפי צחק. "הם באמת יקרים, דונה קארן, יש לך טעם טוב, אבל הם לא שלי, סחבתי אותם מאימא."

"אז אולי כדאי שתחזיר לה אותם לפני שהיא תתרגז?"

צחוקו של אפי נעשה מרושע, נבזי כמעט, "היא תתרגז בין כה וכה, כזו היא, פולנייה רגזנית, ממי אתה חושב שירשתי את האופי שלי?"

"אתה לא נראה לי כל כך רגזן, ואתה גם לא מסריח." הערתי בנוקשות, מנסה להתאים את עצמי - לא בהצלחה יתרה - למצב רוחו העוקצני משועשע. 

עוקצנות משועשעת זה לא אני.

"באמת?" זרחו פניו של אפי, "אתה בטוח? בוא, תתקרב קצת יותר, תריח אותי כמו שצריך." הוא התקרב אלי עד שממש נגע בי, ונשא אלי את פניו הצרים, מחייך, כאילו לועג לי, אבל אפילו טמבל קשה הבנה ואיטי כמוני יכול היה לחוש את התשוקה שלו לאישור, לחיבה, למגע, לקרבה אנושית, צורך שהוא בז לו ופחד ממנו, והיה כנראה הסיבה להתנהגותו ההפכפכה

למרות שעמדנו באמצע מגרש חנייה הומה אדם ואני לא אוהב למשוך אלי תשומת לב מיותרת לא יכולתי שלא להיענות לו, כרכתי יד על מותניו - הוא היה כולו עור ועצמות - וטמנתי את פני ברווח שבין כתפו לצווארו, שואף את ריחו מלא ריאותיי.

"נהדר." אמרתי בכנות, "איסי מיאקי, נכון?" יש לי חוש ריח טוב ובגלל יוני אני מזהה די הרבה ריחות של בשמים, האקס שלי ניחן בטעם טוב ובתשוקה בלתי נלאית לבשמים.

הוא הנהן בלי קול, פניו לחוצות אל חזי, גופו רועד כנגד גופי, ושוב ליטף את זרועי מהמרפק ועד לכתף, מחליק את ראשי אצבעותיו מתחת לשרוול הקצר של הטריקו שלבשתי.

"אתה בטח מבלה ימים שלמים בחדר כושר בשביל השרירים האלה." אמר בבוז שהיה מנוגד בצורה מבלבלת לחמדנות בה ליטף את קיבורת זרועי, ואז הדף אותי פתאום מעליו בכוח לא צפוי, "מיד ידעתי שאתה מההומואים האלה שמבזבזים את כל הזמן הפנוי שלהם על הרמת משקלות, ואחר כך הולכים להציץ לכל הכוסונים הערומים במקלחת."

"ממש לא." נעלבתי, "אני הולך לחדר כושר רק בשביל הפילטיס כי בעבודה אני מרים כל היום ארגזים כבדים, ואני אף פעם לא מתקלח בחדר כושר, רק בבית." זה היה טיפשי, אבל ממש נפגעתי. רגע היינו כל כך קרובים ופתאום... מה יש לבחור הזה?

"קדימה." הוא האיץ בי, נעשה פתאום מופת ליעילות ולזריזות, "אין לנו את כל היום לבזבז. בוא נזוז. זו המכונית שלי." החווה לעבר מאזדה לבנה ונוצצת, "אתה הנהג. בוא נזוז." ודקה אחר כך היו החפצים שלנו - שלו מזוודה הדורה עם רוכסנים מבהיקים ושלי סתם צ'ימידאן פשוט ומרוט עם המספר הצבאי שלי כתוב עליו בטוש לא מחיק - בתוך תא המטען ואנחנו שמנו פעמינו לתל אביב.

4. אפולוניה

"אם אני אתעייף קצת בדרך תחליף אותי?" שאלתי אחרי שיצאנו מחיפה ועלינו על הכביש הראשי לתל אביב.

הוא הפסיק לפשפש בערמות הדיסקים ששמר בתא הכפפות ולטש בי מבט זועף. "לא, אני שונא לנהוג. למה אתה מתכוון תתעייף? זו בקושי נסיעה של שעה, מה יש לבחור בריא כמוך להתעייף מהר כל כך? בטח זיינת כל הלילה. עשית סמים?"

