ב. מה, זאת אהבה?

"כן, אתה לגמרי צודק, אבל קודם אולי תסביר לי מה חיפשת בחדר חושך המאוס ההוא? מה פתאום נכנסת לשם?" נעץ בי תמיר מבט מאשים שישר הכניס אותי לעמדת התגוננות.

"אסף, החבר שלך גרר אותי פנימה, וחוץ מזה לא ידעתי שזה חדר חושך, ותדע לך שהכל קרה באשמתך, למה הלכת לרקוד עם האקס שלך?"

"דני לא אקס שלי, וחוץ מזה מה יכולתי לעשות? אתה הרי לא רצית לרקוד איתי."

"ובגלל זה עזבת אותי עם החולה נפש הזה שניסה לאנוס אותי?"

"מה?" נדהם תמיר, "על מה אתה מקשקש, מי ניסה לאנוס אותך?"

"אסף, ואני לא מקשקש, הוא התנפל עלי וקרא לי שרמוטה ו..." שוב עלה בגרוני גל בחילה, "מזל שנשארתי עם נעלים ובעטתי בו, הוא פשוט חולה נפש, החבר הזה שלך."

"הוא לא חבר שלי, אני בקושי מכיר אותו, טוב שבעטת בו."

"נתתי לו גם ברכיה לביצים." נזכרתי בסיפוק, "אבל אחר כך ברחתי והשארתי את נדב עם שני הטיפוסים האלה... אני מקווה שהוא בסדר, אני חייב להתקשר אליו."

"על איזה טיפוסים אתה מדבר?" חקר תמיר בדאגה, ואז צלצל הטלפון, הוא ענה בעודו מביט בפני במבט מודאג שהשתנה באחת לבהלה, "אבל... אבל מה פתאום התאבד? אתה בטוח? אבל איך זה יכול להיות? רק אתמול הלכנו איתו למסיבה, למה? בשביל מה אתה צריך לדבר איתו? נו, טוב, הנה הוא." הגיש לי את הטלפון.

"שביט, אתה זוכר מה קרה אתמול בחדר חושך?" שאל נדב בקול שרטט על סף בכי.

"כן, אני זוכר הכל, ואני רוצה להגיד לך נדב ש..."

"לא, אל תגיד כלום, תשתוק ותקשיב לי, היום לפנות בוקר, לא יודע מתי בדיוק כי ישנתי, אסף תלה את עצמו במקלחת, הוא לא השאיר מכתב, אם המשטרה תחקור אותך מתי ראית אותו לאחרונה וזה, תעשה לי טובה ואל תזכיר אותי."

"איך לא להזכיר אותך, אבל הרי..."

"אני יודע, אני יודע, אבל זה לא עסקם מה עשיתי ועם מי, תספר שהוא ניסה להתעסק אתך ואתה דחית אותו, ומאז לא ראית אותו יותר."

"להתעסק איתי? ככה אתה מגדיר את זה? אני יודע שהיית נורא עסוק כשזה קרה נדב, אבל מה שאסף ניסה לעשות זה לאנוס אותי, ולמרות שהיית תקוע בין שני החרמנים המגעילים האלה אני די בטוח שראית איך הוא תקף אותי."

"ראיתי," נאנח נדב, "ואני מאוד מצטער שלא באתי לעזור לך, אבל נראה לי שהצלחת להסתדר לא רע בכוחות עצמך."

"כן, זה דווקא נכון." אישרתי, "אבל אם כבר מדברים על זה נדב, ולא שאני מתחסד או משהו, אבל אתה יכול להסביר לי למה? ואל תשאל מה למה, אני בטוח שאתה מבין בעצמך."

"רציתי לעצבן את אסף כי... לא חשוב למה, הוא פגע בי וניסיתי לפגוע בו, אולי הגזמתי, אבל הייתי קצת מסטול... ואגב, מה שהוא ניסה לעשות לך זה בגלל שהוא רצה להחזיר לי... אחרי שיצאנו מהחדר חושך הייתה לנו מריבה איומה, הוא הסתלק מהמסיבה בלעדי ו..." נדב החל להתייפח, "הכל קרה בגללי," יבב, "אני אשם שאסף התאבד."

"לא, זה לא נכון ,אנשים לא מתאבדים בגלל מריבה עם חבר." ניסיתי להרגיע ולנחם אותו. נאלצתי לקצר בשיחה כי פתאום דפקו על הדלת ועל הסף עמדו שוטר ושוטרת צעירים.

הם סיפרו לנו שהם חוקרים את מותו של אסף חתוכה שנמצא הבוקר תלוי במקלחת דירתו, ושאלו מאיפה אנחנו מכירים אותו וכמה זמן, ומה הוא עשה כשראינו אותו לאחרונה.

רק למראה השוטרים במדיהם המצוחצחים ובפניהם הרציניות הצלחתי לקלוט שאכן, אסף שרק לפני חצי יום היה מלא חיים ומרץ, באמת מת, ופתאום התחלתי לרעוד בכל גופי. ברכי כמו הפכו לג'לי ונאלצתי להתיישב כדי לא ליפול. תמיר התיישב לצידי וכרך סביבי את זרועו, והשוטרת הצעירה והנחמדה הביאה לי כוס מיץ מהמקרר, והפנתה את רוב השאלות שלה לתמיר שענה בשביל שנינו, בעוד השוטר שעמד לצידה רשם הכל בפנקסו.

