ותודה לאטרף על המושלם שלי

בסוף נכנעתי וגם אני פתחתי כרטיס באטרף. הבעיה שלי לא הייתה מחסור ביזיזים, בסטוצים ובהרפתקאות לשעה שעתיים, או לילה, תלוי בנסיבות.
הבעיה שלי הייתה שידעתי בדיוק מה אני רוצה והבנתי - אחרי ששטפתי באסלה הרבה קונדומים משומשים - שאם אני רוצה למצוא את המושלם שלי אני צריך לעשות פילוח שוק ולהתמקד.
תחשבו על זה בעצמכם ותראו שזה פשוט לגמרי - אם רק עשרה אחוז מחצי מאוכלוסיית העולם באה בחשבון, ומתוכם יורדים מיד כל הצעירים מדי, הזקנים מדי, המכוערים מדי והיפים מדי (כן, בטח שיש דבר כזה והם מתרבים מיום ליום, הטיפוסים הללו) - מה נשאר? מעט מאוד, ממש קומץ שלא משביע את הארי, כלומר אותי.
נעים מאוד, נא לקרוא לי אריק. (רק סבתא קראה לי אריה, סבתא ומנהל בית הספר כשכעס עלי נורא – בערך פעמיים בשבוע).
סבתא הלכה כבר לעולמה ובית הספר כבר מזמן לא רלוונטי, אז בואו נשאר עם אריק ועם הסיפור של איך מצאתי את החבר שלי בעזרת אטרף.
שימו לב, לא באטרף, אבל בעזרתו הפעילה מאוד והכל תודות לפילוח השוק המדויק שעשיתי בקפדנות מדעית מבוססת על חשיבה אנליטית המשולבת בניסיון שצברתי בשטח.
ראשית פרסמתי כרטיס עם הפרטים שלי - כמעט בן שלושים, אוהב... נו, באמת, הרי אתם לא ממש מעונינים בחרטא הזו שכל אחד מסמן באפשרויות המאוד מצומצמות שיש שם.
(כולם כותבים שהם אוהבים לטייל, לרקוד ולקרוא. כן, בטח! ואני הנין האבוד של הצאר ניקולאי. בדקתי אישית את כל קבוצת הגיל שמעניינת אותי וביררתי היטב מה הסיפור עם כל הספונטניים והרגישים הללו שלא מפסיקים לטייל ולקרוא, ותרשו לי לספר לכם את האמת המרה – לא טיולים ולא נעלים, הם אוהבים בעיקר לרבוץ בסלון על כורסת טלוויזיה עם בירה ביד ולזיין את השכל תוך גירבוץ נמרץ, ומי שלא מאמין לי, בבקשה, שיבדוק, אבל שלא יבוא אחר-כך לבכות אצלי. אני את שלי אמרתי).
אני כבר רואה קבוצה שלמה ונמרצת של בני עשרים מינוס עד שלושים פלוס מעקמת את פניה בבוז ומודיעה לי שאני דביל שלא יודע מהחיים שלו.
אולי אתם צודקים, בעצם, למה לשבור לכם את המילה? בטח שאתם צודקים, אבל אתם לא הטעם שלי, אז מה עוזר לי שאתם קוראים ספרים, רוקדים במועדונים, גולשים על גלים, ועושים טראקים במדבריות סהרה על גבי ג'יפים, או מה שזה לא יהיה. אתם יכולים להיות חטובים ומעוצבים ומרוטים כאוות נפשכם רבותיי, אבל הטעם שלי פונה לפלח שוק שונה לגמרי.
אני מעדיף את המושלם שלי מבוגר ממני, גבר בשל, ספונטני ורגיש, אבל לא ילד קטן. בעיה, אני יודע.
כשהייתי בן עשרים וקצת ואמרתי שאני רוצה מישהו מבוגר ממני נפלתי בעיקר על פדופילים, כיום אפילו הם כבר לא מסתכלים עלי.
עד היום מצאתי את עצמי נופל בין כסאות וירטואלים ונדרס ברגלי המון נבער שלא יורד לסוף דעתי. לכן החלטתי להתמקד ולסנן עד שאמצא את המושלם שלי.
אחרי כמה חודשים מתסכלים של בדיקת כל מיני שיטות פילוח מדעיות ואובייקטיביות וסריקה קפדנית של פלח השוק שלי מצאתי אותו סוף סוף.
גם אחרי שאיתרתי אותו נשארתי קר רוח ושמרתי על צלילות מחשבה. וירטואלית מצאנו חן איש בעיני רעהו מיד, אבל קודם שוחחנו ארוכות והחלפנו פרטים על עצמנו מגן הילדים ועד הלום. רק אחרי שבועיים הגענו להחלפת תמונות וגם המבחן הגורלי הזה לא צינן את ההתלהבות.
על המסך הוא נראה אידיאלי ומושלם בכל המעלות. היה בו כל מה שרציתי - הפרש של שמונה שנים לטובתו, מקצוע מכובד והכנסה יציבה, מראה סביר, חיוך נחמד, משכיל ונעים הליכות, לא בארון - מזל שהייתה לו מגרעת אחת קטנה אחרת הייתי חושב שהוא לא אמיתי. המגרעת הייתה גיאוגרפית, הוא גר קצת רחוק, בנהריה ליתר דיוק.
''שטויות! מה הסיפור הגדול? אז תעלה לרכבת ותוך שעה וחצי אתה אצלי.'' אמר לי בשיחת הטלפון הראשונה שערכנו אחרי שהרגשתי שבשלה השעה לדבר פנים אל פנים.
השיחה הראשונה הייתה שיחה מוצלחת. קולו היה נעים מאוד ומיד הערצתי את הספונטניות שלו, את כושר המנהיגות ואת ההחלטיות, כמה רציתי כבר להתכרבל בזרועותיו ו... קניתי כרטיס ושמתי פעמי צפונה.
הוא קיבל את פני בתחנת הרכבת. הכרתי אותו מיד לפי התמונה ששלח לי שהייתה עדכנית להפליא, וגם הוא זיהה אותי כהרף עין, שלחתי לו תמונה שצולמה רק לפני חודש.
ובכל זאת למרות שאיש לא יכול היה לבוא בטענות אל השני בגלל תמונה לא נאמנה למקור, או כל מקרה אחר של חוסר אמת בפרסום, שנפוץ מאוד במקומותינו, שנינו קפאנו נבוכים אחד למראה רעהו, אבל מאחר ובאתי כל הדרך מתל אביב לחצנו ידיים כמו גברים והתיישבנו בבית קפה נחמד על הטיילת מול הים. אכלנו עוגה, שתינו קפה ושוחחנו בנעימות על כל דבר שבעולם, רק לא על מה שבאמת הרגשנו – אתה לא הטעם שלי.
באותו יום הייתי מאוכזב עד עמקי נשמתי, אבל עכשיו אני חושב, איזה מזל שגם בנושא הזה של חוסר המשיכה ההדדית שלנו זה לזה הייתה ביני לבינו הסכמה.
לא סתם מצאנו שפה משותפת באינטרנט, באמת היה לנו אותו ראש ותמיד הסכמנו זה עם זה על הנושאים ששוחחנו עליהם. טוב שהנושא הזה של חוסר ההתאמה שלנו לא יצא מהכלל.
אחר-כך הוא ליווה אותי חזרה לתחנה והמתין בסבלנות עד שתבוא הרכבת לתל אביב, ולפני שנפרדנו כבר קבענו מתי נדבר שוב במסנג'ר.
הוא הבטיח שעד אז הוא יסיים את הספר ההוא שהמלצתי לו לקרוא, ואני הבטחתי שאלך לראות את הסרט הצרפתי ההוא שהוא כל-כך התלהב ממנו ואספר לו מה דעתי עליו. אפילו התחבקנו לפני הפרידה, חשים אסירות תודה עצומה שבלי מילים שנינו מבינים ויודעים שתמיד נשאר חברים טובים, ונשמח לדבר על ספרים, סרטים, תערוכות ואמנות, אבל אין מצב בחיים שנגיע למיטה יחד, ואל תשאלו אותי למה, פשוט אין מצב ודי.