"מה? לא, מה פתאום. אני... זה בכלל לא..." זכר הלילה שביליתי עם מקס סרבל את לשוני והעלה סומק בלחיי.

"אני לא מאמין, הילדונת מסמיקה! את זה אני חייב לצלם." התפוצץ אפי בצחוק מרושע ונחפז לסנוור אותי עם הפלש שלו.

"תפסיק עם זה, די כבר להציק, וכדאי שתדע כבר עכשיו אפי שאני לא עושה סמים, לא מעשן סיגריות וגם לא שותה."

"ומה עם זיונים?"

"לא עסקך."

"אוהו, אני רואה שיש לנו פה עסק עם גברת עדינת נפש. סליחה עם פגעתי בך יקירתי." המשיך אפי ללגלג.

"אפי, אני שונא שמדברים אלי בלשון נקבה." אמרתי בחומרה, מנסה להישאר קר רוח, "ואני לא רואה שום דבר מצחיק בהומור שלך."

"אם יש משהו שאני באמת מתחרמן בגללו זה כוסון שרירי ויפה בלי טיפת חוש הומור." גיחך כלפי אפי בלעג, בלי להראות שמץ חרטה על הפגיעה ברגשותיי.

גם יוני היה מציק לי שאין לי חוש הומור ושאני לא זורם. היו לנו המון ויכוחים בנושא הזה מאז שהוא עבר לתל אביב. אולי זו ההשפעה שיש לעיר הזו עלי? מסתבר שברגע שאני מתקרב לתל אביבי אני נהפך בבת אחת למין גולם איש חסר הומור.

החלטתי שהכי טוב יהיה לשתוק ולהתרכז בנהיגה. כשנגיע למחלף של נתניה אני ארד מהרכב ואחזור הביתה, ושאפי ישבור לבד את הראש איך להגיע עם המאזדה המבריקה שלו לתל אביב.

אפי השמיע עוד כמה הערות עוקצניות, מעליבות על חשבוני, אבל כשראה שאני לא מגיב אמר במורת רוח שאני לוקח יותר מידי ברצינות את הביטוי, תהיי יפה ותשתקי, וזה לא כייף לו ככה, הצהיר שהוא מתכוון לשמוע את 'חליל הקסם', והוא מקווה שאין לי שום דבר נגד אופרות.

"אני לא מומחה גדול באופרות." הודיתי, "אבל אני תמיד מוכן את לשמוע מוצארט."

נהניתי לראות את אפי לוטש בי מבט מופתע, וכמובן שלא סיפרתי לו שאני יודע מי זה מוצארט בזכות המורה שלנו לפילאטיס שאוהבת אותו מאוד ושמה את המוזיקה שלו כמעט בכל שיעור ככה שאני מזהה אותו בלי בעיות.

"איזה ביצוע של חליל הקסם אתה שם?" המשכתי להפגין בקיאות מדומה, "את הליברט הישן או החדש?"

אפי נותר פעור עיניים לנוכח שאלתי ולא ידע שראיתי בערוץ שמונה תכנית על חליל הקסם רק בגלל שהתעצלתי להחליף ערוץ. השלט נפל על הרצפה ולא היה לי כוח לחפש אותו ולכן ידעתי כמה פרטים על האופרה הזו שהסיפור שלה באמת מופלא ביותר.

"אהה... אה, אני מעדיף את הליברית המקורי." אמר אחרי שהתאושש מתדהמתו, וסוף סוף זכיתי לכך שהוא ידבר איתי כאל אדם שווה לו בערכו ולא יתייחס אלי כאל סתם גוף שרירי ופנים נאות בלי טיפת שכל. 

"גם אתה אוהב אופרות?" הוסיף, ונראה אפילו קצת נבוך.

