7. מים קרים
"גלי, גלי, מה
ללבוש? תעזרי לי."
"הנה חולצה
כחולה ומכנס ג'ינס קצר, והנה תחתונים של צבי הנינג'ה."
"תלבישי אותי."
"לא. תתלבש
לבד."
"החולצה הסתבכה.
נו, אוף."
"לאט לאט,
והציור מאחור, הנה כאן התווית, איפה שמים תווית?"
"לא יודע, תלבישי
אותי, אני לא רוצה לבד."
"התווית תמיד
מאחור איגור. ואם תתלבש לבד מחכה לך הפתעה למטה."
"איזה
הפתעה?"
"אם אני אגיד זו
כבר לא תהיה הפתעה. רגע, רגע, המכנס הפוך ולא שטפת פנים, קדימה למקלחת."
סוף סוף הילד יורד.
לבוש בגדי קיץ נקיים, עורו ורוד מרחצת הבוקר ושערו המרדני מסורק ומסודר.
"פפה. פפה. חזרת."
הוא טס לזרועותיו של סטס שהקשיב בחיוך לויכוח של בנו עם גלי, נהנה לשמוע איך היא
נשמעת כמו אימא. מטפלת ועוזרת לילד, אבל גם דוחפת אותו בעדינות להיות עצמאי.
הילד נדבק אליו, מועך
אותו מרוב שמחה וכבר השאלה מה הבאתי לי קופצת מפיו.
סטס עזר לו להרכיב את
הרכבת החשמלית עם התחנה הקטנה והסביר איך אפשר להרכיב את הפסים בצורת שמונה ואיך
מסיטים את הקטר ממסילה למסילה. דימה הצטרף והם שיחקו ברכבות, צוחקים בהנאה.
בינתיים גלי הכינה
כריכים בקופסאות לכולם ושלחה אותם כל אחד למקומו, דימה לבית החולים, איגור לגן,
וסטס לראיון העבודה שלו.
הם נפגשו שוב בערב ולכולם
היו חדשות טובות. לסטס שיחק המזל והוא התקבל לעבודה באותו היום שבו פנה לראיון כי
רצה המקרה ובאמצע הראיון התפרצה למשרד מנהל בית הספר מורה נרגשת שהודיעה בבהלה על
קצר והפסקת חשמל בחדר הטבע.
סטס מיהר לשם בעקבות
המנהל, השתלט בקלות על הבעיה, ומשם הוחש לטיפול בברז סרבן שסירב להיסגר ואיים
להציף את השירותים, ועד שסיים לטפל בבעיות הדחופות הללו כבר היה ברור שהוא יהיה אב
הבית החדש של בית הספר. לפני שיצא משם, עייף אך מרוצה, כבר הספיק להכין רשימת
מטלות שתספק לו תעסוקה עד לסוף השנה.
גלי קבלה טלפון מבני
שמסר דרישת שלום לכולם ובישר להם שמחר בערב הוא בא לחופשת סוף שבוע, ואילו דימה,
מחייך באושר לשמע הבשורה, הודיע שעבר בהצלחה את הבחינה הקשה בכימיה שהוא חרד מפניה
עוד מתחילת השנה.
ביום שישי אחרי
הצהרים היה הבית מבריק מניקיון, והמאכלים החמים שהיו על הכיריים הדיפו ריחות טובים
בכל הבית. איגור הלך לשחק אצל חברים, וסטס נח מול הטלוויזיה, קורא עיתון ברוסית.
גלי שכבה על הספה מולו,
קוראת גם היא בעיתון בעברית, מגניבה לעברו מבטים מידי פעם, גומעת את מראה פניו
שהיה רגוע ונינוח, מתענגת על חיוכיו הנדירים.
היחסים בינה לבינו
השתפרו מאז הפגישה הראשונה שלהם. סטס גילה שהוא מחבב אותה מאוד בגלל יחסה לילד
שאהב אותה וגם בגלל הארוחה הטעימה שהגישה לו וגלי... היא הייתה פשוט מאוהבת, ולעת
עתה הסתפקה בתחושה הנפלאה הזו של התאהבות שגרמה לה לרחף מאושר, לפזר חיוכים לכל
הכיוונים ולהראות יפה מהרגיל.
מי שלא חייך, לא היה
מאושר, ולא רצה לגעת באוכל היה דימה המסכן שנמק מגעגועים לבני ולא מצא לעצמו מנוח.
הוא עבד בגינה, עין אחת על הצמחים שהשקה, והשנייה על השער, מציץ ללא הרף בשעון,
חרד ומתוח.
כשבני הופיע סוף סוף,
עייף מטונף, כושל תחת משא הרובה והצ'ימידאן העמוס שלו הוא השליך מידיו את הצינור
והסתער עליו בחיבוק.
הם עמדו בפתח הבית
מתנשקים בלהיטות, מתעלמים מכל הנעשה סביבם. לרוע המזל עובד ומישה שותפו החליטו
שבדרכם לסיום המשמרת הם יעברו אצל גלי ויבדקו שהכל בסדר אצלה.
המחזה שנגלה לעיניהם
– בני, אחיו הצעיר של עובד, עומד ומתנשק עם השותף לדירה הג'ינג'י שלו בעוד גלי
וגבר זר להם צופים במחזה מפתח הבית, מחייכים חיוכים רחבים – זעזע אותם.
עובד טרק את שער החצר
ברעש. "מה אתה עושה בן ציון?" הרעים בקולו על אחיו ופסע לעברו בפרצוף
מאיים בעוד מישה תופס את מרפקו ומנסה לעכב אותו, אך לשווא.
המום ממראה עיניו דחף
עובד בכוח את דימה החיוור מעל אחיו הסמוק ממבוכה, וכמעט שהכה אותו.
סטס נחפז להגן על
אחיו הצעיר וכמעט שהתפתחה תגרה בין הגברים הנרגשים. גלי שתחינותיה לפניהם שיחדלו
לא הועילו לקחה את הצינור, פתחה את הברז בשיא העוצמה והתיזה סילון חזק של מים קרים
על ארבעתם בלי להפלות איש.
הרוחות הצטננו חיש קל
והם נפרדו ונעמדו מבוישים ורטובים, מביטים בה בתדהמה.
מישה התאושש ראשון.
"עובד, תפסיק! אנחנו בתפקיד עכשיו." פקד על שותפו ושב לאחוז בו בחזקה
לפני שעובד חם המזג יתפרץ שנית.
"מה
בתפקיד?" ניסה עובד לנער מעליו את שותפו העקשן, "ראית מה הוא עשה לאחי
הקטן?"
"הוא לא עשה לי
כלום, דביל." צעק בני שהיה חם מזג לא פחות מאחיו. "הוא החבר שלי, אני
אוהב אותו, לא ראיתי אותו כבר מעל שבוע, אני קרוע מרוב געגועים אליו." וחיבק
את דימה שעמד קפוא ומבויש ולא העז להביט בעיני איש.
"מכות בטח שלא
יעזרו פה." הוסיף סטס את תרומתו לשיחה.
"מי שאל
אותך?" התפרץ עובד, "מי אתה בכלל?"
"אני אחיו הגדול
של דימה, ומי אתה?"
"אחיו הגדול של
בן ציון." התלהט עובד.
"אל תקרא לי בן
ציון! אני שונא את זה." צעק בני לעברו.
"אתה תשתוק."
התעצבן עובד, "ואת," פנה לגלי, "מה את צוחקת? לא אכפת לך מה קורה
מתחת לאף שלך? אתם אמורים להתחתן."
"עובד תרגיע.
אני ובני לא נתחתן בחיים. הוא הומו והוא מאוהב בדימה. נהיינו זוג רק בגלל יוני
ז"ל."
"תכף תגידי לי
שגם יוני היה הומו."
"לא, הוא לא
היה, וגם אם כן, אז מה? זה לא פשע. תסתום כבר ולך מפה."
"אני לא הולך
בלי אחי הקטן, אני חייב לסדר לו את הראש שיפסיק את התועבה הזו. רק זה חסר, שאבא
ואימא ישמעו על זה."
"זו לא תועבה
ואני אבוא להורים במוצאי שבת ואספר להם הכל." השיב בני בתוקף, "אני אולי
אחיך הקטן עובד, אבל אני בן עשרים ושלוש, ואתה לא יכול לקחת אותי מפה לשם כמו פעם.
אני בן אדם מבוגר עכשיו."
"וזה מה שיצא
ממך בתור מבוגר? הומו מזדיין בתחת." התיז עובד בבוז.
"כן, זה מה שיצא
ממני." ענה בני בשקט, "אני הומו, תמיד הייתי, רק לא ידעתי את זה בגלל
החינוך הדפוק שקבלתי, ומזל שפגשתי את דימה שבזכותו..."
"מה בזכותו? מה
בזכותו? בזכותו נעשית סוטה, שוכב משכב זכר. אוי ואבוי אם החבר'ה שלך בפלוגה ידעו
על זה."
"לא אכפת לי מי
ידע, אני לא מוכן להיות יותר בארון." הצהיר בני ונתן את ידו בידו של דימה,
"אני מת להתקלח, בוא, תסבן לי את הגב." אמר והשניים נעלמו בתוך הבית.
שתיקה מעיקה השתררה
אחרי לכתם. "אני מצטערת שהרטבתי אותך עובד." התנצלה גלי לפני עובד שספג
את רוב זרם המים.
"זה
היה דווקא רעיון מצוין." חייך אליה מישה. "בוא עובד, צריך לסגור את
המשמרת. נו, בוא כבר. אז אחיך הומו, זה לא סוף העולם. לפחות הוא חי ובריא."
"אל תדבר שטויות."
התפרץ עובד, "יותר טוב שהוא היה מת ולא..."
"שתוק, שתוק."
נזף בו מישה. "אל תדבר ככה, בוא כבר." והם נעלמו מותירים את גלי וסטס
לבד בחצר.
"תן לי לתלות את
החולצה שלך לייבוש." הושיטה גלי את ידה אל סטס שפשט את חולצתו הרטובה וחייך
אליה, "זה באמת היה רעיון מצוין גלי, כל הכבוד."
"תודה."
הסמיקה גלי ונמלטה אל מאחורי הבית, שם היו מתוחים חבלי הכביסה.
סטס הלך אחריה, מתפעל
מיפי החיטוב של ישבנה ומותניה. "גלי, אני רוצה להציע לך משהו ואני רוצה שתחשבי
טוב לפני שתעני לי."
הם התיישבו על ספסל
עץ בלה מזוקן והביטו זה בזה. סטס התקשה להתבטא ועבר מידי פעם לרוסית, עשה הרבה
הפסקות וסטיות מהנושא, אבל לבסוף הצליח לשטוח לפני גלי הצעה שהממה אותה לגמרי.
"אני כבר בן
שלושים ושתיים." אמר לה, "אני בן אדם שהחיים הוציאו ממנו את המיץ גלי,
אין לי שום אהבה לתת, לא לילד, לא לעצמי, בטח שלא לאישה, אבל..." הוא נאנח
והיסס וגמגם עד שפלט את הצעתו שהוא וגלי ינשאו כדי שלילד תהיה אימא.
"אתה
רוצה שנתחתן בשביל הילד?" נדהמה גלי, "ומה אם מחר תתאהב פתאום במישהי?"
"אה..."
פלט סטס והניד את ידו בביטול, "אני כבר זקן מידי להתאהב. מעכשיו החיים שלי זה
רק עבודה והילד, שום דבר חוץ מזה. אני עם רומנטיקה גמרתי, אני לבד גלי, וגם את לבד,
עברת דבר אחד או שניים בחיים, יש לך ניסיון, יש לך לב חם לילד שלי, את צריכה בעל,
אני צריך אישה. עזבי את השטויות של הרומנטיקה, נעשה הכל פרקטי לגמרי, את
מבינה?"
"לא
בדיוק." נדהמה גלי, מה זאת אומרת בלי שטויות?"
"כל אחד ישן
במיטה שלו," הסביר סטס, "ואם תמצאי פתאום גבר שתרצי אותו אני אשחרר אותך
מיד, אני מבטיח, אבל עד אז... אני פשוט צריך אישה בשביל שתטפל בי ובילד. נעשה
שותפות, אני מרוויח לא רע, וגם את מסודרת, וביחד קל יותר מאשר לבד. הבנת?"
"מין
נישואים פיקטיביים כאלו?"
"לא פיקטיביים.
למה פיקטיביים? נישואים אמיתיים רק בלי סיבוכים, הרי מה זה נישואים? זה שותפות,
גבר מצד אחד, אישה מצד שני."
"או שתי נשים,
או שני גברים." תקנה אותו גלי.
"בסדר, שני בני
אדם שביחד מאחדים כוחות ובונים להם חיים, אוספים קצת רכוש ומגדלים ילדים
ו..."
"ומה עם
אהבה?"
"אה, שטויות.
המצאה של טרובדורים מהמאה השמונה עשרה. רק צרות יש ממנה." פסק סטס.
זיק משועשע נדלק
בעיניה של גלי. "אתה לא מאמין באהבה סטס?"
"מאמין, בטח
שכן, יש אהבה, אבל היא לא הולכת עם נישואים. חתונה זה דבר רציני, זו שותפות לכל
החיים, ואהבה זה פרפרים ופרחים, היום פה, מחר שם. נגיד שאנחנו נורא מאוהבים
ומתחתנים והכל יפה, כמה זמן לדעתך זה יחזיק? שנתיים, שלוש, מקסימום שבע, ומה אחר
כך? הכל נגמר ומתחילים לחפש מישהו מהצד, ויש סקנדלים ובעיות. את מבינה מה אני
אומר?" אחז בידה של גלי שלא ידעה אם לבכות או לצחוק, הנה הגבר שהיא מאוהבת בו
מציע לה הצעה שכזו, מה אפשר לענות לדבר כזה?
"אם אפשר להתחתן
בלי אהבה אפשר גם לעשות סקס בלי אהבה." אמרה בקור רוח.
מבטיהם נפגשו לרגע
ומיד הוסטו העיניים לצדדים.
"אפשר, בטח
שאפשר," אמר סטס, "אבל הבעיה עם נשים... זאת אומרת... נשים הן...
אה..." הוא הסמיק, התבלבל והתייאש. "הכי טוב שתשכחי מזה." אמר
באנחה, "זה היה רעיון טיפשי, סליחה גלי."
"לא, זה לא היה
רעיון טיפשי ואני לא אשכח." מחתה גלי, ואז הופיע הילד, קורא בשמה בקולי קולות
והם דחו את הדיון לאחר כך.
מאוחר בלילה, אחרי
שהילד ישן כבר ובני ודימה יצאו למועדון לחגוג היא התגנבה לחדרו של סטס ששכב על גבו
ובהה בתקרה. הוא זינק ממיטתו למראיה, נזכר שהוא רק בתחתונים וחזר להתכסות במבוכה
בשמיכה, מסמיק למראה חיוכה של גלי.
"חשבתי
על ההצעה שלך סטניסלב והחלטתי שלפני שאני נותנת לך תשובה אני רוצה לבדוק את
התיאוריה שלך." אמרה והתיישבה לצידו.
"איך
לבדוק?" שאל סטס בחשדנות, מביט בפניה שהיו חפים מאיפור, צחים ובוהקים. גופה
היה נתון בכותונת שקופה למחצה שחשפה יותר משהסתירה, והוא הודה לאל שנחפז להתכסות.
כבר זמן רב לא היה עם
אישה וגלי הייתה רעננה וצעירה וריחנית, ובניגוד לשאר הנשים שבילה במחיצתן לאחרונה
לא הייתה שתויה וידעה בדיוק מה היא עושה כשהחליקה מתחת לשמיכה שלו. הם התנשקו פעם,
ועוד פעם, והיא רעדה בזרועותיו.
"גלי, את לא
חייבת לעשות כלום." אמר בדאגה, מציץ בעיניה וליטף את תלתליה, "את בטוחה
שאת רוצה?"
"רק אם אתה רוצה."
השיבה מיד.
"איזה שאלה? בטח
שאני..." הוא כבש את פניו בין שדיה, "יש לך ריח של וניל חמודה."
נאנח בחמדה, "את כל כך חמודה... גלי, את בטוחה שאת..."
אנחה עמוקה ומלאת
סיפוק הייתה כל התשובה שנזקק לה ודקה אחר כך עפה הכותונת מהמיטה ואחריה התחתונים.
אחר כך היא נרדמה בזרועותיו,
מחייכת, והוא נשאר ער, תוהה במה הסתבך, אבל היה מאושר ומסופק מכדי להמשיך לדאוג,
ולבסוף כבש את פניו בשערה הריחני ונרדם.
8. היציאה מהארון
למחרת הם קמו מאוחר
והכינו יחד ארוחת בוקר, מרגישים נינוחים עד להפתיע זה במחיצת זו. הבנים ישנו עדיין
והילד צפה בטלוויזיה ולא נתן את דעתו עליהם.
"את באה לאכול
אצל הורי ארוחת צהרים?" שאל בני את גלי אחרי שהגיח מחדר השינה וישב לשתות
קפה.
היא השפילה מבט אל
ברכיה, נבוכה ומוטרדת, "אתה מתכוון לספר להם?"
"כן, אלא אם כן
עובד סיפר להם כבר קודם."
"הוא לא סיפר
כלום, הוא לא היה מעז, בטח לא בארוחה של ערב שבת. הוא בטח מקווה שזה משהו שיעבור
לך מעצמו."
"ומה עם דימה?
גם הוא יבוא אתך?"
"לא. אני לא
מוכן שהוא יבוא. אני חושב שרק שנינו צריכים לעשות את זה ולא לערב אף אחד."
"לא אכפת לי
לבוא אתך אם אתה רוצה," אמר דימה שהעז והגיח מחדר השינה, לבוש רק מכנסי
התעמלות, ושערו עדיין פרוע.
גלי חשבה על הצמד הזה
עומד לפני הוריו של בני ומצהיר לפניהם על אהבתו ונתקפה צמרמורת. "לא דימה,
בני צודק. עדיף שרק שנינו נלך, אבל בני, אולי פשוט נגיד שהחלטנו לא להתחתן ודי. לא
צריך להסביר למה, בשביל מה לגרום להם עגמת נפש?"
"כי אני לא מוכן
לחזור ללבנון לפני שהם ידעו את האמת עלי." אמר בני בתוקף, "אם את מרגישה
לא נוח עם הקטע הזה אז אל תבואי."
גלי הביטה בחוסר ישע
בסטס שהניד בראשו בחומרה לאות כן. גם הוא חשב שעליה ללכת עם בני לספר להוריו את
הבשורה הלא נעימה שתשבור את ליבם.
"אני מוכן לבוא
אתך גלי, ובאותה הזדמנות לספר להם עלינו." הציע סטס באבירות.
היא חייכה וחשה שליבה
גואה על גדותיו מרוב אהבה אליו. "לא חמוד, אין צורך, אבל אני אצטרך אותך
כשאלך לספר לאימא שלי עלינו."
"לספר מה?"
התפרץ דימה, מעביר את מבטו חליפות בין השניים.
