ד. מה כבר רציתי?

7. רעם משמים

לא הייתי עומד בימים שבאו אחר כך בלי עזרתו של יוני. חיי שיגרה נטולי משברים גרמו לאקס שלי להיות נרגן וקצר רוח, אבל כשהיה עליו להתגבר על בעיות, צרות ודראמות הוא היה במיטבו.

"אל תלחץ עליו." הורה לי אחרי שאפי שוכנע לקחת נומבון ונרדם סוף סוף, פניו רטובים מדמעות, מחבק את הכרית בכוח.

"מי לוחץ? בחיים לא אמרתי לו לעזוב את הבית. זה הכול היה רעיון שלו. מי ידע שאימא שלו מפלצת כזו? לזרוק את הבן שלה מהבית כי הוא לא הגיע בזמן לארוחת צהרים? איזה אישה משונה, היית מתפלץ אם היית שומע מה הוא אמר עליה."

"כנראה שמערכת היחסים אצלו בבית הייתה גרועה עוד קודם, הוא בטח היה עוזב בכל מקרה. אתה רק היית הזרז."

"זרז? בשביל מה בחור בן שלושים צריך זרז כדי לעזוב את הסינור של אימא? מצד שני אבא שלו דיבר עליו כאילו הוא ילד בן שלוש שהולך לגן בפעם הראשונה. באמת מוזר."

"גולי, אפי אמן, הוא רגיש, הוא מושפע מאוד מכל דבר קטן. אני מבקש ממך להבין את זה ולא להאיץ בו."

"בסדר, בסדר." כמעט נעלבתי, "אני לא בהמה. אני רואה שהוא בחור רגיש. אני אהיה סבלני איתו. הבטחתי לאבא שלו להשגיח עליו וזה מה שאני אעשה." אמרתי, ובאמת התכוונתי לזה, אבל מי ידע שזה יהיה כל כך מעייף?

מצבי הרוח של אפי השתנו ללא הרף ונעו מעליצות פרועה ושנונה (מזמן לא צחקתי ככה, היה לו חוש הומור מטריף ומקורי מאוד וידע נרחב במחזות של חנוך לווין ובאופרות של שטראוס), להתקפי דיכאון ובכי שבעטיים הוא היה ננעל במקלחת.

רגע אחד הוא היה חרמן ונלהב וניסה להדגים לי במו גופו את כל התנוחות בספר הקמה סוטרה, ורגע אחר כך התגלגל בשמיכה, אמר שהוא מגעיל ומסריח, שמן ורופס, ואיים לחתוך לעצמו את הזין.

הוא היה יכול לדבר בהתלהבות על היופי שבחיים של הומואים, בלי קשרים עם נשים מרגיזות ומעיקות, על הקדשת חייו לחופש, סקס ואמנות ושעה אחר כך לחרף ולגדף את כל ההומואים הרקובים האלו שרק סקס יש להם בראש וכולם כאחד חבורת סוטים מטונפים ומגעילים.

אחרי יומיים כאלו הרגשתי כאילו יצאתי לטיול ארוך מידי ברכבת שדים. יוני פרח בין כל הטלטלות הרגשיות שעברו על אפי והדראמות התכופות שלו שעשעו אותו, אבל אני התעייפתי מאוד.

כשניסו התקשר אלי ביום חמישי ובישר לי בחומרה שהגיע משלוח לא צפוי של צבעים תוצרת חוץ ושאני חייב להגיע מיד לעזור לו לסדר הכול מחיתי נמרצות, אבל בליבי שמחתי.

"תהיה פה מחר בבוקר." הורה לי ניסו, מתעלם מטענותיי שמה זה החוצפה הזו? והרי הודענו שאנחנו סגורים בחול המועד? ולמה זה לא יכול לחכות עוד כמה ימים?

"אני מחכה לך בשמונה בבוקר בדיוק." התעלם מטענותיי וכמובן שלא טרח כלל להסביר לי מה הדחיפות בהזמנה ההיא, ולמה הצבעים לא יכולים לחכות לא מסודרים עד אחרי המימונה.

"אני חייב לנסוע מחר מוקדם בבוקר חזרה לקריות." אמרתי לאפי שהתנסה לראשונה בחייו בעישון מריחואנה (רעיון של יוני כמובן) וטען בתוקף שאין לחומר הזה שום השפעה עליו.

"ניסו המסכן. הוא לא עומד בפרידה של שבוע שלם ממך." לגלג יוני שתגבר את העישון בשתיית וודקה ונמצא בשלב שכרות שבו העולם נראה לו משעשע עד דמעות.

אפי ניסה לתרום משהו לשיחה, אבל החל להשתעל, נפנף בידיו לגרש את העשן שלא הסכים להתפזר, צחקק, אמר שהוא חייב מתוק ורץ למטבח לחסל את שאריות החלבה.

הלכתי אחריו. "רוצה ביס?" שאל והגיש לי את החפיסה.

"לא תודה, אני לא אוהב חלבה, זה נדבק לי לשיניים. תשמע אפי, אתה רוצה לבוא איתי מחר לקריות או להישאר עוד קצת אצל יוני?"

"אהה... לא יודע. מה כדאי?"

"זה תלוי בך. מה אתה רוצה?"

"אני רוצה לעשות שלישייה אתך ועם יוני. נכון שיוני נורא סקסי ומדליק?" צחקק אפי ונמרח עלי בחיבוק מסטולי.

"לגמרי." עניתי ביובש והחלטתי שאין מצב שאפי נשאר לבד עם יוני, הוא היה זקוק להשגחה של בן אדם קצת יותר רציני ויציב מהאקס המדליק שלי, בכך לא היה לי ספק.

למחרת בבוקר, בשעה מוקדמת מאוד, שעה שלדעת יוני כלל לא הייתה קיימת במציאות, קמתי וגררתי את אפי המנומנם למטה, אל המונית שהמתינה לנו והסיעה אותנו לתחנת הרכבת.

הוא היה המום מעייפות ועדיין מסטול קצת מאתמול, והאמת שגם אני הייתי עדיין די עייף. בלילה הוא התיש אותי עד חצות בניסיונותיו לשבת לי על הזין, וכשזה הכאיב לו במקום לגרום לו הנאה הוא פרץ בבכי של ילד מאוכזב ובסוף נרדם, ראשו נשען על כתפי, ושעתיים אחר כך העיר אותי בטענה שאני נוחר.

אני מודה שלא חשתי אהבה רבה אליו באותו לילה.

כשהרכבת החלה לנוע השתפר מעט מצב רוחו. הרכבת הייתה מלאה חיילים צעירים ויפים שנשאו תרמילים עמוסי כביסה לאימא בבית, ואפי לטש בהם מבטים חומדים, אבל התרגז כשגם אני העזתי להביט.

"למה לך מותר ולי אסור? אני רק מסתכל."

"כי הם מסתכלים עליך בחזרה."

"גם עליך מסתכלים."

"לא נכון, אני סתם מגעיל ושמן. הוספתי בטח איזה עשרה ק"ג מאז שעזבתי את הבית."

התחלתי לצחוק ואפילו לא ניסיתי להתווכח איתו שאי אפשר להוסיף כל כך הרבה משקל ביומיים. היגיון בריא לא היה מעולם הצד החזק של אפי ואני מצאתי בכך חן רב, במיוחד כשהיה לו מצב רוח מבודח, וגם כשהיה נרגז או עצוב הצחיק אותי לראות איך הראש הפרוע שלו עבד.