"אני לא יודע." אמרתי, נוקט בכלל שעדיף להודות מיד בבורותך ולא לנסות להעמיד פנים שאתה מבין במשהו שאין לך שום מושג בו ולצאת גם בור וגם אוויל. "שמעתי מעט מאוד אופרות בחיי. אני חושב שאני לא כל כך מוזיקאלי, אבל במקרה ראיתי תכנית בערוץ שמונה על חליל הקסם וזה היה מעניין.

"אתה לא נראה אחד שרואה ערוץ שמונה." התפלא אפי, "לא היה משהו טוב בערוץ הספורט?" נזכר לחזור לתפקידו כלגלגן הציני.

"לא יודע, השלט נפל והתעצלתי לקום מהספה ולהחליף ערוץ." החזרתי עקיצה.

אפי חייך. "אחד אפס לטובתך, ומה האמת?"

"האמת שלראות ספורט בטלוויזיה משעמם אותי עד דמעות, חוץ מהחלקה על הקרח כמובן."

"וואלה." אמר אפי בקול מהורהר ולכסן אלי מבט בוחן, "עוד מעט תספר לי שאתה גם קורא ספרים."

"לפעמים, אתה יודע, כשאני נח בין אורגיה אחת לשנייה מתפלק לי איזה ספר."

"באמת? איזה ספר קראת לאחרונה?" שאל אפי בחשדנות.

"קראתי את 'תרה' של צרויה שלו. המרצה שלנו באוניברסיטה הפתוחה מאוד המליץ."

"האוניברסיטה הפתוחה, מה?" נאנח אפי, "ומה כבודו לומד שם?"

"שום דבר רציני, לקחתי כמה קורסים בספרות שדי הרסו לי את חדוות הקריאה אז החלטתי לעבור משם למבוא לפסיכולוגיה."

"חדוות הקריאה." גנח אפי, "היית אמור להיות הנהג הכוסון השתקן והקשוח שלי, מאיפה הבאת לי פתאום חדוות קריאה?"

"אני חושב שנולדתי איתה, אבל ברגע שמתחילים לנתח כל סיפור, ולשאול כל הזמן למה התכוון הסופר, כל החשק לקרוא בורח. עדיף פסיכולוגיה."

"הרסת לי לגמרי את התדמית שלך כמושא לפנטזיות." הודיע לי אפי בקול קודר, "אני מקווה שברור לך איזה נזק נוראי גילוי הלב הלא אחראי שלך עשה לחיי המין שלי."

"אני נורא מצטער אפי, באמת, מה אני יכול לעשות כדי לפצות אותך על עגמת הנפש? לזרוק לך את הדיסקים של האופרות מהחלון ולדרוש מוזיקת רוק כבד, או להתחיל לשתות ויסקי תוך כדי נסיעה?"

"אם אתה נוגע לי בדיסקים אני חותך לך את הזין וטוחן אותו לדייסת גרבר." אמר אפי בפרצוף מאיים שנראה מגוחך מאוד בהתחשב בכך שבעליו של אותו פרצוף שקל בקושי חמישים ק"ג, "ומקס כבר הלשין עליך שאפילו כוסית יין פנטזיה משכיבה אותך על הקרשים."

"אם אתה בעסקי חיתוכים וטחינה אולי תתחיל עם הלשון של הקשקשן הזה?" ניסיתי להיראות כועס אבל לשווא, לא יכולתי להתאפק מלחייך.

אפי צחק גם כן ואחר כך הסב את תשומת ליבי לקטע יפה באופרה שהמשיכה להתנגן, ותרגם לי את המילים האיטלקיות המצלצלות לעברית, ופתאום, בלי לשים לב בכלל, היינו כבר אחרי נתניה ואני נשארתי רגוע לגמרי, נישא על גלי המוזיקה והשיחה השנונה בלי ששמץ של התקף חרדה יפריע את מנוחתי.

"אם אתה רוצה לפצות אותי באמת גולי אז מה דעתך לעשות סיור קטן באפולוניה?" הציע פתאום אפי.

"אתה רוצה לצלם את העתיקות?" שאלתי.

"לא, בטח שלא. אני רואה מספיק עתיקות בארוחת שבת אצל סבתא. מה שאני רוצה לצלם זה אותך בלי חולצה."