"אנחנו עומדים
להתחתן." הודיע סטס בחגיגיות והניח יד על כתפיה של גלי שהסמיקה והשעינה את
ראשה על כתפו.
דימה ובני לא ידעו את
נפשם מתימהון לשמע הבשורה המפתיעה.
איך?
מה פתאום?
אתם מכירים בקושי
שבועיים?
אתם בטוחים?
השאלות התעופפו סביב
ראשו של הזוג כלהק ציפורים נחרדות.
"החלטנו להתחתן
כי טוב לנו יחד, כי אנחנו מרגישים נוח זה עם זו, וכמובן בשביל הילד." אמרה
גלי שמאסה בחקירה, "ועכשיו מספיק לדבר, צריך לזוז שלא נאחר. ההורים שלך די
נעלבו שלא הגעת אליהם אתמול בערב בני, רק זה חסר, שתאחר עכשיו."
הם יצאו בחיפזון,
משאירים את שני האחים לשמור על הילד, וכל הדרך לבית הוריו של בני ניסו לנסח משפטי
פתיחה שיקלו על הבשורה הלא נעימה שנשאו בפיהם.
לפליאתם של דימה וסטס
הם חזרו מהר למדי. אחרי פחות משלוש שעות צנחו על הספה בסלון, נראים קודרים, עייפים
וממורמרים.
אחרי שפיתו את הילד
ללכת לצפות בחדרו בטלוויזיה הם ניסו להסביר איך קרה שלמרות כל מאמציהם הם לא
הצליחו להוציא את בני מהארון.
"מה זאת אומרת
לא הצלחתם?" הקשה סטס, "מה יש פה לא להצליח?"
"הם פשוט לא
הסכימו להקשיב." הסבירה גלי בקול מיואש והניחה את ראשה הכואב על כתפו של סטס
שכרך את ידו על כתפיה במחוות הגנה ובעלות שלא נמלטה מעיניו של בני.
לפתיעתו חש צביטת
קנאה קטנה בקיבתו, אבל כף ידו החמימה של דימה שהתגנבה לידו הרגיעה אותו מיד. הם
נראים טוב יחד, עלה הרהור במוחו, שונים זה מזה, אבל מתאימים. הוא מעולם לא ראה את
גלי רכה ומתמסרת כל כך, נשענת באמון מלא כל כך על אדם אחר.
"אולי תספרו מה
בדיוק קרה?" ביקש דימה.
"קודם כל אמרנו
להם שהחלטנו לא להתחתן. סיפרתי שהיו לי היסוסים עוד מקודם, ושלדעתי התחברנו יחד כי
שנינו התגעגענו מאוד ליוני, אבל עכשיו גמרנו להתאבל עליו, ואני התאהבתי בגבר אחר,
ואני רוצה לפתוח דף חדש בחיים שלי." הסבירה גלי והסמיקה קצת, וכל אדם שעיניו
בראשו היה מבין שהיא מאוהבת עד כלות בסטס שישב לצידה זקוף ורציני, ידו משתעשעת קלות
בשערה המתולתל.
כל אדם חוץ מסטס
שהתאכזב פעמים רבות כל כך מנשים ומאהבה עד שהוא לא מצליח להבין מה קורה מתחת לאפו,
חשב דימה, וכבש חיוך.
בזמן שחיכו לשניים
שישובו מבית הוריו של בני אחיו הגדול סיפר לו על ההצעה שהציע לגלי, מרוצה מאוד
מהרעיון הנבון והבוגר שלו, ומכך שגלי הייתה מספיק שקולה ואמיצה לקבל את הצעתו.
"אז תתחתנו בלי
אהבה?" שאל בחוסר אימון, "ומה יהיה כשתכנסו למיטה?"
"לזה אל
תדאג," אמר סטס והאדים מעט, "זה בסדר, יש לנו הסכם גם בתחום הזה. אנחנו
מבוגרים ויודעים איך לטפל בנושא הזה בשיקול דעת ובלי שטויות רומנטיות."
בלי שטויות רומנטיות
מה? חשב למראה אחיו וגלי הצמודים זה לזה, וכבש חיוך של שעשוע, יש לך עוד הרבה מה
ללמוד על רומנטיקה ואהבה אחי הגדול והחכם.
"איך הם הגיבו
כשהם שמעו שאת עומדת להתחתן איתי?" חקר סטס את גלי, "הם כעסו עליך
מאוד?"
"לא, בכלל לא.
אני חושבת שהם הרגישו קצת הקלה שמצאתי לי סידור אחר ושעכשיו בני פנוי למצוא מישהי
חדשה שאין עליה נטל מעיק כזה של ארוס מת, וחוץ מזה," היא צחקה צחוק מריר
משהו, "אני מבוגרת מבני בשנתיים ולמרות שהם אף פעם לא אמרו כלום נדמה לי שזה
קצת הפריע להם. לדעתם אישה צריכה להיות נמוכה מבעלה, וצעירה ממנו, וכמובן פחות
משכילה, וחס וחלילה לא להרוויח יותר."
"טוב, לפחות אני
קצת יותר גבוה ממך." גיחך בני, "גם זה משהו."
"רק אם אני
נועלת נעליים שטוחות." אמרה גלי, "עכשיו אני אוכל לנעול נעלי עקבים אם
יתחשק לי." הביטה בסטס שהתנשא מעליה בחמש עשרה ס"מ.
"מצידי את יכולה
להיות גבוהה ועשירה יותר ממני, לא אכפת לי, אבל בבקשה אל תצפי ממני לבשל, אני
כשלון מוחלט בתחום הזה." צחק סטס.
העובדה שהוריו של בני
קיבלו את ביטול האירוסין של גלי לבנם בקלות כה רבה הסירה מעליו נטל של דאגה. בסתר
ליבו חשש מחבורה כועסת של בני משפחה נרגזים שיאשימו אותו בביטול האירוסים של בנם,
וכעת רווח לו.
"אם הם לא כעסו
על זה שאתם לא מתחתנים, אז למה לא סיפרתם להם גם עלי ועל בני?" המשיך דימה
לחקור אותם.
"ניסינו להגיד
להם." התגוננה גלי, "אבל לא הצלחנו. הם לא נתנו לנו לפתוח את הפה."
"כן." נכנס
בני לדבריה, "כל פעם שהתחלתי להגיד משהו על הרגשות שלי, על התכניות שלי
לעתיד, על זה שאני עובר שינוי וכיום אני אדם אחר ממה שחשבתי שאני, הם הצליחו לשנות
נושא ולסתום לי את הפה."
"אני חושבת שהם
ניחשו מה אתה רוצה להגיד, הם פשוט לא רוצים לדעת על זה כלום." אמרה גלי,
"אני חושבת שהם תמיד ידעו. הם הרי ראו אותך ואת יוני מתבגרים יחד, ראו איך
אתה מסתכל עליו, הם בטח הבינו בלי לדעת שהם מבינים, ואם הם לא רוצים לשמוע, עדיף
שנעזוב את זה ככה."
"בסדר."
נכנע בני, "נעזוב את זה עד שאחזור מהמילואים בשלום." הוא קם ומשך אליו
את דימה, "בוא נלך לנוח קצת חמוד, אני מותש לגמרי ומחר אני צריך לקום מוקדם
בבוקר. עוד שבוע ואני גומר עם הניג'וס המעייף הזה של לבנון והצבא."
"כן, עוד שבוע
והכל ייגמר." חזר אחריו דימה וחיבק את מותניו, והם נעלמו בחדר השינה שלהם.
"גם אני מאוד
עייפה." אמרה גלי לסטס, "שנלך לנוח קצת?" חייכה אליו.
"ברצון."
חייך אליה סטס חזרה, "בשביל מה יש שבת אם לא בשביל לנוח?"
"ובשביל לקיים
מצוות עונג שבת." אמרה גלי, "אתה יודע מה זה עונג שבת סטס?"
חיוכו התרחב,
"לא, אבל אני בטוח שאת תלמדי אותי."
בני חזר ללבנון מוקדם
בבוקר יום ראשון, והם המשיכו בחייהם כרגיל עד ארוחת הערב של יום שלישי. ברגע
שהתיישבו לשולחן נשמע רעש מוכר ולא נעים של מסוקים מעל ראשיהם. השלושה החליפו
מבטים מודאגים.
"להדליק את
הרדיו?" שאל הילד שכבר התרגל לריטואל הקבוע הזה.
"כן,
תדליק." אמרה גלי, אבל הטלפון צלצל עוד לפני שאיגור הגיע לרדיו.
דימה עט על השפופרת
בלהיטות. "כן... בסדר... הבנתי... מיד." אמר קצרות וניתק. "יש מסוק
עם פצועים בדרך, אני חייב לטוס לבית החולים." אמר ויצא מהבית בלי לסיים את
ארוחתו.
ברדיו הודיע הקריין
ביובש על מטח טילים בגזרת הר דוב ועל נפגעים שהודעה נמסרה למשפחותיהם ועבר לדבר על
מזג האוויר מחר.
הטלפון צלצל שנית.
עובד, מדבר בחיפזון, מנסה להישאר עובדתי וקר מזג, אבל מתקשה להסתיר רטט קל של בהלה
בקולו. "גלי, בני נפצע והוא בדרך לרמב"ם, דיברנו אתו עוד מהשטח, הוא
פצוע קל מאוד, אבל חייבים לאשפז אותו. את מוכנה לקפוץ לבית חולים להיות איתו עד
שאני אגיע עם ההורים? הם עוד לא יודעים כלום ואני רוצה לספר להם בזהירות, אבא עם
הלב שלו... ואימא עם האסטמה שלה... מזל שהיה לבני שכל להתקשר אלי ולא הביתה. אני
אטפל בהם, אבל בינתיים אני רוצה שיהיה שם מישהו מהמשפחה."
"כבר יש לו שם
מישהו מהמשפחה עובד." אמרה גלי, "שכחת שדימה עובד ברמב"ם?"
"די גלי, לא
מספיק שאחי פצוע את צריכה להוסיף לי גם את הקטע הזה?" התרעם עובד.
גלי נאנחה.
"בסדר, אני בדרך לבית חולים עובד, נפגש שם."
היא נאלצה לחנות
במרחק מה מבית החולים שמגרש החנייה שלו היה מלא עד אפס מקום בשעות אלו, ואת הדרך
עד למיון עשתה בריצה מהירה.
מתנשפת שאלה בקבלה על
הפצועים שהגיעו מלבנון והופנתה למחלקה האורטופדית. קצרת רוח מכדי לחכות למעלית
האיטית דהרה במעלה המדרגות, וסוף סוף מצאה את בני, שוכב בנחת במיטה וראשו החבוש
נשען על כתפו של דימה שהיה חיוור ונרעש הרבה יותר מבני הפצוע.
בחדרו של בני שכבו
עוד שני חיילים שנפצעו באותה תקרית. הם כבר היו מוקפים בני משפחה מודאגים ודומה
שאיש לא נתן את דעתו לכך שבני מקבל טיפול מסור במיוחד מאח מתלמד שלא נראה בשום
פנים ואופן כמו קרוב משפחה שלו.
גלי נישקה את שניהם
ושמחה לשמוע שבני רק נשרט קלות ושמצבו ממש לא חמור, ושאף אחד מהפלוגה שלו לא נפצע
קשה במיוחד.
"ומה שהכי טוב,
המילואים יתקצרו לי בגלל הפציעה הקלה הזו, בטח כבר מחר מחרתיים אהיה בבית."
חייך אליהם בני חיוך מרגיע ונישק את דימה על פיו בדיוק ברגע שהוריו פרצו בחיפזון
לחדר, מלווים בעובד המזיע והמתוח ובאחיותיו הדומעות.
וככה, בזכות
החיזבאללה, יצא בני מהארון בלי טורח ובלי להכביר דיבורים והסברים מביכים.
למרבה מזלם של
הצעירים הנבוכים התקיים ביקור רופאים מיד אחרי שהוריו של בני פצחו בשטף של תוכחות
ונזיפות שהופנו כלפי בני וגלי, מתעלמים כליל מדימה, כאילו אם לא יביטו בו ולא
ידברו איתו יצליחו לבטל את נוכחותו בחייו של בנם.
דימה חמק חרש מהחדר
וגלי בעקבותיו. הוא נישק לה לפרידה, והיא עוד הספיקה ללחוש לו חרש שהכל יסתדר
ושיפסיק לדאוג כל כך לפני שהוא הסתלק למחלקה שבה היה אמור להיות, ואחר כך שבה לחדר
החולים.
הרופאים שבו ואישרו
שמצבו של בני לא חמור, שהפציעה שלו קלה למדי, ושהוא ישוחרר בעוד יום יומיים הביתה.
הוריו רצו להישאר לידו כל הלילה, אבל האחיות סירבו בתוקף, ושעה אחר כך הם נאלצו
ללכת כי שעת ביקור חולים תמה.
בדרך החוצה פרצה
מריבה עזה בין גלי לאביו של בני שהאשים אותה שידעה וחיפתה על
הסטייה המגעילה של
בנו.
גלי התגוננה בעוז
ואמרה שנודע לה על הקשר בין בני לדימה רק לפני כמה שבועות, והיא לא חושבת שהיה
עליה לספר על כך לאיש.
"את יודעת איזה
שוק קיבלנו?" התרעם עליה אביו של בני, "כמעט קיבלתי התקף לב. ואימא שלו
המסכנה..." הוא הניח יד מגוננת על כתפי אשתו שבכתה חרש, "היית צריכה
לספר לנו על זה גלי."
"אבא, תעזוב
אותה כבר." אמר עובד בחוסר נוחות, "מה היא אשמה? די כבר."
"בני ניסה לספר
לכם אחרי שסיפרנו לכם שאנחנו לא יחד יותר, אבל זה לא הצליח לנו." התנצלה גלי,
"ואם כבר מדברים אז כדאי שתדעו שאני עומדת להינשא בקרוב לאחיו הגדול של דימה,
החבר של בני."
"אני לא מוכן
לשמוע יותר אף מילה על זה." רטן אביו של בני, "תעשי מה שאת רוצה, את לא
מעניינת אותי יותר גלי. בואי רחל." אחז בכתפה של אשתו והלך לרכבו כשבנותיו
נגררות אחריו ועובד פוסע במאסף, ראשו שחוח בעצב.
ביום חמישי בערב
התגנב בני מבית החולים חזרה הביתה, חומק מהשגחתם של הוריו שנמנעו בעקשנות מלדבר
איתו על יציאתו מהארון ושוחחו איתו רק על בריאותו ומצבו הגופני.
הוא ודימה החליטו
שדימה יימנע מלהיפגש עם הוריו של בני בבית החולים וינצל את מעמדו כעובד בית החולים
לבקר את אהובו רק אחרי שעות הביקור.
הרופאים החליטו לשחרר
את בני ביום שישי בבוקר, אבל הוא חשש שהוריו יכנסו איתו לויכוח מכוער ויסרבו להניח
לו לחזור עם דימה, ולכן חמק מבית החולם ערב קודם ורק כשהגיע הביתה התקשר אליהם
לספר להם שהוא כבר לא בבית החולים.
"אז אתה מתכוון
להישאר עם הרוסי שלך ולהמשיך עם התועבה הזו?" שאל אביו בקול קודר.
"כן אבא, אני
אוהב אותו." אמר בני.
"וגם את יוני
אהבת?"
"כן, אבל
יוני... יוני לא היה כזה ואני לא הבנתי אז... היום אני מבין ואני רוצה לחיות עם
דימה."
"אם ככה אתה לא
הבן שלנו יותר." פסק אביו בכבדות וניתק.
בני בכה לילה שלם
בזרועותיו של דימה שחיבק אותו, ליטף את גבו וכאב את כאבו, מבטיח לו שוב ושוב שהוא
יהיה המשפחה שלו מהיום, מנסה לנחם ולעודד את בני שהתאבל על אובדן משפחתו כפי שהם
התאבלו עליו.
כמה ימים אחר כך הגיע
עובד לביתם, נראה אפור ומותש, וניסה לדבר שוב על ליבו של בני שיחזור בו מההחלטה
שהחליט. "אתה הורס את ההורים. הם הזדקנו בבת אחת בשנים, בבקשה בני, תנסה,
למענם."
"עובד, אל תדבר
שטויות." התיז בני, "נניח שאבא לא היה מרוצה מאשתך והיה מנסה לשכנע אותך
להיפרד ממנה, מה היית עושה?"
"זה לא אותו
דבר." נרעש עובד, "מה אתה מדבר שטויות?"
"זה בדיוק אותו
דבר, ואני לא מדבר שטויות, אני אוהב אותו כמו שאתה אוהב את אשתך ואני מבקש שתפסיק
לבקש ממני בקשות כאלו. כואב לי הלב על ההורים, אבל אני לא יכול לחיות לפי הראש
שלהם, אני הומו ודי."
עובד נאנח, כבש את
ראשו בין ידיו ושתק. אחר כך חיבק קצרות את אחיו, לחץ את ידיהם של סטס ודימה ששתקו
גם כן, נישק את לחייה של גלי, אמר להם לשמור על עצמם והלך.
9. עושים תיקון
"אני בטוחה
שלפחות את אחיך לא איבדת, ואני די בטוחה שבסוף גם הוריך יירגעו." ניסתה גלי
לנחם את בני.
"זה תלוי
בהם," אמר בני, "אבל מה איתך גלי, מתי את תדברי עם אימא שלך?"
"לא
יודעת." אמרה גלי ונמלטה למטבח.
"אל תציק
לה." ביקש סטס והלך אחריה.
"אני חושב שבני
צודק והגיע הזמן שאפגוש את החותנת שלי לעתיד." ניסה להתבדח מעט, "מה
בדיוק הסיפור שלך ושל אימא שלך?"
"הלוואי
וידעתי," נאנחה גלי, "לדעתי אני דומה מידי לאבא שלי ז"ל, ובגלל זה
היא לא סובלת אותי."
"לא סובלת אותך?
את לא מגזימה קצת?" ניסה סטס לרכך את דבריה, אבל היא הנידה את ראשה בעקשנות
לשלילה וסירבה להוסיף עוד מילה בנדון.
"יש עוד זמן, לא
בוער כלום. תן לי לקחת את הזמן שלי ולחשוב על זה עוד קצת." התחמקה מתשובה
ונישקה את סטס שנכנע לרצונה.
למרבה הצער החיים לא
ממתינים לאיש. גלי לא הורשתה לקחת את הזמן שלה, פתאום הכל קרה לה בבת אחת. הווסת
שלה שאף פעם לא הייתה סדירה במיוחד נעלמה לגמרי, והיא הרגישה עייפה וכבדה ונתקפה
בחילה בבקרים.
החשד שניסתה להתעלם
ממנו התאמת בבת אחת כשהרהיבה סוף סוף עוז ובדקה את עצמה בבדיקת הריון ביתית.
למרות כל מאמציה היא
לא הצליחה להיזכר מתי בדיוק... היא ניסתה לדחוק את החשד ממוחה, אבל הוא שב להציק,
ובסופו של דבר פנתה לאדם היחיד שחשה נוח מספיק לדבר איתו על הנושא – דימה.
"מזל טוב."
השתפך חיוך מאושר על פניו לשמע הבשורה. "תינוק חדש. זה נהדר."
"מה נהדר?"
התרעמה גלי, "אין לי מושג אם האבא הוא אתה או אחיך?"
"האבא הוא סטס
וזה סופי." פסק דימה בהחלטיות.
"אבל..."
"גליצ'קה גם אם
זה קרה אז כשאנחנו... את יודעת... זה לא חשוב, כי עכשיו את עם סטס, ובכל מקרה הילד
יצא ג'ינג'י כמו כל הילדים במשפחה שלנו וזה מספיק."
למרות רצונה התחילה
גלי לבכות. היא נעשתה נוחה מאוד להתייפח לאחרונה, וכל פעם שחשבה על ההסכם שעשתה עם
סטס עלו דמעות בעיניה.
"מה? מה
קרה?" נרעש דימה, "את לא אוהבת אותו? הוא התנהג לא יפה אתך? מה קרה
חמודה?"
"להפך,"
התייפחה גלי, "אני נורא אוהבת אותו, אני כל כך אוהבת אותו, והוא... הוא...
הוא בכלל לא..."
כל מאמציו של דימה
לשכנע אותה שסטס כן אוהב אותה, גם אם הוא לא מודע לכך, ושעוד ילד ישמח אותו מאוד
לא עלו יפה.
למחרת בערב הטלפון
צלצל ועל הקו הייתה השכנה של אימא שלה - קשישה רומניה חביבה ומודאגת מאוד שסיפרה
לה שאימא שלה התדרדרה מאוד לאחרונה, כמעט לא אוכלת, לא יוצאת מהבית, לא מחליפה
בגדים, ואם גלי לא תקום ותעשה מעשה השכנים יזעיקו את לשכת הרווחה כדי לפנות את
אימא שלה לבית אבות.
"ואל תנסי
להתקשר," הוסיפה בקול קודר, "כי אימא שלך ניתקה את הטלפון וזרקה אותו
מהחלון. מזל שהוא לא פגע באף אחד."
כבר למחרת נסעו גלי
וסטס לנתניה, לדירה הקטנה והמוזנחת של אימא של גלי. בדרך לנתניה כשכל סימני הדרך
המוכרים מילדותה נשקפים מהחלון, ואין שום הסחות דעת בדמות טלפונים, תביעות ומשימות
שיש לבצע, הצליח סטס לגרום לגלי לפתוח מעט את סגור ליבה ולספר לו על אימא שלה
שהתייחסה אליה כאל מכשול בדרך למציאת בעל חדש, וכשכבר השיגה את הבעל הנכסף, והבינה
שבעלה החדש מחבב את הילדה הקטנה והביישנית שלה שמצידה מחבבת אותו גם כן, היא החלה
להתחרות בילדה על חיבתו של בעלה ובניו, וניסתה להכשיל ולשבש את הקשר הטוב שלהם
בטענות שונות ומשונות, ובהתקפי זעם שאיימו על גלי כל ילדותה.
"ועכשיו היא שוב
מקלקלת לי את החיים ועושה סצנות בדיוק לפני שאני מתכננת להתחתן." סיכמה גלי
בעצב את הנושא הכאוב של אימה.
"אנחנו לא נרשה
לה לקלקל כלום." הבטיח לה סטס, "תראי שהכל יהיה בסדר." ניסה לנחם
אותה וליטף את ברכה.
היא הבזיקה אליו חיוך
חטוף, אבל ליבה היה כבד ושניהם חשו בכך.
הביקור החל ברגל
שמאל. הקשישה העקשנית סירבה להכניס את השניים למרות שגלי התחננה לפניה ברוסית שתכניס
אותה פנימה.
גם השכנה ניסתה את
כוחה בתחנונים ובבקשות ועדיין נותרה הדלת נעולה בפניהם. בסופו של דבר מאס סטס
בתחינותיהם הרכות של הנשים, דפק בכוח בדלת והכריז ברוסית בקול בס גברי מאיים שמדבר
הארוס של גלינה ושהוא מבקש שהיא תפתח את הדלת מיד כי הבת שלה בהריון והיא חייבת
להיכנס ולשבת.
הדלת נפתחה מיד, וסוף
סוף זכו השניים לשבת בסלון המטונף והמחניק שחלונותיו נותרו סגורים זמן רב מידי.
מבט אחד בפניו של סטס
ואימא של גלי התרככה מיד, חיבקה את ביתה ההמומה שהביטה בבן זוגה במבט נרעש, אבל
שתקה והתמידה בשתיקתה עד שאימא שלה ישנה שנת ישרים במיטה בחדר האורחים שלהם -
רחוצה נקייה ושבעה.
"ידעת ולא אמרת
כלום סטס." נזפה בו ברגע שהיו לבד, "למה?"
"ולמה את לא
אמרת כלום? חיכיתי לך." חייך סטס.
גלי פרצה שוב בבכי,
הפעם של הקלה. "איך ידעת?"
"באמת גלי, אני
לא ילד קטן. דבר ראשון שמתי לב לשדיים שלך," הוא העביר יד בליטוף קליל על
שדיה שתפחו וכבדו מאז ההיריון, "ושמעתי שאת מקיאה כל בוקר, ובכלל, את נראית
יפה כל כך בזמן האחרון." וגם בכיינית נורא, הוסיף בשקט בינו לבין עצמו, אבל
למוד ניסיון מר העדיף לשתוק בנוגע לפרט המסוים הזה.
"ואתה לא
כועס?" יבבה גלי.
"לא חמודה, מה
פתאום כועס?"
"אני אוהבת אותך
סטס," פלטה סוף סוף גלי את הסוד המעיק שנשאה בליבה זמן רב כל כך,
"התאהבתי בך ביום הראשון שנפגשנו."
"טוב מאוד, גם
אני אוהב אותך." חייך סטס באושר, חיבק ונישק אותה וסיפר לה מתי הבין שהוא
אוהב אותה למרות השטויות שאמר כשהציע לה נישואים.
"את זוכרת שאחרי
שבני חזר מהמילואים עצרת בדרך מהעבודה בסופר כי היה חסר לנו חלב, וממש בכניסה עצר
אותך דוס אחד עם כיפה גדולה צבעונית כזו ופאות ארוכות?"
"אה, כן, נכון.
איך ידעת?"
"יצאתי לקראתך
כדי לעזור לך עם הקניות וראיתי איך הוא מדבר אתך, ולפני שהוא הסתלק הוא נגע בך
בלחי רק עם אצבע אחת, מאוד מאוד בעדינות, נגע ומיד הלך, ואת נשארת עומדת עם השקית
של הסופר ביד, מסתכלת אחריו במין מבט כזה... ופתאום נבהלתי, חשבתי שאולי הוא מכיר
ותיק שלך, שאולי הוא... פתאום הבנתי שאם תעזבי אותי... ידעתי שאני אצטרך לתת לך
ללכת כי הבטחתי, אבל הבנתי... אני אוהב אותך גלי."
הם התחבקו, מאושרים
מאוד, וגלי המתינה שהוא ישאל מי היה אותו איש מסתורי, בעוד הוא ממתין שהיא תספר לו
מרצונה.
הם היו ממתינים ככה
עד בוש לולא גלי שנשברה ושאלה למה הוא לא שואל מי היה אותו זר.
"אני מחכה
שתספרי לי לבד," הסביר סטס, "אבל את לא חייבת." הוסיף מהר.
"טיפש אחד."
צחקה גלי, מאושרת, "זה היה נועם, החבר הקודם שלי."
"זה שהיה מכה
אותך?" נדהם סטס.
"כן, זה שהיה
מכה אותי ומתעלל בי. הוא חזר בתשובה והוא חיפש אותי כדי לבקש שאסלח לו כי הרב שלו
לא ייתן לו להינשא שוב עד שהוא לא יעשה תיקון. הוא אפילו היה מוכן להתחתן איתי אם
אני רק ארצה, אבל הסברתי לו שאני מאורסת לאחר וסלחתי לו מיד כמובן."
"סלחת לו?"
הופתע סטס, "ככה סתם, מיד סלחת לו? למה?"
"מה היה הטעם לא
לסלוח? ראיתי שזה ממש חשוב לו ושהוא באמת מצטער אז סלחתי לו." אמרה גלי
בפשטות, וכשראתה שסטס עדיין לא מבין הוסיפה, "וחוץ מזה בדיוק באותו יום הלכתי
לרופא הנשים שלי וראיתי את התינוק באולטרסאונד, ראיתי את הדופק הקטן והמהיר שלו
והייתי כל כך מאושרת. זה שנועם ביקש את סליחתי בדיוק באותו יום נראה לי כמו סימן
טוב שהכל יסתדר וצריך לשכוח את העבר ולהתחיל מחדש." הסבירה לו בחיוך ולא
סיפרה לסטס שחוץ מאושרה הרב לראות את העובר הבריא המתפתח ברחמה היא הייתה מאושרת
עוד יותר לגלות שגילו של העובר מאשר לגמרי וללא כל ספק את אבהותו של סטס.
בליבה פנימה החליטה
שלמרות שהיא יודעת מי האב היא לא תספר על כך לדימה. למה להרוס לו את הפנטזיה הקטנה
הזו שאולי הילד שלו?
"אני
מבין." אמר סטס בכובד ראש אחרי שחשב מעט על דבריה, ואחר כך הוסיף, "אם
סלחת לנועם את צריכה לסלוח גם לאימא שלך גלי."
"בסדר."
אמרה גלי ונאנחה, "אחרי הכל אימא יש רק אחת." הוסיפה קצת במרירות, אבל
היה שמץ של חיוך בקולה וסטס שליבו נכמר מרחמים על האישה המבוגרת והמרירה שדמתה
בתווי פניה ובתנועותיה לגלי הרבה יותר מכפי שגלי הייתה מסוגלת להבחין נשם לרווחה.
באותו לילה חלם שוב
על אימו, והפעם לא היה זה חלום רע אלא חביב ומפויס. הוא ומאניה הלכו לטייל בפארק
שעשועים גדול ועליז ואימו חייכה וזירזה אותו שלא יאחר כי דימה ממתין להם ליד דוכן
הגלידה.
הוא קם בבוקר בהרגשה
טובה ומיד בארוחת הבוקר הציע לחמותו לעתיד שתבוא לגור איתם באורח קבע.
"כן אימא,"
נגעה גלי בעדינות בזרועה הצנומה של אימא, "תגורי איתנו ותעזרי לי עם התינוק
החדש."
האישה המבוגרת שתקה,
מעבירה מבט בין ביתה לחתנה לעתיד, מהססת ומתלבטת, ואז צירף איגור את קולו להזמנה,
"כן, בואי לגור איתנו ותהיי סבתא שלי." הסכים בהתלהבות וחייך אליה חיוך
מתוק.
היא חייכה אליו חזרה
בעיניים לחות והסכימה. "אבל בתנאי אחד - אני אמכור את הדירה שלי ואתן לכם את
הכסף ואתם תשתמשו בו כדי לקנות את הבית הזה. חבל לבזבז כסף על שכר דירה אם אפשר
להוציא אותו על משכנתא." אמרה במעשיות תקיפה.
וכך היה.
אפילוג
סטס וגלי נישאו בחצר
ביתם כשגלי הייתה בחודש השלישי להריונה. בעוד האורחים מסתובבים בחצר המקושטת
לתפארה, מתכבדים במתאבנים קטנים, לוגמים יין לבן וממתינים לכלה שתצא ותהמם אותם
ביופייה, עמדה הכלה מול הראי, בוחנת את גזרתה המתעגלת וממתינה לאימה שתגמור
להתאפר.
"אימא,"
האיצה באישה המבוגרת ממנה, "נו כבר, אנחנו נאחר."
"אל
תדאגי," חייכה אימה, "לא יתחילו בלעדינו, שיחכו קצת, זה לא יזיק להם,
ככה הם יעריכו אותך יותר."
"נו, אימא, באמת."
רטנה גלי, "הם מעריכים אותי גם ככה, בואי כבר."
"בסדר גליצ'קה,
הנה גמרתי." סגרה אימה את השפתון ושמטה אותו לתיקה הקטן והאלגנטי ואז נפנתה
לסקור את ביתה.
"את כל כך יפה
חמודה שלי." בחנה בהנאה את ביתה הפורחת בהריונה ובשמלת הכלה הלבנה שלה.
"יש לגברים שלך מזל שאת שלהם. תזכרי את זה תמיד, ואם הם ישכחו אני אדאג
להזכיר להם כמה את נהדרת."
הן חייכו זו אל זו
ושלובות יד יצאו החוצה להתחיל בחיים חדשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה