קוראים

יום רביעי, 17 בינואר 2018

ד. דף חדש

9. הבדיקה
אחרי שלושה חודשים יחד הלכנו לעשות בדיקת דם. לכאורה תהליך פשוט ולא מסובך, אבל כשהגענו למרפאה גיליתי שאני מתוח מאוד ושוקי, שבדרך כלל היה מרגיע אותי ומדריך אותי כשהייתי נלחץ, היה הפעם מתוח עוד יותר.
"זו רק בדיקת דם." הנחתי יד על זרועו ששמש הקיץ השחימה לגוון זהבהב מעורר תאבון, "זו לא פעם ראשונה שעושים לך בדיקת דם."
"כן, אבל זו בדיקה מיוחדת."
"מה, לא נבדקת לאיידס אף פעם קודם?"
"בטח שכן, זו הפעם הרביעית שאני נבדק וזה לא נעשה קל יותר עם הזמן."
"בשבילי זו הפעם הראשונה ואני מקווה שגם האחרונה. אני שונא שדוקרים אותי, תבטיח לא לצחוק ממני אם אני אתעלף."
"אתה לא תתעלף. כשדוקרים אותך תסתכל הצידה ותנשום עמוק, יהיה בסדר."
מילאתי שאלון מביך וחטטני מידי לטעמי, הסתכלתי הצידה, נשמתי עמוק והנחתי לשוקי לטפל בצמר הגפן הלח שהאחות החביבה הניחה על החור שחוררה בשקע מרפקי כך שלא נחשפתי למראה של אפילו טיפה אחת מדמי, ובכל זאת חשתי מסוחרר ועצבני גם אחרי שחזרנו הביתה.
"אני לא מבין למה צריך לחכות שבוע לתשובה?"
"שבוע זה עוד טוב, פעם היו מחכים יותר."
"אני לא אתפלא אם היו אנשים שחטפו התקף לב מרוב מתח בזמן שחיכו לתשובה." רטנתי, עובר במוחי שוב ושוב על כל הפעמים בהן הייתי עלול להדבק. לא היו הרבה כאלו, שכחתי קונדום רק עם עמנואל שאיתו הסתפקתי רק במציצות, ובאינטרנט היה כתוב במפורש שדי קשה להידבק ממין אוראלי. עם שוקי אף פעם לא שכחנו קונדום, אבל מצד שני היה כתוב שם, באתר מפחיד אחד, שהקונדום לא מגן במאה אחוז, ושנינו אהבנו חדירות ולפעמים היינו קצת פראיים, והייתה הפעם ההיא שהקונדום החליק וכמעט נפל .... ומה אם נדבקתי? מה אני אספר לנאווה? אם אני אהיה חולה איידס היא בטח לא תניח לי להתקרב יותר לבנות שלי.
"תפסיק להיות לחוץ כזה, אתה תפחיד את הילדות עם הפרצופים שלך." נזף בי שוקי שהיה לחוץ בדיוק כמוני.
"לא בא לי ללכת איתן לים, לך אתה לבד."
"בשום פנים ואופן לא, שנינו הולכים יחד כמו שהחלטנו." התעקש שוקי, ולפני שהתחיל להתפתח ויכוח הילדות הגיעו עם נאווה שמיהרה מאוד כי החבר החדש שלה, גם הוא גרוש עם שני בנים (הגמדים המפונקים כנתה אותם נעמה בבוז), חיכה לה בקוצר רוח באוטו עם צאצאיו.
"שלום שוקי." הן קראו יחד במקהלה, חייכו אליו חיוך מתוק ורצו להחליף לבגדי ים.
"תחייך." תקע בי שוקי מרפק כועס, "אנחנו הולכים לים, לא ללוויה."
העליתי על פני חיוך אומלל וניסיתי ליהנות, או לפחות להיראות כמי שנהנה, למרות שהרגשתי פתאום מבוהל ואומלל מאוד.
מה לכל הרוחות והשדים עוללתי לחיי - אשתי יושבת בין שני ילדים זרים, מובלת לאי שם במכוניתו של גבר שהוא לא אני בעוד אני הולך עם בנותיי לים עם המאהב שלי? – איך הגעתי למצב הזה? למה כולנו מנסים להתנהג כאילו כל המצב הזה לגמרי נורמאלי בשעה שברור שזה פשוט טירוף. הייתה לי משפחה יפה ורגילה ובגלל שהנחתי לזין שלי להוביל אותי הרסתי את חיי, טרפתי את חייהן של נאווה ושל הבנות והעמדתי את עצמי בסכנת חיים.
למה אני משחק מטקות עם נעמה למרות שמה שבאמת שמתחשק לי לעשות זה להשתטח על החול החם ולילל שבא לי למות?