"בלי חולצה?" נבהלתי, מתאר לעצמי כבר את התגובה שלו למראה השער שעל חזי, אבל זה כבר היה מאוחר מידי כי נכנסתי כבר לפנייה אל התל העתיק של אפולוניה.

"כן, מה יש? לא מגיע לי פיצוי? ותשתדל לא לחשוב על ערוץ שמונה כשאני מצלם אותך וגם לא על מבוא לפסיכולוגיה, אני רוצה אותך יפה וסקסי."

"למה אתה חושב שטמבל שווה לסקסי?" רטנתי במורת רוח בעודנו הולכים ממגרש החנייה לעבר השער. "מי הדביל שאמר לך את זה? ולמה בלי חולצה? ואם אני אשרף? תראה איזה שמש יש היום."

"אני אמרח עליך קרם שיזוף." הבטיח אפי, ושלף מתיקו שפופרת של קרם שיזוף. "נו, קדימה, בחור גדול וחזק כמוך. ממי אתה פוחד?"

"אני לא פוחד, אני מתבייש." הסברתי, ולא גיליתי לו שאני חושש מנחת לשונו החדה כשיגלה שאני לא מקפיד על חזה חלק לפי צו האופנה.

"אתה יודע מה? אני אשלם לך אם תסכים להצטלם עם חזה חשוף." שלף אפי את ארנקו.

"השתגעת?" נחרדתי, "מה, אתה פסיכי? שלא תעז! תחזיר מיד את הארנק למקום." תפסתי את פרק ידו הדקיק שנבלע לגמרי בתוך כף ידי.

"תירגעי כבר בלומה. אני בסך הכול רוצה לשלם לשוער." ניער אותי אפי מעליו.

"אני אשלם בעד עצמי. תודה רבה לך." שלחתי יד לעבר כיסי לשלוף משם את הארנק. (אין מצב שאני אסתובב עם תיק צד תלוי על כתפי, מה אני, הומו? בעצם כן, אבל לא הומו מהסוג הזה.)

"בשום פנים ואופן לא, אני הזמנתי אותך ואני אשלם עליך." התעקש אפי ודחף בזריזות שטר כסף לכפו של הבודקאי המשועמם שהביט בנו במבט זגוגי.

הוא שתק בקשר לחולצה שלי עד שהגענו לשורת עמודים שצפתה על הים ואז החל שוב להציק.

"בסדר, אני מוריד, אבל בלי הערות בקשר למכוני לייזר וכל מיני שטויות כאלו, ברור?"

"אני שותק. נשבע לך." הבטיח אפי, ואמנם שתק שתיקה רועמת ולא הוציא הגה מפיו גם כשדרשתי שייתן לי את קרם השיזוף להגן על עורפי וכתפי מלהט השמש השוקעת.

"צריך עזרה?" שאל אחרי שראה אותי מתפתל כדי להגיע לאמצע הגב.

הגשתי לו את המשחה והוא מרח אותי בתנועות מהירות ומעשיות, לא מראה שמץ התרגשות מהמגע בגופי.

"אני רואה שערוץ שמונה והאוניברסיטה הפתוחה באמת לא עושים לך את זה." חייכתי אליו, חש מעט מאוכזב מאדישותו לקסמי.

"לא עכשיו גולי, עוד כמה דקות השמש מתחילה לשקוע. אני חייב לתפוס את האור לפני שהוא משתנה." אמר אפי, והחל מצלם ברצינות. היה מעניין להביט בו, שקוע לגמרי בעבודתו, נותן לי הוראות לשבת פה ושם, להתכופף ולהביט לכל מיני כיוונים.

לשמחתי הוא לא הורה לי לעשות פוזות סקסיות, (בטח הייתי מתחיל לצחוק והורס הכול) אלא התרכז בגופי בעיקר, ונראה היה שהוא באמת מצלם צילומים אמנותיים ששילבו פיסות מגופי עם שברי אבן מגולפים, שחוקים משנים. בין כל העתיקות הללו שהתבלטו יפה על רקע החול והים הייתי רק עוד אבזר אחד מכל המכלול האמנותי. לאט לאט הפסקתי להיות מוטרד מהמראה הלא אופנתי שלי ואפילו נהניתי.

סוף סוף שקעה לה השמש, משאירה שביל אדום זהוב על פני המים, אפי גמר לצלם ואמר שהייתי נהדר והוא מודה לי מאוד.

"מה תודה? תתפשט." התבדחתי, ופתאום, מתוך דחף פתאומי של חיבה והכרת תודה, נישקתי אותו על פיו, מבין פתאום שרציתי לעשות את זה מזמן. היה לו מין חיוך עקלתוני מבודח כזה שמאוד מצא חן בעיני.

"מה אתה עושה?" הוא צעק בבהלה שנראתה לי מוגזמת, ונרתע לאחור.

"זו רק נשיקה אפי, תרגיע. מה, לא התנשקת אף פעם?"

"זה לא עסקך." צעק אפי בזעם והשליך עלי את החולצה שלי. "תתלבש כבר!"

"אפי, בחייך, מה עובר עליך?" הופתעתי כל כך עד שאפילו לא נעלבתי.

"שתוק כבר ואל תיגע בי, הומו מגעיל אחד." הפך אלי אפי את גבו והחל דוהר לעבר מכוניתו.

חשתי אחריו, המום ופגוע, מנסה להבין איפה טעיתי ומה עשיתי לא טוב, חושש שאולי מקס כשל בלשונו וסיפר לאפי שאני נשא, אבל לא, מקס לא יעשה דבר כזה בשום פנים ואופן. לא מקס. מה יש לבחור המוזר הזה ולמה אני תמיד נופל על טיפוסים משונים כאלו? לעומת אפי וניסו אפילו יוני כבר היה נורמאלי, ומקס שיא השפיות.

אפי המתין לי במכונית כשהוא יושב במושב הנהג. המנוע פעל ועוד לפני שהספקתי לסגור את הדלת הוא החל לנסוע ונהג במהירות כשהוא שותק בזעף עד שהגענו להרצליה ושם עצר את הרכב ופקד עלי לצאת.

"אבל... אבל... אמרת שאתה נוסע לתל אביב?"

"שיניתי את דעתי, אני הולך הביתה."

"אתה גר בהרצליה?"

"לא עסקך איפה אני גר. עוף לי מהאוטו."

אומרים לי לעוף אז אני עף. ירדתי מהמכונית וביקשתי שיפתח את הבאגז' כדי שאוכל לקחת את התיק שלי, אבל הוא התעלם, או אולי לא שמע, ופשוט נסע משם והלאה, משאיר אותי עומד בתחנה פעור פה ונדהם.

למזלי היה לי ארנק וטלפון נייד בכיסי. התקשרתי ליוני שלא ענה, השארתי לו הודעה שאני בהרצליה ואגיע מאוחר יותר, והתיישבתי על הספסל, ממתין לאוטובוס או למונית, מה שיבוא קודם.

מה שבא הייתה מאזדה לבנה ומבריקה ובתוכה יושב אפי. "התיק שלך, שכחתי... אני מצטער נורא גולי, הייתי... אני... אתה..." הוא יצא מהמכונית והושיט לי את התיק. "פחדתי שתיסע ואני בחיים לא אצליח..." לאן נעלם הבחור הרהוט והשנון שנסע איתי מחיפה עד לפה? לא נותר ממנו זכר. הוא גמגם בצורה נוראית וברור היה שבכה קודם.

"בסדר." לקחתי ממנו את תיקי וחזרתי לספסל שלי, "תודה שנזכרת. ביי אפי."

לרגע עמד נדהם, ואז הושיט לי את מפתחות המכונית. "הבטחתי לך הסעה עד תל אביב. הנה, קח את המכונית שלי ותיסע."

"ומה אתך? ואיך המכונית תחזור אליך? מה השטויות האלו? עזוב, אני כבר אסתדר לבד."

"לא, לא, אני... בבקשה, קח את המכונית, אני מבקש." אמר אפי והחל לבכות.

דמעות שוברות אותי לגמרי, אני לא עומד בפניהן. "בסדר." לקחתי את המפתחות מידיו, "אבל רק אם תבוא איתי." התניתי והתיישבתי בכסא הנהג.