אני רואה בעיני רוחי את הקוראים שהצליחו לצלוח את הסיפור עד כאן מעווים את פניהם במורת רוח – נו, זה מה שרצית? לספר לנו איך לא מצאת את המושלם שלך באטרף? באמת תודה רבה אריק, כאילו שאין לכל אחד מאיתנו מאה סיפורים כאלו אם לא יותר וכל אחד מהם עצוב ונוגע ללב יותר משלך.
לפחות שניכם לא התלהבתם זה מזה באותו הזמן, אם רק היית יודע מה קרה לי/ לחבר שלי/ לאקס שלי/ ליזיז שלי/ ל... אני יודע, אני יודע, אני לא סתם נודניק שגרר אתכם לאורך כל הדפים הללו לשווא, חכו עוד רגע בקשה.
אחרי שנפרדתי מידידי הנהרייני ישבתי נוגה ונכא רוח בפינת הקרון והתאמצתי לכבוש את דמעותיי. אחוז שרעפים התכנסתי בתוכי, מבכה את תקוותי שנגוזו, תוהה הכיצד כל מאוויי נמוגו בין רגע כחזיון תעתועים. עיני דמעו וליבי חישב להישבר בקרבי, או בקיצור - הייתי מבואס לאללה.
בבת גלים עלה לקרון בחור אחד, קצת מלא, קצת מקריח, ממושקף, לבוש בגדים בלתי אופנתיים בעליל, והתיישב בדיוק מולי למרות שהקרון היה ריק למחצה.
הוא הגניב אלי מבט, הגנבתי חזרה, ועד בנימינה שיחקנו ככה בפינג פונג מבטים. כמה שהבטתי בו יותר ככה פחות הבחנתי שהוא ממושקף, מלא ומקריח, ולבוש כמו אחד שאימא שלו קונה לו את הבגדים במשביר לצרכן.
כאן המקום לציין שכחלק מפילוח השוק המדייק שעשיתי באטרף ציינתי בכרטיס שלי בפירוש שאני רוצה גבר מעל ארבעים, אבל מתחת לחמישים, בלי משקפיים, בלי קרחת, לא שמן ובעל חוש אופנתי וטעם טוב.
ואם תרשו לי רגע להקדים את המאוחר אציין שיוסי צעיר ממני בשנתיים (אבל בוגר מאוד לגילו) שמנמן, אבל ספורטיבי, ותכנן לעשות ניתוח לייזר להסרת המשקפיים ברגע שיהיו לו פנאי ותקציב לזה. (אחרי ששמעתי כמה זה עולה, ובמה כרוך אותו ניתוח, ומה הסיכונים, הודעתי לו שעל גופתי המתה הוא הולך להקריב את בריאותו וראייתו על מזבח גנדרנות מטופשת, וזו המילה האחרונה שתשמעו ממני בנושא המשקפיים הסקסיים שלו), ומה עוד שכחתי? אה, כן, הקרחת. נו, באמת, אתם מוכנים להפסיק להיות שטחיים כאלו? 

בואו נחזור לרכבת. אני עם דמעות בעיניים, מבואס ונוגה, והוא מסתכל עלי, מעמיד פנים שלא, ושוב חוזר ומציץ, וכל אותו זמן הרכבת מטלטלת על הפסים, הברכיים שלנו נוגעות ונפרדות, נוגעות ונפרדות. מרוב טלטולים העיתון שלו נופל ומגלה בליטה מרשימה בין ירכיו שהוא מסמיק ומנסה להסתיר עם התיק שלו.
המבטים שלנו נפגשים ואני טובע בעיניים שלו והוא בשלי, אנחנו מחייכים והולכים לשירותים.
ופה תרשו לי לעשות הפסקה קטנה ולספר לכם שני דברים על השירותים של רכבת ישראל - הם קטנים והם מסריחים. כן, התכנון הוא קומפקטי ומודרני ועתיר נירוסטה, אבל שני אנשים מבוגרים לא יכולים להתרווח שם אפילו בדוחק, והחומר המגעיל הזה שאמור לבשם את האוויר? הצחקתם אותי, עדיף כבר הריח הטבעי.
אחרי שנתקענו שם שנינו בלי יכולת להזיז כלום חוץ מהפה ניצלתי את ההזדמנות וסיפרתי ליוסי על המסקנות שלי בקשר לשירותים ברכבת ישראל.
הוא צחק, שם את משקפיו בכיסו ואמר שאני מפונק, אבל שום דבר לא בוער, הוא יחכה עד שנגיע לדירה, שלו או שלי, מה שאבחר, ונישק אותי בזמן שהתלבטתי מה אני בוחר.
אחר-כך מישהו דפק בדלת ואנחנו חזרנו לשבת, הפעם זה לצד זה, והוא שוב צחק כשסיפרתי לו איך הצלחתי לפלח את השוק באטרף עד שהגעתי לגבר המושלם, מה שהביא אותי לשבת ברכבת הזו בדרך חזרה הביתה עם דמעות בעיניים.
אחר-כך אני צחקתי כשהוא הודה שכן, אימא שלו באמת קונה לו את הבגדים במשביר לצרכן, אבל נמאס לה כבר מזה, ואולי הוא יבקש עזרה מהשותף שלו לדירה שהוא טיפוס זוהר ואופנתי ומלא רצון טוב.
התיאור של השותף שלו לדירה גרם לי להחליט שנלך לדירה שלי. הלכנו אליה ישר מהרכבת ונשארנו בה כל סוף השבוע חוץ מפעם אחת שהלכנו לסרט הצרפתי ההוא שאהבתי מאוד. יוסי לעומת זאת שנא בכל ליבו את כל שלוש הדקות של הסרט שראה לפני שנרדם על כתפי.
זהו, מה עוד אני יכול לספר לכם? כמובן שמאז אנחנו ביחד. אנחנו גרים בדירה חדשה ששכרנו יחד כי הוא לא מרגיש נוח בדירה האופנתית והקומפקטית שלי, ואני לא סובל את המתעלק המלוקק הזה שחולק איתו דירה.
אנחנו אוהבים מאוד, אבל לא מסכימים על שום דבר כמעט. הוא לא מבין את הקטע של אטרף, לא קולט מה הסיפור של שיחות במסנג'ר, ומה רע בקריאת ספרים במקום בהייה בטלוויזיה, ועד היום אני לא מבין מה בדיוק הוא עושה באוניברסיטה.
הוא נרדם בסרטים שאני אוהב, אני מפהק למראה הספרים המשמימים שהוא קורא, הוא נדהם מכמויות הבגדים שאני קונה, ואני צריך להשגיח עליו בעיני נץ שלא יתלבש כמו דחליל ויתאם את החולצה למכנסיים, ולמה למען השם בן אדם שעושה את הדוקטורט השני שלו בהשד יודע מה לא מסוגל לדאוג שהגרביים שלו יהיו תואמים?
הוא צוחק מהזמן והמאמצים שאני משקיע במכון הכושר, ואני מכריח אותו לצאת איתי לצעידות בוקר ממושכות כדי לשמור על בריאותו, ועד היום אני לא מבין איך בסוף הוא משיג אותי ותמיד אני נגרר הביתה בעקבותיו, קצר נשימה ומזיע.
אנחנו מתווכחים המון, מתרגזים זה על זה ומקנאים זה לזה בלי שום סיבה. הוא מעקם פרצוף מול האתרים בהם אני גולש - וכאן המקום להצהיר בתוקף שגם אם אני מתלהב ממראה תמונות של בחורים חטובים ויפים באינטרנט זה לא הופך אותי לצרכן פורנו - ושאני כן בוטח בו בכל ליבי, אבל קשה לי להאמין שבמשך שבוע שלם של כנס מדעי בציריך, או בלגיה, או מקום משמים אחר, הוא חושב רק על הנושא המלומד מאוד של הכנס ולא על... לא חשוב.
''אני חושב גם עליך, בעיקר בלילה.'' הוא אומר, ''חושב ומתגעגע טיפשון אחד.'' ומושך אותי למיטה, ושם אנחנו פותרים את כל הבעיות וההבדלים ונרדמים מחובקים, ולמחרת בבוקר אנחנו מתנשקים לפני שצחצחנו שינים, ואם זה לא סימן לכך שמצאתי את המושלם שלי אז אני לא יודע מה כן.