אני צריך אשפוז בבית משוגעים, לא קרם שיזוף וקרטיב. 
אחרי שהילדות העייפות מיום הבילוי נרדמו בחדרן ניסיתי לחלוק עם שוקי את תחושותיי, זו הייתה טעות. הוא היה מתוח מאוד בגלל ההמתנה לגזר הדין - כפי שהוא קרא לתקופה הזו - והתפרץ עלי בצורה לא אופיינית לו.
"תפסיק לרחם על עצמך, אף אחד לא הכריח אותך לעזוב את הבית, ומתי תפסיק לקרוא לנאווה אשתי? אתם כבר לא יחד כמעט שנה."
"כמעט שנה?" התרגזתי, "אתה כזה הומו! כל חודש אצלכם נחשב לעשור. אני עם האישה הזו מעל עשרים שנה, הבאנו יחד ילדים, גידלנו אותם, עברנו ביחד דברים שלהומואים אין בכלל מושג עליהם, לא פלא שככה נראים הזוגות בקהילה הדפוקה הזו, מה כבר יכול לחבר שני גברים אחרי שהחרמנות עוברת? אוסף הפורנו שלהם? היה לי עולם שלם איתה ושברתי אותו בגלל אשליה טיפשית של חופש ואהבה. עזבתי את הבית וכל מה שקיבלתי זה כמה דקות של סקס מטונף ועכשיו אני יושב פה כמו אידיוט ופוחד בגלל בדיקת דם שלא הייתי חולם לעבור אם הייתי נשאר בבית כמו בן אדם נורמאלי."
שוקי נפגע מאוד מדברי והעיר בנבזות שאני עוד יכול לחזור אם אני רוצה, הוא בטוח שיש המון רווקות מתוסכלות שיראו אפילו באחד כמוני מציאה נפלאה, וישמחו להביא איתי עוד ילדים ולבנות איתי עוד עולם שלם של זוגיות סטרייטית חונקת ומאושרת, ושיהיה לי בהצלחה! והסתלק מהבית בדפיקת דלת.
אחרי שהוא הלך, אלוהים יודע לאן, חיטטתי בארון התרופות, מצאתי קופסת כדורי ואליום שהייתה שייכת לאימא שלי וניסיתי לקרוא מה תאריך התפוגה שלהם. גיליתי, מתוסכל, שאני לא מצליח לפענח את הכתוב וכנראה שלא יעזור לי כלום, אני אאלץ להיכנע לגילי ולהרכיב משקפיים. רק זה עוד היה חסר לי, חשבתי לקחתי כדור בתקווה שהוא יעבוד כמו שצריך ולא ירעיל אותי, ואחרי שהתהפכתי הלוך ושוב נרדמתי.
התעוררתי בבוקר עם גב שרוף ודואב, פה יבש וכאב ראש ושמעתי את שוקי מגיש לבנות ארוחת בוקר ומתבדח אתן. הוא היה כל כך נחמד ומצחיק, נזכרתי בדברים האיומים שאמרתי לו והתכווצתי מבושה.
"הנה התעוררת סוף סוף." נכנס שוקי לחדר השינה עם קפה ועוגה, נראה חמוד וסקסי עם סינר משובץ וגופייה אדומה שהבליטה את השיזוף היפה שלו, "איך אתה מרגיש?"
"נשרף לי הגב בים ואני חושב שאני צריך משקפי קריאה." דיווחתי לו באומללות, "תודה שאתה מטפל בבנות, אני מקווה שהן לא מציקות לך."
"הן מקסימות, אל תדאג. הנה, יש לי פה משהו שירגיע לך את השיזוף." שלף שוקי שפופרת של ג'ל ירקרק והחל למרוח בעדינות את גבי. "אני לא מבין איך בן אדם שלא הוריד כמעט חולצה נשרף ככה, יש לך עור של אשכנזי חזי."
"אני יודע, סליחה שהייתי כזה מגעיל בלילה, לא התכוונתי."
"זה בסדר, זכותך לקבל מצבי רוח מידי פעם, זה קורה לכל אחד." נישק שוקי את עורפי והחל למרוח גם אותו בג'ל הקריר.
"לאן הלכת?"
ידו קפאה לשנייה על עורי ואחר כך המשיכה לעסות אותו בתנועות מעגליות עדינות, "לשום מקום. סתם הסתובבתי עד שנרגעתי וחזרתי הביתה. תשתה את הקפה שלך, הוא מתקרר."
שתיתי את הקפה ואחר כך לקחנו את הבנות והלכנו לטייל, בצהרים אכלנו במסעדה ואחר כך ראינו סרט רומנטי טיפשי שגרם הנאה לכולנו ושכחנו לגמרי מכל הריב.