הוא התיישב לצידי, מנגב את לחייו הלחות בשרוולי חולצתו. "אני מצטער גולי, אני ממש מבקש סליחה."

"בסדר, לא קרה כלום, אבל רק... תשמע, אם הנשיקה שלי הפריעה לך היית צריך להגיד לי להפסיק או משהו. התנהגת כאילו ניסיתי לאנוס אותך, מספיק אם היית אומר שלא נעים לך."

"אבל כן היה לי נעים, היה לי מאוד נעים."

"אז למה?"

הוא כבש את פניו בכפות ידיו. "כי אני דפוק, זה למה. גולי, נכון שעבדת עלי ואתה לא באמת קורא ספרים ולומד באוניברסיטה הפתוחה ושומע מוצארט? תודה שסתם ניסית לעשות עלי רושם ושאתה מבלה את כל הזמן שלך בחיפוש זיונים והרמת משקולות."

"או. קי. בסדר. עלית עלי. האמת שאין לי אף דיסק של מוצארט בבית, אני שומע את המוזיקה שלו רק בחדר הכושר בגלל המורה לפילטיס שאוהבת אותו. אצלה זה או מוצארט או שופן, אני מכיר את כל המאזורקות שלו בעל פה."

"שופן." גנח אפי וקבר את פניו בברכיו, "אבוד לי." אמר בקול נכאים ולא יסף להגיד אף מילה עד שהגענו לדירה של יוני. החניתי בחנייה שלו שהייתה ריקה, סימן שהוא לא בבית, והודעתי לאפי שזהו, הגענו והוא משוחרר מנוכחותי.

הוא הרים את פניו אלי, פנים לבנות, צרות, מודאגות, שמתוכן בהקו אלי עיניו, עיניים חומות ירקרקות מוצפות דמעות.

"אני יכול... אני יכול בבקשה... אם לא אכפת לך..." החל לנסות לנסח שאלה כשפתאום צלצל הנייד שלי.

על הקו היה יוני, מבשר לי שקרה משהו לא צפוי, (נו, מה עוד חדש? אצלו תמיד צצים דברים לא צפויים) הוא יחזור רק מחר בערב ושארגיש את עצמי כמו בבית, הרי יש לי מפתח והבית מלא אוכל, ושרק לא אגע לו בוויסקי – כושר השתייה העלוב שלי לא הפסיק לבדח את דעתו והפיק ממנו בדיחות קרש לרוב.

"המארח שלי יחזור רק מחר בערב. מה דעתך לבוא איתי ולארח לי קצת חברה?" הצעתי לאפי.

"באמת? אתה בטוח? אני לא אפריע? אתה לא כועס עלי?"

"לא, עזוב. שכחתי כבר מזה. נו, בוא כבר. המזוודה שלך עדיין באוטו?"

"כן, אני... אני... אמרתי לאימא שאני נשאר עוד יום בצפון ופשוט הקדמתי כי... כי..."

"מה קרה לך שנעשית גמגמוני כזה? זה משהו שאני עשיתי? עד שהגענו לאפולוניה דווקא היית בסדר. הכול בגלל נשיקה אחת קטנה?"

"כן." לחש אפי, גורר את מזוודתו בקושי במעלה המדרגות. המעלית כמובן הייתה שוב מקולקלת.

"קדימה, תן." לקחתי ממנו את המזוודה ודהרתי במעלה המדרגות בעוד הוא משתרך אחרי. הוא הגיע רק אחרי שפתחתי את הדלת והשתנתי, כשיצאתי מהשירותים מצאתי אותו בכניסה, נשען על הקיר, מתנשף ועיניו עצומות בהבעת עייפות.

"מה יהיה אתך? אין לך כוח לטפס אפילו לקומה השלישית, הכול בגלל שאתה לא אוכל מספיק." נזפתי בו ונישקתי אותו שוב, הפעם על מצחו.

"תגיד שאתה לא כועס." חיבק אפי את מותני ונשען עלי, מניח את לחיו על חזי.

"אני לא כועס, אני לא מבין מה עובר עליך, אבל אני לא כועס." הבטחתי לו וליטפתי בעדינות את גבו הצר, "באמת אפי, אני לא צוחק, אתה כולך עור ועצמות. אתה חייב לאכול משהו, זה לא בריא להיות רזה כזה."

הוא שתק והמשיך לחבק אותי, מחדיר ידיים מתחת לחולצתי, מריץ אצבעות קרירות על עורי. "חשבתי שאני אמות מרוב חרמנות כשמרחתי אותך בקרם שיזוף."

"באמת? אבל היית כל כך אדיש."

"העמדתי פנים. זה עלה לי בריאות."

"אני לא מבין, אם אני מוצא חן בעיניך למה להסתיר את זה?"

"כי אתה מאוד מאוד מוצא חן בעיני."

"טוב, לא משנה." התייאשתי מלהבין אותו, "בוא נלך לאכול משהו. יוני אמר שיש המון אוכל במקרר." ובאמת היה, ואני הכנתי חביתה עם גבינה צהובה ואילצתי את אפי לאכול חצי ממנה ולהוסיף למנה שלו גם פרוסת לחם עם קוטג'.

"קוטג' תשעה אחוז?" הוא הזדעזע, "זה נורא משמין. אני לא יכול."

"אתה חייב." התעקשתי.

"אבל אני צריך להוריד עוד שני ק"ג." מחה אפי.

"רק בגלל השטות הזו שאמרת אתה מקבל עוד פרוסה ואם לא תגמור הכול מהצלחת אני קושר אותך לכסא ומכריח אותך לאכול מוס שוקולד." נופפתי לעברו באיום בצלוחית מוס שוקולד מפתה.

"באמת?" שאל אפי ופניו לבשו הבעה חולמנית. "ערום או עם בגדים?" חקר בעניין וליטף שוב את זרועי, ממשש בעדינות את שרירי כאילו רצה להיות בטוח שהם לא נעלמו פתאום.

נשבע לכם שבהתחלה הייתי משוכנע שהוא מתבדח וזרמתי עם הבדיחה, מבטיח לו שהוא ואני נהיה כמובן ערומים, והוא לא יקבל כפית בשביל לאכול את המוס שוקולד אלא ילקק אותו מעל גופי.

"ללקק אותך?" התנשף אפי וכמעט שהטיל את עצמו עלי, אבל..."קודם הפרוסה עם הקוטג'." פקדתי עליו.

"אה, סליחה. שכחתי." התנצל ולקח את הפרוסה בידו.

"מה, סליחה?" הטלתי חתיכת גבינה צהובה על הפרוסה שלו, "תאכל הכול מיד ותגיד תודה." הוא אכל הכול מיד ואמר תודה, ואז הטיל את עצמו עלי ופיזר נשיקות על פני, מורח אותי בקוטג'.

"קדימה, בוא נלך לעשות מקלחת. תסבן לי את הגב."

"אבל מה עם המוס שהבטחת? אני רוצה ללקק." מחה אפי, והפעם לא היה לי שמץ של ספק, הוא היה רציני לגמרי.

"אבל אפי, אתה בטח לא רוצה מוס בטעם קרם שיזוף, ואני מרוח כולי בקרם. נו, קדימה, בוא להתקלח."

הגענו למקלחת ושוב בעיה, אפי מתבייש להתפשט.

"אבל אפי, אתה לא שמן, באמת. תראה, אני שוקל איזה שלושים ק"ג יותר ממך."

"אבל לך יש גוף שרירי של אליל יווני ואני... אני שמן, רופס, שעיר ומגעיל."

"גם אני שעיר."

"לא כמוני."

הרגשתי שאני מתחיל להזיע מרוב ייאוש. "אתה יודע מה? בוא נתקלח בחושך."

"מה, לגמרי בחושך?" נבהל אפי.

"לא לגמרי, לאור נרות, שיהיה רומנטי" לקחתי נר ריחני שקישט את השידה בסלון, הדלקתי ושמתי מול המראה במקלחת. כיביתי את האור והמקלחת המפנקת של יוני הוארה באור נר רך ורק אז, סוף סוף, הוא הסכים להתפשט.