תמיר סיפר שאנחנו מכירים של אסף שהיה אחד מהחבורה שלנו, שהיינו יחד במסיבת החוף ובילינו יפה, ושעזבנו את המסיבה לפניו כי אני שתיתי יותר מידי והרגשתי לא טוב.

"איזה מצב רוח היה לו כשהוא היה במסיבה?" חקרה השוטרת.

"היה לו מצב רוח מצוין." ענה תמיר, "הוא שתה ורקד ונראה מרוצה מהחיים כמו תמיד."

"היה לו בן זוג?" התערב השוטר ששתק עד כה.

"עד כמה שידוע לי לא, הוא העדיף להיות רווק חופשי." ענה תמיר בחיוך תמים.

השוטרת קמה, הודתה לנו והסתלקה עם בן זוגה השתקן, משאירה אותנו מצונפים יחד על הספה

"נו, אז מתי תספר לי סוף סוף על מה התווכחת עם נדב?" שאל תמיר אחרי שהתעייף מהשתיקה הממושכת.

"אני לא רוצה לדבר על זה." ניסיתי להתרחק מהחיבוק שלו, אבל תמיר אחז בי בחוזקה ולא הניח לי.

"אבל רק הבוקר אמרת שאתה חושב שאנחנו צריכים לדבר." הזכיר לי.

"כן, אבל לא על זה." השתחררתי ממנו וקמתי.

"נעשית ממש מסתורי בזמן האחרון." העיר תמיר בבת צחוק חסרת דאגה, "אז על מה אתה רוצה לדבר, ולמה יש לי הרגשה שזה קשור למה שקרה אתמול בחדר החושך?"

"כי... כי... תראה תמיר..." לקחתי נשימה עמוקה, והמשכתי, "קודם אני רוצה שתדע שאני חושב שאתה בחור נהדר ובן אדם מקסים ו..."

קול ריצה נשמע במסדרון ומיד אחר כך הדלת נפתחה בפראות ונדב התפרץ פנימה מתנשף, "דיברתם כבר עם המשטרה?" שאל וצנח על הכורסה.

"כן, דיברנו." ענה תמיר, "ואתה?"

"גם." ענה נדב ופנה אלי, "נו, סיפרת לו כבר?"

"מה?" התבלבלתי, "סיפרתי מה למי?"

"לתמיר, על מה שקרה בחדר חושך."

"הוא לא רוצה לדבר על זה." גיחך תמיר, "נו, תספרו לי כבר ונגמור עם זה."

"ראיתי את נדב מזדיין עם שניים בבת אחת." פלטתי סוף סוף את הסוד המעיק, "אני רק רוצה לדעת דבר אחד," פניתי אל נדב שנשען לאחור על מסעד הכורסה ולא נראה נבוך כלל, "הם הכריחו אותך או לא?"

"הם לא." ענה נדב בשלווה, "הייתי טיפה מסטול, אבל ידעתי בדיוק מה אני עושה, ואני ממש מצטער שראיתי את זה, אם הייתי יודע שאסף יגרור אותך לעסק..."

"אבל לאיזה עסק אתה מתכוון בדיוק?" רכן תמיר לעברו, "מה קרה בינך לאסף?"

נדב העווה את פניו באי רצון, "קשה להסביר, זה נורא מסובך, לדעתי הוא בעצם נמשך אלי מאוד, אפשר להגיד שהוא אפילו היה מאוהב בי, אבל נורא עצבן אותו שאני... נו, אתם יודעים איך הוא, זכרונו לרווחה, התאמץ נורא להיות תמיד גבר גבר, ואני..." הוא הצטחק, "אני הרי סוג של אוחצ'ה, והוא השלים עם זה איכשהו בתנאי שאף אחד לא ידע שאנחנו מזדיינים, אבל לפני כמה ימים ניצלתי את זה שהוא היה ממש מסטול ו... אה..." הוא גיחך, "אפשר להגיד שגרמתי לו להתחבר לפסיבי הפנימי שלו, הוא כל כך התעצבן שהוא נהנה מזה עד שהוא פחות או יותר זרק אותי, ובגלל זה... קיוויתי שאחרי שהוא יראה אותי הולך עם שניים בבת אחת הוא יתפרץ פנימה ויחטוף אותי בזרועותיו החסונות, או משהו כזה. והוא באמת התפרץ, אבל רק כדי להראות לי שכל מה שאני יכול לעשות הוא יכול לעשות טוב יותר, וגם זה, מסכן, לא עבד לו כל כך טוב..."

"אז בגלל זה הוא התאבד, בגלל שזיינת אותו ואחר כך הזדיינת עם אחרים מול הפרצוף שלו? וכשהוא ניסה להחזיר לך דרכי הלכתי ובעטתי בו?"

"אולי, אבל מצד שני, אולי זה משהו אחר לגמרי? לך תדע מה עבר לדביל הזה בראש?" משך נדב בכתפיו, עוטה כל פניו הבעה אדישה שהתחלפה אחרי רגע בבכי, "הדביל הזה, מה אני אעשה בלעדיו?" התייפח, וברח לשירותים.

הבטנו זה בזה בפליאה, תוהים אם כדאי ללכת אחריו ולנסות לנחם אותו או להניח לו לנפשו, ואז צלצל הטלפון וזה היה דני, נרעש ונרגש בגלל התאבדותו המפתיעה של אסף. אחר כך התקשרו עוד כמה חברים שהכירו את אסף וסיפרו שגם אצלם ביקרו השוטרים וחקרו בנוגע לאסף.

משפחתו של אסף רצתה למהר ולקבור אותו עוד לפני כניסת השבת, אבל המשטרה התעקשה על ניתוח אחרי המוות, ולכן הלוויה התקיימה רק ביום ראשון אחרי הצהריים.

הייתה לוויה גדולה להפתיע כי הסתבר שמשפחתו של אסף הייתה מוכרת ומכובדת מאוד במגזר הדתי לאומי, ולמרות שהם דיי התביישו בו כשהיה בחיים הם סלחו לו אחרי מותו ובאו בהמוניהם להעניק לו את הכבוד האחרון.

חבריו של המנוח מהקהילה הלהטבי"ת היו במיעוט בין כל חובשי הכיפות הסרוגות ועוטות השביסים, ונגררו בסוף תהלוכת הלוויה, מרגישים קצת לא שייכים. רק אחרי שאביו של אסף סיים לקרוא את הקדיש בקול מרוסק מצער, וכולם התחילו להתנהל בין המצבות לעבר היציאה פרשה בחורה אחת מהקהל שהקיף את המשפחה והסתערה על תמיר בחיבוק, ואפילו הניחה לו לנשק את לחייה. הבחנתי שאמנם מצד אחד היא הייתה לבושה חצאית ארוכה וצנועה וחולצה עם שרוולים שהגיעו עד למרפקים, אבל מצד שני היא לא חבשה שביס או מטפחת, ושערה התנופף חופשי ברוח הקלילה.

"שביט תכיר, זו תהילה, היא בת דודה של אסף, וחברה שלי מהצבא." הציג תמיר את הצעירה בפני.

"שלום שביט." חייכה אלי תהילה חיוך צחור שיניים, "אני ממש רוצה לשוחח אתכם, נוכל להיפגש לקפה באיזה מקום?"

"זה על מה שאני חושב שזה?" חייך אליה תמיר והניח יד על כתפה. היא השיבה לו בחיוך והנהנה במרץ. "אם ככה, למה שלא תבואי אלינו הביתה?" הזמין אותה תמיר בנימוס, הזמנה שהיא קיבלה ברצון. מאחר והיא הגיעה עם מכוניתה הציע לה תמיר שתיסע אחרינו, וליתר ביטחון הקליד את כתובתנו לוויז שלה.

"מי הדוסית הזו ומה היא רוצה מאיתנו?" התנפלתי עליו ברגע שהיא הסתלקה לרכבה.

"היא כבר לא דוסית, הבגדים הם רק תחפושת בשביל המשפחה." הסביר תמיר, "ולפני שתשאל, היא לסבית ובזמנו, לפני עשר שנים, כשעוד היינו חיילים צעירים ותמימים שרק מתחילים לצאת מהארון, הבטחתי לה שברגע שהיא תרצה אני אעשה לה ילד, ונראה לי שהיום הגיע הזמן והיא רוצה." 

תהילה דיברה ודיברה, סקרה את העבר ושרטטה את העתיד, חייכה המון, צחקה קצת ובעיקר עפה על הרעיון שתהפוך לאימא. תמיר הקשיב לה בשתיקה הקשבה חמימה ומעודדת, הנהן בעידוד ומידי פעם ליטף את כף ידה.

גם אני הקשבתי בשתיקה, אבל נשארתי רציני ומסויג, צופה בשניים מהצד, חש מרוחק וזר לכל התכנונים שלהם.

בסוף הם התעייפו והשתתקו, ואז תמיר נזכר שגם אני קיים ופנה אלי, "למה אתה שותק שביט? אולי תגיד לנו מה דעתך על העניין?"

"אין לי דעה." עניתי ביובש וקמתי, "מישהו רוצה לשתות תה, או אולי קפה?"

"אני אשמח מאוד לתה." ענתה תהילה וחייכה אלי בחביבות חיוך נחמד שנענה בפנים אטומות וקרות.

"מה יש לך?" התרגז תמיר אחרי שהיא שתתה את התה שלה ונסעה לדרכה, נפרדת ממני בהנהון קריר, ומתמיר בחיבוק חמים. "למה אתה כזה? כאב לך לחייך אליה חזרה?"

משכתי בכתפיי, "לא יודע איך זה אצלכם, אבל אני, כשאני חוזר מלוויה, לא כל כך בא לי לחייך."

"שקרן!" הטיח תמיר, ופתאום הבנתי שהוא ממש כועס. "אפשר לחשוב שאתה מתאבל על המנוח, שנינו הרי יודעים שהוא היה... טוב, לא משנה, הוא מת, זכרונו לברכה, ואין טעם לדבר עליו יותר."

"לפחות בזה אנחנו מסכימים." הודיתי, "אבל רק בזה, כי אני חושב שהרעיון שלך פשוט משוגע, אתה רק בן שלושים ושלוש, ונכון שאתה מרוויח טוב, אבל אתה עובד המון שעות, ולא כל כך פנוי לגדל ילד, ותהילה בסך הכל בת עשרים ושמונה, לא רק שאין לה בת זוג היא גם עובדת רק בשליש משרה מסכנה, ומרוויחה גרושים, לא מבין מה דחוף לכם כל כך להפוך להורים?"

"אני לא מבין את הטענה שלך." התפלא תמיר, "מה הקשר בין הרצון שלנו בילד לעבודות ולמשכורות שלנו? ואגב, במשפחות שלנו לאנשים בגילנו יש כבר שלושה או ארבעה ילדים."

"כן, ויש להם גם בן ובת זוג, וסבתות תומכות, וסבים מפנקים, נראה לך שאם תעשו ילד ההורים שלך יתייחסו אליו כמו אל שאר הנכדים שלהם?"

"רוב הסיכויים שלא." הודה תמיר בעצב, "ואני לגמרי מודע לזה שקשה מאוד לגדל ילד בלי משפחה תומכת, אבל בחורה מקסימה כמו תהילה בטח תהיה בקרוב בזוגיות, ולי הרי יש אותך." הושיט לי את ידיו לחיבוק, ונפגע כשהחזרתי לו חיבוק קצר ומיד התנתקתי ממנו, "אולי תסביר לי מה באמת הבעיה שביט?" הפציר.

"הבעיה היא שאני... ש... הבעיה היא שאני פשוט... שזה פשוט גדול עלי, כל העסק הזה עם ילד. כל זמן שזה היה רק שנינו, רק אני ואתה, קיוויתי כל הזמן שאולי... אבל ברגע שנוסיף גם ילד אז... אני מצטער נורא תמיר, אני ממש מחבב אותך ונחמד לי אתך, אבל תינוק? זה פשוט גדול עלי."

"אתה מחבב אותי?" נפערו עיניו של תמיר לרווחה, "אנחנו גרים יחד כבר שלוש שנים, אני אוהב אותך עוד יותר מאשר אהבתי בהתחלה, וכל מה שיש לך להגיד זה שאתה מחבב אותי? ואם כבר מדברים על זה, אתה יודע שאף פעם לא אמרת לי שאתה אוהב אותי?"

"גם אתה כמעט לא אומר את זה." התגוננתי, מרגיש איכשהו אשם ורשע.

"אבל אני כן אומר מידי פעם, ובעיקר אני מרגיש, וחשבתי שגם אתה... זה אחד הדברים שאני אוהב בך, שאתה לא חפרן ולא רגשן, גם אני לא אחד שמביא פרחים ומחבר שירים, אני מביע את עצמי בעיקר במעשים, וחשבתי שאתה כמוני, ושאתה מרגיש עד כמה אני... אתה יודע שאני אוהב אותך מאוד, נכון שביט?"

הנהנתי, "כן, אני יודע תמיר."

"ואתה, אתה אוהב אותי?" אחז תמיר בכתפי, ונעץ בי מבט חודר.

השפלתי מבט ושתקתי, "נו, תגיד משהו." התחנן תמיר.

"אני... אני מאוד מחבב אותך תמיר, אני חושב שאתה מדהים, וממש טוב לי אתך, גם סתם ככה וגם במיטה," ליטפתי קלות את זרועו, "טוב, את זה אתה בטח יודע לבד, אבל... אבל זה הכל, אני ממש מצטער."

תמיר נאנח והתיישב על הספה, מושך אותי לשבת לצידו, "תראה שביט, ברור שאתה לא מרגיש אלי את אותם הרגשות שהרגשת בהתחלה, אחרי שחיים יחד כמה שנים, ורואים אחד את השני מצחצחים שיניים, מפליצים או מנוזלים, כבר אין יותר זיקוקים בעיניים ופרפרים בבטן, אבל יש אהבה חזקה וטובה יותר, אהבה ביתית כזו, אם אתה מבין למה אני מתכוון."

"לא, האמת שלא, אני מצטער שביט, אבל אף פעם לא היו לי זיקוקים בעיניים ופרפרים בבטן, לא בגללך, ולא בגלל אף אחד אחר."

הוא נרתע ממני כאילו סטרתי לו, "אף פעם?" נדהם.

הנדתי בראשי לשלילה, "לא, אף פעם לא הרגשתי מאוהב, אני כל כך רוצה להרגיש את הרגש הזה לפחות פעם אחת, אבל עוד לא פגשתי אף אחד שיגרום לי להרגיש ככה."

"אז למה הטעית אותי? למה באת לגור איתי בכלל?" קפץ תמיר ממקומו ונעמד מעלי, זועם, צודק ופגוע.

"כי... כי... כי ככה יצא?" לחשתי והתכווצתי במקומי.

"ככה יצא!" צעק תמיר, "איך ככה יצא?"

"אל תצעק." התחננתי, הוא כל כך כעס, והיה כל כך צודק, הרגשתי שפל ועלוב כמו תולעת, וראשי החל פועם בכאב.

"אל תגיד לי מה לעשות, חייתי אתך שלוש שנים מחורבנות, ישנתי אתך כל לילה, הזדיינו איזה אלף פעמים, אם לא יותר, חילקתי אתך את הכל, מגיעה לי תשובה יותר טובה מככה יצא."

"אתה צודק." הסכמתי, והתחלתי לסגת לכיוון המטבח, תמיר הולך אחרי, עצבני וזועם, "אבל אין לי תשובה טובה יותר." הודיתי, ולקחתי לעצמי אדוויל אחד, שטפתי אותו עם כוס מים ואחר כך ליתר ביטחון, שתיתי עוד כוס.

"אתה בטח זוכר שכמה שבועות אחרי שהתחלנו להיות יחד," התחלתי לנסות להסביר, מביט בכוס הריקה שבידי ולא בפניו הנפולות מצער ועלבון, "אבא שלי התאשפז ואתה היית ממש נהדר, ועזרת לי ולכול המשפחה שלי, כולם נורא התלהבו ממך, והיו בטוחים שאתה אוהב אותי מאוד, ואבא אמר שהוא שמח שסוף סוף מצאתי בן זוג רציני ויציב כמוך ו..." הצצתי לעברו, נחרד לראות שעיניו מלאות דמעות, "ואיכשהו מצאתי את עצמי גר אתך." סיכמתי.

"ולא עלה בדעתך להגיד לי שאתה לא מרגיש כלפי מה שאני מרגיש כלפיך?" מחה תמיר את דמעותיו בגב כף ידו, ופניו לבשו ארשת זועמת וקשה.

"טוב, זה לא שדיברנו כל הזמן על הרגשות שלנו או משהו כזה," התנצלתי נבוך ומבויש, "וסך הכל היה לי ממש טוב אתך, וחשבתי שאיכשהו... חשבתי שהכל יסתדר עם הזמן."

"ועד שיסתדר פשוט שיקרת." נהם תמיר בקול מאיים שהפחיד אותי מעט.

"לא שיקרת," מחיתי, "אף פעם לא שיקרתי לך."

"אולי לא אמרת שקרים, אבל התנהגת בצורה שקרית, גרמת לי לחשוב שאכפת לך ממני, שאתה החבר הכי טוב שלי." הטיח בי תמיר האשמות.

"אבל באמת אכפת לי ממך, ואני באמת... אתה החבר הכי טוב שלי, אין לי אף אחד חוץ ממך." החלו דמעות צער ובהלה למלא את עיני, "אני כל כך מצטער שנפגעת שביט, לא התכוונתי, בבקשה, אל תכעס עלי." ניסיתי לחבק אותו, ולראשונה מאז שהכרתי אותו הוא הדף אותי מעליו בגסות, ופקד עלי לא לגעת בו.

"אני רוצה שתעוף לי מהחיים ומהדירה כמה שיותר מהר." אמר בגסות, ולקח את מפתחות המכונית מהקערה בכניסה, שם שמרנו אותם תמיד, "אני מסתלק עכשיו מהבית לכמה ימים, ועד שאני אחזור אני רוצה שתעלם מפה עם כל החפצים שלך, ברור?"

בטני התכווצה מבהלה והרגשתי איך פאניקה קרה ממלאת את מוחי בערפל, "אבל... אבל אני... לאן אתה הולך?"

"זה לא עניינך." ענה שביט ברשעות, "עוף לי מהחיים, ואת המפתחות תשאיר בתיבת הדואר." פקד עלי, ויצא בטריקת דלת.

איזה דביל, איזה אידיוט, בשביל מה פתחת את הפה הגדול שלך? היית חייב להגיד לו את האמת? ממתי יצא משהו טוב מזה שמישהו אמר את כל האמת? נזפתי בעצמי, ולמרות שחלק ממני רצה להתכרבל במיטה ולבכות כמו ילד, החלק הבוגר והמעשי שבי דחק הצידה את רגשות הצער והאשמה, ולא הניח לבהלה להשתלט עליו. התקשרתי לרונה אחותי, אמרתי לה שאני ושביט נפרדנו ושיש לי רק יומיים להתארגן בדירה חדשה, ורצוי זולה, ושאלתי, מתאמץ לדבר בקול רגוע ושווה נפש, אם יש לה אולי טלפון של מישהו שעושה העברות דירה, ועוזר גם באריזה כי אני לא חושב שאני אצליח להסתדר לבד.

"לא, אני לא מכירה אף אחד, אבל אורי בטח מכיר, תתחיל להתארגן, עוד מעט נגיע אליך." הבטיחה רונה, ואכן, שעה אחר כך היא והחבר החדש והנחמד, והכל כך יעיל שלה, הופיעו בדירה שכבר לא הייתה שלי, התפעלו מהזריזות בה ארזתי את רוב בגדי במזוודות של תמיר, ואחר כך הוציאו אותם וארזו הכל מחדש בקרטונים שהביאו אתם ממכיר של אורי שעסק בהובלות, וממש במקרה ידע על איזה חדר פנוי בדירה ממש נחמדה בחיפה, ליד הגן הבהאי. "יהיה לך שם נוף נהדר של כל המפרץ." הבטיח לי המכיר של החבר של רונה, בחור דרוזי חמוד מאוד וחסון מאוד שהגיע עם עוד המון קרטונים ואקדח של ניר דבק. "אני מקווה שלא אכפת לך שהשותפים שלך לדירה הם לא יהודים, והם גם קצת להטבי"ם?" שאל הדרוזי שהציג את עצמו כעלא.

"לא, זה ממש בסדר." הבטחתי ומחיתי בשרוולי את הדמעות שזלגו בלי שליטה מעיני.

עלא הגיש לי חבילת טישו, ורונה שאלה אם אני רוצה לדבר על זה. אמרתי שלא, עדיין לא, אני רק רוצה לעוף מפה, ועוד באותו לילה באמת עפתי משם, קודם לדירה של אורי ורונה שחשבו שעדיף שלא אשאר לבד, ולמחרת, אחרי שעברתי ריאיון קבלה קצר ומבולבל אצל השותפים החדשים שלי לדירה, שבאמת הייתה מרווחת ונקייה עם תקרות גבוהות כמו שבנו פעם, ועם נוף נפלא של המפרץ, גמרתי לארוז ולאסוף את כל חפצי, השארתי את המפתח בתיבת הדואר בתוך מעטפה שעליה רשמתי את כתובתי החדשה, ועזבתי.

בימים הראשונים חייתי בתוך מערבולת של סידורים והתארגנויות. היו כל כך הרבה פרטים קטנים ומרגיזים שהיה צורך לסדר ולתאם... לשנות כתובת בדואר, לבטל הוראות קבע על האינטרנט והלוויין, לחתום על הוראות קבע חדשות בדירה החדשה, להתארגן בחדר שקיבלתי, למצוא מקום לכל החפצים שלי, לקנות חודשי חופשי חדש כי הרי הייתי חייב להגיע לעבודה, ומאחר והשתמשתי תמיד במכונית של תמיר פתאום הייתי נטול רכב. ואם לא די בכך היה עלי גם לספר להורי שנפרדתי מתמיר ולהדוף בנימוס אך בתקיפות את שאלותיהם ודאגותיהם. משום מה הם היו בטוחים שתמיר הוא זה שזרק אותי כי נמאסתי עליו, עוד סיבה להרגיש זוועה, כי למרות שהייתי אמור לחוש הקלה אחרי שיצאתי לחופשי זה פשוט לא קרה. האמת היא שהרגשתי פשוט נורא ואיום, הרגשתי חולה גם גופנית וגם נפשית.

בהתחלה חשבתי שמצב רוחי הרע, כאבי הראש, נדודי השינה, חוסר התיאבון והעצבנות שלי נובעים רק מהמכה האנושה שחטפה השגרה החביבה עלי והשנמוך ברמת חיי, אבל המצב לא השתפר גם אחרי שהצלחתי להתארגן על עצמי. בערך חודש אחרי שעברתי דירה כל הבלגאנים הבירוקרטיים והכספיים נרגעו. מצאתי מקום לכל הבגדים והספרים והניירת שלי, ועל הדרך זרקתי הרבה דברים מיותרים, גיליתי את יתרונות המטרונית שחסכה ממני את המאבק בפקקים מידי בוקר ואחר צהרים, התיידדתי עם השותפים שלי לדירה, והתענגתי על חברתם, ובכל זאת הרגשתי רע.

"אולי כדאי שתלך לעשות בדיקות אצל רופא?" הציעה מונה כשוויתרתי שוב על ארוחת ערב בטענה שראשי כואב ואין לי תיאבון.

"זה סתם כאב ראש בגלל החמסין." הנדתי את ידי בתנועת ביטול מרגיעה וחייכתי אליה. חיבבתי מאוד את מונה שהייתה צעירה ערבייה נוצרייה, שמנמונת ונעימת סבר ומאוהבת מאוד באמל, בת זוגתה המוסלמית - צעירה גבוהה, דקת גו ויפת תואר שלמדה רפואה בבית חולים רמב"ם.

"שמת לב שביט שמאז שהגעת אלינו ירדת כמה קילוגרם במשקל? העירה אמל, מלכסנת אלי מבט בוחן מעיניה השחורות, היפות.

"כן, ואתה גם כל הזמן אומר שכואב לך פה וכואב לך שם." הצטרף אמג'ד לשיחה, חייך אלי בהתנצלות והוסיף שהוא יודע שלעבור דירה זה משבר קשה, בעיקר אם מצטרפת לעניין גם פרידה מבן זוג, אבל... "אולי אתה צריך לצאת קצת לבלות, לפגוש אנשים? אתה כל הזמן רק עובד ולא נהנה בכלל מהחיים." הוסיף וליטף את כתפי ליטוף שרמז לי שהוא ישמח להכניס קצת בילויים והנאות לחיי.

משיחה לילית שניהלנו על גג הדירה שלנו לפני כמה ימים ידעתי שמה שהוא באמת מתכוון להגיד זה שחסר לי סקס, מחסור שהוא היה מוכן לספק ברצון, ויכול להיות שהוא אפילו צדק, אבל המחשבה עליו ועלי יחד במיטה עוררה בי סלידה, לא בגלל אמג'ד שהיה צעיר שחום, נחמד, חטוב חלק ומדיף ריח נעים, אלא בגלל שהוא היה כל כך שונה מתמיר, רחב הגוף והשעיר.

מאוחר יותר באותו ערב, אחרי שהבנות הסתלקו לחדרן והניחו לנו לסדר את המטבח חזר אמג'ד על התיאוריה שלו שמה שאני צריך זה לא בדיקות דם וכיוצא בזה, אלא פשוט זיון. "אני מבין שאני לא הטעם שלך." אמר בלי שמץ של עלבון, "וזה חבל כי אתה דווקא..." הוא הצטחק, "אבל איך אומרים אצלכם? לכל סיר יש את המכסה שלו, בוא איתי למסיבה, אולי תמצא שם איזה מכסה מתאים?"

אולי באמת הגיע הזמן אמרתי לעצמי, אולי איזה סטוץ חביב ישפר את מצב רוחי? חודש בלי סקס יכול באמת לגרום מועקה לכל אחד, אז אולי... "איפה המסיבה?" שאלתי ושמחתי לשמוע שהיא בבית פרטי של איזה אלכס אחד, מורה במכללה לעיצוב שגר בוילה גדולה בדניה, ומשלים הכנסה בארגון מסיבות במרפסת ביתו הרחבה, התלויה מעל וואדי שיורד לים. המסיבות שלו מאוד אקסקלוסיביות, הוא לא מפרסם את עצמו במודעות חלילה, הכל מפה לאוזן, חברים, וחברים של חברים, כולם הומואים כמובן, מוזמנים להגיע ולהנעים את זמנם במוזיקה טובה, שיחה תרבותית, ריקודים למי שרוצה, וכמובן אוכל ושתייה כיד המלך, והכל בטוב טעם, בצורה תרבותית ובמחירים שפויים לגמרי.

"ואיך נגיע לשם?" שאלתי, חושב במרץ מה ללבוש.

"חבר טוב שלי יגיע לאסוף אותנו." פתר אמג'ד את הבעיה, והציע לי להיות הסטייליסט שלי. הסכמתי בשמחה, והנחתי לו לסקור את הארון שלי. הוא עבר על כל בגדיי, נאנח ואמר שאני מתלבש כמו מורה בתיכון.

"אבל זה מה שאני, מורה בתיכון." הזכרתי לו.

"כן, אני יודע, אבל..." הוא נאנח שוב, "אתה רק בן שלושים ומשהו, אבל מתלבש כמו אבא שלי שיהיה בריא. טוב, לא נורא, מזל שרזית קצת וששמרתי כמה בגדים מהתקופה השמנה שלי."

"הייתה לך תקופה שמנה?" התפלאתי. אמג'ד צחק, אמר שהכל יחסי והביא לי ג'ינס יפים שעלו עלי בקושי, אבל לדבריו עשו לי תחת מהמם, וחולצה שהייתה קצת צבעונית והדוקה מידי לטעמי, אבל פחות או יותר נסגרה עלי. אחר כך מרח את שערי בג'ל ועיצב לי מן כרבולת מוזרה שלא מצאה חן בעיני כלל, אבל הוא ממש התלהב, ומאחר ולא רציתי להעליב אותו זרמתי והשארתי אותה.

הרגשתי כאילו אני מחופש לאדם אחר, צעיר שטותניק שרק מחפש בילויים והנאות, העליתי חיוך רחב על פני והחלטתי שלפחות הערב אני אהיה אותו צעיר בדוי. בהתחלה הכל היה בסדר גמור. החבר של אמג'ד ששמו היה ראמי הגיע בזמן, חיבק את אמג'ד ולחץ את ידי בנימוס, החמיא לשנינו על הופעתנו, וקיבל בתמורה מחמאות על זו שלו, ואחרי שנפרדנו מהבנות שהתכרבלו יחד על הספה עם סמי, החתול המפונק שלהן, נסענו למסיבה.

אמג'ד לא הגזים. הווילה הייתה באמת יפה ורחבת ידיים, המרפסת הענקית הייתה באמת תלויה מעל נוף מדהים של ואדי ירוק שירד לים, הייתה מוזיקה נעימה, הרבה גברים מכל הגילים והצבעים, שתייה בשפע, מגשים עמוסי תקרובת צבעונית וטעימה ואווירה תרבותית ואינטימית. בשלב מסוים כיבו את האורות הגבוהים בבית, והשאירו דולקות רק שרשראות של אורות נמוכים צבעוניים שנמתחו מעל המרפסת. מגשי האוכל נעלמו, המוזיקה נעשתה סוערת ומרגשת יותר, והשתייה חריפה יותר. אנשים החלו לרקוד במרץ, חלק פשטו חולצות וחלק נעלמו בסלון החשוך מאחורינו.

כמו שכבר ציינתי קודם אני לא חובב גדול של ריקודים, אין לי חוש קצב טוב, ואני ביישן ומודע מידי לעצמי מכדי להתמסר למוזיקה, אבל באותו לילה הרי לא הייתי אני אלא אדם אחר, בחור נועז, זורם וקל דעת, והנחתי לגבר אחד, בהיר ושרירי עם קרחת בוהקת ונחשים מקועקעים שהתפתלו על קיבורות זרועותיו התפוחות, לסחוף אותי אחריו לריקוד, ומשם לאפלולית של הסלון. הוא ליטף אותי, חיבק, נישק והחמיא לי במבטא רוסי קל ונעים, מוביל אותי לאט אך בבטחה מהסלון שספות רכות, עמוסות בגברים חרמנים היו פזורות בו פה ושם, לעבר חדר אחד, חשוך לגמרי מלבד מסך פלסמה ענק שתמונות נוף התחלפו בו לאיטן היה תלוי על אחד מקירותיו, והפיל אותי על מיטה זוגית רחבה. הייתי שתוי מעט ומאוד מאוד חרמן, ובעיקר לא הייתי באמת אני ולכן הנחתי לו להפשיט אותי ולגעת בי, ובתמורה הפשטתי אותו ונגעתי בו חזרה, וכמעט גמרתי אבל הוא עצר אותי וביקש שאחכה, ולחץ על איזה כפתור בראש המיטה. תמונות הנוף התחלפו בסרט פורנו אלים מידי לטעמי, והמקועקע שלי התיישב עלי, מרתק אותי תחת גופו החזק, שלף קונדום ובקבוק לובריקנט והחל לנסות לחדור אלי. אני לא כל כך חובב חדירות, יש מספיק דברים שאפשר לעשות גם בלי לחדור, הגבר היחיד שחדר אלי אי פעם היה תמיר, וגם זה רק אחרי שכבר גרנו יחד והכרנו היטב. מידי פעם, בהזדמנויות חגיגיות, היינו חוזרים על העניין הזה שהיה אמנם מענג מאוד אבל גם מלחיץ מעט, וחייב הכנות ממושכות וקפדניות. בדרך כלל הוא היה האקטיבי, אבל לפעמים היה לו חשק שאני אחדור אליו. מעולם לא סירבתי לו ואפילו נהניתי אבל אף פעם לא יזמתי חדירות, ומעולם לא חשבתי שזה משהו שחייבים לעשות אחרת זה לא נחשב סקס.

לבחור המקועקע ששמו היה קיריל הייתה דעה אחרת על העניין, הוא היה משוכנע שבלי חדירה זה פשוט לא נחשב, והיה עלי להיאבק בו בכל כוחי כדי לשכנע אותו שאני באמת, אבל באמת, לא מעוניין. הוא היה חזק ממני והרבה יותר עקשן, ואני חושד בעצמי שבסופו של דבר הייתי נכנע לו, אבל למזלי התפרץ פנימה בחור אחר, גם הוא בהיר ומקועקע ושרירי מאוד, אבל בניגוד לקיריל מגולח הפדחת צמחה לה על ראשו מין כרבולת בהירה ונוקשה מג'ל. מסתבר שהוא הכיר את קיריל, ולא אהב את העובדה שקיריל מתפלש על המיטה עם גבר אחר, ומאחר והיה שתוי עוד יותר ממני הוא גם לא היסס להביע את מורת רוחו בכוח הזרוע. זינק על המיטה, הדף אותי ממנה בכוח והתנפל על קיריל שנותר קר רוח ומשועשע משהו, וניסה להרגיע אותו בחיבוקים ובדברי כיבושין ברוסית. לא הבנתי אף מילה חוץ מזה ששמו של בעל הכרבולת הוא ארתור. ניצלתי את ההזדמנות, אספתי חיש את בגדי הפזורים סביב המיטה, ונסתי משם, לבוש רק בתחתונים.

התלבשתי בזריזות בסלון החשוך, מנסה להתעלם מהגברים הלבושים למחצה שהתפתלו סביבי על הספות והשטיח, וחזרתי למרפסת לחפש את אמג'ד וראמי. לא מצאתי אותם והמארח שלנו, אלכס - גבר לא צעיר שנדחס לג'ינס הדוק ולחולצה הדוקה עוד יותר שכלל לא תאמו את גילו ואת גופו השמנמן – אמר לי שהם בפנים עם עוד חבר, ושעדיף שלא אפריע להם, והוסיף קריצה מתועבת.

בשלב הזה כבר הייתי די פיכח וכל מה שרציתי היה להסתלק משם הביתה, אבל לא לדירה בחיפה אלא לבית האמיתי שלי, ולכן, כששלפתי את הנייד שלי כדי להתקשר למישהו שייקח אותי מפה היחיד שעלה בדעתי להתקשר אליו היה תמיר.

הוא ענה אחרי שני צלצולים ונשמע מנומנם מעט, אבל התעורר ברגע ששמע את קולי ושאל איפה אני ואם אני בסדר?

"אני תקוע בלי רכב בדניה, ואני לא כל כך בסדר." הודיתי והתנצלתי שאני מטריד אותו באמצע הלילה, אבל אני קצת בצרות, "אני פשוט לא יודע מה לעשות." התוודיתי, יורד במדרגות שהובילו מהווילה לרחוב, מנסה לאתר איפה אני נמצא.

"תן לי כתובת ואני מיד בא לחלץ אותך." אמר תמיר בקול נמרץ ומעשי, וליבי התמלא גל של חיבה והכרת תודה כלפיו, "אני ברחוב קונגו עשרים ושמונה, אני אחכה לך בתחנת האוטובוס, תודה תמיר."

"על לא דבר, להתראות."

חצי שעה אחר כך, תודה למנהרות הכרמל, הוא החנה את מכוניתו מולי והציץ בי בפליאה דרך החלון. "בקושי זיהיתי אותך," העיר, "רזית קצת, לא? ומאיפה הבגדים האלה?"

"סיפור ארוך." צנחתי באנחת רווחה על המושב לצידו, "מה השעה?" הצצתי בשעון המכונית ונדהמתי לגלות שרק שתיים לפנות בוקר. הרגשתי כאילו הרבה יותר מאוחר, "אני הרוס." העברתי את ידי בשערותיי שהיו נוקשות ודביקות מג'ל, "אני מת לצאת מהבגדים האיומים האלה ולהתקלח, אולי ניסע הביתה?"

"לבית שלי או שלך?" שאל תמיר בלי להביט בי, בוהה בעקשנות בשמשת החלון הקדמי של המכונית.

"לבית שלנו." נפלטה מפי התשובה המפתיעה שהדהימה את שנינו.

תמיר לכסן אלי מבט חטוף ואחר כך חזר ללטוש את עיניו בחלון הקדמי, "מצטער, אבל אם שכחת אין לנו כבר בית משותף." סינן בקרירות.

"בטח שלא שכחתי! אנחנו כבר לא יחד כי זרקת אותי מהבית."

"אני..." השתנק תמיר מרוב זעם, "אני זרקתי? אתה אמרת שאתה לא אוהב אותי יותר, אז איך זו בסוף אשמתי?"

גל נורא של עצב שעד לרגע זה הצלחתי להדחיק התפרץ פתאום ואיים להטביע אותי, "כל מה שאמרתי זה שאף פעם, אף פעם לא הרגשתי..." נשברתי והתחלתי לייבב, נאבק להיחלץ ממערבולת הרגשות שסחפה אותי בבת אחת, "גירשת אותי מהבית ואני כל כך מתגעגע אליך, וכל מה שרציתי זה... בכלל לא התכוונתי, רק רציתי..." עכשיו כבר בכיתי ממש חזק, ולא הצלחתי להגיד יותר כלום.

"נו, די, תפסיק לבכות, לא קרה כלום." נבהל תמיר, העביר הילוך ונסע הביתה, נוהג ביד אחת, וטופח בעדינות בידו השנייה על ברכי בניסיון לא מוצלח להשתיק אותי.