"אני לא מבין איך אתה סובל אותי." אמר בעצב, "תראה איזה מגעיל אני."

"אתה נהדר ואני חולה על התחת הרזה שלך." הודעתי לו, ולפני ששוב יכנס לסרטים לקחתי אותו לשירותים הקטנטנים של הרכבת, דחפתי אותו פנימה, נכנסתי אחריו, סגרתי את הדלת, הודעתי לו שאני לא נותן לו לצאת עד שלא יפסיק להיות שלילי כזה והתחלתי להתמזמז איתו.

מזל שהוא הגיב בצחקוקים לנשיקות שלי על צווארו ותנוכי אוזניו – מקום רגיש מאוד אצלו - כי מהצד השני כבר דפקו בקוצר רוח על הדלת. אפי קצת התבייש לצאת, אבל הרי לא יכולנו להישאר בפנים עד סוף הנסיעה ולכן פתחתי את הדלת ויצאתי, גורר אותו אחרי, מחייך חיוך לבבי אל הדוס הנדהם שעמד בחוץ ובהה בנו בפה פעור.

"ואם הייתה מחכה לנו בחוץ חבורה שלמה של ערסים עצבניים והם היו מנסים להרביץ לנו?" שאל אפי אחרי שחזרנו בשלום למושבים שלנו.

"ערסים אף פעם לא הולכים בקבוצות לשירותים. מקסימום היו שם אחד, אולי שניים, וזה כבר לא בעיה, היינו מרביצים להם חזרה, זה הכול."

"אף פעם לא הרבצתי מכות." הודה אפי, "לפעמים אני נורא נורא כועס ובא לי לשבור משהו, או לקלל, אבל אני תמיד מתאפק."

"זו הבעיה שלך, שאתה מתאפק יותר מידי. תקלל חופשי, תרביץ, תשבור, תבעט בקירות, תשחרר קיטור, אין לי בעיה עם זה." הודעתי לו ברוחב לב, ושעה אחר כך, כשהוא עשה בדיוק מה שהוריתי לו לעשות, הצטערתי על פזיזותי.

חמש דקות אחרי שהגענו לדירה שלי הודעתי לו שאני יוצא לעבודה ואחזור בצהרים, לא יודע בדיוק מתי, ואם לא אכפת לו שיכין לי בינתיים משהו טעים לאכול.

הוא כעס נורא על עזיבתי, מתנהג כאילו לא ידע שבגלל העבודה שלי חזרנו לקריות.

"אבל הסברתי לך הכול אתמול אפי, אני חייב ללכת לעבודה לכמה שעות."

"עבודה עלק! אתה פשוט מתגעגע לזין של הפרענק הזה."

"איזה פרענק?" לא הבנתי, "וממתי אתה גזעני?"

"תמיד הייתי, ואני שונא פרענקים."

"אל תדבר שטויות, הרי יוני גם הוא... בעצם..." האמת שלא ידעתי מה בדיוק המוצא של יוני. אימא שלו באה מאחת המשפחות הצפתיות האלו שנמצאות בארץ שבע עשרה דורות, אם לא יותר, ואבא שלו... מי יודע? הוא תמיד היה מעורפל בנושא אבא שלו. אולי לא ידע בעצמו? כל מה שסיפר לי היה שאביו עזב את אימו כשהוא היה ילד צעיר, איש לא ידע לאן, ויוני לא ידע אפילו אם הוא חי או מת.

"יוני פרענק או לא?" דרש אפי לדעת.

"אין לי מושג ולא אכפת לי. מה זה משנה בכלל? ומה טוב כל כך בלהיות אשכנזי?"

"אולי לא טוב, אבל זה מה שאנחנו, ובחיים אנחנו לא נבין את הפרענקים האלו, עדיף להתרחק מהם." התעקש אפי כמו חמור.

כל טענותיי שהוא מדבר שטויות ומדקלם את הדעות המפגרות של הוריו - בעצם של אימו כי לאבא שלו לא היו דעות - לא עזרו.

"אז מאיזה מוצא הניסו הזה?" דרש לדעת כשפניתי ללכת.

"רומני עם שורשים בולגריים או משהו כזה, לא חקרתי אותו אף פעם וזה בכלל לא מעניין אותי. הוא קולגה שלי בעבודה, והוא גם ממונה עלי וכשהוא מבקש שאגיע אני בא. זו העבודה שלי וכל זמן שמשלמים לי משכורת אני אעשה אותה על הצד הטוב ביותר. ברור?"

אפי הניד בראשו באומללות והשפיל מבט.

תפסתי את סנטרו והרמתי אותו כלפי מעלה. "ברור?" חזרתי בקשיחות.

"כן." לחש אפי ועצם את עיניו.

"תביא חיבוק." מעכתי אותו אלי בכוח, מרגיש את זקפתו מתחככת בירכי וחייכתי לעצמי. זה עבד כמו קסם - כל פעם שהוא היה נעשה מגעיל וסרבן, ודיבר שטויות מרגיזות הייתי נעשה שתלטן וקשוח, ומעמיד פנים שאני המפקד הרשע שלו בצבא או משהו בדומה, ומיד הוא היה נרגע ומתחרמן, מה שהיה כמובן משפיע לטובה גם על מפלס החרמנות שלי.

כמה חבל שהייתי צריך ללכת, אבל מצד שני לא יזיק לו לחכות קצת בסבלנות, אי אפשר לעבור את כל החיים כאילו הם חופשה אחת ארוכה, לפעמים צריך לדעת לדחות סיפוקים. "עד שאני אחזור תכין משהו לאכול ותעשה פה קצת סדר." פקדתי עליו ויצאתי.

כשיצאתי החוצה גיליתי שהחזאים שהבטיחו לנו מזג אוויר אופייני לעונת המעבר צדקו. השמים שבבוקר עוד היו כחלחלים לבשו גוון אפור עמום, והאוויר היה סמיך מאבק והכביד על הנשימה. רכבתי לעבודה על אופניי, עורי צורב מיובש ואפי מעקצץ, יודע שאם לא אשתה מיד כמה כוסות מים אסבול מכאב ראש.

כשנכנסתי למחסן גיליתי שניסו כבר הגיע והתחיל לפתוח עם הסכין היפנית שלו את קופסאות הקרטון שנערמו באמצע האולם הגדול. זרקתי לעברו בוקר טוב חטוף והתחלתי להעמיס קופסאות צבע על העגלות המגושמות שניצבו בסך ליד הקיר.

לא היה צורך בדיבורים, עשינו את זה כבר עשרות פעמים בעבר. כל אחד ידע בדיוק מה תפקידו. הוא פתח ואני העמסתי ואחר כך הסענו את העגלות לעבר המדפים וסידרנו אותן לפי סוגים ותאריכי תפוגה.

קופסאות המדללים באו נטולות תוויות. צריך היה להכין להן תוויות במחשב לשכפל אותן במכונת ההעתקה ולהדביק אותן על הקופסאות.

"עזוב את זה, נדביק את התוויות אחרי החופש." רטן ניסו.

"והצבעים הגרמניים, להוריד להם את התוויות?" שאלתי.

נוהל הורדת התוויות הגרמניות היה ממושך ומרגיז - היה עלינו למלא קערה במים, להכניס לתוכה את קופסאות הפח ולהמתין עד שהדבק של התוויות יתרכך. רוב התוויות היו נושרות מאליהן, אבל חלקן התעקשו לא לרדת ואז היה צורך לגרד את הניר הלח והדביק בשפכטל – מלאכה מעייפת ומעצבנת מאין כמוה.

"לא בוער, נעשה את זה בשבוע הבא. אתה לא צמא גולי?"

"מת מצמא." הודיתי והוצאתי את בקבוק המים הקרים ששמנו במקרר העתיק של המחסן. אני שתיתי סתם מים וניסו אהב להמתיק את השתייה שלו בתרכיז של מיץ פטל.

"לא, אל תשים לי את התרכיז הזה. הבאתי תרכיז דיאטטי."

"אתה בדיאטה?" גיחכתי, "לימור מתלוננת על הכרס שלך?"

הוא הזעיף את פניו. "היא לא צריכה להגיד לי, אני יודע לבד."

"אתה בסדר." טפחתי קלות על כרסו, "אני מרוצה ממך למרות שאני לא מבין מה היה דחוף לך לסחוב אותי לפה ביום שישי."

"סתם, התגעגעתי אליך." ניסה ניסו להתבדח, "מה, אתה לא שמח לראות אותי?"

"כולי אושר. יאללה, בוא נקפל את הקרטונים ונסדר אותם."

קיפלנו את הקופסאות לריבועי קרטון גדולים וסחבנו אותם לעבר המחסן הקטן והדחוס. "תכנס אתה ותסדר אותם. אני אגיש לך." הפטיר ניסו והדף אותי קלות לתוך המחסן.

למרות החוויה הלא נעימה שעברה עלי איתו במחסן הקרטונים - חוויה שנצרבה היטב בזיכרוני – הוא התנהג כל כך באגביות, והיה לגמרי ניסו הישן והרגיל, לכן נדחקתי בלי שום חשד למחסן והתחלתי לארגן את הקרטונים שהתמידו להתפרע וליפול זה על זה.

"הנה, זה הקרטון האחרון." אמר ניסו הגיש לי אותו, ובעודי דוחף את המלבן הגדול והעקשן בין שאר חבריו נכנס ניסו למחסן וכרך את זרועותיו סביבי.

עמדתי בגבי אליו והוא לכד אותי בין זרועותיו החזקות, דוחק את בטנו וחלציו אל ישבני, מצמיד אותי אל ערמת הקרטונים המאובקים.

אוי, לא! לא עוד פעם! זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחי.

"ניסו, בחייך, תפסיק. מה אתה עושה? די עם זה!" מחיתי מגלה לפליאתי שאני לוחש.

"מה אכפת לך? אתה הומו, לא?" לחש ניסו חזרה.

"אז מה אם אני הומו, זה לא אומר שאני מוכן שכל אחד יגע בי."

"אני לא כל אחד."

"לא, אתה ניסו שאני עובד איתו כבר שנים. הייתי בחתונה שלך, אני מכיר את אשתך ואת הוריך, אני מכיר אפילו את ההורים של אשתך. תפסיק עם זה בבקשה."

הוא התעלם מדברי, הניח את סנטרו על עורפי והחל מגשש בידיו הגדולות והחמות מתחת לחולצתי, מלטף את בטני וחזי, מתעכב על פטמותיי. הרגשתי את נשימתו הכבדה על לחיי ואת הבליטה הקשה והגדולה של אברו מתחככת בחריץ ישבני.

ניסיתי להיחלץ אך לשווא, הוא היה חזק מידי. הייתי תקוע בין הקרטונים הארורים הללו לבין גופו הגדול, חסר ישע לחלוטין. אפילו לצעוק לא היה טעם, לא שהייתי מעז לצעוק, זה היה מפדח מידי.

"בגלל זה קראת לי לבוא בחול המועד?"

"אמרתי לך, התגעגעתי אליך." הוא התנשף, "כל כך טוב להרגיש אותך גולי."

"אתה נשוי ניסו, שכחת? יש לך אישה, לך תרגיש אותה."

"לימור בהריון." לחש ניסו והחניק התייפחות.

"מזל טוב." בירכתי אותו, מנסה לסובב את ראשי כדי להביט בפניו.

"מה מזל טוב? אתה לא מבין? עכשיו אני תקוע אתה לנצח."

"ניסו, אף אחד לא הכריח אותך להתחתן ולהכניס אותה להריון. נו, די, מה אתה בוכה? אתה בן שלושים ומשהו, הגיע הזמן שיהיה לך ילד. אתה לא שמח שאתה הולך להיות אבא?"

"אני מאוד שמח." נאנק ניסו, "אני באמת שמח, אבל..." במקום להסביר לי אבל מה הוא סובב אותי כאילו הייתי בובה חסרת רצון, השעין את גבי אל הקרטונים וניסה לנשק את פי.

זה היה פשוט נורא. כל זמן שרק חשתי אותו ולא ראיתי את פניו המעמד המוזר הזה היה כמו חלום בלהות לא מציאותי, חלום מפחיד אך לא ממשי, אבל ברגע שעמדנו פנים אל פנים והוא ניסה לדחוף את לשונו לפי... זה כבר היה מציאותי מידי בשבילי.

"תעזוב אותי, פסיכי אחד, די!" צרחתי וניסיתי להדוף אותו מעלי. לא הצלחתי, הבחור שקל מעל מאה ק"ג והדחיפה שלי בקושי הזיזה לו.

"אבל גולי, אני רק רוצה נשיקה." נעלב ניסו, וניסה שוב לחבק אותי. הכנסתי לו ברך ישר לביצים והוא גנח, התקפל ונסוג לאחור, מפנה לי את הפתח. יצאתי מהר מחדר הקרטונים הדחוס והוא התנפל עלי, כועס כמו גבר שחטף מכה בביצים.

התחלנו להיאבק ומביך לספר עד כמה הייתי קרוב להפסיד לו. הוא הרבה יותר חזק ממני והוא גם היה כועס וחרמן בעוד שאני הייתי סתם מבוהל ומבולבל. כל המעמד הזכיר לי בצורה נוראית את הסיפור העתיק ההוא של תל אביב וידעתי שעוד מעט הוא יצליח להשכיב אותי על הרצפה ואז...

קול רעם חזק ומתגלגל הדהד בכל רחבי המחסן שגגו עשוי פח גלי ומיד אחר כך נחרשו אוזנינו מקול נקישות רועם של ברד שתופף בקולניות על הגג. משב רוח קר הסתער דרך הדלת הסגורה למחצה, מערבל את האבק ומצנן את האוויר הלוהט.

רעש הגשם והרוח הקרה החזירו אותנו באחת לשפיותנו. חדלנו להיאבק, ניסו הניח לי והתיישב על הרצפה ואני נשענתי על הקיר והתנשפתי בכבדות, עוצר את הדמעות.

במשך כמה דקות שתקנו ורעדנו, מניחים לאיתני הטבע הרועשים מעל ראשנו להגיד את דברם.

"גולי." ניסו כבש את פניו בכפות ידיו, "תשמע גולי."

"מה?"

"אני נורא מצטער, אני לא יודע מה עובר עלי בזמן האחרון. אני ממש ממש מצטער, אתה סולח לי?"

"כן, בטח, אל תהיה דביל." אמרתי בקלילות, מנסה לנהוג כאילו לא קרה כלום, ופתאום התחלתי לבכות.

בעקרון אני שונא לבכות, ולבכות כשאני לא לבד נראה לי משפיל נורא, אבל לא יכולתי לעצור את הבכי שהתפרץ ממני בכוח, בלי להתחשב ברגשותיי.

"בבקשה גולי, אל תבכה, אני מצטער, בבקשה תפסיק." ניסו קם וניגש אלי, ניסה להושיט אלי את ידיו ולחבק אותי, אבל פתאום נזכר בסיבה לבכי שלי ועצר את עצמו.

"בבקשה, תסלח לי גולי. אני נורא בלחץ מאז שהתחתנתי ועכשיו כשהיא בהריון אני פשוט... אני לא יודע מה עובר עלי. אל תבכה, בבקשה, די גולי."

"אני לא בוכה, תעזוב אותי." התייפחתי והפכתי אליו את גבי, משעין את ראשי על הקיר, "וחוץ מזה זה בכלל לא בגללך."

"למה אתה מתכוון?" נבוך ניסו.

במקום לענות לו המשכתי לבכות והוא לא הצליח לעצור יותר בעצמו וחיבק את כתפי בעדינות, מקפיד לא להיצמד אלי. "מה קרה דוד?" שאל ברכות.

הסתובבתי וטמנתי את פני בחזהו הרחב ואחרי היסוס של רגע הוא חיבק אותי חיבוק חברי עוטף ומרגיע ונענע אותי בעדינות, מלטף את גבי בתנועות קצובות.

"נו, מה? תספר לי."

"לפני כמה שנים, קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, כמה חודשים אחרי שהכרתי את החבר הקודם שלי היינו יחד במסיבה בתל אביב ואז... הוא נעלם לי פתאום ואמרו לי שהוא הלך עם איזה אחד ואז... אז שני בחורים שלא הכרתי הציעו לי לבוא אתם ואני הלכתי ו... ו..."

"מה? מה הם עשו לך?"

לא יכולתי להמשיך לספר לו, פשוט לא יכולתי. ניסיתי והמילים לא יצאו.

"אני רוצה הביתה." אמרתי, הדפתי אותו מעלי והלכתי החוצה.

הגשם נחלש והאוויר היה צונן וקל יותר לנשימה. עליתי על אופניי ורכבתי הביתה, מתעלם מהצעתו של ניסו להסיע אותי.

כשהגעתי הביתה מצאתי את אפי שקוע בניקיון הדירה שלי. הוא היה מאוד מסודר ומקצועי ועבר ביסודיות על כל החדרים, מנקה ומקרצף בלי רחמנות כל בלטה.

"בחייך אפי, לא בשביל זה הבאתי אותך לפה. אתה לא צריך לנקות לי את הדירה, עזוב."

"מה עזוב? הדירה שלך נורא מוזנחת. אני לא יכול לגור במקום מטונף כזה."

"אז ננקה ביחד, לא נעים לי שאתה עושה לבד את כל העבודה."

"אבל זה מרגיע אותי. אני אוהב לנקות, בבית הייתי ממונה על הניקיון." הסביר לי אפי והמשיך לצחצח במרץ את השולחן, "ועכשיו אימא המסכנה תצטרך לקחת עוזרת." הוסיף בעצב, "אני לא יודע איך היא תסתדר, היא שונאת שזרים מסתובבים לה בבית."

"אז שתנקה לבד." אמרתי והלכתי להתרסק על המיטה.

"אתה לא רעב? הכנתי פסטה אלפרדו." אמר אפי שהלך אחרי, מביט בי בדאגה.

ראשי החל להלום מרוב כאב ובחילה עלתה בגרוני. "אפי, אתה נהדר, באמת, אבל בגלל המזג אוויר הזה יש לי קצת כאב ראש ואני לא יכול לאכול עכשיו. אולי אחר כך, טוב?"

"אתה נראה כאילו יש לך יותר מקצת כאב ראש." הביט בי אפי במבט בוחן, "אתה סובל ממיגרנות?"

"לפעמים, אבל רק לעיתים מאוד מאוד רחוקות. זה החמסין הזה, אולי לא שתיתי מספיק מים."

"כן, יכול להיות." הסכים איתי אפי, הביא לי כדור אדוויל ואילץ אותי לשתות שתי כוסות מים, ואחר כך הניח מגבת לחה על מצחי וישב לצידי, מזמזם בשקט איזו אריה שקטה שהייתה אמורה להיות שיר ערש או משהו, ואולי באמת הייתה, כי לאט לאט שקעתי בתרדמה מבורכת וישנתי עד הערב.שמור     בטל

התעוררתי לפנות ערב וגיליתי את אפי ישן לצידי. הוא לא נגע בי, כנראה חשש שאתעורר, אבל פניו היו מופנות אלי כאילו שכב לצידי והביט בי בשנתי עד שנרדם.

קמתי בזהירות מהמיטה והסתובבתי קצת בבית. אפי עשה עבודה טובה. הבית מעולם לא היה נקי כל כך. כמה חבל שאימא שלי שהתאכזבה משורה ארוכה של עוזרות בית רשלניות ועצלות שמיררו את חייה לא הייתה כאן כדי לראות איזה בחור יסודי וחרוץ הוא, היא בטח הייתה שמחה לשכור את שירותיו.

מתי הוא הספיק לנגב את כל האבק, ולצחצח את החלונות ואפילו לסדר ולמרק את ארונות המטבח ואת המקרר?

מסכן קטן שכמותו, לא פלא שהוא ישן חזק כל כך חשבתי וניגשתי למיטה להביט בו שוב. בשנתו נעלמה ההבעה הצינית מלגלגת שהייתה נסוכה על פניו דרך קבע. ברור שהיא הייתה רק מסכה שהוא עטה על עצמו כדי להגן על נפשו הרגישה. כשישן הוא נראה שברירי ופגיע כמו ילד קטן.

שפתיו היו פשוקות מעט ופניו היו כה צנומות עד שעצמות לחייו הגבוהות כמו איימו לפרוץ דרך עורו הבהיר. רק עכשיו שמתי לב איזה אוזניים קטנות, עדינות ומעוצבות להפליא היו לו, והבחנתי בדאגה שהעור המכסה את רקותיו היה דק ושקוף כל כך עד שראיתי כלי דם הכחלחלים פועמים תחתיו.

בעודי מתבונן בו, מנסה לתאר לעצמי על מה הוא חולם, הוא נע מתוך שינה והשמיכה שכיסתה אותו גלשה הצידה וחשפה את כתפיו הערומות. עצמות הבריח שלו נראו בבירור מבעד לעורו, דקות ועדינות.

כשרכנתי כדי לכסות את כתפיו הבחנתי בקופסת גלולות לא מוכרות שנחה על ארונית הלילה. בדקתי את הגלולות וגיליתי שאלו כדורי שינה חזקים למדי, אבל לרווחתי הקופסא הייתה מלאה כמעט לגמרי.

לא ידעתי שהוא מתקשה כל כך להירדם. כנראה שנדודי השינה נבעו מהמריבה עם אימו ומהניתוק הפתאומי שלו מהבית. לא הבנתי למה הוא לא היה יכול לעזוב את בית הוריו בצורה פחות טראומתית, ומה בדיוק היה טיב היחסים שלהם איתו, אבל אין ספק שהם היו המקור לחלק גדול מבעיותיו.

אפי המסכן, צדקתי כשלא סיפרתי לו על מה שעבר עלי הבוקר, יש לו די צרות משלו ואסור לי להעמיס עליו גם את שלי. כתבתי לו פתק שאני יוצא לסיבוב קטן ברגל ואולי אקפוץ לביקור אצל מקס ושלא ידאג אני אחזור מהר ואם הוא צריך משהו שיתקשר אלי.

8. הומו בגוף של סטרייט

לשמחתי הרבה מקס היה בבית אם כי ברור היה לי על פי ההכנות שעשה שהוא מתכונן לבואו של אורח - סתם הוא לא היה מסדר ככה את הבית, לובש חולצה מגוהצת ומתגלח.

"מי צריך לבוא אליך?" חקרתי בחוסר נימוס.

"אחד, אתה לא מכיר."

"קצת מאוחר לביקורים, לא?"

"הנה, אתה באת לביקור."

"אני לא נחשב."

"גם הוא לא נחשב."

"טוב, בסדר, אל תספר לי אם לא בא לך." נעלבתי, "גם אני לא אספר לך כלום."

"אני לא יכול לספר גולי, הוא בן אדם נשוי ו... לא חשוב, עזוב את זה, מה לא תספר לי?"

"ששוב ניסו התנפל עלי."

"התנפל?" קימט מקס את מצחו בדאגה, "מה זאת אומרת התנפל?"

סיפרתי לו על אירועי הבוקר, מנסה להדגיש את הצד המגוחך שבהם, אך להפתעתי הוא לא היה משועשע אלא מודאג, ואפילו כועס.

"זו הטרדה מינית גולי, אם לא ניסיון לאונס. אתה יכול ללכת עם זה למשטרה."

"השתגעת? אני מעדיף להתפטר ולהתחיל לקבץ נדבות ולא לספר מה קרה לי עם ניסו. עזוב, אתה סתם דואג. זה היה סתם שיגעון רגעי שעבר. הוא לא יעשה את זה יותר."

"לא יודע, אני לא אוהב את הסיפור הזה. אולי תגלה לו שאתה נשא? זה יוריד לו את ההתלהבות ממך."

"בשום פנים ואופן לא, אין מצב. הוא מיד ילך לספר לבוס ואחר כך כולם ידעו. לא."

"הייתי הרבה יותר רגוע אם לא היית צריך לנסוע איתו לחו"ל."

"בחייך, אני לא נוסע לבד, גם הבוס יהיה איתנו. הכל יהיה בסדר, אל תהיה סבתל'ה דאגנית כזו. תנחש מי גר אצלי?"

"נו, מי? אתה ויוני חזרתם?"

"יוני? מה פתאום יוני? יוני גר בתל אביב, וחוץ מזה אני והוא... עזוב, זה לא הוא, זה אפי, הבחור הזה שסידרת לי הסעה איתו."

"הוא לא גר אצל אימא שלו בהרצליה?"

"היה גר. עכשיו הוא אצלי. עזב את ההורים בפיצוץ גדול בגלל שהוא ישן איתי ועכשיו אנחנו יחד."

מקס הרים גבות משתוממות. "אתה ואפי יחד? כאילו, ממש יחד?"

"ממש. למה? לא נראה לך שאנחנו מתאימים?"

"לא יודע, זו צריכה להיות החלטה שלכם."

"אז החלטנו שכן. מה דעתך עליו?"

"הוא בחור מאוד מוכשר, מאוד אינטליגנטי, יצירתי מאוד. רגיש, טיפוס מיוחד. אני קצת מתפלא שאתם מסתדרים."

"למה? כי אני לא יצירתי ולא רגיש? סתם אהבל בלי מוח?"

"לא אמרתי את זה. למה אתה מכניס לי מילים לפה? אתם פשוט נורא שונים זה מזה, אבל אולי בחור שרוט כמוהו דווקא צריך אחד כמוך, יציב ורגוע ובלי ג'וקים בראש."

"אני מקווה שאתה צודק. טוב, אני רואה שאתה על קוצים בגלל המסתורי שלך, אני זז."

"יופי, מתי אתה טס? בעוד יומיים? טוב, אז תביא חיבוק פרידה ותתקשר אלי מיד כשאתה חוזר, ואם הניסו הזה יעשה לך בעיות בחו"ל אז..."

"אוף, אל תהיה דודה דוגרת כזו מקס, יהיה בסדר."

"אני מאוד מאוד מקווה שאתה צודק, אבל אם לא אל תתבייש לצעוק ולהקים מהומה ולהתלונן עליו. אין לאף אחד זכות לגעת בך בלי שתרצה."

"מקס, די כבר. אני לא ילדה קטנה. אני יודע לשמור על עצמי."

חיבקתי אותו ונישקתי את לחיו המגולחת למשעי, שואף עוד פעם אחת אחרונה את ריחו הטוב של האפטר שייב החביב עלי שהוא מרח על עצמו לכבוד האורח שלו והלכתי.

כשפניתי בקצה הרחוב לעבר ביתי ראיתי מזווית העין בחור דתי עם זקן וציציות משתלשלות מתגנב במהירות דרך דלת הכניסה לבניין שבו הייתה הדירה של מקס, ולמרות שלא הייתה לי שום הוכחה הייתי משוכנע שזה האורח המסתורי שהוא דאג כל כך שלא אפגוש.

מעניין איפה הוא פגש אותו ואיך קרה שהם הגיעו להיות שותפים לסקס. בטח מקס יספר לי הכול כשזה ייגמר.  

אי אפשר לקחת את זה מאיציק יהלומי, הוא אולי בוס קשוח, הומופוב, שתלטן ואדם קשה עורף וקצר רוח, אבל כשהוא מארגן משהו זה יוצא פיקס.

בזכותו הנסיעה שלנו הייתה מתוקתקת למופת והכל הלך בדיוק לפי הלו"ז. הגענו לשדה התעופה עם מונית שאספה אותנו בדיוק בשעה שנקבעה והיה לנו די זמן לבזבז את כספנו בדיוטי פרי. קניתי בעיקר שוקולדים ומתנות לחברים - מקס רצה וויסקי, אפי חשק בבשמים לגברים ויוני רצה גם וגם.

לפני שיצאתי מהבית בשעה האכזרית, שתיים לפנות בוקר, עוד הספקתי לסמס למקס תזכורת קצרה – הבטחת, אל תשכח - כתבתי לו, יודע שהוא יבין למה התכוונתי. כוונתי הייתה כמובן להבטחתו להשגיח על אפי. לדבר איתו פעמים ביום לפחות, לברר אם הוא מסתדר במקום העבודה החדש שאחי סידר לו בקלות מפתיעה ולהזכיר לו לאכול כמו בן אדם ולא לקחת יותר מידי כדורי שינה.

"במקום לדאוג כל כך לאפי שהצליח להסתדר עד היום בחיים בלעדיך תדאג לעצמך." נזף בי מקס, "ותיזהר מהניסו המופרע הזה, מה שלא יהיה אל תישאר איתו לבד. אונס אחד בחיים זה מספיק."

זה לא היה בדיוק אונס מה שעברתי אז, אבל להסביר דבר כזה כמה שעות לפני טיסה ועוד בטלפון, כשהחבר החדש והחשדן שלי מקשיב בדריכות תוך שהוא מעמיד פנים שהוא רק מנגב את האבק הלא קיים מעל השולחן הסמוך לטלפון, זה לא הזמן המתאים.

"הכול יהיה בסדר גמור איתי גולי, תפסיק להיות דאגן כזה." חיבק אותי אפי לפני היציאה (הוא התעקש לקום איתי ולשאול אותי שלוש פעמים בדקה אם הכרטיסים אצלי ואם הדרכון אצלי ואם הכסף אצלי ואם... והוא עוד מדבר על דאגנים), "העבודה במקומון ממש אחלה, כולם מתייחסים אלי כמו אל הצלם הגאון התל אביבי שמכבד אותם בנוכחותו, ודיברתי היום עם אבא שישלח לי את המחשב שלי במוניות אביב, והוא סיפר לי בסוד שאימא קיבלה את הפרחים ששלחתי לה ואפילו שמה אותם בוואזה הסינית."

"אתה ואימא שלך זה סיפור מהסרטים. אולי במקום לדבר בפרחים תדברו במילים?"

"גם זה יגיע, אולי... יכול להיות... אתה חושב שאפשר להשיג אצלכם, פה בפרובינציה, ליידי גודייבה?"

"לא חושב. אף פעם לא ראיתי פה גברת ערומה ארוכת שער רוכבת על סוס. בשביל מה אתה צריך אותה אפי?"

"בור שכמוך." צבט אפי את ישבני, "זה שם של שוקולד."

"רגע, אל תגיד לי, זה השוקולד הכי יקר בעולם ואתה כמובן תצרף אותו לזר היקר הבא שתשלח לאימא שלך, ומה איתי, לי לא מגיעים פרחים?"

"מה ערס כמוך יעשה עם פרחים?" גיחך אפי.

"אקנה לי וואזה סינית מפלסטיק ואתקע אותם שם." התבדחתי ומשכתי אותו אלי, מושיב אותו על ברכי. "אני אתגעגע אליך נורא ציפלונק, תהיה ילד טוב, תאכל כמו שצריך ותזכור שבחורים אחרים זה כמו נרות חנוכה, לראותם בלבד."

"טיפש אחד." מלמל אפי והסתיר את פניו בחזי, "אתה כזה טיפש גולי."

שנינו ידענו שחילופי הדברים המבודחים הללו הסתירו את חששו להישאר לבד, ושהעדפנו להקניט זה את זה ולא לדבר על הקשיים שלו – נדודי השינה, התלות שלו בכדורי שינה, פחדיו והסיוטים שלו, והעובדה שלמרות כל מאמציו ורצונו הטוב עדיין התקשה לקיים איתי יחסי מין מלאים (לפי הגדרתו) ופחד מחדירה.

חשדתי בו שהוא מעדיף את החיבוקים והנשיקות שלפני ואחרי הרבה יותר מאשר את הזיון עצמו, והרגשתי שהוא מפתח תלות בנוכחות שלי לצידו, בעיקר בלילות. הייתי מודאג איך הוא יחזיק מעמד לבדו כל השבוע. לכל אחד חוץ מאפי הייתי אומר שילך לישון אצל מקס, שזה בסדר מבחינתי, אבל חששתי שאם אציע לו את זה הוא ייעלב ויפגע והמצב רק יחמיר ולכן שתקתי, מחבק אותו בכל כוחי ומבטיח לו שוב ושוב שהשבוע הזה יחלוף מהר ואני אחזור עוד לפני שהוא ירגיש בחסרוני. 

"ראית איך המוכר הזה הסתכל עליך?" לחש לי ניסו אחרי שהפקדנו את קנייתנו במחסני הדיוטי פרי וקיבלנו תמורתם פתקאות שחלילה לנו מלאבד.

"לא, איך?"

"כאילו שהוא רוצה  לטרוף אותך." הצטחק ניסו, "נראה לי שרוב המוכרים פה הומואים." הוסיף, סוקר את האולם הגדול שהמה קונים תאבי מציאות.

"לא יודע, לא שמתי לב. יש לי חבר ניסו."

"נו, ולי יש אישה. אז מה? אל תהיה כבד."

"ניסו, בוא רגע לשירותים." משכתי אותו לבית השימוש שהיה ריק מאדם, וליתר בטחון ננעלתי איתו בשירותי הנכים המרווחים.

"מה אתה רוצה?" הביט בי ניסו בחשדנות.

"לדבר אתך בפרטיות. תקשיב לי יצחק (זה השם האמיתי שלו - יצחק ניסנוב), אני לא יודע מה אתה, הומו או סטרייט, דו או סתם מבולבל, אבל זה שאני הומו לא אומר שאין לי אלוהים. אתה בן אדם נשוי ולי יש חבר שסומך עלי שאני לא אבגוד בו. אני לא רוצה שהסיפור של מה שקרה במחסן ביום שישי יחזור על עצמו, ברור?"

"ברור." אמר ניסו ופניו האדימו.

"אני יודע שאתה יותר חזק ממני ואם תרצה תוכל לקחת בכוח מה שאני לא רוצה לתת לך." המשכתי, "זה קרה לי כבר פעם ואני לא מוכן שזה יקרה שוב. דבר ראשון כשאנחנו נוחתים בווינה אני הולך וקונה לי סכין יפנית ואם תיגע בי אתה תצטער על זה יצחק, ברור?"

"אל תהיה פסיכי ותפסיק להתנהג אלי כמו אל אנס. הבטחתי לך שאני לא אעשה את זה יותר ואני אקיים את ההבטחה שלי."

"אני מאוד מקווה, ואם לא תצטער על זה ניסו, מילה שלי."

הוא הביט בי, פניו לוהטים ועיניו מבריקות מדמעות שלא זלגו ואז הסתובב פתאום ויצא משם. כשיצאתי מהשירותים כמה דקות אחריו הוא כבר נעלם ולא פגשתי אותו יותר עד שעלינו למטוס.

המתח ביני לבין ניסו נשאר באוויר במשך כל שלושת הימים שבילינו בווינה. אפילו הבוס שלנו שלא היה רגיש במיוחד לבני אדם חש שמשהו לא בסדר וניסה לברר אצלי, ובטח גם אצלו, מה קרה.

לא יודע מה הוא אמר, אני אמרתי שהכול בסדר ושאני מאוד מאוד נהנה והכל סבבה ואחלה, ובחיים לא היה לי כזה כיף בחו"ל, ובאמת היה כיף.

המלון שלנו היה מלון מודרני ומעוצב לתפארת, כמובן חמישה כוכבים, וישנו בסוויטה מפוארת, אני על ספה מרווחת בסלון והם על מיטות ענקיות ורכות להפליא בחדר השינה.

התרוצצנו בכל רחבי ווינה היפה ברכבת התחתית הנקייה והדייקנית להדהים שלה, ראינו כל מה שיש לעיר הזו להציע, אכלנו ושתינו על חשבון הבוס שגילה רוחב יד והיה לארג' בצורה מדהימה, (ובאמת, כל הכבוד לו, יצא גבר), וחוץ מזה שאני וניסו לא יכולנו להביט זה בזה ובקושי דיברנו אחד עם השני היה ממש אחלה.

סכין יפנית כמובן שלא קניתי, וגם אם הייתי קונה ספק אם הייתי משתמש בה, אבל את העובדה הזו אני מעדיף להשאיר רק ביני לבין הקוראים שלי.

אחרי שמיצינו את ווינה נסענו לזלצבורג, היפה לא פחות, ואחרי שטיילנו בה מעט התחלנו לחרוש את התערוכה המקצועית שהייתה מטרת הנסיעה. בסוף היום כבר היינו הרוסים מעייפות, הלכנו ק"מ על גבי ק"מ וראינו כל כך הרבה דברים עד שהיינו מסוחררים מעייפות, ואז הפיל עלינו הבוס את ההפתעה – "אני נוסע לישון אצל חברים שלי שיש להם וילה יפה בכפר קטן ליד זלצבורג." סיפר לנו, "ולכן הזמנתי רק לכם חדר במלון, אני מקווה שלא אכפת לכם לישון יחד באותו חדר. אני יודע שאתם לא ממש חברים, קיוויתי שבנסיעה הזו תתיידדו, אבל לצערי זה לא קרה. מילא, העיקר שנהניתם. מחר ניפגש שוב בתערוכה, נסתובב שם עד הצהרים ואחר כך נחזור לווינה ונטוס משם לארץ. תחזיקו מעמד בלעדי לילה אחד?"

בפעם הראשונה מזה ארבעה ימים הבטנו זה בזה. הוא שוב היה טיפה אדום בפנים, עלי, אני מקווה, לא ראו כלום. "בטח שנסתדר." הבטחתי "למה לא? ובהזדמנות הזו אני רוצה להודות לך איציק, היה אחלה טיול, תודה לך."

"כן גם אני נהניתי מאוד, יצאת גדול." אמר ניסו, "ואל תדאג, אני וגולי מכירים אחד את השני כבר המון שנים, אני מבטיח לך שהכול יהיה בסדר, נכון גולי?"

"יהיה עשר! מילה שלי." חייכתי חיוך מאולץ שהכאיב לפני ואפילו הוספתי צ'אפחה על כתפו של ניסו כדי להרגיע את איציק שלא הגיע לו לסבול בגלל הבעיות הפרטיות שלי ושל ניסו.

המלון היה רק שלושה כוכבים, אבל נחמד וביתי. קיבלנו חדר חמים וחיוך לבבי מפקידת הקבלה, והיינו כל כך עייפים מהתערוכה עד שבאמת לא היה אכפת לנו שזה רק חדר ולא סוויטה, העיקר שיש מיטה חשבתי, ובאמת הייתה מיטה, אבל רק אחת. אמנם כפולה, רחבת ידיים ועמוסת כריות, אבל רק מיטה אחת לכל הרוחות.

"אני אישן על הרצפה." אמרתי.

"מה אתה, מפגר? תפסיק כבר." התרגז ניסו, "הבטחתי ואני אקיים. בוא אבן נייר ומספרים להחליט מי מתקלח קודם." הציע.

"עזוב, תיכנס אתה ראשון."

"פחדן." הצהיר ניסו והלך להתקלח. הוא עשה את זה זריז וחזר לבוש תחתונים בלבד, חושף גוף של דוב שעיר ורחב כתפיים עם פטמות ענקיות, וצלל למיטה בזריזות.

אני דווקא לקחתי את הזמן שלי במקלחת, מתענג על המים החמים, הסבון וההרגשה הזו שיש רק בחו"ל, שאפשר לבזבז מים בשפע כי זה לא משפיע על מפלס הכינרת האומללה שלנו. אחר כך יצאתי לבוש במכנסי התעמלות מרופטים שאהבתי לישון איתם ונכנסתי חרש למיטה, מקווה שניסו כבר ישן.

"רזית מאז הקיץ שעבר." אמר ניסו אחרי כמה דקות של שתיקה שעברה עלי בניסיון להתרגל למיטה הזרה ולנוכחותו, "זה בגלל האיידס?"

שתקתי דקה ארוכה, מנסה לחשוב איך לענות לו. להכחיש? לזייף עלבון או להודות באמת ולקוות לטוב?

"אתה בטח מתפלא איך אני יודע?"

"כן, קצת."

"גיליתי עוד בזמן המלחמה. זוכר ששמנו את התיקים שלנו במקלט ליתר בטחון? שמתי לב שאתה מתגנב למקלט תמיד באותה שעה ובדקתי בתיק שלך. בהתחלה לא ידעתי מה זה הכדורים האלו, אחרי שבדקתי בגוגל הבנתי."

"נבהלת?"

"כן, קצת, אבל גם שמחתי."

"שמחת? באמת תודה רבה לך ניסו."

"לא שמחתי שאתה נשא, שמחתי כי זה אמר שיש סיכוי שאתה הומו ושאולי... אולי בכל זאת."

"מה בכל זאת?"

"אולי בכל זאת יש לי סיכוי אצלך."

"סיכוי למה? לזיון? אתה יודע ניסו, זה לא סיפור כזה גדול, להשיג זיון מגבר. אתה בחור צעיר, אתה נראה די טוב, לא תאמין כמה גברים חולים על בחורים גדולים ושעירים כמוך, ואתה בטח אקטיבי שזה בכלל מעולה. רוב הדו הם כאלה, למרות שיש דווקא נשואים שמתעייפים מנשים ורוצים איזה גבר שיטחן להם טוב את התחת. תכנס לאטרף, או לך לגן, עם קצת מזל תמצא נשוי במצב שלך ותעשו איזה קומבינה. אפשר להסתדר, למה אתה מתאבסס דווקא עלי?"

"אני לא אוהב שאתה מדבר ככה." אמר ניסו, נשמע מאוכזב ועייף.

"איך ככה?"

"כמו איזה הומו מגעיל. אני שונא את זה. שונא את כל העולם הזה של ההומואים, שונא את כל הרדיפה הזו אחרי הזיון הבא, שונא אוחצ'ות ציניות, הומואים מגעילים אותי."

"באמת? אז איך אתה מסתכל בראי?"

"הייתה תקופה שבאמת בקושי הסתכלתי." הודה ניסו, ולמרות שהיה חושך ידעתי שהוא שוב מסמיק.

"ועכשיו, כשאתה לא הומו יותר הכול בסדר?" המשכתי להיות מגעיל.

"אני עדיין הומו גולי, אני תמיד אהיה, אבל אני סטרייט בגוף של הומו. אני מתעב את ההומואיות שלי."

"ואשתך יודעת על זה?"

"לא, והיא אף פעם לא תדע. אף אחד חוץ ממך לא יודע."

הוא דיבר בקול רציני כל כך, בכבדות כזו, מתעלם מהעוקצנות שלי בצורה כל כך מכובדת עד שלא יכולתי שלא לחוש קצת בושה על התגובות הציניות שלי לוידוי שלו.

"אני מבטיח לך שאני לא אספר לאף אחד מה שגילית לי ניסו."

"אני יודע, ואני מודה לך גולי ורוצה לבקש סליחה על כל הפעמים שהצקתי לך סתם. זה לא היית אתה, זה הייתי אני. אתה בחור טוב ועובד חרוץ. הרבה פעמיים הייתי חרא אליך בלי סיבה ואחר כך אכלתי את הלב."

"אני יודע שאכלת את הלב אחרי כל פעם שהצקת לי ואף פעם לא הבנתי למה אתה מתנהג ככה. עכשיו אני מתחיל לקלוט. תגיד, יהיה לך קל יותר אם אני אעזוב את העבודה?"

"לא." הוא הסתובב אלי והניח יד על חזי, "שלא תעז, בשום פנים ואופן לא. אני אמות אם אני לא אוכל לראות אותך כל יום. למה אתה חושב שביקשתי שתבוא לעבודה בחול המועד?"

"כי לא רצית שהצבעים יהיו בבלגן באמצע המחסן?"

ניסו צחק ואז רכן אלי ושתל נשיקה עדינה על פי. "אני לא שם זין על הצבעים והמחסן. מצידי שתישרף חברת יהלומי ובניו בע"מ." אמר ברכות וחזר למקומו, שוכב על גבו, רחוק ממני וידיו שלובות על חזהו.

שכבתי וחשבתי על מה שהוא אמר ולאט לאט חדרה למוחי משמעות דבריו. "ניסו, תגיד, יש מצב אולי... כאילו... יכול להיות שאתה מאוהב בי?"

"כן, וזה נעשה גרוע יותר מיום ליום."

"אז למה... אבל למה? אני לא מבין למה לא אמרת כלום."

"מה יכולתי להגיד? אתה יודע כמה זמן לקח לי להבין מה אני מרגיש? יש לך מושג כמה פחדתי וכמה זמן ניסיתי לנחש אם אתה כן או לא?"

"אבל אחרי שגילית שאני כן, למה המשכת לשתוק?"

"כי אז כבר הייתי עם לימור, וגם אותה אני אוהב. אני רוצה להיות נשוי לה ורוצה לגדל איתה ילדים. אתה מבין?"

"לא." הודיתי, "בחיים לא רציתי להיות נשוי לאישה."

הוא צחק. "אתה כזה הומו, תגיד, מה הקטע שלך עם מקס?"

"מאין אתה יודע עליו?"

"אני יודע."

"איך?"

"יודע ודי."

"עקבת אחרי?"

"קצת, פה ושם. הייתה תקופה שהרגשת רע וכל הזמן ישנתם אחד אצל השני."

"כן, הייתה איזו תרופה שהיה לי קשה להתרגל אליה ומקס עזר לי. קיוויתי שאף אחד בעבודה לא הרגיש."

"אף אחד לא הרגיש, רק אני."

"אם רק היית יודע כמה פחדתי ממך ושנאתי אותך ניסו."

"אני יודע. זה היה בכוונה. רציתי שנריב, שלא נהיה חברים, שתתרחק ממני, אבל זה לא עזר. אני אוהב אותך ואני אמות אם אני לא אוכל לראות אותך כל יום."

"ורק לראות מספיק לך?"

"חייב להספיק." אמר ניסו, ונאנח.

"אני ממש מצטער ניסו, חבל שלא ידעתי קודם." אמרתי וליטפתי את כתפו, ופתאום היינו אחד בזרועות השני, מתנשקים כמו משוגעים, טורפים אחד את השני כאילו גווענו ברעב.

"סליחה" הוא אמר אחרי שהפסקנו להתנשק, (השפתיים כבר כאבו). "סליחה גולי. אני אלך לישון באמבטיה או משהו. לא, יותר טוב שאני ארד ללובי ואישן שם על איזה כורסא."

"לא, אני אלך." אמרתי וניסיתי לקום, אבל הוא תפס אותי והחזיר אותי למיטה וביקש בקול חנוק שלא אלך, שבבקשה אשאר איתו רק הלילה, כי מי יודע מתי יהיה לנו עוד פעם לילה כזה, רק אני והוא, לבד במיטה, ומצידו שרק נתחבק, אבל הוא מאוד מבקש שאני אשאר לצידו ושאתן לו להרגיש אותי.

"אני מתחנן לפניך גולי." ככה הוא אמר, "מתחנן שבבקשה תן לי רק את הלילה הזה איתך."

"אני שונא גברים שמתחננים." התרגזתי עליו, "מה אתה מתחנן כמו נקבה? אתה גבר או הומו? אם אתה רוצה משהו ממני אז קח."

הוא הביט בי רגע נדהם ואז לקח, ולקח, ואחרי שסיפרתי לו מה היה אז, בלילה ההוא שרודף אותי עד היום, הוא שוב לקח.

באותו לילה ישנו בקושי שעה ובבוקר היינו הלומי עייפות, אבל מאושרים מאוד ושוב חברים טובים.

הבוס שמח מאוד לראות כמה טוב אנחנו מסתדרים ושיבח את עצמו על הרעיון הנהדר שהיה לו לקחת אותנו לחו"ל ולשלב טיול בביקור המקצועי בתערוכה, ואמר שהיה שווה לו, כדי שנתחיל לשתף פעולה כמו שצריך, לשלם על חשבונו את כל הטיול (לא חשוב שהוא התקזז עם מס הכנסה על זה, מבחינתנו הכול באמת היה על חשבונו) ובטיסה הביתה, במקום להניח לנו לישון, הוא סיפר לנו על הבנים שלו שלא רוצים לעבוד אצלו בעסק ושהוא כבר לא צעיר כמו פעם והוא מקווה שאחרי שהוא יפרוש אנחנו נמשיך את דרכו ונהפוך להיות שותפים שלו, ואחרי מאה ועשרים שנה גם בעלי החברה.

"הוא בעצם מחליף את הבנים שלו בנו." אמר ניסו אחרי שהורדנו אותו בבית שלו בדניה והמשכנו עם המונית הביתה. ישבנו מאחור, המונית הייתה חשוכה והנהג מרוכז בכביש שלפניו ולכן הרשינו לעצמו להחזיק ידיים וללטף קצת זה את זה.

"כן, אני באמת מרגיש טיפה מאומץ." הסכמתי איתו.

צחקנו קצת ואז ניסו אמר שלא אכפת לו מיהלומי ובניו בע"מ כל מה שחשוב לו זה שהוא ימשיך לראות אותי כל יום והודה לי על הלילה האחרון.

"אם נמשיך לעבוד יחד ונהיה מנהלי העסק נוכל מידי פעם..."

"כן, יש המון תערוכות בכל העולם ויש את חברת מילר פרינט משוויץ שרוצה שנהיה הסוכנים שלה בארץ..." לא היה צורך לפרט, הבנו זה את זה בצורה מושלמת.

לפני שנפרדנו החלטנו שנמשיך הכול כרגיל ושהכי חשוב שבשום פנים ואופן לא נפגע בבני הזוג שלנו ושרק מידי פעם כשנהיה בחו"ל... ואז הגענו לדירה שלי. נפרדתי ממנו בלחיצת יד גברית, לקחתי את המזוודה שלי ועליתי, תשוש מעייפות, הביתה, וגיליתי את מקס מנמנם מול הטלוויזיה במיטתי ואפי ישן בזרועותיו.