יומיים אחר כך קיבלנו תשובה שלילית וחזרנו הביתה מאושרים מאוד, עלינו במדרגות יד ביד, צוחקים, מרגישים כאילו ירדה לנו אבן מהלב, ופתאום נפתחה דלת דירתו של שגיא והוא יצא, לבוש רק במכנסיים קצרים, חושף גוף מדהים - חלק, שזוף ושרירי כמו של דוגמן תחתונים - הביט בשוקי וחייך, "לפי הצחוק אני מבין שהכול בסדר." אמר, מתעלם מנוכחותי כאילו הייתי שקוף.
שוקי הביט אליו מלמטה למעלה במבט רציני שלא הצלחתי לפענח, "כן, תודה, קיבלנו תשובה שלילית. נכון לעכשיו הכול בסדר."
חיוכו של שגיא התרחב וכלל גם אותי, זה היה חיוך של שמחה לאיד, חיוך שהייתה בו שמחת ניצחון לועגת. "על לא דבר שוקי, העונג היה כולו שלי." סח בנועם, הסתובב ונכנס לאיטו לדירתו, מעניק לנו כמחוות פרידה מראה מרהיב עין של ישבן גברי מחוטב מהודק במכנסים צהובים מבריקים.
יש רגעים כאלו בחיים - פתאום צונחת עליך מעין השראה ואתה פשוט יודע. בקומיקס מציינים רגע כזה בציור נורה מעל ראשו של הגיבור, במציאות האפרורית בה כולנו חיים בדרך כלל אין נורות שמופיעות יש מאין, אבל זה לא מפחית את עוצמת הרגע - אתה רואה משהו, קולט מחווה, שומע צליל, מריח משהו ופתאום אתה יודע בביטחון גמור משהו שלא היית אמור לדעת ובכל זאת הוא ברור לך לחלוטין. הרגע הזה דומה בעוצמתו להתאהבות פתאומית, מין שנייה אחת קטנה שבה הכול משתנה לך פתאום וזה מה שחשתי כשהדלת נסגרה מאחורי ישבנו של שגיא.
"אצלו היית בלילה הזה שרבנו ואתה הלכת מהבית, נכון?"
שוקי לא ניסה להכחיש. "כן, אני מצטער חזי, תכננתי סתם להסתובב ולהירגע, אבל היה אצלו אור ו... פעם הייתי מאוד מאוד מאוהב בו. אחרי שזה נגמר קיוויתי שנישאר לפחות ידידים וגם זה לא הלך... הרבה זמן כעסתי בגלל כל מיני דברים מכוערים ששמעתי עליו, אבל אחרי שהיית מגעיל כזה אלי הייתי צריך ... רציתי מישהו שמכיר אותי באמת. בגלל זה דפקתי לו בדלת ו... זהו, אין לזה שום קשר אליך ואלי, זה סתם משהו שקרה בלילה דפוק אחד."
"השתמשת בקונדום?" שאלתי, מקווה שהוא יגיד שמה פתאום, הם רק דיברו, מקסימום התחבקו קצת, אבל הוא עצם את עיניו הניד בראשו לאות הן, הלך לחדר השינה ונזרק על המיטה.
התיישבתי במרפסת, שמתי רגלים על המעקה וניסיתי להבין מה אני מרגיש. קודם כל כעסתי, קצת על עצמי, קצת עליו, ואחר כך התפלאתי למה אני כועס בעצם, וממתי אני מקנא לבחור הזה, באיזו זכות? ומה אני אמור לעשות עכשיו? סקנדל, מהומה, ריב, בכי, מכות?
רק המחשבה על זה עייפה אותי מאוד.
קמתי ונדדתי לחדר השינה. שוקי שכב שם בבגדיו, ידו מוטלת על עיניו, מסתירה את רוב פניו. הוא נראה אומלל וכנוע מאוד. התיישבתי לצידו והנחתי יד על בטנו. הוא הסיר את זרועו מפניו והביט בי.
"אז מה עושים עכשיו?" שאל בחוסר אונים.
"לא יודע." הודיתי ונשכבתי לצידו, "אתה עוד אוהב אותו?"
שוקי משך בכתפיו, "אתה עוד אוהב את עמנואל?" החזיר לי בשאלה.
"כן, לא, אולי, לא יודע, עזוב את זה, די." הסתובבתי אליו והוא אלי ושנינו התחבקנו, נצמדים זה לזה.
"לא באתי אליו כדי להזדיין, סתם רציתי מישהו לדבר איתו, אבל אחרי ששגיא רמז לי שדי התיידדת איתו בזמן האחרון ... זה עצבן אותי אז דחפתי אותו, והוא דחף אותי ופתאום ... זה פשוט היה משהו כזה שקרה בלי כוונה... זה לא היה מתוכנן, אתה מאמין לי חזי?"
"כן. אגב, הוא באמת היה קופץ מידי פעם לבקר אותי כשאתה היית בעבודה ומנסה לשכנע אותי לאיזה ... לאיזה משהו איתו, וכשהייתי אומר שאני לא רוצה הוא היה מתחיל להעליב אותי ואומר לי שאני בכלל לא הטעם שלו ושאני צריך להגיד לו תודה שהוא בכלל מדבר איתי."
"למה לא סיפרת לי?"
"לא רציתי לעשות מזה עניין, וחוץ מזה הוא די ירד מהעסק הזה בחודש האחרון, אז למה לעשות סיפור משטות?"
"היו עוד מכרים שלי שניסו?"
"כן, היו פה ושם."
"בגלל זה הפסקת לצאת איתי למועדונים?"
"לא, מה פתאום? סתם לא בא לי על כל הרעש הזה. אני מרגיש מבוגר מידי ולא במקום בין כל הילדים האלו."
"תגיד חזי, מכל האלו שניסו היה מי שהצליח?"
"לא. אף פעם, בחיים לא, להזדיין בשירותים זה לא הסגנון שלי, וחוץ מזה הרי החלטנו על יחסים סגורים, לא?"
"כן, החלטנו." נאנח שוקי ודחף את ראשו לשקע כתפי, "אתה שונא אותי?"
"לא, בטח שלא, אל תהיה טיפש."
"אז מה אתה מרגיש?"
"איזה מין שאלה פלצנית זו? אני מרגיש שאתה מתחבר יותר מידי לאישה הפנימית שבך יהושע, צא מזה." ניסיתי להתבדח, אבל יצאה לי הערה גועלית וקנטרנית ושוקי הפך אלי את גבו והתחיל לבכות בשקט מה שהחריד אותי עד עמקי נשמתי. דם, גברים בוכים ושאלות על מה אני מרגיש, אלו דברים שאני מתקשה להתמודד אתם.
"נו, די, תפסיק." ליטפתי בהיסוס את גבו, "אני מת מקנאה, בסדר? עכשיו אתה מרוצה? אני מקנא ובא לי לבעוט לשגיא בתחת המעוצב שלו."
"אז למה אתה לא עושה את זה?"
"כי הוא צעיר וחזק מידי בשבילי, וחוץ מזה שוקי הוא לא הכריח אותך, נכון?"
"לא."
"אז אולי אני צריך לבעוט לך בתחת?"
"בבקשה תבעט, מגיע לי." המשיך שוקי להתייפח.
נאנחתי. "זו בעיה, אני לא טיפוס שמרביץ, בטח לא לבן אדם שאני אוהב ושבוכה ממילא, ונוסף לכך שוקי אני לא מרגיש שיש לי זכות לכעוס עליך כי אני מבין אותך יותר מידי, ואם הנסיבות היו הפוכות ואני הייתי נפגש פתאום עם עמנואל ... טוב, נו, די כבר, מה אנחנו מנהלים פה שיחות נפש כמו שתי כוסיות, תפסיק לילל, זה מביך אותי, תביא את השלט, אני אחפש משהו מעניין בטלוויזיה ואתה תלך להביא בירות."
שוקי הפסיק לבכות, הביא בירות ושנינו ישבנו ושתינו, צופים באיזה סרט מטופש עם המון מכות ויריות, מעשנים ג'וינט ביחד עד שנעשינו שתויים מסטולים וחרמנים מספיק כדי לשים בצד את הסיפור עם שגיא והתחלנו לגעת זה בזה.
"היי, שכחת שלא צריך יותר קונדום." עצרתי אותו רגע לפני שהוא פתח את השקית הכסופה הקטנה.
"מצטער חזי, זה מה שניסיתי להגיד לך קודם, כן צריך כי לשגיא יש איידס, הוא אמר לי את זה רק אחרי שגמרנו."
"אבל השתמשתם בקונדום?" נבהלתי.
"כן, אבל אתה יודע שאני שונא למצוץ עם גומי ו... עדיף שנמשיך להשתמש בהגנה עד שאני אבדק שוב בעוד חודשיים." הוא מולל את השקית הנוקשה והרבועה בין אצבעותיו, מתקשה להביט בעיני, "אלא אם כן אתה רוצה להעיף אותי ולמצוא מישהו חדש." הוסיף חרש.
"מה שאני רוצה זה להעיף לך סטירה." חטפתי את הקונדום מידו ופתחתי אותו, "אבל אני חרמן מידי." גלגלתי את הגומי הדק על הזין שלי שנשאר זקוף למרות הבשורות הלא נעימות, מוכיח הלכה למעשה שהשכל יורד לתחת ברגע שהזין עומד. "קדימה, תסתובב יהושע ותתחיל לנשוך את הכרית כי אני עצבני פחד עליך."
שמור     בטל
10. המבוגר האחראישמור     בטל
כמובן שלא הכאבתי לו באמת, אין לי את היכולת הנפשית לזה. אני יודע שיש אנשים שזה עושה להם את זה, אבל בשבילי סקס זה עדינות וליטופים, חיוכים ונשיקות, לא מכות והשפלות.
יש אנשים שמצליחים לבטא כעסים דרך סקס, אבל אני לא יכול. בטח שלא עם בן אדם שאני מכיר. שוקי צחק מההצהרה התוקפנית שלי ולא היסס להפקיר את ישבנו לחסדי הזין שלי, יודע שאני אהיה עדין ואפסיק בשנייה שהוא יבקש ממני. הוא לא ביקש, לא היה צורך בכך, אני אולי נראה כמו דוב, אבל במיטה אני חתלתול. השילוב של סקס ואלימות דוחה אותי. לא מבין מה הקטע הזה בכלל ומה כל כך מחרמן בכאב.
אחרי שגמרנו נשכבנו זה לצד זה, מחזיקים ידיים - אני אוהב להחזיק את כף ידו בידי, זה נותן לי הרגשה טובה משום מה - והתחלנו לדבר.
הוא סיפר לי על שגיא שהוא הכיר - הצעיר היפה, הנלהב, עם התיאבון הבלתי נלאה לחיים, לאהבה, להרפתקאות, שרצה לבלוע את כל העולם.
"אהבתי אותו בטירוף, רציתי שהוא יהיה רק שלי, לא הבנתי שאני צריך לתת לו זמן להתרגל, לשבוע מכל השפע, להירגע. גם הוא אהב אותי, אבל הוא היה כל כך צעיר ויפה והיו כל כך הרבה פיתויים. אם הייתי מעלים עין, מחכה לו בסבלנות, משחרר לו חבל, אולי עוד היינו עכשיו יחד. חבל שלא היה לי די שכל לעשות את זה, התפרצתי והכל נגמר בפיצוץ. הוא נשאר לבד, המשיך להשתולל, הגזים עם שתייה וסמים, עשה שטויות. עברו כבר חמש שנים מאז וזה עדיין כואב לי." סיפר שוקי בגילוי לב שנגע לליבי.
"שניכם הייתם צעירים יותר אז ובגיל הזה עושים טעויות ובאמת קל מאוד להתבלבל כשרצים ממסיבה למסיבה, מי כמוני יודע."
שוקי נוכח לדעת שאני מקשיב באהדה והמשיך לספר, "לאחרונה הוא נרגע, סגר את הכרטיס באטרף, הפסיק לחגוג כל סוף שבוע, אפילו שלח לי מסרים דרך מכרים משותפים שהוא רוצה לחדש איתי את הקשר. אני חושב שבגלל זה הוא קפץ על ההזדמנות ובא לגור פה."
"ואתה רוצה לחדש איתו את הקשר שוקי?"
שוקי נאנח, "זה מסובך, ועכשיו, כשאני יודע שהוא נשא, זה מסובך עוד יותר. מה שהייתי רוצה זה שנהיה חברים, הייתי רוצה לעזור לו, להיות איתו בקשר, אבל בלי סקס."
"בגללי או בגלל שהוא נשא?"
"לא יודע, אני... אני חושב שמבחינה רומנטית הסיפור שלי ושלו נגמר. היו יותר מידי זיונים עם אחרים, יותר מידי בגידות וכאב לב ואכזבה, אבל בכל זאת, פעם אהבתי אותו מאוד, אני לא מסוגל להיות אדיש כלפיו."
"אז מה? אתה מבקש ממני רשות להיות ידיד שלו, או מה?"
שוקי הסתובב אלי, הניח את סנטרו על כתפי והצמיד את כפות רגליו לשלי. "כשפגשתי אותך חשבתי שהולך להיות אתך שידור חוזר של הסיפור של שגיא. ככה זה תמיד בהתחלה, ברגע שמישהו מחליט לצאת מהארון ולהיות הומו בגלוי הוא משתולל כמו מניאק, מנסה לתפוס בבת אחת את כל העולם, ואתה עוד הגעת בגיל כל כך מבוגר, אחרי כל כך הרבה שנים של נישואים... חשבתי שתרד לגמרי מהפסים, אבל אני חייב להגיד שהפתעת אותי לטובה, התאפסת מהר מאוד על עצמך."
"כשיש לך ילדים אתה לא יכול להרשות לעצמך להשתולל יותר מידי, והיה המוות של אימא שניער אותי ... ועמנואל שעשה לי בית ספר... כנראה שאין ברירה, גם אם אתה מאוד רוצה אתה לא יכול לחיות מחדש את הנעורים, אני בן אדם מבוגר ואני אשאר כזה גם כהומו."
"אל תגיד את זה ככה, כאילו שזה דבר רע. אתה בוגר ונבון וזה דבר טוב. אתה בן אדם אחראי ושקול, אני מאוד מעריך את זה אצלך."
"יופי לי, גם את הקרחת והכרס והקמטים שלי אתה מעריך?"
"נו, די, תפסיק לדבר כאילו שאתה עם רגל אחת בקבר. אתה ממש בסדר חזי, תביא חיבוק."
חיבקתי אותו והייתי מוכן כבר לשקוע בשינה כשהוא אמר פתאום, "מה שהכי מדאיג אותי אצל שגיא זה שהוא לא מוכן לעשות בדיקות."
"איזה בדיקות?"
"בדיקות דם. הוא אמור לעשות בדיקות דם כל שלושה חודשים כדי לדעת מה המצב ואם הוא צריך להתחיל עם תרופות, אבל הוא מסרב."
"מה זאת אומרת מסרב? למה הוא מסרב?"
"הוא אומר שזה לא משנה מה קורה איתו, שהוא לא רוצה להיות מספר בטבלה של הרופא, כל מיני קשקושים כאלו."
"אבל ..." כל מיני עובדות שקראתי על איידס בתקופת הציפייה לגזר הדין צפו בזיכרוני, ופתאום נעשיתי נורא מודאג. "הוא גמר לך בפה שוקי?"
"לא. ברגע האחרון הוא הוציא את הזין ושם קונדום."
"אם יש לו ספירה גבוהה של הנגיף בדם זה עדיין עלול להיות מסוכן."
"אני יודע."
"הוא היה צריך לספר לך קודם."
"זהו, שלא היה קודם, זה היה ... זה פשוט קרה בצורה פראית כזו, אני טיפש, אני יודע."
"טוב, רוב הסיכויים שהכול בסדר אתך, אבל שגיא חייב לעשות בדיקות ולקבל ייעוץ רפואי אחרת זו פשוט התאבדות."
"בדיוק, הוא אמר שאם הוא יתחיל להיות חולה הוא פשוט יתאבד ודי."
"איזה שטויות, הוא מדבר כמו ילד. בן כמה הוא בכלל?"
"בן עשרים ושמונה."
"הוא מבוגר מידי להתנהג ככה, בגילו כבר הייתי אבא. תגיד, אין לו הורים, משפחה, משהו?"
"כן, יש לו, אבל הוא לא מוכן לדבר עליהם. אפילו כשהיינו יחד, מאוהבים עד הגג, על המשפחה שלו הוא לא אמר כלום. רק שאימא שלו מתה מבחינתו, ואבא שלו בן זונה מסכן. זה הכול."
"לפעמים יש לי הרגשה שכל ההומואים שאני מכיר שרוטים. אין אחד שהוא סתם בן אדם נורמאלי, כל אחד סוחב איזה דפיקות. מה יש לכם?" התרגזתי, כאילו שלא הייתי גם אני אחד מהם.
אני לא יודע למה הסיפור של שגיא עצבן אותי כל כך, אבל עובדה למרות שהוא תמיד היה גועלי כלפי וניסה לסכסך ביני לשוקי הרגיז אותי איך הוא מזלזל בבריאות שלו וזורק ככה את המתנות שהוא קיבל – היופי, הגוף המדהים, הנעורים שלו, כל העתיד שעוד חיכה לו - וזה בדיוק מה שרציתי להגיד לו כשפגשתי אותו בבוקר למחרת כשירדתי עם הזבל.
הוא ישב על המעקה של מגרש החנייה של הבניין שלנו ועישן, בוהה באוויר, נראה מנותק ואדיש, ובודד מאוד.
השלכתי את שקית הזבל לפח וניגשתי אליו. "בוקר טוב שגיא."
"בוקר טוב? לא הייתי אומר."
"שגיא, אני יודע שהיית עם שוקי. הוא סיפר לי הכול."
"נו, אז? אתה רוצה להרביץ לי או משהו?"
"לא היה מזיק לך איזה פליק חינוכי קטן."
"לא הכרחתי אותו."
"אבל היית צריך להזהיר אותו שאתה נשא."
הוא משך בכתפיו, "הכול קרה מהר מידי, לא הספקתי, וחוץ מזה תרגיע, לא קרה כלום, שמתי קונדום בזמן."
"יפה מצידך, ולמה אתה לא הולך לבדיקות?"
"ככה. זה לא עסקך."
"אני יודע שלא, אבל ברור לך שאם לא תטפל בעצמך בסוף תחלה."
"כן אני יודע." מחץ שגיא את בדל הסיגריה על המעקה, "אז מה? אני אמות ותיפטר ממני."
"אתה מדבר כמו ילד קטן, תפסיק עם זה."
"תעזוב אותי." התרגז שגיא, קם והסתלק לדרכו.
במשך כחודש לא ראינו אותו כמעט. הוא הסתגר בדירה שלו, יצא רק בלילות וחזר מוקדם מאוד בבוקר. מעט החברים שבאו לבקר אותו הפסיקו להגיע, אפילו צלצולי טלפון מדירתו לא נשמעו יותר.
שוקי היה מודאג מאוד וניסה מספר פעמים לדפוק על דלתו, לשאול מה קורה. הוא אפילו ארב לו פעם, בשעת בוקר מוקדמת, וניסה לדבר איתו כשחזר הביתה. שום דבר, הבן אדם התנתק, נאלם דום, סירב ליצור שום סוג של קשר. גם אורי ושרון לא הצליחו לפרוץ את חומת ההסתגרות שהקים סביבו, ובבירור קצר שערכו בין מכרים משותפים התברר שהרוב חשבו שהוא בכלל נסע לטיול במזרח הרחוק.
"אולי אנחנו צריכים להודיע למישהו?" שאל שוקי כשישבנו ערב אחד אצל אורי ושרון על כוס קפה.
"להודיע מה? אין חוק נגד אנשים שלא רוצים לדבר עם השכנים." ענה אורי בקוצר רוח, "אם הוא רוצה לחיות כמו מתבודד זו זכותו."
"כן, אבל... אבל משהו אצלו ממש לא בסדר. ממתי שגיא נסגר ככה בבית? זה ממש לא הוא."
"נו, די כבר עם הנודניק הזה, אני בכלל לא מתגעגע אליו. במקום לדבר עליו אני מעדיף לדבר על הזוג החדש שבא לגור בשבוע שעבר. אתם יודעים שעוד מעט יהיה להם תינוק?"
"מאיפה יבוא לזוג הומואים תינוק?" התפלאתי.
"מאימא פונדקאית. הם מצאו אחת והיא בהריון ובעוד כמה חודשים יהיה להם ילד. זה לא מדהים?"
"אל תגיד שגם אתה רוצה תינוק." צחק שרון.
"למה לא? אני מת להיות אבא." התלהב אורי.
"תינוק זה לא כלב או חתול, זה הרבה יותר מסובך אורי, ברגע שיש לך תינוק אתה יכול לשכוח ממסיבות ושינה בבקרים, אם הוא לא בא עם מטפלת צמודה אתה יכול לשכוח מהחיים שלך לכמה שנים טובות." הרעפתי עליו מניסיוני. 
"זה אידיוטי, לגדל ילד בלי אימא." התיז שוקי בזעף, "גם אני חולם להיות אבא, אבל אני בחיים לא אעשה את זה לילד."
"אתה יכול לפנות לארגון של הורות אחרת ולהביא ילד עם מישהי שאין לה בעל ובכל זאת רוצה להיות אימא."
"בשביל מה היא צריכה אותי? שתלך לבנק הזרע."
"יש נשים שלא רוצות תורם אנונימי, רוצות שיהיה לילד דמות של אבא."
"עדיף מבחנה אלמונית ולא אחד כמוני בתור אבא." הזעיף לעברי שוקי את פניו.
"אני לא מסכים איתך. למה אתה מדבר ככה?" 
"כי אני הומו, ומי רוצה אבא הומו? אני בטח לא."
"הבנות שלי בכלל לא עשו עניין מזה שאני הומו. הן מקבלות אותי כמו שאני."
"כי הבנות שלך הן מלאכיות קטנות, וחוץ מזה אין להן ברירה, אתה האבא היחיד שהן מכירות, ולמזלן אתה אבא טוב, אבל אני אהיה חרא של אבא, ורוב הסיכויים שהילד שאני אביא יהיה זוועתי עוד יותר ממני כשהייתי ילד."
"אף ילד לא נולד זוועתי. אם אוהבים אותו ומטפלים בו יפה אין שום סיבה שתהיה איזה בעיה איתו. אני יודע שאומרים את זה בציניות, אבל ילדים זה באמת שמחה שוקי, ואם אתה באמת רוצה ..."
"נו, די, עזוב." התעצבן שוקי, "לא רוצה לדבר על זה יותר." הוא ניתר ממקומו והסתלק, ואחרי דקה שמענו אותו דופק שוב על דלת דלתו של שגיא וקורא לו.
אחר כך הוא חזר וסיפר ששמע את שגיא משתעל נורא ושזה לא מוצא חן בעיניו.
גם בעיני זה לא מצא חן, אבל מה יכולתי לעשות? זכותו של בן אדם להשתעל ולא לפתוח את הדלת כשדופקים אצלו.
באותו לילה, בשתים לפנות בוקר, צלצל פתאום הטלפון והעיר אותנו.
הרמתי מנומנם את השפופרת ושמעתי מישהו צרוד מאוד לוחש מילים לא ברורות. בהתחלה חשבתי שזה איזה סוטה שהחליט להטריד דווקא אותנו, אבל ממתי סוטים מבקשים שיביאו להם אקמול?
סוף סוף התעוררתי מספיק והבנתי שזה שגיא שמבקש סליחה שהעיר אותנו, ושואל אם יש לנו אקמול כי הוא מרגיש לא טוב.
טלטלתי את שוקי משנתו ורצנו מהר לדירה שלו. שגיא עמד בפתח, נשען על המשקוף, נראה זוועה. מזיע, רועד, משתעל, עיניו דומעות, (אחרי שהוא סילק את עדשות המגע הן התגלו כעיניים חומות רגילות) ואפו דולף.
אחד הדברים שאתה לומד כשאתה מגדל ילדים זה לשמור על שלוות נפש בזמן משבר רפואי. גם כשאתה נבהל ונחרד אתה חייב להישאר רגוע, לשדר שהכול תחת שליטה ואתה יודע בדיוק מה אתה עושה, זה חיוני כי אם גם אתה, המבוגר, תיכנס ללחץ, הילדים ייבהלו עוד יותר והבעיה הכי קטנה תסתבך לטראומה נוראית. כשהבנות היו קטנות נאווה תפקדה נפלא כל זמן שהכול היה שיגרתי, אבל כל שפעת, או דלקת אוזניים, הכניסה אותה להיסטריה.
ברגעי משבר כאלו אני הייתי זה שהיה מרגיע, נותן אקמול, רוחץ באמבטיה פושרת ומשכנע אותה שלא צריך לרוץ למיון גם אם החום של הקטנה מגיע לארבעים כי ככה זה אצל ילדים. כדי לא להפחיד את נאווה הפסקתי למדוד להן חום כשהן היו חולות, הסתפקתי במגע יד במצחן הקטן והלוהט וזה בדיוק מה שעשיתי עכשיו - דבר ראשון בדקתי את מצחו הקודח של שגיא ואחר כך את הדופק המהיר מידי שלו. האופטלגין שניסיתי לתת לו לא נשאר בקיבתו, הוא ניסה לבלוע, אבל הקיא הכול על הרצפה, ניסה להתנצל והתמוטט, בוכה, על הספה.
עכשיו כבר הייתי ממש ממש מודאג.
"אין ברירה, צריך ללכת למיון." הודעתי בקול הכי רגוע שלי לשוקי, "קדימה תעזור לי לנעול לו נעליים."
שגיא ניסה להתנגד בשארית כוחותיו וטען שהוא שונא בתי חולים, והוא לא רוצה ולא מסכים, אבל היה חלש מכדי לריב אתנו. ארזתי לו מהר תיק קטן עם קצת בגדים, מסמכים ומברשת שיניים, שוקי הלביש לו בינתיים מעיל - הוא רעד מקור למרות שהלילה היה חם למדי - והורדנו אותו למכונית, תומכים בו בזהירות כל הדרך למטה. 
"הגעתם ממש בזמן." אמר לנו אחר כך הרופא, "הוא כבר היה ממש מיובש. איך הרשתם לו להגיע למצב כזה? הוא חייב להתחיל מיד לקחת תרופות, יש לך מושג לאיזה רמה גבוהה הגיע הווירוס בדם שלו?" פנה אלי בקול נוזף, "הוא בטח יהיה מאושפז פה כמה שבועות עד שנצליח לייצב אותו."
"אנחנו רק שכנים שלו." ניסיתי להתנצל, "בזמן האחרון בקושי ראינו אותו. דווקא כן ניסינו לברר מה קורה איתו, אבל הוא לא נתן לנו להיכנס. לדעתי הוא בדיכאון או משהו."
הרופא נאנח, הבטיח לשלוח עובדת סוציאלית שתשוחח עם שגיא ואמר לנו ללכת הביתה לנוח קצת כי אנחנו נראים הרוסים מעייפות. 
בדרך הביתה שוקי נהג ואני נמנמתי לצידו. אחרי שהוא החנה את המכונית הוא העיר אותי בנשיקה, אמר לי שהייתי נהדר, ואז, בפעם הראשונה מאז שנפגשנו, הוא אמר לי בלחש שהוא אוהב אותי.
"גם אני אוהב אותך." עניתי בלי לחשוב על זה קודם, ולמרבה הפלא זה היה אפילו נכון.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה